שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל יג · פרט ה
יבואר ביאור סוגי' דמס' גיטין דע"ה לפי האי כללא שנחלקו הפוסקים בדין א"י אם פרעתיך וגם יבואר דעת כמה פוסקים החולקים על ראנ"ח וסוברים דנאמן התובע וחייב לשלם אפי' בברי גרוע:
ח גרסינן במס' גיטין דע"ח ע"א הי' עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינו מגורשת וכן לענין קדושין וכן לענין חוב א"ל בעל חובו זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב להמלוה זכה המלוה קרוב ללוה הלוה חייב מחצה על מחצה יחלוקו ונחלקו בפירוש המשנה רב אמר קרוב לו בארבע אמות שלו קרוב לה בארבע אמות שלה מחצה על מחצה פירשו רבה ור' יוסף בשתי כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה ור' יוחנן פירש אם הוא יכול לשמור הגט ולא היא היינו קרוב לו ולהיפך הוי קרוב לה ומחצה על מחצה היינו כששניהם יכולין לשמרו או שניהם אין יכולין לשמרו ועוד אי' התם אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן לגיטין א אמרו ולא לדבר אחר פי' רש"י כגון אם זרק לו חוב קרוב לו ואבד דגט הוא דבע"כ קנוי' לה הלכך לאלתר הוי גיטה אבל בעלמא לא יע"ש. ומקשה הש"ס וכן לענין החוב כו' ומשני הכא במאי עסקינן דאמר לי' זרוק לי חובי והפטר פירש"י וז"ל דהא פטרי אבל זרוק לי חובי סתמא זרוק ושמור קאמר יע"ש אי הכי מאי למימרא לא צריכא דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין, ואכתי מאי למימרא מהו דתימא מצי אמר לי' משטה אני בך קמ"ל. ובתוס' ד"ה אי הכי הקשו לפום מאי דמוקי תלמידא למתני' באמר לו זרוק לי חובי והפטר מאי מקשה א"ה מאי למימרא עדיפא מיני' הוי לי' להקשות אמאי קרוב ללוה הלוה חייב כיון דאמר לו זרוק לי חובי והפטר ותי' וז"ל ויש לומר דמיירי מסתמא דמפרש לו שיזרוק לו למקום שיכול לשמרו הוא עכ"ל, משמע להדי' דהבינו דמיירי במפרש להדי' אבל בשלא פירש רק אמר סתם זרוק לי והפטר אפי' זרקו קרוב ללוה פטור הלוה אבל הרב המגיד בפרק ששה עשר מהלכות מלוה ולוה ה"א וב"י בסי' ק"ך כתבו בשם רשב"א דגם בסתמא אף שלא פירש להדי' שיזרוק למקום שיכול לשמרו מ"מ כיון שאמר זרוק לי כוונתו הי' ש שיזרוק לרשותו שיכול לשמרו ועיין במשנה למלך בפי"ו ממלוה ה"א וב"ח ופרישה בסי' ק"ך ובש"ך שם סק"ב ובלחם משנה שם שכולם הסכימו דרמב"ם סובר כתוס' וכן דעת טור ומחבר שם ס"א ובע"הת בשער נו"ן חלק א' ס"ק ג' ולענ"ד ברור שהטור הוציא דינו מבע"הת כי כתב ממש כלשונו ועיין בה"המ שם ולכאורה תי' תוס' קצת רחוק שמתני' יהי' מיירי שפירש להדי' זרוק לי חובי והפטר ופי' זרוק לרשות שאוכל לשמרו דהא סתמא קתני ולולי דבריהם ז"ל יש לתרץ קושי' תוס' באופן אחר דלכאורה קשה מאי מקשה הש"ס על ר' יוחנן ממתני' דזרוק לי חובי והוצרך הש"ס לתרץ דמיירי דא"ל גם והפטר או בתורת גיטין דלא נזכר כן במתני' דלמא מיירי ר' יוחנן כפשוטו שלא אמר המלוה שיזרוק לו החוב ומדעת עצמו זרק החוב וזהו גופא קמ"ל דבגט נתינה בע"כ הוו נתינה ובחוב לא מהני בע"כ אבל אם פי' להדי' שיזרוק לו החוב אפילו אם לא אמר והפטר ג"כ פטור אם זרקו קרוב למלוה דכוונתו זרוק לי היינו שאוכל לשמרו והיינו זרוק לי וראיתי בס' גידולי תרומה שער נו"ן ח"א ס"ק ב' הרגיש זה וכתב לחדש דין חדש וז"ל ושמא משום דקפיד לומר זרוק לי חובי ולא קאמר סתם משמע דכוונתו לומר זרוק באופן שתהי' הזריקה לי דהיינו שתגיע לידי דלכך מפרשינן לי' דזרוק ושמור קאמר עד שיגיע לידי וכשאמר והפטר שלא הי' צריך לכך אז מפרשינן דר"ל דהפטר מ"מ ע"י זריקותך קאמר ומילת לי לאו לעיכובא הוא אלא שישתדל בכך ואין ה"נ דאם אומר זרוק חובי סתם ולא אמר לי נפטר בזריקת בכל מקום שיהי' וזכר לדבר לענין חילוק שאמרנו האי דסוף יש נוחלין גבי מתנה על מנת להחזיר והקדישו והחזירו דאמר ר' אשי חזינן אי אמר ע"מ שתחזרהו הא אהדרי' על מכת שתחזרהו לי הא לא חזי' לי' והכי נמי כשאינו אצלו הא לא חזי' לי' עכ"ל ודבריו תמוהין שכתב חידוש דין כזה היפך ממשמעות הש"ס ופוסקים שמשמע להדי' דאם לא אמר והפטר אף שאמר זרוק חובי סתם לא נפטר בזריקתו וחידוש כזה הו"ל לפרש וכן בס' כנסת הגדולה בהגהותיו על הטור בסי' ק"ך ס"ק א' כתב שדבריו לא נהירין ועיקר קושי' במחילה מכבודו הרמה לק"מ בפשיטות דהא אי' במתני' וכן לענין בעל חוב אמר לו בע"ח זרוק לי חובי מדנקיט אמר מוכח דאם לא אמר בסתמא הוא באחריות הלוה וא"כ מקשה בפשיטות בממ"נ במאי קמיירי ר' יוחנן אי מיירי בסתמא דלא פירש מאי קמ"ל ר' יוחנן הא מוכח כן ממתני' ובע"כ כוונת ר' יוחנן אפי' בדפריש המלוה וא"כ קשה עליו ממתני' דאי' להיפך אמנם קשה דהנה בתשובת מוהרש"ך חלק ב' סימן י"א כתב דהא דאמרינן דהלוה מעות מחבירו הן באחריות עד שיגיע ליד המלוה ואם זרוק בפניו ונאבדו חייב הלוה באחריותן היינו דוקא בהלואה מטעם עבד לוה לאיש מלוה, ועיין בש"ך בסימן ק"ך ס"ק א' שנראה שכיון לתשובה זו וא"כ היכי דלא שייך האי טעמא כגון בכתובה שכתבו תוס' במס' כתובת די"ו ע"ב ובס' שיטה מקובצת שם ד"ה כותבין שובר דלא שייך עבד לוה לאיש מלוה וכה"ג אז אם זרקן בפניו ונאבדו פטור מאחריות ואולם מסתימת הש"ס ופוסקים משמע להדי' דלא כרש"ך דבכל גווני הוא באחריות הנתבע עד שיגיע ליד שכנגדו ממש וכאשר השיג עליו במשנה למלך בפי"ו ממלוה ה"א וכתב שהפריז על המדה דאין לו ענין עבד לוה לאיש מלוה, וא"כ הד"ק הנ"ל לדוכתי' דלמא מיירי ר' יוחנן בסתמא כמ"ש הג"ת וקמ"ל דהוא באחריות החיוב עד שיגיע לידו ממש וא"ל מאי קמ"ל היינו מתני' דז"א דבמתני' אי' וכן לענין חוב א"ל בע"ח כו' זכה המלוה כו' הוי אמינא דוקא במלוה דשייך עבד לוה לאיש מלוה בעינן אמר אבל בכתובה וכה"ג דלא שייך עבד לוה אפי' לא אמר יכול לזרוק בעל כרחו בפניו קמ"ל ר' יוחנן אפי' היכי דלא שייך עבד לוה הוא באחריותו ולכן דייק ר' יוחנן ואמר ולא לדבר אחר ולא אמר ולא לענין חיב שרצה לשלול כל ענינים אפי' היכי דלא שייך עבד לוה, ונלענ"ד דלכן מוקי הש"ס מילתא דר יוחנן בגווני הנ"ל ולא מוקי בסתמא אבל בפי' זרוק לי חובי מהני דהש"ס סובר לסברה פשוטה דבעינן דוקא והפטר או בתורת גיטין וטעמא דמילתא נראה דהיכי דאמר זרוק לי חובי ולא קאמר והפטר עכ"פ לא יצאנו מידי ספק בכוונתו דאף אי נימא לפרש שר"ל זרוק לי ואשמרנו מ"מ יש לפרש כוונתו זרוק ושמור קאמר כאשר כן הוא אליבא דאמת והוי קשה לתלמודא אמאי תני סתם במתני' קרוב למלוה נפטר הלוה ומשמע בכל גווני אף אי המלוה טוען ברי שכוונתו הי' זרוק ושמור וסתמא דמילתא כן הוא דאם מודה הודאת בע"ד כמאה עדים, ודוחק לומר דאיירי היכי דהודאתו לחוב לאחרינא דסתמא קתני וגם דוחק לומר שאיירי שאומר בעצמו שמסופק בכוונתו ועיין בתוס' במס' שבועת ד"ך ע"א ד"ה לישנא וכיון שלוה בע"כ אי אפשר לטעון ברי דהא לא יוכל לידע כוונתו הוי כמו אינו יודע אם פרעתיך כיון שקודם שנולד הספק הי' המעות באחריות הלוה גם עכשיו עומד באחריותו ואף דלא הו"ל לידע כוונתו מ"מ חייב הלוה משום דברי גרוע וחזקה קמייתא מהני להוציא ממון, לכן מוקי הש"ס כוונת מתני' שאמר כן להדי' זרוק חובי והפטר שמוכח מלשון והפטר שהוסיף שכוונתו הי' כשיהי' קרוב למלוה יפטור מחובו, משא"כ כשאומר זרוק לי חובי סתם כיון שיש עכ"פ ספק בכוונתו חייב לשלם אפי' בקרוב למלוה דיוכל המלוה לטעון כוונתו הי' זרוק ושמור, כיון דלולי דיבורו חייב הלוה לשלם ועיקר הפטור בא מדיבורו בעינן שלא יהי' ספק בכוונתו וכשיש ספק אוקמי הדבר בחזקת קמייתא דהיינו חזקת חיוב ואפשר לומר בדרך פלפול דאמר כן לר' יוחנן לשיטתו דסובר בכתובת די"ג דברי ושמא לאו עדיף כשטוען הלוה אינו יודע אם נתחייבתי לך וקשה קו' הש"ס ממתני' דסובר ר"ג דנאמנת וצריך לומר כתי' הש"ס שם שמתרץ ב' תירוצים תי' א' משום מגו תי' ב' משום דאיכא חזקה ולר' יוחנן בע"כ ליתא לתי' ראשון כמ"ש תוס' שם ד"ה אלא דבהאי דמוכת עץ ליכא מגו ובע"כ צריך לומר כתי' בתרא שם והנה ברי דהתם הוא ברי גרוע כמ"ש תוס' ד"ה ר' הונא וא"כ בע"כ סובר ר' יוחנן דברי גרוע בצירוף חזקה מהני להוציא ממון דהא קיי"ל כר"ג, וממילא ה"ה בא"י אם פרעתיך אף בברי גרוע ושמא טוב מ"מ בצירוף חזקת חיוב מהני להוציא ממון לכן מוכרח לומר דאמר והפטר ועמ"ש בפרט א' ובע"כ ליתא להאי חילוקא שכתבתי שם בסופו, ולפ"ז מיושב קו' תוס' הנ"ל מה שהקשה אמאי קרוב ללוה חייב הלוה כיון דאמר והפטר שיש לומר דהש"ס סובר דגם בלשון והפטר יש לנו ספק בכוונתו אי ר"ל שיזרקנו לרשותו לכך אמר לי וכפי' רשב"א וסיעתו, או כפי' תוס' באיזה מקום שירצה אפי' לרשות הלוה וכיון דהוא ספק בכוונתו הוי ספק בפרעון, דמחילה ופרעון יש להם דין אחד, וכשאמר והפטר הוא מטעם מחילה כמ"ש במשנה למלך לכן חייב לשלם בקרוב ללוה, דהוי כאינו יודע אם פרעתיך, ודוקא בקרוב למלוה דליכא ספק בלשונו פטור הלוה, ואין להקשות אמאי במחצה על מחצה יחלוקו נימא שישלם כל החוב דהוי ספק דפרעון לר' יוחנן דמיירי בשניהם יכולין לשמרו והיינו כל אחד לבדו או אין יכולין לשמרו רק בצירוף שניהם כמ"ש תוס' ד"ה שניהם הא יוכל המלוה לטעון שכוונתו הי' שיהי' החוב מונח ברשותו שיוכל לשמור לבדו ולא שיהי' מונח ברשות שניהם דז"א ולק"מ דהא דיחלוקו כתב במוהרש"א רש"א ז"ל דלאו מטעם ספיקא הוא רק קושטא דמילתא כך הוא שכך הדין נוטה שיהי' ברשות שניהם וכוונתו כיון דאין לאחד זכות יותר מחבירו דהא שניהם שווים הוי לי' כאילו הי' מחצה ברשות המלוה ומחצה ברשות הלוה ולכן על מחצה פטור הלוה דהא טוען קיימתי דיבורך דהא זרקתי לרשותך דמה לך אם זרקתי רק לרשותך דהא גם עכשיו שזרקתי ברשות של שנינו אין לי רשות בחצי' דמחצה על פי דין הוא רק ברשותך דהא עיקר כוונת המלוה הי' שיהי' ברשותו לבד ומחצה הוא רק ברשותו ועל אידך חצי' שהוא ברשות הלוה באמת משלם מטעם ספיקא דאולי כוונתו הי' שלא יזרוק ברשות הלוה וא"ש ודוק ולפ"ז מוכח דלא כראנ"ח:
ט אמנם מדלא תירצו רבותינו בעלי תוס' ז"ל כן וגם מרמב"ם ובע"ת וטור ומחבר מוכח באמת להיפך מדברינו הנ"ל, דלפי דברינו ראוי להורות שבאם אמר זרוק לי חובי והפטר וזרקו קרוב ללוה חייב הלוה דיכול לומר כוונתי הי' שתזרקנו לרשותי והם ס"ל דפטור שהרי הרשהו בכך ומשמע מסתימת דבריהם שמיירי בכל גווני אפילו אם המלוה טוען ברי שכוונתך הי' שיזרקנו לרשותו והלוה טוען שמא מ"מ פטור מלשלם ולא אמרינן דהוי כאינו יודע אם פרעתיך דהא עכ"פ יש לנו ספק בכוונתו כיון שאמר זרוק לי דהא באמת דעת רשב"א להיפך א"א לומר שדעת הפוסקים הוא שאי אפשר לפרש כלל בכוונתו האי פירושא דהוא נגד הדעת דבודאי מסתבר שיש מקום לפרש כן בכוונתו דמה שאמר לי היינו שיהי' שייך לי שיהי' מונח ברשותו, ואפ"ה סוברים דפטור בע"כ סוברים כשיטת ראנ"ח וסיעתו בברי גרוע פטור מלשלם כשטוען א"י אם פרעתיך ובע"כ ס"ל דל"ד ל לסוגי' דכתובת די"ב כמ"ש בפרט א' בסופו והא דחייב לשלם כשאומר זרוק לי חובי היינו כמ"ש רש"י בד"ה והפטר דסתמא זרוק ושמור קאמר ר"ל דליכא ספק כלל בכוונתו ולכן דייק רש"י וכתב תיבת סתמא דאם הי' ספק נפטר הלוה ולפ"ז קשה על הטור ומחבר דסותרים א"ע דבטור וש"ע ח"מ סימן ע"ב סעיף י"ד כתבו אם הלוה תבעו ביתרון שהי' שוה המשכון יותר על דמי החוב ויש עדים לזה או שהמלוה מודה אלא שטוען שנאבד באונס ותובע דמי חובו ישבע המלוה שאינו ברשתו ושלא שלח בו יד ושנאבד באונס וגובה חובו מהלוה שהרי אין הלוה יודע כיצד נאבד והו"ל כהלותני ואיני יודע אם החזרתי לך ולא נזכר באחרונים ז"ל חולק על זה והוכיח מכאן האורים ותומים בסימן ע"ה ס"ק כ"ג שבע"כ חולקים על ראנ"ח וסיעתו דהא כאן לא הוי לי' ללוה לידע באיזה אופן נאבד המשכון ביד המלוה ומאי בעי גבי' דמלוה ומ"מ דימהו אותו הטוש"ע לדין א"י אם פרעתיך ולא קאמרו הטעם דאין ענין הלואה למשכון דעל הלואה ישלם ועל המשכון הוי המלוה רק שומר וישבע שבועת השומרין רק קאמרו הטעם משום דהוי לי' א"י אם פרעתיך ש"מ דאף בפה"ג חייב לשלם ודבריו ברורין, וא"כ לפי דברינו הנ"ל תיקשי דסותרים הטוש"ע דמסוגי' הנ"ל מוכח דבע"כ סוברים כראנ"ח, ואין לומר כמו שאכתוב לקמן בשם רשב"א בחידושיו שם דהיכי דנולד ספק לפניך לא הוי בכלל א"י אם פרעתיך, והכא כיון שמלוה אמר זרוק חובי והפטר ולוה באמת פרע מזרק החוב והספק הוא בכוונתו ולכל העולם איכא האי ספק לא הוי בכלל א"י אם פרעתיך דז"א חדא דיש לחלק שאני נידון דרשב"א דאיירי בשני כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת להיפך הוי ספק עצום לגרוע חזקת קמייתא ותו הא גם במלוה אל המשכון כיון שמסר לו המשכון והוא חסר לפנינו יש לפנינו ג"כ ספק ואפ"ה כתבו דהוי א"י אם פרעתיך לכן נראה טעמייהו דפוסקים הנ"ל דאף שיש ספק בכוונתו מ"מ יכול הלוה לומר למלוה את הוא דאפסדת אנפשך מה שלא פרשת לי כוונתך כי אני דמיתי שכוונתך הי' שאזרוק לכל מקום שיהי' כיון שאמרת לי זרוק לי חובי והפטר ויש לכוין כן בלשונם דוק ותשכח ולכן דוקא היכי שאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין פירש להדי' כוונתו, וכן היכי דאמר סתם זרוק לי חובי כיון שלא אמר והפטר הי' לו ללוה לדייק בלשונו ולשאול כוונתו דמן הסתם זרוק ושמור קאמר משא"כ היכי שאמר והפטר סמך הלוה על זה שכוונתו הי' בכל אופן ויוכל לטעון אני פרשתי כוונתך לכל מקום שאזרוק אפטור מחובי וקיימתי דיבורך ופשע המלוה ולא הלוה ואין לו ענין לדין אינו יודע אם פרעתיך דאף שיש לנו ספק בכוונתו מ"מ הלוה שהוא מוחזק בממון יכול לטעון שהוא הבין כוונתו על אופן זה, ורשב"א וה"המ לית להו סברא זו ואכתי צ"ע (וקצת י"ל דטעמייהו דטו"מ דעכ"פ הוי המלוה גרמא בנזקין אף שלא כיון להזיק דהא ע"י דיבורו נעשה היזק ללוה וחיוב לשלם לציד"ש וס"ל כפוסקים שהבאתי בפרט הקדום היכי דחייב לציד"ש מהכי תפיסה ואם שילם הלוה את חובו ואח"כ תפס ממלוה מכח גרמא מועיל לכן אינו מחויב לשלם כיון שתופס בממון ודוק וצ"ע בזה) ולכאורה מוכרחין אנו לפרש כן כוונת הפוסקים הנ"ל דאל"כ תיקשי קו' אחרת דהנה כוונת רשב"א במ"ש דחייב כשאומר זרוק לי חובי וה והפטר כשהוא קרוב ללוה נראה משום דדייקינין בתיבת לי שר"ל שיהי' שיהי' ברשותי וכמ"ש רשב"א בחידושיו להדי' וז"ל הסמ"ע דאמר זרוק לי חובי והפטר קשה לי א"כ קרוב ללוה אמאי חייב ויש לומר דכי קאמר זרוק לי חובי והפטר זרוק לי בתוך רשותי קאמר וכיון שקרוב ללוה לא בא לתוך רשות המלוה עכ"ל והוכחתי בכמה דוכתי אף דקיי"ל ל כחכמים דר' מאיר בערכין ד"ה דאדם מוציא דבריו לבטלה דוקא כשאומר להדי' לשון הסותר לפירושו כמו התם שאמר להדי' בלשון ערך לא מפרשינן כוונתו לשם דמים אבל היכי שאמר לשון המשתמע לתרי אפי אמרינן שמסתמא אמר באופן המועיל ולא הוציא דבריו לבטלה, וכן משמע להדי' במס' גיטין דל"ב ריש ע"ב, וא"כ כיון שאמר זרוק לי חובי והפטר ולא אמר זרוק חובי והפטר אמרינן דלא מוציא דבריו לבטלה במה שאמר לי וכוונתו הי' לי לרשותי, וא"כ קשה על תוס' ורמב"ם וטור ובע"הת ומחבר אמאי סוברים דפטור הלוה כשאמר זרוק לי חובי והפטר אפילו אם הוא רחוק ממלוה וקרוב ללוה ומשמע להדי' מסתימת דבריהם דמיירי בכל גווני אף כשמלוה אומר ברי הא בכתובת די"ב ע"ב מוכח דברי גרוע בצירוף חזקה מהני להוציא ממון מכ"ש חזקה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דהוא בגדר חזקה דאתיא מכח סברא דאלים משאר חזקות כמ"ש מהרי"ק בשורש ע"ב ומוהרי"ט בתשובה, וגם יש למלוה סיוע חזקה קמייתא שהי' בחזקת חיוב ותו די"ל דאיכא עוד חזקה המסייע לו דהוי כנעשה כאומר זרוק לי חובי לרשותי דאטו בשופטני עסקינין דשדי זוזי בכדי כמ"ש בס' קרבן עדה בביאורו לירושלמי בפרק הזורק ה"ג, ואמאי ל"מ כל הני חזקות להוציא ממון, אבל לפמ"ש א"ש דאף שיש לב"ד אלף חזקות והוכחות בכוונתו מ"מ כל שלא פירש להדי' יוכל הלוה לטעון אני לא דייקתי בלשוני וטעיתי בכוונתך כיון שאמרת לשון הסתום וצ"ע העולה מזה דשיטת טור ומחבר בסימן ע"ב סעיף י"ד מוכח שחולקים על ראנ"ח וכן נראה דעת סמ"ע וטו"ז וש"ך שם שלא השיגו על דין הלז ולפ"ז שיטת הש"ך בסי' רל"ב ס"ק י"ג וסקט"ו תמוה דבלא"ה הי' מקום לישב ע"פי דברי ראנ"ח אבל לפמ"ש בע"כ חולק הש"ך וצ"ע:
י ולכאורה יש להביא ראי' דלא כראנ"ח מהא דאי' בב"ק דקי"ב ע"א ת"ר הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם גדולים חייבין לשלם קטנים פטורין מלשלם, ואם אמרו גדולים אין אנו יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך פטורים, ומקשה הש"ס משום דאמרו אין אנו יודעים פטורים ופירש"י וז"ל בתמי' הואיל ויודעים שבגזילה באה לידו דברי ושמא הוא וברי עדיף עכ"ל והוצרך רבא לוקמי בברי שאמרו יודעין אנו חשבונות שחשב אבינו ובביאור דברי רש"י מבואר בפשיטות כוונתו דהוי א"י אם פרעתיך דהא ודאי בא הגזילה לידו, וכן מצאתי בספ"י דהא קיי"ל ב"וש לאו עדיף, וגם רבא איירי שם והוא סובר בב"ב דקל"ה ע"א דלאו עדיף אע"כ כמ"ש, וראיתי בשיטה מקובצת בחידושיו לב"ק שכתב בשם הר"אש להקשות על דש"י, וז"ל ולא נראה האי לישנא דמשמע דלא פריך אלא למ"ד ב"וש ברי עדיף יע"ש שדחה פירש"י ולכאורה דבריו תמוהין דכוונת רש"י בכה"ג כ"ע מודו דחיוב משום א"י אם פרעתיך והא הכא לא הו"ל למידע דיורשים אין להם למידע במילי דאבוהו ואפ"ה סובר רש"י, דיש לו דין א"י אם פרעתיך ודלא כראנ"ח:
אמנם ז"א דהא בלא"ה קשה דמבואר בבעל התרומת שער ל"ח חלק ג' סעק"ד וטוש"ע בח"מ סימן ע"ה כשטוען יורש איני יודע אם פרעתיך פטור ובעכצ"ל דשאני התם כמ"ש בע"הת שם וז"ל ואע"ג דאמרינן שאם אמר הלוה א"י אם פרעתיך שהוא חייב מפני שאין ספק מוציא מידי ודאי ה"מ בלוה גופא דהו"ל למידק ומדלא דק ולא ידע אי פרע או לא איהו דאפסיד אנפשי', אבל יורש כיון שאנו טוענים לו ודלמא אי הוה אבוהן קיים הוי טעין פרעתי ומהמנינן לי' יורש משתבע שבועת היסת ונפטר שיורש לא פשע בדבר שא"י הפרעון הלכך נעמיד הלואה בחזקת דפרעיה דהא לפרעון קיימא ועביד אינש דפרעי' לאחר זמנו ובודאי דמי דפרעה הוי ואע"פי שיש חולקים בסברותינו כך נ"ל עכ"ל והיינו דוקא בפרעון דעביד דפרעי' משא"כ בגזילה כבר כתב הר"אש שם דגזלן אינו מצוי שיקנה הגזילה מן הנגזל וכיון שגזילה בעין היא בחזקתו, ולכן אין נאמנים היורשים דיש קצת רגלים לדבר המסייע לנגזל, וא"ש ולא מוכח מידי ואדרבה המעיין בלשון בע"ת משמע להדי' כראנ"ח דוקא היכי דהי' לו למידק אבל היכי דלא מצי למידק אפי' בלוה גופא פטור מלשלם, וכן ראיתי במשנה למלך בפ"ד מפקדון הלכה א' בהג"ה שהביא דברי בע"ת הלז שסובר כראנ"ח, וא"כ דין הלז במחלוקת קמאי שנוי' רא"ה ובע"ת נחלקו בזה, וק"ק שטור ומחבר בסימן ע"ה סט"ז נמשכו אחר סברת בעל התרומת ובסי' ע"ב ס"די כתבו להיפך וצ"ע לדינא: