שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל טז
יבואר אי בעל דבר נאמן במגו במקום אנן סהדי ובו ט פרטים:
פרט א
יבואר מקורו וגם שיש מגו במקום עדים ממש שמעידין להיפך רק שיש לו מגו שהי' טוען טענה שלא הי' מכחישם:
ויש מגו במקום אנן סהדי ואי עדים המעידים בב"ד עדיפי מאנן סהדי ונ"מ טובא בעלמא בעדים המכחישים לאנן סהדי אם נאמנים. ויבואר שיש ד' עניני אנן סהדי:
א) אנן סהדי שהענין הוא כמו המנהג:
ב) א"ס שהענין הוא כמו הטבע שהוטבע בעולם:
ג) א"ס שהענין הוא כאשר השכל אנושי מחייב:
ד) אנן סהדי שהענין הוא כמו שמורה על פי חוקת התורה:
א גרסינן במס' ב"ב דל"א ע"א זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' הוא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לי לשקר איבעי א"ל מינך זבינתי' ואכלתי שני חזקה, א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן וכתב רשב"ם דהלכה כאביי שהרי רבה מודה לו ועיין בתוס' ד"ה אמר ומתוס' שם משמע דלא הדר עיין במוהר"שא. ואולם ר' חסדא שם בדל"ג סובר להדי' דאמרינן מגו במקום עדים אך לפמ"ש בחידושי רמב"ן גם רב חסדא ורבה מודה דלא אמרינן מגו במקום עדים וקיי"ל דלא אמרינן מגו במקום עדים כדאי' בש"ע סימן קמ"ו סק"ד וכן פסקו כל הפוסקים ועיין בב"י ובי"ד סימן א' וטו"ז שם ס"ק כ"א וש"ך סע"ק ל"ט. וכן מצינו מגו במקום אנן סהדי דהיינו שאין לנו עדים שיעידו בפירוש בב"ד שכן הוא רק שגלוי ודבר הגלוי לכל הוי כאנן סהדי, עיין בש"ות תשב"ץ בחלק א' ענין ע"ו שהוכיח ממס' ב"מ ד"ג ע"א דאי' שם ביון דתפיס אנן סהדי מאי דתפס האי דידי' הוא שדבר הנראה לב"ד שכן הוא הוי כאנן סהדי וכאילו הי' עדים בדבר ודבר זה מפורש במס' ב"מ דפ"א ע"ב דאי' שם האי גברא דאוגיר לי' חמרא לחברי' וא"ל חזי לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא אזיל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא כי אתי אמר אין באורחא דנהר פקוד אזיל ומיהו ליכא מיא אמר לי' רבא מה לי לשקר אי בעי אמר לי' אנא באורחא דנרש אזלי א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן וכתב רש"י וז"ל במקום עדים דאנן סהדי שאין אותו הדרך בלא מים ע"ש וכן פי' בנמוקי יוסף וש"ך בח"מ סי' נ"ח ס"ק כ"ט בשם פוסקים מבואר לפי דבריהם לא הי' עדים מעידים בב"ד שהי' שם מים רק שהי' גלוי כן לכל ודבר הגלוי לכל הוי כאנן סהדי וכן קיי"ל להלכה ועיין בתוס' כתובת דט"ו ע"ב ד"ה האשה ובר"ן שם ובמס' קידושין דע"ג ע"ב בתוס' בד"ה בד"א. ובש"ך ח"מ בסימן פ"א ס"ק ח' וס"ק ס"ח וס"ק ע"ו ועיין בתוס' במס' בכורות דל"ו ע"א ד"ה אמר רבא ובמס' כתובות דכ"ו ע"ב ואולם הרמב"ם כתב שם בפרק ד' משכירות הלכה ג' וז"ל מעשה הי' שהשכיר חמור לחבירו ואמר לו לא תלך בדרך נהר פקוד ומים מצויין שם, אלא בדרך נרש שאין בה מים הלך בדרך נהר פקוד ומית החמור, ולא הי' שם עדים שמעידים באיזה דרך הלך אלא הוא עצמו אמר בנהר פקוד הלכתי ולא הי' שם מים ומחמת עצמו מת ואמרו חכמים הואיל ויש עדים שמים בנהר פקוד מצויין חייב לשלם שהרי שינה על דעת בעלים ואין אומרים מה לי לשקר במקום עדים, עכ"ל משמע שמפרש שהי' עדים מעידים בב"ד שמים מצויין בנהר פקוד ואף שאין יודעים אם באותו זמן הי' מים מ"מ מסתמא לא נפסק כהר גם באותו זמן כיון שאין דרך אותו נהר לפסוק מימיו, ויש להבין מי דחקו לפרש שהי' שם עדים כיון שמשמעות הלשון משמע שלא הי' עדים באו לב"ד ונראה ליישב ונקדים חקירת כוללת בעניני עדים אי אנן סהדי עדיף מעדים או עדים עדיפי כוחייהו מאנן סהדי או דשווים הם ונ"מ טובא לדינא בעלמא, אי עדים מכחישים לדבר שהוחזק לנו ע"י אנן סהדי וגם נ"מ טובא לדינא בהאי עובדא גופא לפי פירש"י שאנן סהדי שאין אותו דרך בלא מים כי מעולם לא נפסק נהרא אפילו כשהי' חום בעולם אם באו עכשיו עדים המסייעין לו שלא הי' מים באותו זמן בנהר פקוד או שמכחישים לגמרי שמעולם לא הי' מים אי אמרינן הני סהדי שקרא נינהו כיון שמעידים נגד דבר הגלוי לכל, ונראה לענ"ד בפשיטות בכה"ג אנן סהדי עדיפי מעדים וראי' לזה מהא דאי' במס' יבמות דפ"ח ע"א בהא דאי' במתני' האשה שהלך בעלה למדינת הים וניסת על פי עד אחד ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה ואמר רב ל"ש אלא שניסת עפ"י ע"א אבל ניסת עפ"י שני עדים לא תצא, מחכו עלה במערבא אתי גברא וקאי ואת אמרת לא תצא וכתבו בתוס' בד"ה אתא וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרו מת אפילו אי איכא מאה דאמרו שזהו מה בכך דתרי כמאה דמי, וי"ל לגבי דבר הנראה וידוע לכל לא הי' אומר רב אבל בשני עדים לא תצא יע"ש ועיין במס' ב"ק דע"ד ע"ב בהא דמקשה הש"ס תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, אמר אביי בבא הרוג ברגליו יע"ש הרי בדבר הגלוי לכל לא אמרינן תרי כמאה (ועיין תוס' במס' כתובת דכ"ב ע"א ד"ה תרי ותרי, ובש"ך בש"ע ח"מ סמ"ו סע"ק ס"ו וש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"העז סימן ס'. ובספר בית מאיר בקונטרס אחרון די"ג ע"א וע"ע בש"ך סמ"ו סע"ק י"ג ובספר א"ות שם סע"ק ו' ובטור א"העז סימן נ"ב מה שהשיג על בעל העיטור ודוק וע"ע בש"ות ריב"ש סימן רפ"ז בתשובה ארוכה, ובס' פני יהושע בחידושיו לגיטין ד"ג ע"א ד"ה כיון שכ' בשמו דאפילו לענין עדות דתרי ותרי יש להאמין לאותן העדים דאית בהו סברא דדייקא טפי יע"ש וצ"ע לפמ"ש תוס' ב"ב דל"א ע"ב ד"ה וזו לענין מגו וה"ה לענין חזקה, ויש ליישב ועיין ח"מ סי' כ"ג ס"א ואין ענין לנידון זה כמ"ש סמ"ע סק"ז וש"ך סק"ט ועיין בספר כנ"הג בהגהותיו לטור ס"ק ל"ו ול"ז) ואנן קיי"ל במס' שבועות דל"ד ע"א ובח"מ סימן למ"ד סעיף ד' ובסי"צ סעיף ט"ו דעדות בידיעה שלא בראי' הוי כעידי ראי' בדיני ממונות כר' יוסי הגלילי שאמר והוא עד או ראה או ידע בעדות המקוימת בידיעה שלא בראי' וראי הכתוב מדבר וא"כ ידיעה ברורה וראי' שווין א"כ נראה לומר דבר שאנן סהדי שהענין הוא כן על פי ידיעה והוכחה ברורה עדיף מעדים כיון דאנן סהדי שכן הוא הוי כגלוי וידוע לכל עדיף מעדים ולא אמרינן בכה"ג תרי כמאה וא"כ הי' נראה לכאורה בנ"ד אם נימא שאנן סהדי וגלוי שהי' מים בדרך נהר פקוד ע"י ידיעה ברורה דהוי כעידי ראי' כאילו הי' נראה לכל דעידי ידיעה ועידי ראי' שווין בדיני ממונות אף אם יש עדים שלא הי' סם מים אינם נאמנים דלא אמרינן בכה"ג תרי כמאה כמו התם בבא הרוג ברגליו ובבא הבעל לביתו לא אמרינן תרי כמאה אף דהתם הוא ע"פי ראי' שאנו רואין אותו והכא דאנן סהדי הוא עפ"י, ידיעה ברורה מ"מ הוי ידיעה בראי' הגע בעצמך אם הי' מכחישים זא"ז שני כיתי עדים עידי ידיעה עם עידי ראי' הדין הוא כמו שמכחישים זא"ז שני כיתות ושתיהם עידי ידיעה או שמכחישים זא"ז שני כיתות עידי ראי' כיון שבדיני ממונות הוי עידי ידיעה כעידי ראי', ואנן סהדי הוי עידי ידיעה לכל העולם כיון שהענין מוכח לכל עדיף מעדים, והבן היטב ותשכח כדברי:
ב ועוד קאמינא לפמ"ש רמב"ם בפרק שביעי מהלכות יסודי התורה הלכה ז' בסופו וז"ל כמו שנצטוונו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים אע"פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן ע"ש וע"ע בפרק ח' שם הלכה ב' שכתב וז"ל כמו שנצטוונו לחתוך הדבר על פי שני עדים ואע"פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת או שקר ע"ש א"כ מבואר נאמנות העדים לא הוי דבר ברור שאומרים אמת רק מכח חזקת כשרות שיש לכל אדם חזקה עצמיי שלא נולד בעל עבירה ועכ"פ לא הוי רק בגדר חזקה ולולי שכן הוא חוקת התורה שכח עדים יהי' אלים כל כך עד שאפי' תרי הוי כמאה היכי דאיכא הכחשה היינו אומרין מצד סברא שדומה לחזקות דאמרינן חדא חזקה במקום תרתי לאו כלום הוא כדאי' במס' כתובת דע"ו ע"א ובכמה דוכתי רק שכן הי' חוקת התורה שחזקה הבאה מכח עדים יהי' בגדר דבר ברור מאד עד שיהי' תרי כמאה וא"כ נראה לומר כיון שהוא חידוש הדרן לכללא דאית לן בתלמודא דבר שהוא חידושו אין לך בו אלא חידושו ושפיר י"ל שחוקת התורה לא הי' רק בעדים נגד עדים כיון דישנו במציאות שהמרובים יכולים לשקר כמו המעוטים, אבל באנן סהדי שהוא דבר הגלוי לכל העולם כיון שאי אפשר במציאות לומר שכולם משקרים דבר שרואין בעיניהם בראי' או בידיעה ברורה דהוי כראי' על זה לא הי' חוקת התורה ונשאר הדבר על סברא חיצונה דבכה"ג לא הוי תרי כמאה ועדיף אנן סהדי מעדים, כסברת תוס' הנ"ל:
ג ואולם דע כי עניני אנן סהדי הנזכרים בש"ס ופוסקים והמעיין היטב יראה שמצינו בד' ענינים:
א) אנן סהדי שהענין כמו המנהג:
ב) אנן סהדי שהענין הוא כמו הטבע שהוטבע בעולם:
ג) אנן סהדי שהענין הוא כאשר השכל אנושי מחייב:
ד) אנן סהדי שהענין כן כמו שמורה הדבר על פי חוקת התורה, ונראה לענ"ד הא דמשמע מש"ס ופוסקים דעדים דמעידין לפנינו בב"ד עדיפי מאנן סהדי היינו דוקא באנן סהדי שאין אנו עדים בדבר מחמת חוקת התורה שכן הוא ע"פי חוקת התורה או דעת השכל והחוש והטבעי רק מצד מנהג העולם דלא הוי דבר ברור כ"כ דמנהג עשוי' להשתנות כמ"ש כיו"ב הרמב"ן במלחמות במס' קידושין ד"נ ע"ב ובר"ן שם בסוגי' דסבלונת והובא בב"ש בסמ"ה סק"ב רוב שבא מצד מנהג לא נקרא רוב כי מנהג עשוי להשתנות ומהאי טעמא אפשר לצדד ולומר בהאי דאי' במתני' בכתובת ד"ט ע"ב אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים אם יש עדים המעידים ומכחישים ואומרים אעפ"י שיצאה בהינומא לא היתה בתולה לא דיינינן כדין תרי ותרי שיהי' לו דין ספק, ונ"מ אם תפסה אפי' בעדים מאתים זוז לא מבעי' למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומן התורה לא מהני החזקה. ואיתרע החזקה קמייתא שהי' לבעל דמהני תפיסה ואפילו למ"ד ת"ות ס"דר וחכמים החמירו שלא לסמוך על חזקה ובממין אוקי על דין תורה מ"מ מהני תפיסה לא מבעי' אם תפסה קודם שנולד הספק רק אפילו אם תפסה לאחר שנולד הספק מהני כיון שטוענת ברי כמ"ש הפוסקים בכללי תפיסה רק דאמרינן שהעדים המכחישים נאמנים יותר דמה שהעדים מעידין שיצאה בהינומא אין אומרים בבירור שהי' בתולה רק שכן הי' המנהג כמ"ש רש"י בד"ה אם, ומ"ש תוס' דהוי מגו במקום עדים היינו מגו במקום מנהג מדינה וכמ"ש ג"כ בספר הפלאה שם. ועיין בש"ך בסי' פ"ב בכללי מגו מה"ט נאמנים העדים שמעידים שיודעין בבירור שלא הי' בתולה כי אינם מכחישים לעדים רק למנהג וכיון שמנהג עשוי' להשתנות נאמנים לומר שנשתנה אז המנהג ואף שלא הי' בתולה היתה יוצאת כן ועיין מ"ש בש"ות מוהרי"ט בחלק א"העז סי' ק"ה ובא"ות בכללי מגו ס"ק צ"ב (וצ"ע בדין זה ולא כתבתי רק כנוש' ונותן כי יש לעיין בזה טובא ואין כאן מקומו) אבל באנן סהדי באופנים הנ"ל עדיפי מעדים, הגם דלא מצינו דעל ידי אנן סהדי הורגין, ועדים מהני אפילו בדיני נפשות, הטעם שכן הי' גזירות הכתוב בדיני נפשות בעינן דוקא עדים וכמו דמוכרחין אנו לומר כן לר' חסדא דסובר בב"ב דל"ג ע"ב לפי' רשב"ם דאמרינן מגו אפילו להכחיש עדים אף דעדים מהני בדיני נפשות ומגו ל"מ בדיני נפשות בע"כ סובר בדיני נפשות הוא גז"הכ ובדיני ממונות מוקמינן הדבר על סברא חיצונה וסברא חיצונה הוא דמגו הוי כהוכחה ברורה שבן הוא כיון דבידו לטעון טענה המעולה יותר ועדים אינם נאמנים רק מכח חזקת כשרות שאינם משקרין כמ"ש הרמב"ם ולפעמים משקרין והוכחה עדיף אפילו מרובא כמ"ש בכמה דוכתי שכן מוכח ממתני' המובא במס' יבמות דקט"ו ע"ב ומכ"ש דעדיף מחזקה, כמו כן י"ל באנן סהדי בדיני ממונות וכה"ג מוקמינן על סברא חיצונה דאנן סהדי עדיף מעדים ותו הלא דעת תוס' במס' שבועת דל"ב ע"א ד"ה דאי דכל אומדנא דאמרינן בדיני ממונות מהני אפילו בדיני נפשות יע"ש. וי"ל בדבר שברור מאד מהני אפילו לדיני נפשות ואף שמשמע דעת רמב"ם בעדות בידיעה שלא בראי' לא מהני בדיני נפשות, מ"מ בדיני ממונות כיון דמהני אנן סהדי י"ל דעדיף אפילו מעדים הגם דמלשון כה"ג בח"מ בכללי מגו סק"ך משמע דעדים עדיפי מאנן סהדי, יש לפרש כוונתו באופן אחד להמעיין בש"ך סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק י"ב ועיין ש"ות מהר"י טראני ספר א' סימן ג' ותו אפי' בדיני נפשות מהני חזקה כשבנה כרוך אחריה כדאי' בקידושין ד"פ ע"א ובע"כ הטעם דהוי כאנן סהדי שכן הוא כמ"ש מוהרי"ק הובא בב"ש ס"יט סק"א דבדיני נפשות בעינן ראי' עם חזקה כגון שנוהג עמה כאיש ואשתו ובנה כרוך אחריה הרי דבר שאנו חוקרין מכח אומדן דעת התורה מהני אפי' בדיני נפשות ובע"כ רמב"ם שכתב עדות בידיעה שלא בראי' לא מהני בדיני נפשות לאו כללא זו בכל מקום דהיכי דדבר ברור מאד על ידי ראי' ברורה מהני וא"כ שפיר י"ל כדברינו הנ"ל דאנן סהדי עדיף מעדים:
ד וראי' לדברינו מהא דאי' בכתובת דט"ז ע"א אי כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתי עדים מאי הוי וכתב רש"י כיון שחזקה יש קול הרבה הי' יודעים ואף דהוא רק חזקה בעלמא מ"מ כיון דחכמים חקרו על פי עוצם שכלם שכן הוא הוי בגדר אנן סהדי ודבר ברור לנו ששקר העידו וכן מוכח במס' בכורות דכ"ח ע"א אבעי' להו מפני המשתנין וכולהו אשתני, או דלמא איכא דמשתני ואיכא דלא משתני למאי נפקא מיני' לאכחושי סהדי אי אמרת כולהו משתני שקרי נינהי ואי אמרת איכא דמשתני ואיכא דלא משתני מהימני הרי דמוכח מה שחקרו חכמים בשכלם הקדוש שכן הוא שכולהו משתני לא מהימני עדים להכחיש וכן ראיתי בש"ות חכם צבי סי' ע"ז בסופו שמביא ראי' אם באו עדים והעידו נגד המסור בידינו ממהלך הטבעי אמרינן סהדי שקרא נינהו והטבע קיים, כדאי' במס' ר"ה בד"ך נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה לא נולד קודם חצות בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה, אמר רב אשי נ"מ לאכחושי סהדי הרי היכי דהעידו עדים נגד המסור ביד חכמים ממהלך הטבעי אמרינן סהדי שקרי נינהו והטבע קיים אף דאפשר דהי' מעשה ניסים מ"מ אינם נאמנים בכה"ג היכי דע"פי הטבע והדעת מכרעת שהם משקרים, והתורה לא נתנה להם נאמנות רק אם אומרים דבר שאינו נגד החוש והטבע והשכל דליכא הוכחה שמשקרים, משא"כ בכה"ג שיש הוכחה שמשקרים, אף שיש להם חזקת כשרות מ"מ הוא רק בגדר חזקה ואנן סהדי שהענין בטבע או השכל או החוש עדיף דוק ותשכח כדברי:
ה ונלענ"ד להביא ראי' שכן הוא דעת רבינו הגדול רש"י זלה"ה דהנה אי' במס' חולין דצ"ח ע"ב בהא דאמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים כתב רש"י וז"ל היכי דבדקינהו ולא יהיב טעמא כו' ולקמן בדצ"ט נמי אמרינן יש בהן בנותן טעם בין שיש בהן כו' ולא יהיב טעמא בעינן נמי ששים לבטולי כדלקמן דאמרינן אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות במאה ואחד בין אין בהם להעלות במאה ואחד מותר דאמדינן אין בהם להעלות בק"א אלא בששים אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ששים למר ומאה למר יע"ש, א"כ דעת רש"י אפילו אם טעם כהן ואמר שאין בו טעם תרומה מ"מ בעינן ששים ומזה הוכיחו הפוסקים דעת רש"י דבאיסור והיתר במין בשאינו מינו בעינן ששים וקפילא וראשונים ז"ל חולקים ע"ז וסוברים דבחדא סגי ועיין תוס' שם דצ"ח ע"א ד"ה כל ודצ"ט ע"א ד"ה אלא, ויש לחקור לשיטת רש"י לפי מה שכתב במס' גיטין ד"ב ע"ב בהא דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומקשה הש"ס אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא אתחזק איסורא פי' רש"י דלא אתחזק איסורא דחלב בהך חתיכה איסורא גופא, והוכיח מכאן הנמוקי יוסף וכן קיי"ל ביו"ד סימן קכ"ז סעיף ג' בהג"ה בחתיכה משני חתיכות נאמן העד לברר איזה חתיכה אסור ואיזה חתיכה מותר והטעם אף דאיקבע איסורא איקבע נמי התירא וא"כ ה"ה כשאיסור נפל בהיתר אף שאיקבע איסורא איקבע נמי התירא וקשה אמאי אינו נאמן הכהן אפילו בפחות מששים כשאמר שאין בו טעם תרומה כדין עד אחד שנאמן באיסורא באיקבע התירא ואיסורא, ודוחק לומר כי כן הי' החוקה כי מנלן לתלמודא לומר כן הא קרא דזרוע בשילה י"ל שאיירי שאינו טועם, ואולם לשיטת רמ"א לק"מ, כי ז"ל רמ"א שם בסי' קכ"ז כל היכי דאתחזק דבד באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינו מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ הי' בידו לתקנו כו' יע"ש וכן הסכים הש"ך בספר נקודת הכסף דחתיכת בשר שאינה מנוקרת כיון שדבק בו הוי כחתיכה אחת ומיקרי אתחזק איסורא, וה"ה כשאיסור נפל ומעורב בהיתר כיון שאין נפרד כל חתיכה בפני עצמו הוי איתחזק איסורא אמנם בט"ז ס"ק וי"ו שם השיג ע"ז ודוקא בטבל וכיוצא בו שהי' אסור בודאי כולו לאכול קודם התיקון ולא הי' שום היתר התיקון בכל הכרי הזה אמרינן כיון דאתחזק איסורא אין עד אחד נאמן להוציאו מחזקתו להתירא, אבל בשר שאינו מנוקר כלל הא לא אתחזק הבשר לאיסור כלל אלא משום גידים וחלב שיש בו ואסור מחמת ספק ודמי למ"ש אח"כ דאם הי' שני חתיכות אחד של היתר ואחד של איסור ע"א נאמן לומר של היתר וזהו פשוט דאפילו איסור והיתר מחוברים יחד שייך דין זה והיינו ממש דין כבשר שאינו מנוקר דאסור מכח ספק שמא יפגע באיסור מה שהוא מותר אחר התיקון הי' מותר גם קודם התיקון אלא שלא הי' מבורר ואין שייך לומר דאתחזק איסורא, בודאי בהאי חתיכה יע"ש הרי דסובר כיון דבשר לא נתחזק לאיסור מצד עצמו רק מכח תערובת איסור שבו נאמן עד אחד לומר זה הוא ההיתר ואין בו איסור כיון שאיסור לא הי' ודאי וא"כ ה"ה כיון שאנו מסופקים אם נתן איסור בהיתר טעם לא נוכל לומר שנעשה כולו איסור, דהא כמו שאיקבע איסור איקבע נמי התירא וכיון שהיתר לא נאסר שיהי' נהפך לאיסור רק כשקיבל טעם דהוי כולו איסור דטעם כעיקר דאורייתא, אבל כשיש ספק אי אפשר להוציא מחזקה קמייתא חזקת היתר דק בדבר ברור ואף שאי אפשר להוציא גם החזקת איסור כי אם בדבר ברור מ"מ הוי כחתיכה משני חתיכות דאף שמחובר ביחד הוי כשני חתיכות דנאמן עד אחד כיון שאין ההיתר נעשה איסור, ואולם על זה יש שתי תשובות חדא דהתם אינו סותר לחזקת איסור רק מברר איזה חתיכה אסורה ואיזה חתיכה מותרת, משא"כ הכא כשאומר שאין בו טעם איסור סותר לחזקת איסור ותו י"ל דהכא הוי אתחזק איסורא ולא איקבע התירא דחכמינו זלה"ה חקרו ע"פי עוצם בינתם ועומק שכלם הקדוש או ע"פי טבעי המאכלים דדרך איסור ליתן טעם ברור בהיתר עד ששים ולמעלה מס' סובר רש"י דהוא ספק ולית לי סברת תוס' שם דצ"ח ע"א בד"ה לחומרא דזמנין דפוסק בפחות מששים, ולכן אין העד נאמן נגד חזקה, כיון שחכמים חקרו מכח שכלם שכן הוא הוי בגדר אכן סהדי, ולכאורה זה מוכרח דרש"י סובר דלמטה משמים איכא חזקה שיש טעם האיסור בכל התערובת דאם הי' ספק ואינו נאמן מצד שסותר לחזקת איסור כנ"ל הא לרש"י גם כשיש ס' בעינן טעימה ובע"כ סובר דהוא רק ספק דאם הי' ודאי איסור אמאי נאמן הרי היכי דיש ספק אם יש בו טעם נאמן עד אחד אף שסותר לחזקת איסור שמתיר לאכול איסור המעורב ודוחק לומר בששים נוטה להתיר יותר מלאיסור כי בכה"ג הוא בגדר ספק הרגיל א"ו כמ"ש בלמטה ג"כ איכא חזקת איסור מחמת ודאי שבודאי נותן טעם שכך הוא חוקת התורה לכן אינו נאמן, ובששים כיון שיש ספק ואיקבע התירא ואיסורא נאמן העד אף שסותר לאחת הן אם סותר האיסור או אם סותר להיתר כיון שיש לו צד המסייע ולא דמי לאתחזק איסורא שליכא היתר כלל כיון שכל חתיכה אסורה ואם תאמר לפי מה שהוכחתי בכללי עד אחד אפילו לדעת ש"ות ריב"ש בסימן קפ"ב שהשיג על תשב"ץ חלק א' סימן ע"ה דסובר דעד אחד נאמן בממון במילתא דעבידא לאגלוי רק דאינו נאמן כדאי' בש"ע חושן משפט סוף סימן למ"ד וכמ"ש בספר כנסת הגדולה שם כוונתו, מ"מ כתבו גדולי אחרונים זלה"ה היכי דהוא ודאי עבידא לאגלויי וקל בידינו לברורי עד אחד נאמן מדאורייתא אפילו נגד חזקה דמתיירא לשקר וכדמוכח במס' גיטין די"ט ע"א בשטרי פרסאי ובחושן משפט סימן מ"ט וא"כ ה"ה הא בקל בידינו לברורי ולשאול פי כהנים אם יש בו טעם, והם יהי' נאמנים כי עדים נאמנים בכל מקום וא"כ ליהמן אפילו עד אחד כשאומר שאין בו טעם דמתיירא לשקר דז"א דחזקה בא דהוי כאנן סהדי שנותן טעם עדיף מחזקה דמילתא דע"לאג לא משקר דהא ישנו במציאות בני אדם שמשקרים אפי' בעבידא לאגלוי, אבל דבר שחכמים חקרו בעוצם בינתם שיש בו טעם הוי כאנן סהדי, ותו י"ל דהא דאמרינן במילתא דע"לאג לא משקרי היינו היכי שיתברר לכל העולם ששקר הגיד אשר לא יוכל למצוא טענה ואמתלא לדבר שהעיד משא"כ הכא לפמ"ש קמאי זלה"ה לכן בעינן קפילא שיודע להבחין הטעם א"כ בעינן לזה הבחנה רבה אפי' אם, יכחישהו לא יהי' נתפס לשקרן כי יאמרו שלבו אנסו שחשב שאין בו טעם ויש לי ע"ז ראיות רבות כאשר יבואר בעז"הי בכללי עגונות אמנם קשה על גוף הברייתא אמאי איתא דבעינן דוקא ששים, ואם אין בו ששים אסור הא הוי מצי למיתני תקנתא דהא אפשר ע"פי שני כהנים דהא עדים נאמנים בכל מקים אטו מיירי הברייתא במקום שאין שם כהנים המבחינים הטעם ודוחק לומר דזהו פשיטא הא כמה פעמים קמ"ל במתני' ובברייתא הדין בשני עדים אע"כ לשיטת רש"י אפילו אם יאמרו שני כהנים הבקיאים בטעימה שאין בו טעם בפחות מששים אינם נאמנים, ואמרינן הני סהדי שקרא נינהו כיון דהוא נגד דברי חכמים מה שחקרו ע"פי חוקת התורה בעוצם בינתם או ע"פי טבעי מאכלים שנותן טעם בפחות מששים אינם נאמנים וכעין שכ' ח"צ שם בשם תשובת רשב"א בענין טריפה אינה חי' שנגד חקירת חכמים אינם נאמנים העדים והחולקים על רש"י סוברים, דפסיק הטעם בפחות מס' לכן נאמן אפי' ע"א אבל בעלמא י"ל דמודו לשיטת רש"י וכמש"ל דאנן סהדי באופנים הנ"ל עדיף מעדים ואין להקשות לפי דברינו הא קיי"ל עדים נאמנים נגד חזקת ממון לפי מה דאי' בש"ס דב"מ ד"ג ובתוס' ד"ב הוי בגזל אנן סהדי מה שמוחזק, דז"א דבע"כ לאו כל אנן סהדי שווין וחזקת ממון אינה חזקה המכרעת שכן הוא אבל דבר שחכמינו ז"ל חקרו מכח שכלם או מכח טבעי אלים טובא וי"ל דעדיף מעדים כן נלענ"ד:
ה ולפ"ז נבוא ליישב שיטת רמב"ם בפ"ה שפי' במס' ב"מ דפ"א שהי' עדים מעידין שהי' שם מים ולא פי' כרש"י הנ"ל ובהנ"ל א"ש דהנה ראשונים ז"ל הקשו והובא בס' שיטה מקובצת שם מ"ט דרבה דכח מגו יהי' עדיף מעדים ואולם י"ל לפי מאי דאי' במס' קידושין דס"ד ע"ב מוקי אביי מחלוקת ר' ור' נתן ר' סובר מה לי לשקר כעדים דמי ואתי עדים ועקרי חזקה ור' נתן סובר מה לי לשקר כחזקה דמי, ואף דרבא מעיקרא מוקי בגווני אחרינא י"ל במסקנא כששמע דברי אביי קיבל ממנו וגם לפמ"ש תוס' הגי' הוא רבה וכתב שם הר"ן דקיי"ל הלכה כר' מחבירו, ואע"ג ברפ"ק דב"ב ד"ה אבעי' לן אי אמרינן מגו אפילו במקום חזקה התם הוא דמגו שהי' יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל הכא מגו דבידו הוא וא"כ י"ל רבה ואביי תרווייהו סוברים דהלכה כר' רק נחלקו בזה רבה סובר הן מגו דאי בעי טעין, והן מגו דבידו על להבא הוי כעדים ואף דעדים מפורש בקרא ומגו לא מפורש מ"מ מוכח להמעיין במס' כתובת דכ"ב ע"א דמה דאתי' מסברא הוי מדאורייתא וסובר גם מגו דאי בעי טעין הוא מצד סברא והוא מן התורה וכמ"ש ר"אש בשבועת דמ"ו וכמה פוסקים ואלים כח המגו כעדים והוי כתרי לגבי תרי וכיון שהשוכר הוא מוחזק בממון א"א להוציא ממנו מספיקא לכן סובר דנאמן דאזיל באורחא דנהר פקוד וליכא מיא אבל אביי סובר דוקא מגו דאי בעי עביד אלים כחו כמו עדים אבל מגו דאי בעי טעין לא מהני נגד עדים וא"כ י"ל מהאי טעמא מוכרח רמב"ם ז"ל לוקמי העובדא שהי' עדים ולא הי' ידוע לכל שיש שם מים דסובר דאם הי' בגווני שיש אנן סהדי שיש שם מים שהי' גלוי לכל תיקשי על רבה אמאי מהימן השוכר במגו דאף דמגו אלים כחו כעדים הא אנן סהדי עדיפי מעדים, ואפי' אם הי' עדים שלא הי' שם מים אמרינן הני סהדי שקרי נינהו כי בדבר הגלוי לכל לא אמרינן תרי כמאה אע"כ שאיירי בענין שלא הי' גלוי לכל רק שהיו עדים שיש שם מים וכיון דמגו הוי ג"כ כעדים סובר רבה דיש לו דין תרי לגבי תרי שמוקמינן הממון בחזקת השוכר ואביי סובר אפילו לר' דהלכה כוותי' מודה דמגו דאי בעי טעין הוי רק כחזקה ועדיפי עדים מחזקה וא"ש:
ו אמנם לדינא אין לסמוך על ראייתו מרמב"ם כי נודע דרכו של רבינו ז"ל למשוך אחר לשון הש"ס ואולי פירושו אנן סהדי וי"ל אנן סהדי כהאי שיש שם מים לא אלים כל כך כשאר אנן סהדי כי אף דאנן סהדי שמעולם הי' שם מים מ"מ ליכא אנן סהדי שבאותו זמן שהלך שם הי' מים הא ישנו במציאות בנהרות של עיתים רחוקים נפסק מימיו ובפרט בעת שיש חמימות בעולם, ואולי מזמן אשר נעלם מאתנו הידיעה נפסק מימיו ואין זה שינוי טבע כהני דלעיל וא"כ י"ל אם עדים ממש מכחישים ואומרים שלא הי' שם מים בעת שהלך נאמנים יותר וצ"ע וגם מה שכתבתי לעיל הוא רק כנושא ונותן בדבר הלכה להתלמד וצ"ע:
ודע לפי שיטת רשב"ם במס' ב"ב שם דר' חסדא סובר דאמרינן מגו במקום עדים קשה ממתני' דפאה פרק ח' משנה ג' דאיתא שם נאמנים על החיטים ואין נאמנים על הקמח ופת וכתב רבינו שמשון וז"ל נאמנים על החיטין לומר חיטין הללו מעשר עני שניתן לי אבל אין נאמנים לומר קמח ופת זה מעשר עני דניתן לו קמח ופת ואין להאמינ' במגו דאי בעי אמר חיטין ניתן לי ועשיתיו פת קמח דמשמע בירושלמי כי הוא נאמן דמאחר שאין דרך לחלקן כלל קמח ופת הוי כמו מגו במקום עדים עכ"ל, א"כ מוכח דלא אמרינן מגו במקום עדים וא"ל דסובר ר' חסדא דשאני הכא דהוי אנן סהדי ואנן סהדי עדיף מעדים דאנן סהדי שאין חולקין קמח ופת ומגו במקום אנן סהדי מודה דלא אמרינן כנ"ל דז"א דהתם לא הוי אנן סהדי רק מצד המנהג כי כן המנהג שאין חולקים קמח ופת ואנן סהדי שהוא מצד מנהג בודאי קלישא מעדים דמנהג עשוי' להשתנות כמש"ל בשם רמב"ן ואפ"ה לא אמרינן מגו, מכ"ש מגו במקום עדים ממש ועיין בש"ך בסימן פ"ג בכללי מגו ס"ק ג', ויש ליישב:
פרט ב
יבואר פי' הראשונים בעובדא דנהר פקוד במה דנחלקו אי אמרינן מגו במקום עדים:
ז בס' שיטה מקובצת שם הקשה בשם הראשונים זלה"ה מאי טעמא דרבה אמאי מהני מגו במקום עדים ומה שתרצתי לעיל בפרט א' לא ברור כל כך בעיני כי יש להקשות מנלן לרבה, דאף דסובר ר' בקדושין דס"ד דמגו הוי כעדים היינו נגד חזקה ולא נגד עדים ממש, כי אף דלרבה אלים כח המגו אפי' להוציא ממון כדאי' בב"ב דל"ב מ"מ כחן של עדים אלים אפי' בדיני נפשות ועד אחד בדיני נפשות אפי' יש לו מגו לא קם ואמאי יהי' אלים כח המגו בדיני ממונות ועיין במס' כריתות די"ג ע"א בסוגיא ובתוס' ד"ה או אפילו לחכמים דר' מאיר לא אמרינן מגו במקום עדים רק דמתרצינן דיבורא ועיין בכתובת דט"ז ע"א ברש"י שם דמגו דאי בעי טעין לא אלים כל כך יע"ש:
וראיתי כתוב שם בס' ש"מ הנ"ל שכתב בשם רבינו יהונתן רבינו משה הכהן וז"ל ומיהו ליכא מיא כלומר באותו זמן שעברתי שם נהרא דפסיק הוה והרבה ימים ושנים אין שם מים, אמר רבא עלינו להאמינו משום דאי בעי הוה יכול למימר באורחא דנרש אזלי שהרי אין עדים יכולים להכחישו ומיפטר דהא מתה מחמת מלאכה כיון שלא שינה בו, וא"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, כלומר שמיירי שבאו עדים שבאותו יום הי' מים, וקמ"ל אביי כיון שיש עדים שבבוקר הי' שם מים לא אמרינן שמא בחצי יום שעבר זה לשם לא הי' שם מים ואין להאמינו על זה ורבא ס"ל כיון דנהרא דפסק הוה יש להאמינו מטעם מגו אע"פי ששינה ממה שציוה לו והילכתא כוותי' דאביי דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן עכ"ל רבינו יהונתן וכ"כ הרח"ק בשם מפורשים דהוי סהדא דבהאי יומא דמית בי' חמרא הוי בי' מיא הלכך לית לן להמיני' דבפלגא דיומא פסקי מיא יע"ש ונלענ"ד לפי דברי הראשונים הנ"ל נחלקו רבה ואביי במחלוקת קדומה, דאי' במס' ב"ב דצ"ב רב סובר הולכין בממון אחר רוב ושמואל סובר אין הולכין בממון אחר הרוב וכתב בש"ות תרומת הדשן סימן שי"ט וז"ל ונראה דהא דקיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב היכי דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אע"ג דבשאר דוכתי אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף דשאני חזקת ממון דאית בי' טעמא המע"ה, רובא לא מיקרי ראי' עכ"ל ובע"כ רב סובר דרוב הוא בגדר ראי' וכאנן סהדי דמי לכן מוציאין ממון ע"י רוב שהוא בכלל המע"ה דהוא ראי' וה"ה חזקה המכרעת מכח הדעת אלים לרב להוציא ממון דהוי כאנן סהדי וכראי' ולפמ"ש רש"י מה דאי' בגמרא עדים ר"ל אנן סהדי כמו כן הפי' לרבינו יהונתן ולרמ"ך, ותרווייהו סברי מגו במקום עדים ממש לא אמרינן, ואולם בעובדא דידהו לא הי' רק עדים שבצפרא הי' מים ועל הזמן שהלך לא הי' עדים רק על פי רוב אם יש מים בצפרא גם בפניא יש שם מים ומכ"ש בפלגא דיומא רק המיעוט פעמים נפסק הנהר בפתע פתאום בבת אחת נכזבו מימיו ואינו הולך וחסר בהדרגה או יש לומר שהוא בגדר חזקה כמו שהי' מים בנהר בצפרא כמו כן הי' בעת שהלך ולא נשתנה הענין כמו בכל חזקות דומי' דנגע דאמרינן מסתמא לא חסר הנגע מכמו שהי' אפי' כשאיתרע לפניך כדאי' במס' חולין ד"י ע"ב בג"מ ובתוס' שם ועיין במס' נדה ד"ג ע"ב במקוה שנמדדה ונמצא חסר דמוכח ג"כ שיש לוקמי בחזקת שלא חסר המים מכמו שהי' וסובר רבה דרובא או חזקה לא הוי בגדר עדים ואנן סהדי ונאמן במגו נגד רוב או חזקה והא דקאמר הטעם משום מגו הא בלא"ה ג"כ לא מהני רוב להוציא ממון ואמאי ל"ק בפשיטות מטעם דאין הולכין בממון אחר רוב או בתר חזקה להוציא ממון ונ"מ אפי' היכי דליכא מגו כגון שהודה בפני עדים מעיקרא שהלך בנהר פקוד דהוי מגו למפרע דמגו לא הוי כי אם בב"ד בתוך כדי דיבור מ"מ נאמן שלח הי' שם מים באותו זמן כיון שהוא מוחזק בממון יש לומר לפמ"ש בכללי רובא הא דל"מ רוב בממון הטעם כמ"ש אא"מו הגאון בספרו שמן רקח כיון דמוחזק בממון יש לו חזקה קמייתא וגם מעלת תפיסה ואף שרוב דוחה לחזקה מ"מ נשאר בתפיסה שתפס כי א"א לעשות מעשה להוציא ממנו כיון שרוב לז הוי כראי' וכעדים וכתבתי שם בסם בעל התרומת דנ"מ באם זה שרוב מסייעו חזר ותפס משכנגדו אפי' בעדים מהני תפיסתו כי עכ"פ כח חזקה של שכנגדו נדחה מרוב דהא רובא וחזקה רובא עדיף באיסורין ה"ה בממון נגד חזקה לבד מהני ולא נשאר רק מעלת תפיסה וכשחזר ותפס יש לו אותו מעלה, לכן אמר הטעם משום מגו דהוא הוכחה להשוכר ונ"מ של"מ אפי' תפיסת המשכיר, וכיון שבאמת יש לו מגו קושטא דמילתא נקיט כיון דהוא נ"מ לדינא או י"ל שמעשה הי שמשכיר הי' תפס בממון ומגו עדיף מרובא, אבל אביי סובר דרובא או חזקה אלים אפילו להוציא ממון דהוי כעדים וכאנן סהדי והוי מגו במקום עדים כיון דרוב או חזקה הוי כעדים:. ואף דקיי"ל כשמואל וקיי"ל כאביי ל"ק הלכה אהלכה די"ל דסוברים כתוס' במס' סנהדרין ד"ג ע"ב ד"ה ד"מ ברוב מעלי' אפי' לשמואל מוציאין ממון ושאני רוב לרד"י דהוא רוב גרוע ולית להו סברת תוס' בב"ק דכ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל וא"ש, ודע המעיין בלשון רבינו יהונתן משמע שהבין שידוע ה' לעולם שדרך של הנהר לפסוק הרבה ימים בשנים, רק כיון שיש עדים שבצפרא הי' שם מים מלא על כל גדותיו לא שכיח שבפלגא יום נפסק כי אם הי' נפסק הדרן להיות הולך וחסר מקודם, וראיתי בש"ות הר"אש כלל שמנים ושנים שכתב וז"ל ודמי' להאי דאי' בב"מ דפ"א ההיא גברא דאוגר לי' חמרא כו' אמר לו אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן והלכתא כאביי אלמא אע"ג דאיכא מגו לא מהימן משום דאנן סהדי דבכל עידן איכא מיא באורחא דנהר פקוד, ואע"ג דעדות ממש ליכא שהי' שם מים בשעה שהלך זה אלא שרוב פעמים מצוין שם מים הו"ל מגו במקום עדים עכ"ל והנאני שכוונתי לדעת הגדול בס"ד וא"כ דברינו הנ"ל מוכרחין ועיין באורים ותומים בכללי מגו ס"ק צ"ב שמפלפל אי אמרינן מגו במקום רוב ותמהני שלא הביא ראי' מש"ות הר"אש הנ"ל שסובר דבע"כ לא אמרינן מגו במקום רוב וק"ק לשיטת רבינו יהונתן כיון שנחתו לפרש טעמי' דמ"ד דסובר דאמרינן מגו במקום עדים אמאי לא פירשו נמי כוונת ר' חסדא שסובר להדי' בב"ב דל"ג ע"ב דנאמן במגו במקום עדים, ואפשר דפי' שם בכוונתו כמ"ש רמב"ן בחידושי ב"ב דמתרצינן דיבורא לרבה ולר' חסדא רק כאן בסוגי' לא ניחא להו לפרש כמו שפי' ריטב"א לקמן שכוונתו שמתרצינן דיבורא כי רחוק לפרש כן בלשונו, ולכן פי' כפי' הנ"ל:
פרט ג
יבואר פירש שפי' ריטב"א בעובדא דנהר פקוד הנ"ל ויבואר אם מתרצינן דיבורו כשיש לו מגו כדי שלא יהי' מוכחש מהם:
ח בס' שיטה מקובצת שם כתב בשם ריטב"א וז"ל אמר לי' אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן כלומר שאין אדם נאמן במגו במקום שיש עדים כנגד טענתו שהוא טוען והכא מגו במקום עדים הוא דאיהו אמר דלית תמן מיא ואנן סהדי שאין אותו מקום בלא מים, ותמיהא מילתא היאך אמר רבא שיהי' נאמן להכחיש עדים בטענת מגו, והנכון דודאי לעולם איכא מים התם וס"ד דרבה כיון דאית לי' מגו מתרצינן לישנא דהא דקאמר ליכא מיא, לאו דליכא מיא אלא שלא מת מחמת מיא וכמאן דליכא מיא דמי, ואביי אמר שאין לנו לתפוס אלא לשונו כפשוטו ודכוותי' ההוא דזה אומר של אבותי דפרק חזקת הבתים עכ"ל ועיין בחידושי רמב"ן במס' ב"ב דל"א ע"א, ועיין תוס' שם ד"ה מה, ובחלקו אי מתרצינן דבורא, ויש להבין בשיטת ריטב"א מי דחקו לפרש מחלוקתם בכה"ג דמה שאמר רבא שנאמן היינו שמתרצינן דיבורא שמה שאמר ליכא מיא שלא מת מחמת מיא הא הו"מ לפרש על סגנון שלו, באופן אחר ברווחא, דכבר הקדמנו בפרט ג' שטעמא דשמואל דסובר אין הולכין בממון אחר רוב או חזקה להוציא ממון מחזקתו, ולשיטת רוב פוסקים הסוברים כשיטת תוס' במס' ב"ק דכ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל שאפי' רוב מעליא לא מהני הטעם הוא כמ"ש ת"הד סימן שמ"ט, אף דבאיסורא רובא וחזקה רובא עדיף, בממון אמרה תורה המוציא מחבירו עליו הראי' ורובא לא מיקרי ראי', וכמו כן חזקה לא הוי ראי' ברורה שכן הוא, וכמ"ש הפני יהושע במס' כתובת דכ"ג ע"ב ועיין בשיטה מקובצת במס' ב"מ ד"ו ע"ב, והמעיין במס' כתובת די"ז ע"א בתוס' ד"ה כיון, וברמב"ן בס' מלחמות ובבעל המאור ובפני יהושע שם, יראה שדעת הרבה ראשונים ז"ל דלא מהני אפילו רובא בצירוף חזקה להוציא ממון לשמואל דהא התם לפי ס"ד דש"ס שם איכא רוב מעליא דרוב נשים בתולות נישאות בצירוף חזקה קמייתא ואפ"ה כתבו תוס' דקושי' הש"ס הוא רק לרב ולא לשמואל, ומעתה נראה בנידון דידן שהשוכר מוחזק בממון אף אי נימא דיש רוב וחזקה המתנגד לחזקת ממון כיון שדרך של הנהר להיות מים תמיד מסתמא לא נפסק מימיו כרוב נהרות וגם חזקה שלא נחסר כיון שהי' פעם אחת במלואו כמו כל החזקות וכמו במקוה כמש"ל בפרט ב', מ"מ לא מהני להוציא ממון לדידן דקיי"ל כשמואל דלא מהני אפילו דובא בצירוף חזקה להוציא ממון דאלים טובא כח המוחזק בממון דתורה אמרה דבעינן עדים או ראי' ברורה ורובא וחזקה לא הוי ראי' ברורה ומכ"ש שיש לצדד ולומר כיון שיש מיעוט נהרות הפוסקים מימיו ונהרות הם קבוע כמ"ש בס' הכריתות להר"ש מקינון סימן קצ"ט ופרי חדש בסימן ק"י ס"ק ג' ומנחת יעקב כלל מ"ג אות ל"ט שנחל איתן הוי קבוע ועיין ברמב"ם בפרק ט' מהלכות רוצח ליכא רוב ולא נשאר רק חזקה עצמי וחזקה קמייתא מאותו נהר שלא נחסר מימיו וחזקה לבד לא מהני להוציא ממון לכ"ע דהא דאי' בכתובת די"ג דמוציאין ממון ע"י חזקת הגוף, רבו הסוברים דהלכה כתירוצים הנאמרים שם בצירוף מגו או בצירוף ברי ושמא, ותו דאלים חזקת הגוף כמ"ש תוס' בכתובת דע"ה ע"ב ואין מדמין חזקות זו לזו כמ"ש הש"ך בסימן פ"ב בשם נמוקי יוסף. וא"כ נראה לכאורה פשוט בעובדא דידן אם הי' טוען בפירוש שבאותו זמן שעבר לא הי' מים אבל מקודם לכן הי' מים או שלא ידע לא היינו מוציאין ממון מחזקתו דאף דאנן סהדי שאין אותו דרך בלא מים מ"מ אין אנו יודעין אם באותו שעה הי' מים, ואולם הוא אמר לשון המורה שלא הי' מים כלל מעולם באותו נהר ומכחיש לעדים דאנן סהדי שהי' שם מים כי אמר בסתם ומיהו ליכא מיא ולא אמר להדי' שלא הי' מים אז, ונחלקו בסברא הנ"ל שכתב ריטב"א רבא סובר כיון שיש לו מגו כדי שלא לארועי כחו מתרצינן לישנא כאילו אמר שעכשיו ליכא מים ולא מכחיש לעדים, וממילא אין מוציאין ממנו, אף שיש למשכיר חזקה או רובא המסייע. ואביי סובר דלא מתרצינן דיבורא ותפסינן הלשון כפשוטו שמורה מלשונו שלא הי' מים כי לא אמר שנפסק המים כי דרך אדם לפרש טענותיו ועיין בתוס' במס' שבועת דמ"א ע"ב ד"ה כל והוחזק כפרן ע"י עדים ולכאורה י"ל דריטב"א סובר כדעת תוס' בסנהדרין ד"ג ע"ב שהבאתי בפרט ג' ואולם עלה בדעתי לומר בכוונת ריטב"א שאי אפשר לפרש כן שיהי' חייב לשלם מצד שאומר שלא הי' מים כלל מעולם באותו דרך דמצד טעם זה לא הוחזק כפרן, דהנה אי' במס' שבועת דמ"א ע"ב ההוא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דמסקינא בך א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו לא הי' דברים מעולם סבר ר"ש למימר הוחזק כפרן, א"ל רבא כל מילתא דלא רמי' עלה דאינש לאו אדעתי' ופירש"י כיון שלא הי' לו לומר פרעתיך בפני עדים שלא אמר לו כן בשעת הלואה פרע לי בעדים הלכך לא שם לב לזכור אם בעדים אם שלא בעדים והקשו הראשונים ז"ל והובא גם בר"ן שם דהא בפ' גט פשוט דק"ע מוכח דכל שהעידו עדים שלא כדבריו הוחזק כפרן אע"ג דהוי מילתא דלא רמי' עלי' ותירץ הרשב"א ז"ל דכי אמרינן דצריך לברר כגון הבא לידון בשטר וחזקה ואמר שיש לו שטר וחזקה דסובר ר' נידון בשטר אף שחזקה לבד היתה מספקת ואמר מילתא יתירתא צריך לברר מילתא יתירתא (ורשב"ג סובר דאין צריך לברר) דכיון דחזקה מכח שטר קאתי שאם השטר פסול אף חזקתו בטילה לכן צריך לברר שיש לו שטר אבל בטענת פרעון שאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני טענת פרעון איכה באה מכח עדים אלא מילתא יתירתא קאמר לכן אפי' באו עדים ואמרו לא הי' דברים מעולם נאמן לרבא ולא הוחזק כפרן וקיי"ל כוותי' דאפי' רבי מודה בהאי דינא עיי"ש ועיין בש"ך סימן ע' סק"ו וא"כ בנ"ד נראה אף אם הי' טוען בפירוש ששקר אומרים העולם ולא הי' מים כלל באותו דרך כיון דהוא מילתא יתירתא כי לפטור את עצמו סגי אם הי' טוען שבזמן שעבר לא הי' מים לא הוחזק כפרן, ויוכל אח"כ לטעון שלא הי' מים בעת שעבר כמו התם שיכול אח"כ לטעון פרעתיך שלא בעדים, עיין ברש"י במס' שביעת שם ברש"י שסביב הרי"ף:
וא"כ לפי גירסת ראשונים המובא בשיטה מקובצת שם הוא רבא ואח"כ הדר תיקשי על רבא למה לי' לטעמא דמגו לתרץ לשונו אפי' לולי טעמא דמגו ג"כ לא הוחזק כפרן אף כשהי' אומר להדי' שלא הי' שם מים כלל וגם תיקשי לפסק הלכה ואף דסובר רבא בשבועת חם דמ"ג ע"א קצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי היינו השער הצריך לעסקי משא ומתן אבל לא רמי' עלה לידע אם יש מים באותו דרך ואף אם היה מים מחמת שלא ראה בעת שעבר סבר שמעולם לא הי' שם מים באותו דרך והוי מילתא יתירתא ואפי' אביי מודה לרבא בכה"ג לכן לא ניחא לריטב"א לפרש כמו שכתבתי:
מיהו אכתי הו"מ לפרש כנ"ל דהא דאיתא שם דלא הוחזק כפרן היינו אם אח"כ אמר פרעתיך שלא בעדים והי' מילתא דלא רמי' עלי מה שאמרתי פרעתיך בפניהם, אבל אם גם אח"כ אף שעדים לפנינו אומר פרעתיך רק בפניהם הוחזק כפרן, וכן משמע להדי' לשון רש"י והר"ן שם וא"כ הכא שאנן סהדי שהי' שם מים והוא אומר שליכא מיא אם תפסינן דיבורו כפשוטו שלא הי' מים הוחזק כפרן כיון שכבר יש עדים ואם תרצינן דיבורו שנפסק המים לא הוחזק כפרן וסובר רבא ע"י מגו תרצינן דיבורא, ואביי סובר דלא תרצינן דיבורא מעצמינו ולפרש לשון הסתום כיון שאין טוען מעצמו וכעין סברת תוס' במס' שבועת דמ"א ע"ב ד"ה כל בתירץ בתרא מסתמא הטוען בבית דין דק ואין לנו לתרץ דבריו כשלא בירר מעצמו זכותו ותו אפסר לומר אף דהתם הוי מילתא דלא רמי' עלי' דאינש היינו דוקא בטענת פרעון בעדים הוא דבר הנוסף ולא הי' צריך כ"ל לומר, משא"כ הכא כיון שטענת מים הי' מוכרח לטעון עכ"פ כדי לפטור הוי מילתא המוטל ורמי' עליו לידע ולפרש היטב גוף טענתו כדי שיזכה בדין כי כל זכותו תלי' בזה וא"כ אפשר לומר אם הי' טוען בפירוש שלא הי' שם מים מעולם הוחזק כפרן ושאני התם שענינו עדים לא הי' צריך לטעון כלל וכן בשטר וחזקה לא הי' צריך לטעון שטר אבל הכא עכ"פ הי' צריך לטעון שליכא מים וכיון ששוכר יודע שהוחזק לכל שיש מים הי' לו לפרש היטב שעכשיו נפסק המים ולדייק היטב, מיהו י"ל הא דלא פירש כן ריטב"א דסובר דאף שאמר סתם ליכא מיא יש לפרש כוונתו מן הסתם אז לא הי' מים, ומ"מ נ"מ בדברינו הנ"ל היכי שטען להדי' להכחיש האנן סהדי שמעולם לא הי' מים אי הוחזק כפרן וצ"ע:
פרט ד
יבואר מה דקשה לפירש ריטב"א וגם הוכחה שבע"כ סובר שאין הבע"ד צריכין לברר טענותיהם:
ט יש לחקור לפי' ריטב"א הנ"ל מהא דאיתא במס' ב"ב דל"א ע"א לאחר שפסקוהו כאביי דלא אמדינן מגו במקום עדים ואינו נאמן לומר של אבותי הוא במגו דמינך זבינתי' ואכלתי שני חזקה, אם חזר וטען ואמר אין דאבהתך הוא וזבניתי' מינך והאי דאמרתי לך דאבהתי' הוא דסמוך עלי' כדאבהתי טוען וחוזר וטוען וסובר עולא דטוען וחוזר וטוען ופי' רשב"ם שיכול לתרץ דבריו הראשונים אע"פי שמכחישין קצת כיון דלא מכחיש לגמרי ונהרדעי סוברי' אין טוען וחוזר וטוען וקיי"ל כעולא דיכול לחזור ולטעון לתקן דבריו הראשונים אפילו בפירוש רחוק ואפי' לנהרדעי באם אומר אח"כ של אבותי שלקחו מאבותיך יכול לחזור ולטעון דאינו עוקר דבריו הראשונים כלל אלא מוסיף, וא"כ לפמ"ש רמב"ם ריש פרק א' מטוען ונטען הלכה א' וש"ע ח"מ ריש סימן ע"ה שב"ד אומרים לתובע ונתבע לברר דבריהם שלא יהי' לשון סתום וכשיכול לברר דבריו ואין אחד מצדדים רוצה לברר מפסיד כדאי' שם בשם ר"אש ומרדכי ועיין בדרכי משה שם ס"ק א', ולפמ"ש הרב המגיד שם הוא מדינא דגמרא כי כתב לזה סמך מגמרא וא"כ אם אחר כך הי' טוען להדי' שמה שאמר מעיקרא שליכא מיא רצונו הי' שמת בלי מיא הי' נאמן לחזור ולטעון אף שהוא פירש רחוק וא"כ מה נחלקו אביי ורבא הוי להו לבית דין לשאול את פי השוכר כוונתו, אם רצונו מה שאמר ליכא מיא שמת בלי מיא ואם יפרש דבריו שמת בלי מיא אמאי אינו נאמן לאביי דדוחק לומר דאביי סובר כנהרדעי דקשה הילכתא אהילכתא דקיי"ל כאן כאביי וקיי"ל כעולא, ואם יאמר להדי' שלא הי' מיא לפי דבריו גם רבא מודה דאינו נאמן, וכמו כן קשה בסוגי' דמס' בבא בתרא הנ"ל דהוי להו לבית דין לשאול מיד מתחילה שיברר כוונתו, דהתם יש לפרש בלשונו של אבותי שלקחו מאבותיך, ובע"כ לרבה ור' חסדא מפרשינן כן בכוונתו לתרץ שלא לסתור המגו, וקשה במאי פליגי אמוראים שם הא בית דין מחויבים לברורי ולשאול כשיש לשון הסתום בנידון דידן ובנידון דהתם, ולכאורה אפשר לומר הא דצריכין לשאול אותו שיברר דבריו היינו כשאומר לשון הסתום המשתמע לתרי אפי אבל אם אמר לשון שנוטה לפירוש אחד, ויש פירוש אחד רחוק בכוונתו לא צריכין הבית דין לשאול פי' שיפרש כוונתו אף אם אחר כך הי' מפרש דבריו הראשונים אף פירוש רחוק הי' נאמן, מ"מ מסתמא אמרינן כוונתו לפירוש הקרוב והוי בירור בכוונתו ולא צריך בירור יותר ועיין תוס' ב"ב דל"א ע"א ד"ה מה, ואולם בזה נחלקו רבא סובר מחמת שיש לו מגו תפסינן פירוש רחוק כאילו הי' פירוש קרוב ג"כ כדי שלא לסתור המגו והוי כאילו אמר לשון הסתום המשתמע לתרי אפי וצריך באמת לברר הדבר ופעולת המגו אינו מועיל רק לענין זה שחל החיוב על הבית דין לשאלו שיברר להדי' כוונתו ואין יכולין לפסוק בלי בירור ואביי סובר דלא אלים כח מגו והוי כאילו כבר בירר טענתו ואין צריכין הבית דין לשאלו, אבל לא משמע כן בלשון הש"ס:
י ונראה להביא ראי' לשיטת מ"ו זקיני הב"ח זלה"ה שכתב בח"מ סימן ע"ה הובא בש"ך שם ס"ק ד' שאם התובע תבעו בסתם והוא משיב ג"כ בסתם אין בית דין נזקקין אלא אומרין לשניהם פירשו טענותיכם, ואם אינם מפורשים פוסקים הב"ד כאילו פירשו יע"ש, ומשמע אפילו אם התובע מברר טענתו מעצמו ואולם לא הפציר שהנתבע יברר טענתו אין ביד בית דין לכוף לברר ועיין בסמ"ע שם ס"ק ה' דכן משמע שם דוקא כשבע"ד ביקש כופין לברר וא"כ יש לומר דעובדא מיירי שהתובע לא ביקש מהנתבע לברר טענתו ובכה"ג פוסקין בסתם כאילו בירר ונחלקו אביי ורבא, רבא סובר על ידי מגו מתרצינן דבריו ואביי סובר דלא מתרצינן דבריו מדעת עצמינו ואולם יותר י"ל כפשיטות דריטב"א חולק על הרב המגיד הנ"ל וסובר כמ"ש במרדכי בפ"ק דב"מ סי' רכ"ב על הא דאמר אביי חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וז"ל מצאתי בשם ר"ת דמתוך סוגי' זו משמע קצת שאין לברר הטענות מ"מ לאחר התלמוד ראו הגאונים שרבו הרמאים ותיקנו שצריך לברר עכ"ל וכ"כ הרא"ש במס' שבועת דמ"ב ע"א ובר"ן שם, וא"כ אביי לשיטתו שפיר קאמר וכן יש לומר דבזה סובר רבא כאביי דאין צריכין הב"ד לברורי ולשאול לו שיברר כוונתו היטב וסובר רבא דמתרצינן דיבורא מדעת עצמינו ואביי סובר דלא מתרצינן דיבורא וא"ש:
פרט ה
יבואר מה שיש לדקדק לפי' ריטב"א הנ"ל וגם יבואר סוגי' דמס' כריתות די"ב:
יא גרסינן במס' כריתות די"א ע"ב שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב אמר ר' מאיר אם הביאו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאו לידי קרבן הקל, אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ופטור, וכתבו בתוספת ישינים וז"ל אם ירצה לומר מזיד הייתי כלומר דלא דמי לעדים המעידים על מיתה שהם גמרו הדברים בו שהתרו בו ועבר והזיד אבל הני אין גומרין עדותן שלא ידעו אם שוגג הוא עכ"ל וגרסינן עלה שם די"ב אבעי' להו מאי טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דלמא משום מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי ופטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור ומאי נ"מ למיפשט מיני' לטומאה דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום נאמן כו' לא שנא טומאה חדשה ולא שנא טומאה ישינה, ואי טעמייהו משום מגו פטרו להו רבנן מטומאה ישינה משום מגו דאי בעי אמר טבלתי פטור כי אמר נמי לא נטמאתי פטור דאיכא למימר מאי לא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי אבל טומאה חדשה מחייבי יע"ש דנפשט האבעי' משום מגו כמ"ש רש"י ורמב"ם בפ"ג משגגות הלכה א' וכתבו בתוס' בד"ה לא וז"ל ולר' מאיר אע"ג דמתרץ דיבורי' לא מהימן דהוי מה לי לשקר במקום עדים, והא דאמרינן בכמה דוכתי' לכ"ע מגו במקום עדים לא אמרינן היינו במקום שגמרו עדותן כדפרישית ובההיא דפרק חזקת הבתים זה אומר של אבותי כו' אמר רבא מה לי לשקר אי בעי אמר מינך זבינתי' כו' ואביי אמר במקום עדים לא אמרינן והתם מתרץ דיבורא דהא דאמר של אבותי דסמכינא עלה כדאבהתא, אלא התם הוי עדים גמורים, וכן בההיא דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואינו נאמן במקום עדים שאמרו שלוה, ואמאי הא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, וליהוי נאמן לומר לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי אלא התם עדים גמרו לעדותן, וריב"א אומר דלא מהמנינן לי' במקום עדים להפסיד חבירו אפילו במתרץ דיבורא אלא דוקא הכא לפוטרו מקרבן שלא יבוא חולין בעזרה ובהכי ניחא האי דחזקת הבתים עכ"ל ועיין בתוס' ד"ה דלמא שכתבו ג"כ לרבנן שהטעם משום מגו מתרצינן דיבורא, ודבריהם מחוסרין הבנה במ"ש הלשון גמרו עדותם, שאם רצונם לומר כיון שלא גמרו עדותן לא מהני עדותן מצד חוקת התורה כי התורה אמרה דבר שלם ולא חצי דבר, והיינו שצריכין לומר דבר ברור וכיו"ב כתב בב"ש בסימן למ"ד בשם הג"א (והוא טעות הדפוס וצ"ל מרדכי) דאם העדים מסופקים אם הי' קרוב לו או לה לא חלין הקדושין כלל דהוי כאילו קידש בלא עדים ומבואר שם הטעם משום דתורה אמרה ע"פי שנים עדים יקום דבר גלי תורה שבעינן שיראה דבר ברור וכשרואין ספק הוי כלא ראו כלל, ולא מהני עדותן אפי' לשווי' ספק ועיין בחידושי פני יהושע במס' קדושין די"ב ע"ב בד"ה ולאו ובקונטרס אחרון לקדושין סימן ט' וכיון שלא יוכלו לומר דבר שלם ולגמור עדותן לא מהני דזה אינו דא"כ למה צריכין אנו לתרוצי דיבורא אפילו אם לא מתרצינן כלל וכוונתו לא אכל כלל ג"כ נאמן נגד עדים הפסולים מן התורה כיון שהם בעצמן אין יודעין כי אם בצירוף דיבורו, ובע"כ צריך לומר כיון דעדים ראו המעשה כל מה שהי' יכולין לראות סגי והוי דבר שלם, ודמי למ"ש תוס' במס' בבא קמא ד"ע ע"ב, דאטו יכולין לידע מחשבתו אי אכל שוגג או מזיד ועיין בתוס' ישנים שם ע"ב ד"ה דאי בעי אמר וא"כ כיון שיש להם שם עדים כשרים הדרא קושייתם לדוכתי' אמאי מתרצינן כאן דיבורו שלא יהי' מוכחש מעדים, ובמס' ב"ב גבי זה אומר של אבותי, ובלא לויתי לא מתרצינן דיבורו נגד עדים, ותו יש לדקדק על לשון תוס' ישנים שהקשו מהאי דלא לויתי הנזכר במס' ב"ב ד"ו שעדים אומרים שלוה ולא אמרו שפרע, ולא הקשו מהאי דשבועת דמ"א ע"ב שעדים אומרים לוה ופרע והלוה אומר לא לויתי דמחייב רבא לשלם, אמאי לא מתרצינן דיבורו שר"ל לא עמדתי בהלואתי, ועיין תוס' שם ד"ה כל שהקשו באמת כן ונלענ"ד ליישב כוונתם על נכון, דהנה אי' במס' בבא מציעא ד"ג ע"ב ר' חייא כ"ר מאיר ס"ל דאומר עדים מחייבין אותו קרבן מק"ו וכתב בשיטה מקובצת בשם מורו הרב ז"ל וז"ל ואכתי קשי' לן מנא ידע הני סהדי דאכל בשוגג, דבשלמא מזיד יכולין לדעת על ידי התראה אבל שוגג מנא ידעינן, וכי תימא כיון דאיהו אמר לא אכלתי ואינהו ידעי דאכיל ודאי שוגג הי' ליתא דא"כ עיקר ידיעתם על פי טענתו שאומר לא אכלתי ולא ע"פי עדותן וליכא למימר עדים נמי מחייבי קרבן, ויש לומר כגון דחזי סהדי דהוי מהדר למיכל התירא כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ושאל איזה מהם של שומן כדי שיאכל אותה ומיד לקח של חלב ואכלה וודאי שוגג הוא עכ"ל ואולם תוס' ישינים יש לומר דהוי דחיקא להו לוקים מתני' בכה"ג כיון שלא נזכר כן ולכן מתרצים קושי' הנ"ל באופן אחר ועיין בתוס' מס' ב"מ שם ד"ה מה, ובמס' כריתות ד"ה ומודים. ונלע"ד בכוונתם דפלוגתי' דר' מאיר וחכמים הוא כפשוטו אף בחתיכה אחת ר' מאיר סובר אם עדים אומרים שאכל חלב אף שלא ידע אם הי' שוגג או מזיד מ"מ גמרו עדותן לגמרי, כיון דקיי"ל בכל מקום דמוקמינן לגברא בחזקת כשרות כסתם ישראל הוי כידוע שאכל בשוגג דבודאי לא אכל במזיד לעבור על איסור דאורייתא, ומהאי טעמא סובר ר' מאיר דלא מתרצינן אנן דיבורו כיון שעדים גמרו לעדותן אפילו בלא דיבורו כי אפי' אם לא הי' אמר לא אכלתי מיד כשהעידו שאכל חלב הסתם הוא שוגג ומחיוב קרבן, אף אמנם אם הי' אומר להדי' שאכל במזיד הי' נאמן לגבי עצמו אף נגד חזקת כשרות דאף לצד שצידד בעל האבעי' דלא אמרינן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש מ"מ נאמן על עצמו יותר מחזקה, וכמ"ש תוס' שם ד"ה או אף דאין נאמן להשים עצמו רשע לפסול לעצמו מ"מ נאמן להשים עצמו רשע לפטור מקרבן, מ"מ אם לא ביאר להדי' הוי הסתם שאכל בשוגג מכח חזקת כשרות, א"כ עכשיו שאמר לא אכלתי ויש לנו ספק בלשונו אם ר"ל לא אכלתי כלל אי ר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד, מספיקא אין אנו יכולין לבטל הגדת עדים אשר הוא בבירור כי חיוב קרבן ע"י עדים הוא ודאי והפטור הבא על ידי אמירתו הוא ספק כי יש לנו ספק בכוונתו ואין ספק פטור מוציא מידי ודאי חיוב, ויש להסביר יותר, כיון דלאותו צד לא אמרינן שנאמן יותר מעדים א"כ בודאי לא עדיף אמירתו מאם הי' עדים המכחישים לעדים הראשונים והי' לכו ספק בכוונתם אם הם מכחישים לגמרי או לא או ספק אחר אשר נוכל לומר גם לפי דבריהם הדין עם הראשונים בודאי הדין דאין ספק מוציא מידי ודאי וקם עדות הראשונים וה"ה, כיון שעדים בודאי גמרו לעדותן, אבל חכמים יש לומר דסוברים אם העדים אומרים סתם אכלת חלב ואין יודעים אם הי' שוגג או מזיד והבעל דבר שכח לגמרי אין יכולין לחייבו קרבן חטאת מספק, אף שיש לו חזקת כשרות וטעמא דמילתא יש לומר, חדא יש לומר שפטור מטעם חזקת גברא שהי' בחזקת קמייתא שפטור מקרבן ואף אי נימא כיון דודאי אכל נעשה ריעותא כי נעשה מעשה שראוי להסתפק ואיתרע החזקה, וכמ"ש כיו"ב בתוס' כתובת דכ"ב ע"א ד"ה תרווייהו, ומשנה למלך בפ"ו מעדות ופ"י במס' גיטין דכ"ח ע"א ובחידושי מוהר"י טראני בפ"ק דקדושין ד"מ ע"ב והארכתי בהאי כללא בכמה דוכתי מ"מ יש לומר מטעם אחר אין ביד בית דין לכופו, דהנה הר"ן כתב במס' נדרים ד"ד ע"א בד"ה ולענין בספק צדקה והקדש דהוי ספק איסורא דאית בי' ממונא דעת הרמב"ן ורשב"א דשדינן בתר איסורא ואזלינן לחומרא ומוציאין מן המוחזק ודעת הר"ן והרבה פוסקים דאזלינן לקולא דשדינן בתר ממון ואין מוציאין ממון מחזקתו ועיין בש"ך יו"ד סימן קע"ו ס"ק ה' וסימן רנ"ט ס"ק י"ד וא"כ לדעת הר"ן אפשר לומר בספק אם חייב קרבן דהוי איסורא דאית בי' ממונא ואין מוציאין ממון מחזקתו ואין ממשכנין אותו על הקרבן ופטור ועיין תוס' שם ד"ה או דלמא בסופו וא"כ הי' פטור מקרבן היכי שאין יודעים אם אכל בשוגג או במזיד דחזקת ממון עדיף מחזקת כשרות כמ"ש הרבה ראשונים זלה"ה במס' כתובת דכ"ב ע"א ור' מאיר י"ל דסובר דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון, או דסובר בספק איסורא דאית בי' ממונא שדינן בתר איסורא, אבל לחכמים י"ל כמ"ש ולא מצי עדים לחייבו קרבן רק כשאמרו בפירוש שידעו שהי' שוגג ובגווני שכתב בשיטה מקובצת שהי' לפניו שני חתיכות, ואולם מלשון מתני' משמע שלא איירי בהאי גוונא כי לא נזכר כן ובע"כ העדים לא גמרו עדותן ולא בא החיוב קרבן רק על ידי דיבורו שאמר לא אכלתי שבע"כ הי' שוגג וכמ"ש בספר שיטה מקובצת, ולכן בעינן שדיבורו יהי' ודאי שיאמר לא אכלתי שוגג ולא מזיד אבל כשיש ספק ונוכל לתרץ דיבורו שמה שאמר לא אכלתי היינו לא אכלתי שוגג רק מזיד ליכא חיוב כלל, ולכן מספיקא פטור מקרבן כיון דעיקר החיוב בא גם על ידי דיבורו ויש לנו ספק בכוונתו הוי ספק בחיובא משא"כ בזה אומר של אבותי החיוב בא מעדים לבד כי עדים לבד גמרו לעדותן ואין צריכין לדיבורו כלל כי אם לא אמר כלל או שאמר להדיא שלא הי' רק שני חזקה הי' העדים גומרין עדותן לחיובו דכיון דיש לזה עדים שהי' של אבותיו ולזה אין לו עדים רק שאכל שני חזקה הוי חזקה שאין עמה טענה א"כ העדים גומרים לולי דיבורו ובדיבורו יש ספק אם מכחיש לעדים אם אינו מכחיש וכיון דמשמעות הענין מורה להכחיש לא מתרצינן דיבורא לפטור א"ע ומ"ש תוס' בהאי דלא לויתי לא רצו להקשות מעובדא דאביי ורבא בשבועת דמ"א דעל זה לא תירצו כלום דהתם צריכין העדים ג"כ לדיבורו ולא גמרו עדותן לחייבו כי אמרו שלוה ופרע רק מסוגי' דשבועת שם בלא"ה לא הי' קשה להו די"ל דסוברים כמ"ש תוס' במס' שבועת ד"ה כל בשם ריב"א דהתם לא מצי לתרץ דיבורו כי אמר להד"ם ואולם כוונתם היכי דליכא עדים שפרעו רק אמרו שלוה והוא אומר לא לויתי ולא אמר להד"ם דבכה"ג אפי' אביי מודה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ע"ז הוי קשה להו לתרץ דיבורא, וע"ז שפיר מתרצו דבכה"ג העדים ג"כ גמרו עדותן לבדם לולי דיבורו שאין צריכין לדיבורו שאומר עכשיו לא לויתי כי אם שתק או אמר איני יודע הי' צריך לשלם ע"י עדים כיון שחיוב הלואה הוא ודאי, א"כ החיוב בא מהם והם גמרו עדותן לכן כשיש לנו ספק בדיבורו במה שאמר לא לויתי לא מבטלינן הגדת עדים מספיקא כי החיוב הוא ודאי על ידי עדים ובדיבורו יש ספק, והמעיין היטב בתוס' יראה שדברינו מדוייקים היטב, ולפ"ז יצא לנו לשיטת תוס' אפילו לרבא אם אמר לא לויתי והעדים אומרים לוה ופרע מתרצינן דיבורו מה שאמר לא לויתי ר"ל לא עמדתי בהלואתו כיון שהעדים צריכין לדיבורו כי לולי דיבורו פטור מלשלם דהא הם אמרו לוה ופרע כנלע"ד בשיטת תוס' ישינים ולפ"ז לפי' ריטב"א הנ"ל קשה הילכתא אהילכתא כיון דבע"כ מוכח מסוגי' דכריתות הנ"ל לרבנן דקיי"ל כוותי' מתרצינן דיבורא נגד העדים כדי שלא יהי' מוכחש מהם ואמאי קיי"ל בעובדא דנהר פקוד כאביי דלא מתרצינן דיבורא כמ"ש הריטב"א הנ"ל הא בנ"ד לא מצי עדים לחייב ממון רק בצירוף טענתו כמ"ש הש"ך בסימן פ"ב בכללי מגו ס"ק י"ב ובסימן נ"ח ס"ק כ"ט דהא לא ידעו עדים דאזיל באורחא דנהר פקוד רק דידעו דאיכא מיא וא"כ העדים לא גמרו עדותן וכיון שיש ספק בהודאתו אולי מה שאמר ליכא מיא ר"ל שלא מת מחמת מיא נתרץ דיבורו ולא יהי' שום חיוב כלל כיון שיש ספק בחיוב כמו התם על ידי מגו מתרצינן דיבורא ה"נ ע"י מגו שמצי אמר שהלך בנרש נתרץ דיבורא כיון שלא גמרו עדותן ואין לומר דלא דמי להתם דהתם על ידי מגו דיוכל לטעון אכלתי מזיד מתרצינן עכשיו דיבורו כאילו אמר כן משא"כ הכא שמגו הוא שהלך בנרש ומה שמתרצינן דיבורו הוא שלא מת מחמת מיא ז"א דהא גם הכא יש לו מגו כמו התם דהא גם עתה בידו לומר שלא מת מחמת מיא ויתרץ דבריו מה שאמר דליכא מיא שלא מת מחמת מי' ודמי ממש להתם כיון שיכול לומר אכלתי מזיד ומה שאמרתי לא אכלתי היינו לא שוגג מתרצינן אנו דיבורו כאילו אמר כן ה"נ נימא כן, ואולם לכאורה אפשר לומר ביה גופא פליגי אביי ורבא בפירושא דרבנן במס' כריתות רבא סובר כיון דנפשט האבעי' דטעמייהו דרבנן באכלת חלב משום דמתרצינן דיבורא ע"י מגו הכא נמי מתרצינן דיבורא על ידי מגו ואביי סובר כתי' ריב"א שם המובא בתוס' ישנים דדוקא בקרבן מתרצינן דיבורו כדי שלא יבוא חולין לעזרה ולא בממון, אמנם קשה על רבא למה הוצרך לומר מגו דאי בעי הוי טעין דעכשיו לית לי' מגו כיון שכבר טען שהלך באורחא דנהר פקוד רק שהי' יכול לטעון הא הו"ל מגו שעדיין בידו לטעון אף שכבר טען שהלך באורחא דנהר פקוד מ"מ יכול לטעון שלא מת מחמת מיא ומ"ש שליכא מיא כוונתו הי' לזה והי' מפרש דבריו הראשונים ומצד מגו זו מתרצינן דבריו כמו באכלתי חלב שהוא אומר לא אכל כיון דיכול לומר לא אכלתי רק מזיד ולתרץ דבריו גם אנן מתרצינן וה"ה, ומגו דבידו עכשיו עוד לעשות עדיף ממגו שהי' בידו לטעון, וכעין סברת הר"ן בקדושין בדס"ד ע"א, והו' ממש דומי' דסברת רבנן שם בכריתות ולמה בחר במגו דהוי מצי לטעון דאיקוש יותר הו"ל למינקט מגו דבידו עוד לטעון וא"כ לכאורה קשה לשיטת ריטב"א הנ"ל, כיון דרבא בע"כ מדמי האי מתרץ דיבורא למתרץ דיבורא דאתמר שם במס' כריתות לרבנן הו"ל למינקט מגו הלז וצ"ע:
פרט ו
יבואר פלפול לפי פירוש ריטב"א הנ"ל וגם יבואר איזה כללים חדשים:
יב כבר בארנו פי' ריטב"א בעובדא דנהר פקוד ומקודם שנבוא לבאר דבריו נבאר כללים אשר נתייסד ביסודות ברורות מש"ס ומראשונים זלה"ה:
כלל א
נראה לענ"ד מוכח בש"ס אם אדם אומר או טוען לשון הסתום המשתמע לתרי אפי ויש לפרש באופן המועיל לדיבורו או לטענתו איכא הוכחה דמן הסתם בוחר בטענה המועיל ואינו מוציא דבריו לבטלה ומפרשינן כאילו פירש להדי' דבריו ויש לי ע"ז הרבה ראיות חדא מהא דאי' במס' גיטין דף ל"ב ע"א אמר אביי בטל לשתי לשונות משמע דבטל ומשמע דליבטל גבי גט לישנא דמהני בי' קאמר גבי מתנה לישנא דמהני בי' קאמר וכ' רש"י סתמא דמילתא כי טעין מילתא דמהני בי' קטעין, וקשה הא ר' מאיר וחכמים פליגי במס' ערכין ד"ה במעריך פחות מבן חודש ר' מאיר אומר נותן דמים דאדם יודע שאין ערך בפחות מבן חודש ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ונתן לשם דמים, וחכמים סוברים אדם מוציא דבריו לבטלה וקיי"ל כחכמים וקיי"ל כמתני' הנ"ל האומר גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל, נימא דהוציא דבריו לבטלה, אע"כ דוקא היכי שדיבור סותר לפירש שאנו רוצין לפרשו בדבריו כמו התם שאמר להדי' בלשון ערך לא אמרינן שאמר לשם דמים לבטל הדיבור אבל אם אמר לשון המשתמע לתרי אפי גם חכמים מודו שמן הסתם לא הוציא דבריו לבטלה ואמר באופן המועיל וכן מוכח להמעיין ברמב"ם בפרק ב' מהלכות נדרים ה"ח ובלחם משנה שם ד"ה ואם ובזה מובן לשון הרב המגיד בפרק עשירי מהלכות זכיה ומתנה הלכה א', ועיין בש"ע חושן משפט סימן רנ"ג סעיף י"ט וכן משמע להדי' בש"ות מוהרי"ק שורש צ"ד, וגדולה מזו אי' במס' מנחות דפ"א ע"ב אמר ר' הונא האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה מ"ט מידע ידיע דלחם בלא תודה לא אקריב והאי תודה ולחמה קאמר והאי דקאמר לחמי תודה סוף מילתא נקיט הרי דאפילו אם אמר לשון עקום מתקינן הלשון כדי שלא יהי' לבטלה והתם הוא הלכה פסוקה ומשמע דאתי' אפילו כחכמים ומכ"ש היכי דאמר לשון הסתום דיש לפרש כוונתו באופן המועיל, וכיו"ב מבואר בהר"אש במס' קדושין די"ג סי' כ' והא דאי' בנמוקי יוסף הובא בד"מ ובסמ"ע וש"ך סימן ע"ה ס"ק ה' דלא דייקינן בדבריו של אדם שיהי' כנגדו אם לא אמרן ממש ולעולם אמרינן דדרך שטות דיבור ללא צורך והוא בנ"י ד"ע כמו שהראה באורים סק"ה, היינו בנידון דהתם דאיכא הוכחה דדיבר דרך שטות דאי אפשר לומר שמכר כל השדות כיון שאמר שדי מכורה לך דוק ותשכח כדברי וכן נלענ"ד להוכיח מהא דאי' במס' שבועת דל"ט ע"ב שכתב הר"אש בשם הראב"ד ורמב"ן ז"ל דרב סובר בטוען לחבירו שתי כסף יש לי בידך מסתמא שוה קאמר וכל מה שיודה לו חבירו הוי ממין הטענה דאף אי מודה דוקא הוי בכלל שוה וחייב לשלם ולישבע שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת הטענה ושמואל סובר כשטוען סתם שתי כסף טוען דוקא וכשנתבע מודה במקצת דוקא בדבר אחר הוי הודאה שאינו ממין הטענה בטענו חיטי' והודה לו בשעורים שפטור משבועה ומתשלומין יע"ש שכתבו כן דממחלוקת רב ושמואל מה דפליגי שם נובע מחלוקת הלז וקיי"ל כרב כמ"ש כל הפוסקים וכדאי' בש"ע סימן פ"ח סעיף ט' ואולם בטעמא דרב נחלקו קמאי זלה"ה דעת רשב"א דוקא בהלואה כיון דאין יכול המלוה לתבעו מטבע טבוע ממש אלא פורע שווי' הלכך איכא למימר דתובע אינו תובע מן הסתם דוקא דק שוה ולכן כתב בנותן לעולם דוקא קאמר אבל הר"ן כתב שם וז"ל ולפי הטעם שהוא אומר דוקא בהלואה אמרינן שוה כו' נראה שהוא ז"ל סובר דתובע פקדון דינו כנותן דדוקא קאמר ואין זה נח לי משים דמתני' סתמא דמילתא קתני ולא משמע דבהלואה הוא ולא פקדון לפיכך אני אומר בין במלוה ובין בפקדון שוה קאמר, וטעמא דמילתא דמסתמא תובע באותו ענין אשר יתחייב בו הנתבע שבועה וכבר כתבתי למעלה דתובע שוה אפילו נתבע משיב דוקא חייב שבועה אלא תובע דוקא אע"פי שנתבע משיב שוה פטור ומש"ה אמרינן דתובע בין במלוה ובין בפקדון שוה קאמר כדי שיתחייב הנתבע באיזה דבד שיודה מה שאין לומר כן בנותן עכ"ל ועיין בסימן פ"ח סעיף יו"ד וכוונתו כמו שכתבתי כיון שטוען בבית דין לשון המשתמע לתרי אפי אמרינן מסתמא מה דמהני קטעין ואולם לא נתבאר לן טעמא דשמואל ולכאורה יש לומר כל אחד אזיל לשיטתי' רב דסובר הולכין בממון אחר רוב ה"ה חזקה אילימא מהני להוציא ממון היכי דחזקה אתיא מכח סברא דחזקת ממון אינו חזקה המכרעת מכח סברא ולשמואל לא מהני רובא או חזקה להוציא ממון וכשם שאין מוציאין ממון מספק כך אין מוציאין שבועה מספק כמ"ש הש"ך בספ"ז כי יש לו חזקת קמייתא שהי' פטור משבועה וזה הוי בגדר חזקה דמסתמא בוחר בטענה מעולה ולרב מהני להוציא ממון ושבועה ולשמואל לא מהני ולכן סובר דפטור משבועה ותשלומין כי אולי הוי הודאה שאינה ממין הטענה, אבל זה אינו דא"כ קשה הילכתא אהילכתא דאנן קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב כשמואל ולרוב פוסקים בכל מיני רובא וכאן קיי"ל כרב אע"כ דחזקה דהכא אלימא טובא דכ"ע מודו בכה"ג דמהני אפילו להוציא ממון כיון דהשכל מחייב להך הוי כאנן סהדי וכמ"ש מוהרי"ט סימן כ"ז ותשובת מוהרי"ק שורש ע"ב דחזקה דאתיא מכח סברא לכ"ע מהני אפילו להוציא ממון כיון דהשכל והדעת מכרעת הוי כאנן סהדי ולכן מוציאין ממון ע"י חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וחזקה זו אתיא מכח סברא דבודאי בוחר אדם לזכותו בטענה היותר מועיל וא"כ יש להבין מאי טעמא דשמואל ונראה לענ"ד לישב ונקדים:
**(הג"ה ודע שקש' לי לפי הכלל הלז מהא דאי' במס' נדרים דף מ"ח ע"ב בההוא דאמר דאי ליהוי בר ברך צורבא מדרבנן קני על מנת להקנות סובר ר' נחמן דקני ורב אשי סובר דלא קני וכתב הר"ן שם דפליגי כיון דאמר סתמא ר' נחמן סובר דהוי כאמר מעכשיו ולכי הוי דמי ור' אשי סובר דכיון שלא רצה להקנות אלא כי היכי דליקני' בר ברי' מסתמא לא נתכוין שיקנה אלא עד אותו שעה וההוא שעתא כלתה לו קניתו יע"ש. ואמאי לא נימא שמסתמא כוונתו לעשות באופן המועיל כעין סברת הר"אש במס' קדושין די"ג וכדמוכח בכמה דוכתי וצ"ע ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו:)**
כלל ב
מה שכתבתי בכללי חזקות יש לחקור בהא דאי' בכמה דוכתי בש"ס אדם יודע אי אמרינן סתם אדם יודע מדרש חכמים הנה דבר זה צ"ע בש"ס בכמה דוכתי, וכאן אבוא בקצרה, במס' גיטין דמ"ב ע"ב תוס' ד"ה הואיל לפמ"ש בשם ר"ת יש בזה מחלוקת אי אדם יודע מדרש חכמים, ועיין בתוס' במס' קדושין דכ"ד ע"ב ד"ה הואיל לפי' ריב"א שם לא מוכח, ועיין במס' יום טוב בדף י"ט ע"א ואולם במס' כתובת דע"ד ע"א איתא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה בפחות משוה פרוטה ובעיל צריכה ממנו גט דאדם יודע שאין קדושין חלין במלוה ובפחות משוה פרוטה ובעיל מחדש לשם קדושין ור' אמי סובר דוקא דבר השכיחי בכל יומא כמו מקדש בפרוטה שהוא מעשים בכל יום כ"ע בקיאין אבל מקדש במלוה דהוא מדרש חכמים לאו כולי עלמא בקיאין, וא"כ לכאורה יש לומר בזה נחלקו רב ושמואל, כיון דהא דקיי"ל טענו חיטים והודה לו בשעורין פטור הוא רק מדרש חכמים כדאי' במס' ב"מ ד"ה ע"א מדכתיב כי הוא זה חד למודה במקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה וסובר רב דבקיאין, ואמרינן שידע שאם מודה דבר שאינו ממין הטענה פטור ובודאי טען דוקא כדי שיתחייב לשלם ולישבע ואפשר לומר הטעם כמ"ש הר"ן בכתובת ד"י ע"א מסתמא מאן דאתי לבי דינא שאלי שאיל ברישא מאי דינא, ושמואל לית לי' האי סברא כמו שרבו החולקים שם בראשונים ז"ל ומן הסתם אין העולם בקיאין במדרש חכמים וליכא הוכחה שטען שוה כי אולי הי' סובר בטוען דוקא ומודה במקצת דוקא חייב ג"כ שבועה דאוריי' כר' גמליאל דלאו כ"ע בקיאין בהלכה, וכמ"ש תוס' במס' בבא מציעא דט"ו ע"ב ד"ה ונתן וא"ש. ואולם עדיין אני חוכך בתירץ זה וצריך אני להתלמד בדבר זה באי"ה במקום אחר וראיתי בר"ן במס' קדושין ד"נ ע"ב הקשה על ר' אליעזר ור' אמי הנ"ל מהא דאי' בקדושין שם במקדש בפחות משוה פרוטה אע"פי ששלח לה סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח ובכתובת איתא במקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכ' ממנו גט, ותירץ וז"ל לא קשה מידי דיודע ואינו יודע לגבי ביאה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא מחית נפשי' לספיקא ובעל לשם קדושין אבל גבי סבלונות שאין לו חשש בדבר סמך לשלחם על דעת קדושי ראשונים כשם שסמך עליהם בתחילה כשקידש בהם יע"ש א"כ מוכח דסובר במדרש חכמים סתם אדם הוא מסופק ומה שיש לעיין לפי דבריו מסוגי' הנ"ל אין כאן מקומו:
**(הג"ה ודע מהאי כללא צ"ע לכאורה להמעיין בתוס' ב"מ דט"ו ע"ב ד"ה ונתן ובמס' כתובת דנ"ח ע"ב בגמ' וברש"י ד"ה שמעינן וביבמות דצ"ג ע"א ור"מ כראב"י, ויש ליישב ועיין תשובת נודע ביהודה מהדורא בתרא חלק א"העז סימן ע"ג ועיין היטב בלשון רמב"ם בפרק ד' ממאכלות אסורת הלכה ד' שלכאורה כתב דבריו מיותרים ומובן ע"פי כלל דבדבר המפורש בקרא כ"ע גמירי ומה שהוא מדרש חכמים לא גמירי ושייך טעות. ועיין בחידושי רשב"א במס' שב' די"ח ע"ב במ"ש כ"ע לאו בית שמאי ידעי וב"ש במקום ב"ה, וכוונתם מדרש חכמים מקרא דכל אשר אמרתי ומ"ש במקום ב"ה כוונתו למ"ש תוס' במס' ב"מ הנ"ל, ותוס' שם דלא נחתו לזה דבריהם צ"ע וסותרים זא"ז וע"ע במס' ב"ק בדמ"ה ע"א תוס' ד"ה מכור ובשלטי גיבורים במס' בבא בתרא בפ' המוכר פירות דף ר"א ס"ק ב' ובשו"ת מוהר"י מטראני ספר ב' סימן כ"ב דק"נ ובש"ך ח"מ סי' ס"ו:)**
ג העולה מדברינו הנ"ל ג' כללים מיוסדים מש"ס ודקמאי ז"ל:
א) שאם אחד אומר לשון הסתום וכן אם טוען בבית דין לשון הסתום, אמרינן שמסתמא כוונתו באופן המועיל ובוחר בטענה היותר מעולה שיזכה בדין דכן קיי"ל כרב:
ב) במדרש חכמים אמרינן יודע ואינו יודע כיון דלא מפורש להדי' בקרא מעתה כבוא לפי' ריטב"א הנ"ל בפרט ג' בעובדא דנהר פקוד לפי פירושו במה שאמר שבאורחא דנהר פקוד ליכא מיא, שיש לפרש דבריו שר"ל שלא מת מחמת מיא ואינו מכחיש להעדים, וגם יש לומר כוונתו מה שאמר ליכא מיא היינו שלא הי' מים שם ומכחיש לאנן סהדי והנה פשוט שהדעת מכרעת אם הי' השוכר הלז בקי בהלכה דלא אמרינן מגו במקום עדים ויצא חייב בדין בודאי לא הי' מכחיש לעדים והי' בוחר בטענה היותר טובה או שהלך בנרש או שלא מת מחמת מיא, ואולם אנן מסופקים אולי אינו בקי במדרש חכמים והי' סובר דאמרינן מגו במקום עדים ומה שאמר ליכא מיא ר"ל שליכא בנהר ומכחיש לעדים כי חשב שיהי' נאמן במגו דהו"מ לומר שהלך בנרש אף נגד עדים דכיון שגלוי לכל שנגד עדים לא יהי' נאמן למה בוחר בטענה זו כיון שהו"מ לטעון טענה היותר מועיל שלא יהי' מוכחש מעדים ובע"כ צריך לומר שחושב שהכל חד הוא ובאמת על פי דין ל"מ מגו נגד עדים וכ"כ בתומים סימן פ"ב בכללי מגו ס"ק י"ז דמסתמא יודע דעדים נאמנים יותר ממנו וא"כ לפי מאי שמוכרח סברת ר"ן דסתם אדם מסופק במדרש חכמים הדרא הוכחה הנ"ל לדוכתי' מסתמא לא מעיין נפשי' לספיקא ובוחר טענה ודאית שיועיל לזכות, ובודאי אם הי' אצלו ספק אם יהי' נאמן נגד עדים במגו הי' בוחר טענה ודאית או שהלך בנרש או שלא מת מחמת מיא וא"כ עתה שאומר לשון סתום המשתמע לתרי אפי קשה הא אביי סובר בגיטין דל"ב אם אמר לשון המשתמע לתרי אפי אמרינן שאמר באופן המועיל וכמו דסובר רב בטוען שתי כסף מסתמא שוה קאמר ומוציאין ממון ובע"כ הוא חזקה אלימא דאתיא מכח סברא, דמהני אפי' להוציא ממון ומכ"ש דמהני לפטור ממון ואמאי מחייב אביי להשוכר שישלם אף דמגו קלישא כיון דהוי במקום עדים דלהמגו נתרץ אנן דבריו שמ"ש ליכא מיא ר"ל שלא מת מחמת מיא אף שהוא פירוש רחוק כיון דיש הוכחה שמסתמא אדם בוחר טענה ודאית ולא טענת ספק ראוי לפרש אף פי' רחוק וכמו בלחמי תודה שמפרשינן אף פירוש רחוק מכח הוכחה שלא יהי' מוציא דבריו לבטלה ה"נ מכח הוכחה הלז נימא שכוונתו הי' שלא מת מחמת מיא וטוען כן שסבור שיאמנו דבריו מחמת מגו שהו"מ לטעון שהלך בנרש כי טענתו שטוען עכשיו ליכא נגד עדים ואמאי מוציאין ממון ממוחזק מספיקא, ולכאורה עלה בדעתי ליישב דהנה איתא במס' שבועת דמ"א ע"ב ההוא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר לי' לא הי' דברים מעולם, אזיל אייתי סהדי דאוזפא ופרעי' אמר אביי מאי ניעבד אינהו אמרי אוזפי' ואינהו אמרי פרעי', רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכתבו תוס' בד"ה כל וז"ל ואם תאמר אמאי לא מתרצינן הכא דיבורא לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו בפרק אמרו לו די"ג דמתרצינן דיבורא לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, ואומר ריב"א דהכא לא קאמר לא לויתי אלא לא הי' דברים מעולם דלא שייך לתרוצי לישנא, אבל בפרק הכותב קשה דקאמר אבל אמרי יתמי אמר לנו אבינו לא לויתי נפרעין מהם שלא בשבועה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ויש לומר דהאב הוי מצי לטעון ולתרץ דבריו אבל ליתומים לא טענינן מילתא דלא שכיח, ועוד יש לחלק דהכא כשטוענין עליו בבית דין יש לו להשיב בענין שיפטור ואין לנו לתרץ דבריו עכ"ל:
ויש להבין לתי' בתרא שסוברים כיון שלא טען בפירוש לא טענינן עבורו לפרש כוונתו, דדרך העולם שהבעל דין מדקדק בטענותיו לברר דבריו ביותר שלא יטעו הבית דין בלשונו ויפסידו לו, א"כ אמאי קיי"ל כרב בשבועות דף ל"ט הנ"ל בטוען שתי כסף יש לי בידך דמסתמא טוען שוה הא לא בירר טענתו ואין לנו לתרץ דבריו ואף אם תרצה לומר דרבא אזיל לשיטתו דמשמע דסובר כשמואל דאמר קרא כשמואל, וא"כ סובר באמת דלא מתרצינן לישנא כאילו בירר דבריו ותפסינן לספק ועיין בר"אש ובר"ן, מ"מ קשה הילכתא אהילכתא דקיי"ל כרב שם וקיי"ל כאן כרבא וגם זה גופא לא ברור דסובר כשמואל וכעין זה אי' בכמה דוכתי, ויותר נראה כוונת תוס' דוקא בשתי כסף שיש לפרש כוונתו בב' פנים שוה או דוקא ושניהם סובלים בלשון שתי כסף כי הלשון משתמע לתרי אפי בשוה, ואין אנו צריכין לתרץ דבריו מפרשינן כוונתו באופן המועיל משא"כ לפרש בכוונתו פירוש רחוק כמו התם לומר שרצה לומר לא עמדתי בהלואתו ולתרץ דבריו, לא מתרצינן בטענת בעל דבר כיון שלא הי' מפרש כהוגן וריב"א בע"כ סובר אפי' בטענת הבעל דין מתרצינן דבריו וא"כ יש לומר הריט"בא סובר כתי' ב' של תוס' הנ"ל ולכן סובר אביי וכן קיי"ל בעובדא דנהר פקוד, כיון דלא מהני מגו נגד עדים, לא מתרצינן דבריו בפירוש רחוק שרצה לומר ליכא מיא שלא מת מחמת מיא כי יותר מסתבר הפי' כפשוטו, מלא הי' שם מיא, דכיון שלא טען בפירוש אין לנו לתרץ דבריו כמו שלא מתרצינן באומר לא לויתי דאפילו אביי מודה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי היכי דליכא עדים שפרע כמ"ש תוס' שם ד"ה כל וא"ש:
יד אמנם אכתי קשה דלא דמי להתם דהתם משמע שמעיקרא אמר להד"ם ולתי' בתרא של תוס' ה"ה לא לויתי טרם שידע מעדים שאמרו שלוה ופרע כי אם ידע מעדים שאמרו לוה ופרע אטו בשופטני עסקינן שיכחיש עדים המסייעין לו, א"כ לפי דמיונו אזי טעין לישנא דמהני לפטור את עצמו, כי מה לי טענת להד"ם מלא לויתי או פרעתי, אדרבא ללישנא בתרא דר' נחמן בשבועת דמ"א ע"ב כשטוען להד"ם או לא לויתי פטור מהיסת דליכא דררא דממונא וכשטוען פרעתי מחויב לישבע היסת ויותר מסתבר שכוונתו לא לויתי שלא לוה כלל מלומר לא עמדתי בהלואתי כי רצונו הי' לפטור משבועת היסת משא"כ הכא בעובדא דנהר פקוד כיון דאנן סהדי שאין אותו דרך בלא מים והוא גלוי לכל ושוכר בודאי ידע ג"כ בעת טענתו דידוע לכל העולם שאין אותו דרך בלא מים איכא הוכחה שבעת טענתו שטען כוונתו הי' ללישנא דמהני לזכותו ור"ל שלא מת מחמת מיא ואף שיש הוכחה להיפך כמ"ש תוס' מדלא פירש דבריו דדרך אדם לדקדק בטענותיו ואין לנו לתרץ דבריו בפירוש רחוק כיון שלא טען בפירש הא לעומת זה יש הוכחה מסתמא טען לישנא דמהני ובחר בטענה ודאי המועיל לזכותו, וא"כ אף אי סליק מגו מ"מ קשה על אביי אמאי מחייב את השוכר לשלם הא העדים מצד עצמן לא מצי לחייבו ממון, אף שיש עדים שבאותו דרך הי' מים רק בצירוף הודאתו והיינו אם יש לנו הודאה ודאית שהודה בחיובו שלא הי' שם מים משא"כ הכא שיש לנו ספק בהודאתו דהא איכא הוכחה לגבי הוכחה האיך מוציאין ממון מחזקתו מספיקא כיון דהוא ספק הודאה, והא בכל מקום אלים טובא חזקת ממון שאין מוציאין ממון כי אם בראי' ברורה ולא מהני רובא וחזקה להוציא **(הג"ה ודע דלכאורה קשה על תוס' בד"ה כל, דלא דמי לסוגי' דכריתות די"ג אולי סברי אביי ורבא כלישנא בתרא דר' נחמן איכא הוכחה שמה שאמר לא לויתי היינו כפשוטו כדי לפטור מהיסת, כיון שלא ידע מעדים וכמו שמורה הלשון אמר להד"ם אזיל אייתי סהדי, משמע דמעיקרא אמר להד"ם ויותר משמע הענין הי' שהתובע, אזיל ואייתי סהדי להכחיש ללוה שאמר לא לויתי כי אפשר שידע הדין דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי או שחשב שלא ידעו מפרעון, ועיין בתוס' שם במס' שבועת דמ"א ע"א ד"ה מאן, ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו:)** ממון והכא עכ"פ יש לנו ספק בהודאתו על ידי הוכחה שאדם בוחר בטענה ודאית לזכותו ולא בטענת ספק כי מדרש חכמים יודע ואינו יודע והא חזינן אפילו בפירוש רחוק מתרצינן דיבורא נגד העדים כמו בלא אכלתי שמתרצינן דיבורו שר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד אף שהוא פירוש רחוק רק בדיני ממונות כתבו תוס' דלא מתרצינן דבריו משום הוכחה שלא פירש דבריו להדי' דדרך אדם לדקדק בטענתו לפני בית דין לטעון טענה ברורה, וכל זה ניחא התם בעובדא דאביי ורבא דליכא הוכחה המתנגדת דהא בעת שהי' טוען הי' לישנא דמהני טענת לא לויתי כמו טענת פרעתי משא"כ הכא בעובדא דנהר פקוד בעת שטען טענה זו אם נימא שכוונתו הי' כפשוטו שלא הי' מים בע"כ הי' אצלו ספק אם יזכה בדין דמדרש חכמים אי אמרינן מגו במקום עדים אי לא יודע ואינו יודע מסתמא בוחר טענה טובה שלא מת מחמת מיא דהוא טענה מעליא כמו אם הי' אומר שאזל בנרש, א"כ כיון שמסלקינן הוכחה נגד הוכחה ממילא ראוי לתרץ דיבורו כנ"ל והבן היטב וא"כ לשיטת ריטב"א בפירושו בעובדא דנהר פקוד הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי':