שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ז · פרט ה
יבואר דין אשה שאמרה בפני בית דין אשת איש אני אם יכולה לחזור לאחר כדי דיבור ע"י אמתלא וגם יבואר אב שאמר קדשתי את בתי אם יכול לחזור ע"י אמתלא:
יב בספר הפלאה בקונטרס אחרון לקדושין סימן מ"ז כתב וז"ל בסוגי' דכתובת איתא הטעם משום דשוויתה לנפשה חתיכה דאיסורא, משמע לכאורה דדוקא כשאמרה היא בעצמה נתקדשתי, אבל האב שאמר קדשתי את בתי דלא שייך שוי' נפשי' ח"דא יוכל לחזור בו אבל באמת ז"א דכל מקום שעד אחד נאמן אין יכול לחזור כדאי' ביו"ד סימן א' סעיף י"ג וכן משמע מהא דדריש שם מקרא את בתי נתתי לאיש אסרה הזה התירה דגבי אב בעינן נמי תוך כדי דיבור דוקא, ולכאורה הי' נראה דגבי אב כיון דהימנה רחמנא כמו עדים דינו כעדים שהעידו בבית דין שאינם יכולין לחזור ולהגיד אפילו כשנתנו אמתלא כדאיתא בח"מ סי' כ"ט, אך נראה העיקר בזה כמ"ש בחידושי בסוגי' שם דעיקר החילוק הוא אם העידו בב"ד בתורת עדות לא מהני אמתלא, והכא מיירי שלא העידו בב"ד בזה אין איסורא אלא משום שווי' נפשה ח"דא ולהכי מהני אמתלא וצ"ע בזה שלא חילקו הפוסקים עכ"ד, ובחידושיו לכתובת בקו' הש"ס שם והא שויתה נפשה ח"דא כתב דיש לדקדק דאפילו בלא הך סברא דשווי' נפשה כו' תיפוק לי' כיון דנאמנת לומר אשת איש אני הואיל ובידה לקדש את עצמה הוי לי' כעד אחד שאומר נתנסך יינך או טבח שאמר על בהמה שהיא טריפה דאינו נאמן שוב לחזור מדבריו ולומר שקר העדתי כדאי' ביו"ד סימן א' וסי' קכ"ז א"כ ה"נ כיון שאמרה אשת אים אני הרי היא כעד אחד ונאמן באיסורן היאך יכולה לחזור בה וצ"ל בדוחק דעדיפא מינ' קמקשה, מיהו צריך להבין למה מועיל כאן אמתלא, ובעדים קיי"ל בח"מ סימן כ"ט דאפילו נתנו אמתלא וטעם לדבריהם אינם נאמנים לחזור וכן איתא לעיל בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות כו' משמע דאפילו נתנו אמתלא לדבריהם אין נאמנים אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דנאמנים במגו דאי בעו שתקו וצריך לחלק בין כשהעידו לפני ב"ד אין יכולים לחזור אפי' באמתלא ובין עד אחד שאמר שלא בפני ב"ד אע"ג דנאמן יכול לחזור על פי אמתלא יע"ש:
ומכאן נתחדש דין הנ"ל היכי שאמרה אשה בפני ב"ד שהיא א"א כיון שיש לה שם עד שנאמנת מטעם שבידה לקדשה לא מהני אמתלא דבעד שהעיד לפני ב"ד אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו ע"י אמתלא ולענ"ד נראה דאין לאשה הלז דין עד אחד כיון דקיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים ולדעת הר"ן במס' גיטין דף ס"ג ע"ב וסיעתו אפי' בדבר דלא אתחזק איסורא או התירא לא קם ואפי' לחולקים מודו שלא קם נגד חזקה אפי' למ"ד דקם באיסורין נגד חזקה, והכא אומרת האשה נגד חזקת פנוי' ול"ד לטבח ויין אף שבהמה יש לה חזקת היתר משנשחטה וכן היין וכמה פוסקים סוברים שאפילו באיסורין לא קם נגד חזקה הטעם משום דהוי בידו או שהיה בידו כדאי' בגיטין דף נ"ד ע"ב, ומבואר בש"ך בסי' קכ"ז סק"א שכתבו הראשונים זלה"ה הטעם לשיטת רש"י משום מגו ולהר"אש כיון שנתנו בידו לשמרו הוי כבעליו משא"כ הכא לא שייך הטעם דבעליו, וגם לא שייך טעמא דמגו דבידה לקדשה דלא דמי לבעל שאמר גרשתי את אשתי למ"ד במס' ב"ב דף קל"ד דנאמן משום דבידו לגרשה בעל כרחה ואף דצריך עדים כתבתי בכלל נאמנות בעל דבר כיון שאין צריך רק הדיוטות שכיחי ועיין במס' שבת דף מ"ו ע"ב ומה דהקשה משנה למלך בפ"ד מבכורות ה"א מסוגי' דמס' קידושין דף ס"ב ישבתי במקום אחר וע"ע במשנה למלך בפ"ג מיבום הלכה א' משא"כ הכא בקידושין כיון שצריכה דעת האיש לא הוי בידה כמ"ש בתוס' ישנים דף כ"ב שם בד"ה מניין וז"ל תימא מה צריך קרא דנאמן תיפוק לי' דנאמן הואיל ובידו לקדשה כדאי' ביש נוחלין בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה וי"ל דהכא אין בידו כל כך דשמא לא ימצא אדם שיקדשנה להכי איצטריך קרא יע"ש ועיין במס' קידושין דף פ"ד ע"א ובס' קרבן העדה שם ולכן אינה נאמנת מצד שעד אחד נאמן בדבר שבערוה היכי שהוא בידו רק מטעם שווי' נפשה ח"דא ושפיר מקשה הש"ס והא שווי' נפשה ח"דא ולק"מ בפשיטות קו' הגאון זלה"ה ואכתי הי' מקום לומר כיון דגלי תורה שאב נאמן לאסור את בתו כשאמר קדשתי לפלוני היכי שהיא עדיין קטנה או נערה שבידו לקדשה וילפינן מקרא דאת בתי נתתי לאיש כדאי' שם, יש לומר לכן אמרה תורה שנאמן כיון שבידו לקדשה ומ"מ לא קשה כקו' הש"ס שם למה לי קרא סברא הוא כמ"ש תוס' כיון שאין הסברא פשוט כל כך כיון דיש מקום לומר דלא הוי בידו אולי לא ימצא מי שיקדשנה וכיו"ב כתבו תוס' במס' שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה אבע"א וקמ"ל הקר' דזה הוי בידו דמן הסתם ימצא בכל העולם אחד מי שיקדשנ' וכיון וכיון דדרשינן טעמא דקרא דגלי תורה דזה הוי בידו ה"ה באשה עצמה שאמר' נתקדשתי ג"כ נאמנת מתורת עדות דמיקרי דבר שבידה ואף דלא קיי"ל כר' שמעון דדריש טעמא דקרא י"ל בכה"ג דרשינן כיון שאין סותר משמעות הקרא וכמ"ש תוס' במס' סוטה דף י"ד ע"א בד"ה ברי כן הי' נראה ללמד זכות על הגאון זלה"ה שיהי' דבריו נכונים ואולם מלבד דנראה להמעיין במס' קדושין דף ס"ד שאב נאמן מצד גז"הכ ולא מטעם שבידו לקדשה אף גם מוכח להיפך שבע"כ כשאמרה בפני ב"ד נתקדשתי אין לה דין עד אחד רק מטעם שווי' נפשה ח"דא דאי' שם בדף ס"ג ע"ב אבעי' להו באב שאמר קדשתי את בתי מהו לסקול על ידו אם זינתה אח"כ רבא אמר אין סוקלין משום לקטלא לא הימנה רחמנא לאב ר' אסי אמר סוקלין לכולה מילתי' הימנה רחמנא לאב אמר רב אסי ומודינא שאם אומרת נתקדשתי אין סוקלין כו' לאב הימנה רחמנא לדידה לא הימנה וכתב רש"י בד"ה לדיד' ולענין איסורא טעמא אחרינא משום דשויתה לנפשה ח"דא יע"ש משמע להדי' אפי' באמרה בפני ב"ד נתקדשתי אינה נאמנת מצד עדות כמו אב דאל"כ הו"ל לפרש ולומר גווני שסוקלין ובע"כ משום דאין לה נאמנות כלל מטעם נאמנות עדות רק מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא, וחידוש הוא שחידשה תורה שיהי' האב נאמן ולא דרשינן טעמא דקרא ולכן סתמו הפוסקים כי אפי' אמרה בפני ב"ד א"א אני יכולה לחזור אפי' לאחר כדי דיבור כשיש לה אמתלא לדבריה, כן נלע"ד לולי דבריו ז"ל:
יג אמנם עדיין יש לנו לברר הדברים כי מ"מ דבר גדול דיבר שנ"מ טובא לדינא בעד דעלמא אי יכול לחזור ע"י אמתלא וגם ראוי לברר דין זה היכי שאב אומר קדשתי את בתי בפני ב"ד אי יכול לחזור כשנותן אמתלא לדבריו, ואולם כבר קדמו בזה בש"ות מוהריב"ל כלל ו' סימן מ"א שכתב וז"ל כתוב בתשובת חכמי פרובנציי', במעשה שהי' על איש אחד שהוציא קול שקידש את בתו בעודה קטנה ונשבע שקדשה לפלוני בן פלוני ואח"כ עמדה זאת האשה ונשאת לאחר, וכשאלו לחכמי פרובנצייא וצרפית וקצת מהם הי' אומרים לחלק דוקא באשה אמרו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת אבל לא באב משום דאי' בקידושין דף ס"ג ע"ב לאב הימנה רחמנא לדידה לא הימנה רחמנא וכיון דהאמינה רחמנא לאב בבתו כשני עדים לא מהני אמתלא לחזור כמו בעדים דאמרינן כיון שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים אפי' כשנותנים אמתלא רק היא שאינה נאמנת רק משום דשוי' נפשה ח"דא מהני אמתלא יע"ש:
ובע"כ מיירי שהוציא קול בב"ד דבחוץ לב"ד אפי' עדים חוזרים ומגידים:
יד ונתתי אל לבי לעיין בשיטת שאר פוסקים אי אית להו האי כללא שכיילו חכמי פרובנצייא, וראיתי שהדבר צריך עיון גדול לדינא כי רבו החולקים ע"ז רבינו בית יוסף ביו"ד סימן א' כתב בשם תשובת תשב"ץ וכן יסד להלכה שם סעיף י"ג וז"ל טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהי' נראה שהוא טריפה וגם הי' אומר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר הי' ולא אמר אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו כשר כיון שנותן אמתלא לדבריו יע"ש:
ומבואר בבית יוסף שם שכתב הטעם כהאי דכתובות דכ"ב דקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים ואף שטורי זהב שם בס"ק כ"ג הניח דין זה בצ"ע הטעם משום דעשה מעשה, אבל אם הי' רק אמירה בעלמא מודו כ"ע דיכול לחזור ע"י אמתלא ועיין בש"ך סי' קכ"ז ס"ק י"ט ובסי' קפ"ה טו"ז ס"ק ב' וש"ך ס"ק ה' וגם משמע להדי' להמעיין שם לכל הפוסקים אפילו באמירה לבד בעי אמתלא רק דמחבר קמ"ל רבותא אפי' במעשה מהני אמתלא וכיון שסתמו דבריהם משמע דאיירי בכל גווני הן כשאומר חוץ לב"ד דע"א באיסורין היכי שנאמן אין צריך להעיד בפני ב"ד, והן אם אמר כן בפני ב"ד ג"כ יכול לחזור באמתלא ומוכח דחולקים על סברת הגאונים זלה"ה שסוברים דוקא היכי דהאיסור הוא משום שווי' נפשה ח"דא מהני חזרה ע"י אמתלא אבל היכי שנאמן מטעם נאמנות עד אחד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' ע"י אמתלא והא בהאי דטבח נאמן מטעם באמנות עד אחד באיסורין בדבר שהי' בידו ומ"מ יכול לחזור ע"י אמתלא:
טו אבראי לאחר העיון ראיתי שיש לעיין טובא בהאי דינא דטבח ונברר מקור הדברים בהאי כללא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, רבינו בית יוסף בטור חושן משפט סימן כ"ט הביא לשון תוספתא בסנהדרין וירושלמי בפרק ב' דכתובת וז"ל וכן העדים שהעידו בין לטמא ובין לטהר בין לרחק ובין לקרב בין לאיסור ובין להיתר בין לפטור ובין לחיוב עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אינם נאמנים עכ"ל וכן אי' בכמה דוכתי בש"ס כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכתב בטוש"ע שם סעיף א' אפילו כשנתנו אמתלא לדבריהם לא יכולין לחזור ולהגיד אחר כדי דיבור וראייתם מסוגי' דסנהדרין דרין דף מ"ד ע"ב ורבינו הטור כתב וז"ל אחר שנחקר עדותן בב"ד אין יכול העד לחזור בו ולומר דבר שסותר עדותו יע"ש וביאר הבית יוסף דלשון נחקר לאו דוקא כי בדיני ממונות דבטלו דרישה וחקירה העלה הר"ן בתשובה סימן ל"ד כיון שנגמר עדות בב"ד ואין צריכין עוד לדבריו אינו יכול לחזור ולהגיד דבר שסותר עדותו ולכן דק בשולחנו הטהור וכתב בסעיף א' אחר שהעיד העד בב"ד אין יכול לחזור וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק א', והר"ן בתשובה סימן מ"ז כתב שם וז"ל תחילה אני דן על מה שאמר העד הראשון חוץ לב"ד מהיא זקוקה ליבם אם יש לסמוך עליו במה שהעיד בב"ד ששמע זה זמן רב שמת מי אמרינן כיון דבעדות אשה אין צריך שיעיד העד בב"ד וכי היכי דבעדות שנתקבל לפני ב"ד אמרינן כיון שהגיד שוב אינן חוזר ומגיד ה"נ בעדות זה כיון שהגיד חוץ לב"ד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' בב"ד או דלמא אפ"ה כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פי שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאין אדם מדקדק במה שאמר חוץ לב"ד ומסתברא דהכי הוא קושטא דמילתא שאפי' בעדות אשה אפי' שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פי שמכחיש דבריו הראשונים ויש ראי' לזה מאותה ששנינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאיסור בין להיתר בין לזכות בין לחיוב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אין נאמנים הרי שכללו כאן כל מיני עדיות אפילו אותן שאין צריכין שיהי' נעשין בפני ב"ד שהרי שנינו בין לאיסור בין להיתר, ואפ"ה אמרינן שאע"פי שהעידו בב"ד כל שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו היינו לפי שאין העדים מעידים עד שעת גמר עדותן בב"ד וזו ראי' שאין עליה תשובה עכ"ל והמעיין שם יראה מבורר דעתו אף באיסור והיתר וכיו"ב שאין צריך דרישה וחקירה מ"מ כל זמן שלא גמרו עדותן בב"ד יכולין לחזור ולהגיד אף כשאין נותנין אמתלא לדבריהם, ואולם היכי שהעידו בפני ב"ד דאין יכולין לחזור אפי' ע"י אמתלא משמע מפוסקים בח"מ סימן כ"ט לאו דוקא ב' עדים לממון ה"ה עד אחד שקם לשבועה כשגומר עדותו בב"ד אין יכול לחזור כדי דיבור אפילו על ידי אמתלא דעד אחד לשבועה הוי כמו שנים לממון וראיתי בספר כנסת הגדולה בחושן משפט בהגהות הטור בסימן כ"ט סע"ק ה' שכתב וז"ל אמר המאסף מסופק אני שהעד שהעיד בב"ד ועדיין לא העיד השני אם יכול לחזור דדילמא לא אמרינן דאין יכול אלא דוקא כשהעידו השנים אין יכול לחזור בו האחד, או דלמא אין יכול לחזור בו דכיון שהעיד הוא הרי נחקרה עדותו ואין יכול לחזור ולשון ירושלמי ותוספתא דתני בלשון רבים וכן עדים כו' וכן לשון הטור מוכח דבעינן שיעידו שניהם בב"ד אבל לשון רמב"ם בפ"ג מעדות ורבינו בית יוסף בספרו הקצר תפסו לשונם בלשון יחיד וכתבו אחר שנחקר העד ולדבריהם לשון עדים הנ"ל קאי אעדים דעלמא וכ"כ בסמ"ע בסוף סימן זה דעדות בעל פה אפילו אחד אין יכול לחזור יע"ש ונראה מרהיטת לשונו אפילו לפי מה שהי' מסופק היינו היכי שהי' ב' עדים לענין ממון יש לומר כל זמן שלא העיד השני ג"כ לא נגמר עדותו כיון שעד אחד לא קם לממון וכל אחד צריך לחבירו אבל בעד אחד לשבועה ובכל מקום דמהני עדות עד אחד מיד אחר שנגמר עדותו בב"ד אין יכול לחזור ולהגיד אפי' כשנותן אמתלא אך ממ"ש בסוף להביא ראי' מסמ"ע משמע קצת שספיקו הי' אפי' בעד אחד לשבועה כי דברי הסמ"ע הם בסימן מ"ו סעיף ל"ח על מ"ש רמ"א בשם ריב"ש הא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינם יכולים לחזור דוקא שנים אבל עד אחד החתום בשטר יכול לחזור וכתב הסמ"ע בס"ק ק"ח וז"ל דאין ב"ד חוקרין על עד אחד ועיין לעיל בסי' כ"ט דבעדות על פה אין יכול לחזור ולהגיד עכ"ל, הרי דמיירי אפילו בעדות עד אחד דומי' דעדות בכתב משמע דספיקו הי' אפילו בעד אחד ואולם יש לדחות דכוונתו להביא ראי' דתיבת עדים הוא לאו דוקא ויהי' איך שיהי' עכ"פ לבתר דאבעי' הדר קפשיט לי' שאין יכול לחזור ולהגיד וכן מבואר להדי' בש"ך סימן מ"ו סע"ק קי"ט במה שתמה שם על רמ"א הנ"ל כיון דקיי"ל כרמב"ם דעד אחד בכתב זוקק לשבועה א"כ הו"ל כהעיד בעל פה והיאך יוכל לחזור יע"ש הרי להדי' דסובר דעד אחד בעל פה לענין שבועה כשגומר עדות בב"ד אין יכול לחזור ולהגיד כמו בשני עדים ולא מהני אפילו אמתלא כיון שלא חילקו הפוסקים שם בזה דוק ותשכח כדברי ומה שדייק הכנסת הגדולה מלשון עדים אינו דיוק כמ"ש הר"אש במס' ב"מ דף ג' ע"ב סימן ג' דאינו דיוק דפירושו עדות המועלת לו, ועיין בספר פלפלא חריפתא לבעל תוס' יו"ט שמביא ראי' לזה ממס' כריתות דף י"א ע"ב דאי' שם אמרו לו ופירושו עד אחד ובזה מובן כוונת בית יוסף בחושן משפט סימן ע"ה בבדק הבית במה שהשיג על הסמ"ג שמביא ראי' מירושלמי מלשון עדים וכתב ב"י דיש לדחות וכוונת להנ"ל:
העולה משמע מסתימת הש"ס ופוסקים וכ"כ להדי' בסמ"ע וש"ך דאפי' עד אחד כשהעיד בעל פה אין יכול לחזור ולהגיד כשהעיד בב"ד ואפי' ע"י אמתלא וא"כ קשה על האי פסקא דטבח הנזכר ביו"ד סימן א' במאי עסקינן אי אמר הטבח בפני ב"ד שהוא טריפה אמאי מהני אמתלא כנ"ל ואי אמר כן חוץ לב"ד למה לי אמתלא להימן אפילו בלא אמתלא להיות חוזר ומגיד כמ"ש בש"ות הר"ן הנ"ל אפי' היכי שאין צריך להעיד העד בב"ד מ"מ היכי שהגיד חוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד אפילו כשלא נתן אמתלא לדבריו ואין לומר דמיירי שאמר כן בב"ד רק לפמ"ש בפרט ג' דבעינן אמתלא הניכר לב"ד שיש ממש באמתלא כמ"ש הראשונים זלה"ה ועיין בסימן מ"ז סי' ד' ואפשר מ"ש הש"ך בס"ק מ' כמו שנתבאר בא"העז סימן קנ"ב כוונתו למש"ש בסעיף ו' דבעינן אמתלא הניכר לב"ד כמו התם ועמ"ש שם בס"ק ח':
ויש לומר אמתלא כהאי מהני לחזור ולהעיד אפילו כשהעיד בב"ד והא דכתב בטוש"ע ח"מ סימן כ"ט דלא מהני אמתלא מיירי היכי שלא ניכר לב"ד שיש ממש באמתלא אבל זה אינו דהא מקור הדין כתב בבית יוסף שם דילפינן מהא דאיתא בסנהדרין דף מ"ד ע"ב אע"ג דיהבי טעמא למילתא כמעשה דבעי מיכסא, ומבואר ברש"י שם ד"ה דבעי' דקרובים של מכשפות שהרגם בנו של שמעון השטח העידו על בנו של שמעון שחייב מיתה ואח"כ חזרו ונתנו אמתלא לדבריהם שהי' מחמת שנאה, א"כ גם אמתלא זו הי' ניכר לב"ד שיש ממש כי אפילו באמתלא דאשת איש לא הוי הוכחה וידוע לב"ד שהאמת הוא כן רק שהי' נראה להם כמ"ש בחי' רא"ה להדי' שם, וכמו במעשה שעמדו עליה בני אדם שאינם הגונים כו' דהוי אמתלא שיש בה ממש מחמת שנראה לב"ד שכן הי' אף דלא מוכח בבירור שכוונתה הי' לזה מ"מ מהני וה"ה אמתלא כזו הוי אמתלא שיש בה ממש דנראין הדברים לב"ד שמחמת שנאה עשו כן כי הי' ידוע לב"ד שהרג לקרובים ואפ"ה ל"מ בעדים ודוקא היכי דמוכח שטעו העדים כמ"ש בטור ומחבר שם שמעיד לחובתו של המביא יכול לחזור ולהעיד דמסתמא אין אדם מביא עדים לחובתו אבל בלא"ה אף שניכר לבית דין שיש ממש באמתלא לא מהני היכי שאין לנו הוכחה ברורה שטעו והא מוכח בהאי דכתובת דף כ"ב באשה שאמרה א"א מהני אמתלא שנראה לב"ד שיש ממש אף שאין להם הוכחה ואמתלא דטבח כתב בתשב"ץ דדמי לאמתלא זו, וא"כ הדק"ל:
ולישב דעת המחבר וסיעתו נראה דבע"כ ס"ל דיש לחלק בין ע"א באיסורין לע"א בשבועה דשאני ע"א בשבועה דאי' בסנהדרין דף כ"ג דלענין שבועה מיהמן כבי תרי, ועיין הר"ן במס' שבועות דף מ"ה ע"ב שדחה ראיות הר"י מגא"ש דסובר דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה דאל"כ היאך עד אחד קם לשבועה והא איכא מגו דאי בעי אמר החזרתי, וכתב דליכא ראי' דעד אחד לשבועה כשנים לממון וכדאמרינן כל מקום דשנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכי היכי דלא אמרינן במקום עדים ה"נ לאפטורי משבועה וכיו"ב כתב הש"ך בחושן משפט סימן פ"ז סע"ק ט"ו למאן דאמר דעד המסייע אינו פוטר משבועה עד בתרא שרוצה לפטור נגד ע"א המחייב שבועה הוי כחד לגבי תרי ורחמנא הימנה להאי סהדא כתרי לחייב שבועה דאורייתא, לכן יש לו דין שני עדים שאין יכול לחזור ולהגיד אפילו באמתלא אבל בעד אחד באיסורין אף שנאמן לא הימנהו כבי תרי לכן יכול לחזור ולהגיד אפילו כשמעיד בב"ד כשאומר אמתלא, אף שדברי המחבר סתומין מ"מ ההכרח לומר שאיירי כשאומר הטבח בב"ד, וא"כ לפ"ז חולקים תשב"ץ ומחבר וסיעתו על מוהריב"ל הנ"ל שסובר שאב יש לו דין שני עדים שאין יכול לחזור ולהגיד ע"י אמתלא כיון שהעיד בב"ד:
טו אמנם אכתי קשה על מחבר וסיעתו, לפי מאי דאי' סם בש"ע סעיף י"ד בשוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחיש עד אחד בהכחשה אינו כלום ושחיטה השירה ומקורו ממוהרי"ק כמ"ש בטו"ז ס"ק כ"ח הטעם דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כשנים וה"נ האמינה תורה להשוחט שיהי' כשנים אבל מוהרש"ל חולק ע"ז וסובר כריטב"א דדוקא בעדות אשה הוא כשנים אבל בשאר איסורין הו"ל כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחזקת איסור עומדת על כן בהמה זו אסורה לכל וכן הובא בש"ך ס"ק מ"א, ועיין בנמוקי יוסף במס' יבמות דף פ"ח ע"א שמסביר לסברא זו וז"ל נראין הדברים כדברי ר"י זלה"ה שאמר דוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן שנים והאמינהו לזה כשנים אבל באיסור בעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינהו אלא כחד כי אתי אחרינא ואכחשה לי' הו"ל כחד לגבי חד עכ"ל ולעיל מיני' כתב בשם ריטב"א ששבח לרבו הרא"ה זלה"ה בתירוצו שתירץ על קו' ראשונים זלה"ה וסובר דעד אחד בעדות אשה נאמן מן התורה כמורה לשון עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כי הכתוב מסרו לחכמים בדבר שיהי' נראה להם אמת דהוי כאנן סהדי ולפי דברי ריטב"א יש לומר ה"ה לענין האי דינא בעד אחד שהעיד בב"ד אי חוזר ומגיד בב"ד כשנותן אמתלא לדברי הראשונים, יש לחלק בין עד אחד בדבר שבערוה כגון שהעיד שמת בעלה או כנידון דחכמי פרובנצייא דאב אומר על בתו שנתקדשה כיון דהוי דבר שבערוה ובעלמא קיי"ל אין ע"א נאמן בדבר שבערוה דילפינן דבר דבר ממון, וכאן נאמן עד אחד מן התורה ובע"כ האמינה תורה כשני עדים יש לו דין שני עדים והיכי שהעיד בב"ד שוב אינו חוזר ומגיד לאחר כדי דיבור אפילו ע"י אמתלא אבל עד אחד בשאר איסורין שנאמן רק כעד אחד אפילו כשהעיד בב"ד יכול לחזור ולהגיד ע"י אמתלא, דדוקא בב' עדים אמרינן כיון שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים שעל זה הי' החוקה כמ"ש לקמן מקרא אליו"ע, וכן בעד אחד לשבועה שנאמן מן התורה כשנים אבל לא בעד אחד באיסורין ואולם על רבינו המחבר קשה כיון דסובר אפילו בשאר איסורין נאמן העד כשנים ומבואר ביו"ד סימן ל"ט סעיף י"ד דה"ה להטריף נאמן הטבח כשנים דאיתא שם בבודק שהוציא ידו ואומר שהוא טריפה ואח"כ הכניס אחר ידו ולא מצא טריפות הראשון נאמן וכתב הטורי זהב בסע"ק י"ט הטעם דעד אחד נאמן באיסורין בדבר המסו' בידו ועיין בטו"ז ס"ק כ"ב וש"ך ס"ק מ"א דדברי האומר טריפה הוא כשנים וא"כ הדק"ל במ"ש בסעיף י"ג שהטבח יכול לחזור ע"י אמתלא בממ"נ אם העיד בב"ד כיון שנאמן כשנים אפי' אחר מכחישו אמאי מהני אמתלא כנ"ל ואי לא העיד בב"ד למה צריך ליתן אמתלא כמ"ש הר"ן היכי שמעיד חוץ לב"ד אפי' באיסורין יכול לחזור ולהגיד בב"ד לסתור דבריו הראשונים אפי' אם לא נתן אמתלא וצ"ע:
טז הן אמת בגוף הדין שהחליטו הסמ"ע וש"ך וכן משמע מסתימת הפוסקים דאפי' עד אחד לשבועה אין יכול לחזור ולהגיד אפילו באמתלא, לא זכיתי להבין דבריהם כי נראה שיכול לחזור ולהגיד אפילו בלא אמתלא דהא דאמרינן כיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין כתב רש"י במס' סנהדרין דף מ"ד ע"ב ד"ה כיון וז"ל כיון שהגיד כו' דבר המכחיש את הראשון דכתיב אם לא יגיד אהגדה קמייתא קפיד קרא ע"ש מוכח שם אפי' בלי אמתלא ילפינן כן מהאי קרא דרש"י פי' שם כן בקו' הש"ס שעדיין לא חידש דמיירי באמתלא וכן פי' רש"י בכתובת דף י"ח ע"ב ד"ה כיון שהגיד, ועיין במס' ב"ק דף נ"ו ע"א בתוס' ד"ה פשיטא ובמס' ב"ק שם אמרינן היודע עדות לחבירו ואינו מעיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומקשה הש"ס במאי עסקינן אלימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו פירש"י ד"ה אם דאיירי בתרי דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד יע"ש אלא לאו בחד ועיין בכסף משנה בפרק א' מעדות ה"א, וא"כ כיון דקרא דאם לא יגיד מיירי בשני עדים ומהתם ילפינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מנלן לחדש ולומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' בעד אחד בין בשבועה ובין בדבר שבערוה לשיטת הפוסקים היכי שהעיד בב"ד שאין יכול לחזור ולהגיד ומלשון הרמב"ם בפ"ג מעדות הלכה ח' לא מוכח כי מיירי בשני עדים ואף שנקיט לשון עד כמו שנקיט בפרק א' הלכה א' לשון עד ופרושו שנים כמ"ש בכ"מ שם, וראי' למה שכתב בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות וקמ"ל דכל שהעיד אפילו עד אחד אף שעדיין לא העיד השני אין יכול לחזור ולהגיד ועיין בסוף פרק שבעה עשר הלכה י"ז היכי שכתב הדין בעד אחד כתב בפירוש לשון עד אחד א"כ מלשון עד שכתב רמב"ם לא מוכח שפירושו דוקא עד אחד וי"ל גם המחבר בסי' כ"ט נמשך אחר לשון רמב"ם ולפ"ז מ"ש הסמ"ע וש"ך דעד אחד לשבועה אין יכול לחזור ומשמע להדי' אפילו באמתלא צ"ע מנלן ואף שכתבתי לעיל כיון דנאמן לשבועה כשנים מ"מ קשה להבין כיון דהאי קרא דאם לא יגיד כו' לא מיירי בעד אחד לשבועה כדאי' במס' ב"ק דף הנ"ל ומכאן ילפינן כיון שהגידו כו' וכיון דליכא לימוד על עד אחד דלמא הי' גז"הכ דוקא בשנים אמרינן כיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין אבל בע"א אף שנאמן כשנים מ"מ יכול לחזור ולהגיד וצ"ע ומ"מ לפי דבריהם צ"ע שיטת המחבר ביו"ד סימן א' הנ"ל:
יז לאחר שכתבתי כל זה ראיתי שהגאון בעל קצות החושן זלה"ה בספרו הביא דברי מוהריב"ל ולא נחית כלל לכל מה שכתבתי, וכתב שגם התוס' במס' יבמות דף קי"ח ע"ב ד"ה א"ל בתירץ ב' סוברים כשיטת מוהריב"ל דהיכי דעד אחד נאמן אינו חוזר ומגיד באיסורין אפילו באמתלא ואולם הביא דעת הר"ן בתשובה סימן מ"ז שכתב בפשיטות דעד המעיד בב"ד באיסורין חוזר ומגיד ע"י אמתלא בע"כ סובר אפילו היכי דהימנה רחמנא מהני חזרה היכי שנותן אמתלא ודוקא בשני עדים לא מהני אמתלא וכן הוכיח ממ"ש רמ"א בא"העז סימן ד' סק"ט האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו למה אמר מתחילה כן נאמן ובע"כ חולק על חכמי פרובנצייא הנ"ל דאפילו היכי דהימנה רחמנא יכול לחזור ע"י אמתלא דהא האב נאמן מן התורה כשנים לומר על בנו שהוא ממזר ואפ"ה חוזר ומגיד ע"י אמתלא עכ"ד ואין לדחות ולומר דרמ"א מיירי שאומר כן חוץ לב"ד דא"כ למה בעי אמתלא כמ"ש הר"ן בסימן מ"ז דחוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד אפילו בלא אמתלא כמו שהוכיח בראיו' שאין עליה' תשוב' מתוספת' אע"כ אף כשהגיד בב"ד כשהוא עד אחד חוזר ומגיד באמתלא ולפ"ז י"ל דמחבר ביו"ד סימן ג' אזיל בשיטת רמ"א ומיירי שהעיד הטבח בב"ד ולכן בעי אמתלא דסגי באמתלא ואולם כל זה לא שוה לי כי מלבד מסתימת לשון מחבר משמע דמיירי בכל גווני אפי' אמר חוץ לב"ד ותו לשון המחבר סימן כ"ט סעיף א' מורה כמ"ש הסמ"ע בסימן מ"ו אפי' עד אחד לשבועה אין יכול לחזור ולהגיד אפי' באמתלא כי נקיט יחיד וסמ"ע שם דייק כן וא"כ דבריו צ"ע, העולה דהאי דינא שכתב בספר הפלאה כפשיטות דהאב האומר בפני ב"ד קדשתי את בתי אינו יכול לחזור ולהגיד ולסתור דבריו הראשונים לאחר כדי דיבור אפי' ע"י אמתלא במחלוקת הפוסקים שנוי' והדבר צריך תלמוד:
יח ואכתי צריך ביאור להבין שיטת מוהריב"ל וסיעתו שכתבו דהיכי שהעיד בב"ד אין יכול לחזור ולהגיד אפי' ע"י אמתלא אמאי אי' בכתובת דכ"ב ובפוסקים האשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' דנאמנת כשנתנה אמתלא לדבריה ומשמע להדי' בכל גווני אפילו אם אומרת כן בפני ב"ד כמ"ש לעיל בס"ק י"ג ואמאי ניהו שאין לה דין עד כמ"ש שם מ"מ מטעם שוי' נפשה ח"דא לפמ"ש בכלל ה' פרט א' דעת הרבה פוסקים דהוא מטעם נאמנות בע"ד לחובתו כעדים א"כ לגבי נפשה הוי כאילו הי' עדים ובעדים אמרינן כיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין אפילו ע"י אמתלא ולפמ"ש בפרט ו' בשיטת רא"ה א"ש די"ל דוקא כשמודה נגד בעל דבר ילפינן דבר דבר מממון, אבל כשאמרה מקודשת אני בסתם ולא יחדה לפלוני לא הוי הודאתה כעדים כי על זה לא הי' הגז"הכ אבל לא משמע כן מפוסקים וכפי הנראה סוברים בכל גווני היכי דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא הוי הודאה, ותו הא רבו חולקים על רא"ה וסוברים אפי' באמרה שהיא מקודשת לפלוני יכולה לחזור ע"י אמתלא ודוחק לומר כיון דאינו בתורת עד לגבי אחרים רק לגבי עצמה מהני אמתלא, כי אין טעם וסברא לחלק בזה ונראה לענ"ד להבין דברי חכמים וחידותם ושפיר כתבו ואומר דהם זלה"ה סוברים כיון דהא דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הוא גזירת הכתוב כמו דילפינן מקרא והוא עד וגו' אם לא יגיד ונשא עונו, מכאן ילפינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כנ"ל ויש לומר גזירת הכתוב הוא במי שיש עליו שם עד כשמעיד אין יכול לחזור ולהגיד בכל גווני אף ע"י אמתלא וה"ה אב על בתו אף שהוא קרוב מ"מ כיון דבתו לא הוי כגופו יש לו שם עד פסול בעלמא כשמעיד איזה דבר לזכותה או לחובתה וכיון שהכא האמינה תורה כשני עדים יש לו עליו שם עד ושייך כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דע"ז הי' גזירת הכתוב והוא עד וגו' אבל בעל דבר נגד עצמו אף שנאמן לגבי עצמו לחובתו אינו בתורת עדות כי עדות לא שייך רק כשמעיד לחבירו ואף דנאמן ואלים הנאמנות לחובתו יותר מעדים מ"מ אין לו עליו שם עד ולא הי' החוקה ע"ז דנימא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אף ע"י אמתלא ונשאר הדבר על סברא אף דשווי' נפשי' ח"דא יכול לחזור ע"י אמתלא דכן הסברא חיצונה מחייבת כשנותן אמתלא לדבריו הראשונים שנאמן לחזור אף כשהגיד בב"ד רק במי שיש לו שם עד הוא בכלל גז"הכ, וראי' לדברינו לחלק בין מי שיש לו שם עד לבעל דבר מבואר במס' מכות דף ו' ע"א בהר"אש סימן י"ד שכתב וז"ל והראב"ד זלה"ה כתב בתשובה שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דיבורא כו' והא דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע היינו דוקא כשמעיד על עצמו שאין זה עדות אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ודמי' להא דאמר במקיימי דבר הכתוב מדבר וכי היכי שאין ההורג פוסל שאר העדים מפני שאין אני קורא בו עדות שבטלה כו' ה"נ כשמעיד על עצמו ועל אחר בכלל אין אני קורא בו עדות כו' לפי שאין עליו שם עד כלל עכ"ל וה"ה ולפ"ז מובן היטב ראיותם מקדושין דף ס"ג דאמרינן לאב הימנה רחמנא לדידה לא הימנה דקשה כמ"ש בכלל ה' פרט א' הא שווי' נפשי' ח"דא הוא ג"כ מטעם נאמנות ובע"כ הכוונה דאב נאמן מצד עד שיש לו כח כאילו הי' שני עדים דבתו לא הוי כגופו כמו אשתו שכתב הר"אש שם דג"כ אין לו שם עד כשמעיד נגדה וכיון שיש לו שם עד ונאמן כאילו הי' שני עדים דהא בדבר שבערוה בעי' שנים מהאי טעמא סובר ר' אסי דנאמן אפילו לקטלא כי הוי כמו עדים שגלי תורה שקם לנפשות אבל היא אף דשווי' נפשה ח"דא מ"מ אין לה שם עד וחוקת התורה היו בדיני נפשות דבעינן עדים מי שיש לו שם עד וא"כ מכאן יליף מוהריב"ל וסיעתו אב שיש לו שם עד וגלי תורה שיהי' כחו כאילו הי' שני עדים דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפ"ה נאמן בע"כ גלי תורה שיהי' כעדים לכן לא מצי לחזור אפילו ע"י אמתלא דכיון שהגיד וכו' דהוא בכלל גז"הכ מי שיש לו שם עד א"י לחזור ולהגיד, אבל היא שאין לה שם עד ממילא לא הי' החוקה דהוא עד כו' אם לא יגיד כו' דמיני' ילפינן כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד דנגד עצמה אין לה שם עד ונשאר הדבר על סברא חיצונה דאמתלא מועיל והמעיין יראה שדברינו נכונים למי שיח לו שיקול הדעת ע"פי דרכי התורה ושפיר סתמו בש"ס ועוסקים דאפילו באמרה בפני ב"ד אשת איש אני יכולה לחזור כשנתנה אמתלא לדבריה הראשונים:
יט ודע שמה שכתבתי לעיל לכלל מוסכם בשם הר"ן בתשובה כשמעיד ע"א באיסורין חוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד אח"כ בב"ד אפי' אחר כדי דיבור בלי אמתלא לכאורה הריטב"א חולק ע"ז דאיתא בגיטין דף נ"ד ע"ב ת"ר הי' עושה עמי בטהרות וא"ל טהרות שעשית עמך נטמאו כו' נאמן, אבל א"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו א"נ מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן, רבא אמר כגון דאשכחא ולא אמר לי' ולבתר הכי אשכחא ואמר לי' וכתב הריטב"א במס' קידושין דף ס"ו ע"ב וז"ל ולא עוד אלא כיון דהחזיר לו טהרותיו ולא אמר לו כלום הרי הוא כאילו הודה לו באותו שעה שהן טהורות ושוב אינו חוזר ומגיד שהן טמאות והיינו טעמא דרבא דאוקי סיפא כגון דאשכחא ולא א"ל ולבתר הכי א"ל הלכך כל כה"ג דין האי שלא יהי' באמן עכ"ל וקשה כיון שאמר לו מעיקרא חוץ לב"ד דהא לא החזיר לו בפני ב"ד הא לא עדיף מאילו אמר להדי' שיכול לחזור ולהגיד בפני ב"ד והכא נמי יהי' נאמן לסתור דבריו הראשונים כשחוזר ומעיד בב"ד ודוחק לומר דמ"ש בסיפא אינו נאמן כיון שאחר כן חוזר ומגיד בפניו אבל אם מעיד אח"כ בב"ד נאמן אפי' בסיפא דכל כי האי הו"ל לפרושי ולחלק ותו נראה דהר"ן נקיט קושטא דמילתא כי בנידון שנשאל הי' המעשה שהגיד אח"כ בב"ד אבל באמת לפי טעמא שכתב שם אפי' חוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד כיון שלא הי' מדקדק בדבריו הראשונים במה שאמר חוץ לב"ד ומשמע דחולק הריטב"א על הר"ן ועלה בדעתי לחלק ולומר דלא פליגי דדוקא בנידון שנשאל הר"ן שמתחילה אמר לאיסור שהיא זקוקה ליבם ואח"כ העיד ששמע שעת זמן רב בע"ע אפילו לפי העדות שאמר מתחילה לא הי' היבם לפנינו ולא הי' אפשר לבוא מכשול על ידי עדותו כי הי' אסורה לעלמא עד שיבא היבם דיש לומר דאין אדם מדקדק דמה שאמר חוץ לב"ד ואולי לצעורי קא מכוין כדאי' בקדושין דס"ד כיון שאין עובר על לאו לא תענה וגו' משא"כ היכי שע"י שיעיד חוץ לב"ד יוכל לבוא מיד מכשול על ידו מן הסתם הוא בחזקת כשרות ומתיירא לעבור על איסור לפני עור ואינו אומר להקל כי אם כשיודע דבר ברור דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ובכה"ג אינו חוזר ומגיד להחמיר כי יש הוכחה שהי' מדקדק מעיקרא אפילו באמירה חוץ לב"ד ולכן בהאי דטהרות כיון דאשכחא ולא א"ל הוי כאילו אמר לו שהם טהורות איכא הוכחה שבודאי הי' מדקדק היטב ואינו חוזר ומגיד ונראה שלזה כיון הרשב"א בחידושיו שכתב שם וז"ל אבל כשמצאו ולא א"ל או בשעה שנתנן מידו לידו חזקה לא קלקל וכיחש לו שאילו כדבריו מתחילה הי' לו לומר לו יע"ש וכוונתו כמ"ש שהוא הוכחה שאומר שקר דאל"כ הי' לו לומר כן מתחילה כדי שביני ביני לא יבוא מכשול על ידו שיחזיק הטהרות בחזקת טהרות וא"כ ר"ן ורשב"א קיימא בחדא שיטה ולפ"ז יצא לנו דין מחודש היכי דטבח אמר חוץ לב"ד שהוא טריפה יכול אח"כ לחזור ולהגיד עכ"פ בב"ד לשיטת הר"ן אפילו בלא אמתלא כי יש לומר שלא הי' מדקדק מעיקרא היטב במה שאומר חוץ לב"ד ולצעורי קא מכוין אבל אם אמר חוץ לב"ד שהיא כשירה אין יכול לחזור ולהגיד שהוא טריפה כי מן הסתם הי' דק מעיקרא אם הוא בגווני שיוכל להצמיח מכשול אכילה קודם שחזר כגון שיצא מתחת ידו בוודאי בכה"ג הי' מדקדק מעיקרא אא"כ נתן אמתלא לדבריו ואולם אכתי קשה לחילוק הלז כי ראיות הר"ן בסימן מ"ז הוא מתוספתא דאי' עדים שהעידו בין לאיסור בין להיתר כו' משמע אף שהעיד מתחילה להתיר כשמעיד חוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד בב"ד ובע"כ דלית לי' חילוק הנ"ל ומשמע דחולק על פי' ריטב"א הנ"ל ובחלקת מחוקק סימן י"ז הביא דברי ש"ות הר"ן להלכה אף מהגדתו מועיל חוץ לב"ד יכול לומר אח"כ מבודין היינו ע"ש ס"ק י"ז ולא זכר כלל דעת ריטב"א שנראה שחולק וראיתי בס' כנסת הגדולה בחלק חושן משפט סימן כ"ט בהגהות ב"י ס"ק כ"ו מ"ש בשם רדב"ז מוכח להדי' שסובר בעד אחד באיסורין כשאומר חוץ לב"ד אין יכול לחזור ולהגיד ותמי' שלא הביא דברי הר"ן ואולי המחבר שפסק ביו"ד סימן א' בטבח שאין יכול לחזור רק באמתלא מיירי ג"כ כשאמר חוץ לב"ד כי מן הסתם לא אמר כן בפני ב"ד וסובר כריטב"א ורדב"ז וא"כ שפיר י"ל שמודה להריב"ל וסיעתו בעד אחד שמעיד בפני ב"ד אין יכול לחזור ולהגיד אפילו באמתלא וצע"ג לדינא ולא באתי ח"ו להורות אף לסניף בעלמא ולא כתבתי רק כתלמיד הנושא ונותן לפני רבותיו כי עניני' הללו המה עמוקים ורחבים מני ים והמעיין יבחר: