שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל טו · פרט ב
יבואר הדין בספק פרעון קודם הלואה אי בכה"ג נאמן המלוה בברי שלו להוציא ממון מלוה שטוען שמא:
ב הש"ך בסימן ע"ה ס"ק כ"ז כתב דאפילו בספק פרעון קודם הלואה יש לו דין א"י אם פרעתיך וחייב לשלם כגון שהי' לו פקדון בידו ואחר שנאבד בפשיעה הלוה לו ונתחייב לשלם לו מאה זהובים והנפקד המלוה אומר יודע אני שלא הי' שוה רק חמשים זהובים והלוה המפקיד אומר שא"י כמה הי' שוה ואפשר שהי' שוה מאה זהובים ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום לפי שמאה שהלויתני יצאו במאה של דמי הפקדון אפ"ה חייב לשלם לו חמשים דמ"מ הוי לי' החיוב ברי והפטור ספק ובכה"ג ברי ושמא ברי עדיף וכן משמע מסתימת דברי הפוסקים עכ"ד, ולכאורה קשה לשיטת הש"ך מהא דאיתא במס' ב"מ דע"ו ע"א דאבעי' להו אי אמר בעל בית לשלוחו שישכור לו פועל בארבעה זוזי, ואזל איהו ואמר בתלתא ואמר הפועל כמו דאמר בעל בית אי אדיבורא דידי' קא סמיך אי אדיבורא דבעל בית קא סמיך הפועל, והוא אבעי' דלא איפשטא, וכתב הרי"ף ור"אש ושאר פוסקים כיון דלא איפשטא הו"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע ולית לי' לפועל רק תלתא זוזי ומפסיד זוז, ואי' בש"ע ח"מ סימן של"ב סעיף ד' דאפילו אם המלאכה שוה ארבעה אין לו רק שלשה ששמע וקיבל וקשה לפי מה שהוכחתי בכלל י"ג פרט ד' מטור ומחבר וש"ע סימן ע"ב סי"ד דבע"כ סוברים אפילו היכי דברי גרוע ושמא טוב מ"מ חייב לשלם כשטוען א"י אם פרעתיך ודלא כשיטת ראנ"ח המובא במשנה למלך בפרק ד' משאלה ומסתמא טוען הפועל ברי דאדעתא דבעל בית קא סמיך דאל"כ מאי קמבעי' לי' פשיטא דהודאתו לחובתו הוי כמאה עדים, ודוחק לומר דנ"מ היכי דחב לאחרינא או ששכח כוונתו וגם הא הדין בכל גווני דלא חילקו בזה וכיון דמלאכה שוה ארבעה, החיוב הוא ודאי רק דאיכא ספק אולי סבר וקיבל על שלשה והוא בגדר מחילה, וכיון דחיוב הוא ודאי ומחילה הוא ספק ופועל טוען ברי דסמך אדעתא תא דבעל בית ובעל בית אינו טוען רק ספק נימא אין ספק מחילה מוציא מידי ודאי חיוב כיון שמלאכה בודאי שוה ארבעה, ואף דברי גרוע ושמא טוב כי אי אפשר לבעל בית לידע כוונת הפועל מ"מ קשה לשיטת הפוסקים הנ"ל בא"י אם פרעתיך חייב בכל גווני משום דחיוב הוא וודאי ופרעון הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי מיהו לולי דברי הש"ך לק"מ דהכא כיון שהספק נולד מתחילה בעת ששכר השליח לפועלים ובאותו זמן לא הי' חל החיוב על בעל בית כי חיוב תשלומין אפילו לדידן דקיי"ל ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף כדאי' במס' קידושין דמ"ח ע"א וע"ב פירש"י שם ד"ה אלא כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל מלאכה לפועל בשכירות עשיית מלאכה ע"ש והקציצה הי' קודם שהתחילו במלאכה, ולא דמי לא"י אם פרעתיך דהתם הטעם כמ"ש בטו"ז סוף סימן ע"ה דמוקמינן אחזקה כמו שהי' קודם שנולד הספק ובכל מקום החזקה הוא קודם ואח"כ בא הספק ומוקמינן הדבר אחזקה שהי' קודם שנולד הספק וכעין דאי' במס' חולין ד"ט ע"ב דילפינן מנגע דלא חיישינן דלמא אדנפיק ואתי בציר לה שיעורא דמוקמינן על חזקה כמו שהי' קודם וחזקה הוא קודם, ואח"כ בא הספק ולכן בא"י אם פרעתיך מוקמינן אחזקת קמייתא חזקת חיוב שהי' מחויב לשלם משא"כ הכא הספק הוא קודם שבא החזקת החיוב דהא הספק נולד תיכף בעת קציצה ועדיין לא הי' שום חיוב על בעל בית ובכה"ג לא שייך לוקמי על חזקה אבל לשיטת הש"ך שסובר אפילו בספק פרעון קודם הלואה אף דליכא חזקה קמייתא חזקת חיוב דהא הספק הוא קודם להלואה מ"מ כיון דחיוב הלואה הוא ודאי ופרעון הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ובע"כ סובר הטעם אף דליכא חזקה קמייתא מ"מ איכא חזקה דהשתא דהא עכ"פ לפנינו נראה שחיוב הלואה הוא ודאי ופרעון הוא ספק וקשה גם בפועל איכא ג"כ חיוב ודאי שמלאכה שוה ד' ופרעון ומחילה הוא ספק וא"ל דסוברים כמ"ש רשב"א בגיטין דע"ח היכי דנולד ספק לפנינו בלא טענותיהם לא הוי בכלל א"י אם פרעתיך כיון דהוי ספק לב"ד ה"נ לולי טענתם יש ספק בלשון דהא ספק הוא לפנינו, דז"א חדא כמ"ש בכלל הקדום דוקא התם בהכחשת עדים דהוא ספק לפנינו ע"י עדים אלים הספק, ותו דמשמע דרבו החולקים כמ"ש שם, ונראה לחלק דנידון של ש"ך הספק הוא בדבר אחד והחיוב הוא בדבר אחר, כי הספק הוא בפקדון והחיוב הוא בהלואה, דעכ"פ חיוב זה הבא מכח הלואה הוא ודאי שמחויב לשלם, ושייך אין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ הכא דהספק הוא בחיוב עצמו דאולי מחל הפועל מקודם וסבר וקיבל ולא הי' חל החיוב מעולם וא"כ החיוב הוא ג"כ בספק ודוק כי הוא חילוק נכון ועוד י"ל כמש"ל בכלל שתיקה בדבר שיש ספק לב"ד אין יכול לטעון ברי נגד ספק בדין ואולם היותר מחוור לתי' א' הנ"ל וא"ש: