אור ברסלב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל כב

כלל כא

בו יבואר דין אי נאמנת אשה לומר לבעלה טמאה אני לך ובו ג פרטים:

פרט א

יבואר מקורו:

א גרסינן במס' נדרים דף צ' ע"ב בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות כו' האומרת טמאה אני לך כו' חזרו שלא תהי' האשה עיני' נותנת באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא דאי' לדבריה כו', והקשו בתוס' על משנה אחרונה כיון דשוויתי' לנפשה ח"דא כדאי' בקדושין דס"ה אמאי א"נ, ונאמרו ונשנו כמה תירוצים:

א) תירצו רבינו אלעזר ממיץ דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דהוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הלכך גם לדברי' אינה אסורה, והקשה ע"ז ב' קושיות חדא דאי' ביבמות דפ"ד כל היכי דאיהו מוזהר היא מוזהרת ותו דאי' בגמ' דאוכלת בתרומה כדי שלא להוציא לעז על בניה הא לגבי' תרומה שויתי' נפשה ח"דא, ובישוב קו' א' עמ"ש בש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"העז סימן ע':

ב) תירצו כיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יט כח ביד חכמים לעקור דבר מכל וכל בסברא גדולה כזאת, מיהו נראה לי אף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שווי' לנפשי' חתיכה דאיסורא ואפילו אם תחזור האשה ותאמר באונס הי' יע"ש, וכיו"ב כתבו תוס' יבמות דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך ובדפ"ט ע"ב ד"ה כיון ובמס' נזיר דף מ"ג ע"ב ד"ה והא והובא בב"י באורח חיים סי' תי"ח, ונ"מ לדינא לתי' הרא"ם באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון דהאיסור הוא גם עליה אפי' למשנה אחרונה אסורה אבל לתוס' שעקרו חכמים האיסור אינה נאמנת ולכן כתבו אח"כ ומיהו כו' אפי' אם תחזור כו' שמיירי באשת ישראל, וא"כ רמב"ם בפכ"ד מאישות הלכה י"ח וטוש"ע א"העז סימן קט"ו ס"ו שכתבו אפי' באשת ישראל אינה נאמנת בע"כ לית להו תי' רא"ם, ויש לתמוה על רבינו בית יוסף זלה"ה שכתב שם על דין הנזכר בטור אשת ישראל שא"נ לומר שזינתה ברצון שהוא משנה בסוף נדרים, הא ממתני' לא מוכח די"ל דוקא באשת כהן דאיירי מתני' אינה נאמנת כמ"ש הרא"ם שוב דאיתי בס' שערי המלך בפ"ט מאישות שתמה עליו על סגנון זה מכח דברי תוס' בכתובת דף ס"ג ע"ב, ועיין שו"ת חכם צבי סימן ק"נ:

ב הר"ן שם הקשה ג"כ קו' הנ"ל והביא שלשה תירוצים, תירץ א' הוא כעין תי' תוס' ומה שדחה כיון שהוא בקום ועשה, נתיישב להמעיין במקומות הנ"ל, תירץ ב', כתב וז"ל ולדידי לק"מ דכי היכי דאמרינן בכמה דוכתי כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושין מעיקרא ונמצא בשעה שנאנסה פנוי' היתה ומש"ה שרי נמי לבעלה ואוכלת בתרומה כדאי' בגמרא, אלא שלפי זה נצטרך לומר דכי אמרינן הכא דוקא באומרת טמאה אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת טמאה אני לך שנאנסתי מנתין או ממזר אינה מותרת לבעלה ואינו במשמע עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהין מ"ש דמהאי טעמא אוכלת בתרומה דהא להדי' אי' שם להיפך אבעי' להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אומר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה, רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה בחולין אמר רבא ומודה רב ששת שאם נתארמלה שאינה אוכלת מידי הוא טעמא אלא משום שלא תוציא לעז נתארמלה ונתגרשה אמרי השתא הוא דאיתניסא יע"ש הרי דרבא סובר דאינה אוכלת ואפי לרב ששת הוא משום לעז בנים והיכי דלית לה בנים או נתארמלה אינה אוכלת ולטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין יהי' מותרת לאכול בתרומה ואף אי נימא כוונת הר"ן להביא ראי' מרב ששת כעין שכתבו תוס' הנ"ל ור"ל אם הי' שווי' נפשי' ח"דא היאך משום הוצאת לעז נתיר האיסור אע"כ דאפקעינהו רבנן לקדושין מ"מ קשה על רבא אמאי אסורה לאכול בתרומה כיון דליכא איסור ע"י הפקעת קדושין, ואפשר לומר כוונתו דהי' מדייק בלשון רבא דאמר אינה אוכלת ולא אמר אסורה שהי' מקצר בלשון הבין שר"ל שמן הדין מותרת לאכול בתרומה רק שאבעי' הוא אם רשאי להחמיר על עצמה שלא לאכול בתרומה ולרב ששת אפי' אם רוצה הבעל להאכילה חולין אין לו לעשות שלא להוציא לעז על בני' וע"ז קאמר רבא אינה אוכלת אפשר דאכלה בחולין והיינו אף שהוא מותר מ"מ הואיל ואפשר בתקנתא לא ספינן לה כמ"ש המפרש זלה"ה ומשום מהיות טוב וגו', אבל היכי שאין רצונם להחמיר מותרת לאכול בתרומה וז"ש הר"ן אוכלת נמי בתרומה כדאי' בגמ' ר"ל לשון הנ"ל ומ"ש הר"ן אח"כ ד"ה שלא דכיון דחזי דאסרינן לי' למיכל בתרומה, וגם בפי' אפשר דאכלה חולין לא פי' כהמפרש היינו משום דהר"ן דחה אח"כ הטעם דאפקעינהו כו' ופי' כתי' אחדים שם לכן פירש כפשוטו אבל לפי תירוצו שתירץ מעיקרא יש לומר שפי' כן, כן נראה ליישב לפי חומר הקושי':

ג אמנם קשה עוד בדברי הר"ן הנ"ל מהא דאי' בדף צ"א ע"א ההוא איתתא דכל יומא דתשמיש מקדמי' ומשא ידא לגברא יומא חד אתי לי' מיא לממשא אמר לה הדא מילתא לא הוית האידנא אמרה לי' א"כ חד מן נכרים אהולי דהוי הכא האידנא כו' אמר ר' נחמן עיניה נתנה באחר ולית בה ממשא במילה, האי איתתא דלא הוי בדיחא דעתא בההוא גברא א"ל האידנא מ"ש אמרה לי' מעולם כו' א"ל לא הוי מילתא האידנא א"ל א"כ הלן נכרים נפטוי' הוי הכא האידנא כו' א"ל ר"נ לא תשגיחון בה נותנת עיניה באחר הואי, ומבואר בר"אש ור"ן שהני עובדי הי' באשת כהן דבאשת ישראל הוי אנוסה כיון דסבורה שהי' בעלה ולמה לר"נ לומר הטעם נתנה עיניה באחר וא"כ קשה לתי' הר"ן הלז אמאי א"נ הא בכה"ג אפי' למשנה אחרונה נאמנת כיון שלפי דבריה נבעלה לכותי שפוסלה לאשה פנוי' מכהונה אפי' דאפקיעהו רבנן לקדושין ג"כ אסורה כמו באמרה שנבעלה לנתין ולשאר פסולים ולמה דחה הר"ן תי' מכח שאינו במשמע עדיפא מיני' הו"ל להקשות מכח סוגי' הלז וראיתי שקדמני בזה בס' עצי ארזים ודחה דברי הר"ן, ולאחר העיון ראיתי שדברי רבינו ז"ל נכונים, ואם ראשונים כמלאכים כו' וחלילה לומר שיהי' ח"ו בהעלם עין ממרא דכולה תלמודא סוגי' ערוכה במקומו:

ד ומקודם נקדים לברר כוונת תוס' ור"אש במס' יבמות דף כ"ה ע"א ד"ה אמר ר' בסופו וז"ל ואין לתמוה אמאי שרי' והא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהן באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן יע"ש וכתב ע"ז בס' יש"ש סימן י"ח וז"ל והנה הר"אש רצה לתרץ ולא תירץ דסוף סוף מנין לנו שעיניה נתנה באחר ולהתירה מכח ספק אלא נראה עיקר כמו שפי' הר"ן בנדרים בשם אחרים יע"ש, ולכאורה דבריו תמוהין דמאי ספק איכא כיון דרוב האומרות כן משקרות ורובא מהני בכל מקום דהוי כודאי אפי' בדיני נפשות ובדבר שבערוה זולת בקצת דוכתי, ולפום רהיטא יש לפרש כוונתו לפמ"ש בכלל ה' פרט א' בשם רוב פוסקים ראשונים זלה"ה דהא דאמרינן שווי' נפשי חתיכה דאיסורא הוא במקום הודאת בעל דין לח בתו הוא יותר מעדים וכ"ש שעדיף מרוב וכיון דעכשיו בתירץ זה לית לי' להר"ן תירץ שתירצו אחרים ויכולה בהודאתה להפקיע השעבוד ואפי' אם הי' עדים לפנינו והי' אומרים שאומרת שקר שלא זינתה הודאתה לחובתה עדיף מעדים ומכ"ש דעדיף מרוב וכיון שישנו מיעוט נשים שאינן משקרין ואין נותני' עיניהן באחר והיא עומדת בדיבורה ואומרת שהיא ממיעוט ואסורה לבעלה היאך מאכילין לה דבר האסור והיאך נוכל להתירה כיון דל"ל לר"ן ופוסקים הנ"ל תי' אחרים, לכן מוכרח לתירץ אחרים אבל כד דייקינן הא ליתא דבנ"ד אם הי' עדים שאומרת שקר היתה מותרת, דהא דאמרינן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אפילו נגד עדים המכחישים אותו הוא כעין הודאה בממון שנאמן לחובתו אפילו נגד עדים, וה"ה לאסור על עצמו דבר המותר כיון שהוא ודאי חוב לעצמו לפי הודאתו אף שעדים או רוב או חזקה מכחישים הענין ומעשה שדנין ע"ז בכה"ג נאמן בע"ד יותר כעין נידון דטבח שאומר שנשחטה הבהמה שלא כהוגן שאסורה אף שעדים מכחישים אותו כדאי' ביו"ד סימן א' נאמן להפסיד ממונו לגבי עצמו כיון שבודאי הוא חובתו וכן הוא בכל מקום דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא נגד עדים בכה"ג משא"כ הכא לפי דברי עדים או רוב האומרים שעיניה נתנה באחר ליכא חוב כלל בהודאתה ל"ש לומר שווי' נפשה ח"דא מצד הודאת בע"ד לחובתה שע"י רוב דאמרינן שהיא בכלל רוב נשים שנתנו עיניהן באחר ליכא חוב כלל בהודאתה ממילא לא הוי הודאה ול"ש כלל שווי' נפשה ח"דא וזהו ברור בעיני ולק"מ קו' יש"ש, וראיתי בש"ות מוהר"י מטראני חלק א' סי' צ"ב שכתב בישוב קו' הראשונים הנ"ל וז"ל ולענ"ד משמע לי דכל שאין איסורא אלא מחמת הודאתה בלבד במילתא כל דהוא שרינן לה תדע דאי אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כדאי' בכתובת דכ"ג, וזו הואיל וראו חכמים ודנו דעתן של נשים שאומרות כן כדי לקלקל עצמן על בעליהן היינו אמתלא לדבריה דאנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמה על בעלה הלכך אין הוכחה מדבריה דכמאן דליתנהו דמי עכ"ל ובע"כ כוונתו אף דל"ד לא"א אני דהתם בעינן שתחזור ותאמר אמתלא, היינו משום דלא הוי אנן סהדי משא"כ אמתלא דהכי אלימא דהוי בגדר אנן סהדי אף שעומדת בדיבורה א"י לאסור עצמה על בעלה כי הודאתה לאו הודאה היא ומובן היטב עפ"י הנ"ל ולענ"ד זהו כוונת תוס' ור"אש:

ה והנה המעיין היטב בלשון הר"ן זלה"ה יראה שהבין החשש במתני' שאין הכוונה שהוא בגדר רוב כמ"ש תוס' ומכ"ש בגדר אנן סהדי שמשקרת ונותנה עיניה באחר וכמ"ש הר"ן בסופו וז"ל דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר כו' ותו אי הר"ן הי' סובר בזה כתוס' ור"אש לא הי' מתחיל להקשות וכי איסור שבה להיכן הלך כי ליכא איסור כלל כיון דהוא מטעם הודאה ומה דמועיל הודאה הוא מטעם הוכחה שאומר אמת כיון שהוא חוב לעצמו וכיון דאמרינן דודאי נתנה עיניה באחר לא הוי הודאה לחוב כלל ול"מ הודאה כנ"ל ונראה דהר"ן הי' מדייק בלשון המתני' דאיתא חזרו לומר שלא תהא אשה עיניה נותנת באחר דלפי דברי תוס' ור"אש ומכ"ש למוהרי"ט לא יצדק הלשון שלא תהי' דלשיטתם הי' שינוי בין זמן משנה ראשונה לבין זמן משכה אחרונה דבזמן מ"ר לא היו הנשים נותנות עיניהן באחר ובזמן משנה אחרונה היו נותנות עיניהן באחר הוי לי' להזכיר כן בפירוש כי בכל מקום הנזכר בש"ס משנה ראשונה ומשנה אחרונה והי' שינוי בין הזמני' איתא כן כדאי' במס' יבמות דף ל"ט ע"ב ובכורות דף י"ג ע"ב בראשונה שהי' מתכוונים לשם מצוה מצות יבום קודם ועכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודם וכן הוא בכמה דוכתי אלא ודאי דלא נתקלקלו הדורות רק שמשנה ראשונה ומשנה אחרונה נחלקו בדין אי ראוי להחמיר משום חשש שלא תהי' אשה עיניה נותנת באחר, או לא באופן שבין למ"ר ובין למ"א לא הי' בגדר רוב רק דהוא ספק השקול דאל"כ הו"ל לומר כיון שראו שנשים נותנות עיניהן באחר חזרו לומר שאינה נאמנת, והיינו דדייק הר"ן בלשונו הקדוש בקו' וכי משום שלא תהא נותנת עיניה באחר יתירוהו, ר"ל כיון שעכשיו אין לנו בירור שאותו אשה עיניה נתנה באחר, דאי הוי אמדינן שראו חכמים שרוב נשים נותנות עיניהן באחר כמ"ש תוס' שרוב האומרות כן משקרות א"כ היא ודאי בכלל רוב לא הי' קשה מידי כי ליכא איסור כלל דלא הוי הודאה לאיסור רק מלשון מתני' משמע שאינו ודאי שנותנה עיניה באחר שפיר הקשה וכי משום שלא תהא נותנת עיניה באחר יתירהו איסור, ולפ"ז יש לומר דהוי קשה להר"ן על לשון ר' נחמן דאמר בלשון חותך בעובדא קמייתא עיניה נותנה באחר ולית ממשא במילה וכן אמר בעובדא שני' לא תשגיחון בה נותנת עיניה באחר הואי, הו"ל לומר בלשון ספק דלמא נותנת עיניה באחר, היאך ידע שבודאי נתנה עיניה באחר, ותו קשה למה כפל במלות שונות עיניה כו' ולית ממשא כו' וכ"כ בעובדא ב' לא תשגיחון בה נותנת כו' דהוא אריכות דברים, לכן הבין הר"ן דבודאי היכי דיש לבית דין הוכחה באשה זו שאנו דנין עליה שנותנת עיניה באחר כגון שהי' לה קטטה עם בעלה וכיו"ב ועכשיו אמרה טמאה אני לך, אפי' אשת כהן שאמרה נאנסתי לנתין או לכותי שפוסלים אשה בביאתם אף כשזינתה בפניו, מ"מ מותרת לבעלה דבכה"ג אין אנו צריכין לומר הטעם משום אפקעינהו רבנן לקדושין דבלא"ה לא הוי הודאה כלל כיון דשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא הוא מטעם הודאה לחוב וכשיש לנו הוכחה באשה שנותנת עיניה באחר לא הוי הודאה כלל דבודאי משקרת עכשיו והא לתוס' אפי' כשאין רגלים לדבר באשה זו שאומרת עכשיו טמאה אני נותנת עיניה באחר רק כיון שרוב נשים נותנות עיניהן באחר אמרינן שהיא בכלל רוב מכ"ש כשיש לנו הוכחה מאשה זו וכבר כתבנו שגם הר"ן מודה לסברת תוס' אם הי' באמת רוב נשים שנותנות עיניהן באחר לא הוי הודאה כלל ולא נאסרה כיון שעיקר טעמא דאמרינן שווי' נעשי' ח"דא משום שאדם נאמן ע"ע לחובתו, והיכי שנותנת עיניה באחר הוי הודאה לזכותה ומסתמא היא בכלל דוב רק הר"ן דייק מלשון מתני' שבע"כ בזמן משנה אחרונה לא נתקלקל הדור כל כך כנ"ל, אבל אם באמת יתקלקל הדור כל כך, ומכ"ש כשיש לנו הוכחה באשה זו דלא שווי' נפשה ח"דא דלא הוי הודאה כלל, ואפי' באמרה נאנסתי לנתין וכותי א"נ דאין אנו צריכין בכה"ג לטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ולפ"ז לק"מ קושי' עצי ארזים הנ"ל דבהני עובדא דר' נחמן י"ל בזמנו שהי' אחר חכמי משנה נתקלקל הדור יותר שרוב האומדות כן הי' נותנות עיניהן באחר ומן הסתם היא בכלל רוב או שהי' לו הוכחה מאשה זו שכבר נתנה עיניה באחר שהי' לה קטט עם בעלה מקודם לכן, וא"כ א"ש דר' נחמן עצמו מברר הטעם, עיניה נתנה באחר ר"ל אשה זו כבר נתנה עיניה באחר ולית בה ממשא במילה, ר"ל דלא הוי הודאה כלל ולא שייך שווי' נפשה ח"דא שהוא מטעם הודאה ולכן אף דאמרה נאנסתי לכותי א"נ וכן אמר בעובדא שני' לא תשגיחון בה ר"ל בדבריה שאומרת עכשיו והטעם נותנת עיניה באחר הואי ר"ל אשה זו כבר נתנה עיניה באחר כי הי' לה קטט עם בעלה לכן לא הוי הודאה כלל לאסור ע"ע ולא שייך שווי' נפשה ח"דא אף כשאמרה נאנסתי לכותי דלא שייך הטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין, והמעיין היטב בלשון הש"ס ובלשון הר"ן יראה שדברינו קרובים לאמת, ובזה מיושב מה שיש לדקדק קצת על ר' נחמן שהורה לאיסור דלמא דוקא במתני' שבאה במכוין לב"ד לאסור עצמה על בעלה יש לחוש שנתנה עיניה באחר משא"כ בעובדא הנ"ל דנתפסת מתוך דבריה דהיא סבורה שהי' בעלה רק דיש לחוש דערומי קא מערימה כעין שכתבו בש"ות אחרונים להשיג על ש"ות חוות יאיר סימן ע"ב שכתב באומרת דרך וידוי נאמנת דלא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר והשיגו דיש לחוש דלמא ערומי קא מערימה, מ"מ לא הי' לר' נחמן ראי' ממתני' ומנלן להתיר אשה בסברא בעלמא ועכ"פ הי' לומר שראוי לחוש לצאת ידי שמים ולגרשה ולמה אמר בלשון חותך וברור ובהנ"ל א"ש שהי' רגלים לדבר באשה זו שדרכה בכך כנלענ"ד להצדיק את הצדיק דמעיקרא רבינו הגדול הר"ן זצ"ל:

פרט ב

יבואר למשנה אחרונה שא"נ אם צריך החבר לחוש לצאת ידי שמים ולגרשה כי אולי אומרת אמת ויבואר ביאור דברי ירושלמי שם:

ו בתלמוד ירושלמי במס' נדרים עלה דמתני' הנ"ל איתא בז"הל הא לא הביאה ראי' לדבריה פשיטא שהיא מותרת לביתה פירש בקרבן העדה דסד"א אם אינה מביאה ראי' לדבריה לביתה מיהו איסורא קמ"ל דאפי' לביתה מותרת דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שמשועבדת לו ומשום דכיסופא לה מילתא האמינהו והשתא אוקי אדינא ומותרת לביתה אם לא הביאה ראי' לדבריה יע"ש אמר ר' אילא לא מסתברא אם הי' חבר יחוש לעצמו ואם הי' כהן שהוא אסורה ליכול בתרומה ופירש בס' הנ"ל לא מסתברא בתמי' וכי לא מסתבר לומר שאם הי' בעלה חבר שיחמיר על עצמו אע"פי שלא הביאה ראי' ואם הי' בעלה כהן שאסורה לאכול בתרומה דשווי' אנפשה ח"דא יע"ש אתי עובדא קומי ר' חנינא חברין דרבנן והתירה ליכול בתרומה פירש שם שמעשה בא לפני ר' חנינא באשת כהן שאמרה טמאה אני והתירה ליכל בתרומה כיון דבעלה חייב במזונתיה לאו כל כמיני' לאסור עצמה בתרומה יע"ש. ויש לדקדק לפי פי' קרבן העדה כמה קו', א', מאי קאמר פשיטא כו' דסד"א שיהי' אסורה לביתה קשה א"כ לענין מאי איתא במשנה אחרונה תביא ראי' לדבריה ובדוחק יש לומר כוונתו דסד"א החילוק שבין משנה ראשונה למשנה אחרונה למשנה ראשונה כופין אותו לגרשה ולמשנה אחרונה אין כופין לגרשה אבל אסורה לכן קמ"ל שמותרת והמעיין במס' קדושין במרדכי בפרק האומר סימן תק"ל יראה שיש מקום לומר כן שכתב שם וז"ל כמדומה לי ששמעתי מרבותי מפורשים האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה ואינה אסורה עליו וא"כ כופין אותה ומשמשתו כמורדת יע"ש משמע שהי' מקום לומר שאסורה רק שאין כופין אותו לגרשה כי הוא יכול לומר שאינה מאמינה וגם אין כופין אותה כיון ששוי' נפשה חתיכה דאיסורא לכן הוצרך לומר שמותרת לביתה ואולם לפי דברינו יתיישב הלשון היטב ברווחא:

ב', מה שפי' בדברי ר' אילא מה שאמר לא מסתבר הוא בלשון בתמי' דוחק בפירוש הלשון כמובן:

ג' קשה לפי פירושו למה השמיטו הרי"ף ורמב"ם וטוש"ע האי דינא שאם הי' חבר יחוש לעצמו בפרט הרמב"ם שדרכו להביא כל הדינים דאי' בירושלמי, ועוד יובן מה שיהי' מיושב המשך הלשון לפי דברינו שנכתוב בס"ד, ונלענ"ד לפרש פירוש אחר בדרך פלפול להגדיל תורה ולהאדירה, דהנה אי' בש"ע בסי' קי"ט ס"א דאסור לגרש אשתו ראשונה אלא א"כ מצא בה ערות או דבר, וכתב הב"ש בס"ק ב' שאם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כייפינן שאל יגרש שלא יעבור על התורה דכתיב כי מצא בה עדות דבר ובדעת הטור כתב דמשמע דסובר דב"ש וב"ה דסוף גיטין לא פליגי רק בזיוג שני בכה"ג סוברים ב"ה דמותר לגרש משום דבר אבל בזיוג ראשון מודים ב"ה דאסור לגרשה משום דבר וקרא ערות דבר איירי בזיוג שני אז מותר לגרשה משום ערוה או משום דבר לפי זה מוטל על הב"ד לכופו לכתחילה שאל יגרש אשתו ראשונה משום דבר יע"ש א"כ לדעת הטור אפילו בזיוג שני סוברים ב"ה דאסור לגרשה רק כשפשעה כנגדו או משום ערוה או משום דבר והיינו שיש עדים על ערוה או על דבר, ויש להסתפק היכי דאמרה טמאה אני לך למשנה אחרונה דאינה נאמנת ומותרת לו אי הבעל רוצה לגרשה אי חל עליו האיסור דאל יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערוה או דבר כיון שאינה נאמנת שהי' בה ערוה וליכא עדים והספק הוא לשיטת הפוסקים בזיוג ראשון ולטור אפילו בזיוג שני מי נימא כיון דמדינא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך א"כ לא מצא בה ערוה דהא בעינן עדים על ערוה וכיון שהיא אינה נאמנת לא מצא בה ערוה וכיון שאין לו עדים על דבר שפשעה כנגדו אסור לגרשה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי ולכאורה אין כאן מקום ספק כיון דהיא מרוצה לקבל גט דהא אומרת טמאה אני לך מותר לגרשה כדאי' בהגהות רמ"א שם בסימן קי"ט על מ"ש המחבר שם כנ"ל כתב וז"ל אבל בלא"ה אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה כו' ודוקא בימיהם שהי' מגרשין בע"כ אבל אם גירשה מדעתה מותר עכ"ל וא"כ ה"ה כיון דהוי מדעתה מותר לגרשה, ואולם אחר העיון הספק במקומו עומד דהנה המעיין בחלקת מחוקק שם סע"ק ב' יראה שהבין שאפילו לא פשעה נגדו דהיינו פלא מצא דבר מותר מדעתה וכ"כ להדי' בספר פני יהושע בחידושיו לגיטין דף צ' ע"א במתני' ולולי דבריהם זלה"ה יש לדון בדבר, דהנה מקור הדין נובע מאגודה כמ"ש הבית יוסף וז"ל כתב באגודה בגיטין דף צ' בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ובה"א אפי' הקדיחתו תבשילו והיכי דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר לא יגרש יושבת תחתיו ומשמשתו ובלבו לגרשה עובר על לא תחרוש כו' כשם שדיעות במאכל כך דיעות בנשים כו' רוחצת במקום שבני אדם רוחצים ואינו חוששת מצוה לגרש כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות נראה דהיינו בימיהם שמגרש בע"כ עכ"ל הרי שכתב דין זה על כל המגרש כו' ולא כתב כן על גוף המתני' והפסיק בין הפרקים בדינים אחרים וגם הב"י ורמ"א לא כתבו כן רק על דין דר' אליעזר דאמר כל המגרש כו' לכן נראה ב"ש וב"ה דפליגי בקרא פליגי בכל גווני אפילו כשנותן גט מדעתה גזירות הכתוב הוא שבעינן ערות דבר ואין לנו לדרוש טעם דקרא דהא קיי"ל כר' יהודא במס' ב"מ דף קי"ח דלא דרשינן טעמא דקרא היכי שעל ידי הטעם יצמיח דין חדש והכא על ידי טעם זה יצמיח דין חדש כי נימא שקרא לא הזהיר מלגרש בלא ערות דבר כי אם בעל כרחה אבל מדעתה מותר וקרא סתמא כתיב בלשון הכולל (ועיין בתוס' במס' סוטה דף י"ד ע"א ד"ה כדי ובמס' גיטין דף מ"ט ע"ב ד"ה ור' שמעון ודוק) רק לענין דינא דר' אלעזר דאמר כל המגרש מזבח כו' שכתבו הב"ח וב"ש ס"ק ב' אע"ג דמותר לגרשה משום דבר מ"מ כיון שמזבח מוריד עליו דמעות אין ראוי למהר, א"כ אפילו כשיש דבר אין למהר לגרשה ע"ז כתבו אגודה וב"י ורמ"א היכי שמגרשה מדעתה כיון שבאמת מצא עליה דבר והיא מרוצה לגרשה לא חיישינן לזה שמזבח מוריד דמעות דעיקר הטעם כיון שהיא אשת נעורים אין ראוי לבגוד בה כמו שמביא שם קרא ואמרתם וגו' ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה וגו' וכשהוא בעל כרחה בוגד בה משא"כ כשהיא מרוצה מרצונה הטוב אינו בוגד בה ובכה"ג היכי דמפורש הטעם להדי' בקרא דרשינן אבל היכי שלא פשעה כנגדו דאתי' מקרא הנכתב בתורה כי מצא בה ערות דבר דסתמא כתיב אין לדרוש טעמא דקרא לדידן דלא קיי"ל כר' שמעון ואפי' מדעתה היכי שאין לו עדים שמצא בה דבר אסור לגרשה כן נלענ"ד וא"כ הספק הנ"ל במקומו עומד, ולכאורה אפשר לומד לטעם שכתב הר"ן שם בשם אחרים דלא מצית להפקיע שעבודא דבעל והיכי שבעל מוחל השעבוד ממילא קם הנאמנות שלה דהוא כעדים דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא הוא מטעם נאמנות שאדם נאמן ע"ע לחובתו כעדים וא"כ מצא בה ערוה וכמו בממון היכי שמודה לבע"ד שכנגדו דמהני וה"ה היכי שהבעל מוחל השעבוד אף שאינו מאמין לה הוי מחילה וממילא נאמנת כאילו הי' עדים על דבר ערוה כמו שבררתי בכלל שווי' נפשי' ח"דא שהוא מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים לשיטת הדבה פוסקים, אבל זה אינו דדוקא למשנה ראשונה דלא חיישינן שנתנה עיניה באחר הוי הודאתה כיון שמודה לחובתה כמאה עדים שכן הוא כלל בכל מקום היכי דהודה לחובתו הוי כעדים משא"כ למשנה אחרונה דאמרינן שעיניה נתנה באחר הוי הודאתה לזכותה לא הוי כעדים וכיון שאין הבעל מאמין לה רק שמוחל השעבוד ע"ז נשאר הספק איך יכול למחול השעבוד שלה ולגרשה כיון דאמרינן דעיניה נתנה באחר לא מצא בה ערוה ואיכא איסור דאורייתא כמ"ש ב"ש שם סק"ב ומשנה למלך בפ"י מגירושין הלכה כ"א:

ז ואולם נראה לפמ"ש שם סק"ב לרש"י פליגי ב"ש וב"ה בזיוג ראשון וסוברים ב"ה אפי' בזיוג ראשון מותר לגרשה משום דבר אבל שנוי הוא למקום ואפשר אף לדעת הטור פליגי בזיוג ראשון ולב"ה מותר לגרש זיוג ראשון משום דבר אלא הואיל ומזבח מוריד עליו דמעות ראוי שלא יגרש משום דבר אבל אם רצה לגרש לא כייפינן לי' יע"ש א"כ הכא מותר לגרשה אפילו למשנה אחרונה גם בזיוג ראשון כיון דמשום דבר אפילו הקדיחתו תבשילו יכול לגרשה כיון שפשעה כנגדו והכא אי נימא ע"י שאמרה טמאה אני לך אסורה לאכול בתרומה כפי כוונה פשוטית וכיון שתרומה הוא בזול יותר מחולין וחיוב מזונות הוא על הבעל בזה גופא פשעה נגדו והוי כאילו מצא בה דבר כי אין לך עדים ברורים כמו בנ"ד דאנן סהדי שמצא בה ערוה או דבר דבממ"נ אם אומרת שזינתה מצא בה ערוה ואם אומרת שקר ומותרת בתרומה ועל כל זה אסרה עצמה פשעה כנגדו ולא גרע מפשיעה דהקדיחתו תבשילו אבל אי נימא שמותרת לאכול בתרומה א"כ לא פשעה נגדו אזי אסור לגרש זיוג ראשון למשנה אחרונה, וא"כ לפ"ז הי' מקום לפרש כוונת ירושלמי דספק הנ"ל הי' מסופקים חכמי התלמוד בכוונת משנה אחרונה אי הכוונה רק שמותרת לביתה והיינו שאין יכולה לכוף לבעל לגרשה אבל אם רוצה לצאת ידי שמים יכול לגרשה ואין לו עון אפילו בזיוג ראשון או שאין יכול לגרשה, וגם היו מסופקים אי הכוונה שמותרת לביתה אבל אסורה בתרומה או דלגמרי מותרת לכן כללו במחק לשונם הקדום שני דברים יחד כנודע דרך ירושלמי למינקט לשון קצר מאד הכולל הרבה, וז"ש הא לא הביאה ראי' לדבריה פשיטא שהיא מותרת לביתה ר"ל זהו פשוט לביתה דוקא ולתרומה יש להסתפק וגם דייקו בתיבת מותרת אבל איכא ספק אם רשאי לגרשה ואין בו עון או שאסור לגרשה משום איסור לא יגרש כו' כנ"ל והוא אבעי' דלמא רק מותרת אבל יכול לצאת ידי שמים לגרשה או שמחויב לדור עמה כדרך איש עם אשתו שאז הי' שייך לשון חיוב שמחויב לנהוג עמה כדרך איש עם אשתו שלא ימנע ממנה שכ"ו ולכן אמר פשיטא ממתני' רק שהיא מותרת אבל ע"ז יש ספק לדינא, ועל זה אמר ר' אילא לא מסתברא שאם הי' חבר יחוש ואם הי' כהן אסורה לאכול בתרומה ר"ל תשובה על ספק שלו, והפירוש כפשוטו ואינו בלשון בתמי' רק שר"ל לא מסתבר לומר שאם הי' חבר יחוש והיא תהי' אסורה לאכול בתרומה כי באמת אין צריך לחוש לגרשה וגם מותרת בתרומה ומה שאמר אח"כ אתי עובדא קומי ר' חנינא והתירה ליכול בתרומה הוא הכל המשך אחד ונמשך למעלה והוא מדברי ר' אילא שמביא ראי' לדבריו שכן הורה ר' חנינא וז"ש אתי עובדא קומי ר"ח והתירה ליכול בתרומה וכיון שמותרת בתרומה לא מצא בה דבר כי לא פשעה נגדו ממילא אסור לגרשה בזיוג ראשון ומחמת מגירושין תלי' באכילת תרומה שאם אסורה בתרומה מותר לגרשה בזיוג ראשון לכן כלל שני דברים ביחד באופן שהכל הוא המשך אחת מדברי ר' אילא ואינו מחולק כלל עם ר' חנינא ודלא כבעל קרבן העדה:

ח אמנם לפי דברינו קשה אף שמותרת לאכול בתרומה ג"כ ראוי לומר שמותר לגרשה אפילו בזיוג ראשון כיון דחזינן שהתורה אמרה אפילו קפידא כל דהוא שהקניטתו בהקדחת תבשילו מותר לגרשה מכ"ש הכא שאומרת טמאה אני ולפי טעמא דמשנה אחרונה דחיישינן שעיניה נתנה באחר אין לך הקנטה גדולה מזו שאשה תעיז פניה לומר כן בפני בית דין ותתן עיניה באחר וא"כ בממ"נ מותר לגרשה אם אומרת אמת מצא בה ערוה ואם אומרת שקר ונתנה עיניה באחר מצא בה דבר כי פשעה נגדו וב"ד עדים על זה שמצא בה ערוה או דבר וא"כ לכאורה אין כאן מקום ספק ונסתר פי' הנ"ל בירושלמי ואולם אכתי יש לקיים דברינו לפי' בית שמואל בשיטת הטור באופן ראשון דב"ש וב"ה פליגי בזיוג שני בזה סוברים ב"ה דמותר לגרשה משום דבר אבל בזיוג ראשון מודו ב"ה דאסור לגרשה משום דבר ומוטל על בית דין לכופו לכתחילה שאל יגרש אשתו ראשונה משום דבר א"כ יש להסתפק בזיוג ראשון למשנה אחרונה דאמרינן דעיניה נתנה באחר אם יכול לגרשה כיון דבעינן עדים שמצא בה ערות והיא אינה נאמנת ונראה למיפשט ספק זה ממ"ש תוס' במס' סוטה דף ג' ע"א בד"ה ר' ישמעאל בשם ירושלמי וז"ל אתי' דר' אלעזר כב"ש דב"ש אומרים לא יגרש אדם אא"כ מצא בה ערות דבר מצא בה דברים מכוערים לגרשה אין יכול שלא מצא בה ערוה לקיימה אינה יכול שמצא בה דברים מכוערים לפום כן היא אמרת חובה והא תני' משום ב"ש אין לי אלא היוצאת משום ערוה מניין היוצאת משום ראשה פרועה וצדדים מפורמין וזרעותיה חלוצת ת"ל כי מצא בה ערות דבר אמר ר' מנא כאן בעדים וכאן שלא בעדים עכ"ל וא"כ שיש לו עדים על דבר מכוער יכול לגרשה משום ערוה אף דלא הוי ודאי ערוה כיון שלא ברור שזינתה רק שכיון שיש חשש שזינתה מותר לגרשה כי בודאי דברים מכוערים בעצמותן לא הוי ערוה וכמו דמוכח להמעיין במס' כתובת דף ע"ג ע"א בש"ס ופוסקים שם בעיקר החשש הוא שיש לחוש שזינתה או שתזנה כיון שעשתה פריצות הרי היכי דיש עדים על הפריצות ויש לחוש שמא זינתה או שמא תזנה יכול לגרשה וכמ"ש ב"ש להדי' בסימן קט"ו סק"א בעשתה דבר פריצות עיקר החשש שמא תזנה תחתיו יע"ש, וא"כ בנ"ד י"ל דתלי' בג' תירוצים של תוס' דהנה תוס' כתבו במס' נדרים שם כמ"ש בפרט א' דכיון שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת משמע דלא חקרו חכמים שרוב האומרות כן משקרות ונותנות עיניהן באחר והאשה הלז הוא בכללן רק שחשו שמא עיניה נתנה באחר וכן מורה לשון הר"ן שם בתירץ ראשון שכתב דגדר גדול גדרו בדבר שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה, והיינו אם תהי' נאמנת אזי יתפרצו לומר כן אבל לא ברור שרוב האומרות כן משקרות ואולם התוס' ור"אש ביבמות דף כ"ה כתבו שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכן כראה להם להתירן וא"כ בכל אשה האומרות כן אמרינן שהיא בכלל רוב המשקרות דבכל מקום אזלינן בתר רובא, ויש הפרש גדול בין הטעמים לתירץ תוס' בנדרים הוא רק חשש בעלמא וכן מורה לשון הר"ן שכתב מני חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהי' נותנת עיניה באחר אוקמי אדינא ומשמע דאדרבה ראוי לומר מחמת שכסיפא לה מילתא לומר כן בודאי אומרת אמת רק כיון שמדינא אינה נאמנת להפקיע שעבודא דבעל אף שיט הוכחה דכיסופא ותקנת חכמים הי' במשנה ראשונה להאמינה כמו שמורה לשון הר"ן ובמשנה אחרונה שראו שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר אוקמא אדינא, ולתי' תוס' ור"אש ביבמות אמרינן שבודאי אומרת שקר וא"כ נראה לתוס' בנדרים ור"ן שם דהדעת מכרעת שאומרת אמת יכול לגרשה דהוי כאילו הי' עדים שראו בה דבר מכוער דמותר לגרשה משום ערוה שמא תזנה ה"ה אנן סהדי כשאומרת טמאה אני לך שאומרת אמת ויותר נוטה שהאמת אתה והוא רק ספק דלמא נתנה עיניה באחר ומשום ספק התירוה חכמים מטעמים הנ"ל שפיר יכול לגרשה אפילו בזיוג ראשון משום ערוה דאנן סהדי הוי בכל מקום כאילו הוי עדים דהא ילפינן דבר דבר מממון ואנן סהדי מהני להוציא ממון וה"ה הוכחה הנ"ל הוי כאנן סהדי משא"כ לתוס' ור"אש ביבמות דרוב האומרות כן משקרות והיא מן הסתם בכלל רובא אין יכול לגרשה בזיוג ראשון כיון שאין לו ראי' שמצא בה ערוה דהודאתה לא מהני למשנה אחרונה:

ט ומעתה נבוא לכוונת ירושלמי ואומר הפי' בירושלמי כמש"ל שהי' מסופק למשנה אחרונה אם מותר לגרשה בזיוג ראשון כיון שלא מצא בה ערוה רק דבר וכשיטת הטור הנ"ל וע"ז פשיט ר' אילא היטב ואומר שתלי' בזה אי נימא שמותרת בתרומה אף שאפשר בחולין ולא יהי' לעז כמ"ש הר"ן בע"כ דליכא איסור כלל משום דחכמים חקרו שרוב האומרות כן משקרות ממילא אסור לגרשה דהא לא מצא בה ערוה אבל אי נימא שאסורה בתרומה יש לצדד לכאן ולכאן דיש לומר כיון שאסרוה בתרומה מוכח שחשו חכמים לחשש איסור אולי אומרת אמת ומותר לגרשה ויש לומר משום דאפשר בחולין אסרוה חכמים אבל לא רצו להתיר איסור דאורייתא דאסור לגרש כי אם מצא בה ערוה וע"ז אמר ר' אילא לא מסתברא שאם הי' חבר יחוש ואם הי' כהן אסורה למיכל בתרומה כו' מעשה כו' והתירוה ר' חנינא למיכל בתרומה כנ"ל שהכל הוא המשך אחד כמו שכתבתי לעיל וכיון שמותרת אפילו בתרומה אף שאפשר בחולין מוכח שהטעם במשנה אחרונה משום דרוב האומרות כן משקרות ממילא אסור לגרשה בזיוג ראשון כיון שלא מצא בה ערוה לכן א"צ החבר לחוש לעצמו וא"ש ויש ראי' לטור בסימן קי"ט וכפי' א' של הב"ש, מיהו שוב ראיתי דאינו מוכרח דיש לפרש פי' הלז בירושלמי אף לפירוש ב' שפי' ב"ש בכוונת הטור וכן סובר רש"י דכיון דעכ"פ שנוי הוא למקום לגרש זיוג ראשון משום דבר וא"כ הכא אף שמצא בה דבר כי פשעה כנגדו כמש"ל בממ"נ אם אומרת אמת מצא בה ערוה אי אמרה שקר ונתנה עיניה באחר זהו גופא הוי פשיעה שנתנה עיניה באחר ורצתה לכופו לגרשה וגרע מהקדיחתו יחתו תבשילו מ"מ כיון שאין ראוי לגרשה משום דבר בזיוג ראשון כיון שמזבח מוריד עליו דמעות רק משום ערוה מצוה לגרשה שפיר שייל ונסתפק אם ראוי לחוש לעצמו והשיב ר' אילא כנ"ל ואין זה דוחק לומר שאיירי בזיוג ראשון כנודע לבקי בירושלמי שדרכו לקצר מאד, ולפ"ז יש ליישב לכן השמיטו הפוסקים הדין שאם הי' חבר יחוש לעצמו כי לפי פירושינו באמת אי' בירושלמי להיפך ולכן סתמו הפוסקים ואפילו בחבר מותרת ואין לומר הא אי' בירושלמי שתלי' אי מותרת בתרומה ובתלמוד בבלי אי' שאסורה בתרומה וכן קיי"ל דז"א כמש"ל שצד זה לא מוכרח מאף דאינה אוכלת בתרומה משום דאפשר בחולין מ"מ משום חשש זה אין להתירו לעבור על איסור דאורייתא כי מצא בה ערות דבר כמ"ש ב"ש ומשנה למלך שהוא איסור ולא עצה טובה ובעינן עדים, ואולם אכתי י"לד על הפוסקים דהוי להו לבאר בזיווג שני אם הוא חבר יחוש לעצמו, ועוד הי' מקום לומר אפי' לפירוש קרבן עדה שירושלמי סובר שאם הי' חבר יחוש לעצמו יש לומר דסובר כמ"ש מוהר"ם לובלין וסיעתו הובא במשנה למלך בפ"י מהלכות גירושין הלכה כ"א שהאי דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר הוא רק עצה טובה אבל לפי מה שהוכיח שם מבבלי בגיטין דף צ' ע"א ומה שאמר רב פפא לאביי שם מוכח שהוא איסור דאורייתא גם חבר לא יחוש לעצמו בזיוג ראשון אך גם לפי זה קשה על פוסקים דעכ"פ הו"ל לבאר בזיוג שני שראוי לחבר לחוש לעצמו הגם שבגוף דברי ירושלמי יש לפרש כדברינו מ"מ הדקדוק על הפוסקים שהשמיטו לא מיושב כל כך. ועוד עלה בדעתי לומר בכוונת הירושלמי לפי פירושינו לכן מדמה לתרומה דס"ל כמו שסובר ר' ששת בבבלי שאוכלת בתרומה משום שלא יוציא לעז על בנים מה"ט ראוי שלא יחוש לעצמו שאם יגרשנה יהי' הוצאת לעז על הבנים וכיו"ב איתא ביבמות דף כ"ד ע"ב בעידי כיעור וקלא פסיק שאין מוציאין מבעלה ביש לה בנים משום הוצאת לעז ואף דהתם הוא בעל כרחו מ"מ יש לומר הכא כיון שאין לנו חשש ברור ראוי לחוש על הוצאת לעז ואף מדעתו לא יגרשנה כי חששו חז"ל על הוצאת לעז לתקנת הבנים, ואפילו רבא מודה כי בתרומה ליכא לעז שאמרו תרומה הוא דלית לה כמ"ש הר"ן משא"כ בכה"ג ומכ"ש לרב ששת ומה"ט אין חילוק בין זיוג ראשון לזיוג שני, וא"כ א"ש שר' אילא קאמר שאין צריך לחוש לעצמו על דרך שפירשתי למעלה והראי' כיון שהתיר ר' חנינא לאכול בתרומה משום שלא להוציא לעז על בנים מכ"ש שאין צריך לחוש לעצמו ומ"ש לא מסתברא אינו בלשון תמי' רק בניחותא כנ"ל ולכן השמיטו כי אפילו בזיוג שני אין צריך לחוש לעצמו ביש לו בנים ומה שלא ביארו באין לו בנים שראוי לחוש לעצמו יש ליישב בשיטת רמב"ם זלה"ה ברוב פעמים מה דאתי מדיוקא ואינו מפורש להדי' בבבלי ובירושלמי השמיטו כנלענ"ד, מיהו כל זה הוא להגדיל תורה ולקושטא דמילתא ראיתי בהגהות מרדכי ביבמות בפ"ב סימן ק"א ובמרדכי קדושין בפ' האומר סי' תק"ל שהבינו הפי' בירושלמי כמ"ש קרבן העדה, ומה שהשמיטו שאר פוסקים כתבתי לעיל בכלל ה' פרט ח' ישוב נכון לזה דוק ותשכח כדברי:

פרט ג

יבואר ביאור משנה אחרונה וקצת פלפול אי תקנו תקנה אף במילתא דלא שכיח:

י יש לחקור בהך דינא דמשנה אחרונה הנ"ל ומקודם נברר מחלוקת אחרונים זלה"ה בהא דאי' בש"ס בכמה דוכתי בגזירות חכמים במילתא דלא שכיח לא גזרו בו רבנן אי שייך גם בתקנת חכמים לומר במילתא דלא שכיח לא תיקנו חכמים ומבואר במשנה למלך בפרק ד' ממלוה ולוה הלכה י"ג מחלוקת בזה דעת רד"ך ומוהרא"י סימן רכ"ב דוקא בגדרים וסייגים די לנו במה שהחמירו וגדרו במילתא דשכיח אבל בלא שכיח לא גזרו דליכא למיטעי משום אקראי בעלמא אבל כשאין הענין משום גדר אלא מילתא באפי נפשי' שרצו לזכות את ישראל פשיטא שעל כל צד זכיה ותועלת תיקנו אבל דעת מוהר"י טיטצאק הובא בספר שארית יהודה סי' כ"ה דאף בתקנות איכא למימר מילתא דשכיח תיקנו ומילתא דלא שכיח לא תיקנו ולפ"ז יש לעיין בהך דינא דמשנה אחרונה דהנה רש"י ביבמות ור"ן בנדרים פירשו בז"ה שלא תהא אשה עיניה נותנת באחר ומקלקלת עצמה על בעלה דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא יע"ש וא"כ האי חששא דשמא עיניה נותנת באחר דשייך בטמאה אני לך הוא תקנה לזכות הבעל נראה לכאורה לרד"ך תיקנו אף בלא שכיח, אבל בנטולה אני מן היהודים דחשש הוא שמא תלך למקום שאין מכורין בה ובנדרה ותנשא שהוא רק גדר לא גזרו במילתא דלא שכיח, ואולם כבר הוכיחו מתשובת מוהריב"ל חלק א' סימן ע"ו ותשובת חכם צבי סימן ס"א מסוגי' דבבא מציעא דף מ"ט דאפילו בתקנה אמרינן במילתא דלא שכיחא לא תקנו רבנן ולפ"ז לכאורה קשה על משנה אחרונה מהא דאי' בש"ע יו"ד סימן רל"ד סעיף כ"ג דעת המחבר בעל שקיים נדרי אשתו והלכה לפני שלשה הדיוטות והתירו לה מותר וכתב רמ"א וי"א דאין לחכם או שלשה הדיוטות להתיר אחר הקיום של הבעל וכתב רמ"א דהעיקר כסברא ראשונה ואנן קיי"ל במס' חולין דף ג' ובמס' גיטין דף ל"ז ע"ב דחזקה לא שביק התירא ואכל איסורא וא"כ אמאי חשו חכמים בנטולה אני מן היהודים שמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא מה"ת תעבור עבירה דאורייתא בחנם כיון דבידה לילך לפני שלשה הדיוטות או חכם ותאמר הנדר ותתחרט על מה שאסרה א"ע על כל העולם כי אף שלא תתחרט על בעלה מ"מ יועיל חרטה על השאר ולא תעבור והוי מילתא דלא שכיחא שתעבור עבירה אשר בידה לעשות בהיתר ומה שהוא נגד חזקה הוי מילתא דלא שכיח וכמ"ש הש"ך בח"מ:

והא בררנו שלא גדרו גדר על מילתא דלא שכיח בשלמא לפוסקים דלא מהני התרה אחר הקמה דבעל שפיר חיישו חכמים במשנה אחרונה כיון דלמשנה ראשונה לא מצי הבעל להיפר כמ"ש הר"אש שם דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוי דאפשר שיגרשנה יע"ש אולי לבעל לגודל הקפידו על מה שיכופו לגרשה יקיים הנדר כדי שלא תמצא היתר לאיסורה ולא תוכל לינשא ועל ידי זה תביא לידי קלקול שתלך למקום שאין מכירין, אבל לשיטת המחבר וסיעתו קמה ואין לומר כדאי' במס' קדושין דף ס"ג מי יימר שתמצא שלשה ז"א כדאי' בשבת דף מ"ו דשכיחי הדיוטות להתיר נדר (וכבר הרגיש המשנה למלך בפ"ד מבכורת בסתירת הסוגי' ומיישבו בס' שע"המ וכן מבואר ברשב"א ביבמות דף פ"ח דבנדרים שכיח הדיוטות) וכיון שחל הנדר דהא אין יכולה להינשא לשום אדם שבעולם יכולין להתיר, ואולם לרב אסי דסובר בנדרים דף ס"א ע"ב דאין פותחין בחרטה וביארו הר"אש והר"ן שאמר שהוא מתחרט מעצמו ואין לו פתח שיאמר אדעתא דהכי לא נדרתי יש לחוש שמא לא תהי' לה פתח ולא יכולין ב"ד להתירה ועיין במס' יבמות דכ"ה ע"ב במתני' ברש"י שכתב שלא מצא פתח לחרטה ועיין ת"הד סימן רע"ט אבל לדידן דקיי"ל כרבא בדף ס"ג דפותחין בחרטה כדאי' בסי' רכ"ח ס"ז ומ"ש רמ"א דנהגו להחמיר לעשות מן החרטה פתח הוא חומרא בעלמא וגם הא בודאי בידה לעשות עיין ש"ך סק"ג וכיון שבאמת תרצה אח"כ להינשא יהי' לה חרטה והיאך גדרו גדר במילתא דלא שכיחא, אבל באמת הא לק"מ לפי מאי דקיי"ל וכן משמעות כל הפוסקים דבעינן חרטה דמעיקרא וכ"כ הר"אש והטור שיזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרא אא"כ הי' ברור שהי' רוצה מלא יהי' נדר מעולם שאל"כ אין התרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו וא"כ יש לומר בנטולה אני מן היהודים חשו לתרווייהו שמא עיניה נתנה באחר ומקלקלתו א"ע על בעלה כי על ידי זה שנתנה עיניה באחר הי' ניחא לה בנדר כדי שיכולה לכוף לבעל לגרשה ויהי' לה כתובה דבנטולה אני מן היהודים למשנה ראשונה מגיע לה כתובה דהוי אנוסה וא"כ הי' ניחא לה בנדר ולא יהי' לה חרטה דמעיקרא ולא יוכל החכם להתיר ואי לאו חששא דמקלקלת א"ע ותעבוד על הנדר לא הוי חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שאינה יכולה להינשא לשום אדם שבעולם ובצירוף תרווייהו חשו חכמים (ובעל יוכל להיפר אפי' בלא חרטה עיין ש"ך יו"ד סימן רכ"ח ס"ק ע"ו) אבל אי קשה הא קשה כיון דהאי איתתא לא נחשדה לעבור על איסור אשת איש דאל"כ כמו דחיישינן שתלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא בידה תלך למקום שאין מכירין ותאמר אשת איש הייתי וגרושה אני, שנאמנת כדאי' בכתובת דף כ"ב ע"א ואי דמתיירא שיתברר אח"כ שהי' אשת איש ותצא מ"מ למ"ד בכתובת דף כ"ג דאם משנשאת באו עדים לא תצא אפי בגרושה ומתני' דידן הוא לכ"ע ובעכצ"ל דלא חשידה בהכי וכיו"ב כ' הר"אש בנדרים דף צ"א וז"ל ועוד נ"ל טעם טוב דהילכתא כר' המנונא דאפי' למשנה אחרונה הי' תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר להיות באיסור א"א כל ימיה יע"ש ובע"כ טעמו כי באיסור חמור מחמת חומר האיסור יראה לעבור אבל על איסור נדר שהוא לאו בעלמא חשידא לעבור וא"כ לפי מאי דקיי"ל דע"א נאמן באיסורין וכל מקום שע"א נאמן ה"ה בעל דבר ואשה ממעשים בכל יום כמ"ש בכלל ע"א נאמן באיסורין ודברי ב"ש בסי' ד' ס"ק ס' תמוה ועיין בפ"י במס' קדושין דע"ב ע"ב, ואפי' באיסור לאו נאמנת האשה מטעם שכל ישראל הם בחזקת כשרות ואף נשים בכלל ובעכצ"ל מ"ש הרמב"ם בפ"ג מיבום הלכה י"א וז"ל אע"פי שאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתייבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהי' קל בעינה יע"ש הובא בב"ש סימן קנ"ח סק"א היינו כיון שהיא הי' בחזקת זקוקה ליבם לא אלים כל כך החזקת כשרות של איסור לאו לדחות חזקה אבל בספק איסור היכי דליכא חזקה המתנגד קם חזקת כשרות אפי' על איסור קל ואף בבע"ד וא"כ האי חששא שמא תעבור על איסור נדר הוא מילתא דלא שכיח כיון שהוא נגד חזקת כשרות וכבר מבואר דנגד חזקה הוי מילתא דלא שכיח וחזקת כשרות הוא חזקה אלימא חזקה דאתיא מרובא דרוב ב"י כשרים וכל דפריש מרובא קפריש כמ"ש בפ"י בגיטין די"ז וא"כ הדק"ל אמאי תיקנו חכמים במשנה אחרונה הא חשש וגדר שתלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא לא שכיח ברוב נשים רק במיעוט ולא עשו תקנה וגדר במילתא דלא שכיח ובשלמא בטמאה אני לך י"ל כמ"ש תוס' ור"אש ביבמות דף כ"ה דרוב האומרות כן משקרות אבל בנטולה מן היהודים, ונראה לחלק לפמ"ש הר"אש שם נחלקו משנה ראשונה עם משנה אחרונה בדין למשנה ראשונה בנטולה אני מן היהודים לא הוי דברים שבינו לבינה ואין יכול להיפר כיון דאפשר שיגרשנה ולמשנה אחרונה הוי דברים שבינו לבינה, וא"כ י"ל הא דלא גזרו או תיקנו משום מילתא דלא שכיחא היינו היכי שהי' מוכרחין לעקור דבר תורה או לעשות דבר שיש בו טורח משא"כ התקנה בנטולה מן היהודים שיפיר לחלקו יוכל לעשות בנקל וליכא הפסד ועקירה ד"ת בדבר שפיר חשו אף למילתא דלא שכיח כיון דבגוף הדין סוברים משנה אחרונה דתשמיש הוי דבר שבינו לבינה ויוכל להיפר חששו גם לחשש זה כיון דאפשר לתקן בלי עקירת דבר תורה ובנקל אף לחוש לחששא דלא שכיח חיישי ותיקנו וא"ש ולק"מ כן נלענ"ד ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה