שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל כ
בו יבואר היכי דשני כיתי עדים מכחישים זו את זו אם קיבל האב קדושין עבור בתו והאב מסייע לבת שקדשה אם נאמן האב ובו ב פרטים:
פרט א
יבואר מקורו וביאור דברי הריב"ש בתשובה:
א הריב"ש בש"ות סימן תע"ט כתב וז"ל על אודת קידושי קטנה שנתנה באשכנז והעדים המעידים זה אומר בכה וזה אומר בכה כתב בסוף התשובה וז"ל אלא שעדיין הוא בספק מפני כת האחרת האומרת שאביה קיבל קדושין גמורים והוי לי' כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה ואיכא פלוגתא בין רבוותא זלה"ה אי קיי"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן איתתא אחזקה ולדברי כולם מחמירינן בה מדרבנן אף אם אינה כספק הגמור ולא קיימא באשם תלוי ועוד חזרתי ועיינתי בעדות בעל דבר וראיתי עדות אבי הכלה האומר שאתן נתן לה טבעת ואמר לו הרי בתך מקודשת לי וכיון שהוא אומר כן אין ספק שהוא נאמן לאוסרה כיון שהיא קטנה דרחמנא הימנה מדכתיב את בתי נתתי כו' כדאיתא בפרק האומר בקדושין וא"עפי שאינו נאמן למכות ולעונשין ואין סוקלין על ידו כמסקנא דהתם אבל לאוסרה רחמנא הימנה כל זה כתבתי להגדיל תורה ולהאדירה אבל כבר כתבתי למעלה שנראה לי ברור שאף לדברי כת שני' קדושין לדעת הוי ומקודשת עכ"ל נשמע דסובר היכי דשני כיתות עדים מכחישים זא"ז אם קיבל האב קדושין נאמן האב לאסור את בתו להיות מסייע לכת האומרת שקיבל קדושין, וראיתי במשנה למלך בפרק' תשיעי מהלכות אישות הלכה יו"ד שהביא לשון ריב"ש הל"ז וכתב על דבריו בז"הל ואיכא לעיוני בהאי דינא עכ"ל לא ביאר רבינו המובהק זלה"ה כוונתו, ואולם בפשיטות מובן כוונתו דהא נאמנות האב לא אלים מאילו הי' שני עדים המעידים כן וכיון ששני עדים מכחישים הא קיי"ל בהכחשה תרי כמאה ואכתי הוי לי' כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה ובאמת דברי ריב"ש זלה"ה לכאורה תמוהין ונתתי אל לבי לעיין היטב בכוונתו וראיתי שדבר גדול דיבר הנביא ונראה לענ"ד דאזיל בשיטת תשובת רשד"ם באבן העזר סימן ט' המובא בהגהות משנה למלך שם הלכה ט"ו שילמד ממ"ש רשב"א המובא ביו"ד סימן א' בטבח שאמר על בהמה אחת שלא שחטה ובאו עדים ואמרו שהוא שחטה והוא עומד בדיבורו ואמר שלא שחטה דלכ"ע מותרת הבהמה דהא איכא עדים ששחטה אבל לדידי' אסורה דהא שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ונאמן יותר מעדים דה"ה באב שקיבל קדושין בעד בתו ואמר שהמקדש הי' גדול דאע"פי שהעדים מעידים שהי' קטן צריכה גט דלדידה שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ותמה שם על כנ"הג ביו"ד סימן קכ"ז במה שתמה על רשד"ם כי לפי דברי רשב"א לק"מ, למדנו מדבריו דבר חדש דהא דהאמינה תורה להאב שיהי' נאמן לומר שקיבל קדושין אינו מטעם נאמנות שיש נאמנות כאילו הי' עדים בדבר רק מטעם כיון שנתנה תורה כח ויד לאב לקבל קדושין עבור בתו והיא אין לה יד לקבל קדושין יכול לשווי' נפשה חתיכה דאיסורא וכמו דאמרינן בכל מקום שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אפילו נגד עדים משום דאדם נאמן לחובתו על עצמו יותר מעדים ה"ה האב לענין קבלת קדושין עבור בתו מיקרי האב בעל דבר ונאמן אפילו אם העדים מכחישים אותו ומכ"ש אם העדים מסייעים אותו ומצאתי סמוכין לזה מבית שמואל בסימן מ"ב ס"ק ח' בסופו שכתב דאם העד רחוק לבת המתקדשת וקרוב לאב אם אביה מקבל קדושין פסול לעדות כי האב הוא עיקר בעל דבר יע"ש שוב ראיתי בספר פרי מגדים ביו"ד סימן א' בשפתי דעת ס"ק ל"ט שהביא דברי רשד"ם הלז ומה שהקשה עלי' בס' כנ"הג בהגהות בית יוסף ס"ק פ"ב בשלמא לאסור המותר יש כח בידו משא"כ לעשות מקטן גדול ושכ"כ בספר משפטי צדק וכתב ע"ז בס' הנ"ל להצדיק דברי רשד"ם דהטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והתורה האמינה לאב בעד בתו יע"ש ותמהני היאך נעלם מעינא פקיחא שכבר הרגיש בזה בהג"ה במשנה למלך ודבריו שם הובא בס' הלז לעיל מזה:
ב ואולם לכאורה קשה על ריב"ש כיון שכל מה שכתב שם לא כתב רק להגדיל תורה ולהאדירה, כי בנידון דידי' לא הי' הכחשה הוי לי' לאשמעינן חידוש יותר מזה שאפילו אם ליכא עדים המסייעים לאב נאמן להכחישם, מיהו באמת גם בזה דק הריב"ש היטב דהנה במשנה למלך שם הביא ספק שנסתפק מוהריב"ל באשה שאומרת שנתקדשה בפני פלוני ופלוני ואמרו שלא נתקדשה בפניהם א"א דלדידה שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ותמה המשנה למלך שהדין פשוט ממ"ש רשב"א הנ"ל בדין טבח דאמרינן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אפילו נגד עדים ובס' שערי המלך שם הלכה י"ו כתב דשפיר כתב מוהריב"ל ואין לו דמיון לנידון דטבח וכמ"ש בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן רע"ט באשה שאמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני והעדים מכחישים אותה דהיא אינה אסורה בקרוביו דלא שווי' נפשה חתיכה דאיסורא אלא באותן עדים והם מכחישים אותה וכוונתו כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים אפילו בשניהם מודים והיא תולה איסורא באותן עדים והם מכחישים ליכא איסורא אף לפי דבריה שמאמינים אותה שהי' קדושין ודוקא כשאמר קדשתי בפני עדים שהלכו למדינת הים נאמן משום לדבריו הי' עדים משא"כ בהאי דטבח דליכא האי טעמא דאין צריך על גוף המעשה עדים מידה דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אפילו נגד עדים ודבריו ברורים, וא"כ אם לא הי' לאב עדים המסייעין לו רק הי' עדים המכחישים שלא קיבל קדושין כיון שלא הי' שום עדים על הקדושין רק אותן עדים שאב אומר שהם הי' שם וראו הקבלת קדושין והם מכחישים אותו א"כ תולה איסורו באותן עדים לא שייך ליהמן מטעם שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא כמ"ש תשב"ץ כיון דבעינן עידי קדושין לכן מוכרח לומר כיון שאיכא עדים המסייעין לאב ממילא הוי קדושין בפני עדים כשרים לפי דברי האב ושפיר נאמן האב כיון שאין תולה איסורו באותן עדים המכחישים אותו רק בעדים המסייעין לו, מיהו אכתי הו"מ לכתוב חידוש יותר להגדיל תודה היכי שאומר האב שקיבל קדושין בפני עדים שהלכו למדינת הים אשר הי' ג"כ בעת קבלת הקדושין עם עדים שהם לפנינו ועדים שהם לפנינו מכחישין אותו דבכה"ג ג"כ נאמן האב כיון שלפי דבריו הי' שם עדים זולתם ואינו תולה הקדושין באותן עדים ואולי כיון שלא הביא רק אגב גררא לא רצה להאריך ולברר בל הדינים כי ממילא מובן להמבין כיון דהטעם הוא משום שווי' נפשה חתיכה דאיסורא והוא כלל מוסכם אפי' נגד עדים נשמע מצד סברא דבכה"ג נאמן ועיקר כוונתו הי' רק לחדש דבר חדש דהא דהאמינה תורה להאב אינו מטעם כאילו הי' עדים רק מטעם שאדם נאמן על עצמו ושווי' נפשה חתיכה דאיסורא:
ג ובזה מובן היטב לשונו הקדוש והצח כי לכאורה דבריו מיותרין במ"ש ואע"פי שאינו נאמן למכות ועונשין כו' אבל לאוסרה רחמנא הימנה יע"ש וידוע שריב"ש הי' מכת קמאי זלה"ה שהי' מדייקים היטב בלשונם הצח, וכד דייקינן דבר גדול דיבר, דאיתא במס' קדושין דף ס"ג ע"ב אבעיא להו מהו לסקול על על ידו (פירש"י כלומר על פיו אם אמר קדשתי את בתי ועידי קדושין אינם באין לפנינו וזינתה מהו להחזיק על פיו כדין נערה מאורסה ולסוקלה) רבא אמר אין סוקלין כי הימנא רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימנה רב אסי אמר סוקלין לכולה מילתא הימנה רחמנא לאב אמר רב אסי ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין ואמר ר' אסי הני שמעתתא דידי מרפסן איגרא השתא כו' ולא היא לאב הימנה רחמנה לדידה לא הימנה ופירש"י וז"ל לדידה לא הימנה ואין סוקלין ולענין דיני נפשות לא קטלינן משום חששא ולענין איסורא טעמא אחרינא הוא דשויתה לנפשה ח"דא עכ"ל ובארתי בכלל הקדום הכוונה אף לפמ"ש הראשונים זלה"ה דשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא הוא מטעם נאמנות שאדם נאמן על עצמו מ"מ אינו מטעם נאמנות העדים שנאמנות העדים הוא דבר ברור ומהני אפי' לדיני נפשות והבין הריב"ש דמחלוקת רבא ור' אסי הוא מטעם נאמנות האב לרבא לא האמינה תורה להאב שיהי' אלים כחו כאילו הי' עדים רק מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ולכן אינו נאמן לקטלא ולר' אסי שנאמן אפילו לקטלא סובר שהאמינה תורה כאילו הי' עדים וא"כ כיון שקיי"ל כרבא שאינו נאמן לקטלא רק לאוסרה בע"כ הוא מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ושפיר הביא ריב"ש ז"ל ראי' שנאמן אפילו נגד עדים ולא הוי כדין תרי ותרי ותרי כמאה כי נאמן ע"ע יותר ממאה עדים ודבריו מדוקדקים מאד להמעיין ולכן התפאר א"ע בזה שכתב להגדיל תורה ולהאדירה ודפח"ח וש"י:
ד ואולם לעומת זה מצאנו חולקים דעת הריטב"א מבואר אפילו לרבא דקיי"ל כוותי' דאין סוקלין הטעם דנאמן דלענין איסורא הוי בעדים ולענין דיני נפשות לא האמינה תורה להאב דבמס' קדושין דף ס"ד ע"א כתב וז"ל נשבית ופדיתה אינו נאמן לפוסלה מן הכהונה ופרישנא טעמא דבנשואין הימנה רחמנא בשבוי' לא הימנה רחמנא וכ"ת ליהמן לפוסלה לכהונה מגו דאי בעי שקדשה והשיאה בביאה לממזר ופסולי כהונה ואיכא למימר דכיון שהאמינה תורה לאב לומר קדשתי את בתי הו"ל כעדים ואין עד נאמן מדין מגו כדכתיבנא באידך פרקא מיהו אע"ג דהוי כעדים אין סוקלין על ידו שאין עונשין אלא בב' עדים ממש אבל גבי איסורא דנפשה נאמן כב' עדים שאין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל, וכן מודה דעת חכמי פרובנצייא המובא בתשובת מוהר"י בן לב כלל מ"א שכתב וז"ל כתב בתשובת חכמי פרובנצייא במעשה שהי' בימיהם על איש אחד שהוציא קול שקידש את בתו בעודה קטנה ונשבע שקדשה לפלוני בן פלוני ואח"כ עמדה זאת האשה ונשאת לאחר והגיע הדברים לכל חכמי פרובנצייא וצרפת וקצת מהם אומרים שהי' מחלקין דוקא באשה אמרו בכתובת דף כ"ג ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אבל לא באב ומשום דאי' בפ' האומר לאב הימנה רחמנא לדידה לא הימנה רחמנא והאב הימנה רחמנא כשני עדים בבתו ומש"ה ל"מ אמתלא יע"ש והיינו דוקא היא דאינה נאמנת רק מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא יכולה לחזור על ידי אמתלא אבל רב דהימנה רחמנא כאילו הי' עדים אין יכול לחזור ולהגיד אף שנותן אמתלא ובע"כ דסוברים אף דהלכה כרבא מ"מ בזה אינו מחולק עם ר' אסי ולכ"ע נאמן כעדים רק לרב אסי נאמן אפילו לקטלא ולרבא אינו נאמן רק לאיסורא כמ"ש ריטב"א וא"כ דין של הריב"ש במחלוקת שנוי' ותמהני על הריב"ש שלא הביא דעת החולקים בזה ועמ"ש בפרט ב':
פרט ב
יבואר בדרך חידוד ראי' לשיטת ריב"ש ממס' כתובת דף כ"ב ע"א:
ה נראה לענ"ד להביא ראי' לשיטת הריב"ש דאי' בכתובת שם אמר ר' אסי מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה כו' יע"ש כמו שהבאתי לשון הש"ס בכלל י"ט פרט א' ובסוגין קשה כמה קושי':
א) התמיה מבוארת לעין כל וכן הרגיש בס' הפלאה כי האי קרא איירי במוציא שם רע ומבואר בכתובת דף מ"ו וברמב"ם בפרק ג' מנערה בתולה הלכה ו' כיצד הוצאת שם רע שיבוא לבית דין ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי בתולים וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזינתה תחתי אחר שארסתיה ואילו הן עידי שזינתה בפניהם ובית דין שומעין דברי העדים וחוקרין עדותן אם נמצא הדבר אמת נסקלת ואם הביא האב עדים והוזמו העדים שהביא הבעל ונמצא שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ונותן מאה סלעים ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי אילו עדים שיזימו לעידי הבעל חזר הבעל והביא עדים אחרים והזימו עידי האב הרי הנערה ועדי אביה נסקלין ועל זה נאמר ואם אמת הי' הדבר הזה מפי שמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין עכ"ל וכיון דאיכא עדים שזינתה בע"כ ידעו העדים שהי' מקודשת דהא נסקלת אם האמת כעדים ואי אפשר לסקול בלי התראה וא"כ לא בא האיסור מפי האב רק מכח דברי העדים והוסיף בס' הפלאה לומר בשלמא לר' אסי דסובר דנאמן האב לסקול יש לומר דהעדים בעצמן אינם יודעין מקדושין אלא ששמעו מפי האב שאומר להם שקידשה אבל למאי דקיי"ל כרבא דאינו נאמן לסקול ובע"כ דהם בעצמם יודעין, וראיתי שכתב לתרץ וז"ל ונראה דאכתי מוכח מהא דכתיב בקרא דאם נמצא ששקר הי' נותן מאה כסף והיינו ע"י הזמה א"כ כיון שהוזמו העדים שוב אין עדים על הקדושין דקיי"ל דעד זומם למפרע הוא נפסל והיו פסולין בשעה שהעידו על הקדושין ואפ"ה האב נאמן לאסור עכ"ל וכ"כ בחידושיו לקידושין דס"ג ע"ב ולכאורה דבריו מחוסרין הבנה לפמ"ש רש"י במס' ב"ק דף ע"ב ד"ה למפרע וז"ל העיד בניסן והוזם על עדות זו באייר כל עדות שהעיד בינתיים פסיל דמשעה שהעיד עדות זו נפסל יע"ש וכ"כ כל המפורשים וא"כ אכתי קשה מנלן דאב נאמן דלמא העדים העידו מתחילה על הקדושין ואח"כ העידו שזינתה בפניהם ע"פי התראה כי כן הוא סתמא דמילתא דהעידו כסדר כיון שאשה זו הי' בחזקת פנוי' מוכרחין מתחילה להעיד אשה זו שנתקדשה בפנינו זינתה דאם יאמרו מתחילה שזינתה לא יפעלו בעדותם וא"כ אע"פי שהוזמו על הזנות ונפסלו למפרע משעה שהעידו על הזנות העידות שהעידו על הקדושין קיימת דלא נפסלו למפרע רק משעה שהעידו עדות אשר הוזמו אח"כ על אותו עדות (ומ"ש שם בחידושיו לקדושין גם אליבא דרבא יש לומר כוונתו לאיכא דאמרי במס' ב"ק שם דרבא ג"כ סובר כאביי רק משום פסידא דלקוחות) וכדי דלא יהי' ח"ו כטועה בדבר פשוט אמרתי להצדיק את הצדיק וקיצר קצת במובן וכוונתו להא דאי' שם לימא כתנאי היו שנים מעידין אותו שגנב כו' אמרי אי תכ"ד כד"ד לכ"ע למפרע הוא נפסל אלא הכא בתכד"ד פליגי רבנן סברי תכ"ד לאו כד"ד פירש"י והוי להו שני עדיות ומשום חדא לא אתכחש אידך דמשעת דיבור אחרון נפסלו ולא משעת דיבור הראשון יע"ש ור' יוסי סובר תכ"ד כד"ד ועיין ש"ות מוהרי"ט ח"א סימן קל"ח וא"כ י"ל דראיות רב הוא כיון דעיקר כוונת העדים בביאתם לבית דין אינם להעיד על הקדושין רק על הזנות מסתמא אומרים הכל בבת אחת אשה זו שנתקדשה בפנינו זינתה וגם הא קרא סתמא כתיב ומשמע דאיירי בכל גווני אף שהעידו בבת אחת כאורחא דמילתא וכיון שהעידו בבת אחת אף אם הי' מפסיקין מעט שהוא תוך כדי דיבור מ"מ כיון דקיי"ל כאביי וגם קיי"ל דתכ"ד כד"ד כמ"ש כל הפוסקים כשהוזמו על הזנות נפסלו גם על הקדושין כיון דתכ"ד הוי כד"ד אע"כ דאב נאמן על הקדושין, מיהו מ"מ דבריו לא מוכרחין כלל דאולי איירי קרא שהפסיקו בין עדותם שהעידו על הקדושין ועדותם על הזנות יותר מכדי דיבור ותו לשיטת תוס' בב"ק דף ע"ג ע"ב ד"ה כי ובכמה דוכתי מן התורה תכ"ד לאו כד"ד כשהפסיקו מעט הוי כשני דיבורים וא"כ הקו' הנ"ל במ"ע ועמ"ש כלל י"ט פרט א' בישוב קו' זו:
ב) קשה קו' תוס' ישנים ד"ה מניין וז"ל מניין לאב שנאמן לאסור תימא מה צריך קרא תיפוק לי' דנאמן הואיל ובידו לקדשה כדאמר בב"ב דף קל"ד ע"ב בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה וי"ל דהכא אין בידו כל כך דשמא לא ימצא אדם שיקדשנה יע"ש הגם דלכאורה תי' תוס' מבואר במס' קדושין דס"ד ע"א המעיין בפני יהושע שם מיושב ולפי דבריו סברת תוס' לא הובררה כ"כ דאטו לא ימצא בכל העולם מי שיקדשנה ועמ"ש בספר הפלאה וא"כ קמה קו' תוס' ישנים וראיתי בס' שיטה מקובצת בד"ה למה שהקשה ג"כ קו' הלז וכתב בשם ריטב"א לתרץ קו' תי' וז"ל והנכון דהכא כולה מילתא חדא דקרא אש אשמעינן שבידו לקדשה ומינה שיהי' נאמן לאוסרה עכ"ל וכ"כ בספ"י שם וכתב שמ"ש רש"י כדאי' בפרק נערה אעיקרא דמילתא קאי שהאב זכאי בקדושי בתו ובידו לקדשה למי שירצה וילפינן נמי מהאי קרא גופא דאת בתי נתתי יע"ש ולא זכיתי להבין דבריהם כי המעיין בכתובת דף מ"ו ע"ב מבואר שעלה על דעת הש"ס לומר דמקרא דאת בתי נתתי לאיש מוכח שהאב זכאי בקדושי בתו דהשתא אביה מקבל קדושין איהי שקלא כספא אבל למסקנא דיציאה דכוותי' ממעט סובר רב גופא כדאי' בקדושין דף ג' ע"א ר' יהודא בשם רב דילפינן מאין כסף לאדון זו אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב דכסף קדושין של אב כמ"ש תוס' ד"ה יציאה דכיון דשמעינן מהאי קרא דכספא דאבוהו סברא דאיהו מקבל קדושין דהשתא אביה שקיל כסף קדושין ואיהי תקדש נפשה ובע"כ את בתי נתתי לא אתי כלל להורות שבידו לקדשה רק על נאמנות שנאמן לאסור את בתו כמ"ש שם בתוס' ד"ה ואימא דלפי מסקנא לא אתי אלא להכא ולהכי נראה פשוט מ"ש רש"י כדאי' בפ' נערה היינו משם ילפינן מקרא דאין כסף שבידו לקדשה ומיותר מ"ש את בתי כ"א להורות שנאמן לאוסרה על הכל ושפיר הקשו בתוס' כיון דרב גופא יליף מאין כסף שבידו לקדשה למה לי קרא דאת בתי להורות שנאמן כיון דמוכח מקרא שבידו לקדשה כנלענ"ד פשוט בכוונתם וא"כ קמה קו' תוס' ישנים:
ג) יש להבין דמתחילה אמר ר' אסי מניין להפה שאסר כו' לאיש אסרה הזה התירה א"כ היכי שאומר קדשתי את בתי לפלוני נקרא היתר שהתירה לזה ואיסור הוי היכי שאומר את בתי נתתי לאיש דלא ידעינן למאן כמ"ש רש"י ובדברי רב שאמר מניין לאב שנאמן לאסור את בתו פירש"י שאם אמר קדשתי לפלוני שהוא נאמן לאוסרה על הכל א"כ תפס לשון איסור אף שאמר לפלוני ועמ"ש הפני יהושע שיש לפרש פירוש אחר כמו דמשמע בקדושין דף ס"ד ולמה בחר רש"י לפרש פי' זה:
ד) רש"י בד"ה את בתי נתתי כתב וז"ל אלמא בדידה תלי' נתינה והימנה קרא למימר הכי ע"ש לכאורה הם דברים מיותרים מה שכתב אלמא כו' וגם הפשט מובן ממילא, ונלענ"ד ליישב דהנה איתא במס' מכות ד"ו ע"א במתני' אם נמצא אחד מעדים קרוב או פסול עדותן בטילה אפי' מאה ואמר ר' יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונת תתקיים העדות בשאר ר' אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אימתי בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג הנפש ואיתא בגמ' על דברי ר' דאמר מה יעשו כו' היכי אמרינן להו (לפירש"י לקרוב ופסול למבדקינהו אם מתחילה לעדות נתכוונו ועיין תוס' ד"ה לאסהודי וש"ך סימן ל"ו ס"ק ה') אמר רבא הכי אמרינן להו למיחזי אתיתו או לאסהודי ודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתו נמצא אחד קא"פ עדותן בטילה אי אמרי למיחזי מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפט אמר ר' יהודא א"ש הלכה כר' יוסי ור' נחמן אמר הלכה כר' ועיין בתוס' במס' ב"ב דף מ"א ע"ב ד"ה נחלקה ולהלכה קיי"ל כר' דבעינן כוונה לעדות וגם אפי' בדיני ממונות כשנמצא קא"פ עדותן בטילה ודלא כר' יוסי לפי הבנת רש"י בד"ה הרוג שחולק גם בזה שאפי' נתכוין הקרוב או פסול לראות בטל העדות ולפמ"ש ריטב"א בשם תוס' למסקנא גם לר' יוסי מודה בזה לר' יע"ש ואולם בפי' דברי ד' מצינו בהראשונים זלה"ה כמה שיטות שיטה א' שיטת רש"י ורשב"ם במס' ב"ב דף קי"ג ע"א הובא בריטב"א במס' מכות שם וז"ל פירש"י לאסהודי אתיתון בשעת מעשה וכי אמרי דלאסהודי נתכוונו בשעת ראי' הוי להו עדים מחמת אותו כוונה בלבד ואע"פי שלא באו לבית דין להעיד וכן כתב רשב"ם בב"ב שם דמפסלו כשרים כאילו העידו וכ"ש אי אתו מעיקרא למיחזי והשתא אתו לבית דין להעיד והעידו יע"ש וכ"ד רמב"ם וש"ע בסימן ל"ו שהביא שם בס"א דיעה זו וכן העלה הש"ך שם בס"ק ח' להלכה דבכיון להעיד לחוד סגי אפילו אם לא העידו אח"כ כלל ולכאורה יש להבין לשיטת רש"י אמאי אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור וכתב רש"י בד"ה והוא שאם העידו שנים ולאחר זמן העידו אחרים הרי הם כשתי כיתות לכל דבר ודייקו תוס' בד"ה אמר שכוונתו אפי' בנמצא קרוב או פסול כשהעיד ל לאחר כד"ד לא בטיל העדות של הכשרים אטו גרע מלא העידו כלל כיון שעכ"פ כיוונו בשעת מעשה להעיד הוי צירוף משעת ראי' שיהי' בטל כל העדות כמ"ש תוס' סברא זו בשם המשי"ח יע"ש אבל ז"א חדא דיש לומר הפי' ברש"י כמ"ש ש"ך בסימן ל"ו ס"ק ו', ועוד יש לומר כוונת רש"י היכי דאתו מעיקרא למיחזי והשתא אתו לבית דין להעיד או לר' יוסי לשיטת רש"י דלא בעינן כוונה לראות אם העידו כאחת לא חשיב צירוף לבטל כל העדות רק כשהעידו תוך כדי דיבור וזהו דעת רמ"ה המובא בטור ר שם ובש"ך סק"ו דה"ה איפכא כשהעיד עמהן תוך כדי דיבור ואע"פי שמתחילה לא בא אלא לראות ואפילו לא ראו כאחת עדותן בטילה, דהא עיקר בשעת הגדה קאי, שיטה ב' שיטת תוס' בד"ה שמואל והרא"ש מובא בש"ע שם בשם י"א שאפילו כיון לראות כדי להעיד אינו פוסל אא"כ בא לבית דין והעיד דתרתי בעינן כיון לראות כדי להעיד ובא לב"ד והעיד וראייתם דאל"כ קשה לשמואל דסובר הלכה כר' יוסי אפילו בבא לראות פוסל היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט לאשה שישנו במעמד הקרובים שהי' לנו לומר דעדות הכשרים בטלים דהוי דומי' דדיני נפשות דשרינן אשת איש שיש בה מיתת בית דין וגם לר' נמי קשה שלפעמים יתכווין אחד מן הקרובים להעיד והרא"ש דייק והוסיף איך תמצא קדושין וגיטין כו' וכוונתם כמ"ש הש"ך בס"ק י"ז אם יאמרו שכיונו להעיד אטו נפסלינהו ומכח זה הוכיחו דבעינן תרווייהו כוונה להעיד ושיעידו בב"ד ובישוב קו' זו על רש"י כתב הש"ך בס"ק ח' דרש"י וסיעתם סוברים דמסתמא לא חיישינן שכיוונו להעיד והא דאי' בש"ס היכי אמרינן להו היינו כשבאין מעצמן אח"כ להעיד אבל כל זמן שלא באו לב"ד מסתמא הקרובים לא כוונו להעיד והתם מפני שבאו לבית דין צריכין לשאול יע"ש שיטה ג' שיטת ריטב"א בשם רבו זלה"ה דהנה משיטת פוסקים הנ"ל משמע להדי' דעידי קדושין יש להם דין אחד כמו בדיני נפשות דשיילינן אי למיחזי אתו אי לאסהודי דבעינן כוונת' בשעת מעשה שיהי' מתכוונים להעיד אבל מתורתו של ריטב"א למדנו בשם רבו דבר חדש שכתב במס' קדושין דף מ"ג ע"א ד"ה אתמר וז"ל מיהו כל היכי שיש באותו מעמד כשרים ופסולין או קרובים צריך לייחד עדי הקדושין דאי לא כיון דאיכא עד פסול ביניהם עדות כולם בטלה ואע"ג דאמרינן (צ"ל דאמרי) למיחזי אתינא וכי אמרינן התם דאמרינן למחזי אתיתון אי לאסהודי אתיתון ואי אמרי למיחזי אתינון תתקיים העדות בשאר היינו בדיני ממונות ובדיני נפשות שאין העדות מתקיימת עד שבאין לבית דין ושעת ראי' לא חשיבה עדות אבל הכא בקדושין אין העדות באה לאמת הדבר בלבד אלא אפילו ידעינן דהכא הוא קושטא דמילתא שקדשה אינה מקדשת בלא עדות ואין לקדושין קיום בלא עדות וגזירות הכתוב הוא וכיון דכן שעת מעשה הוא שעת עדותן וכיון דאיכא צירוף פסולי עדות עמהן עדות כולן בטילין דומי' דבעלמא כשיש צירוף פסילי עדות כשבאין לב"ד להעיד שעדות כולן בטילה וכי אמרינן למחזי אתיתון או לאסהודי ודי אתיתון היינו היכי דאתי למחזי בשעת מעשה כן הורה רבינו נרו הלכה למעשה אבל אין זה דעת המפורשים זלה"ה וראוי להחמיר עכ"ל והמעיין שם מבואר דעתו להדי' אף דלא העיד הקרוב או פסול אח"כ בב"ד וגם לא כיון בשעת ראיה להעיד כי אם לראות הוי צירוף לבטל כל העדות כי הראי' הוא שעת עדות כיון דאין הקדושין חלין בלא עדים ושאני דיני נפשות אף דבעינן עדים היינו משום דחיישינן אולי הענין הוא שקר והעדים באו לאמת שהענין הוא אמת ואם הי' באפשרי שיהי' בירור אחר שהענין אמת יש לו דין כאילו הי' עדים משא"כ בקדושין אף אם הי' ברור שקדשה לא חלין בלא עדים לכן הוי שעת מעשה שעת עדותן ובכה"ג מודה ר' לר' יוסי דאפילו בכיון לראות ולא העידו אח"כ כשהי' ביחד בשעת ראי' בטל כל העדות ועיין בס' קצ"הח סימן ל"ו ס"ק א' ובש"ך ח"מ סימן ל"ד ס"ק ג', שיטה ד' ראיתי בס' כנסת הגדולה בח"מ בסימן ל"ו ס"ק ד' בהגהות ב"י כתב וז"ל כתב מוהר"א זלה"ה בתשובה כו' דהיינו כשבעל דבר זימנם להעיד אז בדיני ממונת והעיד בב"ד עדותן בטילה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ובדיני גיטין וקדושין אפילו לא העידו בבית דין עדותן בטילה אבל אם לא זימנם בעל דבר להעיד אע"פי שנתכוונו להעיד אין עדותן בטילה ויראה שסברא זו היא סברת הרמב"ן ור"ן בפ' י"נ שהוזכרו בדברי רבינו המחבר בסימן ז' ולא הובא דיעה זו בב"י ולא באחרונים זלה"ה ואחר הוצעת הדברים הנ"ל נבוא לנ"ד דלכאורה קשה מקרא דאת בתי כו' כיון דלכ"ע בדיני נפשית כשנמצא קרוב או פסול עדותן בטילה דקדושין דמי לדיני נפשות הא כיון שהאב הי' שם במעמד הקדושין והעיד בפני ב"ד כי אמר כן לפני הזקנים כדאי' בקרא יתבטל גם עדות הקדושין שהביא הבעל ואפילו אם אמת הדבר שזינתה וחייבת מיתה הא ליכא עדים על קדושין ואם שקר הדבר איתא בקרא הלז תהי' לאשה ואין צריך לקדשה מחדש הא ליכא עידי קדושין, שוב ראיתי בריטב"א במס' מכות בד"ה למחזי בקו' על רש"י שכתב וז"ל ועוד דא"כ היינו צריכין לסיים עדים בשעת קדושין שאל"כ ויש שם קרוב אולי נתכוין להיות עד ופוסל את העדים והוי לי' מקדש בעדים פסולים או כמקדש בלא עדים שאין קדושיו כלום ואנן קיי"ל בהדי' דבקדושין לא צריך לומר אתם עידי ולא שני לן בין במקדש ביחידים או ברבים בפני אביה או קרובים ואע"פי שנהגו בקצת מקומות לסיים עדים בקדושין לא משורת הדין התלמוד עושין כן אלא לפי שחשו לפירש"י זלה"ה יע"ש דק רבינו זלה"ה וכתב היכי דמקדש בפני אביה ולפי דבריו הו"ל להקשות על רש"י זלה"ה מגופא דקרא, ואולם לכאורה לק"מ לשלשה שיטות הנ"ל כי לשיטת רש"י ורשב"ם דבעינן כוונה להעיד יש לומר דהאב אמר שכיון למיחזי ונאמן בכך כמ"ש רש"י דקרוב נאמן וא"כ מצד ראי' ליכא צירוף ומצד שהעיד האב בבית דין ליכא צירוף כיון דבעינן תוך כדי דיבור והכא הי' הפסיק מרובה כי מתחילה הביא הבעל עדים לבית דין והעידו שנתקדשה וזינתה ואח"כ בא האב ואומר את בתי נתתי וגו' ומביא עדים זוממין וא"כ הי' הפסק מרובה כי אין עדים המוזמין נהרגין עד שיגמר את הדין וכיון שאם אומר האב אמת חייבין סקילה בע"כ הי' מתחילה גמר דין של הבת ע"פ דברי עידי הבעל ואח"כ בא האב ואומר את בתי וגו' ואלה בתולי בתי כמפורש בקרא והיינו עדים המזימן וא"כ הי' הפסק מרובה ממילא ליכא צירוף משעת הגדה ועל ראי' יש לומר שבאמת אמר שכיון לראות, וכמו כן ל"ק לשיטת תוס' וסיעתם דבעינן כיון להעיד ומכ"ש לשיטת מוהר"א הלוי דבעינן זימנם להעיד ואולם לשיטת ריטב"א בשם רבו דבקדושין אפי' לא כיון רק לראות ולא העיד אח"כ בטל עדותן הדק"ל, ונראה לענ"ד ליישב קו' הלז דאי' שם אמר רב פפא לאביי אלא מעתה הרוג יציל כשהרגו מאחוריו נרבע יציל כשרבעו מאחוריו הורג ורובע יצילו אישתק כי אתי לקמי' דרבא א"ל יקום דבר במקיימי הדבר הכתוב מדבר ונאמרו ונשנו בזה שלשה פירושים פי' א' כתב רש"י זלה"ה וז"ל יקום דבר כתיב בהאי קרא שעשאן לכולן כשנים דהיינו העדים ולא בעושי הדבר יע"ש ב' כתבו תוס' בד"ה שמואל וז"ל ואומר ר"י דודאי מתחילה הי' סבר הש"ס לר' יוסי כי נמי אינן באין להעיד בב"ד עדותן בטילה ומשני במקיימי הדבר הכתוב מדבר כלומר כשבאין לקיים הדבר בבית דין אמר ר' יוסי נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה יע"ש ג' כתב ברא"ש בשם הראב"ד בסימן י"ד דבעל דבר אין לו שם עד כלל ובמקיימי הדבר הכתוב מדבר ומטעם זה כתב הריב"ש בסימן קצ"ה והובא ברמ"א סימן ל"ו סעיף א' בשטר שנחתם עלי' בעל דבר בעצמו כשר באחרים וכתב שם הטעם וז"ל אבל בעל דבר עצמו לא שייך בו תורת עד כיון שהוא בעל דין ולכן לא יצטרף כלל עם האחרים דה"נ אמרינן בפ"ק דמכות במקיימי הדבר הכתוב מדבר כלומר באותן שאפשר להיות עדים אם הם פסולין פוסלין אחרים בצירופן אבל הבעל דבר עצמו לא חל עליו שום עדות כלל כדי שיצטרף עם אחרים ולפוסלן בצירופן כל שיש עדות שלם בלעדיו עושין על פיהם עכ"ל והובא בקצרה בש"ך שם סע"ק ט"ו ואולם לפי' התוס' כתב בא"ות שם ס"ק ה' דכיון שעיקר הטעם שאינו בא לבית דין להעיד משמע אפילו בבע"ד אם בא לב"ד והעיד פוסל הצירוף רק הריב"ש סובר כשיטת ש"פ הנ"ל, וא"כ לק"מ קו' הנ"ל דהא לשיטת תוס' בלא"ה לק"מ כנ"ל ול"ק כ"א לשיטת ריטב"א בשם רבו ויש לומר דפירש במקיימי הדבר כפירש"י או כפי' ראב"ד וריב"ש והמעיין בריטב"א דמכות דף ז' ע"א ד"ה אליעאי שהביא דברי ראב"ד שפי' כן משמע דסובר כן וא"כ יש לומר כיון שהתורה נתנה כח לאב שיהי' מקבל קדושין מיקרי בעל דבר כמ"ש בפרט א' בשם תשובת ריב"ש ורשד"ם וכן משמע בב"ש סימן מ"ג ס"ק ח' בסופו שכתב דאם העד רחוק לבת המתקדשת וקרוב לאב אם אביה מקבל הקדושין פסול לעדות כי האב הוא עיקר בעל דבר יע"ש והוא בכלל עושי דבר ויקום דבר כתיב ולא בעושי הדבר ולכן לא בטל עדות של המעידים על הקדושין ומה שהקשה הריטב"א במקדש בפני אביה יש לומר כוונתו היכי שהיא בוגרת שמקבלת הקדושין בעצמה רק מן הסתם האב עומד תחת החופה בכה"ג לא הוי האב בעל דבר כיון שאינו מקבל הקדושין אבל מקרא דאת בתי וגו' לק"מ כיון שהיא מקבל קדושין הוא בע"ד ובכלל עושי הדבר הוי וא"ש:
ו ולפ"ז יש ליישב היטב הסוגי' ונראה דרש"י סובר כשיטת הריט"בא בשם רבו בעידי קדושין אפילו לא כיון להעיד בטל הצירוף כי סובר מה דאי' שם דשיילינן להעדים הוא רק בדיני ממונות ובדיני נפשות, ולפ"ז שפיר הוכיח דבע"כ נאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש ותיקשי אמאי אמרה תורה שהיא מקודשת אי נימא שנאמנות האב אינו כמו שאדם נאמן על עצמו רק שהוא נאמן כמו עדים (כמו שכתבתי לעיל בפרט א' בשם כמה פוסקים) והיינו שעל אמירה זו שאמר נתתי הוא כעדים אבל לענין גוף הקדושין הוא קרוב ולא חל הקדושין אם הי' בפניו בצירוף עד אחד ותיקשי יבטל הקדושין כיון שהי' שם בצירוף הכשרים יבטל כל העדות ובשלמא המקדש לא מצי לבטל כי הוא בעל דבר אבל אי נימא שאב אינו בגדר בעל דבר רק שאלים כחו כמו עדים לענין אמירה שנאמן קשה היאך אפשר שיחולו הקדושין כיון דהוי קרוב ובטלה כל העדות אף שלא כיון להעיד אע"כ שנאמן לאסור את בתו מצד שווי' נפשה חתיכה דאיסורא כמ"ש בפרט א' בשם ריב"ש ורשד"ם שהוא בעל דבר כמו שאדם נאמן לאסור ע"ע דבר המותר ה"נ נאמן לאוסרה והוא בכלל עושי הדבר ולא מבטל צירוף של הכשרים כמ"ש רש"י זלה"ה בלשונו הקדוש את בתי נתתי אלמא בדידי' תלי' מילתא והימנה קרא למימר הכי ר"ל כיון דתלי' בדידי' לא מיקרי הבת בעל דבר רק האב לכן הימנה קרא למימר הכי מצד שנאמן אדם על עצמו וא"כ לק"מ קו' הפלאה דאף שיש עדים על הקדושין מ"מ מוכח שאב נאמן לאסור דאם לא הי' נאמן לאסור ליכא עידי קדושין ודוק היטב:
ז ולפ"ז מיושב נמי קו' תוס' ישנים הנ"ל דלולי קרא דאח בתי הוי אמרינן כיון דאינו נאמן רק מצד מגו אם יש עדים מכחישים אותו אינו נאמן דהוי מגו במקום עדים כמו בבעל שאמר גרשתי את אחתי דפשיטא דאם בירר הבעל הזמן ואמר שגירשה באותו זמן ועדים מכחישים שאינו נאמן וה"ה לכן קמ"ל קרא שהוא נאמן מטעם שהוא בעל דבר ואדם נאמן לחובת עצמו יותר מעדים לשווי' נפשו ח"דא וכמו באשה שאמרה נתקדשתי בפני עדים שהם לפנינו ובפני עדים שהלכו במדינת הים ועדים שהם לפנינו מכחישין אותה כיון שהיא תלתה הקדושין בעדים שאינם לפנינו נאמנת כמ"ש בפרט א' ה"ה האב בכה"ג נאמן דכל כחה שיש לה כשהיא בוגרת יש לאב בעודה נערה, וג"כ נ"מ באם שני כיתות עדים מכחישים זא"ז כנידון הריב"ש שהבאתי בפרט א' כגון שנים אומרים קידש האב לבתו ושבים מכחישים והאב מסייע שקידשה דמצד מגו דבידה לקדשה יש להם דין תרי ותרי כמ"ש תוס' במס' ב"ב דף ל"א ע"ב ד"ה וזו דלכן אינם נאמנים בתראי במגו דפסלי לקמאי בגזלנותא דמגו לא עדיף מעדים ותרי כמאה והוי ספק מקודשת אבל מצד שנאמן לאוסרה כמו שווי' נפשה חתיכה דאיסורא הוי בעל דבר ונאמן יותר מעדים כמש"ל ושפיר הוצרך קרא דאת בתי וא"ש:
ח ובזה מיושב דקדוק ג' מה דאין נאמן לאסור דנראה לפי מה שבארתי הטעם משום שווי' נפשי' חד"א איכא נ"מ לדינא דהנה היכי דאשה שווי' נפשה ח"דא שאומרת קדשתני והוא אימר לא קדשתיך דהוא מותר בקרובתיה והיא אסורה בקרוביו ומבקשין ממנו ליתן לה גט כדאי' בקדושין דף ס"ה ע"א ובא"העז סימן מ"ט אף אם הבעל רוצה לדור עמה אח"כ בלא קדושין מחדש אסורה עליו דהא הודה דלא קידשה ואולם היכי שהוא מודה לדבריה שקידשה אי' בש"ע סימן י"ט ס"א באיש ואשה שבאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליה משמע להדיא דרשאי לדור עמה בלא קדושין מחדש ונאמנים על עצמם שקידשם, וא"כ נראה פשוט דאב בבתו נערה או קטנה היכי שאמר קדשתי לפלוני ואותו פלוני מודה דאב הוי כמו האשה ונאמנים על עצמם ואין צריכין קדושין מחדש ואולם היכי שאותו פלוני מכחיש לאב או שיש עדים המכחישים כיון שאין נאמן האב רק מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא והוא מטעם נאמנות שאדם נאמן על עצמו לחובתו כמו בממון שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לחובתו להפסיד ממון ה"ה באיסורין ולא מהני רק להחמיר ע"ע ולא להקל כיון דאין נאמנות האב כאילו הי' עדים בדבר כי היכי דנימא שאין אותו פלוני נאמן להכחישו רק מטעם נאמנות שאדם נאמן לאסור את בתו ממילא אסורה אפילו למקדש ומבקשין ממנו ליתן גט והדין באב שאומר קדשתי את בתי לפלוני ואותו פלוני מכחיש כמו בוגרת שאומרת נתקדשתי לפלוני והוא מכחישה דשווי' נפשה ח"דא ומבקשין ממנו ליתן גט וכ"כ ה"ה אם עדים מכחישים לאב וכנידון הנ"ל, ולכן דייק רב מניין לאב שנאמן לאסור את בתו דאי הוי אמר נאמן להתיר הוי אמרינן שנאמן כמו עדים ואפילו אם אותו פלוני מכחישו נאמן האב והוי כעדים מעידים שקדשה שמחויב לכונסה או לפוטרה בגט להתירה ובאמת נאמנות האב הוא רק לאסור את בתו כי הוא מטעם שווי' נפשה ח"דא שהוא מטעם נאמנות שאדם נאמן ע"ע א"כ נאמן רק לחובת בתו דהיינו לאסור ולא להקל לזכותה להתירה ולכן דייק רש"י בלשונו הצח שאם אמר קדשתיה לפלוני שהוא נאמן לאוסרה על הכל ר"ל אפילו על אותו פלוני אסורה היכי דמכחיש שנאמר את בתי נתתי וגו' ובע"כ שאב נאמן רק מצד שהוא בעל דבר ואדם נאמן ע"ע לחובתו יותר מעדים דאי נימא שנאמן מטעם כאילו הי' עדים שאלים כחו והבת היא בעל דבר קשה לבטל כל העדות במוציא שם רע כי על גוף הקידושין פסול להעיד הוי כנמצא קרוב או פסול שבטילה כל העדות אע"כ שהוא בעל דבר ובמקיימי הדבר ולא בעושי הדבר ובע"כ נאמנות הוא רק מטעם שווי' נפשי' ח"דא כמו בעל דבר שיכול לאסור ע"ע לחובתו לכן אינו נאמן רק להחמיר ולא להקל ואף דמהני להקל במוציא שם רע שאין צריכין קדושין מחדש היינו משום שיש עדים בלא"ה וגם הבעל מודה אבל עכ"פ נשמע מקרא זה שהאב הוא בעל דבר וא"א שיהי' נאמן מצד כאילו הי' עדים רק מטעם שאדם נאמן לאסור את בתו ונ"מ בעלמא הכי דליכא עדים והבעל מכחיש ואין להקשות על דברינו הלז הא ר' אסי איירי בהך סוגי' והוא סובר בקדושין דף ס"ג דאב נאמן אפילו לקטלא ומשמע דהוא מטעם כאילו הי' עדים כמ"ש בפרט א' וגם לר' אסי אין אנו צריכין לאוקמי קרא דמוציא שם דע שעדים שהעידו על זנות יודעין מקדושין שראו שקדשה כי אפילו אם העידו ששמעו מפי האב שקדשה סגי כמ"ש בספר הפלאה כיון שאב נאמן אפי' לקטלא וא"כ בטלו דברינו הנ"ל דזה אינו דקו' הס"ס למה לי קרא סברא הוא הוא סתמא דגמרא שסידרו רבינא ור' אשי והם סוברים דהלכה כר' חסדא ורבא דאין האב נאמן לקטלא ובע"כ מיירי שהעדים יודעים שקדשה ונכונים דברינו ודוק:
ט ובזה יש ליישב קו' מוהר"ם שי"ף שהבאתי לעיל דמאי מקשה הש"ס הזה למה לי דהא צריך הזה לגופי' דאי לא הוי כתיב רק את בתי נתתי לאיש ולא אמר הזה לא הוי שייך למיקרי ולו תהי' לאשה דהא לא אמר הזה וכיון דאמר לאיש אסרה אכ"ע וצריך הזה לגופא להתירה יע"ש ומה שתרצתי שם שהאב חזר בתוך כדי דיבור שדיתי נרגא לשיטת הפוסקים שמן התורה תוך כדי דיבור לא הוי כדיבור ואין יכול לחזור אפי' תכ"ד כמו לאחר כד"ד ובהנ"ל מיושב היטב דהנה המשנה למלך בפ"טו מאימות הט"ו הביא דעת רש"בא דאמרינן שווי' נפשה חתיכה דאיסורא אפילו נגד עדים המכחישים אותו כי לחובתו נאמן יותר מעדים ומוהרא"י בכתביו סימן רכ"ו משמע דחולק על זה שכתב וז"ל אין כאן בית מיחוש לפי העדות אשר ראיתי דאתכחש האי גברא בעדים דלא נתן לאבי הנערה הקדושין והצעיף כי אם דרך שליחות ופקדון מ"מ אי לאו דאתכחש אחזרתו לא סמכינן כיון דגברא שווי' לי' חתיכה דאיסורא לאסור בקרובתיה ולכאורה נראה שדברי מוהרא"י חולקין על סברת רשב"א אך כד מעיינינן נראה דלא פליגי דמוהרא"י מיירי כשמקדש חזר בו ולא הי' אמתלא בחזרתו דקיי"ל כל היכי דשווי' נפשי' חד"א וחזר בו ולא נתן אמתלא לדבריו אין בחזרתו כלום ועדיין באיסורו עומד אבל כל היכי דאיכא עדים המכחישים אותו והוא חזר בו ס"ל למוהרא"י דחזרתו חזרה אף אם לא נתן אמתלא לדבריו אלא שמה שאמר מתחילה שקר ענה בלתי שום טעם אבל לעולם שאם עומד בדיבורו הראשון אף מוהרי"א מודה דלדידי' שווי' נפשי' ח"דא אף דאיכא עדים המכחישים אותו וכסברת רשב"א ורשב"א נמי מודה דאם חזר בו אף שלא נתן אמתלא לדבריו דמהני חזרתו כיון דאיכא עדים המסייעין לחזרתו ע"כ (ואולם בפ"ג מיבום דין ג' לא ניחא לי' בהאי חילוקא) העולה היכי דשווי' נפשי' חד"א בתוך כדי דיבור יכול לחזור אף כשלא נתן אמתלא ולאחר כד"ד בעינן אמתלא כדאי' בא"העז סימן מ"ו סעיף ד' והיכי שיש עדים המכחישים אותו ואומרים שהדבר מותר והוא אוסר ע"ע יכול לחזור אף לאחר כד"ד אף שלא נתן אמתלא לדבריו לפ"ז לק"מ קו' מוהר"ם שי"ף דשפיר מקשה הש"ס הזה למה לי כיון דקיי"ל כרבא בקדושין דס"ג שאין האב נאמן לקטלא ובע"כ האי קרא דמוציא שם רע לא איירי שעדים שהביא הבעל על זנות מעידים ששמעו מפי האב שנתקדשה דא"כ אמאי אם אמת הי' מדבר חייבת סקילה כי אין האב נאמן לקטלא ובע"כ מיירי שה עדים בעצמן מעידין שידעו שנתקדשה לפלוני כמ"ש בכלל הקדום פרט א' וא"נ אף כשאומר את בתי נתתי לאיש דמשמע לאיש אחד מדלא פירש למי אף דנאמן האב לאוסרה מטעם שווי' נפשה ח"דא ואסרה לכל העולם אפילו נגד עדים המכחישים אותו כי הם העידו שקידשה לזה מ"מ כיון שמהדברים שאמר אח"כ הנה שם עלילות דברים לומר לא מצאתי לבתך וגו' מוכח שכוונתו על זה העומד לפנינו אשר הוציא שם רע וא"כ חזר מדבריו הראשונים ואף שמן התורה תכ"ד לא הוי כדיבור ומה שאמר תיבת לאשה המפסיק הוי כשני דיבורים מ"מ יכול לחזור מדבריו הראשונים אפילו בלא אמתלא כיון שיש עדים המסייעין לחזרה דהא מעידים שקדשה לפלוני הלז וכיון שנאמנות האב הוא רק מטעם שווי' נפשי' ח"דא יכול לחזור כי אם הי' אלים כחו כמו עדים המעידים קיי"ל בח"מ סק"ט דעדים אין יכולין לחזור אחר כד"ד אפי' נותנים אמתלא לדבריהם מכ"ש הכא שלא נתן אמתלא לדבריו אבל כיון שמוכח מדברי רב כנ"ל שהוא רק מטעם שווי' נפשה ח"דא למה לי הזה לכתוב רק את בתי נתתי לאיש ושנאה וגו' וכמ"ש לעיל, ותבין היטב ואין לומר כיון שאומר האב אח"כ ואלה בתולי בתי היינו עדים שמזימין לעידי הבעל כמ"ש רמב"ם בפ"ג מנערה בתולה הנ"ל וכיון דקיי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל ומן הסתם אף שהעידו עידי הבעל על הקדושין והזנות אומרים מתחילה על הקדושין ואח"כ על הזנות כסדר המדברים מ"מ כיון שמן הסתם הי' אומרים בהמשך אחת כיון שכל כוונתם להעיד על הזנות וכיון שהי' הכל בדיבור אחת נפסלו גם על הקדושין וליכא עדים על הקדושין ובכה"ג אין יכול האב לחזור דע"כ לא קאמרו הפוסקים הכל רק היכי דאיכא עדים כשרים ה המסייעים לחזרתו משא"כ בכה"ג ואכתי הדק"ל דזה אינו דאף שאמרו הכל בהמשך אחת כיון דמן התורה אפי' הפסק מיעוט הוי הפסק דהא מן התורה תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי אי אפשר לצמצם שלא יהי' הפסק מועט בין העדאתם לקדושין והעדאתם על הזנות ולא נפסלו רק על עדות שנית שהעידו ולא על קדושין וכשרים לענין זה ושפיר יכול האב לחזור שיש לו עדים המסייעין לחזרתו ולק"מ ודוק היטב, ואולם יש לפקפק בסברא הנ"ל היכי שעדים אומרים שנתקדשה לפלוני והאב אומר שנתקדשה לאיש אחד שא"י למי ואינו אותו פלוני שכתבתי שנאמן יותר מעדים כי התורה האמינה לאב יותר דיש לומר כמו שהשבני ע"ז ידידי וחביבי הרבני החריף ובקי האברך מו"הרר אהרן נ"י מק"ק יאניקוי בן של אותו צדיק הרב המאור הגדול החריף ובקי המפורסם מוהר"ר מרדכי בער זצ"ל כיון שעדים אומרים שכבר נתקדשה לזה ואיננה תחת רשותו נאמנים הם, כי יש לומר התורה לא נתנה לו נאמנות רק כל זמן שהוא תחת רשותו ורוצה להפקיע אותה בדיבורו משא"כ בכה"ג וצ"ע בסברא זו, מ"מ דברינו הם דברי טעם בדרך פלפולא בעלמא ובשגם כ' סברא זו לא מוכרח כל כך כמבואר להמעיין היטב:
י ובדברינו הנ"ל יש ליישב היטב דברי תוס' במס' קדושין שם דהנה כבר הבאתי לשון הש"ס דרבא אמר אין סוקלין כי הימנה רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימנה וכתבו תוס' בד"ה לקטלא ואם תאמר הא כתב באותו פרשה דאמר את בתי נתתי לאיש הזה וסקלוהו אלמא לקטלא נמי הימנה רחמנא וצריך לומר דסקלוהו מיירי היכי דאיכא עדים מיהו לאיסורא הימנה רחמנא כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה עכ"ל ורב אסי אמר סוקלין לכולה מילתא הימנה רחמנא לאב ולכאורה בפשיטות נראה כוונת תוס' לרבא הא דאיתא בקרא ואם אמת הי' הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנער' וסקלוהו והיינו שהביא הבעל עידי זוממין שמזימין לעידי האב מיירי דאיכא עידי הקדושין ורישא דקרא ואמר אבי הנערה את בתי וגו' דמיירי שהביא האב עדים שמזימין לעידי הבעל לא הי' עידי קדושין רק מפיו אנו חיין, והדוחק מבואר וגם מ"ש תוס' מיהו לאיסורא כו' מיותר אבל לפמ"ש לעיל כל דבריהם מדויקים דבאמת כל הקרא מיירי לרבא שיש עידי קדושין והיינו עדים שמביא הבעל על זנות העידו על הקדושין רק תוס' סוברים כאן כשיטת הריט"בא בשם רבו הנ"ל דבעידי קדושין אפילו אתו לראות יש להם צירוף אם נמצא אעת ראי' קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלא משמע כן בתוס' במס' מכות ובכמה דוכתי ידוע שהרבה בעלי תוס' הי' ומה שאמר רבא שם אי למיחזי אתו הוא רק בדיני ממונות ובדיני נפשות וא"כ רבא לשיטתו דאמר שם במס' מכות במקיימי הדבר וביארו הראשונים זלה"ה ולא בעושי דבר שבעל דבר אינו בגדר עד ויש לומר דתוס' כאן סוברים פירוש זה וא"כ שפיר מוכח דלאיסורא הימנא רחמנא מצד נאמנות הבע"ד לחובתו כנ"ל דאל"כ אמאי א"י וסקלוהו הא האב הי' שם בשעת קדושין ונגד גוף הקדושין פסול להעיד והוי נמצא קרוב או פסול עדותן בטילה אע"כ דהוא בעל דבר כדכתיב את בתי נתתי והוא בכלל עושי דבר ומקיים העדות בכשרים וממילא מוכח שנאמן מכח שאדם נאמן ע"ע לאסור וא"כ מזה גופא שמיירי דאיכא עדים מוכח שאב נאמן לאסור ולכן כתבו תוס' מיהו לאיסורא כו' ר"ל כי מזה מוכח וממילא מהאי טעמא אינו נאמן לקטלא כיון דאינו נאמן רק מטעם שווי' נפשי' ח"דא ומדוייק היטב דבריהם הקדושים ור' אסי סובר לכולה מילתא הימנא רחמנא לאב בע"כ סובר דהעדים שהביא הבעל על הזנות אמרו ששמעו מפי האב שמקודשת כמ"ש בספר הפלאה ומ"מ הוכיח שפיר הפה שאסר כמ"ש לעיל בכלל י"ט פרט א' ס"ק ב' דלא הוי מגו למפרע ע"ש ותבין ודוק:
יא ודע דלכאורה קשה לשיטת הריב"ש שהוכחתי לעיל דסובר דמה שנאמן האב מטעם שווי' נפשה ח"דא וכן דעת רשד"ם אמאי אי' במס' קדושין דף ס"ד ע"א שאינו נאמן לומר שנישבית בתו לפוסלה מכהונה ותרומה כיון דשווי' נפשה ח"דא יהי' נאמן גם לזה כמש"ל דעיקר הוכחת ר' הונא שהאב נקרא בעל דבר ולהסוברים שנאמן מטעם כאילו הי' עדים כמ"ש ריטב"א א"ש דיש לומר כעין שכתב הר"ן שם לענין מגו שהקשו אמאי אינו נאמן במגו דאי בעי אומר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסלה מכהונה ותי' בשם אחרים כיון שמה שהאמינה תורה לאב חידוש הוא שהרי לא הי' ראוי להיות נאמן יותר מעד דעלמא דיניו שנאמן באותו טענה אבל אין אומרים מגו מחמת דאין לך בו אלא חידושו בלבד, יש לומר ה"ה חידוש לא הי' רק בנשואה ולא בשבוי' אבל לטעם שווי' נפשה ח"דא לא הוי חידוש ואולי יש לומר דס"ל דזהו גופא במה דאמרינן, שהאב יהי' נקרא בעל דבר הוא חידוש כי מסברא נראה אף שהוא מקבל קדושין מ"מ כיון שהיא מתקדשת לא הוי האב בעל דבר ולא יכול לאוסרה כי רק בעל דבר בעצמו יכול לאוסרה עליו דבר המותר מטעם שווי' נפשי' ח"דא ושפיר אמרינן כסבר' הר"ן אין לך בו אלא חידושו בנשואין ולא בשבוי' וא"ש ולק"מ כנלענ"ד: