שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל יח
בו יבואר דין נאמנות האב לומר על בנו שהוא בכור ובו תשעה פרטים:
פרט א
יבואר מקורו:
א גרסינן במס' קדושין דף ע"ד ע"א אמר ר' נחמן שלשה נאמנים על הבכור אילו הן חיה אביו ואמו חי' לאלתר אמו כל שבעה אביו לעולם כדתניא יכיר יכירנו לאחרים, מכאן אמר ר' יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן, עכ"ל הש"ס ופי' רש"י בד"ה וחכמים וז"ל אבן גרושה ובן חלוצה היא דפליגי וע"ש, וכ"כ בדף ע"ח ע"ב ד"ה אינו נאמן בקצת שינוי לשון וז"ל אפסולא קיימי אבל לענין בכור לא פליגי יע"ש. ואולם בב"ב דף קכ"ו ע"ב מבואר שם להדיא דר' יהודא וחכמים פליגי גם בבכור וכמ"ש רשב"ם שם דר' יהודא סובר דנאמן אף כשאומר נגד חזקה כגון שהי' מוחזקין באחד שהוא בכור נאמן לומר שאחר הוא בכור וחכמים סוברים שאינו נאמן רק בצריך הכירא שבאו מחדש לכאן ואין מוחזקין בהם מי הוא הבכור ומי הוא הפשוט וכבר תמה על זה בתוס' רי"ד שם וז"ל ואינו נראה לי דהא איתא בב"ב שלחו להו בני אקרא דאגמא לשמואל הי' מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מהו שלח להו כותבין הרשאה זה לזה מספקא להו אי כר' יהודא אי כרבנן, ותו איתא ת"ר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן כר' יהודא שאינו בכור ואמר אביו שהוא בכור אינו נאמן כרבנן אלמא פליגי ר' יהודא ורבנן לגבי בכור לר' יהודא נאמן האב אפילו במקום שמכחיש החזקה ולרבנן אינו נאמן להכחיש החזקה ולא האמינה תורה אלא כשבאו ממדינת הים ולא החזקנו מי הוא הבכור שם נאמן האב יע"ש וכן הרי"ף במס' ב"ב שם פירש שנחלקו גם לענין בכור:
ואולם דברי רש"י סתומין כי יש לפרש כוונתו בב' אנפין:
א) יש לומר דהבין דר' יהודא מודה שאין האב נאמן בגד חזקה רק כשצריך הכירא האמינהו תורה ובכה"ג גם חכמים מודו, והא דנאמן לומר שהוא בן גרושה אף שמפקיע מחזקה יש לומר דסובר כפירוש רבינו אליה' המובא בתוס' ד"ה כשם דהתורה גלי כן מדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואי' בדף ס"ח דשנואה בנשואיה כלומר שהיא בלאו וקאי יכיר אתרווייהו יכיר שהוא בכור ויכיר שהוא בן גרושה דשנואה בנשואיה ולענין בכור דלא גלי תורה נשאר על סברא חיצונה שאינו נאמן להפקיע מחזקה, אבל אי אפשר לומר דסובר כפירות א' של תוס' שם דמה דנאמן לומר זה בני בן גרושה נלמד מדנאמן לומר זה בני בכור אף בתינוק בין הבנים ואומר על הקטן שבבניו שהוא בכור ואפ"ה באמן אף שעל ידי זה שהוא מעיד שהוא בכור מחזיק לגדולים לממזרים דא"כ בע"כ פליגי רבנן גם ארישא כיון דרישא דזה בני בכור מיירי בתינוק בין הבנים, אע"כ דל"ל תירץ הלז, והנה בקדושין שם אמר ר' נחמן בן יצחק לרבא בשלמא לר' יהודא היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בשצריך הכירא למאי הילכתא לתת לו פי שנים פשיטא למה לי קרא מגו דאי בעי מיתבא לי במתנה מי לא יהבי לי' בנכסים שנפלו לאחר מיכן ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי שנפלו לו כשהוא גוסס ורשב"ם פי' בב"ב שם בד"ה למאי וז"ל בשלמא לר' יהודא טובא אשמעינן דמהמנינן לי' לאב אפילו במקום חזקה דסד"א ניזל בתר חזקה וניתוב פי שנים למוחזק לנו דליכא למימר גבי אב מגו דאי בעי יהיב לי' מתנה פי שנים כי נמי אמר עליו שהוא בכור דהא קיי"ל מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אלא לרבנן למאי הילכתא כתב רחמנא יכיר עכ"ל וכיו"ב כתב הרי"ף שם וא"כ לכאורה קשה לפי' רש"י לפן הלז דגם לר' יהודא אינו נאמן מתורת יכיר כשאומר נגד חזקה היאך פי' דברי ר' נחמן הנ"ל. וצריך לומר שר"ל לר' יהודא צריך יכיר להורות שנאמן להכיר על בן שנואה אף דלא צריך יכיר על בכור דמסברא חיצונה ידעינן שנאמן מטעם מגו כיון שאינו אומר נגד חזקה, אך לפי זה לא יוצדק הלשון דאמר מכאן אמר ר' יהודא נאמן לומר זה בני בכור הא מה שנאמן על זה הוא מסברא חיצונה כיון דאית לי' מגו ועיקר יכיר קאי שנאמן לפסול, וצריכין אנו לדחוק ולומר בכוונת רש"י דסובר כשיטת רוב הפוסקים הסוברים כטור ח"מ סימן רע"ז דלר' יהודא נאמן ליטול פי שנים אף בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס מטעם יכיר ודלא כנמוקי יוסף (ועיין בסמ"ע שם ס"ק כ"ד ובס' שערי מלך בפרק ג' מנחלות הלכה י"ד מ"ש בשם פרישה וכנ"הג) ואף דלית ני' מגו א"כ שפיר מוכרח ללמוד מיכיר שנאמן בכה"ג ולס"ד דר' נחמן באמת הו"מ להקשות על ר' יהודא דלא יוצדק הלשון רק כיון דלא הוי קו' חזקה כל כך כיון דעכ"פ יכיר אינו מיותר לכן עדיפא מיני' מקשה לחכמים:
ב) יש לומר בכוונת רש"י דהבין אליבא דר' יהודא נאמן האב אפילו נגד חזקה לומר שאחר הוא בכור רק דגם חכמים מודו לר' יהודא בזה ולא פליגי רק בבן גרושה, ואין להקשות לפירוש זה קמה קו' תוס' ד"ה כשם מנלן לר' יהודא דנאמן לומר שהוא בן גרושה, ותירץ א' של תוס' בע"כ א"א לומר לפי' רש"י דא"כ בע"כ פליגי רבנן גם ארישא דז"א דיש לומר ג"כ דסובר כפירוש רבינו אליה, דיכיר קאי אתרווייהו אבכור שנאמן להפקיע החזקה ולא מיירי הקרא בתינוק בין הבנים, רק שהיו מוחזקין באחר שהוא בכור אבל אינו מופלג כל כך בשנים או בתאומים והיו מ מוחזק שאחד יצא ראשון נאמן על השני וגם יכיר אבן שנואה שנאמן להפקיע מחזקת כשרות וחכמים מודו ביכיר דבכור שנאמן נגד חזקה ופליגי ביכיר דבן שנואה שאינו נאמן להפקיע מחזקה וא"ל מה מקשה לרבנן יכיר למה לי הא צריך לאשמועינן שנאמן במגו נגד חזקה יש לומר דסובר כשיטת הר"ן בקדושין דף ס"ד ע"א דמגו דבידו לעשות עדיף ממגו דאי בעי טעין ומהני אפילו בגד חזקה מסברא חיצונה כיון שבידו לעשות וכמו מסברא חיצונה הוא במס' בבא בתרא דף קל"ד ע"ב דבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן במגו דבידו לגרשה אף שאומר נגד חזקת אשת איש ואפילו מאן דחולק משום טעמא דאי איתא דגירשה קלא אית לי', ולכן בזה בני בכורי ג"כ הסברא חיצונה שנאמן במגו דאי בעי יהיב לי' במתנה אף שאומר נגד חזקה וכוונת רנב"י י"ל כך בשלמא לר' יהודא צריך יכיר שנאמן על בן שנואה, אבל לרבנן יכיר למה לי כיון שאינו נאמן לפסול רק לענין בכור פשיטא שנאמן אפילו נגד חזקה מטעם מגו, וכן מצאתי בקצות החושן שצידד לפרש כן ולפי זה ההכרח ג"כ לדחוק בדברי הברייתא דאי' מכאן אמר ר"י נאמן לומר זה בני בכור כמ"ש בפן א' ואולם באמת אי אפשר לפרש בכוונת רש"י כפן ב' דחכמים מודו לר' יהודא דנאמן בבכור נגד חזקה דתיקשי עליו גם מסוגי' דקדושין דאיתא שם אלא לרבנן יכיר למה לי בשצריך הכירא הא אפילו כשאין צריך הכירא נאמן במגו ובע"כ צ"ל כפן א' ואולם קשה ע"ז מסוגי' דב"ב כמ"ש תוס' רי"ד וראיתי בחידושי מוהרי"ט שכתב ליישב קו' הלז וז"ל ושמא יש לומר דאף רש"י לא קאמר דאבן גרושה הוא דפליגי אלא לומר לענין בכורה יש ענין דמודו רבנן כגון בצריך הכירא אבל במוחזק הו"ל כבן גרושה דלא מצי מפיק לי' מחזקתי' יע"ש והוא דוחק בכוונת רש"י וכפי הנראה במוהרי"ט בדף ע"ח הדר בעצמו מפירוש זה:
ב ולכאורה עלה בדעתי לפרש דברי רש"י בקדושין דף ע"ח הנ"ל דסובר באמת כפירוש א' של תוס' דר' יהודא סובר דאף בתינוק בין הבנים נאמן האב ומכאן נלמד לבן גרושה, ומה דאיתא מכאן אמר ר' יהודא נאמן לומר זה בני בכורי, היינו כשאומר זה בני קטן בכור הן לענין בכורה שיטול פי שנים והן לענין שגדול הוא ממזר לכל דיניו שנאמן לגמרי ולא פלגינן דיבורא ועל זה כתב רש"י א"נ אפסולא קיימא אבל לענין בכור לא פליגי עכ"ל ור"ל שפלגינן דיבורא שנאמן על זה שקטן הוא בכור לענין ירושה שהוא בידו ואינו נאמן שהגדול הוא ממזר שאין לו מגו כיון שאינו בידו וכיו"ב איתא במס' כתובת דף כ"ד ע"ב דסובר ר' אם אמר זה בני נאמן להאכילו תרומה שהוא בידו ואיני נאמן להשיאו אשה שאינו בידו אף שכוונתו הי' על תרווייהו פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא מכ"ש בתרי גופי כדאי' בב"ב דף קל"ד ע"ב, אך לפי דהקשה מאי מקשה רנב"י לרבנן יכיר למה לי הא טובא קמ"ל דפלגינן דיבורא אף כשאמר על תינוק בין הבנים שהוא בכור דסד"א כיון שאינו נאמן על הגדול לעשותו ממזר לא יהי' נאמן אף על הקטן לענין ירושה קמ"ל דנאמן מטעם פלגינן דיבורא דאפילו לרבא דסובר בסנהדרין דף ט' ע"א דפלגינן דיבורא מ"מ לאו סברא פשוטה כל כך דהא לר' יהודא במס' יבמות דף כ"ה ולר' יוסף לא פלגינן דיבורא ועיין תוס' במס' שבועת דף כ"ב ע"ב ד"ה אבע"א היכי שאין הסברא פשוטה כל כך לא שייך להקשות למה לי קרא סברא הוא וא"כ לפירוש הלז קשה על רש"י גם מס גי' דקדושין לכן פירוש זה ליתא ודברי רש"י תמוהין:
וראיתי בספרי בפ' כי תצא דאי' שם וז"ל כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים מלמד שנאמן לומר זה בני בכור, ר' יהודא אומר כשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה הוא וחכמים אומרים אינו נאמן עכ"ל משמע דעיקר הלימוד של יכיר קאי על בכור וכתי' א' של תוס' ומיני' ילפינן לבן גרושה ובן חלוצה, ואולם משמע שם דלא פליגי חכמים על רישא כמ"ש רש"י וקשה הא לתירץ א' של תוס' בע"כ פליגי חכמים גם ארישא, וצריך לומר הכוונה כך מתחילה פירש קרא בין לר' יהודה ובין לחכמים נאמן לומר זה בני בכור לר' יהודא אפילו בתינוק בין הבנים ולחכמים כשאינו אומר נגד החזקה ואח"כ מבאר לר' יהודא ילפינן מזה גם לבן גרושה ובן חלוצה ולחכמים לא ילפינן כי יש חילוק והפרש בין ז"לז כמ"ש תוס':
פרט ב
יבואר ביאור דברי ר' יהודא ויבואר שיטת רמב"ן אם הוא מצוה להכיר בנו הבכור:
ג לכאורה קשה על גוף דברי ר' יהודא וחכמים דלכ"ע צריך תיבת יכיר על נאמנות האב הא צריך לגופא כדאיתא במס' בבא בתרא דף קמ"ב ע"ב מר ברי' דר' יוסף משמי' דרבא אמר בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מאי טעמא יכיר אמר רחמנא והא ליתא דיכיר, וכן קיי"ל כמ"ש הרי"ף בב"ב בפרק יש נוחלין וטוש"ע בסימן רע"ז ס"ג וברשב"ם בדף קכ"ד ע"ב ד"ה יכיר כתב וז"ל קרא יתירא היא עכ"ל הא לדברי רבא דהלכה כוותי' אינו מיותר וא"כ מנלן שנאמן רק שגז"הכ היא שיהי' הכרה בחייו שיהי' נולד בחייו ועיין תוס' שם ד"ה בכור, והנה איתא במס' בכורת דמ"ז ע"ב אמר רשב"ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מ"ט יכיר אמר רחמנא ור' יוחנן אמר אף לנחלה, וכתבו בתוס' בד"ה מ"ט וז"ל תימא בפרק עשרה יוחסין ובפ' יש נוחלין שדחק לרבנן דר' יהודא יכיר למה לי לימא דאיצטרך לכדדרשינן הכא דאפילו ר' יוחנן לא פליג דהא דקאמר אף לנחלה משום דקסבר דפדחת הוי נמי הכירא וגם דחק בי"נ לר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלב"ל דאתי יכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ויש לומר דהתם קשי' לי' לשון יכיר דמשמע שיש כח בהכרת האב עכ"ל ותירץ זה א"ש לקושייתם דאף דלר"ל בעינן היכר פנים ולר' יוחנן היכר פדחת וצריך למיכתב לשון הכרה מ"מ לא הי' צריך לכתוב לשון יכיר שיש כח בהכרת האב שהכרה זו לא תלי' באב, אבל אכתי קשה קו' הנ"ל דלמא צריך יכיר למעוטי בכור שנולד לאחר מיתת אביו דהכרה זו תלי' באב שבעינן שיכיר בחייו ויוצדק היטב לשון יכיר, ונראה בישוב קו' זו לפמ"ש רשב"ם שם כיון דנולד בחייו אפילו לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי להכרה אין הכרה מעכבת כדר' זירא וכן קיי"ל וא"כ יש לומר דעיקר דרשת ר' יהודא וחכמים על לשון יכיר דניהו דבעינן שיהי' נולד בחייו אבל עכ"פ לא תלי' בהכרה דאב והו"ל לתורה להורות דין הלז בלשון אחר ומה שנכתב יכיר שמשמע שתלי' רק בהכרה דאב לשון זה מיותר ואתיא לדרשא וכעין תירץ תוס' הנ"ל, ובתוס' יו"ט במס' קדושין דף ע"ח ע"ב במתני' שם הביא לשון רשב"ם הנ"ל שכתב דיכיר קרא יתירא וכתב ע"ז וז"ל ונראה לי דר"ל דכולה קרא כי את הבכור בן השנואה יכיר יתירא הוא דסגי לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' לתת לו וגו' והא דלא נקיט אלא יכיר משום דאלישנא דר' יהודא דנקיט יכיר קאי והיינו דדייק לכתוב קרא יתירא יע"ש וצ"ע:
ד וראיתי בהרמב"ן בספר המצות שכתב וז"ל והנראה שיש עוד בזה מצות עשה שאמר יתעלה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגם זו מצוה שהוא חייב להכירו ולתת לו פי שנים והנה המעביר בכורה מן בנו הגדול עובר בעשה ולא תעשה כו' ולא תחשוב שיהי' זה לאו הבא מכלל עשה בלבד אבל הוא מצוה להנחיל לו וכן שיודיע אותנו מי הוא הבכור ויצווה עליו בבכורה ואמנם שתתקיים המצוה בשתיקתו אם נודע מבכורה עכ"ל ותמה בספר קצות החושן בסימן רפ"א ס"ק א' מה מקשה הש"ס לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא לא יהי' אלא אחר אילו בעי למיתבא לי' במתנה היא איצטרך למצוה דאם לא נודע לנו מי הוא הבכור שהוא יכיר ויודיע אותנו מי הוא הבכור שיצווה עליו בבכורה והניח בצ"ע ולכאורה עלה בדעתי לישב קו' הלז, דהנה רשב"ם פירש דקו' הש"ס לרבנן הוא מטעם מגו, ואולם בספר שערי המלך בפרק כ"ב ממכירה הלכה ט' תמה לשיטת הרמב"ן דלא אמרינן מגו לחצי טענה לא הוי מגו דאינו רוצה לתת במתנה כי לא יוכל ליתן נכסים שיפלו לאחר מיכן לכן אמר זה בני בכורי כדי שיהי' לו כל נכסיו וא"כ מאי מקשה הש"ס והוצרך לתרץ לא צריכא לנכסים שנפלו לו לאחר מיכן משמע לנכסים שיש לו עכשיו נאמן במגו ולא צריך קרא הא הוי מגו לחצי טענה וכתב לתרץ וז"ל ולכן נראה דס"ל לרמב"ן דמאי דפריך בשמעתין לא יהי' אלא אחר כו' לאו משום מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה דהא ודאי לא חשיב מגו דהוי לחצי טענה אלא הכי קפריך כיון דזה קאמר זה בני בודאי כוונתו לזכות לו פי שנים בנכסיו וא"כ לו יהי' דשקורי קא משקר במה שאמר זה בני בכורי מ"מ הא איהו גלי דעתי' דרוצה לתת פי שנים במתנה מנכסיו וכן נראה שהבין ברשב"א, ומשני שפיר לא צריכא לנכסים שנפלו אח"כ דלנכסים שיש לו עכשיו לא צריך קרא שהרי נתנם לו במתנה יע"ש ועיין בספר א"ות בכללי מגו סימן פ"ב ס"ק ל"ב בסופו וזהו פשוט אפי' לרמב"ן הנ"ל עיקר מצוה הוא שיודיע אותנו מי הוא הבכור כדי שיהי' לו בתורת ירושה, דוקא אם האב נאמן על גוף הענין שהאמת הוא שהוא בכור כמו אילו עדים מעידין לפנינו שהוא הבכור, הוי מצוה שיודיע לנו מי הוא הבכור בכדי שלא להעביר נחלה חלק בכורת, אבל אי נימא שאין האב נאמן על גוף הענין שהוא בכור רק דהוי כמתנה שנותן לו בתורת מתנה חלק בכורה בודאי ליכא מצוה שיכיר לנו לידע מי הוא הבכור ואף אם אמר בע"כ מחויבין הבית דין לקיים דיבורו מחום דהוי כמתנה אבל עכ"פ אינו מצוה שיגיד לנו דאף אם לא יגיד ויקח החלק כפשוט ליכא עבירה בדבר כיון שאין אנו מעבירין חלק בכורה מבכור, וא"כ לרמב"ן לשיטתו כפי פירש שערי המלך ל"ק קו' קצ"הח ושפיר מקשה רנב"י בשלמא לר' יהודא כיון שנתנה תורה נאמנות לאב אף נגד חזקה, בע"כ גלי תורה שיהי' נאמן כעדים ונאמן על גוף הענין שהוא בכור כאילו הי' לפנינו עדים, צריך יכיר להורות על זה חידוש שחידשה תורה שיהי' נאמן כעדים אף לעקור החזקה וממילא חל המצוה עליו להכיר כדי שלא להעביר חלק בכורה מבכור כיון שברור שאומר אמת שהוא בכור, אבל לרבנן יכיר למה לי דמסברא ידעינן שיוכל ליתן לו במתנה דהא בע"כ אף דכתיב יכיר לא נתנה תורה לאב נאמנות כעדים דהא אינו נאמן במקום חזקה ובע"כ רק משום דהוי כנותן לו במתנה על זה לא צריך קרא דמסברא ידעינן ואי להורות למצוה הא לרבנן אי אפשר לומר שרצה הקרא להורות למצוה דאטו מצוה הוא שיתן מתנה לבנו וכיון דאיירי בצריך הכירא שבאו ממרחקים ואין ידוע לנו מי הוא הבכור אי אפשר כלל לקיים המצוה להנחיל לבכור חלקו אף כשיאמר האב לכן לא שייך כלל לומר שהתורה יהי' מטיל על האב מצוה להכיר לבנו הבכור כיון דאף אם יהי' מכירו אינו נאמן על גוף הענין וא"כ דברי הרמב"ן נכונים דהוא ז"ל כתב הדין לפסק הלכה דקיי"ל כר' יהודא שנאמן על גוף הענין דהא נאמן אפילו נגד חזקה שפיר כתב דאיכא מצוה והש"ס שפיר מקשה לרבנן, ולפ"ז יש ליישב קו' הרמב"ן שם על רמב"ם ז"ל שהשמיט במנין המצות שהוא מצוה על האב להודיע לנו מי הוא הבכור דיש לומר הרמב"ם לשיטתו הי' לו הוכחה מסיגי' דבע"כ ליכא מצוה ורמב"ן לשיטתו שפיר כתב שהוא מצוה דהנה הרמב"ם בע"כ סובר דאמרינן מגו לחצי טענה כמו שהוכיח בש"ות מוהר"י טראני חלק א' סימן ק"ה ממ"ש בפרק ששה עשר מאישות הלכה כ"ו וכ"ז וז"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאינה מעיזה פניה בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובתה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה אבל אינו נותן לה התוספת עד שתביא ראי' שגירשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה אמר לה הבעל כך הי' גרשתי ונתתי לה כל כתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שוברי ואבד שוברי מתוך שיכול לומר לא גרשתי ולא יתחייב בתוספת נאמן ומשביעה בנק"ח ונותן לה את העיקר ונשבע שבועת היסת על התוספת עכ"ל אף דהוי מגו לחצי טענה דהא אם יאמר לא גרשתיה לא יהי' נאמן על עיקר כתובה אולי בוחר בטענה שטוען עכשיו שנתן לה כל הכתובה אע"כ דסובר דאמרינן מגו לחצי טענה וא"כ הי' לרמב"ם הוכחה מסוגי' דבע"כ ליכא מצוה דאל"כ קשה מאי מקשה הש"ס למה לי קרא הא כיון שנאמן במגו אף שהוא לחצי טענה ובע"כ מחמת המגו נאמן על גוף הענין שהוא בכור שפיר יש לומר שאיצטרך קרא להורת לנו שהוא מצוה והרמב"ן אזיל לשיטתו דסובר בחי' לב"ב דף ל"ג וקל"ד דלא אמרינן מגו לחצי טענה שפיר פסק דהוא מצוה וא"ש:
ה אמנם באמת אכתי קמה קו' קצ"הח לשיטת הרמב"ן מאי מקשה הש"ס לרבנן, דלמא צריך יכיר לארויי על זה גופא בצריך הכירא נאמן האב בתורת עדות כאילו הי' עדים על גוף הענין שהוא בכור ואינו נאמן מטעם מתנה רק שנאמן על זה שהוא בכור ולכן חל המצוה עליו להכיר ואינו מטעם עד אחד דהא עד אחד ומכ"ש קרוב לא קם בממון אף בדבר שאין שניהם מוחזקים כמ"ש בכלל עד אחד בממון, ואי משום דאינו נאמן נגד חזקה לא מוכרע שלא נתנה תורה נאמנות על גוף הענין דהא שפיר יש לומר שכן הי' חוקת התורה היכי שיהי' חזקה המתנגד לדיבורו לא יהי' נאמן על גוף הענין והיכי שלא יהי' חזקה המתנגד לדיבורו יהי' נאמן על גוף הענין כאילו העידו עדים, הגע בעצמך דבע"כ גם לר' יהודא מוכרחין אנו לומר כן דאף שסובר ר' יהודא שנאמן אפילו נגד חזקה מ"מ אינו נאמן נגד עדים המכחישין אותו ולא משווי עדות האב אפילו ספק שיהי' כדין שתי כיתות עדים המכחישים זו את זו ע"כ צריכין אנו לומר שגז"הכ הי' שאם יעיד נגד חזקה יהי' אלים כחו כעדים שיכולין לסתור החזקה והיכי שיהי' עדים מכחישין אותו נשאר הסברא חיצונה שאינו נאמן כלל כיון שהוא ע"א וקרוב כמו כן יש לומר אליבא דרבנן והד"ק הנ"ל לדוכתי':
ו לכן נראה לענ"ד לישב קו' קצ"הח הנ"ל ונראה להביא ראי' לשיטת מוהריב"ל ז"ל דהנה בפרק ב' מנחלות הלכה י"ד במשנה למלך שם הביא מחלוקת גדולי אחרונים בהבנת דברי הרמב"ן ז"ל במ"ט הטור ח"מ בסימן רע"ד וז"ל וכן אם אמר לנו על המוחזק לנו בבכור שאינו בכור נאמן פירש רשב"ם לאו בעדים מיידי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין נאמן האב להכחישם אלא בקול בעלמא ורמב"ן פירש דאיפכא מסתברא דאי הוי מוחזק לן על ידי אביו שהוא רגיל לומר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על זה שהוא בכור והאחד אומר שאינו בנו עכ"ל וכתב שם במשנה למלך שדעת רשד"ם בהבנת דברי רמב"ן דוקא כשאינו מכחיש להעדים בפירש דאפשר דהגדול אינו בנו אבל אם מכחיש לעדים בפירוש פשיטא דלא מהימן ואפילו דאית לי' מגו ומוהריב"ל ומשפטי שמואל חולקים וסוברים דאף שמודה שהם בניו נאמן על האחד שהוא בכור נגד העדים וגוף ספרים הללו אינם תחת ידי ונחקרה נא מתחילה להבין סברת מוהריב"ל ומשפטי שמואל, ונלע"ד דהנה בממון מצינו הודאת בעל דין עדיף מעדים כיון שהוא לחובתו נאמן ויש לומר דסוברים היכי שאומר לחובת בנו נאמן ג"כ יותר מעדים דהוי כעצמו מטעם שאכתוב לקמן ואע"פי שאין ראי' לדבר זכר לדבר מיהו איכא ממ"ש בתשובת רשד"ם הובא בהגהות משנה למלך בפרק ט"ו מאישות הלכה ט"ו באב שקיבל קדושין בעד בתו ואמר שהמקדש הי' גדול דאע"פי שעדים מעידין שהי' קטן צריכה גט דלדידה שוי' נפשה חתיכה דאיסורא ונאמן יותר מעדים כדאיתא כיו"ב ביו"ד סימן א' בשם רשב"א והאי דאמרינן בכל מקום בש"ס האי כללא דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא הוא מטעם הודאת בעל דין לחובתו כמו בממון כמ"ש לעיל בכלל ה' ובע"כ צריכין אנו לומר כוונת הרשד"ם כיון שהתורה נתנה נאמנות לאב שנאמן על בתו לומר שהיא מקודשת כדאי' בקדושין דס"ד ע"א וברמב"ם בפ"ט מאישות הלכה יו"ד הוי בעל דבר וכעין סברת הבית שמואל בסימן מ"ב ס"ק ח' שכתב דאם העד קרוב לראובן ורחוק לבתו אם אביה מקבל קדושין פסול לעדות כי הוא עיקר בעל דבר וכן הוכחתי בכלל נאמנות האב נגד בתו ולכן נאמן לחובתה יותר מעדים וה"ה מה שנתנה תורה נאמנות לאב לחובת בנו אף שעדים מעידים עליו שהוא בכור משום דהוי כחובת עצמו שנאמן יותר מעדים, והנה לעיל בכלל א' הבאתי דעת רש"י וסיעתו בהודאת בע"ד לחובתו שנאמן על גוף הענין שאומר אמת ואף על למפרע אף שאינו בידו ואינו מטעם מגו שבידו ליתן מתנות כי על למפרע אינו בידו רק מטעם גז"הכ דאתי' מכי הוא זה כמ"ש רש"י בקדושין דף ס"ה ע"ב וא"כ לטעם זה נאמן האב לומר שהוא בכור אפילו נגד עדים אף היכי ושאין לו מגו דהתורה אמרה שבנו יהי' כעצמו ואולם יש לומר עוד כוונה אחרת בדברי מוהריב"ל וסיעתו לפמ"ש בכלל א' שסובר הטעם דהודאת בעל דין לחובתו מהני מטעם מגו שבידו ליתן מתנה כמו כן יש לומר מהאי טעמא נאמן האב אפילו נגד עדים מטעם מגו ובירורא דמילתא כך הוא, דהנה הרמב"ם כתב בפרק שביעי מהלכות יסודי התורה הלכה ז' שמה שעדים נאמנים הוא מטעם חזקת כשרות וז"ל כמו שנצטוונו לחתוך את הדין על פי עדים כשרים אע"פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן יע"ש וכבר בארנו דחזקה לא שביק התירא ואכל איסורא ואין אדם חוטא ולא לו אלים טובא שהוא אפילו באדם שאין לו חזקת כשרות כדאיתא במס' חולין ד"ד ע"א במומר אוכל נבילות לתאבון ישראל בודק סכין ונותן לו דחזקה לא שביק התירא ואכל איסורא אף שאין לו חזקת כשרות אלים מחזקת איסור, וכן אי' בגיטין דל"ז ע"ב דסובר ר' נחמן דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד מטעם חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא ומהני אפילו להוציא ממון מחזקתו דהתם לא מיקרי בעל השטר מוחזק לפמ"ש התומים בכללי מגו ס"ק ח' ובסי' כ"ה בכללי קים לי ס"ק ק"ל דעיקר הטעם דבעל השטר נקרא מוחזק אף דקיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי משום דחזקה דשטרא בידי מה בעי מסייע לי' לכן אמרינן מגו להוציא היכי ששטרא מסייע וא"כ לענין טענת פרוזבול הי' לי ואבד לא מהני האי טעמא דשטרך כו' שיהי' נקרא מוחזק כמובן, וא"כ קשה היאך מהני חזקה זו נגד חזקת ממון הא קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב ורובא וחזקה רובא עדיף וכיון דרובא לא מהני להוציא ממון מכ"ש חזקה ואף דמרא דשמעתתא הוא רב דסובר הולכין בממון אחר רוב מ"מ קשה הא גם ר' נחמן דקיי"ל כוותי' בדיני קאמר כן וכן קיי"ל וקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחד רוב ושיטת הרבה פוסקים החולקים על תוס' בסנהדרין ד"ג ע"ב ד"ה דינו ממונת וס"ל אפי' ברובא אלימא ל"מ להוציא ממון, וצ"ל כמ"ש לעיל בכמה דוכתי בהאי כללא שכיילו מוהרי"ק בתשובה ומוהרי"ט בש"ות דחזקה דאתיא מכח סברא כיון דהדעת והשכל מסכמת לזה הוי כאנן סהדי שכן הוא שמהני אפי' להוציא ממון וחזקה זו אתיא מכח סברא דאטו בשופטני עסקינן שיעשה עבירה על מגן בדבר שאין לו הנאה לכן אלימא חזקה דלא שביק התירא ואכל איסורא מחזקת ממון ואין לדחות ראי' זו ולומר דשאני התם דליכא חזקת ממון אלימא דעיקר חזקת ממון בכל מקום הוא חזקת מרא קמא דהוא חזקה קמייתא בצירוף חזקה דהשתא מה שמוחזק עכשיו בממון והתם אדרבא חזקה קמייתא מסייע למלוה דהא בודאי חייב לו והספק הוא אם הי' לו פרוזבול ועדיין חייב לו או לא כתב לו פרוזבול ונפקע מחיוב וליכא רק חזקה דהשתא המסייע ללוה לכן מהני החזקה דלא שביק התירא כו' להוציא ממון דזה אינו דהא בהאי דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן בב"ק דמ"ו דקיי"ל כשמואל שיכול לומר לשחיטה מכרתי לך כיון שנקיט המוכר המעות הוי הלוקח מוציא מחבירו ועליו הראי' ולא מהני רובא המסייע ללוקח להוציא ממון ויש ללוקח חזקה קמייתא בממון ואין לו למוכר רק חזקה דהשתא עיין תוס' במס' ב"ב דס"א ע"ב ד"ה אדעתא ואפ"ה ל"מ רוב להוציא מחזקה דהשתא וה"ה וא"כ קם ראי' הנ"ל דאלים חזקה לא שביק התירא כו' משאר חזקות דלא אתיא מכח סברא כיון שמהני אפילו נגד חזקת ממון, ולפ"ז יש לקרב אל הסברא בכוונת מוהריב"ל לכן נאמן האב בבנו הבכור יותר מעדים היכי שיש לו מגו שבידו ליתן עוד הנכסים לבנו הבכור לפמ"ש הרמב"ן בספר המצות וז"ל מצוה י"ג שנמנענו בהנחלנו הבנים מהעביר הבכורה מן הבן הגדול אל יתר אחיו אבל ננחיל אותו פי שנים כמשפט הבכורה והוא אומרו יתעלה לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה כי את הבכור בן השנואה יכיר ובגמ' בפרק יש נוחלין דק"ל אמרו לא יוכל לבכר מה ת"ל לפי שנאמר והי' ביום הנח לו את בניו נתנה תורה רשות להנחיל לכל מי שירצה יכול אף זה כן ת"ל לא יוכל לבכר ואל יתחייב שלא יהי' זה מניעה אלא דין מדיני ממונת הוא שלמדנו הכתוב שאין האב יכול להעביר הירושה ממנו ועל כרחו ירש פי שנים אבל באמת מניעה הוא שאם אמר האב במותו איש פלוני בני בכורי לא ירש פי שנים או שאמר יקח הבכור כפשוט בשוה עובר בלאו זה ומפני מניעה שמנעתו מעשות כן דנין בו כמתנה על מה שכתוב בתורה שלא יתקיים דברו ומ"מ עבר על הורמנא דמלכא ולשון הספרי לא יוכל לבכר מלמד שאינו רשאי לבכר יכול לא יבכר ואם ביכר יהי' מבוכר ת"ל לא יוכל לבכר הא אם ביכר אינו מבוכר כי כשלא אמר הכתוב לא יבכר ואמר לא יוכל לבכר ללמוד שאינו ראוי ושא"י לדבר כן וכן בכל המקומת שבא בהן בתורה לא יוכל לעשות כולם לשון מניעה ואיסור הן ואונקלס תרגם בכולם לית לך רשו וכן בזו והוא בלשון לא יעשה כן והנראה שיש בזה עוד מצוה שאמר יתעלה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגם מצוה שחייב להכירו ולתת לו פי שנים והנה המעביר בכורה מן הגדול עובר בעשה ולא תעשה ושתיהן שכחן הרב ז"ל כו' עכ"ל ולכן לפי דברי הרמב"ן זלה"ה כשמעביר בכורה מבנו הגדול עובר על עשה ול"ת כשאומר האב זה בני בכורי אנן סהדי שאומר אמת מטעם חזקה לא שביק התירא שבידו ליתן מתנה ואכל איסורא כיון שעובר עבירה ולכן סובר מוהריב"ל בשיטת הרמב"ן שנאמן האב לומר זה בני בכורי אפי' נגד עדים לפמ"ש לעיל בכלל ט"ז פרט א' לצדד דאנן סהדי עדיף מעדים דעדים אין להם נאמנות רק מכח חזקת כשרות כמש"ל ואנן סהדי הוי כגלוי לכל שכן הוא שכולנו עדים בדבר והדבר הגלוי לכל לא אמרינן תרי כמאה כמ"ש תוס' ביבמות דפ"ח ע"א ואף דאנן סהדי הוא רק ע"פי ידיעה כי לא ראינו שכן הוא מ"מ מהני בדיני ממונות עידי ידיעה כדאי' בח"מ סימן למ"ד וסימן צ' מיהו לטעם זה אינו נאמן האב להכחיש את העדים רק כשיש לו מגו שבידו עוד ליתן מתנה לבנו דמגו זו עדיף מכל מגות כיון שבידו לעשות הוא בגדר חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא דהוי כאנן סהדי שכן הוא שכך הוא דעת התורה שחקרו דעת בני אדם שבודאי אומרים אמת בדבר שיוכל לעשות בהיתר ועדות עדים אינו ודאי שאומרים אמת שיוכל להיות שהעידו שקר מחמת ששכרוהו אחד מבעלי דינים להעיד אף שהוא חשש רחוק בשני בני אדם כמ"ש רא"ה בספר החינוך מ"מ לא הוי בגדר ודאי רק שהתורה אמרה שיהי' נאמנים משום חזקת כשרות כמ"ש רמב"ם אבל היכי שאנן סהדי מכחיש לעדים אלים הא"ס ויש לומר היינו טעמא דר' יהודא שסובר שנאמן האב בתורת יכיר להכחיש עדים ואף דר' יהודא לא דריש טעמא דקרא כבר כתבו תוס' במס' סוטה דף י"ד ע"א ד"ה כדי היכי שאין הטעם סותר משמעות הקרא דרשינן יע"ש היטב ולפ"ז יש לומר לשיטת הרמב"ן הנ"ל דסובר היכי שיש חזקה לכ"ע אינו נאמן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולא נחלקו ר' יהודא וחכמים רק היכי שהעדים מכחישים להאב מובן היטב מחלוקתם די"ל ר' יהודא סובר דקרא דלא יוכל לבכר בא להורות שהוא לאו לכן נאמן אפילו נגד עדים, ומדוייק היטב לישנא דקרא לא יוכל לבכר וגו' כי את הבכור בן השנואה יכיר ר"נ שתלי' זה בזה על ידי שאמרה תודה שעובר בלאו דלא יוכל לבכר לכן נאמן להכיר שהוא בכור מטעם חזקה לא שביק ה התירא ואכל איסורא, אבל חכמים סוברים שאינו אזהרה וכשיטת הרמב"ם רק הוא דין מדיני ממונות וכיון שליכא איסורא אם מעביר נחלה ממילא אינו נאמן נגד עדים, וא"כ מיושב היטב קו' קצות החושן הנ"ל דשפיר פריך הש"ס לרבנן יכיר למה לי דאי אפשר לומר שיכיר אתי להורות שהוא מצוה להכיר ובע"כ כשמעביר נחלה מבטל מצות עשה אכתי איכא חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא ואמאי אינו נאמן נגד עדים אע"כ לרבנן ליכא מצוה רק הוא דין ומ"ש הרמ"בן שהוא מצוה הוא רק לשיטת ר' יהודא כמו שפירש ר' יהודא שהפירוש לא יוכל לבכר הוא אזהרה כמו כן יכיר הוא מצוה אבל לרבנן אי אפשר לומר שהוא מצוה ואולם לפ"ז בע"כ הרמב"ן סובר כשיטת נמוקי יוסף שכתב שם וז"ל אמר המחבר השתא דקיי"ל כר' יהודא לא קיי"ל האי דרשא דרבנן דיכיר הלכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס עכ"ל וכתב בפרישה ובכנ"הג כוונתו הובא דבריהם בס' שערי המלך בפ"ג מנחלות הלכה י"ד שר"ל בבכור שאין אנו יודעין שהוא בכור אינו נוטל בנכסים הללו ע"פי אב כיון דלר' יהודא איצטריך יכיר דנאמן במגו נגד חזקה א"כ מנלן לומר היכי דליכא מגו שיהי נאמן ומ"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס הוא לאו דוקא אלא אפילו בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן אינו יורש כיון דליכא מגו ה"ה לרמב"ן לר' יהודא אינו נאמן נגד עדים על נכסים שנפלו לאחר מיכן כיון דלית לי' מגו דהיא חזקה לא שביק התירא כו' ואף שיש לו חזקת כשרות מסתמא לא יעבור עבירה הא יש לעדים ג"כ חזקת כשרות שאינם מעידים פקר ואולם היכי שאין העדים מכחישים אותו נאמן מטעם חזקת כשרות כמו שנאמן לרבנן אפילו בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן אף לפי מה שכתבתי דלית להו לרבנן דאיכא איסור לעקור הירושה מבכור מ"מ האמינה תורה להאב מכ"ש לר' יהודא שיש לו חזקת כשרות רק עיקר דברי נמוקי יוסף הם היכי שאומר נגד חזקה לשיטת רשב"ם או נגד עדים לשיטת הרמב"ן וא"ש:
ז אמנם לכאורה נסתר תירץ הנ"ל לשיטת הרמב"ן דסובר דלא אמרינן מגו לחצי טענה אי אפשר לומר טעם שכתבתי לעיל דלכן נאמן נגד עדים משום דבידו ליתן מתנה דהא אין בידו ליתן לו נכסים הבאים לאחר מיכן ובע"כ הטעם שנאמן אפי' נגד עדים כמ"ש לעיל משום דהתורה האמינהו לחובת בנו כמו שנאמן לחובתו יותר מעדים אף שאין לו מגו כיון שנאמן בהודאתו אף על למפרע כמ"ש בכלל א' פרט א' ונסתר תי' הלז וקמה קו' קצות החושן ואולם לאחר העיון נראה לקיים תירץ הלז ומקודם נברר דדברי בעל שערי המלך הנ"ל בפירוש הש"ס תמוהין חדא דאם הכוונה בקו' הש"ס לרבנן משום מתנה אמאי אינו נאמן האב אפי' נגד חזקה או עדים דמה בכך שעדים אומרים אמת הא בלשון מתנה יוכל להעביר מבכור עיין בחושן משפט סימן רפ"א סעיף ז' ותו דא"כ לר' יהודא קשה למה לי יכיר פשיטא כשהוא נותן במתנה שהוא באמן אף נגד עדים דהא אינו סותר עדותן ותו קשה דאם הוא בתורת מתנה בעי קנין והא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי הוא רק מדרבנן שלא תטרוף דעתו עליו אבל מן התורה בעי קנין והא התורה רצה להורות לן שיהי' נאמן בדיבורו לומר זה בני בכורי לכן שותא דמרן לא זכיתי להבין, ע"כ נלע"ד העיקר בכוונת הש"ס שגם רמב"ן סובר שקו' הש"ס הוא מטעם מגו ומה שהקשה הגאון בעל שערי המלך זלה"ה הא הוי מגו לחצי טענה נלענ"ד לחלק חילוק נכון דהנה עיקר דין של מגו לחצי טענה דלא אמרינן מקור מקומו נובע ממ"ש רמב"ן במס' ב"ב דל"ג ע"ב בהא דאמר ר' זביד אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן דהקשו הראשונים זלה"ה אמאי סובר ר' נחמן שם היכי שלא אמר לפירות ירדתי וטען שקרקע הוא שלו ואייתי סהדי דאכל תרתי שנין הדרא ארעא והדרא פירי יהי' נאמן במגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי וע"ז תירצו תוס' ורמב"ן שם דלא הוי מגו שהרי בא לזכות גם בקרקע והוי מגו לחצי טענה דלא אמרינן יע"ש א"כ יש לומר דוקא בנידון דהתם דחזינן בטענתו שטוען עכשיו שרוצה לזכות גם בקרקע הוי מגו לחצי טענה משא"כ הכא יש לומר דלא אסיק אדעתא כלל שיפלו לו נכסים לאחר מיכן וכל מגמתו הוא רק על נכסים שיש לו עכשיו רוצה ליתן לבנו הבכור כי הנכסים שיבואו לאחר מיכן הוא ספק ולא אסיק אדעתי' ושפיר הוי מגו לכולה טענה כי לפי מחשבתו שרוצה עכשיו להטיב עם בנו יש לו מגו בשלימות, וראי' לזה מהא דאיתא בב"ב דקכ"ח ע"ב שלח לי' ר' אבא לר' יוסף בר חמא האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים של עכשיו פי' רשב"ם וז"ל שאם נתרבו הנכסים בשעת חלוקה אין נוטלת כי אם אותן שהי' בשעת אמירה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' לר' מאיר דאמר אדם מקנה הני מילי במפרש אבל בסתם אין אדם מעלה על דעתו דבר הראוי לו להקנות אלא לדבר שהוא מוחזק בו הלכך הך אשה ידה על תחתונה דמסתמא לא נתן לה אלא נכסים שהי' לו באותו שעה עכ"ל ומוכח להמעיין ברשב"ם דאפילו בנכסים דעבידי דאתי לא אסיק אדעתי' דהא לר"מ בעינן עבידי דאתי וה"ה לענין נ"ד יש לומר מן הסתם לא עלה על דעת על נכסים שיבואו לו לאחר מיכן ומשום חשש הלז לא הי' מקפיד מליתן מתנה והוי מגו לכולה טענה ושפיר פירוש רשב"ם הטעם משום מגו וי"ל דכן פי' רמב"ן וא"כ קם תירץ הנ"ל על קו' קצות החושן וא"ש:
ח הן אמת דאכתי יש לעיין בחילוק הלז דיש לומר דלא דמי להאי דר' אבא לפמ"ש בש"ות תרומת הדשן והובא בש"ך סימן פ"ב בכללי מגו דמגו דחינן בסברא כל דהו וא"כ יש לומר דוקא בהאי דתטול אשתי כו' כיון דמן הסתם הנכסים בחזקת היורשים והיא באה להוציאם מחזקתם אי אפשר להוציא רק בראי' ברורה ואף אם נוטה יותר שיוסיק אדעתא על נכסים שעבידי דאתי מ"מ לא עדיף מרוב דקיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב דכח חזקת ממון אלים טובא לכן ידה על תחתונה משא"כ לענין מגו בעינן שיהי' מגו ברור והיכי שיש ספק אולי ליכא מגו ל"מ ואכתי הדרא קו' שערי המלך לדוכתי' מאי מקשה הש"ס אילו בעי למיתבי' פי שנים מי לא יהבי' לי' הא הוי מגו לחצי טענה דאולי רצה ליתן גם הנכסים שיפלו אח"כ דאסיק אדעתא והמעיין ברש"י קדושין דע"ה ע"ב ד"ה לאחר מיכן שכתב וז"ל לאחר שאמר לפנינו בכור הוא נעלו לו והוא רוצה לילך לדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו נכסים של אב או אחד ממורישיו לפניו בחייו יטול בהן חלק בכורה דלהכי אי לאו דאשמעינן קרא ליכא מגו דאי בעי למיתבנהו דהשתא לא מצי יהיב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והשתא שקיל להו בתורת ירושה יע"ש הא אפי' לנכסים שיש לו עכשיו צריך קרא דמצד מגו אינו נאמן דאולי רוצה ליתן לו אף נכסים שיפלו לו לאחר מיכן וא"כ אפילו לא נפלו נכסים לאחר מיכן ג"כ לא הוי מגו כי בטעה שאמר זה בני בכורי חשב אולי יפול נכסים לאחר מיכן ורצה לזכותו בדיבורו והוי מגו לחצי טענה ומלשון הש"ס שנפלו משמע שבאמת נפלו לו נכסים הא לטעם מגו לחצי טענה לא אמרינן אפי' אם לא כפלו לו נכסים אחר מיכן ליכא מגו כיון שיש לומר שסבר שיפלו לו נכסים אח"כ, ונראה לענ"ד לומר לפמ"ש הר"ן בקדושין דס"ד ע"א דמגו דאי במי עביד עדיף ממגו דאי בעי טעין יש לומר אף במגו דאי בעי טעין סובר רשב"ם ורמב"ן דלא אמרינן מגו לחצי טענה מ"מ מגו דאי בעי עביד עדיף ומהני אפי' לחצי טענה ואף אי נימא דאין חילוק בזה היכי שידעינן בבירור בטענה שטוען עכשיו חפץ בתרווייהו מ"מ בנידון דידן שיש ספק אי אסיק אדעתי' על נכסים שיבואו לאחר מיכן הוי מגו והא דכתב ת"הד דמגו דחינן בסברא כל דהוא יש לומר דוקא מגו דאי בעי טעין ולא מגו דאי בעי עביד וא"ש:
ט ודע מתוך דברינו הנ"ל יש מקום לישב דברי רבינו מוהרש"א ז"ל בסוגין התמוה לעין כל הרואה, דהנה תוס' בד"ה בנכסים כתבו וז"ל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הכא נמי הו"מ לשנוי בנכסים דלא עבידי דאתי אלא דחדא מתרי טעמי נקיט עכ"ל וכתב מוהרש"א שם בביאור דברי תוס' וז"ל דבפירות דקל דעבידי דאתי אית לי' לר' מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל במידי דלא עבידי דאתי מודה בי' ר' מאיר ולקמן בפי' רשב"ם עוד דלית לי' לר' מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא במפרש ע"ש הכי נמי הוי מצי לשנויי הכי דמיירי בסתמא עכ"ל ודבריו תמוהין מאד דהא אכתי אית לי' מגו דהי' נותן מתנה על נכסים שיבואו ויהי' מפרש להדיא וכבר נתפרסם דבריו לתמי' גדולה ויען כי מזרעא דרבינו הגדול מרא דכולא תלמודא קאתינ' אמרתי להפך בזכותו וחס לרבינו זלה"ה שיטעה בדבר פשוט כזה ובאמת דבריו ראוין למי שאמרן וקיצר כמו בן כדרכו הטוב דבלא"ה יש לדקדק על סידור לשונו שמסדר קו' על הש"ס עם מה שמבאר הפירוש בכוונת תוס' הגם שיש לומר כוונתו בפשיטות כי כעין שכתבו תוס' דהו"מ לומר בנכסים כו' כתב הוא ז"ל ג"כ הו"מ לומר על אופן אחר אבל יותר נראה ליישב כל דבריו שיהי' מדוייקים כל דבריו, דהנה המעיין בלשון רש"י בקדושין הנ"ל יראה מבואר מדקדוק לשונו הקדוש שמפרש בלשון הש"ס בנכסים שנפלו לאחר מיכן היינו שהי' אומר האב להדיא שזה בני בכורי יטול פי שנים בנכסים שיפלו לאחר מיכן ולכאורה צריך ביאור אמאי לא פירש כפשוטו שלא הי' מפרש לשון זה רק שאמר סתם זה בני בכורי וצריך הקרא שיטול פי שנים בנכסים שיפלו לאחר מיכן וכן משמע קצת לשון רשב"ם בב"ב ד"ה לא צריכא הגם שיש לדחוק גם בלשון רש"י שם על דרך זה אבל המעיין יראה שהוא דוחק ונראה דרש"י סובר דמגו לא שייך רק היכי דיש לומר דהי' מסיק אדעתא על ענין אשר אנו דנין שיהי' נאמן במגו שעל זה שייך שפיר לומר כיון שמסיק אדעתא על זה נאמן על ענין זה במגו שהי' עביד או טעין דבר היותר מועיל לאותו ענין, משא"כ היכי שיש לומר שלא אסיק אדעתא על זה וא"כ היכי שלא הי' מפרש על נכסיו שיפלו לאחר מיכן לפמ"ש רשב"ם בב"ב הנ"ל דמן הסתם לא אסיק אדעתא על דבר הבא לאחר מיכן איך שייך לומר שיהי' נאמן על נכסים אלו אם נפלו שיטול פי שנים באמירות זה בני בכורי במגו שהי' נותן לו במתנה אותן נכסים דאכן אמרינן שכוונתו בזה בני בכורי לא הי' רק על נכסים שהי' לו אז בעת אמירה ועל זה הי' מסיק אדעתא אבל לא אסיק אדעתא שיפלו לו נכסים ואף אם הי' נותן לו במתנה לא הי' נותן לו אותן נכסים וא"כ לטעמא דמגו ראוי שלא יטול אלו נכסים דאפילו למ"ד דאמרינן מגו לחצי טענה היינו על אותו חצי טענה שיש לו מגו אבל על אותו חצי טענה שאין לו מגו בודאי אינו נאמן כמו שהוכיח בספר שערי המלך בפרק כ"ב ממכירה ממ"ש בש"ג בשם ריא"ז בב"ב דף קל"ד באומר זה בני דאינו נאמן לפוטרו מיבום אלא לישראל דאיכא מגו אבל לכהן דליכא מגו א"נ וכן מוכח בקדושין דף ס"ד ע"א, ומצאתי סעד וסמך לסברא זו ממ"ש בש"ות ריב"ש סימן מ"ז וביאר היטב כוונתו בספר קצות החושן סימן רפ"א ס"ק ד' לכן כשאומר האב דרך שיחה זה בני אינו נאמן אף שהי' לו מגו דאי בעי הוי יהיב לי' במתנה כיון שאמר כן דרך שיחה בעלמא ולא עלתה על לבו שירשנו זה על פי דיבורו לא שייך מגו דאי בעי יהיב לי' כל נכסיו כיון שלא עלתה על דעתו שיירשנו זה דמגו ליתא כי אם דכוונה שכיון להוריש אותו בנכסיו דאם אין בדעתו להיות יורש בנכסיו לא שייך מגו דאי בעי יהיב לי' כל נכסיו כיון דלא בעי למיתב כלל י"ע"ש וה"ה יש לומר כסברא זו, ומעתה מוכרח רש"י לפרש בכוונת התרצן שהי' מפרש להדי' שאם יפלו נכסים לאחר מיכן יטול פי שנים דאל"כ קשה מאי מקשה הש"ס אח"כ ולר' מאיר ד מר אדם מקנה דשלב"ל יהי' נאמן במגו הא גם לר' מאיר ליכא מגו כיון דלא מסיק אדעתא לכן פי' שמיירי במפרש ואסיק אדעתא ושייך מגו וה"ה היכי שאין לו עכשיו נכסים כלל ואמר זה בני בכורי הוי כמפרש דבע"כ כוונתו הי' לנכסים שיפלו לאחר מיכן אך לא ניחא לרש"י לפרש בגברא ערטלאי וחדא מתרתי נקיט והיינו הך ויש לכוין כן גם בלשון רשב"ם שאינו חולק על זקינו ור"ל שמיירי שאין לו נכסים כלל בשעת אמירה, וא"כ לפ"ז בע"כ עיקר קו' הש"ס על ר' מאיר הוא רק כיון דמיירי במפרש דאית לי' מגו וכבר כתבנו לעיל קו' שערי המלך מה מקשה הש"ס על רבנן והוצרך לוקמי בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן הא אפילו לא נפלו לו נכסים לאחר מיכן ג"כ אין לו מגו לחצי טענה כי אולי רוצה לזכות לבנו גם נכסים שיבואו לו לאחר מיכן כי חשב אולי יפלו וכתבתי לתרץ משום דלא אסיק אדעתא על זה ואולם מוהרש"א ז"ל סובר לחלק דלא שייך דלא אסיק אדעתא רק על נכסים דלא עבידי דאתי אבל על נכסים דעבידי דאתי מן הסתם אסיק אדעתא כיון שיותר נוטה שיבואו ואף דאיתא בעובדא דר' אבא שאינה נוטלת הטעם כמש"ל משום דיורשים מוחזקים אבל מגו אפילו מגו דבידו לעשות דחינן בסברא כל דהו כי רבו החולקים על סברת הר"ן וגם תוס' לית להו סברתו וא"כ הוי מגו לחצי טענה ולפ"ז שפיר מקשה לפמ"ש תוס' בד"ה בנכסים בע"כ מיירי הסוגי' רק בנכסים דעבידי דאתי הדק"ל על הש"ס למה הוצרך לוקמי על קו' הש"ס לרבנן בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן והיינו במפרש הא הו"מ לוקמי בסתמא וכמו הס"ד והיינו שצריך קרא לאשמעינן שנאמן על נכסים שיש לו אז ואף אם לא נפלו לו נכסים לאחר מיכן לולי קרא הו' אמרינן דאינו נאמן במגו משום דהוי מגו לחצי טענה דחשב אולי יפלו לו נכסים ולא יכול ליתן דאין אדם מקנה דשלב"ל ואי משום דלא מסיק אדעתא על אילו נכסים, דכיון דעבידי דאתי בודאי הי' מסיק אדעתא על זה ושפיר הוי מגו לחצי טענה הגם שעל תירץ זה שייך ג"כ קו' הש"ס ולר' מאיר כו' מ"מ לא הי' צריך הש"ס לומר בנכסים שנפלו דנוכל לטעות בדין דאמרינן מגו לחצי טענה ומובן היטב המשך לשין מוהרש"א ודוק:
**(הג"ה ודע דמשמע מלשון תוספת דקושייתם הוא רק על התרצין דהו"מ לוקמי בגווני דלא עבידי דאתי ולכאורה עדיפא הו"ל לאקשויי מה מקשה הש"ס ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלב"ל, הא מה שמתרץ בנכסים שנפלו לו היינו שאם יפלו לו נכסים מאב או משאר מורישים והיינו מה שאירש מאבא או משאר מורישים מכור או נתון לך והוא ג"כ לא עבידי דאתי דאולי לא ירש, דז"א דמוכח להמעיין בב"מ דף ט"ו ע"א בתוס' ד"ה מה ובכתובת דף צ"א ע"ב ד"ה דזבנא ובפני יהושע שם דמה שאירש מאבא מכור לך מהני לר"מ דהוי עבידי דאתי ובגוף החילוקים בין עבידי דאתי ללא עבידי דאתי עיין בתוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב ד"ה אימור ובחידושי רמב"ן שם ובמרדכי במס' ב"מ ובהגהותיו ובח"מ סימן רי"א סעיף א' בסמ"ע וש"ך ומוהרי"ט בחידושיו לכתובת דצ"א ואין כאן מקומו:)**
פרט ג
יבואר ביאור סוגי' דמס' ב"ב וקדושין ליישב כמה קו':
י הר"ן במס' קידושין שם כתב וז"ל כתב הרמב"ן בתשובה דמהא שמעינן שאדם יכול לתת במתנה או לחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הר הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"א ממכירה שהמתחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב כו' לא נשתעבדו שזהו כמו מתנה ואין כאן דבר ידוע ומצוי שיתן לו במתנה ושמעתתי' מוכח דאילו בעי ליתן לי' במתנה קני כל נכסי שנפלו לו קודם גסיסה ואע"ג דלא ידע מאי נפיל לי' (ה"ג מאי אעל לי') ומאי קני ולא איצטרך קרא דיכיר אלא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ומדר' מאיר נשמע לרבנן בדבר שבא לעולם וחיוב דבר שאינו קצוב עכ"ל וכ"כ בבע"הת שער ס"ד ועיין בח"מ סימן ס' סעיף ב' ובס' גידולי תרומה דחה ראי' זו כי היכי דלא תיקשי לרמב"ם דלר' מאיר דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"ה דבר שאינו קצוב משא"כ לדידן דקיי"ל כחכמים, ומ"ט באורים ותומים בסי' ס' ס"ק ה' לפקפק על דבריו מיושב היטב בס' שערי המלך בפרק י"א ממכירה הלכה י"ו ובקצ"הח סימן ס' ס"ק ב', ולענ"ד לק"מ על רמב"ם מסוגי' הלז דהנה המעיין באחרונים זלה"ה יראה שכתבו לפרש בכוונת הרמב"ם דסובר דאין יכול להתחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב משום דהוי אסמכתא וכן מבואר להדי' במשנה למלך בפרק י"א ממכירה הלכה ג' ועיין בשערי המלך שם והב"ח כתב בחושן משפט סימן ד"ז דמן התורה אסמכתא קניא רק מדרבנן אסמכתא לא קנה, ומה שהשיג עליו הש"ך בסימן ר"ז ס"ק י"ח אינו השגה שמצינו דעת קדמון שסובר כן ה"ה המרדכי בפ' שור שנגח ד' וה' סוף סימן מ"ו כתב כן בשם רבינו נתנאל מקינון וכ"כ בס' קצ"הח ס"ק א' וח"כ לפ"ז הא דסובר רמב"ם שאין יכול להתחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב הוא רק מדרבנן שתיקנו דאסמכתא לא קניא אבל מן התורה יכול להשתעבד בדבר שאינו קצוב וא"כ שפיר מקשה הש"ס על ר' מאיר יכיר למה לי דהא מן התורה יכול להשתעבד א"ע אף בדבר שאינו קצוב ולק"מ על הרמב"ם:
יא וראיתי בס' שערי המלך בפרק ג' ממכירה הלכה ח' שהקשה לדעת התוס' בב"ק די"ג ע"א ד"ה אנא דקנין אגב הוא מדרבנן וכן דעת כמה פוסקים מאי מקשה הש"ס כנ"ל עד שהוצרך לשנויי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הא הוי מצי לשנויי דאיצטריך, יכיר להיכי שהי' לו מעות בעין במדינת הים דלא מצי לאקנויי אלא בקנין אגב דאי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין, ולא יכול להקנות בשטר דאין מטלטלין נקנים בשטר ובמשיכה לא מצי דליתנהו גבי' ובקנין אגב לא מצי להקנות דהוא רק קנין דרבנן אע"כ מוכח דקנין אגב הוא קנין מדאורייתא עכ"ד, ולע"ד לק"מ ותמהני על עין העדה איך נעלם מכבוד תורתו סוגי' ערוכה במס' ב"ב דף קמ"ט ע"א באיסור גיורא דהוי לי' תליסר אלפי זוזי בי' רבא רב מרי' ברי' הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי ובי רב הואי אמר רבא היאך ניקנינהו ר' מרי להני זוזי כו' מתקיף לה רב איקא ברי' דר' אמי אמאי ולודו איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו ולקנינהו באודייתא, וכן קיי"ל דקנין אודייתא הוי קנין כמ"ש רמב"ם בפ"ט מזכי' הלכה ט' ובש"ע סימן רנ"ו סעיף ג' וס"ג ועיין בנמוקי יוסף שם שכתב וז"ל אמר המחבר מהא דלודי איסור כתוב חכמי פרובינצייא וריטב"א בשם רבותיו דכל שמתחייב את עצמו בלשון הודאה מהני אע"פי דידעינן דלא הוי מחויב לי' מעיקרא הוא מחייב עכ"ל ומשמע להדיא אפילו בבריא ועיין בכסף משנה בפרק י"א ממכירה הלכה ט"ו על מ"ש הרמב"ם המתחייב א"ע לאחר בלא תנאי כלל אע"פי שלא הי' חייב לו כלום ה"ז חייב שדבר זה מתנה הוא ואינו אסמכתא כתב שנלמד מאודייתא דאיסור יע"ש, א"כ דאודייתא הוא אפי' בבריא, הן אמת שראיתי בתשב"ץ חלק א' סימן קנ"ג שכתב שאין פקדון ולא מלוה נקנה בהודאה אלא בשכיב מרע משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין ולא בבריא שאם הי' יכול להקנות בהודאה אמאי לא תני לה גבי שאר הקנאות וכ"כ בעל העיטור ז"ל וכן הוא דעת רמב"ם שהוא פסק האי דאיסור בפ"ט מזכי' ואילו בהלכות מכירה פ"ו כתב שהמטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא אגב קרקע וכתב עוד שם שחוב אינו נקנה אלא במעמד שלשתן ואלו הי' שהודאה מועיל בבריא אמאי לא תני תקנתא דאודייתא דהוא הילכתא בטעמא א"ו שהוא מסכים למ"ש בעל העיטור דלא מהני אלא בשכ"מ ולא בבריא עכ"ל וע"ע בחלק ג' סימן שכ"ה, אולם הש"ך בסימן ס' ס"ק ל"א כתב דכל הפוסקים חולקים וסוברים דהאי קנין אודייתא מהני אפילו בבריא, וא"כ לק"מ קו' שערי המלך הנ"ל דשפיר מקשה הש"ס יכיר למה לי דאפילו במעות יש לו מגו שהי' מקנה בקנין אודייתא, הגם לפמ"ש תוס' במס' בבא קמא דף ק"ד ע"ב ד"ה אגב בסופו מוכח דסוברים דקנין אודייתא הוא רק קנין דרבנן ולא מהני באיסורא אכתי קמה קו' הנ"ל דהא הכא קאי על קרא מ"מ לק"מ קו' לפמ"ש תוס' במס' ב"מ דף מ"ו ע"א ד"ה ונקנהו דמשמע להדיא דס"ל שהוא קנין מן התורה ועיי' ביו"ד סימן קס"ח בטו"ז ס"ק י"ד וע"ע בתוס' ב"ב דף מ"ד ע"ב ד"ה דלא ובחידושי רמב"ן שם וא"כ לק"מ דיש לומר תוס' בב"ק דף י"ב דסוברים קנין אגב הוא מדרבנן סוברים כתוס' בב"מ דקנין אודייתא הוא דרבנן ותוס' בב"ק דף ק"ד דסוברים קנין אודייתא הוא דרבנן סוברים כפוסקים דקנין אגב הוא דאורייתא דידוע שהרבה בעלי תוס' היו, ואולם לכאורה אכתי קמה קו' הנ"ל לפי מה שכתב בספר הנ"ל בפרק כ"ג ממכירה הלכה ה' קו' עצומה לשיטת רשב"א שסובר לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כל שאמר מעכשיו אפילו חזר בו או שמת המזכה קודם שבא לעולם אפ"ה משבא לעולם קנה דדבר שלא בא למולם לר' מאיר כדבר שבא לעולם לרבנן ובדבר שבא לעולם לרבנן פשיטא דכל שאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום אפילו מת קודם שלשים יום הקנאתו הקנאה א"כ מאי משני הש"ס בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופירש רש"י ורשב"ם דאפי' לר' מאיר דוקא בנכסים שנפלו לו בשעה שיש בו כח ליתנו לאחרים, הא לרשב"א כל שאמר מעכשיו אפילו מת המזכה קודם שבא לעולם הקנאתו הקנאה ומכ"ש בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וליכא למימר דסוגי' מיירי שלא אמר מעכשיו דאכתי קשה למה לי קרא הא מסברא ידעינן שנאמן לומר זה בני בכורי במגו דאי בעי יהיב לי' במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם ותירץ דמאי דמקשה הש"ס דיהי' נאמן במגו דאי בעי יהיב לי' במתנה בע"כ הפירוש לכשיבואו לעולם קאמר דאי במגו דאי בעי יהיב לי' במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם אין זה מגו דכיון דאין יכול לחזור בו קודם שבאו לעולם יש לומר דאולי אינו רוצה לתת במתנה לשום אדם בחייו שמא יצטרך לו או ישתנה דעתו ויהי' צועק ואנו נענה יע"ש וא"כ נסתר דברינו הנ"ל דאם יתן בתורת הודאה יהי' שייך לבנו מעכשיו כיון שמודה שהם שלו ואולי אינו רוצה ליתן לו מעכשיו, אך גם זה לק"מ דשפיר יש לו מגו מעליא שיכול לומר הריני מודה שמעות שיש לי במד"ה, שייכים לבני ואולם הוא נתנם לי במתנה שיהי' שלי כל ימי חיי (ונעשה ע"פי קנין כשהייתי אתו שם וכן יש כמה גווני) והתנה עמי בתנאי שאחרי יהי' לעצמו וכעין דאיתא במס' ב"ב דף קל"ו ע"ב שיוכל אדם ליתן במתנה לומר נכסי לך ואחריך לפלוני כמו כן יוכל לומר נכסי לך ואחריך לעצמו וא"כ ה"ה יוכל האב לומר שהבן אמר לי נכסי לך ואחריך לעצמי וא"ש ולק"מ:
יב וראיתי בס' שערי מלך בפ"ג מנחלות הלכה י"ד שהקשה קו' חמורה בשם ס' בתי כהונה ומה שתי' דיש לו מגו בקני ע"מ להקנות קשה לפמ"ש בעצמו בפרק כ"ב ממכירה למעיין בר"ן ובר"אש ובח"מ סימן קצ"ה ס"א דבעינן מעכשיו, והבן ויש לישב קצת להמעיין בשע"המ שם ועמ"ש הא"ות בסי' ס"א סק"א והמחוור כמו שתירץ הפני יהושע בק"א לקידושין סימן נ"ד:
פרט ד
יבואר פסק הלכה במחלוקת רבי יהודה וחכמים וביאור סוגי' דב"ב דף קכ"ו ע"ב:
יג הפוסקים הראשונים ז"ל ואחרונים זלה"ה הסכימו דהלכה כר' יהודא, וכבר נתבאר בפרט א' סוגי' דב"ב דף קכ"ו ששמואל הי' מסופק אי הלכה כר' יהודא אי כרבנן ולכאורה קשה על הש"ס שמבאר כן בכוונת שמואל מנלן לומר שהי' מסופק בהלכה, דלמא סובר הלכה כרבנן רק שהי' מסופק בכוונתם אי פליגי רק בבן גרושה כמ"ש רש"י בקדושין דף ע"ד וע"ח הבאתי בפרט א' אבל בבכור מודו לר' יהודא שהאב נאמן נגד חזקה, או דפליגי גם בבכור שאין האב נאמן נגד חזקה, ואין לומר לפמ"ש בתוס' שם בד"ה כך לתירץ ראשון משום דר' יהודא סובר דנאמן לומר על תינוק בין הבנים שהוא בכור ומשווי לגדול ממזר מוכח שנאמן לומר שהוא בן גרושה א"כ על ידי שנאמן לגבי בכור להכחיש החזקה מוכח שנאמן ג"כ לומר שהוא בן גרושה להכחיש החזקת כשרות וממילא מוכח שבע"כ לחכמים אינו נאמן האב בבכור להכחיש החזקה דאל"כ הי' נאמן לומר שהוא בן גרושה דזה אינו דלמא סובר שמואל דחכמים לא פליגי רק על תינוק בין הבנים כיון שעל ידי אמירתו נפסל הבן אבל היכי שלא נפסל הבן שאינו תינוק בין הבנים רק נ"מ באמירתו לענין ממון כעין שכתב רשב"ם דהוי קרי לי' בוכרא ואין ידוע מספר שנותיו נאמן נגד חזקה וסברא זו מוכרחין אנו לומר בכוונת רש"י ג"כ, ותו לפמ"ש תוס' בשם בה"ג דהלכה כר' יהודא דנאמן לפסול בנו כש?פוסל על ידי הכרת בכורה אבל אין הלכה כר' יהודא שיהי' נאמן לומר זה בן גרושה ואף שהתוס' דחו מהלכה היינו שמוכח בש"ס דהלכה כר' יהודא בכל גווני אבל עכ"פ יש סברא לחלק בזה א"כ דלמא הי' שמואל מסופק בכוונת חכמים אולי מודו שנאמן האב בבכור אפילו להכחיש החזקה ולא פליגי רק לענין בן גרושה ר' יהודא סובר כמו שנאמן לפסול על ידי הכרת בכורה ה"ה נאמן לפסול כשאומר שהוא בן גרושה וחכמים סוברים דוקא על ידי הכרת בכורה נאמן אבל שלא על ידי הכרת בכורה אינו נאמן ולכן סוברים במס' קדושין דף ע"ח שאינו נאמן לומר זה בני ממזר או דלמא חכמים פליגי אף לענין בכור שאינו נאמן להכחיש החזקה וקרא מיירי בצריך הכירא, ואולם קו' הלז לכאורה לק"מ בפשיטות לפי מאי דאיתא שם בברייתא הי' מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן הי' מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן רישא ר' יהודה וסיפא רבנן א"כ מוכח דבע"כ פליגי אם נאמן להכחיש החזקה דדוחק לומר דאתי' כתנאים אחרים אשר לא נזכרו כלל אם נחלקו מיהו אכתי קשה מנלן לש"ס דרישא ר' יהודא וסיפא רבנן דלמא אתי' כרבנן לגמרי דבלא"ה יש לדקדק למה איתא ברישא הי' מוחזקין בו שהוא בכור ובסיפא איתא הי' מוחזקין בו שאינו בכור, וראיתי בספר שיטה מקובצת בשם תוספת הר"אש ז"ל שהרגיש בזה וכתב לתרץ וז"ל ברישא רבותא קמ"ל דנאמן לר' יהודה אע"פי שמבטל שני חזקות שהי' מוחזקין בו שהוא בכור ומוחזקים באחר שאינו בכור ובסיפא רבותא קמ"ל היו מוחזקים בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן לרבנן אע"פי שאינו מבטל אלא חזקה אחת דשמא אין אחד מהם בכור יע"ש אבל קשה הא איכא למימר דכולה רבנן ומדוייק הלשון היטב דיש לומר דחכמים מודו שנאמן להכחיש החזקה רק בתינוק בין הבנים אינו נאמן לומר שהתינוק הוא בכור כיון שעל ידי זה משווי לגדול ממזר ולכן ברישא נאמן דאיירי שלפי ראות פניהם בקומה אי אפשר לידע מי הוא הבכור או שנולדו תאומים רק שהיו מוחזקים שאחד בכור נאמן להכחיש החזקה אבל בסיפא קאמר במכווין לשון זה היו מוחזקין בו שאינו בכור כי נראה לעין כל ההפרש בקומה בינו לבין אחיו הגדולים כי הי' תינוק בין הבנים ולכן אינו נאמן אפילו לענין בכור כיון שרוצה לעשות לבניו הגדולים ממזרים אינו נאמן אף שבא על ידי הכרת הבכורה וממילא יש לומר דשמואל הי' מסופק בזה גופא אי רישא ר' יהודא וסיפא רבנן ובאמת חכמים פליגי גם ברישא וכמ"ש תוס' והר"אש או שהפירוש בברייתא כמ"ש ומודים חכמים שנאמן האב להכחיש החזקה (ונידון דשמואל לא הי' בתינוק בין הבנים) וגם קשה על הש"ס מנלן לומר דרישא ר' יהודא וסיפא רבנן ולכאורה עלה בדעתי ליישב קו' הנ"ל דהש"ס סובר דבע"כ אי אפשר לפרש כן דאי נימא שחכמים סוברים שנאמן לענין ממון אף להכחיש החזקה רק שאינו נאמן לפסול הבנים כמ"ש תוס' כיון שהוא רע לולד עיין בתוס' קדושין דף ע"ד ע"א ד"ה כשם ובחידושי מוהרי"ט שם תיקשי דראוי לומר פלגינן דיבורא כמ"ש בפרט א' שאף שאינו נאמן לשווי' לגדול לממזר לפסלו יהי' נאמן לענין ממון שהקטן יטול חלק בכורה דהא קיי"ל כרבא בסנהדרין דף ט' ע"ב דפלגינן דיבורא ולכן סתמא דגמרא דסוברים כרבא מוכרח לומר דר' יהודא וחכמים פליגי וחכמים בע"כ סוברים שאינו נאמן להכחיש החזקה אבל אכתי קשה מנלן דשמואל הי' מסופק אי הלכה כר' יהודא אי כחכמים דלמא סובר הלכה כחכמים ומסופק בכוונת חכמים כמ"ש רק דסובר כר' יוסף שם דלא פלגינן דבורא אך יש לומר דמהאי טעמא נייד לומר ששמואל הי' מסופ' בכוונת חכמים כיון דהלכה פסוקה דהלכה דפלגינן דיבורא ומה גם חכמים דר' יהודא במס' יבמות דף כ"ה גבי הרגתיו סוברים דפלגינן דיבורא, אמנם אכתי קשה דהנה בפירוש פלגינן דיבורא מצינו מחלוקת בין אבות העולם התוס' במס' סנהדרין בד"ה ואין כתבו דרבא סובר באומר פלוני רבעו לרצונו פלגינן דיבורא שרבע אבל לא שרבעו וכן בהרגתיו נאמן שנהרג אבל לא הרגו ועיין בתוס' במס' כתובת דף י"ח ע"ב ד"ה ואין וא"ב יש לומר דלא פלגינן דיבורא רק היכי שאפשר לחלק הענינים אבל היכי שאי אפשר לחלק הענינים כגון הכא כשאומר על תינוק בין הבנים שהוא בכור ובע"כ משווי' לגדול שהוא ממזר אי נימא שנאמן לענין ממון שהשני נוטל חלק בכורה ואינו נאמן לפסול לגדול שהוא ממזר הוי תרתי דסתרי יש לומר לכ"ע לא פלגינן דיבורא ואם כן לפי זה קמה קו' הנ"ל דאף דהלכה בעלמא פלגינן דיבורא מ"מ שפיר סברו חכמים שאינו נאמן אף על חלק בכורה ואולם רש"י זלה"ה כתב שם וז"ל רבא אמר אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו הלכך אין אדם יכול להשים עצמו רשע כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי תורה פסלה קרוב לעדות ונהרג הרובע דפלגינן דיבורא ומהמנינן לי' לגבי חברי' ולא מהמנינן לי לגבי דידי' לפסול לעדות עכ"ל משמע להדיא אף שנאמן בכל דבריו מ"מ לגבי עצמו לא נפסל וכמ"ש כבוד אאמ"ו הגאון נרו בש"ות שמן רקח חלק ב' סימן מ"ו בכוונתו שר"ל שאין הכוונה דפלגינן גוף הדברים דנימא דהוי כאילו אמר פלוני רבע לאחר אלא באמת מאמינים לכל דבריו שפלוני רבעו לרצונו ואפ"ה אין נעשה רשע דגז"הכ הוא דהא דקרוב פסול לעדות אינו משום משקר דאף משה ואהרן פסולים מחק המלך כדאי' בב"ב דף קנ"ט והוי פלגינן דיבורא לענין תועלת דלגבי חברי' אנו מאמינין לכל עדותו ומהני העדות ולגבי נפשו לא מהני דאף דמעשה אמת אפ"ה לא נעשה רשע ע"פי הודאת עצמו וכן מוכח בפירוש משניות לרמב"ם בסוף נדרים יע"ש וא"כ לפ"ז אמרינן פלגינן דבורא אף היכי דהוא תרתי דסתרי ועיין בש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"העז סימן ע"ב וא"כ לשיטת רש"י א"ש דבע"כ מוכרח הש"ס לומר דחכמים פליגי על ר' יהודא וסוברים שאינו נאמן להכחיש החזקה דאל"כ קשה כיון דאמרינן פלגינן דיבורא לענין תועלת אמאי אינו נאמן לענין ירושת בנו הבכור אבל לשיטת תוס' דלא אמרינן פלגינן דיבורא לענין תועלת הדק"ל מנלן לש"ס דחכמים פליגי דלמא מודו כנ"ל משום דסוברים דבכה"ג לא אמרינן פלגינן דיבורא כיון דהוי תרתי דסתרי דהא הכא אי אפשר לחלוק הדיבור ודלמא שמואל סובר ג"כ כחכמים רק שמסופק בכוונתם כנ"ל:
ד שוב ראיתי בחידושי רא"ה לכתובת דף י"ח ע"ב בד"ה אלא שביאר למ"ד בב"ב דף קל"ד דלא פלגינן דיבורא בחד גופא אין הכוונה בין שני גופים לגוף אחד אלא הכי קאמר התם שני גופין שהם שני עדות שמעידין על אשתו ועל אותו פלוני הכא חד גופא שהוא חד עדות וכתב לאותו מ"ד בחד עדות לא אמרינן פלגינן דיבורא ועיין בתוס' סנהדרין וכתובת הנ"ל וכפי הנראה מדבריו הכי קיי"ל דקיי"ל שם בכתובת כרבא ודלא כב"ש בסימן קנ"ב ס"ק א' וא"כ ה"ה כשאומר זה בני בכורי הוי חד עדות ולא פלגינן דיבורא ועיין ביבמות דף כ"ה ע"א בנמוקי יוסף שכתב כסברת רא"ה וז"ל וא"ת מ"ש מהאי דאיתא בכתובת דאין נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון הוי לן לומר נפלוג דיבורייהו שהם נאמנים במה שאומרים אנוסים היינו ואין נאמנים במה שאומרים מחמת ממון ונימא דאנוסים היו מחמת נפשות ויש לומר שאני הכא דכשאמר הרגתי וכן כשאמר פלוני רבעני לרצוני שתי עדות הם שאפשר לזה בלא זה וכיון שכן פלגינן דיבורא ואע"פי שהכל בעדות אחת מהמנינן לי' שמת פלוני אבל אין מאמינן אותו שהרגו הוא וכן אנו אומרים כשאומר פלוני רבעו לרצונו אבל כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון הכל עדות אחד דמחמת ממון פירוש דאנוסים היינו דאילו אנוסים היינו פירוש בעי אי מחמת ממון אי מחמת נפשות וכיון שכן לא פלגינן עדות אחד לב' להיות גורעין ומוסיפין ודורשין עכ"ל וה"ה אין לומר כוונתו מה שאומר זה בני בכורי לענין שיטול בתורת מתנה כבכור כי אין להוסיף בלשון מה מלא אמר ואף אם כוונתו כן הא במתנה בעי קנין וברייתא מיירי בכל גווני אף בבריא וכיון שהוא הכל עדות אחת לא חייך פלגינן דיבורא הדק"ל דשפיר מצי אתיא הברייתא כחכמים וככ"ע אפילו למ"ד בעלמא פ"ד מודה הכא דלא פ"ד:
טו אבראי דיש להבין דלכאורה משמע דבסברא הלז נחלקו תנאים דאיתא במס' כתובת דף כ"ה ע"ב הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי ר' אמר לו ר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה ואי אתה מאמינו להשיאו אשה לא תאמינו לאכול בתרומה א"ל אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו תרומה ואינו מאמינו להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה א"כ לר' אפילו בחד עדות ובחד גופא פלגינן דיבורא שנאמן על תרומה וא"נ להשיאו אשה וכמו כן יש לומר ה"ה כשאמר על תינוק בין הבנים זה בני בכורי נאמן על זה שיטול פי שנים ואינו נאמן לשווי' לגדולים ממזרים ואף שהוא רק חד עדות כי אי אפשר לזה בלא זה לפי עדותו שמעיד עכשיו מ"מ פלגינן דיבורא ואולם קשה על סוגי' דכתובת הנ"ל מסברת הפוסקים הנ"ל שסוברים להלכה בחד עדות לא אמרינן פלגינן דיבורא, ולכאורה עלה בדעתי לומר בישוב הסוגי' כי היכי דלא תיקשי למ"ד בב"ב דף קל"ד ע"ב דלא פלגינן דיבורא בחד גופא דיש לחלק ולומר דלא דמי זה לזה דשאני התם דאמר גרשתי את אשתי למפרע וכתב רשב"ם הטעם בד"ה או כיון דלא מהמנינן לי' בגירושין למפרע משום דאין בידו לעשות וליכא מגו נמצא שלא גירש את אשתו למפרע והשתא נמי לא גירש דאיהו לא טעין אלא גירושין למפרע אכן טענינן לי' בתמי' הלכך כל היכי דאמר גרשתי את אשתי אתמול לא מהמנינן לי' כלל דמגו דלא מה מהמנינן לי' לגבי למפרע לא מיהמן להבא דלא פלגינן דיבורא יע"ש משא"כ הכא לפי מה שפירש בחידושי רא"ה שם שמיירי שלא ידעינן שהי' בנו לכן נאמן לענין תרומה שאם הי' רוצה לא הי' מעיד שהוא בנו והי' מעיד עליו שהוא כהן ונאמן ולכן גם השתא נאמן במגו ויש לומר דאנו תפסינן טענה שטוען עכשיו מה שנאמן במגו כאילו הי' טוען באמת כטענת מגו כיון שלענין תרומה יש לו מגו הוי כאילו אמר שאינו בנו והוא כהן אבל באמת זה אינו דאף שנאמן במגו מ"מ לא תפסינן דיבורא כאילו הי' טוען טענת המגו רק שנאמן על אותו טענה שטוען עכשיו במגו ומה גם להמעיין בתוס' שם ד"ה שבידו ובחידושי רא"ה מבואר שתוס' לא פירש מטעם מגו זו שהי' מעיד רק שפירשו שבידו להאכילו בתרומה כפשוטו וא"כ הדק"ל וצ"ע לחלק הענינים דלכאורה הך מילתא דנחלקו בב"ב דף קל"ד ע"ב נחלקו ר' ור' חייא ויען כי עניני פ"ד ארוכים ואין כאן מקומו אמרתי לקצר ויבואר בס"ד במקומו:
פרט ה
יבואר ביאור דברי שמואל בב"ב שם שהי' מסופק אי הלכה כר"י אי כחכמים ופסק שכותבין הרשאה זה לזה:
טז יש לחקור בהאי פסקא דפסק שמואל שם דכותבין הרשאה זה לזה ובע"כ פסק שיש לו דין ממון המוטל בספק וחולקין וכעין האי דר' ינאי בהוכרו ולבסוף נתערבו דכותבין הרשאה זה לזה דפירושו דחולקין בין שניהם עיין בח"מ סימן דע"ז סמ"ע ס"ק כ' וקשה אמאי כיון דקודם שאמר האב שזה הוא בכור הי' האחר בחזקת שהוא בכור על ידי חזקה דהא אלים כח החזקה ולולי דיבורו אם הי' מת האב הי' יורש חלק בכורה על ידי חזקה הלז עיין ברמב"ם בפ"ב מנחלות הלכה ז' ובש"ע סימן ר"פ סעיף א' וסימן רפ"ד סעיף א' ועתה שאמר האב על אחר שהוא בכור ונולד לנו ספק בדין אם הוא נאמן נגד חזקה או לא ראוי לומר כמו בכל הספיקות כשיש ספק מוקמינן על החזקה שהי' מקודם שנולד הספק ויטול ה המוחזק לבכור פי שנים ולשיטת כנסת הגדולה ביו"ד סימן י"ח וסיעתו שכתבו בספיקא דדינא לא מוקמינן על חזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הדין א"ש אך כתבתי בכמה דוכתי שאין דבריו מוכרחין משרבו החולקים ואפילו לפי שיטתו נראה דלא שייך האי כללא בממון כי אפילו באיסורא נראה שהוא רק חומרא דרבנן שלא לסמוך על חזקה כזו כיון שאין שייכות לחזקה עם הספק ולא שייך להחמיר בממון כי מן התורה הוי חזקה וכיו"ב כתב מוהרש"א בכתובת דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן לענין תרי ותרי יע"ש ולכאורה יש לומר דזהו לא מיקרי חזקה לענין שיזכה בספיקו כיון דכל זמן שהי' אביו חי לא הוי הנכסים בחזקתו ולא היינו דנין כלל מי יטול חלק בכורה ולא באנו לדון על הספק כי אם לאחר מיתת אביו באו הבית דין להסתפק מי יזכה בחלק בכור ובאותו זמן כבר הי' האב אמר שזהו בכורי א"כ מעולם לא הי' לבכור חזקה בנכסים דבחיי אביו הי' האב מוחזק ולאחר מיתתו כבר הי' הספק לפנינו בדין כמאן קיי"ל אבל זה אינו דאיתא במס' ב"ב דף קנ"ט ע"ב במתני' נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו אמר ר' עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן ואי' בש"ס בחזקת מי ר' אילא אמר בחזקת יורשי האב פי' דש"י הואיל והוחזקה נחלה לאותו שבט שכל ימי חיי האשה לאחר שמת בעלה הי' כל ממונה בחזקתה והרי היא משבט אביה ואפילו כתובתה ותוס' שגבתה מבעלה משבאה לידה הרי הן בחזקת שבט אביה שהיא מתייחסת אחר שבט אביה עכ"ל ר' זירא אמר בחזקת יורשי הבן פי' רשב"ם וז"ל דמשמת הבעל הי' הבן ראוי ליורשה קודם לכל קרוביה מצד האב יע"ש הרי לר' זירא מה שהי' ראוי ליורשה אף בעודה בחי' נקרא בשם חזקה ואף דר' זירא הדר אח"כ היינו משום דסובר חזקת השבט עדיף אבל לא מטעם הנ"ל כיון שלא חל החזקה וא"כ ה"ה בחיי האב קודם דאמר זה בני בכורי הי' החלק בכורה בחזקת אותו בן שהוחזק לבכור שבאם ימות האב ירש אותו ועתה שנולד הספק ראוי לוקים בחזקת קמייתא (והא ודאי מה שיורשים מוחזקים בנכסים לא מיקרי חזקה כיון דעכ"פ אינו שלהם וסופם להחזיר עכ"פ כשיכתבו הרשאה זה לזה והוי כאילו לא הי' שום אחד מהם מיחזק) מיהו אפשר לחלק דהתם בנפל הבית כו' בעת שהי' האם ובנה בחיים הי' חזקת הבן בתקפו שאם תמות האם יהי' יורשה ולא הי' שום ספק בחזקה והספק בא לאחר מיתת שניהם ראוי לוקים על חזקה קמייתא משא"כ הכא גם בחיי האב מיד כשאמר זה בני בכורי הי' לנו ספק בדין אם נאמן ואיתרע החזקה על ידי הספק בדין לכן אח"כ כשמת האב לא מהני החזקה, אבל הוא סברא דחוקה דמה בכך שהספק נולד בחיי האב מ"מ ראוי לומד מיד כשנולד הספק אם האב נאמן שמוקמינן בחזקת הבן אשר מוחזק לבכור, ועיין במס' ב"מ דף ק"ב ע"ב במעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו את חודש העיבור ואמר שמואל בבא באמצע החודש אבל בא בתחילת החודש כולה למשכיר בא בסוף החודש כולה לשוכר ופי' רש"י וז"ל מתני' דתני יחלוקו בבא לבית דין באמצע החודש ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חודש וכי מספקא לן איזה לשון נתפס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר כבר לא מפקינן מיני' ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס ומה שלא עבר מן החודש או יצא או יתן לו שכרו העמד קרקע על חזקתה חזקת בעלמא אבל בא בתחילת חודש כולו למשכיר העמד קרקע בחזקת בעליה, בסוף חודש כולו לשוכר העמד ממון על חזקתו עכ"ל ור' נחמן אומר קרקע בחזקת בעליה עומדת ופי' רש"י ואפילו בא בסוף החודש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החודש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר ע"ש ועיין בד"ה אע"ג ועיין כעין זה בבית שמואל א"העז סימן קי"ז ס"ק ט"ו א"כ נחלקו לשמואל אזלינן בחזקה בתר שעה שנודע הספק לבית דין ולר' נחמן אזלינן בתר שעה שנולד הספק וא"כ הכא כיון שהספק אי האב נאמן נגד חזקה לא נודע לבית דין מאמירתו רק אחר מיתתו וכיון דהספק לא מתחיל רק משעה שנודע לבית דין וקודם לכן אף לאחר מיתתו הי' בחזקת הבן המוחזק לבכור ואף אם נודע לבית דין הספק בחיי האב ג"כ ראוי לומר כיון שיש להם ספק אוקי הדבר על חזקה קמייתא בחזקת בן המוחזק לבכור שאם ימות האב יטול פי שנים כפי חזקתו דהא מוכח בב"ב שם דחזקה כזו הוי חזקה ודוחק לומר דשמואל חולק בזה על סוגי' דב"ב הנ"ל ולכאורה יש ליישב לשיטת רשב"ם דאיתא במס' ב"ב דף ל"ב ע"ב הילכתא כוותי' דרבה בארעא היכי דקיימא ארעא תיקום וכתבו בתוס' ד"ה והילכתא וז"ל ורבינו שמואל פירש דמספקא לן כמאן הילכתא וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא דהא דלא אוקמא בחזקת מרא קמא בנכסי דבר שטיא דאיתא בכתובת דף כ' אוקי תרי בהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא התם הוי תרי ותרי וכמאן דליתנהו דמי ואוקים ארעא בחזקת מרא קמא אבל הכא דמספקא לן דינא כמאן התם לא שייך כולי האי למימר אוקי אחזקת מרא קמא ונוציא מיד המוחזק ודוחק הוא יע"ש, ובמשנה למלך בפרק ז' משכירות ה"ב ועזרת נשים בסוף הספר דף כ"ח ע"ב הביאו דעת הרבה פוסקים מקמאי זלה"ה הסוברים כרשב"ם וחזקת מרא קמא בקרקע הוא כעין חזקה קמייתא וכמו התם בספיקא דדינא לא מהני חזקה קמייתא ה"ה בספיקא דדינא לא מהני חזקה קמייתא של זה הבכור המוחזק, אבל אכתי קשה לשיטת תוס' ותו התם עכ"פ יש חזקה דהשתא לכן כתבו דלא שייך כולי האי למימר אוקי אחזקת מרא קמא ונוציא מיד המוחזק משא"כ הכא שאין שום אחד מהם מוחזק כי חזקת הבנים בודאי לא הוי חזקה ואין לומר דמיירי שאותו הבן שאמר עליו אביו שהוא בכור הוא מוחזק דא"כ קשה למה אמר שיכתבו הרשאה כיון שאינם מוחזקים בנכסיו רק הוא לבדו אין להוציא ממנו כל בספיקא דדינא:
יז לכן נראה לענ"ד לומר דשמואל סובר דלא שייך לומר כשיש ספק אוקי מילתא על חזקת קמייתא רק היכי שאין הספק עוקר החזקה מעיקרא כמו בנגע דיש ספק אי חסר הנגע שמעיקרא הי' בודאי נגע וכמו כן בספק אשת איש וספק פנויה שמעיקרא הי' בודאי שאף לפי הספק שנולד לנו עכשיו אי אפשר לעקור החזקה למפרע משא"כ היכי שיש לנו ספק אולי הי' החזקה לגמרי בטעות שמעולם לא הי' חזקה לאמת דק שהי' בטעות כיון שעל זה גופא אנו דנין אם החזקה הי' טוב או לא והספק הוא בחזקה ל"מ החזקה ולכן הכא אם האב נאמן לומר זה בני בכורי בע"כ החזקה שאחר הי' בכור הי' בטעות ואי אינו נאמן קם החזקה והוא מסופק בהלכה אי כר' יהודא אי כחכמים הוי ספק בגוף החזקה שהי' להבן המוחזק בבכור ולא דמי להאי דבא באמצע חודש דהתם אף לפי הספק איכא חזקת ממון דאי אפשר לסתור החזקה על ידי ספק וכ"כ בהאי דב"ב ב דף ל"ב וכמו כן בהאי דנפל הבית עליו ועל אמו עכ"פ בעת שהי' הבן ואם בחיים היתה החזקה בתקפו משא"כ הכא שעיקר החזקה שהי' לבכור אינו מחמת שמוחזק בממון רק שהי' לו חזקה שהי' מוחזק אצל העולם לבכור ועתה נולד לנו הספק אולי הי' עד עתה בטעות ואע"פי שאין ראי' לדבר זכר לדבר מיהו איכא שכיו"ב כתב רבינו הגדול מוהר"ם מרוטנבורג הובא בתשובת מיימוני דשייכי להלכות אישות סימן ג' במעשה ששליח טעה ורצה לקדש אשה למשלח ואמר לי וטוען שטעה כתב וז"ל ועד אחד נאמן באיסורא היכי דלא אתחזק איסורא ואע"ג דאתחזק לן בי' איסורא כל כמה דלא אמר דאטעי' לדיבורא הא לא מיקרי אתחזק איסורא אלא היכי דאף לפי דברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור הי' כגון ההוא דריש פרק קמא גבי בפני נכתב ובפני נחתם דאתחזק איסורא דאשת איש אף לפי דברי השליח יע"ש והובא כמי בהגהות מרדכי במס' קדושין בפרק האומר, אך עדיין אנו חוכך בסברא זו מהא דאיתא במס' כתובת דף כ"ד ובקדושין דף ס"ט ע"ב אמר ר' יוסי גדולה חזקה שנאמר ומבני הכהנים כו' בקשו כתבם המתייחסם ולא נמצאו כו' ואמר להם הרי אתם בחזקתם במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול אף כאן נמי בקדשי הגבול פירש"י בכתובת שם שאין בית דין יכולין להוציא הדבר מחזקתו ועיין בד"ה מקדש שכתב ג"כ משום דהוחזקו בה אף דעכשיו כולד הספק וריעותא בדבר כמ"ש תוס' בד"ה שאני דאיתרע החזקה שלא מצאו כתבם א"כ נולד לנו ספק אולי החזקה הוא בטעות מ"מ מוקמינן על חזקה הרי אף היכי שיש ספק אולי הי' בטעות מ"מ מהני חזקה ואפשר לחלק ע"פי מ"ש בתבואת שור סימן י"ח סע"ק כ"ט הטעם שאי אפשר לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כי אם בראי' ברורה ומדמה לזה כיו"ב איתא בקדושין דף ע"א כאן להשיאו אשה כאן להוציא אשה מידו הרי דבר שהוא ביד אדם בחזקת היתר אע"ג דלית לי' חזקה ברורה מתחילתו אין מוציאין ומפקיעין היתרו כי אם בראיה ברורה כמו שאין מוציאין ממון מיד המוחזק בו יע"ש הטעם שכבר זכה בהיתר זה על ידי שנהג ועשה מעשה לכן אלים החזקה משא"כ הכא שעדיין לא זכה הבכור בחלק בכורה על ידי שהי' מוחזק אצל העולם לבכור כי לא הי' לו שום זכות כי התם כבר נהג בהיתר ועדיין צ"ע בסברא זו כי לא מוכרח כל כך, ועיין בתוס' גיטין דף ב' ע"ב בד"ה ואם שכתבו וז"ל אבל אי ליכא לוה קמן והמלוה מצא עידי קיום מחזירין לו ואי הדר אתי לוה וטען מזויף הוא נראה דתו לא מיהמן כיון דהוחזק בהיתר עכ"ל אף אם הי' בא הלוה מקודם והי' טוען מזויף לא הי' גובה כמ"ש תוס' שם מ"מ עכשיו אינו נאמן ולא אמרינן שאגלי מילתא למפרע שחזקה הי' בטעות וצ"ע ואין כאן מקומו ובאי"ה יבואר היטב בכללי חזקות ולהלכה קיי"ל כר' יהודא דנאמן נגד חזקה:
פרט ו
יבואר לדידן דקיי"ל כר"י דנאמן נגד חזקה דעת הפוסקים בזה אי נאמן האב היכי שהחזיקו בעצמו בדיבורו מעיקרא אי נימא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:
יח הרמב"ן זלה"ה בחדושיו בב"ב כתב וז"ל הי' מוחזקין בו שהוא בכור פי' הרב רבינו שמואל זלה"ה בקלא בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוי קרי לי' אבוהו בוכרא אבל אי איכא עדים שנולד קודם אחיו ואמר דלאו בוכרא היא אינו נאמן ואדרבא איפכא משמע דאי הוי רגיל אבוהו דאמר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על עצמו שהוא בוכרא והשאר אינו שלו דלר"י נאמן אדם לומר זה בני ממזר עכ"ל והובא דבריו בטור חושן משפט סימן רע"ז ובש"ע שם סעיף י"ב כתב רמ"א בפשיטות כרמב"ן וז"ל מיהו אם אמר פעם אחת על אחד שהוא בכור לא יוכל אח"כ לומר על אחר שהוא בכור יע"ש והשמיט דעת רשב"ם ולכאורה תמוה, אבראי לענ"ד יש לעיין דהנה בדף קכ"ה ע"ב איתא אמר ר' יוסף אמר איש פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים כו' ההוא דאתי לקמי' דרבה בר בר חנן א"ל מוחזקני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת דהוי קרי לי' אבוהו בוכרא סכלא דלמא בוכרא דאימא הוא כמו ההוא דאתי לקמי' דר' חנינא א"ל מוחזקני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת א"ל דכי אתי לגבי דאבוהו א"ל זילו לגבי שכחת ברי דבוכרא הוא ומס דוקא כו' מכל זה מוכח אף שלא העיד האב בפני בית דין ואמר כן חוץ לב"ד מהני, ויש להבין מנלן להש"ס כן דלמא מה שהאמינה תודה להאב הוא רק כמו בעדים שאם אמרו חוץ לבית דין לא הוי עדות דבעינן שנחקרה עדותן בבית דין כדאי' בחושן משפט סימן כ"ט ומנלן שאלים כח האב יותר מעדים, ואפשר לומר דתלמודא דייק כן מלישנא דקרא בדברים כ"א דאי' והיה ביום הנחילו וגו' לא יוכל לבכר כו' כי את הבכור בן השנואה יכיר, א"כ קאי על עת שמנחיל את בניו ומשמע אפי' כשאינו אומר בבית דין דאטו הדרך להנחיל את בניו בפני בית דין דוקא ומשמע מלשון הכתוב כשיכיר באותו זמן מי הוא הבכור נאמן כאילו העיד בפני בית דין, ועוד יש לומר דמזה גופא ממה שהאמין תורה לאב מוכח שאין צריך להעיד בפני בית דין דהנה אנן קיי"ל באיסורין כיון שעד אחד ואפילו בעל דבר וקרוב נאמן אין צריכין להעיד בבית דין ובממון ובדיני נפשות דבעינן עדים כשרים דוקא בעינן שיהי' נחקרה עדותן בבית דין וכיון דאשתני דין בכור שאפילו אב שהוא קרוב ועד אחד נאמן ממילא אין לו דין עדים שיהי' צריך לכללי עדות דמה שצריך שיעידו בפני בית דין הוא אחד מכללי עדות היכי שצריך עדים כשרים, אך יש לעיין מנלן להש"ס שבכל גווני נתנה התורה לאב נאמנות כיון דבאמת חידוש הוא שחידשה תורה שיהי' נאמן האב להכיר ואשתני דין בכור מכל דיני ממונות ראוי למעט החידוש כמו שהוא כלל מוסכם בכל דוכתי אולי לא האמינה תורה רק כשאומר בזמן שבא לדון על הירושה כמו דאיתא בקרא והי' ביום הנחילו יכיר וגו' שמן הסתם באותו זמן דק היטב שלא להעביר נחלה מבנו הבכור ובפרטות לשיטת הרמב"ן המובא בפרט ב' שהוא לאו אבל כשאומר דרך שיחה בעלמא בזמן שלא רמי' עליו להוריש אולי לא דק היטב בלשונו כי לא הי' רמי' עליו לדייק היטב, ולאחר העיון ראיתי בש"ות הריב"ש בסימן מ"ז במ"ש הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות נחלות האומר זה בני או זה אחי או זה אחי אבי או שאר היורשים אע"פי שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו ירשנו בין כשאמר כשהוא בריא בין כשאמר והוא שכ"מ כתב וז"ל עדיין יש להסתפק בנידון זה כי אפשר לומר שהמשנה וגם הרב ז"ל לא מיירי רק במי שאומר עליו שהוא קרובו בעת שהוא ראוי ליורשו כגון שהוא אחי אביו ובעת דיבורו אין לו קרוב יותר ממנו שאז הוא כאילו אמר עליו שהוא ראוי ליורשו אבל בנפתלי זה שאמר על ראובן זה שהוא קרובו בעת שהי' לו בנים ראוי לירש או קרובים אחרים קודמין לו בירושה אפשר שלא היתה כוונתו על דעת שירשנו ומילי דכדי נינהו דלא סליק אדעתא שימותו בניו בחייו או שאר קרוביו הקודמין לו ויבוא זה לירש ומילתא דלא רמי' עלה דאינש אמר ולאו אדעתא דומי' מאי דאי' ביבמות בפ' בית שמאי גבי נטולה אני מן היהודים לגבי יבם דלא מסקא אדעתא דמת בעל ונפלה קמי' יבם וכן נראה מלשון הרמב"ם שאמר או שאר היורשין אותו נראה שם עתה ראוי לירש אותו לא במי שבשעת דיבורו אינו ראוי ליורשו עכ"ל ובתשובת תשב"ץ חלק א' סימן נ"ח השיב על זה וז"ל ועוד שאם מפני טעם זה הוא נאמן בעל הנכסים לא הי' הדין להאמינו אלא כשאומר כן במתכוין לנחלה אבל במתכוין לדבר אחר לא הי' מן הדין להאמינו כמו שאינו באמן בשעה שאינו ראוי ליורשו והא נמי ליתא שהרי ר' חנינא החזיק להאי בכור דאמר זילי לגבי שכחת ברי דהוא בוכרא אע"פי שלא הי' מתכוין בזה לנחלה כלל נאמן וה"ה בנידון זה אע"פי שהי' לו בנים באותו זמן נאמן להחזיקו בקרוב עכ"ל א"כ כבר האירו עינינו בסברא הנ"ל, ואולם יש להבין על הש"ס גופא דלמא באמת אינו נאמן רק ביום הנחילו את בניו שאז בודאי רמי' עליו, ומצינו שכתב בנמוקי יוסף במס' ב"ב דף ע' הובא בדרכי משה ובסמ"ע ח"מ סי' ע"ה ס"ק ב' דלא דייקינן בדבריו של אדם שיהי' כנגדו אם לא אמרן ממש ולעולם אמרינן דדרך שטות הוא דיבר ללא צורך ומ"ש הש"ך בס"ק ה' שלא מצא בני' כבר מצא בתומים שם והראה מקומו, א"כ חזינן שלא דייקינן בדברי אדם, ואולם מצינו בערכין דף ה' פלוגתא דר' מאיר וחכמים ר' מאיר סובר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והוכחתי בכמה דוכתי היכי שאמר לשון המשתמע לתרי אפי מסתמא לא הוציא דבריו לבטלה ומודו חכמים לר"מ דלא אמרינן שדיבר לבטלה אף בשלא אמר רק דרך שיחה בעלמא שלא בפני בית דין והמעיין היטב בנ"י יראה שיש לחלק הענינים דלא דמי להתם וא"כ ה"ה כיון שאומר שהוא בכור מסתמא דיבר לצורך ולא הוציא דבריו לבטלה וגם לא אמרינן שהי' בדרך שחוק והשטאה שמן הסתם אין אדם משטה ומשחק דהא טענת השטאה היא טענה גרועה כדאי' בח"מ סימן פ"א והנה הרמב"ם בפרק ב' מנחלות הלכה י' כתב וז"ל העידו העדים שהם שמעו אביו של זה אומר דברים כך וכך שהרי אותן הדברים יוודע מכללן שזה בנו בכורו הרי זה נוטל פי שנים אע"פי שלא אמר האב בפירוש זה בני בכורי יע"ש שינה מלשון הש"ס שלא נטעה דוקא כשאומר לעשות רפואה וגמירי שהוא כן לא אמר בדרך השטאה ושחוק אבל כשאמר בלשון אחר אולי כיון לשחוק בעלמא לכן כתב בסתם ובכל גווני אמרינן שבוודאי אמר להודאה גמורה והטור בסימן רע"ז אף ששינה קצת לשון זה מ"מ איתא בתחילה בסתם כשאמר פלוני בני בכור הוא נוטל פי שנים משמע אף שאמר בדרך שיחה ולא בתורת הודאה וכאשר מורה לשון ר' יוסף ובע"כ הטעם כמ"מ שמן הסתם אין אדם מוציא דבריו לבטלה: