שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל כא · פרט ה
יבואר אם נאמן האב לומר שבתו קטנה או נערה נבעלת בעילת איסור לפוסלה מכהונה ותרומה:
ט רבינו הגדול רמ"א בא"העז בסימן ו' ס"ח לאחר שכ' בש"ע שא"נ האב לומר שנשבית בתו כתב וה"ה אם אומר שנבעלה בעילת איסור ונרשם מקורו ממ"מ בשם רשב"א וכן מבואר בר"ן שכ' וא"ת להימנה כי אמרה נשבתה במגו שהי' אומר קדשתי בביאה לפוסלה כו' לאו קו' הוא דקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימנה והכי מוכח בירושלמי קדשתיה לאחד מן הפסולין לה נאמן הבעלתיה לאחד מן הפסולין לה א"נ יע"ש, ואולם ראיתי בריטב"א שכתב וז"ל וכי תימא ליהמן לפסלה לכהונה מגו דאי בעי אמר שקדשה והשיאה בביאה לממזר ופסולי כהונה יע"ש שמוכרח שסובר שנאמן לומר שקדשה והשיאה בביא' לפסולים וחולק עליהם ובע"כ מפרש לשון ירושלמי כמ"ש בס' הפלאה הבעלתיה בזנות דהוי דומי' דשבוי' אבל נאמן לומר שקדשה בביאה או השיאה בביאה לפסול לה, הגם כפי שמעתיק הפני יהושע דברי ריטב"א לא מוכח, אבל בלשון ריטב"א שלפנינו הוא כמ"ש, וכן בלשון רמב"ם בפרק י"ח מא"ב הכ"ד שכ' וז"ל נשבית ופדיתה כו' א"נ שלא האמינה תורה אלא לאוסרה משום אישות כו' אבל לא לפוסלה משום זנות יע"ש משמע דוקא זנות אבל אם אמר שהשיאה לפסול לה כיון שהוא דרך נשואין דכל נתינות במשמע מלשון את בתי נתתי וכן משמע מדהשמיט דברי ירושלמי הנ"ל שדרכו בכל מקום להביא דין מחודש הנזכר שם אע"כ שפי' כן בכוונתו לכן כלל כן במתק לשונו הקדוש וא"כ יש לתמוה על רמ"א שהשמיט דעתם, ואולי מ"ש רמ"א כנ"ל כוונתו שנבעלה בזנות לפסול לה דכ"ע מודו, אבל אם אומר שהשיאה לפסול לה נאמן מיהו לשונו סתום וגם מה שנרשם מקורו מה"המ ליתא ותו דעכ"פ הו"ל מחלוקת הפוסקים הנ"ל וצ"ע, ובביאור דברי הר"ן מבואר היטב בחידושי מוהר"י טראני ז"ל שם יע"ש והגאון בעל פני יהושע ז"ל לא ראה דברי מוהרי"ט והקשה ג"כ קו' מאי מקשה הש"ס והרי בידו להשיאה לממזר דלמא לא זכי' לי' רחמנא בקדושי היתר ותירוצו תמוה כמ"ש בס' הפלאה, והנה מוהרי"ט ז"ל תי' על קו' הר"ן שליכא מגו שאין אומרין מגו אלא כשטענות שווי' דלא בעי לארועי נפשי' שעשה איסור בידים אבל בעי לארועי בתו לומר שהיא פגומה שנשבית, ולכאורה קשה דא"כ מאי מקשה הש"ס והרי בידו להשיאה לממזר הא לא הוי מגו דקא מרעי נפשי' שעושה עצמו רשע ומצאתי בס' שערי המלך בפי"ח מא"ב הכ"ד שהרגיש בזה ותירץ ושמא מגו דבידו אלים טפי ומהני אפי' במקום שמשים עצמו רשע דומה למ"ש הר"ן ז"ל במגו דבידו אלים טפי ואפי' במקום חזקה וכ"כ בפכ"ב ממכירה בסופו, ולענ"ד יש להביא קצת סמך לחילוק הלז מהא דאי' בכתובת אמר ר' יהודא אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה א"נ ומוקי הש"ס כגון דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים, והקשה בתוס' להימן במגו דמחיל ונאמרו שם הרבה תירוצים ותמה פני יהושע מה בכך דאית לי' מגו מ"מ א"נ לומר שטר אמנה כיון שמשים עצמו רשע לעבור על לאו דאל תשכון באהלך עולה עיין בכנ"הג סי' פ"ג ולא העלה ארוכה ולסברת הר"ן שמחלק דמגו דאי בעי עביד עדיף לק"מ די"ל דס"ל לתוס' כיון דאי בעי עביד מהני אפי' במקום שמשים עצמו רשע אף דלא אמרינן מגו דאי בעי טעין הגם שאין לו דמיון כל כך לנידון דהכא דהתם הוא הטענה שטוען עכשיו משווי עצמו רשע והכא אם יעשה במגו יהי' רשע, מ"מ יש להביא סמוכין לסברא הנ"ל שמוכח שעכ"פ מגו דאי בעי עביד עדיף, ממגו דאי בעי טעין כעין שמביא השערי המלך ראי' מר"ן שכתב שהיכי שטענה שטוען עכשיו הוא נגד חזקה נאמן במגו דבידו לעשות ע"ז מביא סמך כיון דמגו דבידו עדיף י"ל שמהני מגו כזו אף בענין היכי שאם יעשה כמגו יהי' רשע וא"כ שפיר יש להביא סמוכין מתוס' הנ"ל, וזהו פשוט ולדינא צ"ע: