שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל יט · פרט ד
יבואר היכי שאמר האב על בתו בוגרת קדשתיה כשהיתה קטנה או נערה אי נאמן היכי שאמר לה בזימנא קמייתא:
יא התוס' ישנים במס' כתובת דף כ"ג ע"א בד"ה מנין כתבו וז"ל ומיהו אם אמר על בתו קדשתיה כשהיתה נערה או קטנה נראה דאינו נאמן דהשתא אין בידו כלל דאע"ג דלקמן בפרק נערה דף מ"ו כו' לפי המסקנא לא נאמר כן עכ"ל וראיתי בספר קרבן העדה במס' קדושין דף ס"ד ע"א בהא דאיתא במתני' קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו באמן ר"ל כיון שאמר משגדלה ובקטנותה לא אמר אינו נאמן לפוסלה מן הכהונה, בד"ה והרי תמה עליהם תמי' גדולה מאי נראה דקאמר הא משנה ערוכה הוא כאן דאינו נאמן ובבבלי מפורש הטעם משום שאינו בידו והניח בקושי' ודוחק לומר דכוונתם דבמתני' לא מיירי רק לענין לפוסלה מן הכהונה ותוס' ר"ל אפילו לענין קדושין דמאי שנא כמו דשם הטעם דא"נ משום דאינו בידו דהא אם אמר קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן ודין אחד להם וכמו דמוכח בש"ס קדושין שם להמעיין שם הגם דיש לומר דכוונתם לומר דלא תיקשי מסוגי' דפרק נערה מ"מ לשון נראה אינו מדוייק כל כך ועלה בדעתי לומר שכוונת התוס' להורות לן דין חדש דהנה איתא במס' גיטין דף נ"ג ע"ב ת"ר הי' עושה עמו בטהרות ואמר לי' טהרות שעשיתי עמך נטמאו אבל אמר לי' טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' רבא אמר כגון דאשכחא ולא א"ל ולא מידי ולבתר הכי אשכחא ואמר לי' ופירש"י אע"פי שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחא מקמי' האידנא ולא אמר לי' והשתא אמר לי' וכתבו בתוס' ובר"אש ובמס' קדושין דף ס"ה ע"ב ד"ה נטמא דדוקא היכי שהי' בידו מתחילה נאמן אי אמר לי' בזימנא קמייתא וכן קיי"ל כרבא כדאיתא ביו"ד סי' קכ"ז ולפ"ז לכאורה קשה אמאי אינו נאמן האב לומר על בתו כשהיא עכשיו בוגרת קדשתיה כשהי' קטנה או נערה וכן אינו נאמן לומר קדשתיה וגרשתיה אז נימא כמו שעד אחד באיסורין אף שאינו נאמן נגד חזקה מ"מ נאמן כשהי' בידו אף שעכשיו אינו בידו ה"ה אב אטו מי גרע האב מעד דעלמא ולכאורה הי' נראה לומר דיש חילוק דוקא אם כבר בגרה ועבר זמן רב ולא הודיע לבית דין יש הוכחה שמשקר דהוי כאשכחא ולא אמר לי' בזימנא קמייתא דהוי לומר לה בפני בית דין בשעה שיוצאה הבת מרשותו כמו התם שהי' לו להשומר לומר להבעלים בשעה שיצאו הטהרות מרשותו אבל אם באמת בזימנא קמייתא כש מצאה אמר לה בפני בית דין שקידשה כשהי' קטנה נאמן הן לענין קדושין והן לענין לפוסלה מכהונה ומה דאי' בקדושין שם במתני' והרי היא גדולה ר"ל שכבר היא גדולה ולא אמר לה עד עכשיו וכסברא זו מצאתי בש"ות הריב"ש סימן קצ"ג שכתב וז"ל וא"ת מ"מ נאמינהו שנתרצה מיד ששמע הנשואין ומיד הוי כמקודשת דהוי לי' כאב שאמר קדשתי את בתי ואין מחאתו שאחר כן כלום הוא לא היא דמ"מ כיון שלא אמר כן קודם המחאה הנה כשמחה ושלח המחאה לחבורת המקום שהוא דר שם חתנו שהוא כמו בית דין א"כ הודה שמעולם לא נתרצה בקדושין וא"כ אינו נאמן לומר אח"כ היפך דבריו כדאי' בפרק הנזקין דאסיק רבא דסיפא מיירי כגון דאשכחא ולא אמר לי' ולא מידי ולבתר הכי אשכחא ואמר לי' דאם איתא דקושטא הוא מעיקרא כי אשכחא הוי אמר לי' כ"ש דמעיקרא אמר היפך זה ואע"ג דרחמנא הימנה מ"מ איכא למימר אם איתא דקושטא קאמר לא הוי לי' לומר מעיקרא הפך האמת יע"ש שיש קצת סמך לסברא הלז שיש לומר כן אפי' בנאמנות האב אמנם באמת נראה דבכל גווני אינו נאמן האב כשיצאה מרשותו אפילו אם אמר לה בזימנא קמייתא והטעם נראה דלא דמי דבר שבערוה לאיסורין ודוקא באיסורין נאמן עד אחד כשהי' בידו אבל בדבר שבערוה אינו נאמן רק היכי שבידו עכשיו ולא מהני מה שהי' בידו כדמוכח מהא דאי' בב"ב דף קל"ד המובא בתוס' כאן היכי שאמר גרשתי את אשתי סתם נאמן על להבא דבידו לגרשה אבל אם אמר גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן להחזיקה בחזקת מגורשת למפרע נימא ג"כ כיון שהי' בידו פעם לגרשה יהי' נאמן אע"כ בדבר שבערוה ל"מ מה שהי' בידו והטעם כיון דילפינן דבר מממון ובממון קיי"ל דלא מהני מגו למפרע דהא דנאמן היכי שהוא עתה בידו סובר רש"י ור"ת וסיעתו כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ז סק"א משום מגו והא מגו למפרע לא אמרינן ואפי' לר"אש שכתב הטעם דהוי כבעליו זהו לא שייך בממון דבעלים אינם נאמנים לזכותו ולכן מהאי טעמא גם בקדושין לא נאמן האב לומר על בתו בוגרת כשהי' נערה או קטנה קדשתיה או קדשתיה וגרשתיה אף שאמר כן בפעם הראשון כשמצאה ומה דאי' במתני' והרי היא גדולה בכל גווני מיירי ויש לומר היינו דחידשו תוס' ישנים וכתבו ונראה דאינו נאמן כו' רצונם לומר אפי' אמר בזימנא קמייתא דבאיסורין נאמן כיון שהי' בידו הכא אינו נאמן כיון דהוי דבר שבערוה וראייתם הוא מיני' ובי' כיון שקו' התוס' שם הי' שיהי' דומה לבעל שאמר גרשתי את אשתי והתם אין נאמן למפרע ובע"כ משום דהוי דבר שבערוה ל"מ מה שהי' בידו וה"ה בקדושין ל"מ מה שהי' בידו וכיון דלא מפורש כן במתני' דמס' קדושין שם כן דהתם י"ל הכוונה שלא אמר לה בזימנא קמייתא כנ"ל לכן כתבו שנראה להם כן ולק"מ קו' הקרבן העדה ולאחר העיון ראיתי בספר הפלאה במס' קדושין דף ס"ה ע"ב בתוס' ד"ה נטמאו שכתב ג"כ אמאי אינו נאמן כיון שהי' בידו ורצה לתרץ מצד הסברא בלי ראי' כיון שהוא דבר שבערוה אינו נאמן ואח"כ נייד מזה ורצה לומר שבאמת אם אמר האב בפעם ראשון נאמן והבין בכוונת תוס' ישנים להיפך וכ"כ בחידושיו לקדושין בקונטרס אחרון סימן ל"ז סעיף כ"ו שיש לומר דהא דאין אב נאמן משבגרה דמיירי שכבר בגרה ולא אמר שנתקדשה דהוי כמו אשכחא בפעם ראשון אבל אם אמר מיד כשבגרה כיון שהי' מתחילה בידו נאמן גם בזה והיינו דאמר והרי היא גדולה מכבר ולא אמר עד עתה יע"ש והנאני שכוונתי בגוף הענין לדבריו הנעימים אבל לדינא נראה לענ"ד כוונת תוס' להיפך וכן משמע מסתימת הפוסקים דלא אשתמיט חד מנייהו לכתוב חידוש דין כזה וראי' לזה מבעל שאמר גרשתי את אשתי דאין נאמן למפרע וגם הא ילפינן דבר דבר מממון ובממון ל"מ מגו למפרע ותו דמוכח כן מכח קו' קרבן העדה כמ"ש, וכפי הנראה גם להגאון זצ"ל הי' הדבר בספק כי בחידושיו בפנים רצה מתחילה לומר דל"מ בדבר שבערוה רק שלא הביא ראי' לזה לכן חזר אח"כ ובקונטרס אחרון הניח בצ"ע ואחרי שזכינו להביא ראי' ראוי להורות כן וכן מורה לשון המחבר בסימן ל"ז סעיף כ"ו שכתב אם אחר שבגרה אמר קדשתיה וגרשתיה כשהי' קטנה אינו נאמן וכתב בחלקת מחוקק בס"ק מ"ד נראה דמכ"ש אם אמר קדשתיה בלבד כשהי' קטנה דאינו נאמן לאוסרה על כל העולם מאחר שעכשיו היא גדולה יע"ש ולא חילקו היכי דאמר בזימנא קמייתא נאמן דחידוש גדול כזה דרך הפוסקים לפרשו ולא לסותמו כי היכי דלא נטעה בדין אע"כ כמ"ש ומצאתי ראיתי שגם בעל קצ"הח כתב בספרו דמוכח מב"ב דף קל"ד דבדבר שבערוה ל"מ מה שהי' בידו, ואולם לחומר הנושא חלילה לסמוך על דברינו אף לסניף בעלמא וצ"ע מאד לדינא: