אור ברסלב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל יג

כלל יב

יבואר היכי דטוען המלוה ברי ולוה שמא דהיינו שמסופק בפרעון ומודה שלוה אם נאמן המלוה להוציא ממון מחזקת הלוה כיון שטוען א"י אם פרעתיך ובו ששה פרטים:

פרט א

יבואר מקורו:

א גרסינן במס' ב"ק דקי"ח ע"א האומר לחבירו גזלתיך הלותני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם אבל אם אמר לו א"י אם גזלתיך כו' פטור ר מלשלם ומייתי הש"ס מחלוקת אי ברי ושמא ברי עדיף ומקשה הש"ס תנן אבל אמר לו איני יודע אם הלותני פטור ה"ד אלימא דלא קא תבע לי' רישא נמי דלא קא תבע לי אמאי חייב אלא דקתבעי לי' וקתני סיפא פטור מלשלם ומשני לעולם דלא קא תבעי לי' ורישא בבא לצאת ידי שמים יע"ש וא"כ לא נתבאר היכי דקא תבע לי' ואמר איני יודע אם פרעתיך שחייב בדיני אדם, אך בנמוקי יוסף כתב שם דהך דיחוי הוא רק לר' הונא ור"י אבל לר' נחמן ור"י איירי מתני' בדתבע וברישא חייב לשלם כיון שטוען א"י אם פרעתיך ובסיפא פטור כיון שטוען א"י אם נתחייבתי לך ואיירי הכל בחיוב בדיני אדם, וכן הבין הרי"ף ז"ל שכתב שם ודוקא בדתבע לי' חברי' דכיון דברי לי' שגזל או שלוה ואסתפק לי' אם הח"ר או לא החזיר חייב דאין ספק מוציא מידי ודאי ועיין בתוס' שם ד"ה והלה, ובתוס' במס' כתובת די"ב ע"ב ד"ה מנה וכן פסקו כל הפוסקים כדאי' בח"מ סימן ע"ה סע"ט שחייב לשלם ואין התובע צריך לישבע אפילו היסת, זולת דעת שערי רב אלפס"י הובא בהגהות אשר"י בכתובת שם ובש"ך סימן ע"ה ס"ק ט' שכתב דהתובע צריך לישבע ולא קיי"ל כוותי' וראיתי בספר פני יהושע בחידושי לב"מ דקי"ב ע"א שכתב טעם חדש בהא דקיי"ל באיני יודע אם פרעתיך שחייב לשלם וז"ל וכבר הארכתי בחידושי לתת טעם לדבר דאע"ג דקיי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ואפילו בברי ושמא ואפ"ה לא שייך הך מילתא באיני יודע אם החזרתי לך אי משום דשעבודא דאורייתא וכיון שודאי הלוהו משתעבדין נכסי ולא מיקרי המוציא מחבירו או משום דעיקר טעמא דהמע"ה היינו משום דמוקמינן לגברא וממונא אחזקה דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו משא"כ כשיודע בודאי שהלוהו אזדא לי' הך חזקה דאדרבה החזקה הוא שיש לו ממון אחרים בידו עכ"ד הנה מ"ש הטעם כיון דשעבודא דאורייתא לא מיקרי המוציא מחבירו, אבל אי שעבודא דרבנן לא הי' מוחזק כן משמע במס' ב"ב דקע"ה ע"ב דמקשה על רבה דסובר שעבודא לאו דאורייתא מהא דאמר רבה גבה קרקע יש לו, פירש"י כמאן דמשעבד בחיי אבוהן וקרינן בי' בכל אשר ימצא לו אלמא דשעבודא דאורייתא עכ"ל מבואר דוקא אי אמרינן שעבודא דאורייתא הוי בכל אשר ימצא לו אבל אי שעבודא לאו דאורייתא רק מדרבנן לא עשאו חכמים כדאורייתא שיהי' נקרא מוחזק, והטעם מבואר בר"ן במס' כתובת דצ"א ובחידושי רמב"ן מס' ב"ב שם, כיון דשעבודא לאו דאורייתא הא דמחויב לשלם ונחתינן לנכסיו אינו מטעם שעבוד שחל על נכסים רק משום כפיה דכיון שמן הדין כופין אותו לקיים מצות פריעת בעל חוב כדאי' בכתובת דפ"ו ולמה יכופו אותו על ידי הכאה טפי עדיף הכפיה בהורדת הנכסים וכיון דאינו מטעם שעבוד נקרא מוציא ולכן מוכרח לומר הטעם כיון דשעבודא דאורייתא אבל לענ"ד אחרי מחילה מכ"ת דבריו בטעם זה תמוהין, חדא דהא תוס' כתבו במס' ב"ב דקע"ה ע"א ד"ה המלוה בתירץ בתרא דהא דשעבודא דאורייתא היינו על פי עדים אבל על פי עצמו לא ועיין בר"אש במס' שבועת דל"ז ע"ב סימן ב' בסופו, ואמאי קיי"ל בכל גווני א"י אם פרעתיך חייב לשלם אף כשמודה מעצמו ואפי' לחולקים קשה אטו רב ושמואל ורבא הסוברים שעבודא לאו דאורייתא לית להו דין דא"י אם פרעתיך דהוא מתני' דפרק הגוזל ואף אי נימא דהם מפרשים מתני' דשם בלא תבעו ובבא לצאת ידי שמים מ"מ קשה לפסק הלכה דכל הפוסקים הסכימו דאיני יודע אם פרעתיך חייב ובש"ך בסימן ל"ט סק"ב הביא דעת הרבה פוסקים הסוברים שעבודא לאו דאורייתא וכתב דהוא ספיקא דדינא ותו קשה לפמ"ש הש"ך בסימן קט"ז ס"ק ה' דלא שייך שעבודא דאורייתא רק היכי דשייך עבד לוה לאיש מלוה והא דין דאיני יודע אם החזרתי לך להבנת הרי"ף וסיעתו הנ"ל פירשו כן במתני' הנ"ל שמיירי בתבעו ולענין חיוב בדיני אדם והא איתא במתני' האומר לחבירו גזלתיך הלותני הפקדת אצלי וא"י אם החזרתי לך כו' חייב לשלם הרי אף היכי דלא שייך שעבודא דאורייתא חייב הגם שדברי הש"ך לא מוכרחין והמעיין בראשונים זלה"ה יראה דשייך שעבודא דאורייתא בכל מקום וגם הש"ך גופא לא עמד בשיטתו כי דבריו סותרים למ"ש בסימן ל"ט ס"ק מ"ט שכתב וז"ל ופשיטא דאין שייך לומר דוקא במלוה אמרינן שעבודא דאורייתא כדמוכח בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים דלא דוקא מלוה אלא ה"ה בכל דבר שמחויב כגון בנזקין וכה"ג נשתעבדו לו נכסים מדאורייתא יע"ש, מ"מ קו' הנ"ל קמים הם לטעם א' וכבר נתבאר הטעם ברי"ף כנ"ל, וטעם ב' שכתב הפ"י נוטה לדברי טורי זהב בסוף סימן ע"ה כיון שהוא בחזקת חייב מוקמינן הדבר כמו שהי' מקודם וכל זה פשוט וברור:

פרט ב

יבואר אי חייב לשלם בא"י אם פרעתיך היכי דלא הוי לי' למידע:

ב בש"ות ראנ"ח סימן א' כתב הא דקיי"ל באינו יודע אם פרעתיך חייב לשלם היינו היכי דברי טוב ושמא גרוע דהוי לי' למידע אבל בשמא טוב דלא הוי לי' למידע אפילו כשהחיוב הוא ודאי והספק הוא בפטור או בפרעון פטור מלשלם, וכן הביא המשנה למלך בפרק ד' מהלכות שאלה ופקדון הלכה א' וכן נראה לענ"ד דעת השלטי גיבורים במס' ב"מ דקי"ו ע"ב שכתב סברת תוס' במס' בבא קמא דמ"ו דלא אמרינן ברי עדיף משמא היכי דלא הוי לי' למידע וכתב לבסוף ועל הדיין לחקור זאת כשבא מעשה לפניו וקשה הא קיי"ל כר' נחמן ור"י דאפי' בברי טוב ושמא גרוע אין מוציאין ממון, אע"כ שכתב כן שהיא נ"מ לדידן בא"י אם פרעתיך שבעינן ברי טוב ועיין בטו"ז בסוף סימן ע"ה בראיותו ממרדכי המובא ברמ"א סימן רל"ב סעיף י"ח ובש"ך שם ס"ך י"ג וס"ק ט"ו והבן, ואולם בספר אורים ותומים בסימן ע"ב ס"ק כ"ב הוכיח מדעת כמה פוסקים הראשונים זלה"ה דבכל גווני חייב לשלם, ממ"ש הנמוקי יוסף בפ' הגוזל דקי"ב ע"א בשם רא"ה ז"ל דמשעת פשיעה הגורמת לאונס מתחייב השואל ונ"מ לשואל חמור לרכוב עליו שלוחו ומתה בדרך והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכה או לאו דכיון דקיי"ל שאינו חייב עליו עד שעת אונסין פטור שהרי זה כאומר איני יודע אם הלותני אם לאו אבל השואל את חמור לרכוב עליו ונתנה לשלוחו, והדבר ספק אם מתה בפשיעה או באונס חייב שהרי הוא פשע כשנתנה לשלוחו שהרי אין השואל רשאי להשאיל והוא מתחייב משעת פשיעה והרי זה כאומר הלותני ואינו יודע אם פרעתיך או לאו שהוא חייב וכן הובא בשמו בשלטי גבורים במס' ב"מ דצ"ז ע"ב וקשה למה כתב בבבא קמייתא הטעם כיון דאינו חייב עד שעת אונסין הא אפי' אי נימא דחל החיוב משעת משיכה, והוי א"י אם פרעתיך מ"מ פטור כיון דלא הוי לי' למידע מה קרה לחמור בדרך בשלוחו והוא אמר למשאיל שישאיל לשלוחו אע"כ דסובר בכל גווני חייב וכן משמע דעת הטור וש"ע בח"מ סימן ע"ב סעיף י"ד עכ"ד ובכלל ח' פרט א' כתבתי דיש להוכיח מסוגי' דכתובת ד"ב דלא כראנ"ח דאי' שם לר"ג נאמנת לומר משארסתני נאנסתי משום דאיכא חזקת הגוף בהדי ברי וברי שלה גרוע כמ"ש תוס' ולפמ"ש טו"ז בסוף סימן ע"ה הטעם שחייב לשלם בא"י אם פרעתיך דבא"י אם נתחייבתי לך כשנולד לנו עכשיו ספק מוקמינן בחזקת שהי' מתחילה קודם הספק דלא הי' עליו שום חיוב משא"כ בא"י אם פרעתיך מוקמינן הממון בחזקת קמא קודם שנולד הספק אז הי' ודאי חייב לו, וכיון דיש לו ברי וחזקת חיוב ראוי שיועיל אפי' ברי גרוע להוציא ממון וכבר כתבתי בכלל י"ב פרט ב' שבע"הת למד מסוגי' דשם בכל מקום היכי דאיכא חזקה וברי מהני להוציא ממון, וצ"ל דראנ"ח וסיעתו אזלו בשיטת רמב"ם וטור וש"ג שהביא ב"ש בסימן ס"ח ס"ק כ"ב דס"ל להלכה כתי' א' או כמ"ש הפ"י בק"ע לכתובת סימן קע"ו דיש ספק אי הלכה כתירץ א' שם או כתירץ ב' ולא מפקינן ממון עד דאיכא כולהו למעליותא, והיינו כיון דברי דהתם גרוע לכן כתבו בא"י אם פרעתיך בעינן ברי טוב ואולם באמת דבריהם תמוהין ושפיר כתב בספר הפלאה בסימן ס"ח שבע"כ הלכה כתירץ בתרא דהא קיי"ל בש"ע א"העז סימן קי"ז כמתני' דמומין בכתובת דע"ה דברי בצירוף חזקה מהני להוציא ממון והתם ברי גרוע ושמא טוב שאין לו לבעל לידע אימת נולדו המומין, כמ"ש הפ"י במתני' שם וא"כ מוכח דלא כראנ"ח וסיעתו:

ג ועוד עלה בדעתי לומר טעם מספיק לשיטת הרא"ה וסיעתו ודלא כראנ"ח, דהנה לעיל בכלל ח' פרט ד' הבאתי מה שהקשה בס' כנ"הג בח"מ סי' כ"ה ס"ק זיי"ן בשם הגאון מו"ה יחיאל באסין ז"ל אמאי קיי"ל בספק ממון יכול המוחזק לומר קים לי ולא באיסור הא גזל נמי איסורא הוא, ותירץ בממון א"א לצאת ידי איסור שאם הדין כדברי האומרים להחזיק הוי גזל ביד המוציא לכן היכי דקם הממון קם והקשה בא"ות בקיצור תקפו כהן סי' קכ"ד אמאי קיי"ל ב"וש לא עדיף הא להטוען שמא איכא ספק איסור גזל ולשכנגדו ליכא ספק איסור דהא טוען ברי, וכתבתי לתרץ דבלא"ה יש להבין למה דייק בספיקא דדינא הא הו"מ להקשות גם בספיקא דמציאות שמלוה ולוה טוענים שמא דקיי"ל בסימן ע"ה דפטור מלשלם אפי' לצאת ידי שמים נימא דב"ד יכפהו לאפרושי מספק איסורא וגם ע"ז שייך תי' הגאון ז"ל כנ"ל וכתבתי שם לתרץ דהנה רבים מגדולי חכמי הזמן נרם יאיר הקשו על קו' הנ"ל הא גם בספק איסור מועיל חזקה ובממון איכא חזקת ממון ונראה דקו' חדא מתרצת בחברתה דבס' כנ"הג ביו"ד סימן י"ח כתב בספיקא דדינא לא מוקמינן על חזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הדין, לכן לא הקשה בספיקא דמציאות כיון דאיכא חזקת ממון מהני כמו בחזקת איסור אבל במחלוקת רבוותא דעל ידי ספיקא נסתר חזקת ממון דגם באיסור ל"מ חזקה בספיקא דדינא ע"ז שפיר מקשה ומתרץ כנ"ל וממילא לק"מ קו' א"ות דבברי ושמא בלא"ה לק"מ כיון דיש ללוה חזקת ממון כדאי' בכתובת די"ב חזקה זו אלים טובא אפילו בספיקא דמציאת דהא אפילו באיסור לדעת כמה פוסקים הובא בש"ך יו"ד סימן קכ"ז עד אחד אינו נאמן להחמיר נגד חזקת היתר אף שאומר ברי וא"ש אמנם הא דאלים כח חזקת ממון בארתי בכמה דוכתי והבאתי דברי כבוד אאמ"ו הגאון נר"י מ"ש בש"ות שמן רקח דיש לבעלים חזקת מרא קמא כמו חזקה קמייתא באיסורא ונוסף לזה שהוא תופס במעותיו ותפיסה הוי' רק מעלה בעלמא ולא חזקה ופשוט נגד לצאת ידי ספק איסור גזל לא מהני רק חזקה המכרעת ולא מעלה וא"כ י"ל לכן מחויב לשלם בטוען א"י אם פרעתיך דכיון שמסופק מחויבים ב"ד לכופו ולאפרושי מספק איסור גזל וליתן לתובע שהוא טוען ברי דלגבי' ליכא ספק איסור דאין ללוה חזקה שמסייע לו כיון שבודאי הי' מחויב מעיקרא חזקת חיוב מסייע למלוה כמ"ש טו"ז ואין ללוה רק מעלת התפיסה ומעלה לא מהני בספק איסור דאורייתא דרק חזקה מהני בספק איסורא ולפ"ז מסתבר אפילו ברי גרוע ושמא טוב ג"כ חייב לשלם דמה בכך ששמא טוב סוף סוף איכא גבי' ספק איסור גזל ואינו יוצא ידי שמים מצד ספק איסורא והמלוה כיון שטוען ברי אף שאנו אומרים שברי גרוע הוא מ"מ לגבי נפשי' לצאת ידי שמים נגד ספק איסורא אם יודע בעצמו שאמת אתו אינו עושה איסור, ובספק איסורא מהני אפי' ברי גרוע וא"כ מסתבר כפוסקים בא"י אם פרעתיך חייב לשלם אף שברי גרוע ושמא טוב כיון דלגבי הלוה הוי ספק איסורא והמלוה לגבי נפשו שהוא מדברים שבינו לבין קונו כיון שיודע שאמת אתו יוצא מידי ספק איסורא דבאיסורין נאמן אדם ע"ע אף שלגבי דידן הוא ברי גרוע אמנם בתוס' כתובת דע"ו נראה דסוברים אף שאין למוחזק חזקת מרא קמא רק שמוחזק בהיתר יש לו שם חזקה ונקרא בשם חזקה דהשתא, ותו לפמ"ש התומים שם בישוב קו' הנ"ל כך המצוה והלאו לא תגזול היינו גזל ודאי אבל גזל ספק אין כאן איסור דכך הלכה נאמרה המע"ה ומי שתפס יכול להחזיק ואין כאן ספק איסור גזל כי על תנאי זה נאמר הלאו וכעין דלא אסרה תורה ממזר ספק ומעשר ספק יע"ש והבאתי בחלק ב' ראי' לדבריו, א"כ אפילו היכי דלית לי' למוחזק חזקת מרא קמא רק שתופס בהיתר אף שתופס מספק כיון שתופס בהיתר והוא רק ספק גזל לא אסרה תורה בתופס בכה"ג וא"א לומר טעם הנ"ל ואולם מסוגי' דכתובת די"ב הנ"ל לכאורה מוכח כשיטת רא"ה וסיעתו דבכל גווני חייב לשלם אפילו בברי גרוע ושמא טוב:

ד שוב ראיתי שיש ליישב שיטת ראנ"ח וסיעתו דלא קשה מסוגי' דכתובת די"ב הנ"ל דיש לחלק דשאני חזקת חיוב שהוא חזקה קלישא דבע"כ הא דאינו יודע אם פרעתיך איירי כשכבר הגיע זמן פרעון דבתוך זמן אפילו כשטוען ברי אינו נאמן מטעם חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכיון שכבר הגיע זמן החזקת חיוב עומד להשתנות שכל חוב עומד לפרעון כמ"ש הטור חושן משפט סימן ס"ה בשם תשובת הר"אש והובא בטו"ז יו"ד סימן שצ"ז ס"ק ב', ועיין רמב"ן בס' מלחמות במס' כתובת דט"ז ע"א, ויש לומר דסוברים דוקא חזקה אלימא כמו התם מהני להוציא ממון בצירוף ברי גרוע דהתם אמרינן שנעשה השינוי בזמן המאוחר ועד אותו זמן לא הי' עומד להשתנות ושעת מציאתן ל"מ כלל לענין זמן הקודם אבל בחזקה העומד להשתנות ל"מ להוציא ממון כי אם בצירוף ברי טוב, ואכתי לא מוכרח מש"ס:

פרט ג

יבואר סוגי' דמס' כתובת דף י"ב לשיטת ראנ"ח וסייעת הסוברים דא"י אם פרעתיך פטור מלשלם בברי גרוע ושמא גרוע דלכאורה מוכח משם להיפך ויתבאר מתוך דברינו בס"ד ישוב וגם יבואר כמה ענינים בכללי ס"ס:

ה במס' כתובת די"ג ע"ב בתירוץ ראשון דמהדר הש"ס לוקמי מילתא דר' נחמן ור' יוחנן דאמרי ברי ושמא לא עדיף אפי' כר"ג דאמר בהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים והיא טוענת ברי משארסתני נאנסתי והוא טוען שמא עד שלא ארסתיך נאנסת והי' מקחי מקח טעות דנאמנת להוציא ממון, משום דיש לה חזקה המסייע כתב רש"י וז"ל מספקא אשעת אירוסין אי בתולה הואי ונשתעבד לה למאתים אי בעולה הואי וה והעמד אשה על חזקתה ובתולה נולדה והך השתא הוא דאיתנסא לאחר אירוסין עכ"ל והקשה בחידושי מוהר"ם שיף ז"ל אדרבא כי נוקמי אחזקתה וזיכתה תחתיו לא יהי' לה כלום דספק אונס ספק רצון ורובא ברצון כיון דלית לה קול כמ"ש תוס' בכתובת ד"ט ע"א ד"ה ואבע"א ורובא עדיף מחזקת היתר ותירץ דלענין ממון כיון דאוקמא אחזקה ובשעת אירוסין בתולה הואי א"כ נשתעבד לה למאתים ונתחייב לה ודאי מאתים והוי כא"י אם פרעתיך לאפוקי מנה לי בידך כו' לא ס"ל ברי עדיף דא"י אם נתחייב לו מעולם, ואתי' ר' נחמן כר"ג משא"כ גבי אישור לעיל יע"ש:

וא"כ לפי דבריו מוכח להדי' כשיטת רא"ה וסיעתו דאפי' בברי גרוע כמו התם דלא הו"ל לבעל למידע אפ"ה חייב לשלם כיון דהוי א"י אם פרעתיך, ועמ"ש לעיל בכלל ח' פרט ג' מיהו לענ"ד בלא"ה לק"מ קו' מוהר"ם שיף כי על תירוצו יש לפקפק הגם דנראה כוונתו כיון דיש כתובה לארוסה תיכף משאירסה נתחייב לה כתובה לכן הוי א"י אם פרעתיך מ"מ סברא זו לא ברור כלל כמ"ש לעיל דהוא לא ה התחייב א"ע ליתן רק כשימצא לה בתולים ואדעתא דתהי' זונה לא חייב כלל והוי א"י אם נתחייבתי לך דאין החיוב ברור וכיו"ב בזה כתב הא"ות בסימן ע"ה ס"ק כ"ב כיון דלא ניתנה כחובה לגבות מחיים ולא ברור החיוב עד שימות בעל או עד שיתגרש אף דשעבוד חל מיד מ"מ לא מיקרי חייב עד עת הראוי לגבי' ולא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי דגם החוב אינו ודאי וצ"ע בסברא זו לכן נלענ"ד דהנה תוס' בכתובת ד"ט ע"א ד"ה אי למיתב הוכיחו דמוציאין ממון על ידי ספק ספיקא וכתבו וז"ל ואין לומר דאפילו בספק ספיקא נפסדת כתובתה דהא לקמן די"ג גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והי' מקחי מקח טעות ואיכא מאן דמפרש לקמן מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ספק ספיקא לא מפסדה ספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה ואת"ל אחר שנתארסה אימור באונס הוה דאי אמרת אפילו בספק ספיקא מפסדת אמאי אית לה אפי' מנה עכ"ל והוכיחו מדברי תוס' הלז גדולי חכמי ספרדיים זלה"ה בש"ות שמוציאין ממון ע"י ספק ספיקא ואולם הש"ך ז"ל בספר תקפו כהן בסימן קי"ד כתב לדחות ראי' הלז וז"ל ומדברי תוס' פ"ק דכתובת אין ראי' כלל דהתם כיון שהוא רוצה להפסיד כתובתה מטעם דאומר שהיא אסורה לו א"כ פשיטא דבספק ספיקא כיון דמותרת לו דהא ספק ספיקא שרי בכל דוכתי וא"כ מותרת לו לגמרי א"כ היאך שייך לומר שתפסיד כתובתה ואדרבה יש לדקדק מתוס' להיפך מדכתבו ואין לומר דאפילו בס"ש מפסדת כתובתה שום דמוקמינן ממון אחזקתי' כו' אלמא טעמא דאקמינן ממון בחזקתי' מהני אפילו בס"ס אלא שמקשין על זה מהא דאי' לקמן גבי משארסתני נאנסתי דאית לה מנה כיון דהוא ס"ס והיינו מטעמא דפרישית כיון דהיא מותרת לו היתר גמור מטעם ספק ספיקא לא תפסיד כתובתה אבל בעלמא קיימא הך סברא דמוקמינן מיכן ממון אחזקתי' אע"ג דאיכא ספק ספיקא עכ"ד ועיין מ"ש בס' אורים ותומים בקיצור תקפו כהן ס"ק ק"ך. ודבר גדול דיבר שחידש לן בכוונת תוס' שרצונם לומר שאין לפסוק בבת אחת תרתי דסתרי, ונלענ"ד להביא ראי' לסברא זו דלכאורה קשה לי אמאי מחייב ר"ג ליתן לה מאתים בין לתי' קמא משום מגו בין לתי' בתרא משום חזקה הא במנה שני' איכא ספק ספיקא לסייע לבעל המוחזק בממון חדא דלמא הי' קודם אירוסין והי' מקחו מקח טעות ואת"ל לאחר אירוסין דלמא זינתה ברצון ולא מבעי' לתי' בתרא בודאי קשה אמאי מהני חזקת הגוף כיון דאיכא ספק ספיקא דסותר לחזקה ולא נשאר רק ברי ושמא כקושי' הש"ס (והיאך מהני ברי גרוע וחזקה נגד ס"ס וחזקת ממון וחזקה דהשתא דהרי בעולה לפניך) ואפי' לתי' קמייתא דהוא משום מגו מ"מ לפי דעת כמה פוסקים הסוברים דלא אמרינן מגו במקום רוב וה"ה במקום ספק ספיקא שהוא מטעם רוב ובשגם מגו זו דלא הוי מגו מעליא כמ"ש ראשונים זלה"ה שם ובין למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובה מנה ובין למ"ד אין לה כלום קשה כפי המובן ולאחר עיון ראיתי שהקשה כן ג"כ בספר הפלאה לתי' בתרא ולענ"ד קשה גם לתי' קמייתא ולפי סברת הש"ך א"ש דהנה תוס' בדף ט' ע"א בד"ה ואבע"א הקשו ונוקי אחזקת היתר לבעלה ותי' דאונסא אית לי' קלא כדאי' בירושלמי והשתא דליכא קלא הוי לי' רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף וא"ת א"כ בס"ס נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתא דמי ולא נשאר רק חד ספק ספק תחתיו ולא שייך לוקמי על חזקת היתר ואומר ר"י דהאי רובא דברצון לא הוי רוב גמור אלא מדרבנן ובמקום ספק ספיקא שרי ובמקום חד ספיקא חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא, א"כ סוברים תוס' במקום ספק ספיקא קם הענין על דין תורה שמותרת כיון שיש לה חזקת היתר לבעלה ואמרינן שהי' באונס דמן התורה ליכא רובא דברצון וכבר הוכיח הפני יהושע שם בתוס' ד"ה לא צריכא דסוברים תוס' דלא אמרינן ספק ספיקא נגד חזקה וגדולה מזו כתבו האחרונים בכללי ס"ס דאפילו להאומרים דמהני ספק ספיקא נגד חזקה היינו דתרווייהו ספיקות סותרין לחזקה מצרפינן הספיקות שיהי' בגדר רובא ועדיף מחזקה אבל היכי דרק ספק אחד סותר לחזקה לא מהני לכ"ע כיון דחזקה הוא כוודאי וסותר הספק ולא נשאר רק ספק אחד וסד"א לחומרא וא"כ לפ"ז לק"מ ושפיר קאמר ר"ג דנאמנת ואית לה מאתים, ואי אפשר לומר שתאבד כתובתה מטעם ספק ספיקא דלמא הי' קודם אירוסין והי' מקח טעות, ואת"ל לאחר אירוסין דלמא זינתה ברצון דז"א כיון שבע"כ אתה מוכרח לדון גם לענין איסורא אם מותרת לבעלה וצריך אתה לדון ולומר שהיא מותרת מטעם ספק ספיקא דלמא הי' הזנות קודם שנתארסה ואת"ל לאחר שנתארסה דלמא הי' באונס וע"י ס"ס הלז באמת אתה מתירה לבעלה וקשה היאך אתה מתירה לבעלה הא היי ס"ס נגד רוב וצריך אתה לומר כמ"ש תוס' בס"ס אוקי אדאורייתא דליכא רוב ומוקמינן אותה בחזקת היתר וצדקת שהי' באונס (עיין בר"אש סימן י"ח) ממילא אי אתה יכול לומר לענין ממון ס"ס להיפך דלמא זינתה תחתיו ברצון, דהא הוי תרתי דסתרי כיון דלענין איסור אתה אומר דאוקי אדאוריתא ומן התורה יש לה חזקת היתר וחזקת כשרות שהי' באונס ממילא גם לענין ממון ליכא ספק שני דלמא הי' ברצון דאיכא חזקה שהי' באונס דבכה"ג לכ"ע לא מהני ספק ספיקא נגד חזקה כיון דאין תרווייהו ספיקות נגד חזקה ולא נשאר רק ספק ראשון דלמא הי' קודם אירוסין ומהני המגו או החזקת גוף והא דהוצרכו תוס' לומר הטעם דאית להימנה מטעם ספק ספיקא הא בלא"ה אין לחוש שהוא ברצון מטעם חזקת היתר י"ל כנ"ל דאם לא הי' ספק ספיקא הוי אמרינן שהוא ברצון מטעם רוב ועל ידי ס"ס איכא חזקת היתר וא"ש ולפ"ז ממילא מיושב קו' מוהר"ם שיף הנ"ל דלכאורה קשה על תי' בתרא בכתובת שם שמתרץ טעמא דר"ג משום דאוקמי אחזקה הא הוי ג"כ תרתי דסתרי כיון שאתה מתירה לבעלה משום ספק ספיקא ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון ותיקשי היאך אתה אומר ספק אינו תחתיו הא יש חזקת הגוף שהי' בתולה ובע"כ הי' תחתיו ובע"כ צריך אתה לומר שחזקה דהשתא דהרי בעולה לפניך וחזקת היתר לבעלה מתנגד שלא הי' תחתיו, וא"כ קשה איך אתה אומר לענין כתובה שיט לה כתובה מטעם אוקי אחזקתי' והשתא נבעלה לאחר אירוסין הא הוי תרתי דסתרי, אמנם ז"א דודאי מותר לפסוק אפילו תרתי דסתרי כל חד וחד כדינו ממון כדינו ואיסור כדינו וכן מצינו בהרבה דוכתי והיינו היכי דלא ניכר העולם שהוא סותר דעיקר הטעם שאין לפסוק במילתא דתמי' אצל העולם וכדאי' במס' פסחים ד"י ביני שבילין ובכמה דוכתי שבהוראה אחת אין לפסוק מילתא דמחזי כשקרא וכתמי' אצל העולם, וכ"כ תוס' בנדה ד"ס ע"א וכן הוא בהגהות מרדכי בריש מס' ב"מ וא"כ סברת הש"ך נכונה שאם אתה תפסוק שמותרת לבעלה מטעם ס"ס ואין לה כתובה הוי כמילתא דתמי' הניכר לעולם משא"כ הכא כיון שבאמת יט לה כתובה ומותרת לבעלה ליכא מילתא דתמי' אצל העולם, וכיו"ב הוא במס' עירובין דע"ו ע"א הכי השתא התם ספק יממא ספק לילה לא מנכרא מילתא אבל הכא אי דלגבי האי בית לגבי האי בית כו' וכתב רש"י וז"ל לא מנכרא ולא הוי מילי דרבנן כחוכא, אבל הנך בתים כו' הוי מילי דרבנן כי חוכא יע"ש ועיין כיו"ב במשנה למלך בפרק ב' מהלכות חמץ ומצה הלכה י"א, וא"כ ממילא מיושב קו' מוהר"ם דאי אפשר לומר שלא יהי' לה כתובה מטעם רובא דברצון כיון דבמקום ספק ספיקא אוקי אדין תורה דליכא רובא ואדרבא מסייע לה שהי' באונס מכח חזקת היתר וחזקת כשרות ואתה מתירה לבעלה מטעם ס"ס ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו דלמא הי' באונס ולא אמרינן שהי' ברצין משום רוב כיון דמן התודה יש לה חזקת היתר וליכא רובא דברצון ואיך תאמר לענין ממון סאין לה כתובה מטעם רובא דברצון הא הוי תרתי דסתרי שיהי' מותרת לבעלה ואין לה כתובה לכן לא רצו רבנן לעקור דין תורה כלל גם לענין ממון ואוקי אדאורייתא דאיכא חזקת היתר שהי' באונס ואית לה כתובה ודוק וא"כ כיון שנסתר הקו' לא מוכח כשיטת רא"ה ועדיין דין זה לא מוכרח מש"ס היכי דטוען ח"י אם פרעתיך בברי גרוע ושמא טוב דמוציאין ממון והוא ספק רבתי לדינא ועמ"ש בפרט הסמוך:

פרט ד

יבואר בהאי דינא דנחלקו הפוסקי' אי חייב בא"י אם פרעתיך בברי גרוע ושמא טוב יתברר היטב סוגי' דמס' שבועת דף מ"ה ע"ב:

ו גרסינן במס' שבועת דמ"ד ע"ב השכיר נשבע ונוטל ואיתמר עלה בדף מ"ה ע"א מ"ש שכיר דתיקנו לה רבנן דמשתבע ושקיל, ואמר ר' נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוהו רבנן שבועה מבעל בית ושדי' אשכיר משום כדי חייו משום כדי חייו דשכיר קנסינן לי' כו', אלא בעל בית טרוד בפועליו וליתב בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בעל בית כו' אי הכי אפי' קצץ כמי אלמה תניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המע"ה קציצה ודאי מידכר דכירי לי' והקשה בתוס' ד"ה וניתוב, לא יהי' ברי של בעל בית כאינו יודע וה והניחא למ"ד ברי עדיף אלא למ"ד לאו עדיף אמאי ותירצו דהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם ה החזרתי לך דחייב לכ"ע יע"ש וראיתי בספר פני יהושע בב"מ דקי"ג ששדא נרגא בסברת תוס' הנ"ל דהא דקיי"ל באיני יודע אם תרע פרעתיך חייב לשלם כתב הרי"ף משום דאין ספק מוציא מידי ודחי וטעם הדבר אע"ג דקיי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ואפילו בברי ושמא מ"מ לא שייך הא מילתא בא"י אם פרעתיך משום דעיקר טעמא דהמע"ה היינו משום דמוקמינן לגברא וממונא אחזקתי' דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו משא"כ בידוע בודאי שהלוהו אזדא לי' הך חזקה ואדרבה חזקה שיש לו ממון אחרים בידו וא"כ לא שייך הך מילתא בנידון דפועלים כיון דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף והוא אומר שפרע מיד א"כ אית לן לאוקמי גברא וממונא אחזקתי' כיון דאכתי לא איתרע חזקה דידי' ולכן כתב שכוונת תוס' דמתקנות חכמים עשאו כאיני יודע אם פרעתיך יע"ש. והמעיין בתוס' לא משמע כן רק שנראה שסוברים שהוא מן הדין, וכן מבואר בתוס' בכתובת ד"פ ע"א ד"ה ישבע שכתבו וז"ל ואע"ג דשכיר למאי דחשיב לי' טרוד בפועליו מן הדין הי' לו ליטול בלא שבועה דהו"ל כאומר הלותני וא"י אם החזרתי לך דחייב ואינו נשבע אלא להפיס דעתו מ"מ אי לאו דאשמעינן לא היינו יודעין דחשיב כאינו יודע ואפילו בשבועה לא הי' נוטל יע"ש נראה שר"ל כי לולי כן לא היינו יודעין מסברא חיצונה דטירדות בעל בית משוי' שא"י והוי כמו לר' יהודא דלא הוי ודאי ששכח קמ"ל תנא סברתו דודאי שכח מחמת טרדת פועלים והוי א"י אם פרעתיך מן הדין הגם שהר"ן כתב שם דלא הוי כא"י אם פרעתיך ממש מ"מ המעיין בתוס' הנ"ל ובב"מ דקי"ב ע"א יראה שסוברים דהוי א"י אם פרעתיך ממש מן הדין ותו לפמ"ש הפני יהושע נראה אפילו אם אומר בעל בית להדי' שמסופק אם פרעו לא הוי בכלל א"י אם פרעתיך ולא משמע כן מפוסקים ועיין בטור סימן פ"ט שכתב אם טוען בעל בית ספק נוטל השכיר בלא שבועה וכתב הב"ח הטעם משום דהוי א"י אם פרעתיך ועיין בפרישה שם, ומשמע להדי' שהוא מדינא, לכן נלענ"ד כי לכאורה סברת פ"י הוא דלכן לא דמי לא"י אם פרעתיך דהתם איכא חזקת חיוב כיון דקיי"ל היכי שיש לב"ד ספק מוקמינן על חזקה קמייתא וכיון שהלוה מסופק ואיכא ספק לב"ד מוקמינן על חזקת קמייתא שהי' מחויב לשלם כמ"ש טו"ז בסוף סימן ע"ה משא"כ בשכירות פועלים כיון דשכירות רות אינו משתלמת אלא לבסוף והוא אומר שפרע מיד בהגעת הזמן בסופו ממילא מעולם לא הי' בחזקת חיוב, ותמהני מאד דהא תוס' כתבו במס' קדושין דמ"ח ע"א ד"ה דכ"ע, ובמס' ב"ק דצ"ט ע"ב ובמס' ע"א די"ט ע"ב, ובמס' ב"מ דפ"ה ע"א אף דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף וכן קיי"ל ומשמע להדי' בתוס' שם דאפי' פועל שהוא שכיר יום ואינו קבלן ג"כ יש לו דין זה שכתבו ואין נפקותא רק לענין חזרה דהא דאמר רב פועל יכול לחזור כו' ע"ש והתם מיירי בשכיר יום וכן משמע להדי ברש"י בקדושין דמ"ח ע"ב ד"ה והכא באומן קונה שכתב כלומר שהכא לא התנה עמו להיות שכיר יום אלא קבלן עכ"ל משמע להדי' דאבע"א קמא שתירץ בישנו לשכירות מיירי אפי' בפועל שהוא שכיר יום, ופשוט דאין חילוק לענין זה בין אם מחזיק הפועל לכלי עד שישלם או שאינו תופס וכן משמע להדי' במס' ע"ח די"ט ע"ב וכן מובן מסברא ורש"י כתב בקדושין שם וז"ל דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשגמרה נתחייב בה בעל מלאכה לפועל בשכירות עשיות מלאכה יע"ש וא"כ שפיר כתבו תוס' דגם בפועל איכא חזקת חיוב כיון דאינו משלם השכירות אלא בסוף כל גמר מלאכה כולה והחיוב הי' על בעל בית מיד בכל פרוטה ופרוטה לשלם בתורת חוב והוי א"י אם פרעתיך כמו בלוה, ואי הוי אמרינן אין לשכירות אלא לבסוף שפיר הי' מקום לומר כמ"ש הפ"י כיון דחיוב חל עליו רק לבסוף והוא טוען שפרע אז אף דאמרינן שמסופק הוי א"י אם נתחייבתי לך אבל לפסק הלכה שם דקיי"ל כאבע"א במס' קידושין שם דכ"ע סוברים ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף דברי תוס' ברורין. ולפי זה נראה להביא ראי' לשיטת הרמב"ם שכתב בפרק שלישי מהלכות טוען דהא דשכיר נשבע ונוטל בעינן דוקא שכפירה יהי' שתי כסף וראב"ד השיג עליו דאפי' הי' שכרו פרוטה נשבע ונוטל וכ"כ בש"ע ח"מ סי' פ"ט סעיף ב' והקשה על רמב"ם זלה"ה מכלן לחדש דין מדעתו ולפמ"ש נ"ש ח"ש דמוכח דבע"כ עשאו חז"ל תקנה דשכיר שיהי' דינו כנשבע ונפטר מן התורה בעינן שתי כסף דאי נימא אפי' דכפירת פרוטה נשבע השכיר ונוטל קמה קושי תוס' הנ"ל מה מקשה הש"ס וניתב בלא שבועה הא הוי א"י אם נתחייבתי לך ומה שתי' תוס' דהוי א"י אם פרעתיך היינו היכי דהשכירות הוא כמה מעין אז יש לומר שבאמצע המלאכה הי' חל החיוב לשלם דבכל פרוטה שגמר נתחייב בפרוטה ואיכא חזקת חיוב משא"כ היכי שכל שכרו הוא פרוטה כיון שפחות מפרוטה לא הוי ממון לא חל עליו חיוב לשלם רק כשגמר כדי פרוטה דהא פחות מפרוטה ניתן למחילה ואין יוצא בדיינים שאין לו שם ממין וכמ"ש רש"י להדי' כנ"ל וכשחל החיוב כבר גמר המלאכה ובע"ב אמר שפרע מיד כשגמר המלאכה א"כ מעולם לא הי' חזקת חיוב כסברת פ"י הנ"ל וכיון שהיכי דכל שכרו פרוטה צריך לישבע עשאו חז"ל לא פלוג בתקנתם שכל שכיר ישבע כדרכם בכל המקומות לעשות לא פלוג בתקנה ומאי מקשה הש"ס אע"כ כשיטת רמב"ם דאם שכרו הוא פרוטה לא נשבע השכיר ונוטל שעשאו כשאר טוענים ושפיר הוי א"י אם פרעתיך כיון דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף דהא בכל פרוטה איכא חזקת חיוב ונשמע שגם תוס' סוברים כרמב"ם, וא"כ דברי תוס' ברורין:

ז אמנם נשמע מדברי תוס' הללו שבע"כ לית להו סברת ראנ"ח וסיעתו דהא הכא כיון שבעל בית טרוד בפועליו מחמת טרדתו אומר כן ואף דהוי כשמא מ"מ הטמא טוב דלא הו"ל למידע וברי של השכיר גרוע שיודע שטרוד בפועליו ואפ"ה סוגרים דחייב לשלם וכן מצאתי בא"ות סימן ע"ה ס"ק כ"ב, וא"כ לשיטת ראנ"ח וסיעתו הדרא קושי' תוס' בד"ה וליתוב הנ"ל לדוכתי' כיון דאי אפשר לומר כתירוצם, ונלע"ד ליישב הסוגי' על נכון לשיטת ראנ"ח וסיעתו, דהנה עוד הקשו בתוס' ד"ה אפילו קצץ נמי הא הו"ל כאינו יודע אם גזלתיך דפטרי ר"נ ור"י ותירצו דהתם לא מודה מידי אבל הכא שמודה במקצת הוי לי' כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים לא ידענא דאמרינן התם מתוך שאינו יכול לישבע משלם וקשה הא מרא דשמעתי' הוא שמואל, ובדמ"ז ע"א אי' דלית לי' לשמואל האי דינא דמשאיל"מ, ותו קשה לפמ"ש תוס' במס' ב"ק דמ"ו ע"א ד"ה דאפילו דלא אמרינן משאיל"מ היכי דלא הוי לי' למידע והכא לא הו"ל למידע כיון שבעל בית טרוד. בפועליו ומה יעשה בעל בית אם מחמת טרדות אומר בדדמי דכיון דאכתי לא מטא חיובא לעבור על איסור בל תלין לא רמי' עלי' וידעתי כי יש ליישב אבל הוא בדוחק, עוד הקשה הר"ן שם בלשון הש"ס אי הכי אפי' קצץ נמי כו' שלשון אי הכי אינו מדוקדק לכן נראה לענ"ד בישוב הסוגי' ונקדים כללים ויסודת מגדולי הראשונים זלה"ה

כלל א

נחלקו רבותינו זלה"ה בכל מקום דקיי"ל פטור מלשלם בדיני אדם וחייב בדיני שמים אם מועיל תפיסה, דעת מוהרש"ל בפרק הכונס סימן ו' בכוונת רש"י במס' ב"מ דנ"א דלא מהני תפיסה רק בקים לי' בדרבה מיני' ואולם דעת ראב"ד הובא בטוי"ד סימן קס"א ורא"ה בס' החינוך סימן שמ"ג וכן הובא במשנה למלך בפרק כ"א ממלוה דעת תשובת מהר"ם מינץ שהבין כן ברש"י דבכל מקום היכי דחל חיוב עליו לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה אפי' בפני עדים ועמ"ש לעיל בכלל ט' פרט ב' יע"ש ונראה להביא ראי' דבע"כ ר' נחמן סובר היכי דחייב לשלם כדי לצאת ידי שמים מועיל תפיסה, דהנה אי' במס' בבא מציעא דע"ה ע"ב במתני' שכר את החמור כו', וכל דבר שאבד וחזרו בהן מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען ואי' בדע"ח עד כמה שוכר עליהן אמר ר' נחמן עד כדי שכרן איתבי' רבא לר' נחמן עד ארבעים וחמשים זוז אמר לי' כי תניא ההוא כשבאתה חבילת לידו והנה רש"י פירש בד"ה כדי שכרן וז"ל אם עשו אצלו קצת מלאכה ולא קיבלו כלום שוכר עליהן כל מה שהוא חייב לאחרים יוסיף ויגמרו ע"ש משמע להדי' דסובר אם לא התחילו במלאכה שאינו אוחז בשכרן אינו שוכר עליהם דאין צריכין לשלם מכיסם אבל הר"אש הוכיח בשם ראב"ד דאפילו לא התחילו במלאכה שוכר עליהן ומחויבים לשלם מכיסם ויש להבין לרש"י מדוע לא פירש כראב"ד כמשמעות לשון המשנה כמ"ש הר"אש דאיירי אפי' לא אתחילו במלאכה דסתמא קתני ונראה להוכיח כמ"ש מוהר"ם מינץ הנ"ל בהבנת דברי רש"י במס' ב"מ דצ"א דהנה בהא דאי' במתני' בסיפא דהוי דבר אבד שוכר עליהם צריך ביאור להבין הא ברישא שאם אינו דבר אבד אם חזרו הפועלים אין לו עליהם רק תערומת משום דלא הוי קנין רק קנין דברים בעלמא כמ"ש ברש"י בדע"ו ע"ב ד"ה אין ואמאי חייבין בסיפא מה בכך דהוי דבר אבד מ"מ אמאי נתחייבו לשלם בדיבורא בעלמא. ואולם הטעם מבואר דבדבר אבד נתחייבו מטעם גרמי דהוי ברי הזיקא והיזק נעשה מידי כמ"ש תוס' דע"ו ע"ב ד"ה אין ובהגהות אשר"י שם וזהו פשוט בש"ס בכמה דוכתי אפי' לרבנן דר' מאיר דלית להו דינא דגרמי היינו דפטור מלשלם אבל אסור דלא גרע מגרמא בנזקין דאי' במס' ב"ב דף כ"ב דאסור וחייב הגורם לשלם לצאת ידי שמים כמו לר"מ בגרמי בנזקין ומהני תפיסה לשיטת מוהר"ם מינץ דסובר בכל מקום שחייב לציד"ש מועיל תפיסה א"כ י"ל בפשיטות לכן לא רצה רש"י לפרש במתני' הפירוש כראב"ד משום דרצונו לאוקמי מתני' אפי' כרבנן דר"מ דמשמע להדי' דבהאי דינא דמתני' ליכא מחלוקת ואף דבעלמא אמרינן סתם מתני' ר' מאיר מ"מ היכי דאפשר לומר דאתי' ככ"ע עדיף לכן מוכרח לפרש דאיירי שהתחילו במלאכה דבעל בית מוחזק ותפוס בשכרן וכיון דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה, לכן נתחייבו הפועלים אפי' לחכמים וז"ש במתני' שוכר עליהן עד כדי דמיהן, וא"כ לפ"ז י"ל רש"י וראב"ד לא פליגי לדינא די"ל גם רש"י מודה לראב"ד לדידן דקיי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי ומחייב לשלם בדיני אדם באמת שוכר עליהן אף אם לא התחילו במלאכה שלא תפס הבעל בית משכרן מחויבין לשלם מכיסם והיינו טעמא דראב"ד רק רש"י רצה לפרש מתני' ככ"ע, ולפ"ז מיושב קו' הגהות אשר"י שם שהקשה על ר' נחמן דדאין דינא דגרמי למה בעינן שבאתה חבילה לידו ובהנ"ל א"ש לפמ"ש בס' שיטה מקובצת שם דארבעים וחמשים זוז הוא לאו דוקא דה"ה יותר כל מה שהתפיס רק נקיט דרך גוזמא וא"כ י"ל אף דר' נחמן פוסק כן מ"מ כיון דלא נזכר במתני' שרבנן דר' מאיר חולקי' אף דסתם מתני' ר' מאיר מ"מ היכי דאפשר למעט במחלוקת עדיף ובשגם כי בברייתא מתני ג"כ האי דינא בסתמא משמע דאתי' ככ"ע, לכן מוכרח לאוקמי כשבאתה חבילה לידו שוכר עד ארבעי' ונ' זוז ה"ה יותר דכיון דבעל בית תופס ועכ"פ נתחייבו הפועלים אפי' לחכמים כדי לצאת ידי שמים דבגרמי לרבנן דמי כמו גרמא לר' מאיר ומהני תפיסה אבל באמת מודה ר' נחמן לר' מאיר אפי' לא באתה חבילה לידו חייבין הפועלים לשלם הכל מה שגרמו היזק בדיני אדם מטעם גרמי וא"ש כן נלע"ד לולי דברי ראשונים זלה"ה, וא"כ נשמע ד"ר נחמן סובר היכי דחייב לשלם כדי לצאת ידי שמים מהני תפיסה:

כלל ב

למדתי מדברי הר"ן ז"ל דאי' במס' כתובת דפ"ו ע"א האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חיב ולית לי' רק חד ארעא לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן יותר מה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכתב בר"ן שם וז"ל וא"ת כיון שהדין נותן דיחלוקו היאך גוזלין את האשה ונותנין לבעל חוב יש לומר דלוה ולוה אם קדם האחר וגבה מה שגבה גבה, הלכך כיון שאילו קדם ובא בעל חוב לבית דין והגבהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין אנו מגבין לבעל חוב תחילה משים טעמא דיותר מה שהאיש רוצה לישא כו' ולאחר גבייתו זכה בהן מן הדין עכ"ל נשמע אף בסברא כל דהו מהני להוציא ממון כמו התם שהי' בחזקת שניהם היכי דבדיעבד מועיל תפיסת אחד מהצדדים רק שלא מצי ב"ד להורת ליתן לו לכתחילה מהני אפי' סברא וטעמא כל דהו שיש לאחד מהם שיועיל שיעשה ב"ד מעשה להוציא מחבירו לכתחילה ולא הוי עול כיון שבדיעבד זכה בדבר שתפס מן הדין ועמ"ש לעיל כלל ט' פרט ב':

כלל ג

נראה לשיטת ראנ"ח וסיעתו דסוברים היכי שטוען אינו יודע אם פרעתיך בברי גרוע ושמא טוב פטור מלשלם היינו שאין ב"ד כופין אותו לשלם אבל מודו שעכ"פ חל עליו החיוב לשלם לצאת ידי שמים ונ"מ להסוברים שהיכי שחייב לצאת ידי שמים מועיל תפיסה ה"ה יכול התובע לתפוס והטע' לענ"ד פשוט ומוכרח דבודאי ברי גרוע שטוען לא גרע מאילו טוען שמא והיכי דשניהם מסופקים כגון שטוען הלוה א"י אם פרעתיך והמלוה מסופק אף דקיי"ל במלוה על פה פטור מלשלם כמ"ש הש"ך סי' ע"ה ס"ק ס"ה מ"מ כתב שם הש"ך בשם רשד"ם דמחויב לשלם לצאת ידי שמים, ומה שהש"ך מפקפק שם על האי דינא כבר הביא בתומים ס"ק י"ט ראי' לדברי רשד"ם מירושלמי מכ"ש בברי גרוע ושמא טוב דחל על הנתבע חיוב לשלם כדי לצאת ידי שמים היכי שטוען אינו יודע אם פרעתיך דהא לא גרע משניהם טוענים שמא כיון דעיקר טעמא דברי גרוע לא מהני דאנו אומרין דמחמת שיודע שהנתבע אין יכול לידע אומר כן מ"מ לא ברור לן שבודאי משקר אולי באמת יודע וא"כ לא גרע מאם הי' טוען שמא וזהו פשוט:

כלל ד

נראה לברר בהא דקיי"ל היכי שטוען ברי וחבירו טוען איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור בדיני אדם וחייב לשלם כדי לצאת ידי שמים אי היינו דוקא בברי טוב ושמא גרוע כעין דמחלקינן לר' הונא ור' יהודא לענין חיוב בדיני אדם ה"ה לדידן לענין חיוב לצאת ידי שמים, אבל בברי גרוע ושמא טוב פטור או דלמא בכל גווני חייב לשלם לצאת ידי שמים ולעיל בכלל ט' פרט ב' הבאתי מ"ש כבוד אאמ"ו הרב הגאון המפורסים מו"ה אלעזר נרו בספרו שמן רקח בשם כבוד גיסי הרב הגאון המפורסים אלוף נעורי מ"ו ירמי' זצ"ל שיש לחלק גם לענין חיוב לשלם לצאת ידי שמים לדידן דקיי"ל כר' נחמן בין ברי טוב ושמא גרוע לברי גרוע ושמא טוב, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלא מוכרח כלל וראי' לזה מש"ע ח"מ סימן ע"ה סעיף י"ח דאיתא שם אם טענו שניהם ספק כגון שטענו הלויתך ואינו יודע כמה, והשיב אמת שהלויתני ואינו יודע כמה אין הנתבע נשבע אפילו שבועת היסת ומשלם מה שברור לו ויוצא אף ידי שמים ויש אומרים כיון שזוכר שלוה אינו יוצא ידי שמים עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל יע"ש ואמאי לא ביאר בש"ע גם האי דינא היכי שטוען ברי גרוע ושכנגדו טוען שמא א"י אם נתחייבתי לך שפטור מלשלם לצאת ידי שמים אע"כ לענין לצאת ידי שמים לא שייך האי חילוק כיון שמ"מ טוען ספק ושכנגדו ברי אף שהוא ברי גרוע חייב לשלם והחילוק בין ברי טיב ושמא גרוע הוא רק לר"ה ור"י דב"וש ברי עדיף וחייב בדיני אדם או לדידן בא"י אם פרעתיך לשיטת ראנ"ח, אבל לענין חייב לצאת ידי שמים בכל גווני חייב וכן מוכח בש"ע סימן ע"ה סעיף ט' שכתב בסתם בברי ושמא שחייב לצאת יד"ש ולא כתב בברי גרוע שהוא פטור אע"כ אפי' לדיעה ראשונה הנ"ל בסעיף י"ח שפטור לשלם לצאת ידי שמים היינו כשברור שמלוה מסופק משא"כ כשטוען ברי גרוע כן נראה לענ"ד, ולפ"ז נ"מ בנידון דידן כשמחולקים בקציצה לפ"ד דש"ס דגם בקציצה בעל בית טרוד בפועליו ואינו יודע כמה קצץ ששכח כמו בפרעון שבודאי שכח נראה למ"ד דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דלא הוי למידע ולא נוכל לכופו בדיני אדם שישלם שתים כמו שאמר שכיר כיון דמטעם מתוך פטור וגם מטעם ברי ושמא פטור לשלם בדיני אדם כיון דהוי אינו יודע אם נתחייבתי לך מ"מ עכ"פ מחייב הבע"ב לשלם לשכיר שתים כדי לצאת ידי שמים כדין ברי ושמא שחייב לשלם לציד"ש כנ"ל. ואף דברי של שכור גרוע ושמא של בע"ב טוב מ"מ בברי גרוע ושמא חל עליו החיוב לציד"ש כדמוכח בש"ע הנ"ל, וטעמא דמילתא נראה דברי של בע"ב אמרו חז"ל מחמת טירדת פועלים כאילו טוען ודאי שמא ומה שאומר ברי אומר בדדמי וברי של שכיר אף דהוי ברי גרוע מ"מ אינו טוען שמא ולית לן למיתלי טעם שיהי' מסופק וא"כ לפוסקים דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה ה"ה כשמחולקים בקציצה לס"ד דש"ס דבע"ב טרוד ומסופק ג"כ בקציצה וכאילו טוען א"י אם תפס השכיר שתים אפי' בעדים מהני תפיסתו דאפילו בברי גרוע ושמא טוב חל עליו החיוב לשלם לצאת ידי שמים:

ז ומעתה נבוא לפרש הסוגי' על נכון לשיטת ראנ"ח וסיעתו, דהנה הרי"ף כתב וז"ל אמר ר' נחמן תקנות קבועת שנו כאן עקרהו רבנן לשבועה מבעל בית משום דטריד בפועליו ושדיא אשכיר משום כדי חייו ופי' בר"ן שם כוונתו משום כדי חייו תיקנו שבועה על בעל בית וכיון שראו שעסקיו מרובים ואין יכול לישבע תיקנו שישבע שכיר ולולי דבריו ז"ל הייתי אומר דאין לשון רי"ף מורה כן דאם כדבריו הוי לי' לומר עקרוהו רבנן לשבועה מבעל בית שהי' עליו משום כדי חייו ושדי' אשכיר משום דבעל בית טרוד בפועליו וכפי מ"ש לשון הרי"ף משמע דסובר דגם למסקנא דמסיק בעל בית טרוד בפועליו נשאר גם טעמא דכדי חייו משום האי טעמא שדי' שבועה אשכיר לכן נראה לענ"ד לולי דבריהם זלה"ה יש לפרש הסוגי' ואומר כי המעיין בגמ' יראה שרצה מתחילה לפרש כוונת ר' נחמן משום כדי חייו דשכיר קנסו לבעל בית להפסיד ממונו שלא כדין וע"ז מקשה הש"ס וכי משום כדי חייו דשכיר יקנסו לבעל בית שלא כדין דהוי עול גמור, ואולם בזה סובר הש"ס לסברא פשוטה אם הי' שע"פי דין יכול השכיר לתפוס מבעל בית רק לכתחלה לא יוכל להוציא ממנו ע"פי דין אדם בזה ראוי לחוס על השכיר משום כדי חייו ולעשות לו תקנה להוציא מבעל בית ע"פי דין אדם שישבע ויטול כיון דבדיעבד זכה מן הדין לא הוי עול וכסברת הר"ן הנ"ל היכי דבדיעבד מהני תפיסה מהני סברא וטעמא כל דהו להוציא לכתחילה וה"ה משום כדי חייו וא"כ לאחר דמשני הש"ס בעל בית טרוד בפועליו מקשה הש"ס שפיר ניתוב בלא שבועה דכיון שטרוד הוי טענת בעל בית טענת שמא דודאי שכח כמ"ש תוס' כאילו טען אינו יודע אם פרעתיך ואף דלא הו"ל למידע ואיתרע טענת ברי של שכיר דיש לומר דלכן תובע שיודע שטרוד בפועליו ולא יהיו אצל בע"ב העזה כי יתלה בעצמו ששכח מחמת טירדה מ"מ לא גרע ברי גרוע של שכיר מאילו גם השכיר טוען שמא כיון שעכ"פ חיוב הוא ודאי ופרעון הוא ספק דהא עשאו מלאכה בעדים כמ"ש ה"המ בפ' א' משכירות הי"ו והוי כאילו טוען א"י אם פרעתיך וגם התובע מסופק דמחויב לשלם לצאת ידי שמים כנ"ל והיכי דחייב לציד"ש מועיל תפיסת השכיר וכיון דיש לנו טעמא דכדי חייו וגם למסקנא קם טעם זה ראוי ליתן לשכיר אפי' לכתחילה כעין סברא הנ"ל כיון שבדיעבד מועיל תפיסה כשיש סברא כל דהו המסייע לו מוציאין ב"ד מחבירו דלא הוי עול כיון דבדיעבד זכה בו מן הדין ור"נ בע"כ סובר במס' ב"מ כנ"ל דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה ומרא דשמעתתא הוא ר' נחמן וא"כ שפיר מקשה וניתוב לי' בלא שבועה ולפ"ז מובן ג"כ דברי תוס' במ"ש דהוי א"י אם פרעתיך אפי' לשיטת ראנ"ח דאף דהוי ברי גרוע מ"מ לא גרע משמא ושמא דחייב לשלם לצאת ידי שמים לשיטת רשד"ם המובא בש"ע סי' ע"ה ס"ק ס"ה, ומועיל תפיסה וראוי ליתן לו לכתחילה משום טעמא דכדי חייו ונשמע דתוס' סוברים דהיכי דחייב לציד"ש מועיל תפיסה וגם כשיטת רשד"ם היכי דשניהם מסופקים חייב לשלם לצאת ידי שמים ועל זה משני הש"ס כדי להפיס דעתו של בעל בית ונשמע שסובר הש"ס לולי טעם דהפסת דעת הי' נוטל השכיר אפילו בלא שבועה ובע"כ מטעם הנ"ל כיון דבדיעבד מהני תפיסה נותנין לו לכתחילה משום כדי חייו ובע"כ סובר היכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה ושפיר מקשה אח"כ אי הכי אפי' קצץ נמי ומדוייק לשון אי הכי וגם לא קשה קו' תוס' דהוי א"י אם נתחייבתי לך ומה שתירצו תוס' כתבתי לעיל להקשות ולפמ"ש א"ש ומדוייק על נכון, ע"פי מ"ש לעיל בכלל ד' דברי גרוע ושמא טוב חייב לציד"ש ומועיל תפיסה לכן אחר שחידש ששבועה כדי להפיס ובלא"ה הי' נוטל אפי' בלא שבועה דהוי אינו יודע אם פרעתיך וקשה הא ברי מל שכיר גרוע ושמא של בע"ב טוב ופטור מדיני אדם בע"כ צריכין לומר הטעם כיון דלציד"ש מועיל תפיסה מהני טעם כדי חייו ליתן לכתחילה וסובר המקשין דגם בקציצה שייך כדי חייו ול"ל בזה סברת הר"ן כי סברא זו לא מוכרח כל כך כמבואר להמעיין וא"כ שפיר מקשה אפי' בקצץ אף דהוי א"י אם נתחייבתי לך דלא שייך משאיל"מ כיון דלא הו"ל למידע מ"מ כיון שמחויב לשלם לצאת ידי שמים כדין ב"וש אף בברי גרוע ושמא טוב מועיל תפיסת השכיר ראוי ליתן לו לכתחילה משום כדי חייו שישבע ויטול ולכן אמר אי הכי וא"ש ונכון בדרך פלפל ולק"מ על ראנ"ח וסיעתו:

פרט ה

יבואר ביאור סוגי' דמס' גיטין דע"ה לפי האי כללא שנחלקו הפוסקים בדין א"י אם פרעתיך וגם יבואר דעת כמה פוסקים החולקים על ראנ"ח וסוברים דנאמן התובע וחייב לשלם אפי' בברי גרוע:

ח גרסינן במס' גיטין דע"ח ע"א הי' עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינו מגורשת וכן לענין קדושין וכן לענין חוב א"ל בעל חובו זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב להמלוה זכה המלוה קרוב ללוה הלוה חייב מחצה על מחצה יחלוקו ונחלקו בפירוש המשנה רב אמר קרוב לו בארבע אמות שלו קרוב לה בארבע אמות שלה מחצה על מחצה פירשו רבה ור' יוסף בשתי כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה ור' יוחנן פירש אם הוא יכול לשמור הגט ולא היא היינו קרוב לו ולהיפך הוי קרוב לה ומחצה על מחצה היינו כששניהם יכולין לשמרו או שניהם אין יכולין לשמרו ועוד אי' התם אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן לגיטין א אמרו ולא לדבר אחר פי' רש"י כגון אם זרק לו חוב קרוב לו ואבד דגט הוא דבע"כ קנוי' לה הלכך לאלתר הוי גיטה אבל בעלמא לא יע"ש. ומקשה הש"ס וכן לענין החוב כו' ומשני הכא במאי עסקינן דאמר לי' זרוק לי חובי והפטר פירש"י וז"ל דהא פטרי אבל זרוק לי חובי סתמא זרוק ושמור קאמר יע"ש אי הכי מאי למימרא לא צריכא דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין, ואכתי מאי למימרא מהו דתימא מצי אמר לי' משטה אני בך קמ"ל. ובתוס' ד"ה אי הכי הקשו לפום מאי דמוקי תלמידא למתני' באמר לו זרוק לי חובי והפטר מאי מקשה א"ה מאי למימרא עדיפא מיני' הוי לי' להקשות אמאי קרוב ללוה הלוה חייב כיון דאמר לו זרוק לי חובי והפטר ותי' וז"ל ויש לומר דמיירי מסתמא דמפרש לו שיזרוק לו למקום שיכול לשמרו הוא עכ"ל, משמע להדי' דהבינו דמיירי במפרש להדי' אבל בשלא פירש רק אמר סתם זרוק לי והפטר אפי' זרקו קרוב ללוה פטור הלוה אבל הרב המגיד בפרק ששה עשר מהלכות מלוה ולוה ה"א וב"י בסי' ק"ך כתבו בשם רשב"א דגם בסתמא אף שלא פירש להדי' שיזרוק למקום שיכול לשמרו מ"מ כיון שאמר זרוק לי כוונתו הי' ש שיזרוק לרשותו שיכול לשמרו ועיין במשנה למלך בפי"ו ממלוה ה"א וב"ח ופרישה בסי' ק"ך ובש"ך שם סק"ב ובלחם משנה שם שכולם הסכימו דרמב"ם סובר כתוס' וכן דעת טור ומחבר שם ס"א ובע"הת בשער נו"ן חלק א' ס"ק ג' ולענ"ד ברור שהטור הוציא דינו מבע"הת כי כתב ממש כלשונו ועיין בה"המ שם ולכאורה תי' תוס' קצת רחוק שמתני' יהי' מיירי שפירש להדי' זרוק לי חובי והפטר ופי' זרוק לרשות שאוכל לשמרו דהא סתמא קתני ולולי דבריהם ז"ל יש לתרץ קושי' תוס' באופן אחר דלכאורה קשה מאי מקשה הש"ס על ר' יוחנן ממתני' דזרוק לי חובי והוצרך הש"ס לתרץ דמיירי דא"ל גם והפטר או בתורת גיטין דלא נזכר כן במתני' דלמא מיירי ר' יוחנן כפשוטו שלא אמר המלוה שיזרוק לו החוב ומדעת עצמו זרק החוב וזהו גופא קמ"ל דבגט נתינה בע"כ הוו נתינה ובחוב לא מהני בע"כ אבל אם פי' להדי' שיזרוק לו החוב אפילו אם לא אמר והפטר ג"כ פטור אם זרקו קרוב למלוה דכוונתו זרוק לי היינו שאוכל לשמרו והיינו זרוק לי וראיתי בס' גידולי תרומה שער נו"ן ח"א ס"ק ב' הרגיש זה וכתב לחדש דין חדש וז"ל ושמא משום דקפיד לומר זרוק לי חובי ולא קאמר סתם משמע דכוונתו לומר זרוק באופן שתהי' הזריקה לי דהיינו שתגיע לידי דלכך מפרשינן לי' דזרוק ושמור קאמר עד שיגיע לידי וכשאמר והפטר שלא הי' צריך לכך אז מפרשינן דר"ל דהפטר מ"מ ע"י זריקותך קאמר ומילת לי לאו לעיכובא הוא אלא שישתדל בכך ואין ה"נ דאם אומר זרוק חובי סתם ולא אמר לי נפטר בזריקת בכל מקום שיהי' וזכר לדבר לענין חילוק שאמרנו האי דסוף יש נוחלין גבי מתנה על מנת להחזיר והקדישו והחזירו דאמר ר' אשי חזינן אי אמר ע"מ שתחזרהו הא אהדרי' על מכת שתחזרהו לי הא לא חזי' לי' והכי נמי כשאינו אצלו הא לא חזי' לי' עכ"ל ודבריו תמוהין שכתב חידוש דין כזה היפך ממשמעות הש"ס ופוסקים שמשמע להדי' דאם לא אמר והפטר אף שאמר זרוק חובי סתם לא נפטר בזריקתו וחידוש כזה הו"ל לפרש וכן בס' כנסת הגדולה בהגהותיו על הטור בסי' ק"ך ס"ק א' כתב שדבריו לא נהירין ועיקר קושי' במחילה מכבודו הרמה לק"מ בפשיטות דהא אי' במתני' וכן לענין בעל חוב אמר לו בע"ח זרוק לי חובי מדנקיט אמר מוכח דאם לא אמר בסתמא הוא באחריות הלוה וא"כ מקשה בפשיטות בממ"נ במאי קמיירי ר' יוחנן אי מיירי בסתמא דלא פירש מאי קמ"ל ר' יוחנן הא מוכח כן ממתני' ובע"כ כוונת ר' יוחנן אפי' בדפריש המלוה וא"כ קשה עליו ממתני' דאי' להיפך אמנם קשה דהנה בתשובת מוהרש"ך חלק ב' סימן י"א כתב דהא דאמרינן דהלוה מעות מחבירו הן באחריות עד שיגיע ליד המלוה ואם זרוק בפניו ונאבדו חייב הלוה באחריותן היינו דוקא בהלואה מטעם עבד לוה לאיש מלוה, ועיין בש"ך בסימן ק"ך ס"ק א' שנראה שכיון לתשובה זו וא"כ היכי דלא שייך האי טעמא כגון בכתובה שכתבו תוס' במס' כתובת די"ו ע"ב ובס' שיטה מקובצת שם ד"ה כותבין שובר דלא שייך עבד לוה לאיש מלוה וכה"ג אז אם זרקן בפניו ונאבדו פטור מאחריות ואולם מסתימת הש"ס ופוסקים משמע להדי' דלא כרש"ך דבכל גווני הוא באחריות הנתבע עד שיגיע ליד שכנגדו ממש וכאשר השיג עליו במשנה למלך בפי"ו ממלוה ה"א וכתב שהפריז על המדה דאין לו ענין עבד לוה לאיש מלוה, וא"כ הד"ק הנ"ל לדוכתי' דלמא מיירי ר' יוחנן בסתמא כמ"ש הג"ת וקמ"ל דהוא באחריות החיוב עד שיגיע לידו ממש וא"ל מאי קמ"ל היינו מתני' דז"א דבמתני' אי' וכן לענין חוב א"ל בע"ח כו' זכה המלוה כו' הוי אמינא דוקא במלוה דשייך עבד לוה לאיש מלוה בעינן אמר אבל בכתובה וכה"ג דלא שייך עבד לוה אפי' לא אמר יכול לזרוק בעל כרחו בפניו קמ"ל ר' יוחנן אפי' היכי דלא שייך עבד לוה הוא באחריותו ולכן דייק ר' יוחנן ואמר ולא לדבר אחר ולא אמר ולא לענין חיב שרצה לשלול כל ענינים אפי' היכי דלא שייך עבד לוה, ונלענ"ד דלכן מוקי הש"ס מילתא דר יוחנן בגווני הנ"ל ולא מוקי בסתמא אבל בפי' זרוק לי חובי מהני דהש"ס סובר לסברה פשוטה דבעינן דוקא והפטר או בתורת גיטין וטעמא דמילתא נראה דהיכי דאמר זרוק לי חובי ולא קאמר והפטר עכ"פ לא יצאנו מידי ספק בכוונתו דאף אי נימא לפרש שר"ל זרוק לי ואשמרנו מ"מ יש לפרש כוונתו זרוק ושמור קאמר כאשר כן הוא אליבא דאמת והוי קשה לתלמודא אמאי תני סתם במתני' קרוב למלוה נפטר הלוה ומשמע בכל גווני אף אי המלוה טוען ברי שכוונתו הי' זרוק ושמור וסתמא דמילתא כן הוא דאם מודה הודאת בע"ד כמאה עדים, ודוחק לומר דאיירי היכי דהודאתו לחוב לאחרינא דסתמא קתני וגם דוחק לומר שאיירי שאומר בעצמו שמסופק בכוונתו ועיין בתוס' במס' שבועת ד"ך ע"א ד"ה לישנא וכיון שלוה בע"כ אי אפשר לטעון ברי דהא לא יוכל לידע כוונתו הוי כמו אינו יודע אם פרעתיך כיון שקודם שנולד הספק הי' המעות באחריות הלוה גם עכשיו עומד באחריותו ואף דלא הו"ל לידע כוונתו מ"מ חייב הלוה משום דברי גרוע וחזקה קמייתא מהני להוציא ממון, לכן מוקי הש"ס כוונת מתני' שאמר כן להדי' זרוק חובי והפטר שמוכח מלשון והפטר שהוסיף שכוונתו הי' כשיהי' קרוב למלוה יפטור מחובו, משא"כ כשאומר זרוק לי חובי סתם כיון שיש עכ"פ ספק בכוונתו חייב לשלם אפי' בקרוב למלוה דיוכל המלוה לטעון כוונתו הי' זרוק ושמור, כיון דלולי דיבורו חייב הלוה לשלם ועיקר הפטור בא מדיבורו בעינן שלא יהי' ספק בכוונתו וכשיש ספק אוקמי הדבר בחזקת קמייתא דהיינו חזקת חיוב ואפשר לומר בדרך פלפול דאמר כן לר' יוחנן לשיטתו דסובר בכתובת די"ג דברי ושמא לאו עדיף כשטוען הלוה אינו יודע אם נתחייבתי לך וקשה קו' הש"ס ממתני' דסובר ר"ג דנאמנת וצריך לומר כתי' הש"ס שם שמתרץ ב' תירוצים תי' א' משום מגו תי' ב' משום דאיכא חזקה ולר' יוחנן בע"כ ליתא לתי' ראשון כמ"ש תוס' שם ד"ה אלא דבהאי דמוכת עץ ליכא מגו ובע"כ צריך לומר כתי' בתרא שם והנה ברי דהתם הוא ברי גרוע כמ"ש תוס' ד"ה ר' הונא וא"כ בע"כ סובר ר' יוחנן דברי גרוע בצירוף חזקה מהני להוציא ממון דהא קיי"ל כר"ג, וממילא ה"ה בא"י אם פרעתיך אף בברי גרוע ושמא טוב מ"מ בצירוף חזקת חיוב מהני להוציא ממון לכן מוכרח לומר דאמר והפטר ועמ"ש בפרט א' ובע"כ ליתא להאי חילוקא שכתבתי שם בסופו, ולפ"ז מיושב קו' תוס' הנ"ל מה שהקשה אמאי קרוב ללוה חייב הלוה כיון דאמר והפטר שיש לומר דהש"ס סובר דגם בלשון והפטר יש לנו ספק בכוונתו אי ר"ל שיזרקנו לרשותו לכך אמר לי וכפי' רשב"א וסיעתו, או כפי' תוס' באיזה מקום שירצה אפי' לרשות הלוה וכיון דהוא ספק בכוונתו הוי ספק בפרעון, דמחילה ופרעון יש להם דין אחד, וכשאמר והפטר הוא מטעם מחילה כמ"ש במשנה למלך לכן חייב לשלם בקרוב ללוה, דהוי כאינו יודע אם פרעתיך, ודוקא בקרוב למלוה דליכא ספק בלשונו פטור הלוה, ואין להקשות אמאי במחצה על מחצה יחלוקו נימא שישלם כל החוב דהוי ספק דפרעון לר' יוחנן דמיירי בשניהם יכולין לשמרו והיינו כל אחד לבדו או אין יכולין לשמרו רק בצירוף שניהם כמ"ש תוס' ד"ה שניהם הא יוכל המלוה לטעון שכוונתו הי' שיהי' החוב מונח ברשותו שיוכל לשמור לבדו ולא שיהי' מונח ברשות שניהם דז"א ולק"מ דהא דיחלוקו כתב במוהרש"א רש"א ז"ל דלאו מטעם ספיקא הוא רק קושטא דמילתא כך הוא שכך הדין נוטה שיהי' ברשות שניהם וכוונתו כיון דאין לאחד זכות יותר מחבירו דהא שניהם שווים הוי לי' כאילו הי' מחצה ברשות המלוה ומחצה ברשות הלוה ולכן על מחצה פטור הלוה דהא טוען קיימתי דיבורך דהא זרקתי לרשותך דמה לך אם זרקתי רק לרשותך דהא גם עכשיו שזרקתי ברשות של שנינו אין לי רשות בחצי' דמחצה על פי דין הוא רק ברשותך דהא עיקר כוונת המלוה הי' שיהי' ברשותו לבד ומחצה הוא רק ברשותו ועל אידך חצי' שהוא ברשות הלוה באמת משלם מטעם ספיקא דאולי כוונתו הי' שלא יזרוק ברשות הלוה וא"ש ודוק ולפ"ז מוכח דלא כראנ"ח:

ט אמנם מדלא תירצו רבותינו בעלי תוס' ז"ל כן וגם מרמב"ם ובע"ת וטור ומחבר מוכח באמת להיפך מדברינו הנ"ל, דלפי דברינו ראוי להורות שבאם אמר זרוק לי חובי והפטר וזרקו קרוב ללוה חייב הלוה דיכול לומר כוונתי הי' שתזרקנו לרשותי והם ס"ל דפטור שהרי הרשהו בכך ומשמע מסתימת דבריהם שמיירי בכל גווני אפילו אם המלוה טוען ברי שכוונתך הי' שיזרקנו לרשותו והלוה טוען שמא מ"מ פטור מלשלם ולא אמרינן דהוי כאינו יודע אם פרעתיך דהא עכ"פ יש לנו ספק בכוונתו כיון שאמר זרוק לי דהא באמת דעת רשב"א להיפך א"א לומר שדעת הפוסקים הוא שאי אפשר לפרש כלל בכוונתו האי פירושא דהוא נגד הדעת דבודאי מסתבר שיש מקום לפרש כן בכוונתו דמה שאמר לי היינו שיהי' שייך לי שיהי' מונח ברשותו, ואפ"ה סוברים דפטור בע"כ סוברים כשיטת ראנ"ח וסיעתו בברי גרוע פטור מלשלם כשטוען א"י אם פרעתיך ובע"כ ס"ל דל"ד ל לסוגי' דכתובת די"ב כמ"ש בפרט א' בסופו והא דחייב לשלם כשאומר זרוק לי חובי היינו כמ"ש רש"י בד"ה והפטר דסתמא זרוק ושמור קאמר ר"ל דליכא ספק כלל בכוונתו ולכן דייק רש"י וכתב תיבת סתמא דאם הי' ספק נפטר הלוה ולפ"ז קשה על הטור ומחבר דסותרים א"ע דבטור וש"ע ח"מ סימן ע"ב סעיף י"ד כתבו אם הלוה תבעו ביתרון שהי' שוה המשכון יותר על דמי החוב ויש עדים לזה או שהמלוה מודה אלא שטוען שנאבד באונס ותובע דמי חובו ישבע המלוה שאינו ברשתו ושלא שלח בו יד ושנאבד באונס וגובה חובו מהלוה שהרי אין הלוה יודע כיצד נאבד והו"ל כהלותני ואיני יודע אם החזרתי לך ולא נזכר באחרונים ז"ל חולק על זה והוכיח מכאן האורים ותומים בסימן ע"ה ס"ק כ"ג שבע"כ חולקים על ראנ"ח וסיעתו דהא כאן לא הוי לי' ללוה לידע באיזה אופן נאבד המשכון ביד המלוה ומאי בעי גבי' דמלוה ומ"מ דימהו אותו הטוש"ע לדין א"י אם פרעתיך ולא קאמרו הטעם דאין ענין הלואה למשכון דעל הלואה ישלם ועל המשכון הוי המלוה רק שומר וישבע שבועת השומרין רק קאמרו הטעם משום דהוי לי' א"י אם פרעתיך ש"מ דאף בפה"ג חייב לשלם ודבריו ברורין, וא"כ לפי דברינו הנ"ל תיקשי דסותרים הטוש"ע דמסוגי' הנ"ל מוכח דבע"כ סוברים כראנ"ח, ואין לומר כמו שאכתוב לקמן בשם רשב"א בחידושיו שם דהיכי דנולד ספק לפניך לא הוי בכלל א"י אם פרעתיך, והכא כיון שמלוה אמר זרוק חובי והפטר ולוה באמת פרע מזרק החוב והספק הוא בכוונתו ולכל העולם איכא האי ספק לא הוי בכלל א"י אם פרעתיך דז"א חדא דיש לחלק שאני נידון דרשב"א דאיירי בשני כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת להיפך הוי ספק עצום לגרוע חזקת קמייתא ותו הא גם במלוה אל המשכון כיון שמסר לו המשכון והוא חסר לפנינו יש לפנינו ג"כ ספק ואפ"ה כתבו דהוי א"י אם פרעתיך לכן נראה טעמייהו דפוסקים הנ"ל דאף שיש ספק בכוונתו מ"מ יכול הלוה לומר למלוה את הוא דאפסדת אנפשך מה שלא פרשת לי כוונתך כי אני דמיתי שכוונתך הי' שאזרוק לכל מקום שיהי' כיון שאמרת לי זרוק לי חובי והפטר ויש לכוין כן בלשונם דוק ותשכח ולכן דוקא היכי שאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין פירש להדי' כוונתו, וכן היכי דאמר סתם זרוק לי חובי כיון שלא אמר והפטר הי' לו ללוה לדייק בלשונו ולשאול כוונתו דמן הסתם זרוק ושמור קאמר משא"כ היכי שאמר והפטר סמך הלוה על זה שכוונתו הי' בכל אופן ויוכל לטעון אני פרשתי כוונתך לכל מקום שאזרוק אפטור מחובי וקיימתי דיבורך ופשע המלוה ולא הלוה ואין לו ענין לדין אינו יודע אם פרעתיך דאף שיש לנו ספק בכוונתו מ"מ הלוה שהוא מוחזק בממון יכול לטעון שהוא הבין כוונתו על אופן זה, ורשב"א וה"המ לית להו סברא זו ואכתי צ"ע (וקצת י"ל דטעמייהו דטו"מ דעכ"פ הוי המלוה גרמא בנזקין אף שלא כיון להזיק דהא ע"י דיבורו נעשה היזק ללוה וחיוב לשלם לציד"ש וס"ל כפוסקים שהבאתי בפרט הקדום היכי דחייב לציד"ש מהכי תפיסה ואם שילם הלוה את חובו ואח"כ תפס ממלוה מכח גרמא מועיל לכן אינו מחויב לשלם כיון שתופס בממון ודוק וצ"ע בזה) ולכאורה מוכרחין אנו לפרש כן כוונת הפוסקים הנ"ל דאל"כ תיקשי קו' אחרת דהנה כוונת רשב"א במ"ש דחייב כשאומר זרוק לי חובי וה והפטר כשהוא קרוב ללוה נראה משום דדייקינין בתיבת לי שר"ל שיהי' שיהי' ברשותי וכמ"ש רשב"א בחידושיו להדי' וז"ל הסמ"ע דאמר זרוק לי חובי והפטר קשה לי א"כ קרוב ללוה אמאי חייב ויש לומר דכי קאמר זרוק לי חובי והפטר זרוק לי בתוך רשותי קאמר וכיון שקרוב ללוה לא בא לתוך רשות המלוה עכ"ל והוכחתי בכמה דוכתי אף דקיי"ל ל כחכמים דר' מאיר בערכין ד"ה דאדם מוציא דבריו לבטלה דוקא כשאומר להדי' לשון הסותר לפירושו כמו התם שאמר להדי' בלשון ערך לא מפרשינן כוונתו לשם דמים אבל היכי שאמר לשון המשתמע לתרי אפי אמרינן שמסתמא אמר באופן המועיל ולא הוציא דבריו לבטלה, וכן משמע להדי' במס' גיטין דל"ב ריש ע"ב, וא"כ כיון שאמר זרוק לי חובי והפטר ולא אמר זרוק חובי והפטר אמרינן דלא מוציא דבריו לבטלה במה שאמר לי וכוונתו הי' לי לרשותי, וא"כ קשה על תוס' ורמב"ם וטור ובע"הת ומחבר אמאי סוברים דפטור הלוה כשאמר זרוק לי חובי והפטר אפילו אם הוא רחוק ממלוה וקרוב ללוה ומשמע להדי' מסתימת דבריהם דמיירי בכל גווני אף כשמלוה אומר ברי הא בכתובת די"ב ע"ב מוכח דברי גרוע בצירוף חזקה מהני להוציא ממון מכ"ש חזקה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דהוא בגדר חזקה דאתיא מכח סברא דאלים משאר חזקות כמ"ש מהרי"ק בשורש ע"ב ומוהרי"ט בתשובה, וגם יש למלוה סיוע חזקה קמייתא שהי' בחזקת חיוב ותו די"ל דאיכא עוד חזקה המסייע לו דהוי כנעשה כאומר זרוק לי חובי לרשותי דאטו בשופטני עסקינין דשדי זוזי בכדי כמ"ש בס' קרבן עדה בביאורו לירושלמי בפרק הזורק ה"ג, ואמאי ל"מ כל הני חזקות להוציא ממון, אבל לפמ"ש א"ש דאף שיש לב"ד אלף חזקות והוכחות בכוונתו מ"מ כל שלא פירש להדי' יוכל הלוה לטעון אני לא דייקתי בלשוני וטעיתי בכוונתך כיון שאמרת לשון הסתום וצ"ע העולה מזה דשיטת טור ומחבר בסימן ע"ב סעיף י"ד מוכח שחולקים על ראנ"ח וכן נראה דעת סמ"ע וטו"ז וש"ך שם שלא השיגו על דין הלז ולפ"ז שיטת הש"ך בסי' רל"ב ס"ק י"ג וסקט"ו תמוה דבלא"ה הי' מקום לישב ע"פי דברי ראנ"ח אבל לפמ"ש בע"כ חולק הש"ך וצ"ע:

י ולכאורה יש להביא ראי' דלא כראנ"ח מהא דאי' בב"ק דקי"ב ע"א ת"ר הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם גדולים חייבין לשלם קטנים פטורין מלשלם, ואם אמרו גדולים אין אנו יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך פטורים, ומקשה הש"ס משום דאמרו אין אנו יודעים פטורים ופירש"י וז"ל בתמי' הואיל ויודעים שבגזילה באה לידו דברי ושמא הוא וברי עדיף עכ"ל והוצרך רבא לוקמי בברי שאמרו יודעין אנו חשבונות שחשב אבינו ובביאור דברי רש"י מבואר בפשיטות כוונתו דהוי א"י אם פרעתיך דהא ודאי בא הגזילה לידו, וכן מצאתי בספ"י דהא קיי"ל ב"וש לאו עדיף, וגם רבא איירי שם והוא סובר בב"ב דקל"ה ע"א דלאו עדיף אע"כ כמ"ש, וראיתי בשיטה מקובצת בחידושיו לב"ק שכתב בשם הר"אש להקשות על דש"י, וז"ל ולא נראה האי לישנא דמשמע דלא פריך אלא למ"ד ב"וש ברי עדיף יע"ש שדחה פירש"י ולכאורה דבריו תמוהין דכוונת רש"י בכה"ג כ"ע מודו דחיוב משום א"י אם פרעתיך והא הכא לא הו"ל למידע דיורשים אין להם למידע במילי דאבוהו ואפ"ה סובר רש"י, דיש לו דין א"י אם פרעתיך ודלא כראנ"ח:

אמנם ז"א דהא בלא"ה קשה דמבואר בבעל התרומת שער ל"ח חלק ג' סעק"ד וטוש"ע בח"מ סימן ע"ה כשטוען יורש איני יודע אם פרעתיך פטור ובעכצ"ל דשאני התם כמ"ש בע"הת שם וז"ל ואע"ג דאמרינן שאם אמר הלוה א"י אם פרעתיך שהוא חייב מפני שאין ספק מוציא מידי ודאי ה"מ בלוה גופא דהו"ל למידק ומדלא דק ולא ידע אי פרע או לא איהו דאפסיד אנפשי', אבל יורש כיון שאנו טוענים לו ודלמא אי הוה אבוהן קיים הוי טעין פרעתי ומהמנינן לי' יורש משתבע שבועת היסת ונפטר שיורש לא פשע בדבר שא"י הפרעון הלכך נעמיד הלואה בחזקת דפרעיה דהא לפרעון קיימא ועביד אינש דפרעי' לאחר זמנו ובודאי דמי דפרעה הוי ואע"פי שיש חולקים בסברותינו כך נ"ל עכ"ל והיינו דוקא בפרעון דעביד דפרעי' משא"כ בגזילה כבר כתב הר"אש שם דגזלן אינו מצוי שיקנה הגזילה מן הנגזל וכיון שגזילה בעין היא בחזקתו, ולכן אין נאמנים היורשים דיש קצת רגלים לדבר המסייע לנגזל, וא"ש ולא מוכח מידי ואדרבה המעיין בלשון בע"ת משמע להדי' כראנ"ח דוקא היכי דהי' לו למידק אבל היכי דלא מצי למידק אפי' בלוה גופא פטור מלשלם, וכן ראיתי במשנה למלך בפ"ד מפקדון הלכה א' בהג"ה שהביא דברי בע"ת הלז שסובר כראנ"ח, וא"כ דין הלז במחלוקת קמאי שנוי' רא"ה ובע"ת נחלקו בזה, וק"ק שטור ומחבר בסימן ע"ה סט"ז נמשכו אחר סברת בעל התרומת ובסי' ע"ב ס"די כתבו להיפך וצ"ע לדינא:

פרט ו

יבואר היכי דמלוה ולוה מסופקים בפרעון אי חייב לשלם:

יא יש לברר היכי ששניהם מסופקים בפרעון אי חייב לשלם, הנה המעיין בריף והר"אש במס' ב"ק דקי"ח ע"א מבואר שם דוקא היכי דתבעו חבירו ור"אש ביאר דבריו שאמר מנה לי בידך והלה אומר א"י אם החזרתי לך חייב משמע בששניהם מסופקים פטור מלשלם בדיני אדם וכן נראה דעת רמב"ם בפ"א מהלכות טוען הלכה ט' וכ"כ בטור וש"ע ח"מ סימן ע"ה סעיף ט' ועיין בש"ך שם סע"ק ס"ה:

וכן משמע להדי' מש"ס בב"ק דקי"ח שם דקאמר היכי דמי אלימא דלא קא תבעי לי' רישא נמי דלא קא תבע לי' אמאי חייב יע"ש אף שיש לדחוק ולדחות מ"מ המעיין יראה מכן הוא:

אמנם בחידושי רשב"א במס' גיטין דע"ח ע"ב משמע להיפך דבהאי דאיתי במתני' שם מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ומוקי רבה ור' יוסף שנחלקו בזה שני כיתות עדים כתב שם וז"ל הקשה הר"ר אלחנן ז"ל א"כ הא דקתני לענין החוב מחצה על מחצה יחלוקו היינו נמי בשני כיתי עדים, ואמאי יחלוקו אדרבה הוי לן למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מארי' ותירצו בתוס' דהכא לתרווייהו אית להו חזקה למלוה איכא למימר אוקי אחזקתי' שהוא מחויב לו הלוה קודם שנולד ספק זה, וללוה איכא חזקה דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מארי' הלכך יחלוקו וא"ת הו"ל כמנה הלויתך ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דתנן בב"ק דקי"ח שהוא חייב יש לומר שאני התם דליכא רגלים שפרעו אבל הכא הרי כולד ספק זה לפניך הלכך יחלוקו עכ"ל ואי נימא דסובר כפוסקים הנ"ל לא קשה מידי קושי' רשב"א מדין א"י אם פרעתיך דהכא איירי ששניהם טוענים ברי מלוה טוען ברי שהי' קרוב ללוה ולוה טוען ברי שהי' קרוב למלוה או ששניהם אינם טוענים ואין לו ענין לא"י אם פרעתיך דהוא בברי ושמא ואין לומר דקו' הרשב"א הוא כיון דתנן במתני' מסתמא מחצה על מחצה יחלוקו משמע דמיירי בכל גווני אפי' היכי דמלוה טוען ברי ולוה שמא דבכה"ג הוי א"י אם פרעתיך, דזה אינו דשאני התם דליכא הכחשת עדים אלים הברי בצירוף חזקת חיוב להוציא ממון כמש"ל בכמה דוכתי, משא"כ הכא דיש שתי כיתי עדים שמכחישין זו את זו מה מהני ברי, אטו מי עדיף ברי של המלוה כאילו הי' לו עוד עדים המסייעין לו שהי' קרוב ללוה והא תרי כמאה עדים וכיו"ב כתבו תוס' במס' בבא בתרה דל"א ע"ב ד"ה וזו דמגו לא יוכל לסיוע יותר משני עדים ותרי כמאה אע"כ דמשמע דסוברים אפילו היכי דליכא ברי המסייע למלוה חייב הלוה לשלם כדין א"י אם פרעתיך וחזקת חיוב לבד מהני וכבר העיר בזה בקיצור נמרץ הגאון מו"ה יעקב כולי זלה"ה בעל מגיה למשנה למלך בפרק ד' מהלכות שאלה ופקדון הלכה א' וכתב שבס' בני שמואל סימן ט"ז הוכיח משיטת רשב"א שסובר אפילו כששניהם מסופקים חייב לשלם, ואנן הסברנו בס"ד הראי' על נכונה, וכתב הרב ז"ל הנ"ל בשם הרב הגאון מו"הרר אפרים נבון וצ"ל לחלק דוקא במלוה דעל המלוה רמי' טפי לדקדק אם נפרע החוב או לא טפי מלוה כמו שנראה מטור חושן משפט סימן ע"ה סכ"ד הדין כששניהם מסופקים בפרעון פטור מלשלם משום דהו"ל למלוה למידק וכיון דלא דק איהו דאפסיד אנפשי' משא"כ בהאי דרשב"א דאין המלוה לדקדק דהא חזינן שאפילו עדי' מכחישי' זא"ז דשכיחי הטעות בכה"ג לכן אפילו בשניהם מסופקי' הוי לי' דין אינו יודע אם פרעתיך וכ"כ בא"ות בסימן ע"ה ס"ק י"ט:

יב ולכאורה אכתי קשה לפי דבריהם בכוונת רשב"א ז"ל בע"כ סובר דחזקת חיוב לבד אלים כחו להוציא ממון מדהוצרך רשב"א לתרץ כיון שנולד ספק לפניך אבל בלא"ה הי' הדין שחייב לשלם כל החוב והא קיי"ל במס' שבועת דמ"א ע"ב כמ"ד המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים כמו שפסקו כל הפוסקים ואפילו מאן דאמר דצריך לפורעו בעדים היינו משום דלא הימנוהו כדאי' שם, ועיין בר"ן שם שביאר הטעם אבל היכי דהודה בפני עדים לכ"ע נאמן לטעון פרעתי אף דאיכא חזקת חיוב דהא הי' חייב בודאי לשלם ובע"כ דחזקת חיוב לבד לא מהני להוציא ממון רק בצירוף ברי כעין סברת הש"ס בכתובת די"ב ע"ב בתירץ בתרא ודוחק לחלק בין שמא ושמא לברי וברי, ונראה לענ"ד בכוונת רשב"א דמחלק בין נידון דהתם לנידון דהכא דהיכי שמלוה ולוה מחולקים בפרעון כיון שכל חוב עומד לפרעון ובע"כ מיירי שכבר הגיע זמן פרעון דבתוך זמנו בודאי נאמן המלוה כדאי' בב"ב ד"ה ע"ב איתרע חזקת חיוב דעומד להשתנות כמ"ש בטור חושן משפט סימן ס"ה בשם תשובת הר"אש הביאו בקיצור בטו"ז יו"ד סימן שצ"ז ס"ק ב' וכיו"ב כתב בבעל התרומת בשער ל"ח, חלק ג' ס"ק ז' שכתב וז"ל הלכך נעמיד הלואה בחזקת דפרעי' דהא לפרעון קיימא ועביד אינש דפרעי' לאחר זמנו עכ"ל, ולכן נאמן הלוה כשטוען ברי כיון שהוא תפוס בממון דהא יש לו חזקה המסייע לו שמסתמא פרעי' ועדיף מחזקת חיוב כיון שתופס ג"כ והיכי דקם הממון תיקום כיון דיש לו מעלת התפיסה ג"כ אוקי חזקה נגד חזקה ונשאר תופס משא"כ הכא שאין הספק בפרעון רק במעשה אם הי' קרוב למלוה או ללוה על זה ליכא ללוה חזקה המסייע לו וחזקה קמייתא מסייע למלוה שעדיין חייב ולית לי' ללוה חזקת קמייתא כמו בעלמא בשאר חזקת ממון שיש לו חזקה קמייתא רק שהוא תופס ועדיף חזקת קמייתא של מלוה לולי טעמא שכתב רשב"א דהרי ספק לפניך שמרעי החזקה, והבן:

יג אבראי שקו' רשב"א הנ"ל הוא ג"כ בתוס' שלפנינו ולא נחתו לתי' הנ"ל דתוס' בד"ה מחצה על מחצה כתבו וז"ל מחצה על מחצה שניהם יחלוקו הכא לא שייך המע"ה דאין כאן ספק יע"ש, ובודאי לא נחתו לסברת רשב"א הנ"ל כמבואר להמעיין ובביאור דבריהם נתקשה המוהרש"א דלר' יוחנן דמוקי מתני' במע"מ בששניהם יכולין לשמרו ניחא דלאו משום ספיקא יחלוקו אלא דקושטא דמילתא הוא כן דברשות שניהם הוא, אבל לרבה ור' יוסף דמוקי בשתי כיתי ספק ממש הוא ונימא המע"ה, ומה שכ' לפרש דבריהם עפ"י שיטת המרדכי שחולק על פירש"י, שפירש שאבד החוב רק שהוא בעין והוא בת"ז יע"ש במכ"ת כל המעיין ושפט בצדק שלא משמע כן שדרכם של תוס' בכל מקום להביא פירש"י ולהשיב עליו ולפרש פי' אחר, וגוף הפי' לא נזכר כלל בתוס' וגם בספ"י כתב שדבריו דחוקים בכוונת תוס' ועיי"ש מה שמפרש, ואולם לענ"ד לא ירדתי לסוף דעת הגדולים ז"ל, וכוונת תוס' נראה פשוט, דהנה תוס' בד"ה והא הקשו אמאי מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת נימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת אשת איש ולא תהי' מגורשת כלל, ותי' כיון דספיקא דרבנן הוא נתנו לה דין מגורשת ואינה מגורשת יע"ש וא"כ בגירושין כשהוא מחצה על מחצה כגון ששתי כיתי עדים מכחישים זו את זו לא מהני חזקת אשת איש והנה עיקר טעמא דחכמים דסוברים המע"ה משום חזקת ממון והיכי דליכא חזקת ממון מודו שחולקין וזהו פשוט אם התנה המלוה עם הלוה בפירוש כשמעות יהי' קרוב לי יהי' ההפסד לי וכשמעות יהי' קרוב לך יהי' ההפסד לך וכשיהי' מחצה על מחצה כגון ששתי כיתי עדים יהי' מכחישים זא"ז וכיו"ב נחלוק החוב בודאי הי' מחויב לקיים תנאי דכל תנאי שבממון קיים כמו שהתנה שיהי' דין חלוקה ולא דין המע"ה כיון דלולי דיבורו של מלוה אם זרק הלוה ונאבד הי' באחריות הלוה ואין אנו באין רק מצד דיבורו מחויבין לקיים ככל היוצא מדיבורו ומעתה לפי המסקנא דאיירי מתני' שהתנה שיזרוק חוב בתורת גיטין וגלי אדעתי' שיהי' כמו בגט וכמו בגט במחצה על מחצה הדין דמגורשת ואינה מגורשת ולא מהני החזקת אשת איש ה"נ התנה שלא יועיל חזקת ממון של הלוה רק שיהי' לו דין ספק בלי חזקת ממון שהדין הוא דיחלוקו וא"כ שפיר כתבו תוס' לא שייך הכא המע"ה דאין באן ספק ר"ל כיון שאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין רצה שיהי' לו דין גיטין ובע"כ מוכרח הלוה לקיים דיבורו כיון דלולי דיבורו הוא באחריות הלוה לגמרי ודיבורו הי' שבאם יהי' באופן שיהי' ספק יהי' הדין כמו בגט ג"כ דל"מ חזקה ה"ה ולא שייך המע"ה רק כשיש לנו ספק והכא אין לנו ספק כיון שכן התנה ואין לומר לתי' הש"ס שמתרץ מתחילה שאמר זרוק לי חובי והפטר קשה אמאי מחצה על מחצה יחלוקו נימא המוציא מחבירו עליו הראי' דז"א דלתי' זה כיון דהוא רק לר' יוחנן דהוא מוקי בשניהם יכולין לשמרו אין כאן ספק כמ"ש מוהרש"א ועיקר הקו' הוא לרבה ורב יוסף והם מוקי כפי האמת דמתני' מיירי שאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין ויש קצת רמז לזה מרשימת דברי תוס' כי נרשם מתחילה ד"ה א"ה מאי למימרא ואח"כ ד"ה מע"מ ובש"ס הובא מחצה על מחצה קודם אע"כ שכוונת תוס' הוא רק לתירץ הש"ס כשאומר זרוק לי חובי בתורת גיטין ולאחר העיון מצאתי ראי' לדברינו במשנה למלך בפ"ד משאלה ופקדון שרמז קצת לזה רק שלא פי' כן בתוס' וגם לא הסביר היטב ולפמ"ש א"ש כן נלע"ד ברור וא"כ לפ"ז לק"מ קושי' רשב"א ואין אנו צריכין לתירוצו ולענין דינא כל פוסקים הסכימו כששניהם טוענים ספק פטור מלשלם וכן נראה דעת מרדכי בפרק הזורק וגם דעת רשב"א נראה כן רק נראה דעתו היכי דלא הו"ל למלוה למידע חייב לשלם ובזה לא נראה כן דעת הפוסקים ושום פוסק לא חילק בכך וצ"ע בכל זה לדינא:

יד ואי חייב לשלם לצאת ידי שמים עיין רש"ך סימן ע"ה ס"ק ס"ה ובס' כנ"הג בסימן ע"ה ס"ק ע"ה ובא"ות ס"ק י"ט מ"ש בכוונת ירושלמי והעיקר כהגהתו וג"כ פני משה לא הגיה ופירש כפשוטו ודבריו תמוהין מאד בכוונת ר' ירמי' במה שמחייב לשלם בדיני אדם כיון שלוה שהוא מוחזק בממון טוען ברי ומלוה שמא וברור אפילו לצי"ש פטור דוק ותשכח כדברי, ואולם בש"ך ס"ק ס"א הביא לשון ירושלמי, וכיון שלא הכריע כרשד"ם נראה קצת שלא הגיה וצ"ע:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה