אור ברסלב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל יז

כלל טז

יבואר אי בעל השטר נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד להוציא ממון מלוה ובו ששה פרטים:

פרט א

יבואר מקורו:

א גרסינן במס' גיטין דל"ז ע"ב אמר ר' יהודא אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול הי' לי ואבד מאי טעמא כיון דתיקנו רבנן פרוזבול לא שביק התירא ואכל איסורא כי אתי לקמי' דרב א"ל מידי פרוזבול הי' לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא תנן וכן בעל חוב שמוציא שטר חובו ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו תנאי הוא דתני' המוציא שט"ח צריך שיהי' עמו פרוזבול וחכמים אומרים אינו צריך עכ"ל הש"ס ויש לחקור בהא דסובר רב דנאמן מטעם חזקה ל"ש התירא ואכל איסורא מהא דאי' במס' קידושין דס"ב ע"ב לכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר אינה מקודשת דהוי דבר שלא בא לעולם אף דהיכי דבידו לעשות לא הוי כמחוסר מעשה מ"מ הגירות אינו בידו כיון דצריך שלשה ומי יימר דיזדקקו לי' תלתא אף דסגי בהדיוטות עיין תוס' ד"ה גר, מ"מ לא מיקרי בידו וא"כ ה"ה כיון דצריך ב"ד מי יימר דמזדקקו לי' ב"ד, אבראי שראיתי בחידושי רשב"א ובר"ן בשמעתין שהוכיח דלא צריך בפרוזבול ב"ד מומחה וכתבו וז"ל ועוד שמעינן לי' מדר"י אמר רב דאמר לא שביק התירא ואכל איסורא דאם איתא מאן לימא דאזדקקו לי' ב"ד אלימתא יע"ש א"כ סובר דהיכי דאין צריך ב"ד מומחה לא שייך מי יימר וקשה מסוגי' דקדושין הנ"ל משמע אפי' היכי דסגי בהדיוטות שאינם סמוכים שייך מי יימר וכ"מ בחידושי רשב"א שם בד"ה כי מ"ש בשם רמב"ן והובא בב"י בסס"ז שכתב וז"ל השתא בפרוזבול נאמן דאיכא למיחש לא אזדקק לי' בי' דינא בהך טענה לא מהימן יע"ש, א"כ נראה שהעיר בזה שיש מקום לומר כן רק שמוכרח לבטל דעתו מפני דברי ר' יהודא בשם רב ואולם באמת קשה על רב גופא, ולכאורה עלה בדעתי ליישב דהנה לכאורה קשה בהא דאי' בב"ב דקל"ד ע"א בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה הא צריך לגרש בפני עדים ומי יימר דיזדקקו עדים כמו נידון הנ"ל בגר ואיכא ק"ו מגר אף דאיכא מצוה לגייר שראוי לומר שמן הסתם ימצא כשרים שיזדקקו לעשות מצוה רבה כזו מכ"ש לגרש את אשתו וצ"ל ע"פי הדחק דלא אמרינן מי יימר רק היכי שצריך שלשה אבל היכי דסגי בב' ל"ש מי יימר דשכיחי וסופר מסתמא ימצא בשכר ונשמע לפ"ז כפוסקים דגט אין צריך ב"ד וא"כ לפ"ז יש ליישב קו' הנ"ל די"ל ר' נחמן לשיטתו דסובר במס' גיטין דל"ג ע"א דסגי בפרוזבול בב' דיינים וחולק על ר' ששת דסובר דבעינן תלתא ושפיר הוי דבר שבידו, ואולם קשה על הטור בסי' ס"ז שכ' הב"י שסובר דהלכה כרב ששת וכן סובר בע"הת ואפ"ה סוברי' דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד וכן קשה על המחבר שם בסעיף י"ח וכ"א שצריך שלשה ובסעיף ל"ג פוסק כר' נחמן, ולאחד שיצא לאור עולם ספר שערי המלך ראיתי בפ"ג מיבום הלכה ה' הרגיש בזה וכתב בשם ספר החידושין לחלק דבשנים לא שייך מי יימר אבל לענ"ד הוא דוחק, ותו אכתי קשה לפסק הלכה וכמש"ל:

**(הג"ה ודע אי צריך מן הדין בגט ב"ד של שלשה, מלשון רמ"א בא"העז בסדר הגט מ"ש בשם ריב"ש משמע קצת שאין צריך וכ"כ בחידושי מוהר"ם שי"ף במס' סנהדרין ד"ב ע"א אבל בתוס' במס' קידושין ד"ט ע"א ד"ה הא משמע דצריך ב"ד וכ"כ בס' אורים ותומים בח"מ ס"ט ס"ק ב' בשם תרגום יהונתן על התורה שכתב בפסוק וכתב לה ספר כריתות דכתב לה בתרע בי דינא ועיין בתשובת רבינו אלי' מזרחי סי' ל"ו מ"ש בשם האור זרוע ובש"ות נודע ביהודא מהדורא תניינא חלק אה"עז סימן קי"ד וצ"ע היטב בכל זה:)**

ב וראיתי בספר הפלאה בחידושיו לקדושין דס"ב שכתב לפרש בלשון הש"ס דהא דאמרינן מי יימר כו' דוקא היכי שצריך עדים מיוחדים לכך לא שכיח שימצא אותן עדים שיזדקקו, אבל היכי דסגי בתלתא דעלמא יהי' מי שיהי' לא אמרינן מי יימר דמסתמא ימצא אנשים בכל העולם שיזדקקו לזה ומיושבי' קו' הנ"ל ולכאורה נראה בסברא זו נחלקו רש"י ותוס' דאי' במס' גיטין די"ז ע"א דסובר ר' יוחנן דתיקנו זמן משום בת אחותו והקשה בתוס' אמאי לא אמר דתיקנו זמן משום מזונות שתוציא מבעל מזונות שלותה קודם זמן הכתוב בגט שלא יוכל לומר גרשתיך קודם לכן וכתבו וז"ל ועוד משום מזונות לא היינו צריכין לתקן זמן דאפילו אין בו זמן יכולה לבקש עידי מסירה שיעידו לפני ב"ד שהיום נתגרשה ויכתבו לה שטר אחר, ומיהו שמא לא יתרצו עידי מסירה לבוא עמה לב"ד עכ"ל וכתב במוהר"שא דמהאי דר"י בסמוך ליכא ראי' דגבי פירי בלא זמן נמי תביא גיטה שבידה לב"ד (דבגט לבד מגיע לה פירי) משא"כ הכא לגבי מזונות דלא סגי כשתביא גיטה לב"ד (דאכתי לא נדע מאימת נתגרשה דיאמר גרשתיך קודם לכן) אלא שצריכה להביא עידי מסירה ושמא לא יתרצו לבא עכ"ל וקשה דא"כ לגבי פירי ג"כ לא הוי בידה דמי יימר דיזדקקו לה ב"ד או עדים שיכתבו לה שנתגרשה מאותו יום כנ"ל א"ו כסברא הנ"ל לכן בפירי דאין צריך עידי מסירה רק ב"ד או עדים דעלמא יהי' מי שיהי' י' שכיחי אנשים מכל העולם אבל לענין מזונות שצריך עדים מיוחדים ע"ז דהיינו עידי מסירה שפיר יש לחוש דלמא לא יזדקקו אותן עדים, אמנם מלשון רש"י גבי ר"ל וגבי מה שפי' שם לר' יוחנן דיש לו עד שעת נתינה המעיין שם היטב משמע דסובר דאפי' בעדים דעלמא שאינם מיוחדים אמרינן מי יימר עיי"ש והבן וכן משמע להדי' בתוס' במס' סוטה דכ"ה ע"ב ד"ה לאו בהא דסובר ב"ה שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וז"ל הכא לא שייך כל הני פלוגתא כו' דהכא כ"ע מודו דאמרי לאו כגבוי דמי והעמד ממון בחזקת בעליו שהרי צריך דיינין ולא בידו הוא כדאמרינן גבי גר מי יימר דמזדקק לי' בי' דינא יע"ש ועיין בא"ות סי' ס"ז סע"ק ב' וא"כ סוברים אפי' היכי שאין צריך מיוחדים לכך שייך מי יימר דיזדקקו לי' וא"כ הדרא קו' הנ"ל לדוכתי', ואולם כפי הנראה ההכרח לחלק בין האי דאי' בקדושין דס"ב לענין קנין דשלב"ל לעלמא די"ל באמת האי סברא מי יימר הוא חשש רחוק דיותר נוטה שיזדקקו ב"ד או עדים היכי שאין צריך להיות מי חדים, רק לענין קנין דשלב"ל לדידן דקיי"ל כחכמים לא מהני היכי דעבידי דאתי דהא אפי' לר"מ בעינן עבידי דאתי שפיר אמרינן משום מי יימר לא הוי דבר שבידו ממש משא"כ בעלמא בכל מקום אמרינן מן הסתם ימצא עדים או שלשה אנשים כיון שלא בעי מיוחדים, ויתיישבו קו' הנ"ל ואכתי צ"ע בזה כי מתוס' לא משמע כן:

פרט ב

יבואר ביאור דברי ר' נחמן אמאי מהני הך חזקה להוציא ממון:

ג יש לחקור בהאי פסקא דר' נחמן לפי מאי דקיי"ל דהלכה כשמואל במס' ב"ב דצ"ב ובכמה דוכתי דאין הולכין בממון אחר רוב להוציא ממון מחזקתו ולפמ"ש תוס' במס' ב"ק דכ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל ורוב הפוסקים דבכל מיני רובא ל"מ ודלא כתוס' במס' סנהדרין ד"ג ע"ב ד"ה דיני ממונות וב"ח בחושן משפט סי' רל"ב וכיון דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף מכ"ש שלא מהני חזקה להוציא ממון והא דאי' בכתובת די"ב ע"ב דמהני חזקת הגוף נגד חזקת ממון הטעם כדאי' שם בצירוף ברי או בצירוף מגו וא"כ קשה אמאי מהני חזקה דלא שביק התירא ואכל איסורא להוציא ממון הא לפמ"ש בת"הד סשמ"ט הטעם דלא מהני רובא להוציא ממון משום דהלכה הי' המוציא מחבירו עליו הראי' ורובא לא מיקרי ראי' ה"ה לענין חזקה שייך נמי האי טעמא דחזקה לא מקרי ראי' ברורה ואף אמנם דא"ש לרב לשיטתו מ"מ קשה להלכה (ואפשר לומר היינו טעמא דהרי"ף שחולק על האי דינא כדאי' בר"אש וטור משום דסובר דרב אזיל לשיטתו) וא"ל לפמ"ש הש"ך בס' תקפו כהן דבעל השטר הוי מוחזק בממון כיון דקיי"ל דאמרינן מגו להוציא היכי שהשטר מסייע ובע"כ הטעם משום דבעל השטר הוא מוחזק ז"א חדא לפמ"ש הא"ות בכללי מגו ס"ק ח' עיקר הטעם משום דחזקה שטרך בידי מה בעי מסייע ומגו בצירוף חזקה מהני להוציא ועיין מ"ש בקיצור ת"כ ס"ק ק"ל ובש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק ח"מ יע"ש וזה לא שייך לענין טענת פרוזבול הי' לי ואבד דאף שהשטר בידו מ"מ נפקע החוב כשאין לו פרוזבול א"כ אין חזקה זו מכרעת שיהי' כדבריו ועיין במרדכי בסוגין ותו הא האי דינא דר' נחמן הוא גם במלוה על פה כמ"ש רמב"ם בפ"ט מהלכות שמיטה הלכה כ"ד מיהו קו' זו לא ק"מ בפשיטות דבלא"ה קשה קו' זו במס' ב"ב ד"ה ע"ב דקיי"ל בח"מ סימן ע"ח דמוציאין ממון ע"י חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וקשה ג"כ קו' הלז וצריך לומר כמ"ש מוהרי"ט בש"ות ומוהרי"ק בשורש ע"ב דחזקה דאתיא מכח סברא שה שהשכל מחייב להך חזקה הוי כאנן סהדי שכן הוא שמועיל אפי' להוציא ממון דהוא ראי' ברורה וי"ל ה"ה חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא הוי חזקה דאתי' מכח סברא דכן הדעת מכרעת שמן הסתם לא יעשה עבירה היכי שבידו לעשות בהיתר:

ד אמנם קשה לי דהא פליגי תנאים בזה ובמס' חולין ד"ד ע"א מוכח דמהני חזקה זו דלא שביק התירא ואכל איסורא לכ"ע דהא אי' שם דמומר אוכל נבילות לתאבון ישראל בודק סכין ונותן לו משום דחזקה לא שביק התירא ואכל איסורא ומהני להפקיע חזקת איסור של ספק בשחיטה ועלה בדעתי לומר לפי מאי דאי' בדל"ו ע"א וע"ב מחלוקות ר' ורבנן ר' סובר שביעית בזמן הזה דרבנן ורבנן סוברים שביעית בזמן הזה הוא מן התורה ועיין ברש"י שם ד"ה רבא וכבר כתב הרב המגיד בפרק א' מאישות דליכא חזקת כשרות באיסור דרבנן דלא חמור אצל העולם דלאו כ"ע זהירי וא"כ י"ל בזה נחלקו התנאים ת"ק דסובר צריך שיהי' עמו פרוזבול סובר שביעית בזמן הזה דרבנן ויש לחוש דלא הי' נזהר כיון שאיסור הוא מדרבנן קיל בעיניו וחכמים דסוברים אינו צריך ונאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד סוברים דשביעית בזמן הזה דאורייתא ואמרינן מן הסתם הי' נזהר דבדאור' כ"ע זהירי, ולכן בהאי דמס' חולין דהוא איסור דאורייתא כ"ע מודו דמהני חזקה זו אבל באמת ז"א דהא רוב הפוסקים סוברים שביעית בז"הז דרבנן כדאי' בטור וש"ע סס"ז וסוברים הלכה כר' נחמן דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד ובע"כ צ"ל דסוברים דוקא היכי דשייך חשש יצרו תקפו משום הנאתו י"ל מאימת איסור דרבנן לא בהיל כ"כ אבל לענין לא שביק התירא ואכל איסורא אף באיסור דרבנן נזהר כיון דאפשר לעשות בהיתר או דסוברים שאני בנידון דה"המ שע"י חזקת כשרות שאנו דנין כבוא להקל באיסור דאוריי' כמבוא' להמעיין שם משא"כ הכא שגוף האיסור הוא דרבנן וא"כ קשה כנ"ל ואפשר לומר דת"ק סובר שאין למדין ממון מאיסור שאני חזקת איסור דלא אלים כ"כ דהא באיסורא רובא וחזקה רובא עדיף אבל בממון דלא מהני אפי' רוב להוציא ממון עיין תוס' במס' ב"מ ד"כ ע"א ד"ה איסורא ה"ה דלא מהני חזקה דלא שביק התירא כו' להוציא ממון כי בעל השטר לא חשיב כמוחזק כיון דקיי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי (ומה שחילקו האחרונים זלה"ה בזה כבר כתב בתומים שם מה שיש להקשות) ולית לי' הך סברא זו דחזקה דאתי' מכח סברא הוי כאנן סהדי, או דסובר דכיון דצריך דעת ב"ד שייך מי יימר ולא דמי להאי דחולין דהוא בידו לגמרי ואין צריך דעת אחרים וחכמים סוברים דהוי כאנן סהדי ולא אמרינן מי יימר כיון דסגי בכל ב"ד יהי' מי שיהי' וא"ש:

ה ואכתי איכא למידק כיון דקיי"ל הלכה כר' דשביעית בזמן הזה דרבנן למה הוצרך ר' נחמן לומר הטעם משום חזקה הא אפילו בספק אם לקח פרוזבול או לא כיון דמן התורה אין שביעית משמטת והוא רק איסור דרבנן וקיי"ל בכל מקום ספיקא דרבנן לקולא, ודוחק לומר דהוי ס"דר דאתחזק איסורא וגם יש לו עיקר בדאורייתא, ויותר נראה לענ"ד בישוב קו' זו חדא כעין שכתב המשנה למלך בפרק ד' מבכורת בהא דסבר ר' נחמן במס' עירובין דל"ו בדרבנן חזקה שליח עושה שליחותו הקשה ג"כ קו' זו ל"ל חזקה הא ס"דר לקולא ותירץ כיון דיש ספק אם נעשה מעשה המתיר אפי' בדרבנן ספיקא לחומרא וה"ה כיון דאיסור הוא לפנינו ויש ספק אם נעשה מעשה המתיר גם בדרבנן ספיקו לחומרא והוא כעין סברא שכתבתי בכמה דוכתי דספק התלוי במעשה לא הוי ספק דיותר י"ל דלא נעשה מעשה לכן מוכח לומר מטעם חזקה ועוד י"ל לפי מ"ש הב"י בח"מ סימן ס"ז בהא דנחלקו שתי לשונות במס' מכות ד"ב אליבא דשמואל כלישנא קמא סובר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים משמטת וללישנא בתרא אינו משמטת וסוברים ר"ת ורמב"ם ור"אש דהלכה כל"ב משום דשביעית בזמן הזה דרבנן וריב"א ורבינו אלי' פסקו כלישנא קמא והקשה ב"י על ר"ת ורמב"ם ור"אש וז"ל וא"ת הא בספיקא דממונא נקטינן קולא לנתבע והכא הוי איפכא קולא לתובע ויש לומר דטעמייהו משום דשמיטה איסורא הוא ומקלינין דלא תנהוג בי' כיון דרבנן הוא בזמן הזה וניהו דנ"מ לענין ממונא והוי חומרא לנתבע מ"מ כיון דבעיקרא לא אתי למיבעי אי מפקינין מהאי גברא אלא לענין איסורא אי נהג שביעית או לאו לקולא נקטינן כן נ"ל, וכתב במישרים נ"ד ורי"ף לא הביא אחד מלשונות נראה דפוסק כלישנא קמא דשביעי' משמטת דאיסורא הוא עכ"ל ואני כבר הוכחתי דאדרבא אי הוי איסור אזלינן לקולא דרבנן הוא אלא דס"ל כיון דנ"מ לענין ממונא ומספקא לן כהי לישנא מקלינן דכל ספק ממונא להוי חומרא לתובע וקולא לנתבע ורמב"ן וס' התרומת הסכימו להר"אש והכי נקטינן עכ"ל ומעתה לפ"ז בנ"ד לפי דברי ב"י כיון שכתב הטעם כיון דעיקר הספק בדין הוא לענין איסורא אבל לולי טעם זה סובר בספק איסורא דרבנן דאית בי' ממונא שדינן בתר ממון ואין מוציאין מן המוחזק ולא בתר איסורא וא"כ הכא דאנו דנין מיד לענין ממון כמו שדנין לענין איסור אזלינן בתר המוחזק לכן לולי הטעם דחזקה לא שביק התירא ואכל איסורא מטעם ספיקא דרבנן הי' פטור הלוה שהוא ומחזק בממון מלשלם לכן מוכרח לומר הטעם משום חזקה דלא שביק כו' וא"ש בפשיטות:

ו אמנם בגוף דברי הבית יוסף ראיתי בש"ות מוהר"י טראני ז"ל בספר ב' סימן נ' דף כ"ז לא ניחא לי' מ"ש ב"י בכוונת הר"אש וסיעתו וכתב טעם אחר בכוונתם כיון דשביעית בזמן הזה מדרבנן ומן התורה מחויב לשלם את החוב נהי דאיסור שביעית דרבנן מפקיע חיוב דאורייתא בזמן שהוא ודאי אבל כשהוא ספק אינו מפקיע דלא אתי ספק דרבנן ומפקיע חיוב דאורייתא וכעין ספק בתקנה אוקמי אדינא יע"ש שמביא כמה ראיות לזה ונראה להביא ראי' ברורה לסברא הלז דספק בתקנה אוקמי אדינא אפי' להוציא מן המוחזק ממ"ש רמב"ם בפרק ד' מהלכות גזילה ואבידה הלכה ז' הי' שם שכירו ולקיטו של בעל הבית אינן נשבעין ונוטלין וכתב הרב המגיד שם וז"ל בעי' דלא אפשטא בגמ' דשבועת דמ"ז ע"א ולפיכך כתב אין אלו נשבעין ונוטלין ולא פסק שאם תפס הנגזל אין מוציאין מידו כדרכו ברוב תיקו האמורין בגמ' לפי שכל זה מן התקנה הוא ובמה שלא התקינו בפירוש אפי' אם תפס מוציאין מידו יע"ש הרי אף דלשיטת רמב"ם מהני תקיפה ולשיטתו תקיפה ותפיסה מדעת דהיינו ברשות שווי', מ"מ בספק בתקנה אוקמי אדינא וא"כ ה"ה בנידון הנזכר בב"י הנ"ל כיון דמן התורה שביעית בזמן הזה אינו משמט וחייב הלוה לשלם ואף דחכמים תיקנו שישמט מ"מ כשיש ספק בתקנה אוקמי אדינא דהיינו דין תורה וחזקת מרא קמא לית ללוה בממון כי הם של מלוה רק יש לו דין תופס ובכה"ג בספק תקנת חכמים אפי' תפס מוציאין מידו דלשיטת רמב"ם שוה תקיפה לתפיסה מדעת ועיין בהר"אש במס' בכורת די"ב סימן ט"ו בשם רמב"ן ומשנה למלך בפרק כ"א מהלכות מלוה ולוה בש"ע א"העז סימן קי"ח ס"ו וע"ע ברמב"ם בפרק ח' מהלכות עבדים הלכה ד' ובלחם משנה ובמוהרי"ט הנ"ל ולפי דבריו נסתר תי' הנ"ל דאכתי קשה למה קאמר ר' נחמן הטעם משום חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא תיפוק לי' אפי' אם הוא רק ספק אם עשה פרוזבול או לא ג"כ נאמן המלוה ומחויב הלוה לשלם כיון דמן התורה חל החיוב על הלוה רק חכמים פטרוהו ולא פטרוהו רק היכי שבודאי לא לקח פרוזבול אבל כשיש ספק אולי לקח פרוזבול חל החיוב על הלוה בין מן התורה ובין מדרבנן דאי אזלינן בתר דין דאורייתא מחויב לשלם כיון דשביעית אין נוהגת בז"הז ואי אזלינן בתר דין דרבנן הא הם אמרו דספיקא דרבנן לקולא והיכי שיהי' ספק אם הי' איסור שביעית אוקמי אדין תורה ולכאורה לפי דבריו מוכרחין אנו לתרץ כתי' א' ע"פ הכלל שכתב המשנה למלך בפ"ד מבכורת וא"ש ולכאורה י"ל בגוף סברת מוהרי"ט הנ"ל יש לחלק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ בפני עדים לפמ"ש רמב"ם בפ"ג מעדות הלכה ד' הובא בש"ך ח"מ סי' כ"ח ס"ק י"ד בש"ע שם סי"ד דעדות שבשטר הוא רק מדרבנן דמדאור' ל"מ משום מפיהם ולא מפי כתבם א"כ א"א לומר כשיש ספק אוקמי על דין תורה כיון שמן התורה פטור הלוה לגמרי ועיקר החיוב בא רק מדרבנן, וכיון שהם אמרו ששביעית משמטת שפיר י"ל כשיש ספק אם נפקע האיסור מהלואה הלז או לא אף שהוא ספקא דרבנן מ"מ פטור הלוה מלשלם כיון שמוחזק בממון דהא יש לו חזקת ממון מעליותא כיון שמן התורה פטור מלשלם משא"כ במלוה ע"פ בפני עדים שמעידין מפיהם בפני ב"ד שפיר י"ל כסברא הנ"ל כשיש ספק אוקמי אדין תורה שמחויב לשלם ועיין לח"מ שם הלכה ד' ואין דבריו מוכרחין וע"ע בב"ש א"העז סי קמ"א סק"ע, ואין להקשות מה מקשה הש"ס על ר' נחמן ממתני' וכן בע"ח שמוציא שטר חוב הרי אלו לא יפרעו דלמא שאני שט"ח ורב מיירי במלוה ע"פ ז"א חדא דרב אמר סתם ותו דא"כ למה אמר הטעם משום חזקה הא בכה"ג אפי' מטעם ספק חייב לשלם וכיון שהוא מטעם חזקה אין לחלק בין מלוה ע"פ למלוה בשטר ולשיטת הלח"מ א"ש בפשיטות דהא אי' במתני' בסתם משמע אפי' כשעדים חיים דבכה"ג גם בשטר מהני מן התורה וכל זה פשוט ונכון:

פרט ג

יבואר דעת הפוסקים להלכה אי קיי"ל כר' נחמן דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד:

ז כבר בארנו בפרט א' לשון הש"ס ולדינא מצינו בזה שלשה שיטות א) שיטת הריף ז"ל ובל העיטור מובא בטור סי' ס"ז שאין הלכה כר' נחמן אלא כסתם מתני' בכתובת דפ"ט שאינו נאמן, ואף שלא כתב הרי"ף כן להדי' למד הר"אש זלה"ה כיון שלא הביא שם במס' גיטין דברי ר' נחמן ומתני' דהוציא שט"ח כתב במקומו בפרק הכותב משמע כיון דמסתמא דמתני' כר' מאיר הלכה כוותי' יע"ש ועיין בספר גדולי תרומה בשער מ"ה סק"ב לפ"ד לא מוכרח דרי"ף חולק די"ל דסובר כרמב"ם, שיטה ב) שיטת הר"אש וטור וסיעתם שהלכה כר' נחמן שהוא נאמן ולא עוד אלא שפותחין לו שמא פרוזבול הי' לך ואבד ומבואר להדי' שהוא מטעם חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא. ובש"ע שם סעיף ל"ג סתם כדיעה זו וכ' סמ"ע בס"ק נ"ה טעם זה יע"ש שיטה ג) הוא דעת רמב"ם מפ"ט משמיטה ויובל הלכה כ"ד שפוסק ג"כ דנאמן, אבל לא מטעם חזקה דלא שביק התירא ואכל איסורא שכתב שם וז"ל המוציא שט"ח אחר שביעית ואין עמו פרוזבול אבד חובו ואם אמר הי' לי ואבד נאמן שמזמן הסכנה ואילך בע"ח גובה שלא בפרוזבול ולא עוד אלא כשיביא בע"ח את שטרו או כשבא לתבוע במלוה ע"פ אומרים לנתבע שלם לו ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבל שלו אומרים לתובע הי' לך פרוזבול ואבד אם אמר הן נאמן ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו יע"ש, הרי שלא כתב הטעם כמו שאמר ר' נחמן משום חזקה רק מן הסכנה ואילך וכמו שכתב בכ"מ שם דפי' בדברי רשב"ג בכתובת דפ"ט שאמר מן הסכנה ואילך בע"ח גובה שלא בפרוזבול ר"ל שכיון שגזרו על המצות הי' יראי' לשמור פרוזבול התקינו שיהי' המלוה נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד ואע"פי שעברו הגזירה נאמן לומר כן שלא לחלק בין זמן לזמן ורשב"ג מפרט הוא והלכה כמותו ואת"ל שהוא חולק הא קיי"ל בכל מקום ששנה ר"ש ב"ג במשנתינו הלכה כמותו יע"ש וזהו דלא כס' קרבן העדה בירושלמי שם ד"ה מתניי שהבין כשעברה סכנה אינו נאמן ובמכ"ת נעלם מעין העדה דברי הכ"מ וכן מורה לשון המתני' דאי' מן הסכנה ואילך וכן מבואר להדי' בס' שיטה מקובצת שם בשם תלמידי רבינו יונה ז"ל מיהו יש להבין הא רמב"ם כתב בהלכה כ"ו וז"ל טען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי והתובע אמר לא כי אלא הקפת חנות הוא שאינה נשמטת שהרי לא זקפתיה מלוה ה"ז נאמן שהרי אם ירצה יאמר מלוה הי' ופרוזבול הי' לי ואבד שכיון שתיקנו חכמים פרוזבול חזקה הוא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור עכ"ל א"כ סובר חזקה שהמציא ר' נחמן ואמאי אינו נאמן קודם הסכנה מ"ש קודם גזירה מלאחר גזירה ונ"ל שסובר מטעם חזקה זו לבד אינו נאמן להוציא ממון מחזקתו לדידן דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר רוב וגם קיי"ל כרבנן דר' אחא במס' ב"ב דצ"ג ע"א דלח מהני אפי' אומדנא דמוכח להוציא ממון כ"א באומדנא דמוכח טובא שיהי' בגדר אנן סהדי כמ"ש בכלל אומדנא דמוכח והדבר נמסר לחכמים הם שקלו בדעתם בשכלם הקדוש לידע איזה דבר הוי אומדנא דמוכח טובא שיהי' בגדר אנן סהדי לכן קודם סכנה אף שיש חזקה דלא שביק התירא ואכל איסורא מ"מ טענה זו דהי' לי פרוזבול ואבד ריע דמן הסתם אדם נזהר לשמרו דהא בכל מקום טענת נפילה הוי טענה גרועה ולא הוי ראי' ברורה להוציא ממון ואולם לאחר סכנה הי' יראי' לשמור פרוזבול הוי ט טענה מעליא במה שטען שאבד מהני חזקה זו להוציא ממון כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו כיון דהוא חזקה דאיתא מכח סברא כמ"ש בפרט הקדום רק מחמת שטען פרוזבול היה לי ואבד מגרע בעצמו לחזקה זו כיון שהי' קודם סכנה שהי' יכול לשמרו וממילא לאחר סכנה שהוא טענה מעליותא נאמן דהוי כאנן סהדי שכן הוא, דמחמת שהי' מתיירא לא נזהר לשמרו מיהו קשה מאי מקשה הש"ס על ר' נחמן ממתני' דאי' וכן בע"ח שהוציא שט"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו הא רב הי' לאחר הסכנה ובכה"ג נאמן כמו דסובר רשב"ג שם באותו מתני' ומצאתי ראיתי בס' גידולי תרומה בשער מ"ה סע"ק כ"ב שהרגיש בזה וז"ל ותימא בין יהי' רשב"ג מפרש בין יהי' חילק מאי פריך לרב ממתני' דהוציא שט"ח והוצרך לאוקמי כתנאי דברייתא הא רב אמר למילתא כרשב"ג דמן הסכנה ואילך הוא נאמן בלא פרוזבול אפי' אחר שעברה גזירה ורב לאו קודם גזירה מיירי יע"ש שהניח בקו' ולענ"ד לק"מ דא"כ למה אמר ר"נ ורב דין זה בשמם הוי להו לומר הלכה כרשב"ג דמתני' שמן הסכנה ואילך נאמן אע"כ דרב סובר דחזקה זו לבד מהני להוציא ממון אף קודם גזירה משום דרב אזיל לשיטתו דלדידי' קלישא חזקת ממון דהא סובר הולכין בממון אחר רוב ה"ה דאזלינן בתר חזקה להוציא ממון שפיר מקשה ממתני' דמשמע קודם סכנה אינו נאמן ואמאי קאמר רב בסתם ומשני דהוא סובר כתנא דברייתא שהם חכמים דאומרים ג"כ בסתם ולא מחלקין בין קודם סכנה ובין לאחר סכנה משמע בכל גווני נאמן וראיתי בא"ות סס"ז סע"ק כ"ח שהקשה ג"כ קו' ג"ת הלז ותי' באופנים שונים ועל תירוצו יש לפקפק להמעיין היטב ולענ"ד נראה פשוט כמ"ש דלק"מ ולענין הלכה קיי"ל דנאמן:

פרט ד

יבואר מחלוקת הפוסקים אי נאמן המלוה בלא שבועה כיון דחזקה מסייע לו:

ח התוס' במס' גיטין סם בד"ה לא שביק התירא ואכל איסורא כתבו וז"ל אומר ר"ת דמהאי טעמא נאמן אפילו בלא שבועה עכ"ל ולכאורה משמע כדבריו מלשון נאמן שמשמע בדיבורו לבד וכמו שכתב בעל התרומת בשער כ"ט חלק ב' סק"ו וז"ל ואי אמרת ניהו דאהני האי חזקה למיגבי ממונא אבל לענין שבועה לא סגי דלא משתבע בין האשה בין חנוני, אמינא לך דליתא דנאמנות לגמרי משמע יע"ש הרי שכתב כן לפרש בדברי ר"ג דאמר בכתובת די"ג ע"ב נאמנות שר"ל לגמרי בלא שבועה מכ"ש שי"ל כן בכוונת ר' נחמן שדרך אמורא לפרש דבריו דאם איתא דצריך לישבע הי' לו לפרש ועיין במס' ב"מ דק"י ע"א ברש"י ד"ה שכירי ונראה מלשון ר"ת שכתב מהאי טעמא אפ"ל כמ"ש בפרט ג' דהוי קשה לי' למה קאמר טעמא דחזקה כיון דקיי"ל שביעית בז"הז דרבנן וכשיש ספק מוקמינן על דין תורה שמחויב לשלם כמש"ש ואי משום דהוי ספק אם נעשה מעשה המתיר י"ל דלית לי' האי כללא שכייל המשנה למלך בפ"ד מבכורת ועל קו' המ"ל שם שערי תירוצים לא ננעלו כמבואר שם, לכן קאמר שמוכרח לומר טעמא דחזקה כדי שיהי' נאמן בלא שבועה וראיתי שמו"ז הב"ח ז"ל כתב בסי' ס"ז וז"ל, נראה דס"ל כיון דסמכינן אהא דלא שביק התירא ואכל איסורא כו' ואוכלין משחיטת ישראל מומר לתאבון וכדרבא בריש חולין כ"ש דסמכינן אהא לגבי ממון ותו דמדפותחין לו מידי פרוזבול הי' לך ואבד. ואי איתא דצריך שבועה היאך פותחין לו בדבר שאפשר שהוא שקר אלא ודאי דנאמן בלא שבועה דמסתמא ודאי הו"ל פרוזבול ואבד דלא שביק התירא כו' ולהכי נמי פותחין לי והכי משמע במרדכי ותו מדמותיב מדתנן וכן בע"ח שהוציא שט"ח כו' ולא אשכח פירוקא אלא תנאי היא ולא פריקו דה"ק הרי אלו לא יפרעו אלא בשבועה יפרעו אלמא דלר' נחמן אפי' בלא שבועה גם הר"אש כתב בפסקיו כר"ת עכ"ל בראי' זו ממס' חולין זכיתי ג"כ כמ"ש בפרט ג' ודחיתי שם דליכא ראי', ולכאורה יש להבין לפי מאי דקיי"ל דלא סמכינן על חזקה היאך דאפשר לברור ומהאי טעמא כתבתי בכמה דוכתי לכן סוברים הרבה מראשונים ז"ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה כיון דקיי"ל דמגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ורמב"ם כתב בפרק י"א מהלכות שבועת דשבועת אמת הוא מצוה שכתב שם הלכה א' וז"ל כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בב"ד בשם שנאמר בשמו תשבע זו מצות עשה שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה הוא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו עכ"ל, וכמו שאין סומכין על חזקה באיסורא היכי דאפשר לברורי ה"ה דלא סמכינן על מגו היכי דאפשר לברורי וע"י שבועה אפשר לברר דמן הסתם ישבע האמת וכיון שמצוה לישבע לכן לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה וא"כ מהאי טעמא ניחא נמי דלא מהני חזקה לאפטורי משבועה כיון שאפשר לברורי ע"י שבועה לא סמכינין על חזקה מיהו לזה יש כמה תשובות בדבר חדא די"ל דר"ת סובר כמ"ש רמב"ן בס' המצות להשיג על רמב"ם וסובר דשבועת אמת בשבועת דיינים ליכא מצוה אדרבא איכא איסורא כמו שהאריך שם והוי כא"א לברורי והא דלא אמרינן מגו לאפ"מש אף אי יסבור ר"ת כן י"ל דלית לי' טעם הנ"ל רק כמ"ש הסמ"ע וש"ך בח"מ סי' רנ"ו, ולפ"ז אפשר לומר לכן רמב"ם בפ"ט משמיטה ויובל כתב נאמן לומר פרוזביל הי' לי ואבד ולא כתב שנאמן בלא שבועה דרמב"ם לשיטתי' בי מת צריך לישבע מיהו ז"א הכרח דדרכו למשוך אחר לשון הש"ס לא לחדש מעצמו כ"א במקומות מועטים ועוד י"ל דחזקה דאתיא מכח סברא הוי כאנן סהדי שכן הוא ועדיף משאר חזקות ואף בחזקה דלא אתיא מכח סברא צריך לברר כיון דלא אלים כל כך דאין הדבר ברור שכן הוא אבל בחזקה כזו דאלים טובא וכאנן סהדי שכן הוא, וכמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו במס' ב"ב ד"ה ודעת בעל התרומת הובא בש"ך סע"ח סקט"ו שאין יכול להשביע היסת למלוה אחר פרעון מטעם חזקה זו וכן דעת רמ"א והיינו משום דחזקה זו הוי כאנן סהדי ועוד י"ל אפי' לרמב"ם ששבועת אמת הוא מצוה היינו בזמן שהי' נשבעין בשם, וא"כ לפי מ"ש הטור בספ"ז בשם רש"י ורמ"ה בדורותינו בטלו שביעת בשם משום חומר האיסור ותיקנו להשביע בארור וכן אי' בש"ע שם סי"ט י"ל דליכא מצוה ולא הוי אפשר לברורי וכיון דעכ"פ צריך למינקט ס"ת בידו אין ליתן שבועה היכי דיש חזקה המסייע, ויש להסתפק בכוונת ר"ת וסיעתו אי ר"ל שאין צריך המלוה לישבע קודם פרעון כמו בעלמא במלוה בשטר כשטוען הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך וכיו"ב אבל לאחר פרעון יכול להשביע שישבע המלוה שבועת היסת שהי' לו פרוזבול, או שאין צריך לישבע אפי' לאחר פרעון ולכאורה נראה לפמ"ש לעיל דדמי לחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וכבר כתבתי לעיל דעת בע"הת ורמ"א שאין צריך לישבע אפי' לאחר פרעון וי"ל ה"ה, ואולם הש"ך בסימן ע"ח סע"ק מ"ו חולק ע"ז והעלה דחזקה לא מהני לפטור מהיסת דאף דמשווי כאילו מלוה מוחזק בממון ודימה לחזקה בקרקע שלשה שנים מ"מ צריך היסת דחזקה ל"מ לפטור מהיסת וצריך לישבע לאחר פרעון וי"ל ה"ה צריך לישבע לאחר פרעון ואפשר כיון דהקילו בפרוזבול הרבה קולות יותר מבעלמא גם לענין זה הקילו שא"צ לישבע אפי' לאחר פרעון וכן משמע מסתימת דבריהם דכל כי האי הו"ל לפרושי ואפ"ל הטעם כיון דמן התורה החוב ברור אף שלא לקח פרוזבול וכשיש ספק אוקמי על דין תורה ועיין ב"ש סס"ח סעקכ"א ובסצ"ו סעק"ח שכתב בדעת כמה פוסקים דחזקה מהני לאפטורי אפילו משבועת היסת וצ"ע בזה:

ט שיטה ב) שיטת הרמ"ה, הובא בטור שכתב שהוא נאמן אבל צריך שבועה יע"ש ולא נתבאר אי קודם פרעון נשבע המלוה ונוטל או לאחר פרעון נשבע המלוה היסת, ואולם משמע שהוא קודם פרעון, וכן נראה מלשון בעל התרומת שהובא בב"י שם איכא מאן דאמר דבכל מקו' שנאמן התובע משתבע היסת ושקיל עכ"ל משמע קודם פרעון וראיתי בספר שיט' מקובצת במס' כתובת דפ"ט ע"א עלה דמתני' שם וכתב וז"ל וגבי פרוזבול לית הילכתא כהאי מתני' דבהדי' אוקימנא לה בפרק השולח ואפי' שלא בשעת הסכנה אם אמר פרוזבול הי' לי ואבד נאמן ואע"פי שאין לו עידי פרוזבול וכתב רמ"ה מסתברא דמחייב שבועה כעין דאורייתא עכ"ל, והיינו משום שנשבע ונוטל צריך לישבע כעין דאוריי' כמו בכל הנשבעין ונוטלין שנשבעין שבועת המשנה דהוי כעין דאורייתא, וההפרש בין שבועת המשנה להיסת מבוער בטוש"ע ח"מ ספ"ז, וכפי הנראה הוא אותו רמ"ה המובא בטור כאן, ומשמע אף אם לא טען הלוה אשתבע לי פוסקים הב"ד שבועה ול"ד למלוה בשטר שצריך הלוה לטעון כדאי' בסי' פ"ב סעיף ב', תדע דבע"כ הכא אלים דהא התם אם טען הלוה שמא לא משביעין למלוה כדאי' שם והכא לשיטת רמ"ה שכתב סתם משמע דמיירי בכל גווני אף שאין הלוה יודע אם לקח פרוזבול (ועיין בא"ות סס"ז ס"ק כ"ט) ובע"כ דהכא אלים טפי שאין יכול להוציא בלא שבועה דעל טענה זו אין השטר שבידו מסייע לו שנימא שעל ידי חזקה שטרך בידי מה בעי אומר אמת, וק"ק אמאי לא חשיב במס' שבועת דמ"ד ע"ב בהדי הני דנשבעין ונוטלין, ועיין בתוס' מס' כתובת ד"פ ע"א ד"ה ישבע ויש ליישב להמעיין היטב ודוק ולהלכה העלה הב"ח שאין צריך לישבע וק"ק שבש"ע בסס"ז סעיף ל"ג לא כתב להדי' שנאמן בלא שבועה:

**(הג"ה ודע לכאורה נראה לפמ"ש הש"ך בסי' צ"ה סע"ק י"ז וסי' ס"ו ס"ק קכ"ה וסע"ב ס"ק כ"ה בשם ריטב"א אפי' למ"ד דאמרינן מגו לאפטורי משבוע' היינו משבוע' חמור' אבל בשבועת היסת לא פלוג רבנן בתקנתם והסכים הש"ך וחולק על רבותיו של ריטב"א וב"ח ולחם משנה שם ועיין בהגהות מרדכי השנויות במס' ב"מ ברפ"ק שמוכח שכן דעת ר"ת, י"ל ה"ה לענין חזקה לאפטורי משבועת היסת עשאו לא פלוג כמו במגו אף היכי דלא שייך טעמא דר"נ עשאו לא פלוג ה"ה וצ"ע ואין כאן מקומו:)**

פרט ה

יבואר אי נאמן לטעון פרוזבול הי' לי ואבד באתרא דלא נהיגי למיכתב פרוזבול:

י רבינו הגדול הטור בסימן ס"ז כתב וז"ל והרמ"ה כתב שהוא נאמן אבל צריך שבועה ואפי' בשבועה לא מיהמן אלא באתרא דנהיגי למיכתב פרוזבול אבל באתרא דלא נהיגי למיכתב פרוזבול לא מיהמן וא"א הר"אש זלה"ה הביא בפסקיו דברי ר"ת שכתב שנאמן בלא שבועה ולא חילק בו עכ"ל וכן הרמב"ם וש"ע כתבו סתם משמע שבכל מקום נאמן וק"ק לשיטת רמ"ה למה לר' נחמן לומר מטעם חזקה לא שביק התירא כו' אמאי לא קאמר הטעם בפשיטות כיון דמנהג הוא לכתוב פרוזבול מסתמא לא שינה ממנהג דבכל מקום אמרינן דמן הסתם אדם נוהג כמנהג המקום, מיהו קו' זו לא קשה כ"כ דעדיפא מיני' קאמר דלכן מסתמא עשה כמנהג כיון דבידו לעשות בהתירא, ואולם קשה לשיטת הר"אש וסיעתו אמאי יהי' נאמן לומר ששינה ממנהג היכי שאין נוהגין לכתוב פרוזבול מה בכך שיש לו חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא הא הוי חדא נגד תרתי דיש ללוה חזקת ממון וגם חזקה שמן הסתם נהג א"ע כמנהג המקום שאין כותבין פרוזבול, ולכאורה עלה בדעתי לומר לפמ"ש ב"י בשם תשובת רמב"ן ורשב"א שאפי' עכשיו שאין העם מורגלים בפרוזבול ולא יודעין אותו נאמן לומר תנאי הי' בינינו שלא תשמט שביעית מהאי טעמא גופא דרב דלא שביק התירא וכו' וא"כ י"ל כוונת ר' נחמן שאמר בסתם דנאמן ולא מחלק בין אתרא דנהיגי לאתרא דלא נהיגי לכן נאמן אפי' באתרא דלא נהיגי משום שנאמן שעשה פרוזבול במגו שהי' אומר תנאי הי' בינינו שהי' נאמן מטעם חזקה דלא שביק כו', אבל ז"א דקשה על ר' נחמן לשיטתו דבע"כ סובר דלא אמרינן מגו במקום מנהג דאי' במס' ב"מ דף ק"י ע"א, אריס אומר למחצה ירדתי ובעל בית אומר לשליש הורדתיו מי נאמן ר' יהודא אומר בעל בית נאמן ר' נחמן אמר הכל כמנהג מדינה סבר מיני' לא פליגי הא באתרא דשקיל אריסא פלגא הא באתרא דשקיל אריסא תילתא אמר להו רב מרי ברי' דבת שמואל הכי אמר אביי אפי' באתרא דשקיל אריסא פלגא פליגי ר' יהודא אמר בעל בית נאמן דאי בעי אמר שכירי ולקיטי הוא א"כ בע"כ סובר ר' נחמן דלא אמרינן מגו במקום מנהג והיינו היכי שטענה שטוען עכשיו הוא נגד המנהג אינו נאמן במגו להכחיש המנהג ה"ה הטענה שטוען עכשיו שהי' לו פרוזבול הוא נגד מנהג ואמאי נאמן אפי' במגו והלכה כר' נחמן שם כמ"ש הרי"ף ור"אש וטוש"ע ח"מ סיש"ל סעיף ה' והש"ך בסי' פ"ג בכללי מגו סק"ב להלכה פסוקה דלא אמרינן מגו במקום מנהג מדינה משום דלגבי מנהג הוי כמגו במקום עדים וא"כ התם אף דבעל בית הוא מוחזק מ"מ א"נ במגו לבטל המנהג מכ"ש הכא שזה יש לו מגו במקום מנהג בא להוציא ממון ועיין ש"ות מוהרי"ט חלק א"העז סי' כ"ה שהאריך הרבה בענין מנהג ועיין בא"ות בכללי מגו ס"ק צ"ב לפמ"ש שם בשם שיטה מקובצת ובשם רבינו יהונתן ז"ל דמפרש דלכך אינו נאמן לר"נ במגו דשכירי ולקיטי דאית לי' קלא י"ל דבעלמא במגו מעליא מהני אפי' במקום מנהג לק"מ קו' הנ"ל אבל לפי הבנת רוב ראשונים ואחרונים קשה וא"ל בודאי אם המנהג הוא שאין עושין שום היתר בהשמטת כספים גם הר"אש מודה שאינו נאמן כמו דמוכח להמעיין בטור ובב"י בשם תשובת רשב"א רק שמיירי שמנהג הוא לעשות היתר אבל לאו דוקא ע"י כתיבת פרוזבול רק בתנאי שלא נשמט שביעית וא"כ עכ"פ לענין זה הי' הוא בכלל מנהג שעשה היתר ואף שעכשיו אומר שלא עשה כמנהג רק עשה היתר אחר אשר אין המנהג כן מ"מ נאמן כיון שלענין זה אינו רוצה להפקיע א"ע ממנהג שעשה היתר דז"א דאכתי קשה נימא לענין מה שהודה לחובתו נאמן דעדיף הודאתו אפי' מעדים מכ"ש שנאמן לחובתו נגד מנהג ומה שאמר לזכותו א"נ כעין האי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי במס' שבועת דמ"א ע"ב ובח"מ סע"ט ס"א ואפשר כיון דשביעית בזמן הזה דרבנן לכן מקלינן כמה קולות שלא מקילין בעלמא כמו דמבואר להמעיין בהראשונים זלה"ה ואכתי צ"ע:

פרט ו

יבואר חקירה בהא דקיי"ל דנאמן המלוה לומר פרוזבול הי' לי ואבד אי הוא דוקא כשלוה טוען שמא אבל בשלוה מכחישו שלא עשה היתר א"נ או דלמא לא שנא:

יא יש לחקור בהא דקיי"ל כר"נ דמלוה נאמן אי היינו דוקא כשטוען מלוה ברי ולוה שמא לכן סובר ר' נחמן אפי' במלוה ע"פ נאמן המלוה להוציא ממון אף דסובר ברי ושמא לאו עדיף משום דחזקת ממון עדיף כדאי' בכתובת די"ב ע"ב מ"מ בצירוף חזקה לא שביק התירא כו' עדיף מחזקת ממון כעין דאי' שם בתי' בתרא דברי בצירוף חזקת הגוף עדיף מחזקת ממון אפי' בברי גרוע ושמא טוב כמ"ש תוס' שם ועיין בש"ך סי' צ"א ס"ק י"ב בשם בע"הת שלמד מזה גם בעלמא היכי שיש ברי וחזקה מהני להוציא ממון כמו ברי בצירוף חזקה שליח עושה שליחתו אף שהוא רק חזקה דרבנן כדמוכח במס' עירובין דל"ב ע"א אבל היכי דהלוה טוען ג"כ ברי ל"מ חזקה דלא שביק כו' להוציא ממון או דלמא דהוי חזקה דאתיא מכח סברא כמו חזקה א"א פורע בתוך זמנו שמהני להוציא ממון אפי' בברי וברי ובשגם כיון דהפקעת חוב הוא רק מדרבנן הקילו כשיש למלוה חזקה המסייע לדבריו דתיקום על דין דאורייתא, ולכאורה י"ל דנחלקו בזה אבות העולם דהנה הרמב"ם כתב בפ"ט משמיטה ויובל הלכה כ"ו וז"ל טען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי והתובע אומר לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת שהרי לא זקפתי' מלוה ה"ז נאמן שהרי אם ירצה יאמר מלוה היתה ופרוזבול הי' לי ואבד שכיון שתיקנו חכמים פרוזבול חזקה הוא שאין אדם מניח דבר במותר ואוכל איסור עכ"ל משמע להדי' שסובר שטענה זו בעצמה אינה כדאי לה להאמינה כ"א בצירוף מגו וכן נמשך אחריו הטור וז"ל וכן אם אומר המלוה תנאי הי' בינינו שלא תשמטנו שביעית או הקפת חנות הי' או שאר דברים שאין השביעית משמטת נאמן במגו דאי בעי אמר פרוזבול הי' לי' ואבד יע"ש והיינו כדעת רמב"ם כמ"ש ב"י ולכן כתב במישרים בזמן הזה שאין אדם נאמן לומר פרוזבול הי' לי נראה דנאמן נתבע והמע"ה, וכן יסד המחבר להלכה בסעיף ל"ד ועיין בסמ"ע ס"ק נ"ה ונ"ז ובכנ"הג בהגהות הטור בס"ק מ"ו ומ"ז באריכות ואולם הב"י הביא שם דעת רמב"ן ורשב"א שאפי' את"ל בזמן הזה אין כותבין פרוזבול כשמואל דבעינן ב"ד דר"א ור' אסי מ"מ נאמן לומר ע"מ שלא תשמטני שביעית הלויתי אף שלוה מכחישו כי טענה זו בעצמה כדאי להאמינה כיון דאיכא תקנתא לא שביק התירא וכו' השתא בפרוזבול מיהמן אף דאיכא למיחש דלא אזדקק לי' בי' דינא בהך טענה לא מהימן ע"ש וא"כ י"ל רמב"ם וסיעתו סוברים שא"נ להוציא ממון כ"א בשיש לו ברי וחזקה או חזקה ומגו נגד חזקת ממון דהוי חדא במקום תרתי לכן א"נ לומר הקפת חנות הי' או שהתנה שלא תשמט שביעית כיון דלוה מכחישו והוי ברי וברי לא אלים חזקה לא שביק כו' להוציא ממון כ"א בצירוף מגו וכמ"ש ב"י בשם בע"הת דלא הוי מגו להוציא כיון דחזקה מסייע ובפרוזבול הי' לי ואבד בע"כ טוען הלוה שמא שא"י אולי עשה פרוזביל שלא בפניו שאין צריך שיהי' בפני הלוה אבל רמב"ן וסיעתו סוברים דחזקה דלא שביק התירא הוי כאנן סהדי כיון דהוי חזקה דאתיא מכח סברא לכן מהני להוציא אפי' בברי וברי, אמנם ראיתי במרדכי במס' גיטין שם בסימן שע"ט שכתב וז"ל מעשה באחד שתבע ר' זקוקים והלה השיב איני חייב לך אלא ק' כי הלויתני ק' במאתים ריבית קצוצה והשיב השני חלילה לי אך שאלתני להלוות ק' זקוקים שהיית רוצים להלוותם במאתים ריוח לשנה והמותר יהי' שלך והלה משיב המעשה הי' כאשר טענתי ואם הרוחתי הרוחתי לעצמי ושלח הר"ר יחזקי' הדין לפני ר' יחיאל מפריש והשיב הלוה נאמן כמו שטען שהלוה בהיתר דקיי"ל אדם נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד ופי' ר"ת דנאמן אף בלא שבועה דלא שביק וכו' והקשה לו הר"ר יחזקי' דלמא שאני פרוזבול משום דאידך ל"מ מכחיש לי' דמה יודע זה אם כתבו לו ב"ד לזה או לאו אבל בנידון זה הרי מכחישו ואומר שבאיסור הלוהו והשיב רבינו יחיאל בע"כ גבי פרוזבול נמי מיירי במכחישו דהא סתמא קאמר תלמודא נאמן אדם לומר פרוזבול הי' לי ואבד וקיי"ל דלא כותבין פרוזבול אלא ב"ד גדול שבדור לדברי ר"ת או בדינא דר"א ור' אסי ובמקום שידוע שלא עמד זה במקום ב"ד דר"א ור' אשי או נשאלת מב"ד דר"א ור' אסי אי כתבו לו פרוזבול או לאו וא"כ היאך מצי למימר פרוזביל הי' לו אלא א"כ דאמר קבלתי עלי שלשה רועי בקר במקום ב"ד דר"א ור' אסי והלה מכחישו ואפ"ה קאמר דנאמן לומר הי' לי ואבד ואפילו בלא שבועה מטעם דלא שביק התירא כו' וכן פסק רבינו שמואל בר"ב וכ"פ הר"ם דנאמן בלא שבועה עכ"ל א"כ נשמע שנחלקו בזה הר"ר חזקי' עם רבינו יחיאל ולאחר העיון ראיתי בתומים סי' פ"ז ס"ק כ"ט שכתב מעין זה ות"ל כוונתי לדבריו שכתב כדברינו הנ"ל לכן סוברים הרמב"ם וסיעתו דבעינן בטענת תנאי או הקפת חנות טעמא דמגו כנ"ל והנאני שכוונתי לדעת הגדול ואולם תמהני על עין העדה אמאי לא הביא מחלוקת הר"ר חזקי' ורבינו יחיאל הנ"ל שוב ראיתי בב"י יו"ד סי' קס"ט שמפרש דברי ר"י דשטר או משכון בידו לפיכך נאמן המלוה אבל במלוה ע"פ א"נ להוציא אפי' בשבועה וש"ך שם סע"ק ע"ט השיג ע"ז ועיין רש"ך ס"ק פ"א וע"ע בש"ך יו"ד סי' קע"ז סע"ק כ"ז ואולי מה"ט לא הביא האו"ת דעת ר"י מפריש, ועיין ביו"ד בש"ך סי' ק"ס ס"ק ל"ג:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה