שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל יט
יבואר דין נאמנות האב על בתו לומר שנתקדשה ובו ד' פרטים:
פרט א
יבואר מקורו:
א גרסינן במס' כתובת דף כ"ב ע"א האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' אמר ר' אסי מניין להפה שאסר כו' מן התורה שנאמ' את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסירה הזה התירה ל"ל קרא סברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה אלא כי איצטריך קרא לכדר' הונא אמר רב דאמר מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה למה לי מבעי' לי' לכדתני' דתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם וכתבו בתוס' מניין להפה וז"ל משמע שאין נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מגו ותימא דאם בא אחד ואמר אני קדשתי את בתי ולאחר מעה או למחר אומר לפלוני קדשתיה לא יהי' נאמן כיון דהשתא ליכא מגו ואומר ר"י דבעינן זה שאינו סותר דבריו הראשונים ולא בא אלא לפרש דבריו הראשונים מיהמן אע"ג דליכא מגו והכא דריש מאת בתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כגון דקאי האיש שקידש לו קמי' ואמר את בתי נתתי לאיש ושתיק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדלא אמר את בתי נתתי לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה הלכך לא יהי' נאמן אח"כ אלא תוך כד"ד דאיכא מגו עכ"ל ועיין בב"י בא"העז בסימן קנ"ב, וכדי לברר הסוגי' היטב ההכרח לברר הפירוש במתני' ומתוך כך ממילא יבורר בס"ד הפי' בדברי ר' אסי על נכון, דהנה בנידון דמתני' שם האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני מצינו שלשה שיטות:
שיטה א הטור באבן העזר סימן קנ"ב כתב בשם רבינו יונה לא היתה בחזקת אשת איש ובאה לפנינו ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת דוקא בתוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור לא מהימנא אלא א"כ נתנה אמתלא לדבריה:
שיטה ב כתב בשם רבינו מאיר הלוי שאין צריך שתאמר תוך כדי דיבור אלא צריך שתאמר כן קודם שיסתלקו מאותו ענין כל זמן שיתעסקו בו בתוך כדי דיבור של דיבור אחרון:
שיטה ג הטור כתב על דבריהם וז"ל ונראה לי שאין צריך לא לזה ולא לזה כיון שאינה עוקרת דבריה הראשונים אלא מוסיפת לומר נתגרשה וכיון שלא ידענו שהיתה אשת איש אלא על פיה נאמנת יע"ש ועיין ברמב"ם בפרק י"ב מהלכות גירושין הלכה א' ובמגיד משנה שם ובש"ע שם סעיף ו' וב"ש ס"ק יו"ד ובהרב המגיד כתב שהקשו הראשונים זלה"ה לשיטת רבינו יונה למה לי הפה שאסר כו' דכיון שתוך כדי דיבור הוא לא יהי' אלא חזרה הא יכולה לחזור ותירץ דאיצטרך דסד"א כיון שעומדת בדיבורא אלא שמתירה עצמה מצד אחר אפילו תוך כדי דיבור לאו כל כמיני' ולהכי איצטריך הפה שאסר הפה שהתיר וכ"כ בשיטה מקובצת בשם רשב"א ונראה מה דהוכרח רמ"ה לחלק חילוק חדש יש לומר בפשיטות דהוי קשה לי' קושי' הנ"ל כיון שהוא תכ"ד למה לי מגו דפה שאסר כו' ולא הי' ניחא לי' בתירץ הנ"ל לכן סובר דמגו מהני כל זמן שעסוקין באותו ענין לא הוי מגו למפרע ובכה"ג מיירי מתני' דמצד תוך כדי דיבור לא הי' נאמנת כי חזרה בתוך כדי דיבור דמהני היינו תוך כדי דיבור לאמירה וכדאי' בטור חושן משפט סו סימן קצ"ד והוא מש"ס ב"ב דף קי"ד ע"ב דבקנין סודר יכולין לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין אבל בשאר ענינים אין בהם חזרה אחר כדי דיבור וה"ה בכל מקום חוץ מהני הנזכרים שם יע"ש וכיון שהוא לאחר כדי דיבור מאמירה שאמרה אשת איש הייתי אינה יכולה לחזור ולכן איתא במתני' הטעם משום הפה שאסר וכו' דמהני כל זמן שעסוקין באותו ענין ורבינו יונה וסיעתו סוברים דאפילו מגו לא הוי רק בתוך כדי דיבור ולאחר כדי דיבור אף ש עסוקין באותו ענין הוי מגו למפרע לכן מוכרחים לחלק כמ"ש רשב"א והמ"מ, שוב ראיתי בספר כנסת הגדולה בחושן משפט סימן פ"ב בכללי מגו ס"ק קס"ב בשם ספר בני שמואל שכתב וז"ל ובמגו דלאחר כדי דיבור לדעת תוס' והרמב"ן והר"ר יונה והר"ן והרב המגיד ורבינו יחיאל לא אמרינן והרמ"ה ז"ל סובר דאפילו לאחר כדי דיבור אמרינן מגו כל זמן שהם עסוקין באותו ענין תוך כדי דיבור מאותו ענין עכ"ל אבל בספר אורים ותומים שם בכללי מגו ס"ק ק"י השיג עליו במה שהבין לרמ"ה מהני כל זמן שעסוקין באותו ענין דגם הרמ"ה מודה דמגו לא מהני כ"א בתכ"ד רק בנידון הנ"ל דמפרשת דבריה סובר כל זמן שעוסקת באותו ענין יכולה לפרש ואח"כ אילו היתה כוונתה מתחילה לכך הי' אומרת וע"כ חזרה יש בדבר אבל כשאינו מפרש דבריו לכ"ע הוי מגו למפרע מיד לאחר כד"ד כיון דאז א"א לחזור וכ"כ בס"ק ק"ג וגם במ"ש כנ"הג דר"ן סובר כרבינו יונה ראיתי ברמ"א בספר דרכי משה בא"העז סימן קנ"ב סק"ד שכתב דמדברי הר"ן בפ' האומר משמע כדברי רמ"ה, ולכאורה קשה לשיטת רבינו יונה ותוס' דקיימו בחדא שיטה כמ"ש בס' כנ"הג (ועיין בב"י סימן קנ"ב) דטעמא דמתני' משום מגו ודוקא בתוך כדי דיבור ועלה דמתני' קאי דברי ר' אסי לפי מה שכתבנו דברי תוס' בד"ה מנין דדריש מאת בתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כגון דקאי האיש שקידש לו קמי' ואמר את בתי נתתי לאיש ושתק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדלא פירש ואומר את בתי נתתי לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה הלכך לא יהי' נאמן אח"כ אלא תכ"ד דאיכא מגו ועיין ב"ש בסימן ל"ז ס"ק מ"ג וברמ"א סעיף כ' הא לפמ"ש הרשב"א והמ"מ אין יכול לחזור בתוך כדי דיבור רק כשסותר דבריו הראשונים ולא היכי שעומד בדיבורו רק שמתיר עצמו מצד אחד אינו נאמן כי אם מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאי' במתני' וכיון דר' אסי בע"כ קאי על הפה שאסר כו' הנזכר במתני' כדמוכח מסידור הש"ס היאך מוכח מאת בתי כו' כיון דהתם ג"כ בע"כ מיירי רק בתוך כדי דיבור דאפילו מגו לא מהני רק בתוך כדי דיבור דלמא הטעם דנאמן משום חזרה דהכא הוי חזרה ממש דמתחילה הי' אומר שאינו מכירו ואח"כ בתוך כדי דיבור אמר שזה חתנו משא"כ במתני' דלא שייך חזרה כיון שמתירה עצמה מצד אחר לא מהני מגו אפילו בתוך כדי דיבור מיהו קו' זו יש לישב דהנה דעת תוס' במס' ב"ב דף קכ"ט ע"ב ד"ה והלכתא ובמס' ב"ק דף ע"ג ע"ב ד"ה כי ורמב"ן במס' ב"ב שם, שהוא רק תקנתא דחכמים אבל מן התורה בכל מקום אין יכול לחזור אפילו בתוך כדי דיבור ועיין ב"י בא"העז סימן קל"ד בסופו וב"ש בסימן ל"ו ס"ק נ"ו וח"מח ס"ק מ"ה ויש לומר דכן דעת רבינו יונה ג"כ וא"כ שפיר הוכיח ר' אסי מקרא דבע"כ הוא מטעם מגו דהא מן התורה אין לחזור אפילו בתכד"ד, אמנם קשה לפמ"ש בכנ"הג שגם הר"ן סובר כרבינו יונה והר"ן כתב להדי' במס' נדרים דף פ"ז ע"א דמן התורה הוא תוך כדי דיבור כדיבור דמי וא"כ הדק"ל ונשמע מכאן כשיטת רמ"א שהר"ן בע"כ סובר כרמ"ה ואין לומר הא לשיטתו ג"כ קשה היאך מוכח שנאמן בדינא דמתני' מטעם מגו דהא במתני' לא שייך חזרה דאין יכול לחזור כשעסוקין באותו ענין ובע"כ אינה נאמנת רק מטעם מגו דהפה שאסר וכו' הא באת בתי כו' הוי חזרה בתוך כדי דיבור דיכול לחזור מן התורה, די"ל דס"ל להר"ן כעין תירץ התוס' דהוכחת ר' אסי הוא דעל זה לא צריך קרא באם אמר תוך כדי דיבור תיבת הזה כיון דמדאורייתא הוי כדי דיבור בכל מקום פשיטא דיכול לחזור אע"כ דקמ"ל הקרא אף אם אמר תיבת הזה בעוד עסוקין באותו ענין יכול לחזור ובע"כ והוא מטעם מגו שעל זה צריך קרא וכמו לפירוש התוס' מהכרח ומיתורא דקרא מוקמינן ומפרשינן לקרא בזה האופן ששותק וסותר דבריו ומיהמן בתוך כדי דיבור במגו כמ"ש מוהר"ם שיף אף שלא נזכר בקרא שהפסיק על ידי שתיקה כמו כן יש לומר לשיטת הר"ן מהכרח ומיתורא דקרא מוקמינן לקרא בזה האומן שהי' מפסיק עד תוך כדי דיבור מעסקו באותו ענין אמר הזה מ"מ נאמן במגו, וכסברת כנ"הג בהבנת רמ"ה הנ"ל, ואולם לכאורה גם לרמ"א קשה דלמא איירי קרא בתוך כדי דיבור ומצד חזרה, וא"ל דזהו פשיטא הא יש לומר דהא דקיי"ל בכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי ילפינן מהאי קרא דהא לאו מילתא פשיטא הוא דבמס' ב"ק דף ע"ג אי' לאביי דסובר למפרע הוא נפסל פליגי רבנן ורב יוסי לרבנן תוך כדי דיבור לא הוי כדיבור ולרב יוסי הוי כדיבור ואף דאנן קיי"ל דהוי כדיבור כמ"ש תוספת שם ד"ה כי דסמכינן על סוגי' דנזיר דף כ' עכ"פ לאו מילתא דפשיטא הוא כיון דאיכא תנא דסובר דלא הוי כדיבור וקמ"ל קרא דהוי כדיבור אבל במתני' דליכא חזרה רק מטעם מגו מנלן לרב אסי דאמרינן הפה שאסר כו', ותו קשה לשיטת רמ"א בהבנת הר"ן כפי מה שכתבתי ליישב מה מקשה הש"ס למה לי קרא סברא הוא דלמא זהו גופא קמ"ל קרא דלא נימא כיון שהוא אחר כדי דיבור מאמירה שאמר את בתי וגו' לא הוי מגו משום מגו למפרע קמ"ל קרא דכל זמן שעסוקין באותו ענין הוי מגו כמ"ש בספר כנסת הגדולה הנ"ל ועיין תוס' במס' שבועת דף כ"ג ע"ב ד"ה אבע"א ובס' באר שבע במס' הוריות דף ו' ע"ג דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הקרא להשמיענו וה"ה כיון שהוא לאחר כדי דיבור אין הסברא פשוטה שיועיל המגו, וא"כ קחה שיטת הר"ן וצריך לומר בדוחק דהר"ן לית לי' תירץ ראשון של תוס' רק כתי' השני שתירצו דאיכא למימר דאפילו בכה"ג מיהמן בלא מגו וקרא יתירא קדריש דאם אין ענין כאן דאפילו לאחר זמן נאמן דסברא הוא שיהי' נאמן לפרש למי נתנה אע"פי שלא פירש מח מתחילה שלא הי' חושש לפרש תנהו ענין להיכי דאינו נאמן לאחר זמן שיהי' נאמן בתוך כדי דיבור במגו והיינו כמ"ש מוהר"ם שיף שבע"כ קאי לענין אחר לגמרי ולא ענין הך נידון דבת וא"כ שפיר הוכיח, ובש"ע סימן ל"ו סעיף ב' הביא דעת תוס' בשם י"א ולכאורה הר"ן וסיעתו הסוברים תוך כדי דיבור הוי מן התורה כדיבור בע"כ ס"ל כתי' ב' שתי' בתוס' וצ"ע לדינא:
ב ומעתה נברר שיטת הטור וסיעתו הנה זה פשוט דבע"כ הטור מפרש לשון הפה שאסר הוא הפה שהתיר הנזכר במתני' אינו מטעם מגו רק כמ"ש בספר הפלאה דכיון דלא נאסרה רק על פה נאמנת לפרש דבריה הראשונים אפילו לאחר כדי דיבור ותוס' וסיעתם הבינו הפירש כפשוטו שהוא מטעם מגו ואולם יש להתבונן לשיטת הטור היאך מייתי ר' אסי ראי' מקרא דאת בתי דלמא מיירי הקרא בתוך כדי דיבור כמ"ש תוס' בד"ה מניין וכבר הרגיש בזה בספר הפלאה, וראיתי שכתב לתרץ דלכאורה קשה דהא משמע דקרא מיירי דאיכא עדים על הקדושין דהא מיירי במוציא שם רע ע"פ עדים שמעידים שזינתה כדאי' בכתובת דף מ"ו ע"ב ועיין ברמב"ם בפ"ב מהלכות נערה בתולה הלכה ו' וע"כ שהתרו בה מדחייבת סקילה וא"כ איך שייך לומר הפה שאסר, ותו דהא ר' אסי בעצמו סובר בקדושין דף ס"ג ע"ב דנאמן האב אף לסקול דאכולה מילתא קאי וקשה דהא אי אפשר לסקול בלא התראה והיאך התרו בה העדים כיון שלא ידעו מן הקדושין וע"כ צריך לומר דעדים אומרים ששמעו מפי האב שנתקדשה לאיש וע"פי דבריו התרו בה וכשבא האב לבית דין ואמר האיש הזה הרי דמוכח מקרא דנאמן האב אפילו לאחר כדי דיבור כמ"ש הטור שהדי כבר אמר לפני העדים שקידשה אפ"ה קמ"ל קרא דנאמן עתה לפרש דבריו עכ"ד ובמחילות כבוד תורתו הקדושה תי' זה ליתא לענ"ד דמה שהקשה דליכא מגו כיון דבע"כ יש עדים על הקדושין לק"מ אבעית אימא דמיירי שפיר דעדים מעידים שידעו שנתקדשה לפלוני ואולם כיון שאב נאמן לאסור את בתו כי גם רב אסי סובר כרב דילפינן מאת בתי נתתי לאיש דיכול לאסרה כמו שאמר לאיש אסרה רק דהוסיף דילפינן מהזה הפה שאסר כו' כמ"ש רש"י בד"ה הזה, ומה דלא קאמר רב אסי מניין לאב שיכול לאסור וגם הפה שאסר הפה שהתיר כי זהו כבר אמר רב רבו ולא בא לחדש רק מה שהוסיף מדעתו לומר דילפינן מתיבת הזה הפה שאסר כו' ואגב רמז בלשונו דין הקדוש של רב דבו במה שאמר לאיש אסרה, ולפמ"ש לקמן דעת הרבה פוסקים, הא דאב נאמן לאסור את בתו הוא מטעם דבתו הוא ברשותו וכמו שאדם נאמן על עצמו לאסור ע"ע ויכול לשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא ה"ה יכול לאסור על בתו ומבואר ביו"ד סימן א' סעיף י"ב דאמרינן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אפילו נגד עדים שאדם נאמן לחובת עצמו יותר ממאה עדים, א"כ שפיר קאמר לאיש אסרה כמ"ש רש"י שאסרה לכל העולם דלא ידעינן למאן וכי אמר הזה התירה לו, ור"ל כי כשאמר לאיש אף שעדים מעידים שראו שנתקדשה לזה או שידעו מ"מ נאמן להכחישם ולאוסרה על בעלה כי נאמן לחובתה יותר מעדים ועל ידי שאמר הזה התירה לו מטעם שאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי אם הי' שותק ולא אמר לאיש רק את בתי נתתי להזה הי' מותרת לו או שלא הי' אומר כלל את בתי נתתי וגו' כיון שידעינן מעדים שנתקדשה לזה לא הי' לו רק לומר לבית דין ששקר ענה הבעל בבתו במה ששם עלה עלילות דברים, ואפילו לדברי ר' אסי דהאב נאמן לקטלא ובע"כ ליכא עדים שידעו מקדושין רק העדים העידו שש ששמעו מפי האב, מ"מ הוי מגו מעליא בתוך כדי דיבור ונסתר ראייתו להטור דאי אפשר לומר שהוכחת ר' אסי הוא שנאמן אפי' לאחר כדי דיבור לפרש דבריו כמו הכא דמנלן שמיירי שהעדים מעידין ששמעו מפי האב שנתקדשה לאיש ולא פירש למי דלמא מיירי שהעדים מעידים ששמעו מפי האב שנתקדשה לפלוני הלז המוציא עליה שם רע ועתה בבוא האב לפני בית דין אומר את בתי נתתי לאיש הזה שעל זה יש לו מגו דהוי שתיק ולא הוי אמר רק כמו שאמר בפני עדים או שהי' שותק לגמרי ומגו זו הוא בתוך כדי דיבור שאנו דנין על דבריו שאומר עכשיו דהוא זלה"ה הבין שהי' אמר בפני עדים שקידשה לאיש וא"כ בע"כ הוי המגו שלא הי' אומר כן לעדים ולכן כתב דהוי לאחר כדי דיבור אבל לפמ"ש לא יזיק כלל מה שאמר אז לפני עדים כיון שאמר להם שקידשה לזה ועיקר האיסור בא מה שאמר עכשיו בפני ב"ד לאיש ועל זה בא ההיתר ממה שאמר אח"כ הזה וא"כ ליכא ראי' להטור וזהו פשוט, ולפ"ז נפשט ספק שנסתפק בספר חלקת מחוקק דהנה אנן קיי"ל כמ"ש הר"ן בכתובת דף ע"ב בשם רמב"ן והובא בש"ע א"העז סימן י"ז סעיף ח' בעד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני שאומר משמו נאמן, ולכן אם העיד עד מפי עד שאמר שמת הבעל ואח"כ בא הראשון ואמר שלא אמר מת נאמן להכחישו וכתב בחלקת מחוקק בס"ק י"ז היכי שהעידו שני עדים מפי עד אחד אין יכול להכחישם אך יש להסתפק אם יכול עד הראשון לומר שקר הגדתי לך וכה"ג כתב הר"ן בתשובה אף שהגדתו מועיל חוץ לבית דין מ"מ אם אמר אח"כ מבודה הייתי נאמן וכתב כן בלשון ספק, אבל הבית שמואל בס"ק כ"ג כתב כן בלשון ודאי שנאמן לומר ששקר הגיד כיון שהגדה ראשונה הי' חוץ לבית דין וברור אף שח"מח וב"ש נקטו הדין בלשון שאומר כן לעד אחד מ"מ הדין כן אפילו בשנים מפי עד אחד שיכול הראשון לומר שקר הגדתי לכם כיון דהי' חוץ לבית דין דמ"ש זיל בתר טעמא ולא דקו כ"כ בלשונם ומסוגי' זו מוכח דיכול לומר שקר הגדתי לכם כב"ש ודלא כח"מח שנסתפק בזה דאל"כ תיקשי מנלן לר' אסי להוכיח מטעם הפה שאסר הפה שהתיר נאמן האב להתיר דלמא קם דיבורו שאמר מעיקרא בפני עדים כי הם נאמנים שאמר להם מעיקרא שנתקדשה לפלוני הלז דשני עדים מפי אחד אין יכול להכחישם לכן אין יכול עכשיו לחזור מדיבורו הראשון ולאוסרה במה שאמר עכשיו בפני בית דין את בתי נתתי להאיש, אע"כ כב"ש כיון דהגדה הראשונים שאמר בפני עדים חוץ לבית דין הי' יכול לחזור ובע"כ מטעם מגו נאמן לומר הזה דמגו זו הוי בתוך כדי דיבור כיון דגם בפני עדים הי' אומר קדשתי את בתי לאיש הזה וקצת יש להביא ראי' דבע"כ העדים מעידים כן דאיתא במס' פסחים דף ס"ב ע"ב על הא דאיתא שם השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה אמר ר' שמעון בן לקיש לעולם אינו חייב עד שיהי' החמץ לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה ועד שיהי' עמו בעזרה ר' יוחנן אמר אע"פי שאין עמו בעזרה ורצה הש"ס לומר דפליגי בהתראת ספק אי שמי' התראה, וכתב רש"י בד"ה התראה וז"ל דמלקות ליתא אלא בהתראה וכי מתרינן לי' לא תשחוט על החמץ אי חזינן חמץ גבי' ומתרי' בי' הוי התראה ודאי ואי לא התראת ספק ואפי' אי אשתכח דהוי לי' בביתי' כיון דאנן לא ידעינן ולאו התראה הוא ור' יוחנן סבר התראת ספק שמי' התראה ואי אשתכח דהוי לי' מחייב עכ"ל ותוס' כתבו בד"ה התראה וז"ל מתוך פי' הקונטרס משמע דלא הוי התראה משום דלא ידעינן לאו התראה הוא ולא נהירא לר"י דמה לנו אם ספק למתרה אלא שיהי' ודאי למותרה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולשון הקונטרס נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן לא הוי ידעינן לאו התראה שיכול המותרה להכחישנו ולומד שוגג הייתי יע"ש ולפי פשטות לשון רש"י משמע דבעינן שידעו המתרים שעושה ודאי איסור בע"כ מיירי הכא שהעדים מעידים שאב אמר להם שקידשה לאיש המיוחד שפירש להם שם האיש דאי לא פירש למי הוי התראת ספק דאולי נתקדשה להבועל הלז דבכל גווני מיירי קרא דמוציא שם רע אף כשמביא עדים שזינתה אף לאחד שהי' הקדושין חלין ואטו מי אמר ר' אסי דינו רק למ"ד ה התראת ספק שמי' התראה ואפילו לפי הבנת התוס' יכול המותרה דהיינו הנערה להכחישם ולומר שוגג הייתי כי הייתי סבר שאבי קדשני להזה דאטו צריכא הבת להיות במעמד אביה כשקידשה אע"כ כמ"ש שעדים אמרו ששמעו מהאב שקידשה לזה האיש וכן הי' התראה וא"ש בפשיטות:
ג ועוד נלענ"ד אפילו למ"ד התראת ספק שמי' התראה מ"מ בכה"ג היכי שהעדי' מעידים ששמעו מפי האב שנתקדש' לאחד ואח"כ ראו שזינתה עם אחד והגידו כן לבית דין, אם בשעת ראי' והגדה לא נתברר להם שאותו איש שזינתה עמו לא הי' בעלה אשר נתקדשה על ידי אב אף שאח"כ נתברר יש לצדד ולומר דל"מ עדותן ומנא אמינא לה ממ"ש מרן הבית שמואל בסימן למ"ד ס"ק ט' בשם הגהות אשר"י דהא דקיי"ל בספק קרוב לו או לה הוי ספק קדושין דוקא בשני כיתי עדים המחולקים אם הי' קרוב לו או לה אבל אם הי' רק כת אחת שנסתפקו אם הי' קרוב לה ליכא אפילו ספק קדושין דהוי כמקדש בלא עדים, ואף דבהגהות אשר"י לא נמצא כן מ"מ מבואר כן במרדכי ובארתי במקום אחר טעמא כמו דאיתא במס' ב"ק דף ע' דתורה אמרה ע"פי שני עדים יקום דבר ולא חצי דבר ה"נ בעינן שעדים יהי' יודעים דבר ברור ולא ספק ועיין בפני יהושע בקונטרס אחרון לקדושין סימן ט' והארכתי בזה בכלל עדים שכן דעת כמה פוסקים דבעינן שעדים יהי' יודעין דבר ברור הגם שיש לצדד ולומר אף אם בשעת ראיית העדות לא ראו דבר ברור אם בשעה שהעידו בפני בית דין העידו דבר ברור סגי כיון דעיקר הלימוד הוא מגז"הכ דעל פי שני עדים יקום דבר והיינו דבר שלם שהוא דבר ברור ותוס' כתבו במס' מכות דף ו' ע"א ד"ה שמואל על מה שאמר רבא יקום דבר במקיימי הדבר הכתוב מדבר פירשו הם זלה"ה כלומר כשבאין לקיים הדבר בבית דין יע"ש א"כ עיקר הקפד הוא בשעה שמעידין בבית דין יהי' מעידין דבר ברור שהוא דבר שלם, ובשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרי א"ב או בשנים אומרים שראו קדושין ספק קרוב לה גם בשעת העדאת עדות בבית דין לא העידו דבר ברור אבל בעלמא אם בשעת הגדה הוא דבר ברור יש לומר דמהני אף אי בשעת ראיית המעשה לא ראו דבר ברור מ"מ נראה היכי דגם בשעת הגדה לא הי' דבר ברור ואח"כ נתברר שהי' למפרע כדבריהם לא מהני עדותם כיון דהוא גזירת הכתוב שבשעת הגדה יהי' דבר ברור להם וא"כ הכא לפי המבואר בקרא בפ' כי תצא שבעל בא מתחילה ואמר שלא מצאתי בתולים ומביא עדים שזינתה כדאי' בגמ' דף מ"ו וברמב"ם בפ"ג מנערה בתולה הלכה ו' ואח"כ בא אבי' ואמר אל הזקנים את בתי וגו' וא"כ אי איירי שמעידים שזינתה לא שמעו מאב רק שנתקדשה לאחד ולא פירש למי לא ראו בשעת ראיית המעשה דבר ברור שזינתה כי אולי באמת נתקדשה לזה הבועל וגם בשעת הגדה לא העידו דבר ברור וא"כ לא מבעיא אם האב אינו מביא אח"כ עדים זוממין שמזימין לעידי הבעל דמשמע להדי' מקרא ומש"ס דבכה"ג נסקלת וכמ"ש רמב"ם שם דקשה כיון שגם עכשיו ליכא דבר ברור אולי באמת נתקדשה לזה ועיין כיו"ב בריטב"א במס' קדושין דף ס"ג ע"ב בהא דאיתא שם מהו לסקול על ידו כתב וז"ל פירוש כשאמר האב קדשתיה לפלוני ובא אחר עליה דאילו כשאמר האב אינו יודע מנא ידעינן מאן בעלה אא"כ נאמר שה שהאב אמר בריא לי שאין זה בעלה יע"ש ועיין בבעל המאור שם ואפילו כפי דאיתא בקרא שמביא אב עידי זוממין ואמר את בתי נתתי לאיש הזה ואם אח"כ מביא הבעל עידי זוממין המזימין לעידי אב נסקלת כמ"ש רמב"ם שם דבכה"ג מיירי קרא ג"כ קשה אף שעכשיו כבר נתברר שזינתה כיון שאמר האב את בתי נתתי לאיש הזה מ"מ בשעת העדאת עדים הראשונים שהביא הבעל לא הי' דבר ברור להם לא הוי עדות כלל ותו אמאי אם מביא האב עידי זוממין לעידי הבעל נסקלו העידי בעל הא אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמרו את הדין והא לא הי' אפשר לגמור הדין לבת כי אילי היא מקודשת להבועל כיון שלא ידעו אז למי נתקדשה דשה אע"כ כמ"ש דאיירי שעדים מעידין ששמעו מפי האב שקדשה לפלוני א"כ ראו דבר ברור והעידו דבר ברור כנלע"ד, לכן דברי הפלאה בהבנת הטור לא נראה כלל:
ד ומחוורתא בבאור דברי הטור כמ"ש בספר הפלאה בתירץ ראשון דהי' קשה לו קו' תוס' בד"ה מניין ולהכי ס"ל כעין תירץ תוס' דמיתורא דקרא שמעינן דתוך כדי דיבור פשיטא דהא קיי"ל בכל התורה תכ"ד כד"ד ונאמן אפי' לחזור מדבריו ולומר שקר העדתי, ומכ"ש לפרש דבריו אלא מיתורא דקרא שמעינן אפילו לאחר כדי דיבור נאמן לפרש דבריו וה"ה בדינא דמתני' ואפ"ה מקשה הש"ס דגם זה סברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה כיון שלא נאסר רק על פיו נאמן לפרש דבריו עכ"ד, ואולם במה שכתב דקו' הש"ס למה לי קרא סברא היא שיהי' נאמן אפילו לאחר כדי דיבור איזה סברא הוא, ונלענ"ד לפרש בענין אחר דהנה אמרתי סברא אחת וכוונתי בזה לדברי הפלאה דהוא זלה"ה כתב בבאור דברי תוס' שכתבו בפשיטות דאם בא אחד ואמר קדשתי את בתי ולמחר אומר לפלוני קדשתיה נאמן אע"ג דהשתא ליכא מגו הוא מטעם נאמנת עד אחד באיסורין דכל מקום שעד אחד נאמן ה"ה בעל דבר וקרוב והר"ן כתב במס' קדושין דף ס"ג ע"ב היכי שאומר קדשתי ואין יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתי דסובר ר' אסי דנאמן אף לכנוס אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן ולמה יגרע אב משאר עד אחד ואין לומר כיון דאמר סתם בתחילה גרע טפי דהו"ל כחוזר ומגיד דהא כתב הטור בסימן כ"ט דעדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר שאין להם מגו נאמנים לפרש דבריהם ואין זה חוזר ומגיד ה"נ לא הוי רק לפרש דבריו עכ"ד פח"ח, ואולם לכאורה יש לעיין בזה האמת דאי' במס' יבמות דף פ"ח ע"ב בפשיטות בחתיכה ספק חלב ספק שומן ואתי עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא דמיהמן וכן קיי"ל ביו"ד סי' קכ"ז דאפילו בעל דבר ונוגע נאמן באיסורין בספק השקול, ואולם בארנו בכלל עד אחד בדבר שבערוה מחלוקת הראשונים זלה"ה דעת כמה פוסקים ובכללם מוהרי"ק סימן ע"ב דדבר שבערוה דמי לאיסורין דהיכי דליכא חזקה רק ספק השקול נאמן ע"א וכן משמע לכאורה דעת הר"ן הנ"ל ואולם דעת כמה פוסקים דדבר שבערוה שוה בזה לממון כמו בממון לא קם עד אחד אפילו היכי שאין שניהם מוחזקים כגון שמונח החפץ ברשות הרבים ה"ה בדבר שבערוה בספק השקול לא קם עד אחד כי ילפינן דבר דבר מממון ומ"ש מוהרי"ק סימן הנ"ל דע"א קם לממון היכי שאינו מעיד נגד חזקה דבריו תמוהין ועמ"ש הר"ן במס' גיטין דף ס"ד ע"א וא"כ בשלמא לפוסקים דעד אחד קם בדבר שבערוה בספק השקול שפיר יש לומר מצד הסברא היכי שאומר האב את בתי נתתי לאיש נאמן לומר אח"כ הזה אפילו לאחר כדי דיבור אף של"ל מגו דהוי מגו למפרע או אפילו אם לא היינו אומרין הפה שאסר הפה שהתיר מ"מ נאמן כיון שלולי דברי האב הי' בחזקת פנוי' והי' בחזקת היתר לכ"ע וגם הי' מותרת לזה האיש ואיסורו לכ"ע בא רק מפיו ואח"כ התירה לא אתחזק האשה לאיסור כלל כיון שכל החזקת איסור בא רק מפיו ונאמן לפרש דבריו הראשונים שכוונתו הי' כך ממילא לא הי' בחזקת איסור כלל כיון שאנו מאמינן אותו שכן הי' כוונתו מתחילה בשעה שאמר את בתי נתתי לאיש ואין לומר כיון שעכ"פ לאחר שאמר את בתי נתתי לאיש הוחזקה הבת בחזקת איסור לכ"ע על ידי דיבורו כיון שעל זה נאמן מן התורה לאסור בתו כשני עדים וכבר כתב תוס' רי"ד בקדושין דף ס"ג ע"ב אף דקיי"ל כר' חסדא דאין סוקלין ע"פי האב דוקא אם לא הוחזקה בעיר מקודשת אבל אם הוחזקה בעיר מקודשת (לפלוני) בין ע"פי אב בין על פיה סוקלין יע"ש א"כ חזקה ע"פי אב הוי חזקה אף דמשמע להדי' דחזקה הוי שלשים יום כמ"ש בא"העז סימן י"ט ס"א מ"מ כיון שנאמן אפילו לאחר כדי דיבור ואפי' למחר ה"ה דנאמן האב אפילו לאחר שלשים יום וראי' לזה ממ"ש רמב"ם וש"ע א"העז בסימן ל"ז סעיף כ' האב שאמר קדשתי את בתי וא"י למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה ואפילו לא נודע לו עד שבגרה וב"ש בס"ק מ"ג הביא ע"ז דברי תוס' הנ"ל דנאמן לומר אחר כדי דיבור קדשתיה לפלוני משום דאינו סותר דבריו הראשונים רק מפרש דבריו משמע להדיא אפי' לאחר שלשים יום באומר להדיא א"י למי דיכול לפרש אחר שבגרה לפרש דבריו ה"ה באומר סתם קדשתי את בתי ולא ביאר למי נאמן לאחר שלשים יום לפרש דבריו ולומר לפלוני הזה א"כ אומר נגד חזקת איסור מ"מ נראה בנידון דידן נאמן לפמ"ש בש"ות מיימוני דשייכי להלכות אישות סימן ג' בשם רבינו הגדול מוהר"ם בר ברוך זלה"ה ובהגהות מרדכי במס' קדושין בפ' האומר סימן תקמ"ח בשליח שקידש את האשה וכשהי' לו לומר בשעת קידושין הרי את מקודשת למשלח אמר הרי את מקודשת לי נאמן השליח לומר שטעה דעד אחד נאמן באיסורין היכי דלא אתחזק איסורא ואע"ג דאתחזק לן בי' איסורא כל היכי דלא אמר דאטעי' לדיבורא הא לא מיקרי אתחזק איסורא אלא היכי דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא הי' אסור כגון דהאי דרפ"ק דגיטין גבי בפני נכתב ובפני נחתם דאתחזק איסורא דאשת איש אף לדברי השליח יע"ש א"כ היכי דעד עוקר חזקה לגמרי ואומר שהי' בטעות נאמן וה"ה כיון שהוחזקה הבת לאיסור לכל העולם על ידי דיבורו של אב שאמר את בתי נתתי לאיש, והבינו השומעים שאין יודע למי הוא ועתה פירש דבריו הראשונים שכוונתו הי' לזה ועוקר החזקה לגמרי בכה"ג נאמן עד אחד אבל להפוסקים הסוברים דאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה אפילו בספק השקול הי' אפשר לומר מצד הסברא אין האב נאמן אח"כ לפרש דבריו ולומר הזה, ואכתי הי' מקום לומר אפי' לשיטה זו נאמן דיש לומר לכ"ע נאמן עד אחד בדבר שבערוה היכי דחזקה מסייע לו והפוסקים הנ"ל לא נחלקו רק בספק השקול והכא חזקת היתר מסייע להאב כי האשה היתה בחזקת פנוי' והיתה מותרת לכ"ע וגם לבעל הזה א"כ חזקת היתר הלז מסייע לדברי האב לדיבורו שאמר אח"כ שקידשה לאיש הזה, אבל באמת גם דין זה תלי' במחלוקת הפוסקים דהנה דעת ה הרמב"ן בס' מלחמות בפ"ק דב"מ נראה דסובר בממון היכי דקיי"ל מתוך שאין יכול לישבע משלם עד המסייע פוטר מתשלומין ואולם הש"ך בסימן ע"ב הוכיח מהר"אש שם דאין עד אחד קם לממון אפילו לפטור מתשלומין וא"כ לשיטת הר"אש דבממון לא קם אפילו לסייע להמוחזק בממון אף שיש לו חזקת ממון המסייע לדברי העד ודבר דבר ילפינן מממון ואין גז"ש למחצה ראוי לומר שגם בדבר שבערוה לא קם עד אחד אפילו לסייע להמוחזק אבל לדעת רמב"ן דקם עד אחד לסייע להמוחזק ה"ה בדבר שבערוה וכן מצאתי שכ"כ בעל קצ"הח והנאני, אמנם לכאורה כל זה ליתא דהא לולי דיבורו של האב היתה הבת בחזקת איסור לאיש הלז בלא קדושין כי אף שהיתה בחזקת פנויה היינו כשיהי' מקדשה כדין ועל ידי דיבורו של האב שאמר שקידשה לזה האיש מותרת לו בלא קדושין מחדש וח"כ אומר נגד חזקה, ואולם נראה להביא ראי' לשיטת הראב"ד וסיעתו דהנה אי' ברמ"א א"העז סי' כ"ו ס"א דעת הראב"ד וסיעתו דאם מייחד אליו אשה וטובלת אליו אפילו בלא קידושין מותרת והיא פלגש האמורה בתורה, וי"א שאסור ולוקין ע"ז משום לא תהי' קדישה ועיין ב"ש ס"ק ב' מה שתמה על זה והוכיח דאפילו איסור לא מפורש ואין לומר איך ס"ד דליכא איסור בפלגש הא קיי"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ופלגש הוא בלא ברכה וקדושין כבר תירץ בתשובת הרמב"ן סימן רפ"ד דוקא כשרוצה לישא אשה שתהי' קנוי' לו לכל דבר ותהי' אסורה לכל אדם אזי אמרה תורה שיקדש אותה ויכניס אותה לחופה ויברך ז' ברכות אבל פלגש אין צריך ברכה וקדושין יע"ש וא"כ לשיטת הראב"ד ראוי לומר מצד סברא היכי שאמר האב מתחילה סתם קדשתי את בתי ולאחר זמן אמר לפלוגי נאמן להתירה לאותו איש ולא צריך הזה להתירה והטעם שנאמן מצד שנאמן עד אחד בכה"ג כי אינו אומר נגד חזקה בדיבור הלז שאומר עכשיו ועל דיבור ראשון האמינהו תורה כשני עדים ובדיבור אחרון לא גרע מע"א דהא במה שאמר שקדשה לזה האיש וכל כוונתו הי' שיהי' מיוחדת לו מכאן ולהבא ולאיצטרך לקדשה מחדש ועל זה הי' בחזקת היתר כי גם קודם דיבור הראשון כשהיתה בחזקת פנוי' הי' בחזקת היתר לזה כשירצה ליחדה בלא קדושין תהי' מותרת לו א"כ אינו אומר נגד חזקה בדיבורו האחרון כי מה שנצמח מדיבורו שאיסורו לכל העולם איסור זה לכל העולם בא מדיבורו הראשון במה שאמר את בתי נתתי לאיש האמינהו תורה כשני עדים לאפקועי מחזקה א"כ עוקר דיבורו האחרון לא בא רק להפקיע מחזקת איסור שאסרה לכל העולם אף לאותו פלוני ע"ז נאמן לפרש דבריו הראשונים בכוונתו ובמה שנאמן בדיבור האחרון להתירה לזה האיש בלא קדושין על זה לא היה בחזקת איסור וא"כ אף אי לא גלי קרא בתיבת הזה להורות שנאמן אחר כך לפרש דבריו ידעינן מצד סברא שנאמן האב אח"כ מצד נאמנות ע"א דלא גרע האב משאר ע"א וא"כ לפ"ז יש לומר לשיטת הטור כפי מה שפי' הפלאה שכוונת ר' אסי להורות שנאמן אפילו לאחר כדי דיבור לפרש דבריו ושפיר מקשה למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה ר"ל שהיא היתה בחזקת היתר לכ"ע לולי דיבורו והאיסור בא רק מפיו ליכא חזקה כי עד אחד נאמן לעקור חזקה לגמרי כמש"ל ונאמן מצד נאמנות ע"א באיסורין בספק השקול ומכ"ש שיש חזקת היתר המסייע לדיבורו האחרון כי לולי דיבורו הראשון הי' בחזקת היתר לבעל זה אפילו בלא קדושין כשיהי' מיוחדת לו ואולם להטור לשיטתו דס"ל בסימן כ"ו כרמב"ם ליתא לדברינו הנ"ל רק דברינו נכונים להסוברים כטור בסימן קנ"ב דנאמנת אפילו לאחר כדי דיבור יש לומר דהם סוברים בזה כראב"ד ומפורשים הסוגי' כמ"ש ודוק בסברא הנ"ל ותראה כי נכון, ואולם כבר כתבנו דעת החולקים ופירשו דברי ר' אסי כפשוטו שהוא מטעם מגו ועיין תוס' בב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה אין בסופו:
ה ואכתי איכא למידק בדברי ר' אסי במאי דקאמר מנין להפה שאסר וכו' דכבר כתבנו דר' אסי סובר בקדושין שם דאב נאמן אפילו לקטלא, וא"כ בע"כ לא מיירי שהעדים שהביא הבעל שזינתה ידעו מקדושין שהם ראו שנתקדשה דא"כ מנלן שאב נאמן אפילו לקטלא דלמא לא האמינהו תורה לקטלא כי הקדושין הי' בעדים ומצד נאמנות העדים הוא, וגם לא מוכח שנאמן לאוסרה, ובעכצ"ל כמש"ל בשם ספר הפלאה דקרא דמוציא שם רע איירי שעדים שהביא הבעל על הזנות אמרו ששמעו מפי האב שנתקדשה וכפי מה שכתבתי לעיל בע"כ מיירי שאמרו ששמעו ממנו שנתקדשה לפלוני, וא"כ קשה בממ"נ לפי מאי דקיי"ל בדיני ממונת ובדיני נפשות אינו נאמן עד מפי עד ועדים מפי עדים, ועיין במס' שבת דף קמ"ה ע"ב אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד ועיין במס סנהדרין דף כ"ט ע"א במתני' איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום, ומוכח שם להדי' אפילו עדים מפי עדים ומכ"ש בדיני נפשות ועידי קדושין דמי' לדיני נפשות כמבואר בהר"אש במס' מכות דף ו' ובשאר פוסקים א"כ אפילו האב דנאמן כשני עדים מ"מ ל"מ דאפילו עדים ששמעו מפי העדים שאמרו בפניהם שהי' בשעת קדושין שקידש אב ל"מ כיון שהעדים ראשונים העידו חוץ לבית דין רק בפני עדים לא הוי עדות כלל ולא מהני עדותן אשר הגידו השנים ששמעו מפיהם דכל זמן שלא נחקרה עדות העדים בבית דין לא הוי עדות וה"ה האב שנתנה תורה נאמנות כעדים כשאומר את בתי נתתי לאיש הזה היינו בפני בית דין כמו דאיירי הקרא שאמר כן לפני הזקנים ובע"כ מיירי שאמרו העדים שמענו מפני האב שאמר בפני בית דין שקידש את בתו לאיש הזה דבכה"ג לא הוי עדים מפי עדים דכיון שנתנה תורה נאמנות לאב כשני עדים הוי כאילו אמרו שמענו בבית דין שעדים העידו בפניהם שנתקדשה דאפילו בדיני נפשות מועיל כשאמרו דאינו עדות שנחקרה עדותן בבית דין כדאי' במס' מכות דף ז' ע"א כל מקום שיעידו שתים ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני פ' ופלוני עדיו ה"ז יהרג וכן קיי"ל כמ"ש רמב"ם בפרק י"ג מסנהדרין הלכה ז' וכיון דפרשה דמוציא שם רע אי איירי שבע"כ מתחילה הביא הבעל עדים שזינתה ושהיא הי מקודשת ע"פי דיבורו של האב שאמר כן בפני בית דין ואח"כ בא האב ואמר את בתי וגו' ומביא עדים זוממין כמ"ש רמב"ם בפ"ג מבתולה וא"כ היאך שייך לומר לאיש אסרה כו' דמשמע דלולי דיבורו שאמר הזה הי' אסורה לכל העולם ואפילו לאותו הבעל הא העדים שהעידו שכבר אמר האב בפני בית דין שקידשה לזה והם נאמנים על זה שאב אמר כן בפניהם וכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ואיך יכול עכשיו לחזור ולומר שקידשה לאיש שאין יודע למאן וא"כ מנלן משום דאמר הזה התירה ומטעם הפה שאסר כו' דלמא הוא מטעם שאין יכול לחזור ולומר ממה שכבר הגיד, ולכאורה יש לומר דהנה אי' במס' כתובת דף ע"ב ע"א במתני' אלו יוצאת שלא בכתובה העוברת על דת משה מאבילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ומקשה הש"ס מאכילתו היכי דמי אי דידע נפרש אי דלא ידע מנא ידע ומשני לא צריכא דאמרה לי' פלוני כהן תיקן לי את הכרי ואזיל שיילי ומשתכח שקרא וכמו כן במשמשתו נדה דאמרה לי' פלוני חכם טיהר לי את הדם ואזל שיילי ואשתכח שקרא וכתב הר"ן שם וז"ל ודאמרינן כגון דאמרה פלוני כהן תיקן לי את הכרי ופלוני חכם טיהר לי את הדם כדאמר הכי בעדים דאותו פ' תיקן לי את הכרי כדשיילהו בעדים ורשב"א ג"כ כתב שע"פי כהן וחכם בלבד אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא אלא דוקא בשאמרה איש פלוני תיקן וטיהר ביום פלוני ואתי עדים ואמרו עמנו הי' במקום פלוני או לא זזה ידו מתוך ידינו ולא תיקן אבל ע"פי הכחשת הכהן עצמו אינה מפסדת כתובתה ובירושלמי נמי מפרש הכא דגרסינן התם וכולהן בעדים כו' אבל מדברי הרמב"ן זלה"ה נראה שכהן וחכם נאמן שכך כתב וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא עד הראשון וכפר אין השני האומר משמו נאמן כו' ואפשר דמאי דאי' בירושלמי וכולהן בעדים לא קאי אמאי דאמר כהן יע"ש ובהר"אש שם תפס בשיטת ירושלמי כדיעה ראשונה ואולם במס' שבועת דף ל"ב ע"ב מביא בשם רמב"ן הנ"ל להלכה ותמה ע"ז הבית יוסף ביו"ד סי' קפ"ה ותירץ דהר"אש מחלק לענין הפסד ממון אין הראשון נאמן להפקיע הממון אבל לענין איסור הראשון נאמן וכן קיי"ל ביו"ד שם סעיף ו' ועיין טו"ז שם ס"ק ד' וס"ק ו' ובב"ש אב"העז סימן קט"ו ס"ק ד' שכ' להדיא דלא נחלק הר"אש עם הרמב"ן לענין איסור רק לענין זה דהרמב"ן סובר אפי' לענין ממון נאמן הראשון יותר ולהר"אש דוקא באיסור וכן קיי"ל בש"ע א"העז סימן י"ז סעיף ח' כמ"ש הח"מח ס"ק י"ז וב"ש ס"ק כ"ג וא"כ יש לומר ר' אסי סובר כיון שעדים העידו ששמעו מפי האב שאמר בפני בית דין הראשון שקידשה לזה האיש העומד לפנינו אשר הוציא שם רע א"צ אומרים ששמעו מפיו הוי העדים כעדים מפי עד, אף שיש להם נאמנות כיון שהעידו שנחקרה עדותו בבית דין מ"מ לא שמעו רק מפיו נאמן האב עכשיו בבית דין ולהכחישם שלא אמר להם כן, ואף שכתב החלקת מחוקק בסימן י"ז ס"ק י"ז כשהעידו שני עדים מעי עד אחד אינו נאמן להכחישם היינו בעד דעלמא שהוא רק אחד אבל באב שהאמינהו תורה כשני עדים דהא אנן קיימינן לשיטת ר' אסי דנאמן אפי' לקטלא וגם אפי' בדבר שבערוה לא קם ע"א הוי כעדים מפי עדים שעדים הראשונים יכולים להכחישם ולומר שלא אמרו להם כן דמה לי עד מפי עד או עדים מפי עדים ודוקא עדים מפי ע"א אינו נאמן ושפיר הוכיח ר' אסי דע"כ מטעם הפה שאסר כו' דאל"כ כיון שאומר האב את בתי נתתי לאיש אף שלא אמר בפירוש שמכחיש להעדים ושלא הגיד כן בפני בית דין הראשון מ"מ ממילא הוי כמכחיש הגם שיש לומר אולי כוונתו הוא להחזיר מדיבורו הראשון ואין לחזור כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דדוקא כשאומר חוץ לבית דין בפני עדים יכול אח"כ לומר בב"ד שקר הגדתי לכם ואני חוזר מדיבורי הראשון כמ"ש בחלקת מחוקק שם משא"כ כשאומר בפעם הראשון בפני ב"ד מ"מ כיון שיש ספק בכוונתו אולי במה שאמר להאיש כוונתו להכחיש העדים ממילא אסורה מספיקא לכל העולם כדין ספיקא דאורייתא ולכן אינו נאמן להתירה רק מטעם שאמר אח"כ הזה בתוך כדי דיבור ושייך הפה שאסר הפה שהתיר וא"ש, אך כל זה לא נראה לי חדא דלכאורה נראה דוקא אם עדים אומרים ששמעו מפי עדים עדותם בפניהם חוץ לבית דין כמו באיסורין שאין צריך ב"ד יכולים הראשונים להכחישו אבל אם העידו שנחקרה עדות הראשונים בב"ד ושב"ד פסקו כן אין יכולין הראשונים להכחישם דאל"כ קשה היאך אמרה התורה להרוג את הרוצח ע"פי עדים המעידים מפי הראשונים אולי יבואו אח"כ הראשונים ויכחישו להם ולא הוי מדותם דבר ברור ודוחק לומר דאיכא חזקה דמסתמא לא יכחישו להם דהיאך נזכר חזקה זו בש"ס שיהי' אלים כ"כ שיהי' הורגין על חזקה זו כי דוקא בחזקה אלימא טובא הורגין ויש להאריך בזה הרבה, ותו קשה לשיטת הרמב"ם דספיקא קא דאורייתא מן התורה לקולא אמאי נאסרה ע"פי דיבורו של אב כשאומר את בתי נתתי לאיש כיון דלא ביאר כוונתו אולי כוונתו הי' לחזור מדיבורו הראשון שאמר בפני בית דין הראשון ולא להכחישם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואזלינן מן התורה לקולא הגם שיש לומר לפמ"ש מוהרי"ט בש"ות ופר"ח בכללי ס"ס דאמוראי דנחלקו בכריתות דף י"ז אי חתיכה אחת משתי חתיכות שכינו או מג' חתיכות נחלקו בזה אי ס"דא מן התורה לחומרא או מן התורה לקולא ויש לומר רב אסי לשיטתו דסובר שם חתיכה אחת שנינו ובע"כ סובר ס"דא מן התורה לחומרא שפיר הוכיח דבע"כ מטעם הפה שאסר כו' מותרת לבעלה מ"מ קשה דהא אפילו רשב"א מודה היכי שיש חזקה להקל מהני מן התורה דחזקה מהני בין להקל בין להחמיר כדאי' בחולין ד"י ולפמ"ש לעיל בשיטת הפוסקים דמיוחדת לאיש אחד מותרת הי' בחזקת היתר לאיש הלז כיון שהי' ע"ע בחזקת פנוי' וממילא מותרת אף אם לא אמר הזה כיון שיש לנו ספק בכוונתו אולי רוצה לחזור ואין יכול לחזור מטעם כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ותו דאף דאב לרב אסי דנאמן לקטלא מ"מ יש לומר דעדים נאמנים יותר ותו אף אי נימא דאלים כחו כעדים מ"מ קשה לשיטת הש"ג בשם ריא"ז ביבמות בפ' האמה שהלכה מכתב שם וז"ל ואפי' אמר לה ע"א הולכת לב"ד ומתרת עצמה ע"פי אותו שה שהעיד לה ואע"פי שהעד כופר אח"כ עדותו לב"ד ואומר שא"י לה עדות יע"ש והובא דבריו בב"ש סימן י"ז ס"ק כ"ג א"כ סובר בעד מפי עד נאמן השני יותר מן הראשון א"כ ה"ה נאמנים העדים ששמעו מפי האב אף אם האב מכחישם ולפמ"ש לקמן דיש לומר דאב נאמן לאסור את בתו מטעם דהוא בעל דבר ושווי' נפשי' חתיכה דאיסורא דנאמן יותר מעדים יש לומר אף דבעלמא אינו נאמן הראשון להכחיש הכא נאמן האב להכחישם מטעם שנאמן לאסור את בתו יותר מעדים וכמ"ש שם בשם רשד"ם אבל לר' אסי לשיטתו דסובר דנאמן לקטלא בע"כ סובר דנאמן האב מטעם שנתנה תורה לאב כח כאילו הי' שני עדים כמש"ש דאל"כ לא הי' נאמן לקטלא כמו שאמר שם ר' אסי בהיא עצמה שאומרת נתקדשתי וזינתה שאין סוקלין אותה וכיון שהוא מטעם עדים הדק"ל, לכן נלענ"ד בפשיטות דהנה תוס' בתירץ ב' כתבו בשם ר"י דר' אסי קרא יתירא קדריש באם אין ענין כאן תנהו לענין היכי דאינו נאמן לאחר זמן שיהי' נאמן תכ"ד במגו, וכתב במוהר"ם שיף שצריכין לוקמי לענין אחר לגמרי ולא לענין נידון דבת, ומעתה יש לומר אפי' לפירוש ראשון של תוס' דהוי דחיקא להו לומר שר' אסי מוקים לה לקרא לענין אחר לגמרי מ"מ לענין זה סובר ר' אסי דאם אין ענין הך דאת בתו וגו' לענין מוציא שם רע דאיירי הפרשה שמיותר לגמרי, כיון שבע"כ יש עדים שקדשה והיינו שהם יודעין מקדושין כיון שכבר העידו שזינתה ואי אפשר לגמור הדין רק כשידעו מקדושין וגם אי אפשר לומר דמיירי ששמעו מפי אב שהעיד בב"ד דא"כ הזה למה לי דבלא"ה אין יכול האב לאסור את בתו כנ"ל אע"כ דהפסוק רצה להורות בעלמא היכי דליכא עדים ואומר האב את בתי נתתי לאיש הזה דמותרת מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומה דסובר ר' אסי דאתי' לקטלא הימנה היינו מצד הסברא דלכולה מילתא הימנה רחמנא לאב כיון שנאמן לאפקועי מחזקת פנוי' אף שאין ע"א קם בדבר שבערוה בע"כ אלים כחו כאילו הי' שני עדים ממילא שנאמן לכל מילי כעדים וא"כ ממילא מיושב קו' הפלאה הנ"ל שהקשה דהיאך שייך הפה שאסר וכו' כיון שיש עדים דהוכחת ר' אסי הוא דבע"כ מוכח מיתורא דקרא דקאי בנידון דבת היכי דליכא עדים, וא"כ נסתרו כל דבריו בזה כנלענ"ד פשוט וברור:
פרט ב
יבואר לדינא היכי שהחתן עומד לפניו ואמר קדשתי את בתי לאיש ושתק ואח"כ אמר הזה אם נאמן:
ו בפרט א' הבאתי דברי תוס' בכתובת שם לתי' ראשון היכי דקאי האיש שקידש לו קמי' וקאמר את בתי נתתי לאיש ושתק אינו נאמן לאחר כדי דיבור לומר הזה אלא בתכ"ד דאיכא מגו, ובתי' ב' משמע דסובר ר"י דאפי' בכה"ג מיהמן בלא מגו ונאמן אחר כדי דיבור דסברא שיהי' נאמן לפרש למי נתנה אע"פי שמתחילה לא הי' חושש לפרש, ובש"ע א"העז סימן ל"ז סעיף כ' כתב המחבר האב שאמר קדשתי את בתי ואינו יודע למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה ואפילו לא נודע לו עד שבגרה כתב רמ"א ויש אומרים דאם החתן עומד לפניו תחילה ולא הכירו ואח"כ אמר שמכירו אינו נאמן וכתב החלקת מחוקק בס"ק ל"ח וב"ש ס"ק מ"ד אפילו לא אמר בהדי' שמכירו רק שאמר קדשתי את בתי ושתק ואחר כדי דיבור אמר לאיש הזה כיון דלא אמר מיד תוך כדי דיבור משמע ודאי שאינו מכיר חתנו אבל תוך כד"ד הוי כאילו מסיים דבריו, ומה שכתב רמ"א בשם י"א כי לתי' בתרא של תוס' נאמן וכתב בחלקת מחוקק שם בכוונת רמ"א דבע"כ מיירי שבאו שנים וכל אחד אמר אני קדשתי והאב אימר שמכירו לאחד הוא דאינו נאמן אבל אם ליכא אלא אחד האומר קדשתי מה בכך דאביה אינו נאמן הא איתא בסמוך האומר אני קדשתיה נאמן אפי' אם אביה אינו מכירו והב"ש כ' דיש לומר דרמ"א איירי שהחתן עומד לפניו אלא אמר אני קדשתיה אז אינו נאמן לומר אח"כ אני קדשתי אלא דלא תימא דאב נאמן לומר אני מכירו, קמ"ל כיון שהוא לאחר כדי דיבור אינו נאמן וראיתי בס' הפלאה בחידושיו דס"ג ע"ב שתמה על הב"ש הא מקור הדין של הרמ"א נובע מתוס' ותוס' ז"ל פי כן בקרא דמוציא שם רע דבע"כ איירי שקאי האיש שקידש לו קמי' ואמר את בתי נתתי לאיש ושתיק לכן א"נ אלא בתכ"ד דאיכא מגו, והא האי קרא דמוציא שם רע משמע להדיא דאיירי שבא הבעל מתחילה לפני ב"ד להוציא שם רע א"כ כבר אמר הבעל שקידשה וא"כ הדק"ל אמאי אינו נאמן האב אחר כדי דיבור לומר הזה מה בכך דהוא אינו נאמן הא הבעל נאמן כיין שאמר כן מתחילה, ודחה דברי הב"ש. ולענ"ד לק"מ דהוא זלה"ה הבין בכוונת התוס' דמוכח דקרא דאת בתי קאי על ענין הנזכר בפרשה וכבר הוכחתי לעיל בפרט א' בסופו שבע"כ מוכח דר' אסי סובר דההוכחה דהפה שאסר וכו' הוא באם אין ענין האי דאת בתי נתתי כו' לענין הנזכר בפרשה דהיינו בהוצאת שם רע בע"כ קאי אנידון דעלמא היכי שלא הוציא הבעל שם רע ולא הי' עדים שקדשה נאמן האב לומר את בתי נתתי לאיש הזה מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולענ"ד נראה מלבד שכתבתי שם הוכחה יש להוכיח מגוף דבריהם בפשיטות, דנראה בנידון הנזכר בפרשה כיון שבע"כ העדים מעידים מתחילה שידעו שנתקדשו לפלוני אפילו לפי הבנת הפלאה שכתבתי בפרט א' שהבין שאמרו ששמעו מפי אב כיון שבע"כ אילו עדים באו לבית דין קודם שבא האב ואמר את בתי וגו' דכן מיירי קרא שהביא הבעל אותם נראה פשוט לדינא אף כשאמר את בתי נתתי לאיש ושתיק ואחר כדי דיבור אמר הזה גם כן נאמן דלא שייך סברת תוס' דמשמע ודאי שאינו מכיר את חתנו מדלא אמר הזה דיש לומר לכן לא ביאר בפני ב"ד כוונתו כיין שידע שבית דין כבר ידעו למי נתקדשה כי כבר שמעו מפי עדים וסמך על דבריהם ולא חש לפרש יותר ולהוציא דבריו לבטלה בדבר שפתים אך למותר כיון שכבר ידעו הבית דין ומה שהוצרך לומר את בתי נתתי לאיש הי' מוכרח לענין שצריך דהנה במס' כתובת דמ"ו ע"א נחלקו ר' אליעזר בן יעקב עם רבנן רבנן סוברים דהוצאת שם רע הוי אף כשלא בעל רק כשיביא הבעל עדים שזינתה תחתיו ומאי דאיתא לא מצאתי לבתך בתולים היינו כשרי בחולים עדים שיזימו או יכחישו את אלו ויכשירו את בתך לבתולים, ומאי דכתיב ובא אליה ואקרב אליה היינו שבא עליה בעלילות ואקרב אליה בדברים ור' אליעזר בן יעקב סובר לא נאמרה פרשה מוציא שם רע רק כשבעל והכל הוא כפשוטו ואנן קיי"ל כראב"י כמ"ש רמב"ם בפרק ג' מנערה בתולה ה"ו וכתב כ"א הטעם שמשנת ראב"י קב ונקי ועוד דפשוטי הכתובים כותי' אתי' ועיין בכ"מ שם הלכה י"ג והבן וכתב בספר פני יהושע בד"ה כיצד וז"ל צ"ע כיון דלרבנן ובא אליה ואקרב אליה היינו בדברים א"כ אפילו הביא עדים בעודה ארוסה שזינתה נמי ללקי ולישלם קנס ולא אשתמיט שום תנא ואמורא לומר דשייך מוציא שם רע מן האירוסין, ונראה לי דטעמא בהא מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והאי נתתי היינו חופה כמו שאפרש לקמן בדף הסמוך עכ"ל ובדף מ"ז ע"א בהא דאיתא שם בש"ס הא דזכי לי' לאב למימסרי לחופה פירש"י כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע כתב שם בס' פני יהושע טעם אחר דעיקר נתתי לא שייך אלא בחופה שהאב מוסרה לבעל משא"כ בקבלת קדושין לא שייך לשון נתתי, ואדרבא כתיב יקח ולא כתיב כי תקח והא דאי' לעיל השתא אביה מקבל קדושין דכתיב את בתי נתתי היינו משום דממילא ידעינן כיון דאמסירתה לחופה א"כ ע"כ תחילת קדושין הי' ג"כ על ידו מדאמר לאיש הזה משמע שהיא אסרה לכל והתירה לזה דמהכא ילפינן להפה שאסר הוא הפה שהיתר יע"ש וא"כ הי' מוכרח האב לומר את בתי נתתי לאיש דכיון שהוא רוצה שכ"ד יענשו את הבעל על שהוציא שם רע ואם הי' ארוסה פטיר מקנס ומלקות מוכרח לומר את בתי נתתי לאיש מהוא מסירה לחופה דהעדים שהביא הבעל גל שזינתה אין צריכין לידע רק מקדושין ועל זה באמת העידו אבל לא ידעו מחופה ואף אם ידעו לא הי' מוכרחין להגיד בפני ב"ד כי ליכא נ"מ לעדותן כפי מחשבתם שהי' לעונשה מיתה אפילו זינתה תחתיו בעודה ארוסה ג"כ הדין כן ומוכרחין הב"ד עכשיו לידע שהי' נשואין מוכרח האב לומר את בתי נתתי לאיש דהכתוב בא להורות לן דין זה אבל מה שלא ביאר לאיש הזה כי סמך על זה שבית דין כבר ידעו וא"כ אמאי אתי קרא להורות שדוקא תוך כדי דיבור נאמן אבל לאחר כדי דיבור אינו נאמן משמע אפילו אם האב ביאר ואומר אמתלא זו שלכן לא הוציא דבריו כי סמך על העדים ג"כ אינו נאמן ואמאי הא הוי אמתלא אלימא, ואין לומר דסוברים תוס' כמו שאכתוב לקמן בשם תשובת מוהריב"ל כיון דאב נאמן כעדים אין יכול לחזור ולהגיד אפילו באמתלא תלא כדאי' בחושן משפט סימן כ"ט ס"א דז"א הא איתא שם אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים כגון שדבריו סתומים וסובלים ביאור אחד משני ענינים משמעות אחת קרוב ואחת רחוק כל שאנו יכולין לכוין דברי העד שלא יהי' עדותו מוכחשת יש לנו לכוין דבריו יע"ש ומכ"ש כשיש אמתלא וא"כ הכא אף שמשמעות קרוב הוא לאיש סתם כיון ששתיק מ"מ יש משמעות ג"כ שרצה לומר להזה העומד לפנינו רק שסמך על העדים אף אי נימא דהוי משמעות רחוק מפרשינן דבריו שלא יהי' מוכחשין ותו לפמש"ש לכמה פוסקים גם באב מהני אמתלא אע"כ כמ"ש בכוונת התוס' שרב אסי ר"ל שקרא דאת בתי מיירי דלא הי' עדים מעיקרא ובאם אין ענין וכנ"ל, ואין לדחות כיון דלראב"י שם אין חיוב במוציא שם רע כי אם כשבעל ובא עליה ואקרב אליה כפשוטו א"כ אי אפשר לומר שסמך על העדים כי כבר ידעו הבית דין מה ששמעו מהעדים ולא רצה להוציא שפת יתר בבית דין דלענין מאי קאמר את בתי נתתי הא כבר ידעו בית דין מפי הבעל שאמר כן לפני בית דין דז"א דאיתא בשיטה מקובצת בכתובת שם כמו שאכתוב לקמן בע"כ סוגי' דרב אסי אזלא לרבנן דראב"י מדהביא דברי ר' יונה דצריך הזה ולא ליבם ולראב"י לא צריכנא לקרא הלז ומן הסתם גם תחילת דברי ר' אסי קאי לרבנן, ויש להסביר דברינו הנ"ל דהא פליגי ר' מאיר ורבנן אי אדם מוציא דבריו לבטלה כדאי' בערכין דף ה' ואף דאנן קיי"ל כחכמים הוכחתי בכמה דוכתי דוקא היכי שמוכח שהוציא דבריו לבטלה כמו התם שאמר לשון ערך לא מתקנינן דיבורו שיהי' כאילו אמר דמים אבל מן הסתם ראוי לומר שלא הוציא לבטלה (ומה דאי' בנ"י הובא בד"מ ובש"ך סימן ע"ה ס"ק ה' והוא בנ"י דף ע' כמ"ש בא"ות דלא דייקינן בדבריו של אדם ודיבר דרך שטות ללא צורך, כתבתי דאין ענין לכאן כמבואר להמעיין היטב) ומסתמא דק היטב מה שאמר בבית דין שלא יוציא שפת יחר וים לומר כדברינו הנ"ל שלכן לא אמר לאיש הזה כי סמך על זה שכבר ידעו בית דין מהעדים וא"ש דברי הב"ש ודוק:
ז ודע מידי עיוני בזה קשה לי בסוגין דהנה שם מקשה הש"ס הזה למה לי ופירש"י כיון דלאו להפה שאסר מבעי' לי' ומשני לכדתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם, ובמס' כתובת דף מ"ו ע"א איתא בעי ר' אשי הוציא שם רע על הנשואין הראשונים מהו על נשואי אחיו מהו פשוט מיהו חדא דתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם ואח"כ מביא שם מחלוקת ראב"י ורבנן הנ"ל, וכתב בספר שיטה מקובצת בשם ריטב"א בד"ה הוציא וז"ל ויש מקשינן על נשואי אחיו מאי קמבעי' לן דהא לא קרינן בי' ואקרב עליה ויש אומרים דבעיין למ"ד ואקרב אליה בדברים והא דתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש ש הזה ולא ליבם אליבא דידי' הוא ודלא כראב"י ע"ש וע"ש כיו"ב בשם רמב"ן רק יש קצת שינוי וא"כ כיון דלראב"י לא צריך קרא דהזה למעוטי יבם דבלא"ה ידעינן המיעוט דהא לא קרינן ואקרב אליה קמה לדידי' קו' הש"ס בסוגין הזה למה לי כיון דלא צריך להפה שאסר כו' דהוא סברא חיצונה ובשגם דאנן קיי"ל כראב"י וצ"ע וקצת יש ליישב בזה סוגי' דקדושין דף ס"ד ע"א דמוקי רב אשי להפה שאסר כו' והעיר בזה פני יהושע ולפמ"ש יש לומר דשם קאי אליבא דהילכתא דקיי"ל כראב"י בע"כ צריך לומר דסובר דאתי' להפה שאסר כו' ובע"כ סובר אף דהוא סברא אבל אינו פשוט כ"כ ובכה"ג צריך קרא להשמיעו עיין בתוס' שבועת דף כ"ג ע"ב ד"ה אבע"א ובס' באר שבע במס' הורית ד"ו ע"ב ד"ה מ"ט בזה מחולקים הסוגי' כי סוגי' דכתובת סוברת דהוי סברא פשוטה ואכתי צ"ע בכל זה:
פרט ג
יבואר היכי שאמר האב קדשתי את בתי וא"י למי ואח"כ אמר שנודע לו שלפלוני קידשה אם נאמן:
ח רבינו הגדול הרמב"ם כתב בפרק ט' מאישות הלכה יו"ד וז"ל נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור שהיא מקודשת ואוסרה על הכל, ובהלכה י"א כתב האב שאמר קדשתי את בתי ואין יודע למי קדשתיה ה"ז אסורה לעולם על כל אדם עד שיאמר האב נודע לי שלפלוני קדשתיה ותהי' צריכה ממנו גט בלבד אע"פי שנודע לו אחר שבגרה עכ"ל וכתב הרב המגיד על דין ב' וז"ל בקדושין דף ס"ג מתבאר במשנה ובגמרא שהיא אסורה ומ"ש רבינו שאם אמר האב נודע לי שלפלוני קדשתי' שאינה צריכה גט אלא ממנו הוא מדין הפה שאסר הוא התה שהתיר ובסמוך יתבאר שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו כ"ש האב נאמן ואפילו אחר שבגרה עכ"ל א"כ כתב ה"המ שני טעמים ונ"מ כתב בס' לחם משנה שם וז"ל ועוד אהני לן טעמא בתרא שאפילו נודע לנו שהיא מקודשת מפי עדים אבל לא ידענו למי נאמן האב לומר לפלוני קדשתיה דמטעמא קמא לא נאמן דאין כאן עה שאסר כו' דבפי עדים הוחזקה מקודשת אבל מטעמא בתרא דלא גרע מאחר נאמן יע"ש וטו"ז בא"העז סימן ל"ז ס"ך נמשכו אחר דברי רמב"ם הנ"ל ורבינו בית יוסף הביא דברי המ"מ והביא טעם ב' והשמיט טעם א' יש לומר דהוי קשה לי' קו' לח"מ וטעם א' הנ"ל תלי' במחלוקת אי מהני מגו לפרש דבריו אפילו לאחר כדי דיבור כמ"ש המ"מ בפרק י"ב מהלכות גירושין כמ"ש בפרט א' לכן בחר בטעם זה, וראיתי בספר עצי ארזים בסימן ל"ז ס"ק נ"ד שכתב לדחות טעם ב' הנ"ל דבאחר איתא הטעם דלא חציף לומר בפני האב שקיבל קדושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש לי' ומש"ה בעינן שיאמר בפני האב ובאב משמע שנאמן אפילו אינו בפנינו ולא שייך טעם זה עכ"ד ובמכ"ת הרמה לענ"ד כוונה אחרת הוא בדברי המ"מ כנודע למי שדרכו לעיין בספרו שדרכו לקצר מאד בלשונו הקדוש כדרך הקדמונים זלה"ה, דהנה עיקר טעמא דמירתת הוא חזקה דלא חציף להעיז נגד חבירו בדבר שחבירו מכיר בשקרו כעין חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שכתבו תוס' במס' כתובת דף י"ח ע"א ד"ה חזקה שהוא מהאי טעמא, ומצינו בש"ס דחזקה אין אדם חוטא ולא לו הוא חזקה אלימא ומוכח שם בש"ס דחזקה זו אלים טפי מחזקה דמירתת וראי' לזה דהא רב סובר שם דנאמן ליתן גט דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס דאימא יצרו תקפו ולא אמרינן דמירתת רק אנן קיי"ל כר' אסי וכמ"ש רמב"ם שם אח"כ דנאמן לכנוס משום דמירתת ואף שיש ספק אולי לא יכחיש לי' האב דלמא סומך ע"ז ששכח לגמרי מ"מ מועיל ומכ"ש חזקה דאין אדם חוטא ולא לו דמהני לרב אסי כיון שהמני אפילו לרב ולכן כתב ה"המ כיון דחזינן שחזקה דמירתת מהני באחר לאפקועי מאיסורא דאשת איש להתירה כי לולי הראי' ממ"ס הייתי אומר אולי חכמים החמירו שלא לסמוך על חזקה להקל בדבר שבערוה (ועיין בפר"ח בכללי ס"ס ובפני יהושע במס' כתובת דף ט' ע"א ותראה שיש סברא לומר כן) לכן מוכרח להביא ראי' דמהני מכ"ש שאב נאמן אפילו אחרי שבגרה להתירה דיש חזקה אין אדם חוטא אפי' עבור בתו וראי' לזה מהא דאי' בירושלמי הובא בהרי"ף במס' יבמות דף כ"ה ע"ב וכולן מותרת לבניהן ולאחיהן שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו ולא מפני אחיו יע"ש וה"ה עבור בתו ולאחר העיון מצאתי להדיא בס' ריטב"א במס' קדושין שם שכתב וז"ל והילכתא כר' אסי דתניא כוותי' ומסתברא דה"ה אם חזר האב ואמר נזכרתי שקדשתיה לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס דהא ליכא טעמא דיצרו תקפו ואיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו ומקלקל לבתו עכ"ל וא"כ ברור שהמ"מ כיון לזה כיון שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו מטעם חזקה דמירתת שלא יצטרך להעיז א"כ חזקה מהני להקל בדבר שבערוה מכ"ש שאב נאמן אפילו אחר שבגרה לומר נזכרתי מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו דמוכח בש"ס שם דחזקה זו עדיפא דכן סובר רב וא"ש ולק"מ וזהו ברור בעיני:
ט דע דלכאורה נראה דעת הרמב"ם היכי שאמר האב נזכרתי שקדשתיה לפלוני ואפילו אם אותו פלוני מכחישו האב נאמן יותר ומבקשין ממנו ליתן גט ומותרת בכך לעלמא והטעם כיון שיש לאב חזקה אין אדם חוטא ולא לו המסייע לו ואצל אותו פלוני ליכא חזקה דיש לומר לצעורי קא מכוין כיון שלא נצמח עבירה על ידי דיבורו וסברא זו דלצעורי קא מכוין מצינו בפוסקים שכתבו דאין עד אחד נאמן להחמיר נגד חזקת היתר וכתב בספר פני יהושע בקדושין דף ס"ה הטעם אולי לצעורי קא מכוין וכן משמע במס' קדושין דס"ד ע"א שיש לומר דמכוין לצעורי וא"כ לא מבעי' היכי שאמר האב קודם שבגרה נזכרתי אף שהוא לאחר כדי דיבור כיון דאב נאמן כשני עדים דהתורה נתנה לו נאמנות כעדים כמ"ש ריטב"א במס' קדושין דף ס"ד בד"ה נשבית דאין עד אחד נאמן להכחישו רק אפילו אם אמר האב כן לאחר שבגרה דבכה"ג אין לו רק דין עד אחד מ"מ כיון שיש לו חזקה המסייע אין אדם חוטא ולא לו ולמקדש ליכא חזקה זו דאולי לצעורי קאמכוין אלים כח האב ולכאורה מוכרח לפרש כן דאי נימא שרמב"ם מיירי היכי שהאחד מודה למה לי נאמנות האב תיפוק לי' שאותו אחר נאמן כמ"ש אח"כ בהלכה י"ב דהא קיי"ל כר' אסי דנאמן אף לכנוס, ואולם יש לדחות דשאני התם דשייך לומר דמירתת פן יכחישנו האב משא"כ הכא כיון שהאב אמר מתחילה שנודע לי שלפלוני קדשתיה לא שייך דמירתת בפני האב כיון דידע שמסייע לו יש לחוש דיצרו תקפו, וכיו"ב אי' במס' גיטין דף ס"ד ע"א באשה שאמרה לבעלה גרשתני דנאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה היכי דמסייע לה הבעל מעיזה וכדאי' בא"העז סימן טו"ב ס"ב ובב"ש סק"ב לכן מוכרח הרמב"ם לומר דהאב מצד עצמו נאמן שוב ראיתי סברא זו בספר הפלאה בקונטרס אחרון סימן ל"ז והנאני ואמנם יש להוכיח דין הנ"ל מלשון הרמב"ם במ"ש עד שיאמר האב נודע לי שלפלוני קדשתיה ותהי' צריכה ממנו גט בלבד, שהם דברים מיותרים וידוע שרבינו הגדול דק בלשונו הקדוש כי באמת לטעמים הנ"ל מותר אף לכונסה כמ"ש ריטב"א להדיא משום דחזקה אין אדם חוטא ומקלקל לבתו מהני אף למקדש היכי שמודה או שאומר שמסופק ובאמת בטור ומחבר אף שכתבו לשון רמב"ם הנ"ל השמיטו דברים הללו אבל לפמ"ש א"ט ודק רבינו זלה"ה היטב בלשונו הקדוש כי נ"מ טובא לדינא אפילו אם אותו פלוני מכחיש לאב שאין יכול לכונסה אף שחוזר אח"כ מדבריו בלי אמתלא כמו דקיי"ל ביו"ד סימן א' דאמרינן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אף נגד עדים וכיון שהוא אומר שלא קידשה אסור לכונסה משום שהיא אשת איש ע"פי דיבורו של האב שהאמינה תודה כשני עדים ומה שהאב אומר שהוא קידשה מכחישו ויכול לאסור עליו אפילו נגד עדים ואין יכול לחזור מדבריו בלי אמתלא כמו דקיי"ל להלכה כל מקום היכי דאדם אוסר על עצמו דבר המותר שאין יכול לחזור מ"מ מהני נאמנות האב לענין שהיא מותרת לכל אם נתרצה ליתן גט להתירה לעלמא ומבקשין ממנו ליתן גט להתירה לעלמא כעין דאיתא בקדושין דף ס"ה ע"א וברמב"ם שם הלכה ו' וא"כ חידוש גדול קמ"ל הרמב"ם במה שהוסיף בדברים הללו כי נ"מ אפילו אם אותו פלוני מכחישו נאמן האב אפילו אחר שבגרה אף שאז אין לו דין שני עדים מ"מ נאמן להפקיע איסורא מבתו והוא חידוש דין וא"כ יש לתמוה על הטוש"ע שהשמיטו דברים הנ"ל כי נ"מ רבתי לדינא וצ"ע לדינא בזה:
י ויש לחקור בהאי דינא דרמב"ם וטוש"ע הנ"ל דאיתא במס' נזיר דף נ"ז ע"א עלה דמתני' שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואין יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ומקשה הש"ס שני נזירין והאי דקאי גבייהו הוי לי' תלתא הוי לי' ספק טומאה בר"הר דספיקו טהור ואמר רבה בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם אמר ר' אשי דיקא נמי דקתני ואינו יודע איזה מכם וכתבו תוס' בד"ה דקתני איני יודע וז"ל דמשמע שלא נודע לו מעולם משום דלא הוי בהם מדלא קתני שכחתי יע"ש וע"כ נשמע שס"ל שלשון אינו יודע משמע שלא נודע לו מעולם, ולפ"ז יש לעיין שמסתימת דברי רמב"ם וש"ע משמע כשאמר נודע לי שלפלוני קדשתיה נאמן אף שאותו פלוני אינו בפנינו ולא ראה אותו משעה שאמר איני יודע מ"מ נאמן אמאי כיון שאמר מעיקרא אינו יודע למי קדשתיה משמע שלא נודע לו מעולם דהיינו אפילו בשעת קדושין לא נודע לו למי שלא ידע אותו בשמו רק שראה אותו דאם הי' מכירו בשמו רק ששכח הוי לי' לומר שכחתי כמ"ש תוס' הנ"ל וא"כ היאך נאמן לומר לפלוני קדשתיה כיון שלא ראה אותו עכשיו להכירו בטביעת עין ובשלמא אהא דאי' בקדושין דס"ג ע"ב במתני' קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה דסובר רב דנאמן לכנוס משום דמירתת שלא יכירנו האב לק"מ דאף שאומר אינו יודע דמשמע שלא הכירו מעולם מ"מ כיון שבעינן שיאמר כן בפני האב כדאי' בש"ע שם סעיף כ"א מתיירא אף שלא הי' מכירו בשמו מ"מ יהי' מכירו בטביעת עין כיון שכבר ראה אותו אבל בדין זה שכתבו רמב"ם וטוש"ע בסתם כשאומר נודע לי למי קדשתיה נאמן ולא מחלקין בין אם אומר כן בפניו או לא קשה מסוגי' דנזיר הנ"ל ואולם ראיתי בספר תבואת שור במס' יבמות דף כ"ג ע"ב בספרו בכור שור דף קי"ז שתמה תמיה גדולה מהא דאי' שם במתני' מי שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע איזה מהם קידש נותן גט לזו וגט לזו ומקשה הש"ס ש"מ קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין הכא במאי עסקינן כשהוכרו ולבסוף נתערבו דיקא נמי דקתני ואינו יודע ולא קתני ואינו ידוע ש"מ פירש"י אינו יודע משמע השתא אינו יודע אינו ידוע משמע שלא נודע הדבר מעולם יע"ש והקשה מסוגי' דנזיר הנ"ל שכתבו תוס' שאינו יודע משמע שלא נודע לו מעולם מדלא קתני שכחתי יע"ש שהניח בקו' וא"כ לפי סוגי' דיבמות א"ש דברי רמב"ם וטוש"ע כיון שאמר האב אינו יודע למי קדשתיה ולא אמר ואינו ידוע משמע שהכירו מתחילה ואח"כ מכח לכן נאמן אח"כ לומר שזהו שקידשה, ובתוס' שם ד"ה דייקא כתבו וז"ל וא"ת א"כ תיקשי לאביי דאמר בקדושין דהוי קדושין ויש לומר דאינו יודע משמע הכי ומשמע הכי עכ"ל וכיון דקיי"ל בזה כאביי דהוי מיע"ל קג"ם א"ש דברי פוסקים הנ"ל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ממילא נאמן על זה גופא לומר שמה שהי' אומר בתחילה אינו יודע היינו שהי' מכירו מתחילה רק השתא אינו יודע ויוכל לומר נזכרתי. ועוד יש לומר דרמב"ם וטוש"ע ס"ל כפירש"י במס' נזיר יע"ש ועוד דרמב"ם וש"ע דייקו בלשונם הצח וכתבו עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה ולא כתבו כמ"ש ריטב"א נזכרתי יש לומר כוונתם ששמע מפי אחרים שהי' בעת קדושין למי קידשה כי בע"כ קידשה בפני עדים ובכה"ג אף לסוגי' דנזיר לפירוש תוס' שאינו יודע משמע שלא הכירו מעולם מ"מ נאמן עכשיו לומר שנתוודע לו מפי אחרים (עיין סמ"ע סימן כ"ט סק"ח וטו"ז שם) יוצא לנו מתוך דברינו דין חדש היכי שאומר אינו ידוע לי למי קדשתיה משמע שלא נודע לו מעולם אפי' בשעת קדושין לא ידע אותו בשם רק מראה אותו יש לומר שאין נאמן לומר אח"כ נזכרתי רק כשאומר כן בפני אותו פלוני דיוכל לומר שאני מכירו אותו בטביעת עין משא"כ שלא בפניו אף דמשמע מרמב"ם וטוש"ע שיכול לומר נזכרתי אפילו שלא בפניו היינו כשאומר אינו יודע וצע"ג לדינא:
פרט ד
יבואר היכי שאמר האב על בתו בוגרת קדשתיה כשהיתה קטנה או נערה אי נאמן היכי שאמר לה בזימנא קמייתא:
יא התוס' ישנים במס' כתובת דף כ"ג ע"א בד"ה מנין כתבו וז"ל ומיהו אם אמר על בתו קדשתיה כשהיתה נערה או קטנה נראה דאינו נאמן דהשתא אין בידו כלל דאע"ג דלקמן בפרק נערה דף מ"ו כו' לפי המסקנא לא נאמר כן עכ"ל וראיתי בספר קרבן העדה במס' קדושין דף ס"ד ע"א בהא דאיתא במתני' קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו באמן ר"ל כיון שאמר משגדלה ובקטנותה לא אמר אינו נאמן לפוסלה מן הכהונה, בד"ה והרי תמה עליהם תמי' גדולה מאי נראה דקאמר הא משנה ערוכה הוא כאן דאינו נאמן ובבבלי מפורש הטעם משום שאינו בידו והניח בקושי' ודוחק לומר דכוונתם דבמתני' לא מיירי רק לענין לפוסלה מן הכהונה ותוס' ר"ל אפילו לענין קדושין דמאי שנא כמו דשם הטעם דא"נ משום דאינו בידו דהא אם אמר קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן ודין אחד להם וכמו דמוכח בש"ס קדושין שם להמעיין שם הגם דיש לומר דכוונתם לומר דלא תיקשי מסוגי' דפרק נערה מ"מ לשון נראה אינו מדוייק כל כך ועלה בדעתי לומר שכוונת התוס' להורות לן דין חדש דהנה איתא במס' גיטין דף נ"ג ע"ב ת"ר הי' עושה עמו בטהרות ואמר לי' טהרות שעשיתי עמך נטמאו אבל אמר לי' טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' רבא אמר כגון דאשכחא ולא א"ל ולא מידי ולבתר הכי אשכחא ואמר לי' ופירש"י אע"פי שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחא מקמי' האידנא ולא אמר לי' והשתא אמר לי' וכתבו בתוס' ובר"אש ובמס' קדושין דף ס"ה ע"ב ד"ה נטמא דדוקא היכי שהי' בידו מתחילה נאמן אי אמר לי' בזימנא קמייתא וכן קיי"ל כרבא כדאיתא ביו"ד סי' קכ"ז ולפ"ז לכאורה קשה אמאי אינו נאמן האב לומר על בתו כשהיא עכשיו בוגרת קדשתיה כשהי' קטנה או נערה וכן אינו נאמן לומר קדשתיה וגרשתיה אז נימא כמו שעד אחד באיסורין אף שאינו נאמן נגד חזקה מ"מ נאמן כשהי' בידו אף שעכשיו אינו בידו ה"ה אב אטו מי גרע האב מעד דעלמא ולכאורה הי' נראה לומר דיש חילוק דוקא אם כבר בגרה ועבר זמן רב ולא הודיע לבית דין יש הוכחה שמשקר דהוי כאשכחא ולא אמר לי' בזימנא קמייתא דהוי לומר לה בפני בית דין בשעה שיוצאה הבת מרשותו כמו התם שהי' לו להשומר לומר להבעלים בשעה שיצאו הטהרות מרשותו אבל אם באמת בזימנא קמייתא כש מצאה אמר לה בפני בית דין שקידשה כשהי' קטנה נאמן הן לענין קדושין והן לענין לפוסלה מכהונה ומה דאי' בקדושין שם במתני' והרי היא גדולה ר"ל שכבר היא גדולה ולא אמר לה עד עכשיו וכסברא זו מצאתי בש"ות הריב"ש סימן קצ"ג שכתב וז"ל וא"ת מ"מ נאמינהו שנתרצה מיד ששמע הנשואין ומיד הוי כמקודשת דהוי לי' כאב שאמר קדשתי את בתי ואין מחאתו שאחר כן כלום הוא לא היא דמ"מ כיון שלא אמר כן קודם המחאה הנה כשמחה ושלח המחאה לחבורת המקום שהוא דר שם חתנו שהוא כמו בית דין א"כ הודה שמעולם לא נתרצה בקדושין וא"כ אינו נאמן לומר אח"כ היפך דבריו כדאי' בפרק הנזקין דאסיק רבא דסיפא מיירי כגון דאשכחא ולא אמר לי' ולא מידי ולבתר הכי אשכחא ואמר לי' דאם איתא דקושטא הוא מעיקרא כי אשכחא הוי אמר לי' כ"ש דמעיקרא אמר היפך זה ואע"ג דרחמנא הימנה מ"מ איכא למימר אם איתא דקושטא קאמר לא הוי לי' לומר מעיקרא הפך האמת יע"ש שיש קצת סמך לסברא הלז שיש לומר כן אפי' בנאמנות האב אמנם באמת נראה דבכל גווני אינו נאמן האב כשיצאה מרשותו אפילו אם אמר לה בזימנא קמייתא והטעם נראה דלא דמי דבר שבערוה לאיסורין ודוקא באיסורין נאמן עד אחד כשהי' בידו אבל בדבר שבערוה אינו נאמן רק היכי שבידו עכשיו ולא מהני מה שהי' בידו כדמוכח מהא דאי' בב"ב דף קל"ד המובא בתוס' כאן היכי שאמר גרשתי את אשתי סתם נאמן על להבא דבידו לגרשה אבל אם אמר גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן להחזיקה בחזקת מגורשת למפרע נימא ג"כ כיון שהי' בידו פעם לגרשה יהי' נאמן אע"כ בדבר שבערוה ל"מ מה שהי' בידו והטעם כיון דילפינן דבר מממון ובממון קיי"ל דלא מהני מגו למפרע דהא דנאמן היכי שהוא עתה בידו סובר רש"י ור"ת וסיעתו כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ז סק"א משום מגו והא מגו למפרע לא אמרינן ואפי' לר"אש שכתב הטעם דהוי כבעליו זהו לא שייך בממון דבעלים אינם נאמנים לזכותו ולכן מהאי טעמא גם בקדושין לא נאמן האב לומר על בתו בוגרת כשהי' נערה או קטנה קדשתיה או קדשתיה וגרשתיה אף שאמר כן בפעם הראשון כשמצאה ומה דאי' במתני' והרי היא גדולה בכל גווני מיירי ויש לומר היינו דחידשו תוס' ישנים וכתבו ונראה דאינו נאמן כו' רצונם לומר אפי' אמר בזימנא קמייתא דבאיסורין נאמן כיון שהי' בידו הכא אינו נאמן כיון דהוי דבר שבערוה וראייתם הוא מיני' ובי' כיון שקו' התוס' שם הי' שיהי' דומה לבעל שאמר גרשתי את אשתי והתם אין נאמן למפרע ובע"כ משום דהוי דבר שבערוה ל"מ מה שהי' בידו וה"ה בקדושין ל"מ מה שהי' בידו וכיון דלא מפורש כן במתני' דמס' קדושין שם כן דהתם י"ל הכוונה שלא אמר לה בזימנא קמייתא כנ"ל לכן כתבו שנראה להם כן ולק"מ קו' הקרבן העדה ולאחר העיון ראיתי בספר הפלאה במס' קדושין דף ס"ה ע"ב בתוס' ד"ה נטמאו שכתב ג"כ אמאי אינו נאמן כיון שהי' בידו ורצה לתרץ מצד הסברא בלי ראי' כיון שהוא דבר שבערוה אינו נאמן ואח"כ נייד מזה ורצה לומר שבאמת אם אמר האב בפעם ראשון נאמן והבין בכוונת תוס' ישנים להיפך וכ"כ בחידושיו לקדושין בקונטרס אחרון סימן ל"ז סעיף כ"ו שיש לומר דהא דאין אב נאמן משבגרה דמיירי שכבר בגרה ולא אמר שנתקדשה דהוי כמו אשכחא בפעם ראשון אבל אם אמר מיד כשבגרה כיון שהי' מתחילה בידו נאמן גם בזה והיינו דאמר והרי היא גדולה מכבר ולא אמר עד עתה יע"ש והנאני שכוונתי בגוף הענין לדבריו הנעימים אבל לדינא נראה לענ"ד כוונת תוס' להיפך וכן משמע מסתימת הפוסקים דלא אשתמיט חד מנייהו לכתוב חידוש דין כזה וראי' לזה מבעל שאמר גרשתי את אשתי דאין נאמן למפרע וגם הא ילפינן דבר דבר מממון ובממון ל"מ מגו למפרע ותו דמוכח כן מכח קו' קרבן העדה כמ"ש, וכפי הנראה גם להגאון זצ"ל הי' הדבר בספק כי בחידושיו בפנים רצה מתחילה לומר דל"מ בדבר שבערוה רק שלא הביא ראי' לזה לכן חזר אח"כ ובקונטרס אחרון הניח בצ"ע ואחרי שזכינו להביא ראי' ראוי להורות כן וכן מורה לשון המחבר בסימן ל"ז סעיף כ"ו שכתב אם אחר שבגרה אמר קדשתיה וגרשתיה כשהי' קטנה אינו נאמן וכתב בחלקת מחוקק בס"ק מ"ד נראה דמכ"ש אם אמר קדשתיה בלבד כשהי' קטנה דאינו נאמן לאוסרה על כל העולם מאחר שעכשיו היא גדולה יע"ש ולא חילקו היכי דאמר בזימנא קמייתא נאמן דחידוש גדול כזה דרך הפוסקים לפרשו ולא לסותמו כי היכי דלא נטעה בדין אע"כ כמ"ש ומצאתי ראיתי שגם בעל קצ"הח כתב בספרו דמוכח מב"ב דף קל"ד דבדבר שבערוה ל"מ מה שהי' בידו, ואולם לחומר הנושא חלילה לסמוך על דברינו אף לסניף בעלמא וצ"ע מאד לדינא: