שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל טו
יבואר מחלוקת רשד"ם וטו"ז היכי שפרע בודאי החוב ואח"כ הראה המלוה ללוה מטבע מזויפת שקיבל ממנו והלוה משיב אינו יודע אם היה מטבע זו בתוך אותן המעות אם נאמן המלוה להוציא מלוה כיון שטוען ברי והלוה שמא אי יש לו דין א"י אם נתחייבתי לך או דין א"י אם פרעתיך וגם יבואר דין דספק פרעון קודם הלואה ובו ד פרטים:
פרט א
יבואר מחלוקת רשד"ם וטו"ז:
א בטורי זהב בח"מ סוף סימן ע"ה הביא ספק באחד שפרע לחבירו חובו במעות ואחר הפרעון הראה מלוה ללוה מטבע מזויפת וטוען שקיבל ממנו בתוך הפרעון, והלוה משיב א"י אם הי' מטבע זו בתוך אותן מעות, דעת רשד"ם בש"ות סימן פ' וכ"כ הש"ך בשמו בסימן רל"ב ס"ק ט"ו דהוי כטוען א"י אם פרעתיך דחייב לשלם, אבל דעת הטו"ז שם דהוי כטוען א"י אם נתחייבתי לך דעיקר טעמא דמחלקינן ביניהם כיון דעכשיו נולד הספק מוקמינן בחזקת שהי' קודם שנולד הספק ולכן פטור בא"י אם נתחייבתי לך דקודם שהי' הספק הי' בחזקת פטור, ובא"י אם פרעתיך קודם שנולד הספק הי' בחזקת חיוב, דהלואה הי' ודאי, וא"כ בנ"ד שפרע ונסתלק ממנו ועכשיו נודע הספק במטבע אוקי הדבר כמו שהי' עד עתה והוא בחזקת פרעון טוב דרוב מטבעות אינם מזויפים והוי כתובעו עכשיו תביעה חדשה וזה טוען א"י אם נתחייבתי לך עכ"ד, ולענ"ד תלי' במחלוקת קדומה דהנה בארתי בכללי חזקות, בכל מקום דאזלינן בתר חזקה היכי שיש לנו ספק מוקמינן הדבר על חזקה קמייתא כמו שהי' קודם הספק, אי אזלינן בתר שעה שנודע הספק לנו או בתר שעה שנולד הספק אף קודם שנודע לנו, ולוקים הדבר בחזקת שהי' קודם שנולד הספק נחלקו גדולי אחרונים זלה"ה, דעת רמ"א ביו"ד ס"נ דלא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה ריעותא לאחר שחיטה דלא יצאה מחזקתה מחיים, אבל אם נולד הספק מחיים אזלינן בתר שעה שנולד הספק, ומוהר"ם לובלין מובא בש"ך שם סק"ג הוכיח מתוס' דאזלינן בתר שעה שנודע הספק ובררתי שם שכן הוא פי' אמיתי בכוונתם ולענין חזקת ממון ואיסורא ילפינן מהדדי כדאי' בהרבה דוכתי ועיין בב"ש בסימן קי"ז סע"ק ט"ו שלמד ג"כ לנידון דידי', ומעתה נראה בנידון הלז דעכשיו נודע הספק לנו במטבע משעה שבא לב"ד לדון על הדבר, מ"מ לפי דברי הלוה שמסופק אגלאי מילתא למפרע שהי' נולד מיד בשעת פרעון אם הי' מטבע מזויפת רק שנודע לנו עכשיו לכן אי אזלינן בתר שעה שנולד הספק ליכא חזקת פרעון דהא מיד נולד הספק בפרעון וחייב לשלם דהוי כאינו יודע אם פרעתיך דהא קודם שנולד הספק הי' בחזקת חיוב אבל לשיטת מוהר"ם לובלין דאזלינן בתר שעה שנודע הספק מסתבר כמ"ש בטו"ז כיון דעכשיו נודע הספק ועד עתה הי' בחזקת פרעון טוב דכבד מסולק ממנו והוי כאיני יודע אם נתחייבתי לך דפטור מלשלם ולכאורה מוכח מש"ס דאזלינן בתר שעה שנולד הספק דאי' במס' ב"מ דק"ג ע"ב מעשה באחד ששכר מרחץ בשנים עשר זהובים לשנה בדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו את חודש העבור ואמר שמואל בבא באמצע החודש אבל בא בתחילת החודש כולו למשכיר בא בסוף החודש כולו לשוכר ופירש"י באמצע החודש דכיון שיש ספק העמד ממון על חזקתו ומה שדר כבר לא מפקינן מיני' ומה שלא עבר מן החודש או יצא או יתן לו שכרו דהעמד קרקע בחזקת ב בעלים, אבל בתחילת חודש כולו למשכיר דהעמד קרקע בחזקת בעלים בסוף חודש כולו לשוכר העמד ממון על חזקתו יע"ש, ור' נחמן אמר קרקע בחזקת בעלים עומדת ופירש"י וז"ל ואפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות שכר עכ"ל ועיין בתוס' ובשאר קמאי זלה"ה, ומשמע להדי' לשיטת רש"י שמואל סובר דאזלינן בתר שעה שנודע הספק והסכסוך בין הצדדים ואזלינן בתר המוחזק בעת ההיא, ור' נחמן סובר דאזלינן בתר שעה שנולד הספק, וכיון דקיי"ל כר' נחמן נראה בנ"ד חייב לשלם כשיטת רשד"ם וש"ך דהוי כא"י אם פרעתיך כיון דקודם שנולד הספק הי' בחזקת חיוב, אמנם לפמ"ש לעיל בכלל י"ד פרט א' וג' להסביר טעם ולחלק בין הנושאים, דלעולם אמרינן מסתמא לא נעשה מעש' והשתנות ממה שהי' מקדם, ועיקרו של חזקה הוא כן דאמרינן מן הסתם לא נעשה ה התחדשות והיכי שנעשה מעשה חדשה והשתנות ממה שהי' מקדם י"ל מב' טעמים לא אזלינן בתר חזקה חדא מטעם שכתבו הכנה"ג ומשנה למלך ותבואת שור דבעינן שיהי' שייכות לחזקה עם הספק, טעם ב' כמ"ש פוסקים ז"ל כיון שאיתרע שנעשה מעשה הגורם להסתפק שיצא הדבר מחזקה קמייתא, אזי נראה בנ"ד אף אי אזלינן בתר שעה שנולד הספק פטור מלשלם כמ"ש טו"ז דלא שייך לומר לוקים בחזקת חיוב כיון שנעשה מעשה בפרעון ויהי' איך שיהי' נעשה שינוי והתחדשות ממה שהי' מקדם ועל ספק זה לא הי' למלוה חזקה המסייע לו שאותו מטבע הי' מזויפת, דאין לחזקה שהי' לו ע"ע שייכות עם הספק, וכמו כן לטעם ב' איתרע החזקה דהא פרע ורוב מטבעות אינן מזויפות א"כ יש ספק עצום לפנינו ע"י מעשה שנעשה דבר שראוי להסתפק איתרע חזקת חיוב שהי' מסייע למלוה עד עתה ולא נשאר למלוה רק טענת ברי ואף שאין ללוה חזקה קמייתא כמו בעלמא בכל חזקת ממון יש לו חזקת קמייתא כיון דאזלינן בתר שעה שנולד הספק מ"מ כבר נתבאר שאפי' נגד חזקה דהשתא שמוחזק עכשיו הלוה לא מהני ברי לחוד להוציא ממון ממנו, והא עכ"פ עכשיו מוחזק הלוה בממון וקם דינו של טו"ז ולא מטעמו, ועיין מ"ש בס' אורים ותומים בסימן ע"ה ס"ק כ"ב מה שדחה ראי' הטו"ז וכן קיימתי מסברא דנפשאי, וק"ק לפי דברי טו"ז דרוב מטבעות אינם מזויפים למה הוצרך לומר דהוי א"י אם נתחייבתי לך אפי' אי הוי א"י אם פרעתיך ג"כ פטור מלשלם כיון שרוב מסייע להלוה דהא דחייב לשלם היינו משום ברי וחזקת חיוב שמסייע למלוה עדיף מחזקת ממון שמוחזק עכשיו הלוה כעין סברת הש"ס בכתובת די"ג ע"ב אבל כשרוב מסייע ללוה א"י להוציא ממון מטעם ברי וחזקה נגד רוב וחזקת ממון וצ"ע, ועמ"ש בפרט ב':
פרט ב
יבואר הדין בספק פרעון קודם הלואה אי בכה"ג נאמן המלוה בברי שלו להוציא ממון מלוה שטוען שמא:
ב הש"ך בסימן ע"ה ס"ק כ"ז כתב דאפילו בספק פרעון קודם הלואה יש לו דין א"י אם פרעתיך וחייב לשלם כגון שהי' לו פקדון בידו ואחר שנאבד בפשיעה הלוה לו ונתחייב לשלם לו מאה זהובים והנפקד המלוה אומר יודע אני שלא הי' שוה רק חמשים זהובים והלוה המפקיד אומר שא"י כמה הי' שוה ואפשר שהי' שוה מאה זהובים ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום לפי שמאה שהלויתני יצאו במאה של דמי הפקדון אפ"ה חייב לשלם לו חמשים דמ"מ הוי לי' החיוב ברי והפטור ספק ובכה"ג ברי ושמא ברי עדיף וכן משמע מסתימת דברי הפוסקים עכ"ד, ולכאורה קשה לשיטת הש"ך מהא דאיתא במס' ב"מ דע"ו ע"א דאבעי' להו אי אמר בעל בית לשלוחו שישכור לו פועל בארבעה זוזי, ואזל איהו ואמר בתלתא ואמר הפועל כמו דאמר בעל בית אי אדיבורא דידי' קא סמיך אי אדיבורא דבעל בית קא סמיך הפועל, והוא אבעי' דלא איפשטא, וכתב הרי"ף ור"אש ושאר פוסקים כיון דלא איפשטא הו"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע ולית לי' לפועל רק תלתא זוזי ומפסיד זוז, ואי' בש"ע ח"מ סימן של"ב סעיף ד' דאפילו אם המלאכה שוה ארבעה אין לו רק שלשה ששמע וקיבל וקשה לפי מה שהוכחתי בכלל י"ג פרט ד' מטור ומחבר וש"ע סימן ע"ב סי"ד דבע"כ סוברים אפילו היכי דברי גרוע ושמא טוב מ"מ חייב לשלם כשטוען א"י אם פרעתיך ודלא כשיטת ראנ"ח המובא במשנה למלך בפרק ד' משאלה ומסתמא טוען הפועל ברי דאדעתא דבעל בית קא סמיך דאל"כ מאי קמבעי' לי' פשיטא דהודאתו לחובתו הוי כמאה עדים, ודוחק לומר דנ"מ היכי דחב לאחרינא או ששכח כוונתו וגם הא הדין בכל גווני דלא חילקו בזה וכיון דמלאכה שוה ארבעה, החיוב הוא ודאי רק דאיכא ספק אולי סבר וקיבל על שלשה והוא בגדר מחילה, וכיון דחיוב הוא ודאי ומחילה הוא ספק ופועל טוען ברי דסמך אדעתא תא דבעל בית ובעל בית אינו טוען רק ספק נימא אין ספק מחילה מוציא מידי ודאי חיוב כיון שמלאכה בודאי שוה ארבעה, ואף דברי גרוע ושמא טוב כי אי אפשר לבעל בית לידע כוונת הפועל מ"מ קשה לשיטת הפוסקים הנ"ל בא"י אם פרעתיך חייב בכל גווני משום דחיוב הוא וודאי ופרעון הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי מיהו לולי דברי הש"ך לק"מ דהכא כיון שהספק נולד מתחילה בעת ששכר השליח לפועלים ובאותו זמן לא הי' חל החיוב על בעל בית כי חיוב תשלומין אפילו לדידן דקיי"ל ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף כדאי' במס' קידושין דמ"ח ע"א וע"ב פירש"י שם ד"ה אלא כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל מלאכה לפועל בשכירות עשיית מלאכה ע"ש והקציצה הי' קודם שהתחילו במלאכה, ולא דמי לא"י אם פרעתיך דהתם הטעם כמ"ש בטו"ז סוף סימן ע"ה דמוקמינן אחזקה כמו שהי' קודם שנולד הספק ובכל מקום החזקה הוא קודם ואח"כ בא הספק ומוקמינן הדבר אחזקה שהי' קודם שנולד הספק וכעין דאי' במס' חולין ד"ט ע"ב דילפינן מנגע דלא חיישינן דלמא אדנפיק ואתי בציר לה שיעורא דמוקמינן על חזקה כמו שהי' קודם וחזקה הוא קודם, ואח"כ בא הספק ולכן בא"י אם פרעתיך מוקמינן אחזקת קמייתא חזקת חיוב שהי' מחויב לשלם משא"כ הכא הספק הוא קודם שבא החזקת החיוב דהא הספק נולד תיכף בעת קציצה ועדיין לא הי' שום חיוב על בעל בית ובכה"ג לא שייך לוקמי על חזקה אבל לשיטת הש"ך שסובר אפילו בספק פרעון קודם הלואה אף דליכא חזקה קמייתא חזקת חיוב דהא הספק הוא קודם להלואה מ"מ כיון דחיוב הלואה הוא ודאי ופרעון הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ובע"כ סובר הטעם אף דליכא חזקה קמייתא מ"מ איכא חזקה דהשתא דהא עכ"פ לפנינו נראה שחיוב הלואה הוא ודאי ופרעון הוא ספק וקשה גם בפועל איכא ג"כ חיוב ודאי שמלאכה שוה ד' ופרעון ומחילה הוא ספק וא"ל דסוברים כמ"ש רשב"א בגיטין דע"ח היכי דנולד ספק לפנינו בלא טענותיהם לא הוי בכלל א"י אם פרעתיך כיון דהוי ספק לב"ד ה"נ לולי טענתם יש ספק בלשון דהא ספק הוא לפנינו, דז"א חדא כמ"ש בכלל הקדום דוקא התם בהכחשת עדים דהוא ספק לפנינו ע"י עדים אלים הספק, ותו דמשמע דרבו החולקים כמ"ש שם, ונראה לחלק דנידון של ש"ך הספק הוא בדבר אחד והחיוב הוא בדבר אחר, כי הספק הוא בפקדון והחיוב הוא בהלואה, דעכ"פ חיוב זה הבא מכח הלואה הוא ודאי שמחויב לשלם, ושייך אין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ הכא דהספק הוא בחיוב עצמו דאולי מחל הפועל מקודם וסבר וקיבל ולא הי' חל החיוב מעולם וא"כ החיוב הוא ג"כ בספק ודוק כי הוא חילוק נכון ועוד י"ל כמש"ל בכלל שתיקה בדבר שיש ספק לב"ד אין יכול לטעון ברי נגד ספק בדין ואולם היותר מחוור לתי' א' הנ"ל וא"ש:
פרט ג
יבואר ביאור דין הנ"ל וישוב קושי' הא"ות על הש"ך:
ג בספר אורים ותומים סימן ע"ה סק"ו הקשה על הש"ך בסי' ע"ה הנ"ל למה הוצרך לומר שכן משמע מסתימת הפוסקים, הא מוכח כן בגמ' דאי' במס' ב"מ ד"ו ע"א בהא דאי' במתני' שנים אוחזין כ"א אומר שכולה שלו שישבע אחד על חצי' ומקשה הש"ס נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ומשני אביי דחיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ע"ש ברש"י ולא פרשי אינשי מספק ממונא אבל פרשי מספק שבועה וקשה א"כ שהאמת כדבריו דיש לו על השני ספק מלוה א"כ מותר לו לתפוס בטלית ולהחזיק של חבירו בידו דהוי אינו יודע אם נתחייבתי לך ולמה ישבע הלא שורת הדין הוא דיש לו לתפוס ואם שקר הוא דאין לו עליו ספק מלוה ישינה א"כ נימא מגו דחשיד כו' וע"כ צ"ל כמ"ש הש"ך דאין יכול להחזיק של חבירו מחמת ספק מלוה ישינה ולכך רמו שבועה עלה כי היכי דנפרש עכ"ד, ושמעתי שרבים מחכמי דורינו המובהקים נרם יאיר תמהו על הא"ות דנעלם ממנו דהא אביי אמר כן והוא סובר גם באיני יודע אם נתחיבתי לך ברי עדיף כדאי' בב"ב דקל"ה ע"ב ועיין בתוס' שם ד"ה אביי ובכתובת די"ג ע"ב ד"ה ר' הונא שנראה שהבינו שאביי סובר כן לאמת אף שי"ל שאמר כן לדחות דברי רבא שם מ"מ תוס' לא ס"ל כן וא"כ נדחה ראיות התומים דלא מוכח לדידן דקיי"ל ברי ושמא לאו עדיף ולענ"ד אי משום הא לא ארי' ושפיר קאמר בזה, דהנה אביי לא מחלק בין ברי טוב ושמא גרוע לברי גרוע כמ"ש תוס' שם ואפי' בברי גרוע סובר ברי עדיף ובע"כ לית לי' שיהי' שום סברא לחלק, וא"כ ר' יהושע דסובר בכתובת די"ג ע"ב שאינה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי אף שאומרת ברי בצירוף חזקה, בע"כ סובר ב"וש לאו עדיף, וכן מוכח להדי' דאמר בש"ס שם לימא ר' הונא ור' יהודא כר"ג ור"נ ור"י כר' יהושע ומשני אמר לך ר"נ אנא דאמרי אפי' כר"ג כו' ול"ק נמי לר' הונא ור' יוחנן אנא דאמרי אפי' כר' יהושע אם הי' איזה סברא לחלק כדרכם בש"ס בכל המקומות אע"כ מוכח דר' יהושע בודאי סובר דלאו עדיף, וכיון דמתני' דשנים אוחזין הוא סתם מתני' וחזינן בדף ב' מהדר הש"ס לוקמי ככ"ע דאמר לימא מתני' דלא כבן ננס, ודלא כסומכס ומשני אף דאין הלכה כוותייהו מהדר הש"ס לפלפל אי אתי' ככ"ע א"כ אי נימא תי' אביי לא אתי' רק אליבא דהילכתא לשיטתו דסובר ברי ושמא לאו עדיף הו"ל לש"ס לומר לימא מתני' דלא כר' יהושע ואף דהו"מ לחלק שאני האי דר' יהושע דהוא ברי גרוע משא"כ הכא דברי טוב חדא דלית לי' לאביי שום חילוק ותו עכ"פ הו"ל לש"ס להקשות ולתרץ כן דהא אין הסברא פשוטה כל כך דהא אביי לית לי' האי חילוק וגם המעיין בבע"הת יראה שלית לי' חילוק זה אפי' לר' הונא ור' יהודא וא"כ שפיר כתב הא"ות, ותו לפי מה שהוכיח הפני יהושע בכתובת די"ב ע"ב ובכמה דוכתי דמאן דסובר ברי ושמא ברי עדיף בע"כ סובר הולכין בממון אחר רוב דהא רוב עדיף מברי דלענין איסורא לא מהני ברי היכי דאתחזק איסורא כדאי' ביבמות דפ"ח ע"א ורובא ודאי מהני אפילו היכי דאתחזק איסורא דהא קיימא לן רובא וחזקה רובא עדיף וכיון דברי מהני נגד חזקת ממון מכ"ש דרוב מהני נגד חזקת ממון, וא"כ מאן דסבר אין הולכין בממון אחר רוב ולא מהני רוב נגד חזקת ממון מכ"ש דל"מ ברי נגד חזקת ממון דהא רוב עדיף מברי ובע"כ סובר ברי ושמא לאו עדיף וא"כ לפי מאי דאי' בב"ב דצ"ב ע"א וע"ב דבפלוגתא דרב ושמואל אי הולכין בממון אחר רוב פליגי תנאים ואיכא תנא דסובר אין הולכין בממון אחר רוב וכן הוא סתם מתני' דר"פ המוכר פירות בע"כ סובר ברי ושמא לאו עדיף והו"ל לש"ס להקשות כן על אביי דמתני' דאוחזין הוא כתנאי, כמו שמקשה בד"ב אע"כ כא"ות ולק"מ וזהו פשוט:
ד אמנם לענ"ד בלא"ה יש לדחות ראי' הא"ות מש"ס כי לא דמי כלל להתם, דהנה אי' במס' ב"מ דק"י יתומים אמרו אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח, על מי להב א ראי' וסובר ר' יוחנן על היתומים להביא ראי' מ"ט ארעא כיון דליגביינא קאי כמאן דגבי דמי ודלא כר"ח שהי' סובר לומר ארעא בחזקת יתמי קיימי ועל בעל חוב להביא ראי' ואמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קודם וספק זה קודם קיצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קיימי אמרינן לי' אייתי ראי' ושקיל ה"נ האי שדה כיון דליגביינא קיימי כמאן דגבי' דמי ועל היתומים להביא ראי' ופירש"י כיון דבין יתומים השביח בין אביהם השביחו דינו ליטול הקרקע עם השבח ואם יתומים השביחו מעלה להן השבח בדמים הלכך גבי ארעא עם השבח ממ"נ נמצא יתומים תובעין להוציא ממנו ועליהן הראי' יע"ש, וכן קיי"ל להלכה וא"כ מוכח אף דיתומים מוחזקים בקרקע על השבח מ"מ כיון דאין להם לתבוע השבח מקרקע רק ממעות של בעל חוב לא מהני חזקה נגד דמים דנגד המעות הוי שכנגדו מוחזק וכן הוא כלל בכל דוכתי, ועיין בשלטי גיבורים במס' שבועות דמ"ה ע"א ס"ק א' וכ"כ הב"י באורח חיים סקנ"ד בשם תשובת קדמון, בבני כרך שקנו ס"ת והתנו יחד שאם ילך אחד מן הכרך להתיישב במקום אחד שנשארים יתנו לו חלקו ועתה רצה אחד לצאת ושאל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים מאשר בתחילה והנשארים אומרים שלא ליתן אלא כמו שנתנו תחילה, והעלה בתשובתו כיון שלא התנו אלא לחלק המבורר באותו שעה ולא יעשה שומא אחרת, ואם יהי' ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה כיון דבממ"נ הספר נשאר לנשארים אלא שצריכין דמים להחזיר שא"י כמה ומצי לומר ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמים אייתי ראי' ושקילי ודמי להאי דיתומים אמרו אנו השבחנו ולהאי דאילין דמדמי לאהדדי בב"מ דק"י יע"ש, וכן קיי"ל שם בש"ע סט"ו כמ"ש בטו"ז ס"ק י"ב ומגן אברהם ס"ק כ"ג והוא בתשו' מיימוני דשייכי לס' משפטים סי' י"ח ומה שנרשם במג"א שם סי' י"ג הוא טעות הדפוס וצ"ל י"ח, אף אמנם ששותפים הם בס"ת ואי' בב"ב דקי"ו ע"ב דשותפין לא קפדי אהדדי ואפילו אי מונח ברשות אחד מהם לא הוי אידך מוציא כמ"ש רש"י שם ד"ה לא דמפקיר כל חד רשותי' לגבי חברי' ואף אם הס"ת הוא ברשותם הוא ג"כ מוחזק על חלקו, ועיין תוס' במס' ב"ב ד"ב ע"א ד"ה לפיכך וגם הא הדין הוא בכל גווני אפי' אם הוא ברשותו או שהוא בבית הכנסת שכולם שווין, ואפ"ה לא מהני חזקת ס"ת נגד דמים דעל המעות הוא מוציא וה"ה בכל מקום כה"ג וא"כ לפ"ז לא מוכח דין של ש"ך בסוגי' לפמ"ש הנמוקי יוסף במס' ב"מ דהא דאמרינן דכשטוען כולה שלי משום מלוה ישינה לא חשיד אממונא לאו למימרא דמצי למיעבד הכי ולעכובי נפשי' בחובי' ושיהי' שלי דמאן שם לי' כדאי' בפרק אלמנה ניזונת דצ"ח אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דא דאמרינן לה מאן שם לך אלא דאיהו טעי ומורה היתר ועיין בס' המאור ורמב"ן שם, וממילא לא דמי לנידון שכתב הש"ך דאיירי במעות שהלוה הוא מוחזק ממש שיש לו חזקת ממון שפיר י"ל שלא מצי להוציא ממנו. משא"כ אביי דקאי על מתני' דשנים אוחזין בטלית דהוא בחפץ אף שתפס בטלית א"י לתפוס גוף הטלית על החוב ולהחזיק דמאן שם לי' והטלית הוא של אידך כמאן, דגבי' דמי ועיקר הספק הוא על ממון ועל הממון הוא שכנגדו מוחזק ול"מ תפיסת הטלית להיות מוחזק בממון, לכן משום ספק מלוה ישינה א"י לתפוס משא"כ בנידון דש"ך דמיירי במעות שלוה מוחזק שפיר י"ל דפטור בספק פרעון קודם הלואה ול"מ ברי נגד מוחזק אף שטוען שמא כי התם הטוען שמא אינו מוחזק כלל לכן מוכרח הש"ך לומר דכן משמע מסתימת הש"ס ופוסקים וזהו ברור בעיני:
ה ולדינא בגוף דין שח שחידש הש"ך, לענ"ד צ"ע דנראה לפמ"ש לעיל בפרט א' מחלוקת אי אזלינן בתר שעה שנודע הספק או בתר שעה שנולד הספק הכא יהי' איך שיהי' ראוי לפוטרו מתשלומין לפמ"ש הטו"ז בסוף סימן ע"ה הטעם דחייב, לשלם כשטוען א"י אם פרעתיך כיון שקודם שנולד הספק הי בחזקת שמחויב לשלם החוב א"כ בנ"ד שספק פרעון מפקדון נולד ונודע קודם הלואה ליכא חזקת חיוב ולכ"ע פטור מלשלם כיון דליכא חזקת חיוב ואולי סובר הש"ך דאזלינן בתר שעה שנודע הספק לב"ד, דהיינו בשעה שבאו הב"ד לדון על הדבר ואף שספק נודע ונולד לבעל דין קודם הלואה מ"מ כיון שלא נודע לב"ד רק אחר הלואה קם בחזקת חיוב מ"מ לכאורה נראה לשיטת רמ"א וסיעתו שהבאתי בפרט א' וכן משמע במס' ב"מ דק"ב דבחזקה אזלינן בתר שעה שנולד הספק פטור מלשלם דמעולם לא התחיל החזקת חיוב ודוקא אי אזלינן בתר שעה שנודע הספק לב"ד שפיר י"ל כמ"ש הש"ך כיון דקודם לכן הי' בחזקת חיוב אבל לשיטת רמ"א כיון דלידת הספק הי' קודם שהלוה כי אחר שנאבד ממנו בפשיעה הלוה לו ליכא חזקת חיוב כלל וברי לחוד לא מהני להוציא ממון וקשה על הש"ך במה שסתם הדבר להלכה:
ו ולכאורה אמרתי לקיים דין של הש"ך להלכה אפילו לשיטת רמ"א דהנה כתבתי לעיל בכלל י"ג פרט ב' קושי' כנה"ג בשם הר"י באסין ז"ל אמאי ספק ממון לקולא הא הוי ספק איסורא דגזל כמו כל ספק איסור דאורייתא ותי' הרי"ב משום דא"א לצאת ידי ספק איסורא דאם יתנו להמוציא איכא גבי' ספק, והקשה א"ות אמאי ברי ושמא לאו עדיף הא לזה שטוען שמא איכא גבי ספק איסורא ולמלוה שטוען ברי ליכא ספק, וכתבתי לתרץ דגם אצל לוה שטוען שמא ליכא ספק איסורא מכח חזקה שמסייע לו שמהני אפי' באיסורין, וקושי' כנ"הג לא הי' כי אם בספיקא דדינא דליכא חזקה כמ"ש שם הטעם שבשביל חזקה לא ישתנה הדין יע"ש, וא"כ הכא בספק פרעון קודם הלואה מחויב לשלם בממ"נ אי אזלינן בתר עכשיו שנודע הספק לב"ד איכא חזקת חיוב המסייע למלוה דהא ע"ע הי' בחזקת חיוב, ואף אי אזלינן בתר שעה שנולד הספק מ"מ לית לי' ללוה חזקת ממון מעליא דאיתרע חזקתו דבעלמא המוחזק יש לו חזקת מרא קמא שהוא חזקה קמייתא כמו באיסורא שקודם שנולד הי' שלו וגם הוא תופס כמ"ש בכמה דוכתי אבל הכא אין לו חזקת מרא קמא דהא מיד שקיבל החוב לא הי' לו שעה אחת בבירור שהממון הוא שלו בודאי כמו כל חז"ק, ובכה"ג לא מצינו דאזלינן בתר חזקה דחזקה אתי' מנגע כדאי' בחולין דף ט' והתם הי' בודאי פעם אחת הנגע בשלימות לכן ל"ח דלמא אדנפיק ואתא בצר שיעורא וקם כמו שהי' מקדם וכן בכל חזקות פעם אחת הי' ודאי ואח"כ נולד הספק אוקמינן על חזקתו שהי' מקודם דאותו ספק שאנו דנין עכשיו מתחילה לא הי' ספק, משא"כ הכא איתרע חזקת ממון שלו משעה שקיבל הלואה והוא עצמו מסופק כמה הי' שוה הפקדון לא נוכל לומר שיש לו חזקה בודאי שפטור מלשלם, ולא דמי לא"י אם נתחייבתי לך שהוא בחזקת שלא לוה ולא עשה מעשה כלל ועל זה יש לו חזקה קמייתא שמעיקרא לא לוה אמרינן שלא נעשה השתנות ממה שהי' ולא לוה ולא עשה מעשה, משא"כ הכא כיון שלוה ועשה מעשה יצא מחזקת קמייתא דהא כבר נעשה מעשה כמ"ש בכלל י"ד בפרט א' ולית לי' רק מעלת תפיסה דהא עכ"פ הוא תפוס ועומד ממילא מחויב לשלם מטעם ספק איסור דהא המלוה טוען ברי וליכא אצלו ספק איסור' ואצל הלוה איכא ספק איסורא כיון דלית לי' כח חזקה רק מעלת התפיסה שהוא מעלה בעלמא ל"מ להתיר ספק איסורא דרק חזקה מהני וכופין ב"ד לאפרושי מאיסורא ושפיר פסק הש"ך, אולם לפמ"ש הא"ות שם וכן הוכחתי במ"א דלא אסרה תורה ספק גזל, לכאורה דין של ש"ך ליתא לשיטת רמ"א דאזיל בתר לידת הספק דאף שלית ללוה חזקת ממון מ"מ אין למלוה חזקת חיוב כיון שהספק מתחיל משעה שקיבל הפקדון שהי' קודם הלואה וברי לחוד ל"מ נגד התופס בהיתר וקשה על הש"ך שכ"כ בפשיטות:
ז ואולם באמת המעיין בלשון הש"ך ז"ל יראה דהוא דייק בלישנא ולא כתב הטעם כמ"ש טורי זהב דחייב לשלם בא"י אם פרעתיך מטעם חזקת חיוב והיינו חזקת קמייתא קודם שנולד הספק רק כתב הטעם כיון דודאי חייב לו וספק אם החזיר לו בכהאי גווני אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ונראה דנמשך אחר לשון הרי"ף בב"ק דקי"ח שכתב הטעם משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ומשמע דהבין אף היכי דליכא חזקה קמייתא מ"מ כיון שנראה לב"ד שהחיוב הוא ודאי איכא חזקת חיוב מצד חזקה דהשתא לכן כתב דאפילו בספק פרעון קודם הלואה דליכא חזקה קמייתא שהי' מחויב מ"מ חייב מטעם זה כיון דנראה לנו שהוא בודאי מחויב וספק אי שילם וא"כ לטו"ז שכתב משום חזקה קמייתא לא מוכרח הדין שחידש הש"ך בספק פרעון קודם הלואה כמש"ל דנראה לשיטת רמ"א פטור ואפי' לחולקים אי אזלינן בתר ידיעת ספק לבעל דין ג"כ פטור זולת אי נימא דאזלינן בחר ידיעת הספק לב"ד וצ"ע בזה, ובאמת דברי הש"ך צ"ע מנ"ל דאזלינן בתר חזקה כזו שהספק בא קודם החזקה הא חזקה ילפינן מנגע כדאי' בחולין ד"י והתם החזקה הוא קודם שבא הספק שבא הספק אח"כ כדאי' שם ולכאורה י"ל דהנה רשב"נ אמר ר' יהונתן יליף מחזקה דנגע וראב"י יליף מהלכה כמ"ש תוס' שם די"א ע"א ד"ה מנא ועיין במוהרש"א שם וכפי הנראה מתוס' שם בתי' ראשון שם כל הסוגי' קאי לראב"י ומשמע דכן הלכה, וא"כ י"ל אי ילפינן מנגע בעינן דומי' דנגע שהספק בא אחר החזקה אבל אי ילפינן מהלכה י"ל דהלכ' הי' בכל גווני אף שהספק הוא קודם מהני החזקה, אך זהו דוחק בעיני כי מנלן לא לאפושי מחלוקת בין ראב"י ור' יהונתן ותו לרבינו חיים שם נראה דהלכה כר' יהונתן דהא תני' דלא כראב"י, ויותר נראה לומר כוונת הש"ך דאף דליכא חזקת חיוב המסייע למלוה דליכא חזקה הבאה אחר הספק מ"מ מודה ר' נחמן ור"י לר' הונא ור"י דבכה"ג ברי ושמא ברי עדיף דוקא בא"י אם נתחייבתי לך דיש ללוה חזקת ממון דלא איתרע חזקתו כלל דאמרינן שלא נעשה מעשה ולא לוה כלל, משא"כ הכא שכבר לוה איתרע חזקתו וכמ"ש בכלל ד' פרט א' וב' בין לשיטת הפוסקים היכי דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה בין לשיטת הסוברים כמשנה למלך וסיעתו היכי שאין לחזקה שייכות עם הספק לא שייך חזקה ה"נ אטו משום חזקת ממון שלא לוה נימא שהפקדון הי' שוה מאה זהובים כמו שאומר כי אין שייכות זה עם זה ולית לי' רק מעלת התופס וא"כ אף דלית לי' למלוה חזקה המסייע לו מ"מ כיון שאין ללוה חזקה מסייע לו דבא"י אם נתחייבתי לך מלבד שתפס יש לו חזקה קמייתא שלא לוה ולא נעשה מעשה כמ"ש לעיל וכיון דלית לי' רק מעלת התופס בכה"ג מודה ר' נחמן לר"ה דברי עדיף ולכן כתב שכן משמע מסתימת הש"ס כי באמת לא דמי לא"י אם פרעתיך דהתם יש למלוה חזקה המסייע שלא פרע ולא נעשה מעשה חדשה והשתנות ממה שהי' מקדם משא"כ הכא דליכא למלוה חזקה מסייע מ"מ כיון שאין ללוה חזקה מעליא רק שתופס מהני ברי, ונפשט מה שנסתפק לעיל בכלל יו"ד פרט ב' אי ברי מהני נגד תופס ובק"הח בק"הס כתב שלא מצא ראי' ודעתו נוטה דחזקת ממון עדיפא ולפמ"ש מוכח להיפך ואף כי ש"ך קיצר במובן מ"מ י"ל כן לקיים סברתו, ואולם מ"מ צ"ע לדינא דכפי הנראה מתוס' בכתובת דע"ו ע"ב ד"ה על וחידושי רשב"א בגיטין דע"ח דאפילו היכי שאין למוחזק חזקת מרא קמא רק שתופס מדעת הבעלים יש לו שם חזקה יע"ש הגם שיש לומר כוונתו שמ"מ מהני ברי נגד חזקה כזו מ"מ צ"ע לדינא להוציא מן המוחזק כיון דלא מוכרח בש"ס וכבר דחינו ראיות הא"ות ומסתימת הש"ס ופוסקים לא מוכרח כל כך להוציא ממון וצע"ג:
פרט ד
יבואר בספק פרעון קודם הלואה לשיטת הש"ך שפוסק שחייב לשלם והיינו משום שמלוה טוען ברי שלא הי' פרעון היאך הדין אם גם המלוה מסופק:
ט הנה המעיין בלשון הש"ך שם יראה מבואר בספק פרעון קודם הלואה עיקר טעם דחייב לשלם משום דמלוה טוען ברי הא אם טוען שמא פטור מלשלם ואולם ראיתי בספר קצות החושן סימן ע"ה ס"ק ה' שיצא לדון בדבר חדש דאפילו אם המלוה ג"כ מסופק לשלם וכתב הטעם דזה הוי טענת יש לי בידך כנגדו דקיי"ל זה גובה וזה גובה ואינו טענה אלא במגו דפרעתי כמבואר בסימן כ"ד וכיון דלוה טוען שמא וליכא מגו צריך לשלם והמלוה שאומר על הפקדון איני יודע כמה שוה הוי לי' א"י אם נתחייבתי וא"כ המלוה דהוי לי' א"י אם נתחייבתי פטור אבל הלוה דהוא בחובו א"י אם החזרתי כיון דהמלוה טוען ברי שלא נפרע החוב חייב לשלם וזה ברור עכ"ד, ותמהני על הרב הגאון זלה"ה איך חשב לרבן של ישראל כטועה בדבר פשוט כזה ולענ"ד וג' הש"ך הנה מקור הדין הוא בב"ק דמ"ו ע"ב אמר ר' נחמן אין נזקקין אלא לתובע תחילה פירש"י כגון ראובן שתבע משמעון מנה שהלוהו ושמעון משיבו תפסת משלי החזר לי מה שתפסת או משכון הי' בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו בתחילה נזקקין לטענת ראובן ואח"כ לטענות שמעון לדון על דבר התפיסה ומשכון וכ' תוס' בד"ה שאין דמיירי שיש לראובן שטר על המנה דאל"ה נאמן שמעון אפי' יש עדים לראובן דמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים יע"ש והיינו שנאמן במגו דפרעתי וזהו דעת הטו' בסי' ק"ד והביאו רמ"א שם וביאר בסמ"ע סק"ג דדוקא היכי שתבעו בשטר שאין יכול לטעון פרעתי אינו נאמן לטעון יש לי בידך כנגדו אבל אי נאמן לטעון פרעתי נאמן לטעון יש לי בידך כנגדו במגו דפרעתי, ועיקר הטעם כיון שחיובו של תובע ברור דהא אין יכול לטעון פרעתי שאין יכול להכחישו וטענתו היא טענת מסופקת שתובע מכחישו גובין מתחילה חיוב הברור אפילו לדברי הנתבע וא"כ מיני' לאו דוקא משום טעמא דמגו ואפילו היכי דלית ללוה מגו רק שאין חיובו של תובע ברור אזי נזקקין גם לטענת הלוה ולא אמרינן זה גובה וזה גובה ולא דמי להא דאי' בכתובת דף ק"י ע"א שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה ר' נחמן אמר זה גובה וזה גובה רב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי דכ"ע עדיות ועדיות זבורית וזבורית ודאי הפוכי מטרתא כי פליגי דאית לי' לחד בינונית ולחד זיבורית ר"נ סבר זה גובה וזה גובה וכן קיי"ל בש"ע סי' פ"ה ס"ד דהתם כיון דטענת שניהם ברור אמרינן זה גובה וזה גובה כיון שיש נפקותא והיכי דליכא נ"מ על קרקע שאינם רוצים רק מעות כל אחד עומד בשלו משא"כ הכא לענין דין שהוא נ"מ על כל התביעה אנו דנין בבת אחת דלפי דברי הלוה לא חל החיוב כלל ולא שייך זה גובה וזה גובה רק היכי שכל אחד יש לו חיוב ברור ע"י שטר ואיכא נפקותא בענין קרקע או שיש לאחד חיוב ברור ולשני אין לו חיוב ברור דנין מתחילה להראשון ואח"כ להשני משא"כ היכי דאין טענת שניהם ברור נזקקין בבת אחת גם לטענת הלוה וא"כ ממילא הדין אמת דאם המלוה טוען ג"כ ספק אם הפקדון הי' טוה מאה על ידי טענה זו שטוען המלוה משווי החיוב מהלואה ספק שיוכל לגבות חוב הלואה מדמי פקדון כיון דאין הסכסוך רק בדמים לא אמרינן זה גובה וזה גובה, דדוקא היכי דמלוה טוען ברי שלא הי' שוה רק חמשים וברור שמגיע לו חוב מנה הוי החיוב ברור כמ"ש הש"ך מטעם ברי ושמא אבל אם טוען המלוה ג"כ שמא דלמא הי' שוה מאה אזי גם לפי דבריו אם הי' שוה מאה נכנס דמי הלואה בדמי פקדון א"כ המלוה בעצמו מודה שיש לפי דבריו ספק בחיוב הלואה, ושאני התם בשטר שמלוה לפי דבריו מגיע לו חוב ברור דהא אינו מודה כלל לטענת הלוה ומכחישו ואומר לו שאין לו בידו כנגדו גם הלוה מוכרח להודות על השטר א"כ הוי חיוב של מלוה ברור וחיוב של לוה אינו ברור דהא המלוה מכחישו, אבל הכא גם חיוב שמגיע למלוה לפי דבריו שהוא ספק אם הי' שוה ק' ואם הי' שוה לא הי' חל חיוב הלואה מעולם, הוי כאילו לא הי' לו חיוב ברור דדנין גם על טענת הלוה, וזהו ברור מאד בעיני דוק ותשכח ושפתי כהן ישמרו דעת וגו':