שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל יג · פרט ד
יבואר בהאי דינא דנחלקו הפוסקי' אי חייב בא"י אם פרעתיך בברי גרוע ושמא טוב יתברר היטב סוגי' דמס' שבועת דף מ"ה ע"ב:
ו גרסינן במס' שבועת דמ"ד ע"ב השכיר נשבע ונוטל ואיתמר עלה בדף מ"ה ע"א מ"ש שכיר דתיקנו לה רבנן דמשתבע ושקיל, ואמר ר' נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוהו רבנן שבועה מבעל בית ושדי' אשכיר משום כדי חייו משום כדי חייו דשכיר קנסינן לי' כו', אלא בעל בית טרוד בפועליו וליתב בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בעל בית כו' אי הכי אפי' קצץ כמי אלמה תניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המע"ה קציצה ודאי מידכר דכירי לי' והקשה בתוס' ד"ה וניתוב, לא יהי' ברי של בעל בית כאינו יודע וה והניחא למ"ד ברי עדיף אלא למ"ד לאו עדיף אמאי ותירצו דהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם ה החזרתי לך דחייב לכ"ע יע"ש וראיתי בספר פני יהושע בב"מ דקי"ג ששדא נרגא בסברת תוס' הנ"ל דהא דקיי"ל באיני יודע אם תרע פרעתיך חייב לשלם כתב הרי"ף משום דאין ספק מוציא מידי ודחי וטעם הדבר אע"ג דקיי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ואפילו בברי ושמא מ"מ לא שייך הא מילתא בא"י אם פרעתיך משום דעיקר טעמא דהמע"ה היינו משום דמוקמינן לגברא וממונא אחזקתי' דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו משא"כ בידוע בודאי שהלוהו אזדא לי' הך חזקה ואדרבה חזקה שיש לו ממון אחרים בידו וא"כ לא שייך הך מילתא בנידון דפועלים כיון דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף והוא אומר שפרע מיד א"כ אית לן לאוקמי גברא וממונא אחזקתי' כיון דאכתי לא איתרע חזקה דידי' ולכן כתב שכוונת תוס' דמתקנות חכמים עשאו כאיני יודע אם פרעתיך יע"ש. והמעיין בתוס' לא משמע כן רק שנראה שסוברים שהוא מן הדין, וכן מבואר בתוס' בכתובת ד"פ ע"א ד"ה ישבע שכתבו וז"ל ואע"ג דשכיר למאי דחשיב לי' טרוד בפועליו מן הדין הי' לו ליטול בלא שבועה דהו"ל כאומר הלותני וא"י אם החזרתי לך דחייב ואינו נשבע אלא להפיס דעתו מ"מ אי לאו דאשמעינן לא היינו יודעין דחשיב כאינו יודע ואפילו בשבועה לא הי' נוטל יע"ש נראה שר"ל כי לולי כן לא היינו יודעין מסברא חיצונה דטירדות בעל בית משוי' שא"י והוי כמו לר' יהודא דלא הוי ודאי ששכח קמ"ל תנא סברתו דודאי שכח מחמת טרדת פועלים והוי א"י אם פרעתיך מן הדין הגם שהר"ן כתב שם דלא הוי כא"י אם פרעתיך ממש מ"מ המעיין בתוס' הנ"ל ובב"מ דקי"ב ע"א יראה שסוברים דהוי א"י אם פרעתיך ממש מן הדין ותו לפמ"ש הפני יהושע נראה אפילו אם אומר בעל בית להדי' שמסופק אם פרעו לא הוי בכלל א"י אם פרעתיך ולא משמע כן מפוסקים ועיין בטור סימן פ"ט שכתב אם טוען בעל בית ספק נוטל השכיר בלא שבועה וכתב הב"ח הטעם משום דהוי א"י אם פרעתיך ועיין בפרישה שם, ומשמע להדי' שהוא מדינא, לכן נלענ"ד כי לכאורה סברת פ"י הוא דלכן לא דמי לא"י אם פרעתיך דהתם איכא חזקת חיוב כיון דקיי"ל היכי שיש לב"ד ספק מוקמינן על חזקה קמייתא וכיון שהלוה מסופק ואיכא ספק לב"ד מוקמינן על חזקת קמייתא שהי' מחויב לשלם כמ"ש טו"ז בסוף סימן ע"ה משא"כ בשכירות פועלים כיון דשכירות רות אינו משתלמת אלא לבסוף והוא אומר שפרע מיד בהגעת הזמן בסופו ממילא מעולם לא הי' בחזקת חיוב, ותמהני מאד דהא תוס' כתבו במס' קדושין דמ"ח ע"א ד"ה דכ"ע, ובמס' ב"ק דצ"ט ע"ב ובמס' ע"א די"ט ע"ב, ובמס' ב"מ דפ"ה ע"א אף דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף וכן קיי"ל ומשמע להדי' בתוס' שם דאפי' פועל שהוא שכיר יום ואינו קבלן ג"כ יש לו דין זה שכתבו ואין נפקותא רק לענין חזרה דהא דאמר רב פועל יכול לחזור כו' ע"ש והתם מיירי בשכיר יום וכן משמע להדי ברש"י בקדושין דמ"ח ע"ב ד"ה והכא באומן קונה שכתב כלומר שהכא לא התנה עמו להיות שכיר יום אלא קבלן עכ"ל משמע להדי' דאבע"א קמא שתירץ בישנו לשכירות מיירי אפי' בפועל שהוא שכיר יום, ופשוט דאין חילוק לענין זה בין אם מחזיק הפועל לכלי עד שישלם או שאינו תופס וכן משמע להדי' במס' ע"ח די"ט ע"ב וכן מובן מסברא ורש"י כתב בקדושין שם וז"ל דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשגמרה נתחייב בה בעל מלאכה לפועל בשכירות עשיות מלאכה יע"ש וא"כ שפיר כתבו תוס' דגם בפועל איכא חזקת חיוב כיון דאינו משלם השכירות אלא בסוף כל גמר מלאכה כולה והחיוב הי' על בעל בית מיד בכל פרוטה ופרוטה לשלם בתורת חוב והוי א"י אם פרעתיך כמו בלוה, ואי הוי אמרינן אין לשכירות אלא לבסוף שפיר הי' מקום לומר כמ"ש הפ"י כיון דחיוב חל עליו רק לבסוף והוא טוען שפרע אז אף דאמרינן שמסופק הוי א"י אם נתחייבתי לך אבל לפסק הלכה שם דקיי"ל כאבע"א במס' קידושין שם דכ"ע סוברים ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף דברי תוס' ברורין. ולפי זה נראה להביא ראי' לשיטת הרמב"ם שכתב בפרק שלישי מהלכות טוען דהא דשכיר נשבע ונוטל בעינן דוקא שכפירה יהי' שתי כסף וראב"ד השיג עליו דאפי' הי' שכרו פרוטה נשבע ונוטל וכ"כ בש"ע ח"מ סי' פ"ט סעיף ב' והקשה על רמב"ם זלה"ה מכלן לחדש דין מדעתו ולפמ"ש נ"ש ח"ש דמוכח דבע"כ עשאו חז"ל תקנה דשכיר שיהי' דינו כנשבע ונפטר מן התורה בעינן שתי כסף דאי נימא אפי' דכפירת פרוטה נשבע השכיר ונוטל קמה קושי תוס' הנ"ל מה מקשה הש"ס וניתב בלא שבועה הא הוי א"י אם נתחייבתי לך ומה שתי' תוס' דהוי א"י אם פרעתיך היינו היכי דהשכירות הוא כמה מעין אז יש לומר שבאמצע המלאכה הי' חל החיוב לשלם דבכל פרוטה שגמר נתחייב בפרוטה ואיכא חזקת חיוב משא"כ היכי שכל שכרו הוא פרוטה כיון שפחות מפרוטה לא הוי ממון לא חל עליו חיוב לשלם רק כשגמר כדי פרוטה דהא פחות מפרוטה ניתן למחילה ואין יוצא בדיינים שאין לו שם ממין וכמ"ש רש"י להדי' כנ"ל וכשחל החיוב כבר גמר המלאכה ובע"ב אמר שפרע מיד כשגמר המלאכה א"כ מעולם לא הי' חזקת חיוב כסברת פ"י הנ"ל וכיון שהיכי דכל שכרו פרוטה צריך לישבע עשאו חז"ל לא פלוג בתקנתם שכל שכיר ישבע כדרכם בכל המקומות לעשות לא פלוג בתקנה ומאי מקשה הש"ס אע"כ כשיטת רמב"ם דאם שכרו הוא פרוטה לא נשבע השכיר ונוטל שעשאו כשאר טוענים ושפיר הוי א"י אם פרעתיך כיון דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף דהא בכל פרוטה איכא חזקת חיוב ונשמע שגם תוס' סוברים כרמב"ם, וא"כ דברי תוס' ברורין:
ז אמנם נשמע מדברי תוס' הללו שבע"כ לית להו סברת ראנ"ח וסיעתו דהא הכא כיון שבעל בית טרוד בפועליו מחמת טרדתו אומר כן ואף דהוי כשמא מ"מ הטמא טוב דלא הו"ל למידע וברי של השכיר גרוע שיודע שטרוד בפועליו ואפ"ה סוגרים דחייב לשלם וכן מצאתי בא"ות סימן ע"ה ס"ק כ"ב, וא"כ לשיטת ראנ"ח וסיעתו הדרא קושי' תוס' בד"ה וליתוב הנ"ל לדוכתי' כיון דאי אפשר לומר כתירוצם, ונלע"ד ליישב הסוגי' על נכון לשיטת ראנ"ח וסיעתו, דהנה עוד הקשו בתוס' ד"ה אפילו קצץ נמי הא הו"ל כאינו יודע אם גזלתיך דפטרי ר"נ ור"י ותירצו דהתם לא מודה מידי אבל הכא שמודה במקצת הוי לי' כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים לא ידענא דאמרינן התם מתוך שאינו יכול לישבע משלם וקשה הא מרא דשמעתי' הוא שמואל, ובדמ"ז ע"א אי' דלית לי' לשמואל האי דינא דמשאיל"מ, ותו קשה לפמ"ש תוס' במס' ב"ק דמ"ו ע"א ד"ה דאפילו דלא אמרינן משאיל"מ היכי דלא הוי לי' למידע והכא לא הו"ל למידע כיון שבעל בית טרוד. בפועליו ומה יעשה בעל בית אם מחמת טרדות אומר בדדמי דכיון דאכתי לא מטא חיובא לעבור על איסור בל תלין לא רמי' עלי' וידעתי כי יש ליישב אבל הוא בדוחק, עוד הקשה הר"ן שם בלשון הש"ס אי הכי אפי' קצץ נמי כו' שלשון אי הכי אינו מדוקדק לכן נראה לענ"ד בישוב הסוגי' ונקדים כללים ויסודת מגדולי הראשונים זלה"ה
כלל א
נחלקו רבותינו זלה"ה בכל מקום דקיי"ל פטור מלשלם בדיני אדם וחייב בדיני שמים אם מועיל תפיסה, דעת מוהרש"ל בפרק הכונס סימן ו' בכוונת רש"י במס' ב"מ דנ"א דלא מהני תפיסה רק בקים לי' בדרבה מיני' ואולם דעת ראב"ד הובא בטוי"ד סימן קס"א ורא"ה בס' החינוך סימן שמ"ג וכן הובא במשנה למלך בפרק כ"א ממלוה דעת תשובת מהר"ם מינץ שהבין כן ברש"י דבכל מקום היכי דחל חיוב עליו לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה אפי' בפני עדים ועמ"ש לעיל בכלל ט' פרט ב' יע"ש ונראה להביא ראי' דבע"כ ר' נחמן סובר היכי דחייב לשלם כדי לצאת ידי שמים מועיל תפיסה, דהנה אי' במס' בבא מציעא דע"ה ע"ב במתני' שכר את החמור כו', וכל דבר שאבד וחזרו בהן מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען ואי' בדע"ח עד כמה שוכר עליהן אמר ר' נחמן עד כדי שכרן איתבי' רבא לר' נחמן עד ארבעים וחמשים זוז אמר לי' כי תניא ההוא כשבאתה חבילת לידו והנה רש"י פירש בד"ה כדי שכרן וז"ל אם עשו אצלו קצת מלאכה ולא קיבלו כלום שוכר עליהן כל מה שהוא חייב לאחרים יוסיף ויגמרו ע"ש משמע להדי' דסובר אם לא התחילו במלאכה שאינו אוחז בשכרן אינו שוכר עליהם דאין צריכין לשלם מכיסם אבל הר"אש הוכיח בשם ראב"ד דאפילו לא התחילו במלאכה שוכר עליהן ומחויבים לשלם מכיסם ויש להבין לרש"י מדוע לא פירש כראב"ד כמשמעות לשון המשנה כמ"ש הר"אש דאיירי אפי' לא אתחילו במלאכה דסתמא קתני ונראה להוכיח כמ"ש מוהר"ם מינץ הנ"ל בהבנת דברי רש"י במס' ב"מ דצ"א דהנה בהא דאי' במתני' בסיפא דהוי דבר אבד שוכר עליהם צריך ביאור להבין הא ברישא שאם אינו דבר אבד אם חזרו הפועלים אין לו עליהם רק תערומת משום דלא הוי קנין רק קנין דברים בעלמא כמ"ש ברש"י בדע"ו ע"ב ד"ה אין ואמאי חייבין בסיפא מה בכך דהוי דבר אבד מ"מ אמאי נתחייבו לשלם בדיבורא בעלמא. ואולם הטעם מבואר דבדבר אבד נתחייבו מטעם גרמי דהוי ברי הזיקא והיזק נעשה מידי כמ"ש תוס' דע"ו ע"ב ד"ה אין ובהגהות אשר"י שם וזהו פשוט בש"ס בכמה דוכתי אפי' לרבנן דר' מאיר דלית להו דינא דגרמי היינו דפטור מלשלם אבל אסור דלא גרע מגרמא בנזקין דאי' במס' ב"ב דף כ"ב דאסור וחייב הגורם לשלם לצאת ידי שמים כמו לר"מ בגרמי בנזקין ומהני תפיסה לשיטת מוהר"ם מינץ דסובר בכל מקום שחייב לציד"ש מועיל תפיסה א"כ י"ל בפשיטות לכן לא רצה רש"י לפרש במתני' הפירוש כראב"ד משום דרצונו לאוקמי מתני' אפי' כרבנן דר"מ דמשמע להדי' דבהאי דינא דמתני' ליכא מחלוקת ואף דבעלמא אמרינן סתם מתני' ר' מאיר מ"מ היכי דאפשר לומר דאתי' ככ"ע עדיף לכן מוכרח לפרש דאיירי שהתחילו במלאכה דבעל בית מוחזק ותפוס בשכרן וכיון דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה, לכן נתחייבו הפועלים אפי' לחכמים וז"ש במתני' שוכר עליהן עד כדי דמיהן, וא"כ לפ"ז י"ל רש"י וראב"ד לא פליגי לדינא די"ל גם רש"י מודה לראב"ד לדידן דקיי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי ומחייב לשלם בדיני אדם באמת שוכר עליהן אף אם לא התחילו במלאכה שלא תפס הבעל בית משכרן מחויבין לשלם מכיסם והיינו טעמא דראב"ד רק רש"י רצה לפרש מתני' ככ"ע, ולפ"ז מיושב קו' הגהות אשר"י שם שהקשה על ר' נחמן דדאין דינא דגרמי למה בעינן שבאתה חבילה לידו ובהנ"ל א"ש לפמ"ש בס' שיטה מקובצת שם דארבעים וחמשים זוז הוא לאו דוקא דה"ה יותר כל מה שהתפיס רק נקיט דרך גוזמא וא"כ י"ל אף דר' נחמן פוסק כן מ"מ כיון דלא נזכר במתני' שרבנן דר' מאיר חולקי' אף דסתם מתני' ר' מאיר מ"מ היכי דאפשר למעט במחלוקת עדיף ובשגם כי בברייתא מתני ג"כ האי דינא בסתמא משמע דאתי' ככ"ע, לכן מוכרח לאוקמי כשבאתה חבילה לידו שוכר עד ארבעי' ונ' זוז ה"ה יותר דכיון דבעל בית תופס ועכ"פ נתחייבו הפועלים אפי' לחכמים כדי לצאת ידי שמים דבגרמי לרבנן דמי כמו גרמא לר' מאיר ומהני תפיסה אבל באמת מודה ר' נחמן לר' מאיר אפי' לא באתה חבילה לידו חייבין הפועלים לשלם הכל מה שגרמו היזק בדיני אדם מטעם גרמי וא"ש כן נלע"ד לולי דברי ראשונים זלה"ה, וא"כ נשמע ד"ר נחמן סובר היכי דחייב לשלם כדי לצאת ידי שמים מהני תפיסה:
כלל ב
למדתי מדברי הר"ן ז"ל דאי' במס' כתובת דפ"ו ע"א האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חיב ולית לי' רק חד ארעא לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן יותר מה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכתב בר"ן שם וז"ל וא"ת כיון שהדין נותן דיחלוקו היאך גוזלין את האשה ונותנין לבעל חוב יש לומר דלוה ולוה אם קדם האחר וגבה מה שגבה גבה, הלכך כיון שאילו קדם ובא בעל חוב לבית דין והגבהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין אנו מגבין לבעל חוב תחילה משים טעמא דיותר מה שהאיש רוצה לישא כו' ולאחר גבייתו זכה בהן מן הדין עכ"ל נשמע אף בסברא כל דהו מהני להוציא ממון כמו התם שהי' בחזקת שניהם היכי דבדיעבד מועיל תפיסת אחד מהצדדים רק שלא מצי ב"ד להורת ליתן לו לכתחילה מהני אפי' סברא וטעמא כל דהו שיש לאחד מהם שיועיל שיעשה ב"ד מעשה להוציא מחבירו לכתחילה ולא הוי עול כיון שבדיעבד זכה בדבר שתפס מן הדין ועמ"ש לעיל כלל ט' פרט ב':
כלל ג
נראה לשיטת ראנ"ח וסיעתו דסוברים היכי שטוען אינו יודע אם פרעתיך בברי גרוע ושמא טוב פטור מלשלם היינו שאין ב"ד כופין אותו לשלם אבל מודו שעכ"פ חל עליו החיוב לשלם לצאת ידי שמים ונ"מ להסוברים שהיכי שחייב לצאת ידי שמים מועיל תפיסה ה"ה יכול התובע לתפוס והטע' לענ"ד פשוט ומוכרח דבודאי ברי גרוע שטוען לא גרע מאילו טוען שמא והיכי דשניהם מסופקים כגון שטוען הלוה א"י אם פרעתיך והמלוה מסופק אף דקיי"ל במלוה על פה פטור מלשלם כמ"ש הש"ך סי' ע"ה ס"ק ס"ה מ"מ כתב שם הש"ך בשם רשד"ם דמחויב לשלם לצאת ידי שמים, ומה שהש"ך מפקפק שם על האי דינא כבר הביא בתומים ס"ק י"ט ראי' לדברי רשד"ם מירושלמי מכ"ש בברי גרוע ושמא טוב דחל על הנתבע חיוב לשלם כדי לצאת ידי שמים היכי שטוען אינו יודע אם פרעתיך דהא לא גרע משניהם טוענים שמא כיון דעיקר טעמא דברי גרוע לא מהני דאנו אומרין דמחמת שיודע שהנתבע אין יכול לידע אומר כן מ"מ לא ברור לן שבודאי משקר אולי באמת יודע וא"כ לא גרע מאם הי' טוען שמא וזהו פשוט:
כלל ד
נראה לברר בהא דקיי"ל היכי שטוען ברי וחבירו טוען איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור בדיני אדם וחייב לשלם כדי לצאת ידי שמים אי היינו דוקא בברי טוב ושמא גרוע כעין דמחלקינן לר' הונא ור' יהודא לענין חיוב בדיני אדם ה"ה לדידן לענין חיוב לצאת ידי שמים, אבל בברי גרוע ושמא טוב פטור או דלמא בכל גווני חייב לשלם לצאת ידי שמים ולעיל בכלל ט' פרט ב' הבאתי מ"ש כבוד אאמ"ו הרב הגאון המפורסים מו"ה אלעזר נרו בספרו שמן רקח בשם כבוד גיסי הרב הגאון המפורסים אלוף נעורי מ"ו ירמי' זצ"ל שיש לחלק גם לענין חיוב לשלם לצאת ידי שמים לדידן דקיי"ל כר' נחמן בין ברי טוב ושמא גרוע לברי גרוע ושמא טוב, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלא מוכרח כלל וראי' לזה מש"ע ח"מ סימן ע"ה סעיף י"ח דאיתא שם אם טענו שניהם ספק כגון שטענו הלויתך ואינו יודע כמה, והשיב אמת שהלויתני ואינו יודע כמה אין הנתבע נשבע אפילו שבועת היסת ומשלם מה שברור לו ויוצא אף ידי שמים ויש אומרים כיון שזוכר שלוה אינו יוצא ידי שמים עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל יע"ש ואמאי לא ביאר בש"ע גם האי דינא היכי שטוען ברי גרוע ושכנגדו טוען שמא א"י אם נתחייבתי לך שפטור מלשלם לצאת ידי שמים אע"כ לענין לצאת ידי שמים לא שייך האי חילוק כיון שמ"מ טוען ספק ושכנגדו ברי אף שהוא ברי גרוע חייב לשלם והחילוק בין ברי טיב ושמא גרוע הוא רק לר"ה ור"י דב"וש ברי עדיף וחייב בדיני אדם או לדידן בא"י אם פרעתיך לשיטת ראנ"ח, אבל לענין חייב לצאת ידי שמים בכל גווני חייב וכן מוכח בש"ע סימן ע"ה סעיף ט' שכתב בסתם בברי ושמא שחייב לצאת יד"ש ולא כתב בברי גרוע שהוא פטור אע"כ אפי' לדיעה ראשונה הנ"ל בסעיף י"ח שפטור לשלם לצאת ידי שמים היינו כשברור שמלוה מסופק משא"כ כשטוען ברי גרוע כן נראה לענ"ד, ולפ"ז נ"מ בנידון דידן כשמחולקים בקציצה לפ"ד דש"ס דגם בקציצה בעל בית טרוד בפועליו ואינו יודע כמה קצץ ששכח כמו בפרעון שבודאי שכח נראה למ"ד דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דלא הוי למידע ולא נוכל לכופו בדיני אדם שישלם שתים כמו שאמר שכיר כיון דמטעם מתוך פטור וגם מטעם ברי ושמא פטור לשלם בדיני אדם כיון דהוי אינו יודע אם נתחייבתי לך מ"מ עכ"פ מחייב הבע"ב לשלם לשכיר שתים כדי לצאת ידי שמים כדין ברי ושמא שחייב לשלם לציד"ש כנ"ל. ואף דברי של שכור גרוע ושמא של בע"ב טוב מ"מ בברי גרוע ושמא חל עליו החיוב לציד"ש כדמוכח בש"ע הנ"ל, וטעמא דמילתא נראה דברי של בע"ב אמרו חז"ל מחמת טירדת פועלים כאילו טוען ודאי שמא ומה שאומר ברי אומר בדדמי וברי של שכיר אף דהוי ברי גרוע מ"מ אינו טוען שמא ולית לן למיתלי טעם שיהי' מסופק וא"כ לפוסקים דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה ה"ה כשמחולקים בקציצה לס"ד דש"ס דבע"ב טרוד ומסופק ג"כ בקציצה וכאילו טוען א"י אם תפס השכיר שתים אפי' בעדים מהני תפיסתו דאפילו בברי גרוע ושמא טוב חל עליו החיוב לשלם לצאת ידי שמים:
ז ומעתה נבוא לפרש הסוגי' על נכון לשיטת ראנ"ח וסיעתו, דהנה הרי"ף כתב וז"ל אמר ר' נחמן תקנות קבועת שנו כאן עקרהו רבנן לשבועה מבעל בית משום דטריד בפועליו ושדיא אשכיר משום כדי חייו ופי' בר"ן שם כוונתו משום כדי חייו תיקנו שבועה על בעל בית וכיון שראו שעסקיו מרובים ואין יכול לישבע תיקנו שישבע שכיר ולולי דבריו ז"ל הייתי אומר דאין לשון רי"ף מורה כן דאם כדבריו הוי לי' לומר עקרוהו רבנן לשבועה מבעל בית שהי' עליו משום כדי חייו ושדי' אשכיר משום דבעל בית טרוד בפועליו וכפי מ"ש לשון הרי"ף משמע דסובר דגם למסקנא דמסיק בעל בית טרוד בפועליו נשאר גם טעמא דכדי חייו משום האי טעמא שדי' שבועה אשכיר לכן נראה לענ"ד לולי דבריהם זלה"ה יש לפרש הסוגי' ואומר כי המעיין בגמ' יראה שרצה מתחילה לפרש כוונת ר' נחמן משום כדי חייו דשכיר קנסו לבעל בית להפסיד ממונו שלא כדין וע"ז מקשה הש"ס וכי משום כדי חייו דשכיר יקנסו לבעל בית שלא כדין דהוי עול גמור, ואולם בזה סובר הש"ס לסברא פשוטה אם הי' שע"פי דין יכול השכיר לתפוס מבעל בית רק לכתחלה לא יוכל להוציא ממנו ע"פי דין אדם בזה ראוי לחוס על השכיר משום כדי חייו ולעשות לו תקנה להוציא מבעל בית ע"פי דין אדם שישבע ויטול כיון דבדיעבד זכה מן הדין לא הוי עול וכסברת הר"ן הנ"ל היכי דבדיעבד מהני תפיסה מהני סברא וטעמא כל דהו להוציא לכתחילה וה"ה משום כדי חייו וא"כ לאחר דמשני הש"ס בעל בית טרוד בפועליו מקשה הש"ס שפיר ניתוב בלא שבועה דכיון שטרוד הוי טענת בעל בית טענת שמא דודאי שכח כמ"ש תוס' כאילו טען אינו יודע אם פרעתיך ואף דלא הו"ל למידע ואיתרע טענת ברי של שכיר דיש לומר דלכן תובע שיודע שטרוד בפועליו ולא יהיו אצל בע"ב העזה כי יתלה בעצמו ששכח מחמת טירדה מ"מ לא גרע ברי גרוע של שכיר מאילו גם השכיר טוען שמא כיון שעכ"פ חיוב הוא ודאי ופרעון הוא ספק דהא עשאו מלאכה בעדים כמ"ש ה"המ בפ' א' משכירות הי"ו והוי כאילו טוען א"י אם פרעתיך וגם התובע מסופק דמחויב לשלם לצאת ידי שמים כנ"ל והיכי דחייב לציד"ש מועיל תפיסת השכיר וכיון דיש לנו טעמא דכדי חייו וגם למסקנא קם טעם זה ראוי ליתן לשכיר אפי' לכתחילה כעין סברא הנ"ל כיון שבדיעבד מועיל תפיסה כשיש סברא כל דהו המסייע לו מוציאין ב"ד מחבירו דלא הוי עול כיון דבדיעבד זכה בו מן הדין ור"נ בע"כ סובר במס' ב"מ כנ"ל דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה ומרא דשמעתתא הוא ר' נחמן וא"כ שפיר מקשה וניתוב לי' בלא שבועה ולפ"ז מובן ג"כ דברי תוס' במ"ש דהוי א"י אם פרעתיך אפי' לשיטת ראנ"ח דאף דהוי ברי גרוע מ"מ לא גרע משמא ושמא דחייב לשלם לצאת ידי שמים לשיטת רשד"ם המובא בש"ע סי' ע"ה ס"ק ס"ה, ומועיל תפיסה וראוי ליתן לו לכתחילה משום טעמא דכדי חייו ונשמע דתוס' סוברים דהיכי דחייב לציד"ש מועיל תפיסה וגם כשיטת רשד"ם היכי דשניהם מסופקים חייב לשלם לצאת ידי שמים ועל זה משני הש"ס כדי להפיס דעתו של בעל בית ונשמע שסובר הש"ס לולי טעם דהפסת דעת הי' נוטל השכיר אפילו בלא שבועה ובע"כ מטעם הנ"ל כיון דבדיעבד מהני תפיסה נותנין לו לכתחילה משום כדי חייו ובע"כ סובר היכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה ושפיר מקשה אח"כ אי הכי אפי' קצץ נמי ומדוייק לשון אי הכי וגם לא קשה קו' תוס' דהוי א"י אם נתחייבתי לך ומה שתירצו תוס' כתבתי לעיל להקשות ולפמ"ש א"ש ומדוייק על נכון, ע"פי מ"ש לעיל בכלל ד' דברי גרוע ושמא טוב חייב לציד"ש ומועיל תפיסה לכן אחר שחידש ששבועה כדי להפיס ובלא"ה הי' נוטל אפי' בלא שבועה דהוי אינו יודע אם פרעתיך וקשה הא ברי מל שכיר גרוע ושמא של בע"ב טוב ופטור מדיני אדם בע"כ צריכין לומר הטעם כיון דלציד"ש מועיל תפיסה מהני טעם כדי חייו ליתן לכתחילה וסובר המקשין דגם בקציצה שייך כדי חייו ול"ל בזה סברת הר"ן כי סברא זו לא מוכרח כל כך כמבואר להמעיין וא"כ שפיר מקשה אפי' בקצץ אף דהוי א"י אם נתחייבתי לך דלא שייך משאיל"מ כיון דלא הו"ל למידע מ"מ כיון שמחויב לשלם לצאת ידי שמים כדין ב"וש אף בברי גרוע ושמא טוב מועיל תפיסת השכיר ראוי ליתן לו לכתחילה משום כדי חייו שישבע ויטול ולכן אמר אי הכי וא"ש ונכון בדרך פלפל ולק"מ על ראנ"ח וסיעתו: