אור ברסלב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל כא

כלל כ

יבואר נאמנות האב בבתו קטנה או נערה היכי שאמר קדשתיה ולאחר כד"ד אומר גרשתיה או שאמר קדושי ראשון הוי בפסולי עדות דאורייתא אי נאמן להתירה להנשא וגם אם נאמן לפסול בתו מלינשא לכהן ובו ה' פרטים:

פרט א

יבואר דין א' הנ"ל היכי שאמר שקדשה ואח"כ קידשה לאחר ואמר שקדושי ראשון הוי כפסולי עדות דאוריית' אם נאמן כיון שהוא לאחר כד"ד:

א רבינו הגדול המחבר בש"ע א"העז סי' ל"ד סעיף כ"ד כתב בשם תשובת רשב"א וז"ל אב שאמר שקידש את בתו ואח"כ קדשה לאחר ואמר קידושי ראשון הי' בפסולי עדות דאורייתא ואינו כלום נאמן עכ"ל וכתב ע"ז רמ"א וז"ל ולי נראה דוקא תוך כדי דיבור כמו שנתבאר בסעיף כ"ה והיינו מה דאיתא שם לאחר כדי דיבור מאמירת האב שאמר קדשתיה אינו נאמן לומר גרשתיה, וכתב הבית שמואל בס"ק נ"א ונ"ב הטעם משום דאינו מפרש דבריו הראשונים רק שסותר דבריו הראשונים לכן אינו נאמן לאחר כדי דיבור דהוי מגו למפרע, והמעיין בבית יוסף מבואר שהבין לרשב"א אפילו אחר כדי דיבור נאמן לומר גרשתיה, ואולם בש"ע סכ"ה הביא דעת הסוברים שבעינן תכ"ד לכן מוכרח רמ"א לפרש גם בהאי דינא כן רק הטורי זהב הובא בב"ש ס"ק נ"ב כתב ליישב דברי המחבר דבנ"ד נאמן אפילו לאחר כד"ד משום דהוי כמו אמתלא למה שאמר קדשתי את בתי היינו שהי' הקדושין לפני עדים פסולים אבל קדשתי' וגרשתיה לא הוי אמתלא דהא מעשה קדושין קיימים אלא אומר גרשתיה יע"ש, ונלענ"ד צ"ע לדינא בהאי פסקא דרשב"א הנ"ל, דהנה אי' בסימן מ"ח האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובתיה וכתב בחלקת מחוקק ס"ק א' בטור כתב קדשתיך בפני פלוני ופלוני משמע אם אמר סתם קדשתיך יכול לפרש דבריו שלא בעדים וכ"כ הר"אש בתשובה על פלגש של ראובן שאמרה קדשני ראובן אין בדיבורה כלום עד שתאמר קדשני ראובן בפני עדים והובא בב"י סימן ט"ו ובש"ע שה סעיף למ"ד ויש להסתפק כי אולי דוקא בפלגש פסק כן אבל איש ומכ"ש תלמיד חכם היודע שאין קדושין בלא עדים אם אמר סתם קדשתיך מסתמא כדין קדושין קאמר אינו נאמן לומר אח"כ שהי' בלא עדים יע"ש שהניח בצ"ע, וא"כ ה"ה יש להסתפק בכוונת רשב"א וסיעתו, דיש לומר הא דנאמן לומר אמתלא הלז היינו היכי שאומר לאחר שאמר בפני בית דין שקידשה נתוודע לו שהי' פסולי עדות דאורייתא בכה"ג הוי אמתלא אלימא אבל אם אמר שמה שאמר בתחילה קדשתי את בתי הי' כוונתו בפני פסולי עדות דאוריית' יש לומר באיש ומכ"ש תלמיד חכם היודע שאין קדושין חלין בפני פסולי עדות דאורייתא אינו נאמן דמסתמא כוונתו הי' כעין קדושין גמורין, ועיין בא"הע סימן מ"ז סעיף ד' דבעינן אמתלא שנראה לבית דין שיש ממש באמתלא, ומכ"ש דלא מהני אמתלא גרועה ואינו נאמן במגו דיש לומר דהוי כמגו במקום אנן סהדי דקיי"ל בכמה דוכתי דלא אמרינן דאנן סהדי שידע, ובאמת המעיין בלשון רשב"א ומחבר שסתמו דבריהם משמע שנאמן לפרש דבריו שכוונתו מתחילה באמירתו שאמר בפני ב"ד קדשתי את בתי היינו בפני פסולי עדות דאורייתא מיהו הב"ש שם בס"ק א' השמיט דברי הח"מח וכתב שמטור משמע שאם אמר סתם קדשתיך יכול לפרש דבריו שקידש בלא עדים ולא מחלק בין ת"ח לאינש דעלמא, אך אין לדחות דברי הח"מח כנודע כמה רב גוברי', ואולם מה שנסתפק הח"מח אפילו בסתם איש כראה מדברי מוהר"יט בספר ב' סימן נ"ב בחלק חושן משפט דף ק"ו ע"ב דלאו כ"ע גמירי שכתב וז"ל ותדע אפילו להקל בערוה החמורה אמרינן מיטעי טעי ולאו כ"ע דינא גמירי כדאיתא בקדושין גבי שתיקה דלאחר מתן מעות דלא כלום הוא והא דלא שדתינה משום דלא גמירא דינא כו' ובהאיש מקדש קטן שקידש אע"פי ששלח סבלונות לאחר מכן לא אמרינן אדם יודע שאין קידושי קטן כלום ודוקא בדבר הברור וידוע לכל כהא דאיתא שם אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו כו' שהרי דרשו אמור לחכמה אחותי כו' כשם שברור לך שאסורה יע"ש, ועיין בתוס' במס' גיטין דף מ"ג ע"ב ד"ה הואיל דמוכח דלאו כ"ע בקיאין במדרש חכמים, ועיין כיו"ב במס' ביצה דף י"ט ע"א, (ועיין בש"ך חושן משפט סימן ס"ו ס"ק נ"ו) וא"כ לולי דבריהם יש לומר בסתם איש נאמן לפרש דבריו שלא ידע מקדושין צריכין להיות בעדים וגם בפני כשרים כי לאו כ"ע בקיאין במדרש חכמים שצריך להיות בפני עדים וכשרים, ומי פסול מן התירה, אבל בתלמיד חכם מסתבר כח"מח שאינו נאמן לומר אמתלא כזו שהוא אמתלא גרועה דהא בעינן אמתלא שיהי' נראה לבית דין שיש ממש בדבר וצ"ע במה שסתמו אחרונים ז"ל בזה:

ב ועוד יש לעיין בהאי פסקא דרשב"א לפי הבנת טו"ז דהוי אמתלא כיון שאב נאמן על קדושין כשני עדים כמו שכתבתי בכלל י"ט בפרט א' בשם ריטב"א וחכמי פרובנצייא ואנן קיימא לן בחושן משפט סימן כ"ט ס"א עדים המעידים בבית דין אין יכולין לחזור ולהגיד אפילו כשנותנים אמתלא לדבריהם הראשונים ואמאי נאמן האב לחזור ולהגיד על ידי אמתלא, ואפשר לומר כוונת רש"בא וסיעתו לפי מה דאיתא שם דאם אינו סותר דבריו הראשונים כגון שדבריו סתומים וסובלים ביאור אחד משני ענינים משמעות אחד קרוב ואחד רחוק כל שאנו יכולין לכוין דברי העד כדי שלא תהי' עדותו מכחשת יש לכוין דבריו, וא"כ היכי שאמר האב שכוונתו הי' במה שאמר שקדש את בתו היינו בפני פסולי עדות דאורייתא אף שלשון קדושין מן הסתם יותר משמע כדין, והוא ביאור קרוב וביאור שמבאר בעצמו הוא ביאור רחוק מ"מ כיון שדבריו סתומים וסובלים ב' ענינים יכול לפרש דבריו, וא"כ לא מבעי' אם האב אומר שכן הי' כוונתו בודאי נאמן ואפילו אם בעצמו מודה שכוונתו הי' מתחילה לקדושין גמורים רק שאח"כ נודע לו שהי' בפני פסולי עדות דאורייתא נאמן במגו שהי' אומר שכן הי' כוונתו מתחילה, ובב"ש ס"ק נ"ב שהבין בכוונת רמ"א כיון שאינו פירש לדבריו אינו נאמן אלא תוך כדי דיבור ואח"כ הביא דברי טו"ז דהוי אמתלא משמע קצת שהבין שאמתלא הלז לא הוי פירוש לדבריו הראשונים, והנה לעיל בכללים הקודמים הבאתי דעת תשובת מוהרי"בל בכלל ס"א שסובר דבאב ל"מ אמתלא, ומצאתי ראיתי שבעל קצות החושן הוכיח מכאן דבע"כ המחבר סובר דמהני אמתלא ולפמ"ש יש לדחות די"נ שאני הכא אמתלא כזו מהני אפילו בעדים:

אמנם לכאורה דין הלז תלי' במה שיש לברר דין חדש, דהנה אנן קיי"ל בדיני נפשות ובדיני ממונות לא הוי עדות רק כשמעיד בבית דין ובעד אחד באיסורין היכי דנאמן אין צריך להעיד בבית דין דהא נאמנות ע"א באיסורין בספק השקול אתי' מוספרה לה או ממעשים בכל יום, והתם ליכא בית דין ואולם בדבר שבערוה כמו הכא דאב נאמן יש לחקור מי נימא דדמי לאיסורין ואין צריך להגיד בפני בית דין או דלמא דדמי לד"מ ונפשות דדבר שבערוה דמי להם ובעינן אמירת האב בפני ב"ד ומסברא נראה כיון דנאמנות האב אתי' מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה שאיירי באמר כן לפני הזקנים שהם הבית דין נראה דלא נתנה תורה נאמנות לאב רק כשמעיד בב"ד, ותו כיון דמסברא נראה דאינו נאמן כמ"ש הר"ן בדף ס"ד והוא חידוש יש לומר כעין סברת הר"ן שם אין לך בו אלא חידושו שיאמר בפני ב"ד דוקא וא"כ יש לתמוה על הפוסקים שה שהשמיטו חידוש דין הלז, ואפשר לומר לפמ"ש בכלל י"ח פרט א' הא דילפינן שאב נאמן לאסור את בתו הוא באם אין ענין דבע"כ האי קרא דאת בתי רצה להורות דבעלמא נאמן ולא קאי אפרשה דמוציא שם רע יש לומר הא דכתיב שאמר לעני הזקנים היינו על מה דאיתא אח"כ ששם לה עלילות דברים כי לקנס צריך בית דין, אבל לגוף נאמנות האב נאמן אפילו כשאומר חוץ לב"ד לכן השמיטו הפוסקים וסתמו דבריהם, ומעתה בנ"ד נראה אי נימא דאין צריך ב"ד אזי פשוט היכי שהגיד האב בפני עדים יכול לחזור ולהגיד באמתלא דלפמ"ש הר"ן הובא בסימן י"ז בח"מח ס"ק י"ז אף שהגדתו מועיל חוץ לבית דין באיסורא לומר שמת בעלה מ"מ אם אומר אח"כ מבודה הייתי נאמן אפי' בלא אמתלא מכ"ש ע"י אמתלא דהא דקיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כתב רש"י בסנהדרין דף מ"ה ע"א ד"ה כיון משום דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ואהגדה קמייתא קפיד קרא, ומשם נראה דילפינן דאין יכול לחזור אפילו באמתלא היכי שאינו סובל בדבריו הראשונים, וכ"כ בסמ"ע ס"ק ב' וקרא מיירי בב"ד משא"כ כשאומר חוץ לב"ד אבל אי נימא דאין האב נאמן רק כשאומר בפני בית דין יש לומר דדינו כדין עדים וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו באמתלא, ולפ"ז הי' מקום לומר דרשב"א אינו מחולק עם חכמי פרובינצייא המובא בש"ות מוהרי"בל הנ"ל וכ"ע סוברים דאמירתו מהני כשאומר חוץ לב"ד ומכ"ש כשאומר בפני בית דין רק דחכמי פרובינצייא מיירי כשהעיד בפני ב"ד לכן ל"מ אמתלא ורש"בא מיירי שאמר חוץ לבית דין ובאמת יכול לחזור אפילו בלא אמתלא רק שמעשה כן הי' כי השיב כן להשואל והשאלה הי' כן אך לפי זה קשה על מרן מחבר שהעתיק כן להלכה בממ"נ היאך מיירי אם אמר האב בפני בית דין אמאי מועיל אמתלא, ואי אמר חוץ לבית דין למה לי אמתלא כמ"ש הר"ן, ועלה בדעתי לומר דהנה נודע החילוק שבין דיני ממונות ודיני נפשות לאיסורין, דבד"מ ובד"נ לא סגי בהוכחה שהענין אמת רק שבעי עדות דוקא ובעינן כללי עדות ועדות לא הוי רק כשהעיד בפני בית דין יש לו שם עד אבל חוץ לבית דין לא הוי עדות, ובאיסורין היכי דעד אחד נאמן בספק השקול דלא בעי בית דין משום דגלי תורה שאין צריך עדות רק הוכחה, כי אם הי' צריך שיהי' בגדר עדות הוי בעינן כללי עדות כמו בד"מ ובד"נ שלא יהי' קרוב ושאר כללי עדות, וכיון שאין לו שם עד אזי אפילו כשהעיד בבית דין לא קרינן בי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דתורה לא אמרה כן רק במי שיש לו עליו שם עד כמו דמורה לישנא דקרא להמעיין, משא"כ היכי שאין לו עליו שם עד ואף דעכ"פ מן הסברא ראוי לומר כיון שאומר כן בפני בית דין שאין יכול לחזור מדבריו הראשונים בלי אמתלא דמן הסתם מה שאומר בפני בית דין דק היטב כמו דאיתא סברא זו בכמה דוכתי בפוסקים, אבל עכ"פ יכול לחזור מדבריו ע"י אמתלא וא"כ יש לומר שרשב"א סובר כיון שהאמינה תורה לאב בקדושי בתו אף שהוא קרוב ועד אחד לא קם בדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון הרי דגלי תורה דלא בעינן כללי עדות רק הוכחה שמן הסתם אומר האב אמת לא הי' חוקת התורה אצלו לומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו ע"י אמתלא דהחוקה לא הי' רק היכי שיש לו שם עד אבל האב אף שנאמן כשני עדים מ"מ אין לו שם עד וא"ש דברי רש"בא שסובר שאין צריך לומר בפני בית דין ואף כשאומר בפני בית דין אין לו שם עד ונכונים דברי המחבר, ואולם שוב ראיתי דזה אינו דבב"י ח"מ סימן כ"ט הביא לשון ירושלמי ותוספתא דאי' וכן העדים שהעידו בין לאיסור ובין להיתר עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו נאמנים משמע להדי' שאף באיסור שאין צריך בית דין מ"מ היכי שמעידין בבית דין יש לו דין עדות ואמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אפילו ע"י אמתלא כיון שהוא בכלל עדות ועיין ש"ות הר"ן סימן ל"ד שמוכח להדי' שסובר אף שאין צריך באיסורין להעיד בבית דין מ"מ היכי שהעיד בב"ד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו בלא אמתלא והיכי שלא אמר בפני בית דין כתב בסימן מ"ז שיכול לחזור ולהגיד בבית דין א"כ לית לי' סברא הנ"ל וצ"ע ועמש"ל בכלל אמתלא באריכות ובגוף הספק הנ"ל אי נאמן האב כשאומר חוץ לבית דין ראיתי בהפלאה שהעיר קצת, ולענ"ד נראה לפמ"ש בכלל י"ח וי"ט כריב"ש דהא דהאב נאמן הוא מטעם שווי' נפשה ח"דא ואינו מטעם עדות אין צריך להעיד בפני ב"ד כי בכל מקום דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אין צריך ב"ד וכדאי' ביו"ד סימן א' סי"ב השוחט בפני עדים בהמה לעכו"ם וכשבא ישראל לקנותה ממנה אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטתי' נאמן לגבי נפשו לאוסרה ע"ע, ודוחק לומר דהכא באב הי' חוקת התורה שלא יוכל לאוסרה רק כשאומר כן בפני בית דין דמה"ת נימא להרבות בחוקת כיון דהוא מטעם שווי' נפשה ח"דא ופשוט דיכול לחזור ע"י אמתלא כי בכל מקום בכה"ג יכול לחזור ע"י אמתלא כדאי' בכתובת דף כ"ב ובסימן מ"ז אבל אי נימא כמ"ש בכלל י"ט פרט א' בשם ריטב"א וסיעתו שהוא מטעם עדות שנאמן כעדים יש לומר דבעי בפני בית דין כמו בכל עדים וצ"ע כיון שלא חילקו הפוסקים בזה, ועיין בסימן י"ז בחלקת מחקק ס"ק ע"ח וב"ש ס"ק קכ"ד, ובפני יהושע במס' גיטין דף כ"ט באיסורין אף היכי דבעינן שנים מהני חוץ לבית ודין יע"ש וצ"ע בכל זה היטב ואין כאן מקומו:

פרט ב

יבואר דין נאמנות האב לפוסלה לבתו קטנה או נערה מכהונה כגון שאמר קדשתיה וגרשתיה:

ג גרסינן במס' קדושין דף ס"ד קדשתיה וגרשתיה כשה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן ומסיק ר' אשי הטעם דרחמנא הימנה כרב דאמר מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה בנשואין הימנה רחמנא לאב, ובפני יהושע בכתובת דכ"ב הבין הפירוש בדברי רב שר"ל מניין שאב נאמן לאוסרה היינו דנאמן לומר קדשתיה וגרשתיה אע"ג דאין בידו לגרשה ויליף לה מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע אפילו אם אמר קדשתיה ואין יודע למי קדשתיה דנאמן אע"ג דדבר זה אין בידו ומשמע דהבין דעל גוף גירושין הימנה רחמנא לאב כמו שנאמן על הקדושין, וכן כראה שהבין בחלקת מחוקק סימן ל"ז ס"ק מ"ה ודבריהם תמוהין להמעיין בקמאי זלה"ה שהר"ן כתב שם וז"ל וכי אמרינן דקדשתיה וגרשתיה נאמן דוקא בתכ"ד אבל היכי שהוחזקה אשת איש על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה דלא הימנה רחמנא בגירושין עכ"ל וכ"כ הריט"בא ובש"ע סימן ל"ז סעיף כ"ה, וכבר תמה ע"ז בס' הפלאה ובס' בית מאיר ומה דנאמן לומר תכ"ד גרשתיה לפוסלה מכהונה הטעם מבואר שם וקצת צ"ע בזה:

ודע דדעת הר"ן וריטב"א הובא בש"ע שם, וכתב הב"ש בס"ק מ"א הטעם משום כשאומר קדשתיה ואח"כ אומר גרשתיה אינו מפרש דבריו אלא אומר מילתא אחריתי ואינו נאמן אלא מחמת מגו ומש"ה אינו נאמן אלא תכ"ד דאז שייך לומר מגו דלא אמר כלום אבל לאחר כד"ד לא אמרינן מגו דלא הי' אומר כלום משום דהוי מגו למפרע דלא אמרינן, ועיין בבית יוסף מ"ש שבתשובת רשב"א לא משמע הכי ובסעיף כ"ז ובב"ח ס"ק נ"ב וקיצר בדברי טו"ז דעדיין קשה לפי דבריו יהי' נאמן לומר גרשתיה אפילו לאחר כדי דיבור במגו דאי בעי הי' אומר שקדושין הי' בפני פסולי עדות דאורייתא והטו"ז בס"ק כ"ב מיישב דכל שהוחזקה באשת איש אפילו על פיו לא אתי מגו אח"כ וארעי לחזקה דהוי כמגו במקום עדים ובכמה דוכתי בחושן משפט לא אמרינן מגו במקום חזקה אלימתא, ולענ"ד דבריו צ"ע חדא לפי מה דמשמע בתוס' כתובת דף י"ט ע"א ד"ה חזקה מדמינן חזקות זו לזו ובב"ב דף ה' אבעי' דלא איפשטא אי אמרינן מגו במקום חזקה ואמאי אינו נאמן כלל ומשמע דהוי ודאי אשת איש ואם קידשה אתר לא חלין הקדושין והוא חומרא דאתי לידי קולא נימא דאולי האב נאמן לומר גרשתיה במגו שהי' אומר שקדשה בפני פסולי עדות ותהי' צריכה גט משני כדין ספק אשת איש דצריכה גט משניהם כדאי' בסימן י"ז סעיף א', ואפי' לפמ"ש נמוקי יוסף הובא בש"ך סימן פ"ג ס"ק ג' דלאו כל חזקות שוות ובמקום חזקה אלימתא לא אמרינן מגו מ"מ כבר הוכיח בש"ות מוהרי"ק סימן ע"ב ותשובת מוהר"י טראני שיש חילוק בין חזקות בין חזקה דאתיא מכח סברא דאלים מחזקה דלא אתיא מכח סברא וחזקה קמייתא כמו חזקת אשת איש לא אלים כל כך אפילו כשהוחזקה מפי עדים דלא אתיא מכח סברא דהא יכול להיות שגירשה אח"כ רק דאנן אמרינן מסתמא לא נעשה שינוי ממה שהי' מקדם, והוי חזקה דלא אתיא מכח סברא כיון שיש לנו עכשיו ספק, ועיין בתרומת הדשן סימן ר"ז בשם או"ז הגדול מכ"ש היכי שהוחזקה רק על פיו, ולפמ"ש בכנ"הג בכללי מגו ס"ק קי"א דיש לומר דלא מבעי' לן מי אמרינן מגו במקום חזקה רק בדבר שבממון אבל בדבר איסור פשיטא דלא אמרינן מגו במקום חזקה א"ש, אך בתוס' שם ד"ה מי מוכח דלא ס"ל כן כמ"ש בכנ"הג, ותו קשה לטו"ז לדעת הפוסקים הסוברים דרבה בב"ב דף ל"א ור' חסדא בדף ל"ג ס"ל דאמרינן מגו במקום עדים ומכ"ש דאמרינן מגו במקום חזקת אשת איש ואפילו החולקים שפירשו כוונה אחרת שם כמבואר בראשונים ז"ל מ"מ רבה דסובר בב"ב דף ל"ב ע"ב דאמרינן מגו להוציא ממון מחזקתו אף דחזקת ממון אלים טובא ה"ה דסובר דאמרינן מגו נגד חזקת אשת איש דחזקת א"א לא אלים מחזקת ממון, ועיין תוס' ב"מ דף כ' ע"ב ד"ה איסורא וא"כ אמאי איתא במתני' קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה נאמן דמשמע מהלשון שאומר כן בבת אחת וכמ"ש באמת הר"ן והריטב"א הו"ל למיתני רבותא אפילו אמר מתחילה קדשתיה שהוחזקה אשת איש על פיו נאמן אח"כ לומר גרשתיה משום מגו שהי' אומר שקדשה בפני פסולי דאורייתא ואי משום דהוי מגו במקום חזקה הא לדידהו אלים המגו אפי' נגד עדים ונגד חזקת ממון ה"ה נגד חזקת אשת איש לכן דברי טו"ז צ"ע, וגם יש לעיין בגוף דברי בית שמואל הנ"ל שכתב דלכן נאמן בתוך כדי דיבור לומר גרשתיה דיש לו מגו דלא אמר כלום הא הוי מגו לחצי טענה וכמ"ש הר"ן הובא בב"ש סימן ז' ס"ק ט"ו ובתוס' ישנים במס' כתובת דף כ"ב ע"ב ד"ה תרווייהו דכיון שהוא רוצה לפוסלה מן הכהונה אם לא הי' אומר קדשתיה היתה מותרת אף לכהן ונשמע בפוסקים דאמרינן מגו לחצי טענה וצ"ע:

ד ולכאורה קשה על גוף הדין הלז אמאי נאמן לומר קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה כנ"ל לפי מאי דקיי"ל במס' ב"ב דף קל"ה ע"ב למסקנא דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן משום דאם איתא דגירשה קלא אית לי' וכן קיי"ל בסימן קנ"ב ס"א ואמאי נאמן האב ומותרת לכ"ע נימא כיון שתורה נתנה נאמנות לאב על הקדושין הוי כאילו הי' עדים שקדשה ועל הגירושין לא נתנה תורה נאמנות לאב רק מטעם מגו כנ"ל הוי מגו במקום הוכחה דאם איתא דגירשה הי' לו קול, ולשיטת חלקת מחוקק ופי' הנ"ל שהבינו דעל גוף גירושין נאמן האב כשני עדים לק"מ דנגד עדים לא אמרינן הך הוכחה דאם איתא כדמוכח בכתובת דף כ"ב ע"א כמ"ש הב"ש בסימן קנ"ב סק"ו בשם הר"ן ואמרינן שגירשה בצנעא, אבל לפוסקים הנ"ל קשה, ונלענ"ד לפמ"ש הר"ן ובש"ע דאינו נאמן רק בתוך כדי דיבור שיש לו מגו דאי בעי שתיק כמ"ש הב"ש ומצינו בכללי מגו דמגו דאי בעי שתיק עדיף ממגו דאי בעי טעין, וכמו כן עדיף ממגו דאי בעי עביד דהתם צריך עכ"פ מעשה, וי"ל כיון דמצינו שר' יוסף סובר שם דאפילו מגו דאי בעי עביד עדיף מהוכחה דאם איתא דגירשה קלא אית לי' ובע"כ דלא הוי הוכחה אלימא ומ"ש רשב"ם שם דהוי כעדים בע"כ לאו דוקא כמו שמוכח למעיין היטב ברשב"ם שם, וא"כ י"ל אפושי פלוגתא ל"מ אפי' לחולקים על ר' יוסף וכן קיי"ל דלא הוי מגו נגד הוכחה הלז, היינו משום דצריך עכ"פ לעשות מעשה גירושין ואינו תלוי בידו לבד כיון דצריך לכמה פוסקים בית דין ועכ"פ צריך עדים וסופר ולא הוי מגו מעליא דמי יימר דיזדקקו ועיין כיו"ב במס' קדושין דף ס"ב ע"ב (ועיין במס' שבת דף מ"ו ע"ב ומשנה למלך בפ"ד מבכורת ה"א) אבל מגו דאי בעי שתיק כמו הכא שבידו לשתוק שהי' מותרת לכ"ע מגו זו אלים טובא ועדיף מהוכחה דאם איתא דגירשה קלא אית לי' שמוכח שאומר אמת מה שאומר שגירשה וממילא אסורה לכהן ומותרת לישראלים, שוב ראיתי מכבוד ש"ב הרב הגאון הגדול המפורסים מו"ה אלעזר זצ"ל בספרו הנחמד אור חדש האריך בקו' זו בדברי טעם והנאני ולענ"ד נראה דל"ק וכמ"ש:

פרט ג

יבואר אם האב נאמן לומר שבתו הי' שבויה כדי לפוסלה מכהונה:

ה גרסינן במס' קדושין שם במתני' קדשתי את בתי קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן, קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדיתה בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה אינו נאמן ומקשה הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא, רישא בידו הרי בידו לה להשיאה לחלל דקא פסלה מן הכהונה הא ל"ק כר' דוסתאי כו' אמר רב אשי ותסברא רישא משום דבידו ניהו דבידו לקדשה בידו לגרשה ועוד אילו אמר האי דלא ניחא לי' בגווי' מי מצי מקדש ניהלי' בעל כרחי', אלא אמר רב אשי רישא רחמנה הימנה כדרב כו' בנשואין הימנה רחמנא בשבוי' לא הימנה עכ"ל, ותמי' מבוארת לעין כל לפמ"ש רש"י בד"ה רישא שבעודה קטנה בידו לקדשה ולחזור ולקבל גט ממנו הלכך מה לו לשקר אי בעי פסיל לה, היאך הי' עולה על דעת הש"ס לומר שזה הי' נקרא בידו דתמי' ר' אשי מבוארת, ובחידושי רשב"א כתב ליישב הקו' וז"ל רישא בידו אע"ג דאין בידו לקדשה מ"מ בידו לפוסלה מכהן דאי בעי מקדשה לישראל והרי היא אסורה לעלמא ואי גירשה הרי היא אסורה לכהן מאי אמרת דלמא מת הבעל ושרי' לכהן כולי האי לא חיישינן לבטל המנותא דאב עכ"ל ולא הבנתי דמאי מגו איכא הא בעינן שיהי' הטענות שווי' כנודע בכללי מגו וכמ"ש לקמן והכא אינם שווי' דלמא אין רצינו לקדשה ולאוסרה אכ"ע רק שרצונו לפוסלה מכהונה ואם יקדשנה לישראל אולי לא יגרשנה, ולולי דברי הראשונים זלה"ה נלענ"ד ליישב הסוגי' שלא יהי' כ"כ מוקשה ע"פי יסודות חזקות וברורים מקמאי ובתראי זלה"ה, דהנה אנן קיי"ל דמגו דבי תרי לא אמרינן משום דאין אחד יודע מה שבלב חבירו לטעון, ועיין בש"ך בכ"מ סק"ך ובכנ"הג ס"ק צ"ט, ואולם ראיתי דין מחודש בס' כנ"הג ס"ק ק"ב בשם תשובת מוהר"י אדרבי וז"ל אע"ג דמגו דבי תרי לא אמרינן ה"מ בדבר שהי' להם לטעון כבר לשעבר אבל כשיש גם עתה בידם לעשותם אמרינן מגו בשני עדים עכ"ל, נראה שהוא כעין חילוק שמחלק הר"ן בקידושין דף ס"ד דמגו דבידו לעשות עדיף ממגו דאי בעי טעין ומהני אפילו נגד חזקה ה"ה לענין מגו דבי תרי וכן ראיתי בא"ות בכ"מ שם ס"ק נ"ג שכתב להסביר הדבר דבשלמא מגו דאי בעי טעין כגון עדים שאמרו אנוסים היינו שיהי' נאמנים במגו שיכולין לשקר ולומר פרוע הוא דכיון דפרוע הוא שקר אילי לא יסכימו על שקר הלז, משא"כ בדבר שיוכל לעשות באמת מסתמא יסכימו דאמת יש לו מוסכם וכתב שהסברא מוסכם לדין הלז רק שחוכך דמתוס' ישנים ורשב"א לא משמע כן, ובגוף החילוק ראיתי בש"ות מוהר"א ששון שכתב ג"כ לחלק כטעם הנ"ל, ולענ"ד מסוגין יש לה"ר לדברי מוהר"י אדרבי, ומקודם נברר סברת הש"ס ואח"כ דברי ר' אשי, ונראה לפי סברתו מובן היטב דברי הש"ס בפשיטות דהמעיין בסוגי' יראה שמוכרחין אנו לומר שבע"כ לא ידע הש"ס דברי רב שהתורה האמינה לאב כשני עדים רק דהוי סובר דלא עדיף מעד דעלמא שלא קם בדבר שבערוה ובע"כ סובר הא דנאמן האב לומר קדשתי את בתי לפלוני משום מגו דבידו לקדשה (עיין תוס' ישנים בכתובת דף כ"ב ע"א) כיון דמוכח מקרא דאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי ניהו אב שיכול לקדשה כדאי' בכתובת דף מ"ו ע"א ממילא מוכח מצד סברא שאב נאמן כמו בעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן כמ"ש תוס' שם ומהאי קרא דאת בתי לא מוכח כיון דמיירי במוציא שם רע בע"כ יש עדים על הקדושין כמ"ש בכלל י"ח פרט א' ולא הוי סובר כמ"ש שם דמוכח מאם אין ענין דאינו מיותר לפמ"ש בספר פני יהושע במס' כתובת דף מ"ו כמו שכתבתי שם לרבנן דסברי דמוציא שם רע חייב אפילו כשלא בעל מה דאיתא את בתי נתתי להורות שמסרה לחופה שאינו חייב קנס רק במוציא שם רע לאחר נשואין, ואולם הי' סובר התרצן לפי טעם זה אינו נאמן האב לומר קדשתי את בתי לפלוני רק כשאותו פלוני מודה לדברי האב דהוי דבר שבידו, ולא הוי מגו דבי תרי כיון דלא הוי מגו דאי בעי טעין רק מגו דאי בעי עביד ועל האמת יסכימו יחד האב ואותו פלוני כנ"ל, ואולם אותו פלוני לבד אינו נאמן כי אולי לא ירצה האב, וכ"כ אב לבד אינו נאמן דאינו בידו אולי לא ירצה אותו פלוני אבל כשאותו פלוני מודה נאמן האב אף שאין לו עידי קדושין מטעם מגו ולא הוי מגו דבי תרי ומהאי טעמא נאמן לומר קדשתיה וגרשתיה דמוקי למתני' ג"כ בכה"ג שאמר שקידשה וגירשה מאותו פלוני ואותו פלוני מודה לדבריו לכן שפיר נאמן משום מגו דבידו לפוסלה מן הכהונה לקדשה לאותו פלוני ואותו פלוני יגרשנה בעל כרחה דמדינא דש"ס יכול לגרשה בע"כ כיון דעכשיו רוצה אותו פלוני לפוסלה מכהונה סובר התרצין דהוי דבר שבידו דמסתמא יסכימו לעשות מעשה קדושין וגירושין כדי לפוסלה, ואולם ר' אשי נייד מתירץ זה מכח ב' סברות דהנה תוס' כתבו בערכין דף כ"ג ע"א בד"ה בשאלה דדיבורא קיל לי' ממעשה דקנוניא דשבועה דבר שהוא קל עביד ולא ישאל על הקדשו אבל גבי גירושין כי האי לגרש את אשתו כדי להחזירה לא עביד כיון דמצי שאיל על הקדשו, א"כ מוכח דמעשה גירושין קשה לאדם לעשות היכי דמצי לפעול אותו דבר על ידי דיבורא עדיף לי' דיבורא ועיין בש"ך ח"מ סימן רנ"ה ס"ק ו', ולכאורה לא משמע כן מתשובת מוהר"י אדרבי הנ"ל דלשיטת תוס' לא הוי מגו דבידו לעשות מגו טוב כי דיבורא קיל לי' משיעשה מעשה, ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו, אך נראה ברור אפילו אי נימא דלא כסברת תוס' היינו בדבר שבממון שדרך אדם להטריח א"ע ולהרויח כנידון דמיירי מוהר"י אדרבי יש לומר אפילו מעשה עביד ואדרבה מגו דבידו לעשות עדיף טפי כיון שיכול לעשות בלי מוחה ומעכב כמ"ש בש"ות מוהר"א ששון סימן כ"ה ובכה"ג מיירי שם שטענתם על עסקי ממון משא"כ היכי ששנים מעידים בעניני איסורא ואיכא גווני שיש לחוש שכוונתם לצעורי לא שייך לומר שיהי' נאמנים במגו שבידם לעשות כי אולי דיבורא לא איכפת להו למימר אבל אין רצונם לעשות מעשה ולהטריח א"ע בדבר שלא יהי' להם הרווחת ממון רק לצעורי לחברי' ועביד אינש דמיקרי ואמר ולא לעשות מעשה ואין צריך דאי' לזה, ועוד נקדים מ"ש הב"ש בסימן קי"ט סק"ט בכוונת הטור שכתב הא דסוברים ב"ה דמותר לגרשה משום דבר היינו בזיוג שני אבל בזיוג ראשין מודו דאסור לגרשה משום דבר ומוטל על ב"ד לכופו יע"ש שלפי דבריו אפי' בזיוג שני אסור מן התורה לגרשה כשלא מצא בה ערות ולא דבר נראה בנ"ד לית לאב מגו שהי' בידו למוסרה לפלוני המודה שקדשה ואותי פ' יגרשנה בע"כ כי לא מבעי' לפוסקים דגט צריך ב"ד ליכא מגו כי אולי לא יהי' לו עדים שמצא בה דבר כיון שב"ד כופין אפי' בזיוג שני שלא יגרשנה ומכ"ש שלא יזדקקו, ואפילו לפוסקים שא"צ ב"ד עכ"פ צריך עדים וסופר ומי יימר שיהי' לו עדים שיסייעו לו לעבור עבירה ועיין תוס' במס' שבת דף מ"ו ע"ב שמוכח סברא זו, ותו דלא הוי מגו אולי אותו פ' לא ירצה לעשות איסור דאורייתא לגרשה בע"כ ואף דמשמע מקו' הש"ס והרי בידו להשיאה לממזר דהוי מגו בכה"ג מ"מ י"ל רב אשי לית לי' סברא זו, ותו כיון דצריך דעת אחרים לא שכיח שיסכימו רבים לעשות עבירה, רק ראיתי במשנה למלך בהגהות בפי"ט מה"ג ה"א שכתב בשם תשובת מוהר"ם דהאי דלא יגרש אדם את אשתו הוא רק עצה טובה, ודחה מסוגי' דגיטין ד"צ מרב פפא ואביי שמוכח דאיכא איסור דאורייתא לגרשה בע"כ, וי"ל שנחלקו בזה התרצן סבר דהוי רק עצה טובה לכן מתרץ דהוי בידו ורב אשי סובר דאיכא איסור דאורייתא וא"כ שפיר קאמר רב אשי ב' קושי' חדא ניהו דבידו לקדשה בידו לגרשה כי אולי אותו פלוני שאומר עכשיו שקדשה וגירשה לפוסלה מכהונה לא ירצה לקדשה ולגרשה כי עכשיו אינו עושה עבירה רק שמצערה ורוצה לפוסלה מכהונה, אבל לא יסכים עמו לעשות עבירה דאורייתא לגרשה בע"כ דאולי לא ימצא בה דבר שפשעה כנגדו וגם הא צריך עידי גירושין או ב"ד, ועוד אילו אמר האי דלא ניחא לי' בגווי' מי מצא מקדש לה ר"ל כסברא הנ"ל דלא הוי מגו כלל דהא דאמרינן מגו דבי תרי היכי שבידם לעשות היינו משום הרווחת ממון שדרך אדם לטרוח משא"כ הכא אילו דיבורא אמר אבל מה"ת יעשה מעשה על מגן כדי לצערה בדבר שלא יהי' לו הרווחה כיון שאין רצון פלוני לקדשה ואין לומר לדברינו הנ"ל מאי מקשה הש"ס והרי בידו להשיאה לחלל כי אולי לא ירצה לקחתה כיון שגם התרצן סובר דלא הוי מגו כי אם מחמת שאותו פלוני מודה דז"א די"ל שהמקשן הי' סובר כיון שישנו הרבה חללים בעולם (ומ"ש רש"י חדא לאו דוקא, ועיין ברמב"ם בפי"ט מא"ב הלכה ג') מסתמא ימצא מי שיקדשנה כמ"ש הפני יהושע ג"כ כיו"ב ודוקא היכי שרוצה שאיש ידוע יקחנה לא שייך מגו רק כשהודה סובר התרצן כיון שאותו פלוני מודה לאב שגירשה מסתמא יסכים לדברי אב לקיים דבריו הוי מגו וע"ז חולק רב אמי וא"ש:

ו אמנם יש להבין לפי דברי התרצן דלא ידע מדברי רב קשה ממתני' דאי' שם קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי נאמן אבל בלא"ה אסורה לכ"ע ע"פי דברי האב הא בכה"ג לית לי' לאב מגו דאם יקדשנה עכשי' בע"כ יהי' בפני עדים וידעו העדים למי ורצון האב לאוסרה אכ"ע וכמ"ש בספ"י ואמאי נאמן, וקו' הלז אין לו ענין לפירושנו דגם לשיטת רש"י ורשב"א קשה דמשמע להדי' מש"ס דעדיין לא ידע מדברי רב שסובר דנאמן מן התורה אע"ג שאין בידו רק דנאמן משום מגו דבידו, וא"ל לשיטתם שגם התרצן ידע מדברי רב רק דסובר דוקא בנשואין הימנה רחמנא היכי שאומר קדשתי נאמן אפילו היכי דלית לי' מגו כגון שאמר א"י למי קדשתיה, אבל מה שאומר קדשתיה וגרשתיה לפוסלה מכהונה לא הימנה התורה כעדים רק שנאמן מטעם מגו וחידש לו רב אשי שכל מה שנוגע לענין נשואין הימנה תורה אפי' לענין גירושין דז"א כמש"ל בפרט הקדום שגם אליבא דאמת א"נ בגירושין רק מכח נאמנתו לענין נשואין ואי הוי ידע התרצן דברי רב לא הוי קשה לי' מגירושין אע"כ דלא ידע וא"כ הדק"ל, ונלענ"ד דהנה אנן קיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון מכ"ש שבע"ד א"נ ואפ"ה אי' בב"ב דף קל"ד דסובר ר' יוסף בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן משום דבידו לגרשה וכתבתי בכמה דוכתי הטעם דגם בממון מהני מגו כזו אשר בידו לעשות דהוי כאנן סהדי שאומר אמת דחזקה ל"ש התירא כו' דמה"ת יעשה עבירה חמורה ויכשיל לאשתו באיסור חמור כיון שבידו לעשות בהיתר וחזקה הלז הוי כא"ס ומאן דחולק שם משום הוכחה דקלא מתנגד, א"כ מוכח דמגו אלימא מהני לאפקועי מחזקה בדבר שבערוה ונראה דה"ה הוכחה אלימא מהני לאפקועי מחזקה בדבר שבערוה אף דקיי"ל כחכמים בב"ב דף צ"ב דלא אזלינן בתר אומדנא דמוכח להוציא ממון. וה"ה בדבר שבערוה כי אין גז"ש למחצה מ"מ הוכחתי בכמה דוכתי דלאו כל הוכחות שווין ובהוכחה אלימא טובא מהני להוציא ממון דהוי כאנן סהדי שענין אמת והדבר נמסר לחכמים בעוצם בינתם להבין איזה הוכחה אלימא טובא שיהי' בגדר אנן סהדי, ולפ"ז י"ל שתרצן סובר הא דנאמן לומר קדשתי לבתי הוא מטעם מגו או הוכחה המסייע שאומר אמת והיכי שאומר קדשתיה לפלוני יש לו מגו דבידו לקדשה כנ"ל, ואם אמר אין יודע למי קדשתיה איכא הוכחה אלימא שאומר אמת והוא בגדר אנן סהדי כי מלבד דא"ס שאין אדם חפץ לעגן את בתו שתהי' בכבלי עיגון כל ימיה כי אולי לא יבוא אחד שיאמר אני קדשתיה (ובשגם כי אם אנו חושדין למשקר אולי לא ימצא מי שישקר כי על שקר לא שכיח הסכמה) אף אם חפץ לצערה מ"מ אנן סהדי שאין דעת בני אדם לעשות חוב גדול כזה לבתו שחובת בתו היא חובתו וכעין דאמרינן הודאת בע"ד לחובתו עדיף מעדים שאנן סהדי שאומר אמת אף גם הא מפסיד לעצמו הזכות שהי' לו בבתו שיכול לקדשה בכסף זהו גופא הוי הוכחה שאומר אמת והוכחה אלימא כזו מהני אפילו להוציא ממון ה"ה בדבר שבערוה, הגם דבמס' קדושין בדף ס"ד ע"א בתירץ אביי ברש"י ד"ה שאני משמע להדיא דחיישינן אף באשתו שכיון לצעורי אף דהוי כגופו כדאי' במס' סנהדרין דרין דף יו"ד ע"א אף שעל ידי זה תתעגן כל ימיה, יש לומר דתרצן דהכא ל"ל סברת אביי ובלא"ה נדחה דברי התרצן כאן ועוד י"ל להמעיין, משא"כ כשאומר גרשתיה אף שיש ג"כ הוכחה כי מסתמא אוהב את בתו ואין רצונו לצערה מ"מ ליכא הוכחה אלימא כל כך כי אולי לא חפץ לתת בתו לכהן ולא איכפת לי' אם תקח לישראל, דאטו כולהי נשי עומדים לינשא לכהן ועיין בחידושי רמב"ן בב"ב דף קל"ד ע"ב תראה ראי' לסברא זו ולא מהני הוכחה כזו לאפקועי מחזקת היתר בדבר שבערוה דבעינן הוכחה אלימא טובא שיהי' בגדר אנן סהדי והכא י"ל אולי צער כזה לא איכפת לי' ומ"מ נאמן בצירוף טעם מגו כמש"ל בכוונת התרצן, אבל בשבוי' כיון דליכא הוכחה אלימא דאולי רוצה לפוסלה מכהונה ותרומה כיון שמותרת לישראל וגם ל"ל מגו אינו נאמן, העולה דעיקר סברת התרצן אף דאמרינן אולי לצעורא קא מכווין אבל אין רצונו לעגנה כל ימי חיי' לולי שהאמת אתו שמתיירא מעבירה ולכן בנשבית ופדיתה אף שהוא פגם לבתו כמ"ש הר"ן מ"מ לא הוי הוכחה אלימא לאפקועי מחזקת היתר לכהונה דהוי ג"כ דבר שבערוה כמ"ש תוס' רי"ד בקדושין דף ס"ו ע"א כדמוכח בש"ס שם אבל גרשתי כיון שיש לו מגו דבידו לעשות ובצירוף הוכחה שמן הסתם אינו רוצה בחובת בתו לפוסלה מן הכהונה נאמן וא"ש וקצרתי קצת והמעיין היטב בש"ס ובכל המקומות שרמזתי יראה שכללים הנ"ל יש להם יסודות חזקות בש"ס ובקמאי זלה"ה ולא באתי רק ליישב הסוגי' שלא יהי' מוקשה כל כך והמעיין יבחר:

ז ועוד י"ל הסוגי' להמעיין היטב במס' יבמות דף ל"ז ע"ב רו בענין מאן הוי ליומא, ורמב"ם בפכ"א מא"ב הלכה כ"ח ובא"העז סימן קי"ט ס"א ובסימן ב' בב"ש ס"ק כ"ב ומובן ור"א י"ל דסובר כתי' ב' שם אף ק"ק על פסק הלכה שם, כיון שרב אשי ל"ל כן אף שכן סובר התרצן כאן וי"ל וע"ע במשנה למלך בפרק י"ח מא"ב ה"א ובשע"המ שם הכ"ד:

פרט ד

יבואר ביאור דברי קמאי ז"ל בסוגי' הנ"ל:

ה הר"ן ז"ל הקשה אמאי א"נ האב לומר נשבית ופדיתה לפוסלה מן הכהונה במגו שהי' אומר קדשתיה וגרשתיה ותירץ דהוי מגו לחצי טענה יע"ש ובביאור דבריו בכל המשך לשונו שם כ' בחידושי מוהרי"ט כוונתו היטב, ובספ"י הבין כפשוטו לכן כתב שהוא דוחק והובא דבריו בב"ש סימן ז' ס"ק ט"ו ומשמע לשיטת אחרים שם אמרינן מגו לחצי טענה וכן הבין בס' שערי המלך בפרק י"ח מא"ב הלכה כ"ד ומה שחידש בס' הפלאה בהך כללא דהיכי שיכול לטעון תרוייהו הוי מגו, וכ"כ בא"ות בכ"מ ס"ק ל"ב כבר דחה זה מוהרי"ט בתשובה בספר א' סימן ל"ג דף י"ח ע"א ומיהו קו' א"ות והפלאה צריך ישוב ומה שהקשה מקדושין דף ע"ח ע"א עיין בספר שערי המלך בפכ"ב ממכירה הט"ו מ"ש שם פלפול ארוך וע"ע בש"ות מוהרי"ט חלק א' סימן ק"ה דף ע"א ע"ב וראיתי בספ"י שכתב לתרץ קו' הר"ן דלא הוי מגו כי אם יאמר קדשתיה וגרשתיה ע"כ צריך שיאמר שגירשה בפני עדים שהלכו למד"הי וליכא מגו דלא שכיח כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדותו, וכבר קדמו בחידושי מוהרי"ט שם שתירץ כן ומביא ראי' שכיו"ב תי' הר"אש בפ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים, ובספ"י תמה על הר"ן שהוא ז"ל בעצמו כתב בסוגי' דפ"פ דלכן לא מהימן במגו דמוכת עץ כיון דלא שכיח לא ניחא לי' למיטען כן ולמה לי' לאהדורי בתר טעמא אחרינא ועיין בש"ך בכ"מ ס"ק כ"ג ונ"ל ליישב כוונת הר"ן קצת בדרך פלפול, דהנה המשנה למלך בפ"ט מאישות הט"ו כתב שמוהריב"ל מסופק באשה שאמרה נתקדשה בפני פלוני ופלוני ובאו הם ואמרו שלא נתקדשה בפניהם אי אמרינן דשוי' נפשה ח"דא וכתב שם המ"ל שהדבר פשוט ממה דאי' ביו"ד סימן א' גבי טבח דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אפילו נגד עדים ומבואר שם שרשד"ם למד דה"ה באב המקבל קדושין בעד בתו ואמר שמקדש הי' גדול אע"פי שעדים מעידים שהי' קטן צריכה גט כי סובר שנאמנות האב בבתו הוא מטעם שווי' נפשה ח"דא וממילא לשיטת המשנה למלך ה"ה כשאמר האב קדשתי לבתי או קדשתיה וגרשתיה בפני פלוני ופלוני ובאו הם והכחישהו מ"מ אסורה מטעם שוי' נפשה ח"דא (ועיין בס' שע"המ שם) ובמס' קדושין דף ס"ה פליגי אי המקדש בע"א חוששין לקדושין וסוברים רוב פוסקים וכן הר"ן דל"ח זולת הסמ"ג ורא"ם הובא דעתם בש"ע סימן מ"ב סעיף ה' שחשו לדברי רב פפא וכתב בטורי זהב סימן קל"ג מובא בב"ש ס"ק א' ה"ה גט בפני עד אחד הוי גט, וא"כ יש לומר לפמ"ש תוס' במס' ב"ב דף ל"ד ע"ב ד"ה הוי בנסכא דר' אבא דאם לא הי' העד מחייבו שבועה הי' נאמן במגו דאי בעי אמר לא חטפתי שיכול להעיז פניו ולהכחיש את העד בלא שבועה, רק משום דמחייבו שבועה א"נ במגו ומ"ש הב"ש בסימן מ"ב סק"ו עמ"ש בחכם צבי סימן קט"ו וא"כ יש לומר הא דמוכרח הר"ן וסיעתו לתרץ תי' ולא תירצו כפשוטו כמ"ש מוהרי"ט ופ"י י"ל דהוי קשה להו לתי' הלז עדיין קשה לרב פפא דסובר המקדש בע"א חוששין לקדושין וה"ה המגרש בעד אחד איך יתרץ מתני' אמאי א"נ לומר נשביתה ופדיתה במגו שהי' אומר קדשתי' וגרשתיה בפני ע"א שהי' נאמן אף כשאותו עד לפנינו ומכחישו כיון דנאמן מטעם שווי' נפשה ח"דא אפי' נגד עדים ומכ"ש נגד ע"א ונגד ע"א להכחישו היכי שאין צריך שבועה שייך מגו, וניהו דא"נ במגו שהי' אומר קדשתיה וגרשתיה בפני עדים דאף שהי' נאמן מטעם שווי' נפשה ח"דא מ"מ לא הוי מגו די"ל דאין רצונו להכחיש שני עדים וכעין שכתב הר"אש הובא בש"ך ובכ"הג בכ"מ ס"ק ס"ז דלא אמרינן מגו דהי' מכחיש עדים פסולים אף שהי' נאמן לא ניחא לי' להכחישם וי"ל ה"ה אבל נגד עד אחד אמרינן מגו וא"כ לר"פ נסתר תי' מוהרי"ט ופ"י במה שתירצו כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדותו דהא יש לו מגו שהי' אומר קדשתיה וגרשתיה בפני העד שהוא בפנינו דלשיטת מ"ל בכה"ג אף שמכחישו נאמן האב ולכן מוכרחו לתרץ תירץ מספיק לכ"ע ואף שקיצרו במובן נודע דרכן של ראשונים לקצר כדרכם הטוב כנלענ"ד

פרט ה

יבואר אם נאמן האב לומר שבתו קטנה או נערה נבעלת בעילת איסור לפוסלה מכהונה ותרומה:

ט רבינו הגדול רמ"א בא"העז בסימן ו' ס"ח לאחר שכ' בש"ע שא"נ האב לומר שנשבית בתו כתב וה"ה אם אומר שנבעלה בעילת איסור ונרשם מקורו ממ"מ בשם רשב"א וכן מבואר בר"ן שכ' וא"ת להימנה כי אמרה נשבתה במגו שהי' אומר קדשתי בביאה לפוסלה כו' לאו קו' הוא דקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימנה והכי מוכח בירושלמי קדשתיה לאחד מן הפסולין לה נאמן הבעלתיה לאחד מן הפסולין לה א"נ יע"ש, ואולם ראיתי בריטב"א שכתב וז"ל וכי תימא ליהמן לפסלה לכהונה מגו דאי בעי אמר שקדשה והשיאה בביאה לממזר ופסולי כהונה יע"ש שמוכרח שסובר שנאמן לומר שקדשה והשיאה בביא' לפסולים וחולק עליהם ובע"כ מפרש לשון ירושלמי כמ"ש בס' הפלאה הבעלתיה בזנות דהוי דומי' דשבוי' אבל נאמן לומר שקדשה בביאה או השיאה בביאה לפסול לה, הגם כפי שמעתיק הפני יהושע דברי ריטב"א לא מוכח, אבל בלשון ריטב"א שלפנינו הוא כמ"ש, וכן בלשון רמב"ם בפרק י"ח מא"ב הכ"ד שכ' וז"ל נשבית ופדיתה כו' א"נ שלא האמינה תורה אלא לאוסרה משום אישות כו' אבל לא לפוסלה משום זנות יע"ש משמע דוקא זנות אבל אם אמר שהשיאה לפסול לה כיון שהוא דרך נשואין דכל נתינות במשמע מלשון את בתי נתתי וכן משמע מדהשמיט דברי ירושלמי הנ"ל שדרכו בכל מקום להביא דין מחודש הנזכר שם אע"כ שפי' כן בכוונתו לכן כלל כן במתק לשונו הקדוש וא"כ יש לתמוה על רמ"א שהשמיט דעתם, ואולי מ"ש רמ"א כנ"ל כוונתו שנבעלה בזנות לפסול לה דכ"ע מודו, אבל אם אומר שהשיאה לפסול לה נאמן מיהו לשונו סתום וגם מה שנרשם מקורו מה"המ ליתא ותו דעכ"פ הו"ל מחלוקת הפוסקים הנ"ל וצ"ע, ובביאור דברי הר"ן מבואר היטב בחידושי מוהר"י טראני ז"ל שם יע"ש והגאון בעל פני יהושע ז"ל לא ראה דברי מוהרי"ט והקשה ג"כ קו' מאי מקשה הש"ס והרי בידו להשיאה לממזר דלמא לא זכי' לי' רחמנא בקדושי היתר ותירוצו תמוה כמ"ש בס' הפלאה, והנה מוהרי"ט ז"ל תי' על קו' הר"ן שליכא מגו שאין אומרין מגו אלא כשטענות שווי' דלא בעי לארועי נפשי' שעשה איסור בידים אבל בעי לארועי בתו לומר שהיא פגומה שנשבית, ולכאורה קשה דא"כ מאי מקשה הש"ס והרי בידו להשיאה לממזר הא לא הוי מגו דקא מרעי נפשי' שעושה עצמו רשע ומצאתי בס' שערי המלך בפי"ח מא"ב הכ"ד שהרגיש בזה ותירץ ושמא מגו דבידו אלים טפי ומהני אפי' במקום שמשים עצמו רשע דומה למ"ש הר"ן ז"ל במגו דבידו אלים טפי ואפי' במקום חזקה וכ"כ בפכ"ב ממכירה בסופו, ולענ"ד יש להביא קצת סמך לחילוק הלז מהא דאי' בכתובת אמר ר' יהודא אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה א"נ ומוקי הש"ס כגון דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים, והקשה בתוס' להימן במגו דמחיל ונאמרו שם הרבה תירוצים ותמה פני יהושע מה בכך דאית לי' מגו מ"מ א"נ לומר שטר אמנה כיון שמשים עצמו רשע לעבור על לאו דאל תשכון באהלך עולה עיין בכנ"הג סי' פ"ג ולא העלה ארוכה ולסברת הר"ן שמחלק דמגו דאי בעי עביד עדיף לק"מ די"ל דס"ל לתוס' כיון דאי בעי עביד מהני אפי' במקום שמשים עצמו רשע אף דלא אמרינן מגו דאי בעי טעין הגם שאין לו דמיון כל כך לנידון דהכא דהתם הוא הטענה שטוען עכשיו משווי עצמו רשע והכא אם יעשה במגו יהי' רשע, מ"מ יש להביא סמוכין לסברא הנ"ל שמוכח שעכ"פ מגו דאי בעי עביד עדיף, ממגו דאי בעי טעין כעין שמביא השערי המלך ראי' מר"ן שכתב שהיכי שטענה שטוען עכשיו הוא נגד חזקה נאמן במגו דבידו לעשות ע"ז מביא סמך כיון דמגו דבידו עדיף י"ל שמהני מגו כזו אף בענין היכי שאם יעשה כמגו יהי' רשע וא"כ שפיר יש להביא סמוכין מתוס' הנ"ל, וזהו פשוט ולדינא צ"ע:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה