אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל יט › פרט ג

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל יט · פרט ג

פרט ב

יבואר היכי שאמר האב קדשתי את בתי וא"י למי ואח"כ אמר שנודע לו שלפלוני קידשה אם נאמן:

ח רבינו הגדול הרמב"ם כתב בפרק ט' מאישות הלכה יו"ד וז"ל נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור שהיא מקודשת ואוסרה על הכל, ובהלכה י"א כתב האב שאמר קדשתי את בתי ואין יודע למי קדשתיה ה"ז אסורה לעולם על כל אדם עד שיאמר האב נודע לי שלפלוני קדשתיה ותהי' צריכה ממנו גט בלבד אע"פי שנודע לו אחר שבגרה עכ"ל וכתב הרב המגיד על דין ב' וז"ל בקדושין דף ס"ג מתבאר במשנה ובגמרא שהיא אסורה ומ"ש רבינו שאם אמר האב נודע לי שלפלוני קדשתי' שאינה צריכה גט אלא ממנו הוא מדין הפה שאסר הוא התה שהתיר ובסמוך יתבאר שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו כ"ש האב נאמן ואפילו אחר שבגרה עכ"ל א"כ כתב ה"המ שני טעמים ונ"מ כתב בס' לחם משנה שם וז"ל ועוד אהני לן טעמא בתרא שאפילו נודע לנו שהיא מקודשת מפי עדים אבל לא ידענו למי נאמן האב לומר לפלוני קדשתיה דמטעמא קמא לא נאמן דאין כאן עה שאסר כו' דבפי עדים הוחזקה מקודשת אבל מטעמא בתרא דלא גרע מאחר נאמן יע"ש וטו"ז בא"העז סימן ל"ז ס"ך נמשכו אחר דברי רמב"ם הנ"ל ורבינו בית יוסף הביא דברי המ"מ והביא טעם ב' והשמיט טעם א' יש לומר דהוי קשה לי' קו' לח"מ וטעם א' הנ"ל תלי' במחלוקת אי מהני מגו לפרש דבריו אפילו לאחר כדי דיבור כמ"ש המ"מ בפרק י"ב מהלכות גירושין כמ"ש בפרט א' לכן בחר בטעם זה, וראיתי בספר עצי ארזים בסימן ל"ז ס"ק נ"ד שכתב לדחות טעם ב' הנ"ל דבאחר איתא הטעם דלא חציף לומר בפני האב שקיבל קדושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש לי' ומש"ה בעינן שיאמר בפני האב ובאב משמע שנאמן אפילו אינו בפנינו ולא שייך טעם זה עכ"ד ובמכ"ת הרמה לענ"ד כוונה אחרת הוא בדברי המ"מ כנודע למי שדרכו לעיין בספרו שדרכו לקצר מאד בלשונו הקדוש כדרך הקדמונים זלה"ה, דהנה עיקר טעמא דמירתת הוא חזקה דלא חציף להעיז נגד חבירו בדבר שחבירו מכיר בשקרו כעין חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שכתבו תוס' במס' כתובת דף י"ח ע"א ד"ה חזקה שהוא מהאי טעמא, ומצינו בש"ס דחזקה אין אדם חוטא ולא לו הוא חזקה אלימא ומוכח שם בש"ס דחזקה זו אלים טפי מחזקה דמירתת וראי' לזה דהא רב סובר שם דנאמן ליתן גט דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס דאימא יצרו תקפו ולא אמרינן דמירתת רק אנן קיי"ל כר' אסי וכמ"ש רמב"ם שם אח"כ דנאמן לכנוס משום דמירתת ואף שיש ספק אולי לא יכחיש לי' האב דלמא סומך ע"ז ששכח לגמרי מ"מ מועיל ומכ"ש חזקה דאין אדם חוטא ולא לו דמהני לרב אסי כיון שהמני אפילו לרב ולכן כתב ה"המ כיון דחזינן שחזקה דמירתת מהני באחר לאפקועי מאיסורא דאשת איש להתירה כי לולי הראי' ממ"ס הייתי אומר אולי חכמים החמירו שלא לסמוך על חזקה להקל בדבר שבערוה (ועיין בפר"ח בכללי ס"ס ובפני יהושע במס' כתובת דף ט' ע"א ותראה שיש סברא לומר כן) לכן מוכרח להביא ראי' דמהני מכ"ש שאב נאמן אפילו אחרי שבגרה להתירה דיש חזקה אין אדם חוטא אפי' עבור בתו וראי' לזה מהא דאי' בירושלמי הובא בהרי"ף במס' יבמות דף כ"ה ע"ב וכולן מותרת לבניהן ולאחיהן שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו ולא מפני אחיו יע"ש וה"ה עבור בתו ולאחר העיון מצאתי להדיא בס' ריטב"א במס' קדושין שם שכתב וז"ל והילכתא כר' אסי דתניא כוותי' ומסתברא דה"ה אם חזר האב ואמר נזכרתי שקדשתיה לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס דהא ליכא טעמא דיצרו תקפו ואיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו ומקלקל לבתו עכ"ל וא"כ ברור שהמ"מ כיון לזה כיון שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו מטעם חזקה דמירתת שלא יצטרך להעיז א"כ חזקה מהני להקל בדבר שבערוה מכ"ש שאב נאמן אפילו אחר שבגרה לומר נזכרתי מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו דמוכח בש"ס שם דחזקה זו עדיפא דכן סובר רב וא"ש ולק"מ וזהו ברור בעיני:

ט דע דלכאורה נראה דעת הרמב"ם היכי שאמר האב נזכרתי שקדשתיה לפלוני ואפילו אם אותו פלוני מכחישו האב נאמן יותר ומבקשין ממנו ליתן גט ומותרת בכך לעלמא והטעם כיון שיש לאב חזקה אין אדם חוטא ולא לו המסייע לו ואצל אותו פלוני ליכא חזקה דיש לומר לצעורי קא מכוין כיון שלא נצמח עבירה על ידי דיבורו וסברא זו דלצעורי קא מכוין מצינו בפוסקים שכתבו דאין עד אחד נאמן להחמיר נגד חזקת היתר וכתב בספר פני יהושע בקדושין דף ס"ה הטעם אולי לצעורי קא מכוין וכן משמע במס' קדושין דס"ד ע"א שיש לומר דמכוין לצעורי וא"כ לא מבעי' היכי שאמר האב קודם שבגרה נזכרתי אף שהוא לאחר כדי דיבור כיון דאב נאמן כשני עדים דהתורה נתנה לו נאמנות כעדים כמ"ש ריטב"א במס' קדושין דף ס"ד בד"ה נשבית דאין עד אחד נאמן להכחישו רק אפילו אם אמר האב כן לאחר שבגרה דבכה"ג אין לו רק דין עד אחד מ"מ כיון שיש לו חזקה המסייע אין אדם חוטא ולא לו ולמקדש ליכא חזקה זו דאולי לצעורי קאמכוין אלים כח האב ולכאורה מוכרח לפרש כן דאי נימא שרמב"ם מיירי היכי שהאחד מודה למה לי נאמנות האב תיפוק לי' שאותו אחר נאמן כמ"ש אח"כ בהלכה י"ב דהא קיי"ל כר' אסי דנאמן אף לכנוס, ואולם יש לדחות דשאני התם דשייך לומר דמירתת פן יכחישנו האב משא"כ הכא כיון שהאב אמר מתחילה שנודע לי שלפלוני קדשתיה לא שייך דמירתת בפני האב כיון דידע שמסייע לו יש לחוש דיצרו תקפו, וכיו"ב אי' במס' גיטין דף ס"ד ע"א באשה שאמרה לבעלה גרשתני דנאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה היכי דמסייע לה הבעל מעיזה וכדאי' בא"העז סימן טו"ב ס"ב ובב"ש סק"ב לכן מוכרח הרמב"ם לומר דהאב מצד עצמו נאמן שוב ראיתי סברא זו בספר הפלאה בקונטרס אחרון סימן ל"ז והנאני ואמנם יש להוכיח דין הנ"ל מלשון הרמב"ם במ"ש עד שיאמר האב נודע לי שלפלוני קדשתיה ותהי' צריכה ממנו גט בלבד, שהם דברים מיותרים וידוע שרבינו הגדול דק בלשונו הקדוש כי באמת לטעמים הנ"ל מותר אף לכונסה כמ"ש ריטב"א להדיא משום דחזקה אין אדם חוטא ומקלקל לבתו מהני אף למקדש היכי שמודה או שאומר שמסופק ובאמת בטור ומחבר אף שכתבו לשון רמב"ם הנ"ל השמיטו דברים הללו אבל לפמ"ש א"ט ודק רבינו זלה"ה היטב בלשונו הקדוש כי נ"מ טובא לדינא אפילו אם אותו פלוני מכחיש לאב שאין יכול לכונסה אף שחוזר אח"כ מדבריו בלי אמתלא כמו דקיי"ל ביו"ד סימן א' דאמרינן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אף נגד עדים וכיון שהוא אומר שלא קידשה אסור לכונסה משום שהיא אשת איש ע"פי דיבורו של האב שהאמינה תודה כשני עדים ומה שהאב אומר שהוא קידשה מכחישו ויכול לאסור עליו אפילו נגד עדים ואין יכול לחזור מדבריו בלי אמתלא כמו דקיי"ל להלכה כל מקום היכי דאדם אוסר על עצמו דבר המותר שאין יכול לחזור מ"מ מהני נאמנות האב לענין שהיא מותרת לכל אם נתרצה ליתן גט להתירה לעלמא ומבקשין ממנו ליתן גט להתירה לעלמא כעין דאיתא בקדושין דף ס"ה ע"א וברמב"ם שם הלכה ו' וא"כ חידוש גדול קמ"ל הרמב"ם במה שהוסיף בדברים הללו כי נ"מ אפילו אם אותו פלוני מכחישו נאמן האב אפילו אחר שבגרה אף שאז אין לו דין שני עדים מ"מ נאמן להפקיע איסורא מבתו והוא חידוש דין וא"כ יש לתמוה על הטוש"ע שהשמיטו דברים הנ"ל כי נ"מ רבתי לדינא וצ"ע לדינא בזה:

י ויש לחקור בהאי דינא דרמב"ם וטוש"ע הנ"ל דאיתא במס' נזיר דף נ"ז ע"א עלה דמתני' שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואין יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ומקשה הש"ס שני נזירין והאי דקאי גבייהו הוי לי' תלתא הוי לי' ספק טומאה בר"הר דספיקו טהור ואמר רבה בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם אמר ר' אשי דיקא נמי דקתני ואינו יודע איזה מכם וכתבו תוס' בד"ה דקתני איני יודע וז"ל דמשמע שלא נודע לו מעולם משום דלא הוי בהם מדלא קתני שכחתי יע"ש וע"כ נשמע שס"ל שלשון אינו יודע משמע שלא נודע לו מעולם, ולפ"ז יש לעיין שמסתימת דברי רמב"ם וש"ע משמע כשאמר נודע לי שלפלוני קדשתיה נאמן אף שאותו פלוני אינו בפנינו ולא ראה אותו משעה שאמר איני יודע מ"מ נאמן אמאי כיון שאמר מעיקרא אינו יודע למי קדשתיה משמע שלא נודע לו מעולם דהיינו אפילו בשעת קדושין לא נודע לו למי שלא ידע אותו בשמו רק שראה אותו דאם הי' מכירו בשמו רק ששכח הוי לי' לומר שכחתי כמ"ש תוס' הנ"ל וא"כ היאך נאמן לומר לפלוני קדשתיה כיון שלא ראה אותו עכשיו להכירו בטביעת עין ובשלמא אהא דאי' בקדושין דס"ג ע"ב במתני' קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה דסובר רב דנאמן לכנוס משום דמירתת שלא יכירנו האב לק"מ דאף שאומר אינו יודע דמשמע שלא הכירו מעולם מ"מ כיון שבעינן שיאמר כן בפני האב כדאי' בש"ע שם סעיף כ"א מתיירא אף שלא הי' מכירו בשמו מ"מ יהי' מכירו בטביעת עין כיון שכבר ראה אותו אבל בדין זה שכתבו רמב"ם וטוש"ע בסתם כשאומר נודע לי למי קדשתיה נאמן ולא מחלקין בין אם אומר כן בפניו או לא קשה מסוגי' דנזיר הנ"ל ואולם ראיתי בספר תבואת שור במס' יבמות דף כ"ג ע"ב בספרו בכור שור דף קי"ז שתמה תמיה גדולה מהא דאי' שם במתני' מי שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע איזה מהם קידש נותן גט לזו וגט לזו ומקשה הש"ס ש"מ קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין הכא במאי עסקינן כשהוכרו ולבסוף נתערבו דיקא נמי דקתני ואינו יודע ולא קתני ואינו ידוע ש"מ פירש"י אינו יודע משמע השתא אינו יודע אינו ידוע משמע שלא נודע הדבר מעולם יע"ש והקשה מסוגי' דנזיר הנ"ל שכתבו תוס' שאינו יודע משמע שלא נודע לו מעולם מדלא קתני שכחתי יע"ש שהניח בקו' וא"כ לפי סוגי' דיבמות א"ש דברי רמב"ם וטוש"ע כיון שאמר האב אינו יודע למי קדשתיה ולא אמר ואינו ידוע משמע שהכירו מתחילה ואח"כ מכח לכן נאמן אח"כ לומר שזהו שקידשה, ובתוס' שם ד"ה דייקא כתבו וז"ל וא"ת א"כ תיקשי לאביי דאמר בקדושין דהוי קדושין ויש לומר דאינו יודע משמע הכי ומשמע הכי עכ"ל וכיון דקיי"ל בזה כאביי דהוי מיע"ל קג"ם א"ש דברי פוסקים הנ"ל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ממילא נאמן על זה גופא לומר שמה שהי' אומר בתחילה אינו יודע היינו שהי' מכירו מתחילה רק השתא אינו יודע ויוכל לומר נזכרתי. ועוד יש לומר דרמב"ם וטוש"ע ס"ל כפירש"י במס' נזיר יע"ש ועוד דרמב"ם וש"ע דייקו בלשונם הצח וכתבו עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה ולא כתבו כמ"ש ריטב"א נזכרתי יש לומר כוונתם ששמע מפי אחרים שהי' בעת קדושין למי קידשה כי בע"כ קידשה בפני עדים ובכה"ג אף לסוגי' דנזיר לפירוש תוס' שאינו יודע משמע שלא הכירו מעולם מ"מ נאמן עכשיו לומר שנתוודע לו מפי אחרים (עיין סמ"ע סימן כ"ט סק"ח וטו"ז שם) יוצא לנו מתוך דברינו דין חדש היכי שאומר אינו ידוע לי למי קדשתיה משמע שלא נודע לו מעולם אפי' בשעת קדושין לא ידע אותו בשם רק מראה אותו יש לומר שאין נאמן לומר אח"כ נזכרתי רק כשאומר כן בפני אותו פלוני דיוכל לומר שאני מכירו אותו בטביעת עין משא"כ שלא בפניו אף דמשמע מרמב"ם וטוש"ע שיכול לומר נזכרתי אפילו שלא בפניו היינו כשאומר אינו יודע וצע"ג לדינא:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה