אור ברסלב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ז

כלל ו

בו יבואר היכי דשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא דיכול לחזור אפי' לאחר כדי דיבור היכי שאומר אמתלא לדבריו הראשונים ואיזה אמתלא מועיל ובו י"א פרטים:

פרט א

יבואר מקורו וגם אם אמתלא מהני לאחר שלשים יום כיון שנתחזק הדבר:

א גרסינן במס' כתובת דף כ"ב ע"א ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני נאמנת, והא שוית' לנפשה חתיכה דאיסורא אמר רבה בר"ר הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה תני' נמי הכי אמרה א"א אני כו' ומעשה נמי באשה אחת שהית' גדולה בנוי וקפצו עלי' בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני מימים עמדה וקדשה את עצמה אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן אמרה להם בתחילה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרן אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, בעי מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת ונתבאר בכלל ו' פרט א' שאפי' לאחר כדי דיבור נאמנת כמ"ש הרי"ף ור"אש ורמב"ם בפ"ט מאישות הלכה ל"א וכן אי' בש"ע סימן מ"ז סעיף ד':

ויש לחקור לפי מאי דקיי"ל דבר דנתחזק לנו על ידי חזקה לא מהני אמתלא וכל דבר דאתחזק שלשים יום הוי חזקה וא"כ יש לדון היכי דאמרה אשת איש אני וכיו"ב דבר ששוי' נפשי' חתיכה דאיסורא והוחזק בדבר שלשים יום, אם מהני אמתלא כיון דלא אתחזק ע"י מעשה רק ע"י אמירה, ומצאתי ראיתי שנחלקו בזה גדולי אחרונים זלה"ה, מ"ו זקיני הגאון בעל מגיני שלמה ז"ל בש"ות פני יהושע חלק א"העז סימן א' כתב אפילו אם חזרה ואמרה לאחר שלשים יום שהיא פנוי' אם נתנה אמתלא נאמנת דלשון הש"ס ממעשה דאיתא לימים משמע אפילו לימים רבים וכן משמע מכל הפוסקים שהביאו האי דינא ולא אשתמיט חד מנייהו ולכתוב אם אמרה אשת איש אני ולאחר שלשים יום אמרה אמתלא לא מהני וכולם כתבו סתם משמע דמהני אפילו לאחר שנה והטעם דמה שהוחזקה על פי דיבורה לא הוי חזקה והא דאיתא במס' קידושין דף פ"א ע"א ובפוסקים דהוי חזקה בשלשים יום היינו כשראינו שנעשה מעשה שהתנהגו כדרך איש ואשתו, וכעין שכתב השלטי גבורים שם שחזקה הוא על פי מנהג והרגל שרואים אותם העולם שנוהגת בו כדרך הבן, וכן הנדה לובשת בגדי נדותה ונוהגת כדרך נדה ועל פי עצמה מוחזקת וכמו כן באיש ואשתו אבל בדיבורא בעלמא לא מיקרי חזקה ומהני אמתלא, אבל המעיין בס' בית שמואל בסימן י"ט ס"ק ב' מ"ח בשם חלקת מחוקק וטורי זהב מבואר שאפילו באמירה בעלמא ל"מ אמתלא לאחר שלשים יום, ותמהני שלא הביא ש"ות פ"י הנ"ל שחולק ע"ז, ועיין בס' תבואות שור סימן א' ס"ק ע"ח וע"ט וראיתי בתוס' במס' קידושין דף ס"ג ע"ב שכתב על מה שאמר ר' חסדא אחד זה ואחד זה אין סוקלין וז"ל דוקא אם לא הוחזקה בעיר מקודשת אבל אם הוחזקה בעיר מקודשת בין על פי האב ובין על פיה סוקלין כדבעינן למימר בפרקא דלקמן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ואמרינן נמי איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה ע"ז ונשרפין זה ע"ז והתם אין עדים בדבר אלא בדברי פיהם הוחזקו ומהימני אף לעונשין אלא ש"מ האי באיתחזק והאי בלא איתחזק ובירושלמי גרסינן התם תני איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר אשתי היא והיא אומרת בעלי הוא אין הורגין עליהם משום אשת איש הוחזקו הורגין עליהם עד כמה היא חזקה משום ר"י אמרו שלשים יום, אלמא בעדות פיהן אין הורגין אבל אם הוחזקו שלשים יום הורגין אע"פי שאותו חזקה לא היתה אלא על פיהן יע"ש לשונו קצת סתום, וממשמעות לשון משמע שאפילו כשלא נעשה שום מעשה רק כשהוחזק שלשים יום שאמרו העולם שהיא אשת איש הוי חזקה, וממילא ל"מ אמתלא בחזקה, ועיין מ"ש בזה בספר באר שבע בש"ות שבסוף הספר סימן ע"ה דף צ' וראיתי בש"ות הריב"א סימן תצ"ח ומרהיטת לשונו משמע כמ"ש פני יהושע שמהני אמתלא אפי' לאחר שלשים יום בהאי דאמרה אחת איש אני כיון שלא הי' רק אמירה בעלמא שכ' שם וז"ל ועוד שהרי האשה כו' ואם נתנה אמתלא כו' אע"ג דשוויתה לנפשה חתיכה דאיסורא כשאמרה מקודשת אני והוחזקה במוקדשת מחמת דיבורה לזמן מרובה עם כל זה נאמנת להתיר דבריה כל שנתנה אמתלא וטעם לדברי' על זה שאמרה כן מתחילה יע"ש, ולכאורה משמע בש"ע א"העז סימן ק"ך סעיף ג' כשיטת ח"מח וטו"ז וב"ש דאי' שם כל שהוחזקו שלשים יום בעיר אין חוששין ואף שהחזקה בא דק מפיהם שאמרו שכן הוא שמם ולא נעשה מעשה כלל ועיין בבית יוסף שם שכתב להדי' עוד איכא ג' למגמר מלישנא דרמב"ם דכי אמרינן כל שהוחזקו שמו שלשים יום בעיר אין חוששין לו היינו אפילו הוחזק על פי עצמו יע"ש ויש לדחות, וראיתי בספר סדרי טהרה להלכות נדה סימן קפ"ה שכתב להסתפק באשה שאמרה אשת איש אני ואח"כ אמרה פנוי' אני היכי דאתחזק ע"י אמירה דידה שלשים יום אי מהני אמתלא ומ"ש הפוסקים בא"העז סימן מ"ז דמהני אמתלא אפשר דכל זה כל זמן דלא אתחזקה ע"י אמירה דידה שלשים יום יע"ש שהניח בספק ותמהני שכבר קדמו בזה הפנ"י וב"ש הנ"ל וכפי הנראה בס' הנ"ל בתחילת דבריו הי' מעיין בס' פני יהושע ובגוף ראיות הפני יהושע מסתימת הפוסקים לא מוכרח כי י"ל דסמכו על מ"ש דחזקה הוא בשלשים יום והוא כללא בכל מקום והם פירשו שם חזקה היינו אפילו לא נעשה מעשה רק שבא ע"י אמירה לכן סתמו כאן ומ"מ צ"ע לדינא ובאי"ה יבואר על נכון בכללי חזקות:

פרט ב

יבואר חקירת חכם משו"ת פני יהושע היכי שיש רגלים לדיבור הראשון אם מהני חזרה לאחר כדי דיבור ע"י אמתלא:

ב רבינו המובהק בעל מגיני שלמה זצ"ל בש"ות פני יהושע חקר חקירת חכם היכי דשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא דקיי"ל דיכול לחזור מדיבורו הראשון אפי' לאחר כדי דיבור היכי שנותן אמתלא לדבריו היכי שיש רגלים לדבר לדיבור הראשון אי מהני אמתלא בכה"ג דיש לומר דוקא כעין נידון דכתובת דף כ"ב הנ"ל שהי' רק דיבורא בעלמא שאמרה מקודשת אני משא"כ בכה"ג כיון שיש רגלים לדבר וכתב שנחלקו בזה הראשונים זלה"ה, לדעת תוס' בכתובת דף ס"ג ע"ב משמע דלא מהני אמתלא, ולדעת הר"אש במס' יבמות דכ"ה ע"ב משמע דגם בכה"ג מהני אמתלא יע"ש בדרך פלפול ועלה בדעתי לומר בדרך פלפול לפרש סוגי' דכתובת שבעי שמואל מרב אמרה טמאה אני אי מהני אמתלא שהקשו הראשונים זלה"ה אמאי לא יועיל כאן אמתלא, ועיין בר"ן ובשיטה מקובצת ובמוהרש"א מ"ש בזה ולולי דבריהם יש לומר לפי מאי דאי' בנדה דף מ"ו לרב נחמן בן יצחק פליגי רב ושמואל רב סובר ווסתות דרבנן ושמואל סובר דאורייתא דחזקה אורח בזמנו בא, עיין תוס' ד"ה ור"נ וי"ל דאבעי' הי' שאמרה טמאה אני בעת ווסתה ואח"כ חזרה ונתנה אמתלא ואי ווסתות דאורייתא איכא רגלים דבר שאומרת אמת מכח חזקה דאורח בזמנו בא ל"מ אמתלא אבל אי ווסתות דרבנן ליכא רגלים לדבר כדמוכח במס' נידה שם ובש"ע סי' קפ"ד ס"ט דאם עבר ווסת טהורה ול"ח דילמא ארגשה ולאו אדעתי', לכן שמואל לשיטתו קבעי' לי' והשיב לי' רב אף בזו נאמנת באמתלא כי ליכא רגלים לדבר ולכן לא עביד שמואל עובדא, ולפי דברינו צ"ל דעובדא דשמואל היה כמ"ש בס' שיטה מקובצת שם בשם תשובת הגאונים ודלא כמ"ש תוס' שם ונתיישב מה שהקשה לי גדול אחד מיוחד שבדורנו:

ומה דאיתא לא עביד עובדא בנפשי' קושטא דמילתא נקיט מהעובדא היה באשתו ואם אירע לאחרים ג"כ לא הי' מיקל אמנם בגוף דבריו לא הבנתי לפי מה שאכתוב לקמן בפרט ג' בשם הרמב"ם בפ"ט מאישות הלכה למ"ד וש"ע סימן מ"ו סעיף ד' שבעינן אמתלא טענה הניכרת לב"ד שהוא כדאי לסמוך עליה והיאך יצוייר הדין שצייר הגאון הנ"ל דהא הוי שני הפכים בנושא אחד דכיון דיש רגלים לדבר לדיבור הראשון ליכא ראי' לאמתלא דהא לא ניכר לב"ד שהאמת באמתלא. שוב ראיתי בספר הפלאה במס' כתובת דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל שפי' כן בכוונת תוס' האי טעמא והגאון ז"ל לא הי' מעיין אז בש"ות פני יהושע הנ"ל וכמו כן בחידושי פני יהושע לא הי מעיין אז מ"ש זקינו הגאון זלה"ה כי מה שכתב להשיג על מוהרש"א ז"ל כבר קדמו בש"ות הנ"ל וא"כ מ"ש הפני יהושע בכוונת הר"אש שאפי' ברגלים לדבר נאמנת קשה לצייר ועיין בפרט הסמוך ותראה שיש מקום לישב דבריו:

פרט ג

יבואר אי בעינן אמתלא הניכר לבית דין שכן הוא:

ג הרמב"ם בפרק ט"ו מאישות הלכה למ"ד כתב וז"ל אמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחילה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש הרי זה מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין זה ממש ה"ז אסורה עכ"ל וכתב הרב המגיד פי' אמתלא טענה הניכרת שהוא כדאי לסמוך עליה יע"ש וכן קיי"ל בש"ע א"העז סימן מ"ז סעיף ד':

ולכאורה משמע כן מלשון הש"ס דאי' וזו הלכה כו' ואמרו אם כו' שלא יוצדק הלשון אם הא כבר אמר ר' אחא לחכמים האמתלא, ולא הו"ל לומר רק ואמרו נאמנת ולכן דייק רש"י בלשונו הקדוש וכתב אם כו' הואיל ונתנה אמתלא לדבריה יע"ש אבל לרמב"ם וסיעתו א"ט שבעינן אמתלא הניכר לב"ד שיש ממש בדבריה וז"ש אם נתנה אמתלא ר"ל שיהי' ניכר לב"ד, וכן מצאתי בספר הפלאה שפירש כן, ולפ"ז משמע דרש"י חולק על רמב"ם, וי"ל שכן סובר הפני יהושע הנזכר בפרט ב' בדעת הרא"ש שסובר דלא בעינן אמתלא הניכר לב"ד, מיהו לא ראיתי כעת בפוסקים שיכתבו שרש"י ור"אש חולקים על רמב"ם בזה והא לפי דבריו שכתב שם דהלכה כר"אש, הא רוב פוסקים סוברים כרמב"ם דבעינן אמתלא הניכר לב"ד ואכתי דבריו צ"ע, ולפמ"ש לקמן יש מקום ליישב דבריו:

ודע דלכאורה הדיוקים ברמב"ם ובש"ע שם סותרים דהנה בעניני אמתלא יש למצוא ג' אופנים:

א) שיהי' ניכר לב"ד שיש בדבריה ממש כמ"ש הרמב"ם והמ"מ כעין מעשה שעמדו עלי' בני אדם שאינם הגונים לקדשה, משמע שהי' ידוע שהוא כן ואחר כך היו אנשים מהוגנים א"כ יש לב"ד ראי' לדבריה האחרונים ורבינו המחבר הוסיף על לשון הרמב"ם וכתב אמתלא הלז, וכ"כ בחידושי רא"ה וז"ל בדברים הנכרים אצלינו אמת אע"פי שאין ידועין לנו יע"ש וכ"כ הרבה ראשונים זלה"ה הובא בס' שיטה מקובצת:

ב) אמתלא שלא ניכר לנו שהוא אמת אך לא ניכר לנו שאין ממש באמתלא:

ג) שניכר לנו שאין בדבריה ממש ומריש דברי רמב"ם וש"ע משמע דבעינן דוקא שיהי' ניכר לנו שיש ממש באמתלא, וממ"ש בסיפא משמע דוקא כשניכר שאין ממש באמתלא הוא דל"מ אבל אם לא ניכר אף שאין לנו ראי' שאמתלא הוא אמת מהני וההכרח לדחוק בלשון הנזכר בסיפא דהמעיין בפוסקים ראשונים, וכן בש"ות אחרונים זלה"ה מוכח שהבינו שבעינן שיהי' טענה הניכרת לב"ד:

ד ולולי דבריהם זלה"ה הי' נראה לענ"ד לפרש כוונה אחרת ברמב"ם, דהנה לעיל בכלל ד' הבאתי מחלוקות הפוסקים, דעת הרמב"ם וש"ע א"העז סימן קט"ו דבכל מקום דאמרינן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אין הב"ד כופין לאפרושי מאיסורא רק שמחויב לצאת ידי שמים, ודעת הגאון מוהר"ר יצחק זצ"ל באומר פתח פתוח מצאתי, ובאומר לאשה קדשתיך וכיו"ב לא חל האיסור עליו רק לצאת ידי שמים, ודעת הריטב"א הובא בשיטה מקובצת במס' כתובת שם ובסוף קידושין דף פ"א דב"ד כופין לאפרושי מאיסורא, כיון דהוא מטעם הודאה לחובתו, והוי כאילו הי' עדים בדבר שהחיוב חל על ב"ד לאפרושי מאיסור וא"כ לשיטת הרמב"ם ה"ה באומרת אשת איש אני, ואחר כך אמרה פנוי' אני ונתקדשה לאחר בלי נתינת אמתלא אין ב"ד כופין אותה לצאת מהשני רק שמזהירים אותה שאינה יוצאה ידי שמים דהאיסור לא חל על הנושא דהא לכ"ע לא נאסרה רק מטעם שוי' נפשה ח"דא והאיסור הוא רק משום לתא דידה ואפילו אי נימא שהאיסור חל על הנושא אותה הוי ג"כ משום לתא דידה כדי שלא תהי' נכשלת באיסור מה שמחויבת לאפרושי מאיסורא כדי לצאת ידי שמים, וא"כ לפי זה קשה למה בעינן אמתלא שיהי' ניכר לב"ד שהאמת כדבריה האחרונים מה להם לב"ד בכך כיון שהיא אומרת שיודעת שיוצאת ידי שמים כפי האמתלא שאומרת לדבריה הראשונים היאך יכולין ב"ד להזהירה שמחויבת לצאת ידי שמים, כיון שאין ב"ד יודעין שהאמתלא הוא שקר, ובשלמא לשיטת ריטב"א ראוי שיהי' אמתלא ניכר לב"ד כיון מהחיוב על הב"ד מטעם דהודאתה הוי כעדים אבל לפוסקים הנ"ל שלא חל החיוב על הב"ד לכופה רק שמחויבת לצאת ידי שמים וכיון שהוא דבר המסור אל הלב הא היא אומרת שקים לה בבירור שהאמתלא שאומרת הוא אמת ובבירור יוצאת ידי שמים למה בעינן שיהי' ניכר לב"ד, לכן עלה בדעתי לומר כוונה אחרת ברמב"ם דהנה בפרק שמנה עשר מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' כתב וז"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פי שהיא מותרת לבעלה כמו שבארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי היא הודה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא יע"ש, וכתב ע"ז הראב"ד אע"פי שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודית על עצמה הודאה לאיסור ולא נתקבלה דבריה כלל והרי אשה שאמרה אשת איש אני ואח"כ אמרה פנוי' אני ונתנה אמתלא לדברי' נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת, והרב המגיד כתב שם שמ"ש הר"א זלה"ה שאם נתנה אמתלא לדברי' שאמרה כדי שיגרשנה בעלה שהיא נאמנת אפשר לומר שאין לסמוך על דבריה דהא בעלה לא הי' מצווה לגרשה אפי' אם מאמין לדברי' ואפילו באשת כהן כיון שלא הי' הבעל מחויב להאמינה ולגרשה אין בדבריה כלום, ועיין מ"ש הב"ש בא"העז סימן ו' ס"ק ך"ו, והנה במעשה הנזכר בש"ס שקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים יש לומר שהי' ניכר וידוע לנו שבאותו הזמן הי' אינם מהוגנים, ואח"כ הי' הגונים רק שלא היינו יודעין כוונתה אם אמרה כן בשביל זה וביררה היא אמתלא ואולם יש אמתלא אשר לא ניכר לנו ראי' לדבריה' רק שלפי דבריה הוי אמתלא חשובה, והיינו כעין שכתב המגיד משנה הנ"ל דהיכי שנתנה אמתלא אשר גם לפי דבריה לא הי' בידה אמתלא זו לא מהכי כיון שגם לפי דבריה אין בה ממש, ולפי זה יש לומר כוונת הרמב"ם מ"ש וראינו בדבריה ממש, ר"ל שראינו לפי דברי' יש ממש באמתלא ולכן השמיט הרמב"ם המעשה שקפצו עלי' בני אדם, אף שדרכו בחיבורו להביא המעשה כמו שהוא, רק כתב אם נתנה אמתלא בדבריה כו' וראינו בדבריה ממש י"ל שרצה להורות אף שלא ניכר לנו ראי' לדברי האמתלא רק שעכ"פ לפי דבריה הוי אמתלא חשובה, והוכחת הרמב"ם מש"ס יבואר לקמן:

ה ונתתי אל לבי אם אפשר לכוין פירוש זה בשיטת שאר פוסקים זלה"ה, ונראה מ"ש ה"המ שם וז"ל פי' אמתלא טענה הניכרת שהיא שהיא כדאי לסמוך עליה עכ"ל ויש לכוין כדברינו לפי דבריה הוי אמתלא חשובה, וכעין מ"ש בפרק י"ח מא"ב וקצת ראי' לזה כיון שהוא ז"ל, פי' כן בתיבת אמתלא ואם כוונתו שבעינן שיהי' ניכר וראיה לב"ד שהאמת כמו אמתלא איך נרמז כן בלשון אמתלא שהוא טענה הניכרת לב"ד כייפי' אמתלא כתב רש"י שהוא משל וטעם למה אמרה מתחילה, ולא מורה פירושו שיהי' ניכר לב"ד, וכן מוכח להדי' להמעיין במס' גיטן דף פ"ח ע"ב ודף פ"ט ע"א וע"ב עיין שם ותראה שכן הוא אבראי שראיתי בש"ות תשב"ץ סימן מ"ח שכתב וז"ל ששאלת מהו לשון אמתלא שבהלכות אישות, לשון התלמוד הוא ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת פירושו ראי' ומשל וטענה שמראין שכן הוא האמת יע"ש לכאורה משמע שפי' כן בתיבה זו שפירושו כן ואולם דבריו תמוהין, ואפשר לדחוק בלשונו שי"ל לפי דבריה, כי לולי כן אי אפשר לפרש כן בתיבה זו אע"כ שה"המ פי' כדברינו שר"ל לפי דבריה הוי אמתלא ונרמז היטב בלשון אמתלא שפירושו טעם לדבריה הראשונים, וממילא מוכח שבעינן לפי דבריה יהי' טעם מספיק, והטור בסימן מ"ז כתב ואם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה כן תח לה כדי שלא יקפצו עלי' אנשים שאינם מהוגנים וכיו"ב נאמנות יע"ש שינה מלשון הש"ס דאי' מעשה וקפצו עלי' ב"א מורה שהענין הי' שכבר קפצו עלי' בני אדם שאינם מהוגנים ויש רגלים לדבר, אבל הוא ז"ל כתב כדאי משמע שעדיין לא הי' שבאו בני אדם שאינם הגונים וא"כ לא ניכר אמתלא לב"ד מ"מ הוי אמתלא כיון שעכ"פ לפי דבריה הוי אמתלא חשובה:

ובס' שיטה מקובצת שם כתב בשם רשב"א וז"ל כשנתנה אמתלא לדבריה כלומר טענה הנכרת שהיא כדאי לסמוך עלי' יע"ש י"ל ג"כ כוונתו שניכר שהיא כדאי לפי טענתה לסמוך עליו וכן ראיתי בש"ות מוהר"י טראני חלק א' סימן קמ"ז דף קמ"ה בתשובת גאוני חכמי צפת זלה"ה נראה להדי' מרהיטת לשונם כמו שכתבתי שיהי' אמתלא חשובה לפי דברי האומר אמתלא ואין צריך שיהי' רגלים לדבר לב"ד שאומר אמת, ואולם מלשון רבינו המחבר בש"ע שהוסיף שם וכתב וז"ל ואם נתנה אמתלא לדברי' שאמרה כן מתחילה כדי שלא יקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים וראינו בדבריה ממש יע"ש הוסיף על לשון הטור וכתב הני שלשה תיבות, וראינו בדבריה ממש, משמע שסובר דבעינן שיהי' אמתלא הניכר לב"ד, וכמו כן לשון רא"ה בחידושיו שכתב וז"ל ואם נתנה אמתלא לדבריה כלומר בדברים הנכרים אצלינו אמת אע"פי שאין ידועין לנו יע"ש משמע ג"כ כמ"ש מחבר שיהי' ניכר אצלינו דהיינו רגלים לדבר וכמו כן ראיתי בשיטה מקובצת שם, שכתב בשם תלמידי רבינו יונה וז"ל פי' אמתלא טענה שנראה אמת כענין מעשה שהביא בסמוך יע"ש מורה להדי' דבעינן שיהי' נראה לנו ראי' לאמתלא כעין מעשה הנ"ל שמשמע שהי' ידוע שהי' מתחילה אנשים שאינם מהוגנים ואח"כ הגונים כי ראיתי בש"ות הריב"ש סימן קצ"ג שכתב שם וז"ל ולא דמי להא דאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ונתנה אמתלא לדבריה בשביל בני אדם שאינן מהוגנין שהיא אמתלא ראוי שדרך אשה צנוע לומר כן להציל עצמה מרננת רשעים וגם אנחנו ידענו באמתלא ההוא שיש ממש בדבריה, דומי' דההוא עובדא שקפצו עליה בני אדם, דלשון אמתלא משמע טענה הניכרת שהיא כדאי לסמוך עליה וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מאישות עכ"ל הרי להדי' שהבין כפשוטו, ולענ"ד צ"ע בזה:

ו ונראה לענ"ד להביא ראי' לדברינו דכבר כתבתי מה דקשה לפי כוונה פשוטי', בהאי מעשה דאי' שם אם נתנה אמתלא לדבריה שלשון אם, אינו מן המובן כיון שכבר אמר לחכמים שאמרה אמתלא, ותו הקשו ז"ל בכוונת שמואל ששאל מרב מה"ת לא יועיל אמתלא בנדה כמו בכל איסורין ונראה דהנה בהא דנאמנת אשה לומר טמאה אני לך, ראיתי מחלוקות בין אחרונים זלה"ה בש"ות פני יהושע חלק א"העז סימן א' וכן בס' שערי המלך בפ"ט מאישות הלכה ט"ו ובספר הפלאה הבינו שהוא מטעם נאמנות עד אחד באיסורין שהתורה האמינה לאשה כדאי' וספרה לה לעצמה אבל המעיין בש"ות מוהר"י מטראני חלק א' סימן צ"ב מוכח שהבין שהוא מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ולא אתי' מקרא דספרה לה דמיירי רק לענין טהרה שנאמנת על ספירת שבעה נקיים משום נאמנות עד אחד באיסורין, ולולי דמסתפינא יש לומר בדרך פלפול נ"מ לדינא (לא ח"ו להורות אף לסניף בעלמא) אי נימא שהוא מטעם נאמנות שהתורה האמינתו לאשה כשני עדים והחיוב חל על הב"ד כשאומרת טמאה אני לך לכופה שתפרוש מבעלה כמו אילו הי' עדים בדבר שנמסר לבית דין ממילא אחר כך כשחוזרת מדבריה בעינן אמתלא הניכר לבית דין ורגלים לדבר שהאמת כמו אמתלא דכיון שהדבר ברור שהענין אמת כאילו הי' עדים ממילא בעינן אמתלא ברורה, כי כמו שברור לנו האיסור על ידי הגדתה דהוי כעדים כמו כן בעינן שיהי' ברור לנו ההיתר והיינו שיהי' רגלים לדבר לדברי האמתלא אבל אי נימא שאינה נאמנת מטעם ע"א נאמן באיסורין כשני עדים רק מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא וכפי מ"ש לעיל דעת כמה פוסקים לא נמסר לבית דין רק להזהירה שתצא ידי שמים, שפיר יש לומר אף אם אומרת אמתלא שלא ניכר לבית דין ולבעל שיש ממש בדבריה רק שלא ניכר להיפך כיון שעכ"פ לפי דבריה הוי אמתלא חשובה סגי כיון שאומרת שקים לה לגבי נפשה שיוצאת ידי שמים סגי, ודוקא אם הנאמנות מצד הגדת ע"א באיסורין דהוי כאילו הי' עדים בדבר והוי דבר ברור בעינן אמתלא ברורה כיון שאיסור ברור בעינן דבר הסותר לאיסור היתר ברור והיינו אמתלא הניכר' לבית דין, אבל אם הוא מטעם שווי' נפשה חד"א שאינו דבר ברור שאומרת אמת כאילו הי' עדים דהא בעדים החיוב חל על הב"ד לכוף לאפרושי מאיסורא ובכה"ג חל האיסור רק לצאת ידי שמים אפ"ל דסגי באמתלא אשר לפי דבריה יוצאת ידי שמים:

אבראי לפמ"ש לעיל בכלל ה בכמה דוכתי הוכח' דהוי כאנן סהדי כיון שאסרה ע"ע דבר המותר אטו בשופטני עסקינין שיעשה אדם דבר לחובתו אך לשיטת רמב"ם וסיעתו שהחיוב הוא רק לצאת ידי שמים א"א לומר דהוי כאנן סהדי וכן מאחרונים זלה"ה לא משמע כדברינו שם וכן ראיתי בס' בית מאיר בסימן ו' שהבין כן דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא לא הוי נאמנת וודאי יע"ש:

ולפ"ז נבוא לפרש הסוגי' ונראה במעשה דאשה אחת כו' הנאמר שם הי' אמתלא שהי' ניכר לב"ד שהאמת ורגלים לדבר לדברי האמתלא שאומרת שכן הי' כוונתו שהי' ידוע כן שהי' אינם מהוגנים ואולם ר' אחא העלה הלכה זו לפני חכמים לידע הלכה למעשה גם בעלמא אם בעינן שיהי' ניכר לב"ד או אפי' בעלמא אף שאין לב"ד רגלים לדברי אמתלא רק לפי דבריה הוי אמתלא חשובה מהני וחכמים רצו להורות לו דין ולכן דייקו בלשונם הקדוש אם נתנה אמתלא לדבריה ר"ל אף שלא יהי' נזכר לב"ד רק שנתנה אמתלא לדבריה סגי כי לשון אמתלא אין פירושו שיהי' ניכר לב"ד רק כמ"ש רש"י שהוא משל וטעם למה שאמרה תחילה כמו שהוכחתי לעיל מסוגי' דגיטין דף פ"ט דאל"כ הו"ל לש"ס לומר אם נתנה אמתלא הניכר' לב"ד מהני אע"כ כמ"ש אף שלא ניכר לב"ד רק לדבריה ר"ל במה שהיא לבדה נתנה אמתלא סגי ולפ"ז מוכח להיפך ממה שכתבתי לעיל דשם כתבתי דרש"י סובר דלא בעינן אמתלא הניכר' לב"ד ורמב"ם סובר דבעינן ניכר' לב"ד, וכן מצאתי בס' הפלאה שכתב ראי' לשיטת רמב"ם מלשון אם נתנה והבין שהכוונה שיהיה לה ראי' קצת שדבריה אמת, ולענ"ד אין הלשון הש"ס משמע כן דהול"ל אם נתנה אמתלא הניכר' לב"ד רק יש לומר רמב"ם וסיעתו פי' אם כפשוטו ולא כמ"ש רש"י שהוא בלשון הואיל ואדרבא דייקו בלשונם הקדוש כיון דר' אחאי העלה הלכה זו לפני חכמים ואם הי' משיבים הואיל הי' נצמח לנו טעות בדין והיינו מפרשים בכוונתם דוקא אמתלא כזו שניכרת לנו נאמנת אבל אמתלא חשובה לפי דבריה רק שלא ניכר' לנו לא מהני לכן השיבו בלשון אם להורות כל שנתנה אמתלא היינו טעם לדבריה אף שלא ניכר' לנו נאמנת וא"כ רש"י שפירש האי אם פירושו הואיל מוכח להיפך דוקא אמתלא כזו שיהי' ניכר' לנו מהני ולפ"ז א"ש שיטת פני יהושע שהבאתי בפרט ב' שעולה בשיטת רמב"ם וסיעתו ועל זה שייך שפיר ספיקא דשמואל באומרת טמאה אם יכולה לחזור באמתלא והיינו שהי' לה אמתלא אשר לא ניכר' לנו והי' מסופק בהא דנאמנת לומר טמאה אני אם הוא מטעם נאמנות ע"א באיסורין ובעינן אמתלא הניכר לנו שהוא אמת ולא דמי לתשובת חכמים באושא דסגי באמתלא אף שאין ניכר לב"ד או שהוא מטעם שווי' נפשה ח"דא וסגי באמתלא אף שאין ניכר' לנו, ועיין בתוס' ד"ה ואפי' כי אמתלא שאמרה אשת שמואל שלא הי' בה חילא משמע אף שלא הי' ניכר' לנו שכן הוא רק היא ידעה בנפשה וי"ל כעין זה הי' אבעי' דשמואל וע"ז שפיר משיב אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה ר"ל שאין צריך שיהי' רגלים לדבר לאמתלא רק אם הוא אמתלא חשובה לפי דבריה סגי כי נאמנת אשה לטמאה א"ע לבעלה הוא רק מטעם שווי' נפשה ח"דא, כי אי אפשר לומר שהוא מטעם נאמנות ע"א כיון דקיי"ל במס' נדה דף ט"ו ע"א דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ואין עד אחד נאמן נגד חזקה לשיטת כמה פוסקים בי"ד סי' קכ"ז והא דנאמנת בספירת שבעה נקיים כתבו תוס' בגיטין דף ב' ע"ב בד"ה עד אחד ובחידושי רשב"א ובמוהרש"א שם ובמוהרי"ק סימן ע"ב שאינו נגד חזקה ובע"כ שהוא מטעם שווי' נפשה ח"דא וכיון שהוא לגבי נפשה מהני אפי' נגד חזקה, ולכן לא בעינן אמתלא שיהי' ניכר לב"ד ולבעל וא"ש:

ז ובדרך פלפול יש לומר דשמואל לשיטתו שפיר קמבעי' לרב דהנה אי' במס' נדה דף ט"ו ע"א דר' נחמן בר יצחק הבין דרב סובר ווסתות דרבנן ושמואל סבר ווסתות דאורייתא דאיכא חזקה אורח בזמנו בא ומבואר בתוס' ד"ה ור' נחמן דהלכה כר' נחמן בזה, וא"כ לכאורה קשה לשיטת הפוסקים דאין עד אחד נאמן נגד חזקה הא כמו דמוכח מקרא דוספרה לה דעד אחד נאמן באיסורין בספק השקול כמ"ש תוס' במס' גיטין שם מאותו קרא מוכח דנאמן אפילו נגד חזקה, דהא אפילו אם הגיע ווסתה אם אמרה שבדקה א"ע ומצאה טהורה נאמנת ואף דאיכא חזקה אורח בזמנו בא, ואם בא אין בידה עכשיו לטבול, וא"כ י"ל שמואל לשיטתו ע"כ סובר עד אחד נאמן נגד חזקה ממילא יש לומר הא דנאמנת לומר טמאה אני שלא בשעת ווסתה הוא מטעם נאמנות עד אחד אף שהוא נגד חזקה נאמנת כמו שנאמנת לומר טהורה אני בשעת ווסתה לכן מסופק אם מהני אמתלא כזו שלא ניכר' לנו שהאמתלא אמת, אבל רב לשיטתו סובר ווסתות דרבנן לא מוכח שע"א נאמן נגד חזקה כי מה דנאמנת לומר טהורה אני בעת ווסתה אינו נגד חזקה ונשאר על סברא חיצונה שאינ' נאמנת ובע"כ הא דנאמנת שלא בשעת ווסתה לומר טמאה אני הוא מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא וממילא מהני אמתלא אף שאינ' ניכר' לב"ד, אבל שוב ראיתי שז"א לפמ"ש רש"י בריש מס' גיטין וביבמות דפ"ח וביארו דעתו הר"ן ונ"י וכן קיי"ל בי"ד סי' קכ"ז סעיף ג' דהא דאין עד אחד נאמן נגד חזקה דוקא בשאתחזק איסורא בחדא חתיכה אבל בחתיכה ממני חתיכות נאמן אף דאיקבע איסורא נאמן לברר ה"ה היכי ששני חזקות סותרות זו את זו אף אי נימא דלא מסלקינן החזקות כמאן דליתנהו דמי ונשאר ספק השקול מ"מ נאמן ע"א לברר איזה חזקה אמת וכיון שיש לאשה חזקת טהרה י"ל לכן נאמנת בשעת ווסתה לברר איזה חזקה אמת אי חזקת טהרה או חזקה אורח בזמנו בא ומכ"ש אי נימא דמסלקינן החזקות נשאר ספק שקול דנאמן ע"א ולפ"ז מוכח כדברי תוס' במס' גיטין שם כפי הכוונה פשוטי' דנידה לא הוי דבר שבערוה דאי נימא כמ"ש בש"ות מעיל צדקה דנדה הוי דבר שבערוה קשה אמאי נאמנת למ"ד ווסתות דאורייתא אפי' כשהגיע זמן ווסתה לומר טהורה אני לפי מה שכתבתי בכלל ע"א בדבר שבערוה דעת כמה פוסקים מגדולי ראשונים זלה"ה שאין ע"א קם בדבר שבערוה אפי' בספק השקול כמו בממון דאין ע"א קם בממון אפילו בדבר שאין שניהם מוחזקים ודבר זה יבואר באי"ה בכללי עד אחד, מיהו בלאו דברינו הלז מ"מ יש לומר בפשיטות כש"ל שהי' מסופק מאיזה טעם נאמנת לומר טמאה אי מטעם שווי' נפשה ח"דא או מטעם נאמנות, שוב ראיתי לבעל קצ"הח ובס' חוות דעת שכתבו לפי דרכם פלפול בזה אי נאמנת האשה הוא מטעם שווי' כו' אף לא דרכם דרכי בפירוש הסוגי' כי הם כתבו פירוש אחר בסוגי' והמעיין יבין ההפרש, והנלענ"ד כתבתי:

ח מיהו כל זה כתבתי רק כנושא ונותן בהלכה כי ממשמעת לשון הפוסקים מורה שבעינן אמתלא הניכר' לב"ד שכן הוא, וגם בהאי כללא שכתבתי בשם הראשונים זלה"ה היכי דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אין הב"ד כופין רק לצאת ידי שמים אני חוכך מאד אם הוא בכל מקום כי מלשון הפוסקים בי"ד סימן א' ובכמה דוכתי לא משמע כן, וגם לפי הטעמים שכתבתי בכלל ה' משמע דהוי כעדים וכדבר ברור לכן דבר זה צ"ע גדול, ואולם קשה לי על מ"ש מחבר בי"ד סימן א' סעיף י"ג בטבח שעשה סימן בראש הכבש שהי' טריפה, ואומר שהי' טריפה ואח"כ אמר שכשר הי' ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח כשר כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן דהו"ל לבאר כמ"ש בא"העז סימן מ"ז דבעינן אמתלא שיהי' ניכר לב"ד שאומר אמת, ואולי יש לומר דסובר המחבר דוקא בדבר שבערוה החמירו אבל קשה מנלן לומר כן ועיין בש"ך שם ס"ק ג' שכתב וז"ל כמו שנתבאר בא"העז סימן קנ"ג ועיין בחושן משפט סימן פ' עכ"ל, ובא"העז שם סעיף ו' אי' שם דין דאמתלא רק בדעת י"א ויותר הו"ל להביא מ"ש בסימן מ"ז, וכפי הנראה סמך המחבר על מ"ש בא"העז שבעינן רגלים לדבר לדברי האמתלא:

ט ודע דיש להסתפק לשיטת הרמב"ם וסיעתו כפי הבנת המפורשים ראשונים זלה"ה בדבריו דבעינן שיהי' אמתלא הניכר לב"ד היכי שאמרה אשת איש אני ואח"כ חזרה ואמרה פנוי' אני אי גם באשה שאמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני בעינן אמתלא הניכר' לנו דהיינו ע"י עדים וכיו"ב, או דסגי כשניכר' לבעל כיון דהוא ענין הנוגע לעצמו סגי כשיוודע לו ראי' לדבריה ולכאורה משמע כן דרחוק למצוא באשה נדה אמתלא שיהי' ניכר וראי' לדבריה כי אם על פי הבעל שיודע וכן משמע מלשון רמ"א בי"ד סימן קפ"ה להמעיין. שם ולפי זה הי' אפשר לומר אפי' לפי מה שצדדתי לעיל דלא בעינן אמתלא הניכר' לב"ד וה"ה דלא בעינן אמתלא הניכר' לבעל היינו היכי שאין הבעל מאמין לדברי אשתו שאמרה טמאה אני לך ולא אסרה על עצמו משעה שאמרה לו דהאיסור דרמי' עלי' הוא רק משום דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא אסור לבעל לשמש עמה כי לא הוי הפקעת שעבוד כיון שהוא רק לזמן סגי באמתלא שאינו ניכר' לנו ולבעל רק ניכר' לה כיון שלפי דבריה הוי אמתלא כיון שהאיסור הוא משום לתא דידה סגי כשהיא אומרת בברי שיודעת האמת שמותרת משא"כ היכי שהבעל מאמין לדבריה ואסרה על עצמו כשאמרה טמאה אני לך ע"י שפרסה נדה דבכה"ג שווי' נפשה חתיכה דאיסורא כדמוכח במס' קדושין דף ס"ו ע"א דהיכי דמאמין להעד שווי' נפשיה ח"דא וה"ה וחל האיסור עליו מצד עצמו צריכה אח"כ לומר טענה ואמתלא שיהי' ניכר' גם לבעל כדי שיוכל לצאת ידי שמים, וי"ל שכן הי' המעשה בשמואל שהי' מאמין לאשתו ולכן לא עביד שמואל עובדא בנפשי' כיון שהאמינה מתחיל' חל האיסור עליו ובעינן אמתלא הניכר' לבעל וכפי מ"ש תוס' לא הי' ניכר' האמתלא לשמואל ולאחר העיון ראיתי בש"ות מוהרי"ט ספר ב' סימן א' בחלק א"העז דף ל"ד ע"ד בסופו ראי' לדברינו היכי שבעל מאמין לאשה אין יכול לסמוך על אמתלא שלה כי אם כשיש לו ראי' שהאמת כדבריה באמתלא שאומרת וצ"ע בכל זה לדינא כי ענינים אלו המה כהררי' התלוי' בשערה:

פרט ד

יבואר היכי דעשה מעשה המורה לאיסור ל"מ אמתלא לחזור:

י בטור יורה דיעה סימן קפ"ה כתב וז"ל כתב הרמב"ן הוחזקה נדה בשכונתיה ואח"כ אמרה טהורה אני אפי' נתנה אמתלא לדבריה כו' אינה נאמנת ע"כ ר"ל כיון שראינו לובשת בגדי נדותה הוי כאילו ראינו שראתה דאז אינה נאמנת לומר לא ראיתי ותימא הוא וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותיה מבשאומרת בפירוש טמאה אני שנאמנת שוב לומר טהורה אני ע"י אמתלא ע"ש וכתב בית יוסף שבעיקר קו' הטור כבר הרגיש רשב"א בתה"הא ותי' משום בושה או אונס מיקרי ואמרה טמאה אבי אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדות אינה לובשת וכן קיי"ל בש"ע יו"ד סימן קפ"ד ס"ג ועיין בטו"ז ס"ק ב' וש"ך ס"ק ה' א"כ מוכח היכי דנעשה מעשה ל"מ אמתלא ובש"ות מוהר"י מטראני ז"ל ספר ב' סימן א' דף ל"ה ע"א חלק א"העז הביא ראי' לסברא הלז מהא דתנן במס' כתובת דף ק"ט ע"א העורר על השדה והוא חתום עליו בעד דסוברים חכמים דאיבד את זכותו ובמס' ב"ב דף למ"ד ע"ב בההוא דא"ל אית לי סהדי דאתית אמלכי בך כו' אמרינן דמצי לומר השני נח לי והראשון קשה הימנו ומסיק אפילו תימא רבנן דיבורא עביד אינש דמיקרי ואמר מעשה לא עביד אע"ג דטעמא דשני נח לי טעמא רבה הוא והוי אמתלא, מ"מ מש"ה לא הוי לי' למיעבד מעשה ולמיחתם יע"ש ועיין מ"ש בש"ות נודע ביהודא חלק א"העז במהדורא קמא סימן י"א:

ולענ"ד יש להביא ראי' מסוגי' הש"ס במקומו לשיטת רשב"א ורמב"ן דהנה כתבתי בפרט ד' מה דקשה על לשון הש"ס שם במעשה שהי' ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת שלשון אם אינו מדוייק דהא ר' אחא סיפר להם שאמרה האמתלא והו"ל לומר הואיל או שהו"ל לקצר בלשון ולומר נאמנת וגם אינו מדויק לשון לדבריה שהוא מיותר, ונראה דהנה אי' בש"ע א"העז סימן כ"א סעיף ב' לא תלכנה בנות ישראל פרועת ראש בשוק אחד פנוי' ואחד אשת איש וכתב ב"ש בס"ק ה' היינו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותר, וכן אי' בש"ע א"ח סימן ע"ה סעיף ב' בתולות שדרכן לילך פרועת ראש מותר ואף שמגן אברהם בס"ק ב' תמה ע"ז ממה דאי' בש"ע א"העז הנ"ל ולא ניחא לי' בחילוק שחילק הבית שמואל (ותמהני על הב"ש שלא הביא דבריו) וכתב היכי דסותרת קליעת שערן אסור אף בפנוי' מ"מ מודה היכי שאינה סותרת מותר ובאשת איש אסור ועיין ש"ות שבות יעקב חלק א' סימן ק"ג, והנה במה דאי' בש"ס שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני בלשון פנוי' יש לפרש או שאמרה בתולה אני או שאמרה גרושה או אלמנה אני ובמתני' מאמרה אשת איש הייתי לשון הייתי מורה שאח"כ איננה יכולה לפורשה גרושה אבל היכי שאמרה אשת איש אני מורה שעדיין היא א"א כשאמרה אח"כ פנוי' אני בע"כ הוי חזרה ויש לומר ב' פירושים בחזרתה ובעינן אמתלא לדבריה הראשונים, ובזמן הש"ס הי' המנהג שבתולות הי' הולכים בפרועת ראש כדאי' בדף ט"ו ע"ב במס' כתובת, והי' ניכר בין בתולה לנשואה, ואפשר הי' עוד סימן במלבושים שהיו ניכר בין בתולה לא"א ומעתה אם עשתה מעשה והולכת כדרך הנשואה לא מהני אמתלא, ואולם ה"מ כשאמרה פנוי' אני שעדיין היא בתולה ל"מ אמתלא כיון שעשתה מעשה לכסות ראשה, אבל אם כוונתה במאמר פנוי' אני היינו אלמנה או גרושה והיא ג"כ הולכת בכיסוי ראש כנשואה לא הוי מעשה ונגד דיבורא בעלמא מהני אמתלא וכבר נתבאר במג"א וב"ש שלשון פנוי' כולל בתולה או אלמנה וגרושה, וא"כ א"ש כשאמרה פנוי' אני אינה נאמנת אי' אח"כ בברייתא אם נתנה אמתלא לדבריה לדבריה דייקא שהי' דיבור גרידא ולא מעשה מהני אמתלא וכן מובן לשון רבה בר ר' הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה דמיירי באופן שלא עשתה מעשה והי' רק דיבורא בעלמא ואח"כ הביא מעשה באשה כו' וזו הלכה וכו' ולא הי' יודעים חכמים אי הוי מעשה או דיבורא בעלמא ולכן אמרו אם נתנה אמתלא לדבריה דייקא ובזה מובן אח"כ דברי שמואל ששייל לרב באמרה טמאה אני לך אם יכולה לחזור ע"י אמתלא אבל לא הי' אומר לו אם לבשה בגדי נדות ג"כ לכן השיב אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת לדבריה דייקא ולא מעשה וא"ש ומדוייק היטב שוב מצאתי בספר שאלתות דרב אחאי גאון בשאילת שלום להרב הגאון אמיתי מוהר"ר ישעי' ברלין ז"ל בדף נ' ע"ב בס"ק ק"ח שכתב קצת כדברינו בדיוק לשון לדבריה והנאני שכוונתי לדעת הגדול, ודומה לסברא זו דלא מהני אמתלא היכי דעשה מעשה כתב בתשובת הר"אש כלל ס"ה הובא בש"ך ח"מ סימן פ"א ס"ק מ"ה שכתב כיון דאיכא כתב ידו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן הכי אלא בדיבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני ושכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי, אבל היכי שכתב ידו או אחד כתב והוא חתם בחתימת ידו ניכרת ומתקיימת כולי האי לא עביד שלא להשביע את בניו ובש"ך פי' אפי' שכת"י הוא תחת ידו ואף שטענת שלא להשביע הוא אמתלא משמע שנגד מעשה לא מהני אמתלא, מיהו יש לדחות בפשיטות להמעיין שם, ובש"ע חושן משפט סימן פ' סעיף ב' כתב יש אומרים שלאחר שכתב טענתו בשטר אין יכול לחזור ולטעון ואפי' בנותן אמתלא ולכאורה משמע שמיירי שהוא בעצמו כותב יש עושה מעשה לכן אין יכול לחזור כ"כ בסמ"ע ס"ק יו"ד דכל דכתב ודאי מידק דייק בטענתו אך הרמ"א כתב ויש אומרים דהב"ד יכתבו הטענות כדי שלא יוכל לחזור ולטעון, מורה אף שהוא בעצמו לא עשה מעשה רק שנעשה מעשה על ידו אין יכול לחזור אפי' ע"י אמתלא ואפשר מ"ש הש"ך בי"ד סימן א' סע"ק מ' לעיין מ"ש בח"מ סימן פ' כוונתו למה שמוכח משם דהיכי דעושה מעשה ל"מ אמתלא כי אח"כ רמז לעיין מ"ש בסי' קכ"ו ששם הקשה קו' זו מלבישת בגדי נדה שכתבו דל"מ אמתלא, ובישוב הקו' עיין בטו"ז וש"ך:

יא ואולם בטורי זהב סימן קפ"ה סק"ב כתב לתרץ קו' הטור באופן אחר בשם רבינו הגדול מהר"ל מפראג זצ"ל דלכן הוחזקה נדה בשכונתי' ל"מ אמתלא דלא כ"ע ידעי מן אמתלא משא"כ באומרת לבעלה טמאה אני לך אפשר שסמכה עצמה שתאמר אח"כ אמתלא וכתב בטו"ז על זה ולמדתי עוד מזה דאפילו באומרת יש חילוק דאם אמרה בפני רבים שהיא טמאה לא מהני אח"כ אמתלא ע"כ כתבו הפוסקים אמרה לבעלה טמאה אני דאין הדין כן אלא באמרה לבעלה לחוד ע"ש והתמי' מבוארת מסוגי' דכתובת שם דאיתי במעשה שקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה מקודשת אני ולאח"כ חזרה מהני אמתלא אף שאמרה כן בפני רבים, וכבר קדמני בזה כבוד אאמ"ו הגאון כרו יאיר בש"ות שמן רקח ח"א סימן מ"ג, ובס' חוות דעת סימן קפ"ה סע"ק ה' ונראה לי להצדיק דברי הטו"ז דעיקר טעם של הטו"ז הוא דאיך סמכה על מה שאמרה בפני רבים כי מי יפרסם אח"כ האמתלא וכשיראו השכנים שאינה מחזקת עצמה בנדה עם בעלה ותשאר אצלם בחשדא ואף אי תאמר להם אולי לא יקובל האמתלא אצלם כי לא כל הדיעות שווית ותהי' מוחזקת אצלם לעבריינית ואנן סהדי שאין אדם חפץ להיות מוחזק ברשע אצל העולם דמהאי טעמא כתבו הראשונים זלה"ה שאין אומרים מגו היכי שיצטרך לטעון טענה שעבר עבירה, שאין אדם חפץ להשים עצמו רשע משא"כ באשה שאמרה מקודשת אני כיון שאם תרצה אח"כ להנשא תצטרך לבואה בפני ב"ד ומילתא דנעשה באפי תלתא אי' לי' קלא כדאי' בהרבה דוכתי וידעו כ"ע האמתלא וגם לא יחשדו העולם כיון שב"ד יאמינו לדברי האמתלא לא יהרהרו העולם אחר פסק דין היוצא מב"ד ובודאי יאמרו שב"ד דקו היטב במה שהורו שמותרת סומכת האשה על זה שתוכל אח"כ להפקיע א"ע מחשדא ודוקא באשה נדה דאח"כ כשתרצה לומר טהורה אני לא באתה לב"ד ואף אם תבוא לחכם כיון דחכם אחד מורה בדיני נדה לא יתפרסם לכ"ע משא"כ בדבר שבערוה ועיין ברמ"א סימן י"ז סעיף ל"ט דצריך ב"ד (ועיין בח"מח סע"ק ע"ח וב"ש סע"ק קכ"ד) כיון שצריך שלשה מילתא שנעשה באפייהו אי' לי' קלא וכמו שהאיסור הי' מפורסם יתפרסם ההיתר וידעו שב"ד הורו להתיר סומכת על זה לאמור אף בפני רבים ומדוייק הש"ס אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן, מורה שהיו הרבה חכמים כי להתיר דבר שבערוה צריך ב"ד וא"ש כנלענ"ד ובגוף דברי הטור הנ"ל האריך מאד בספר באר שבע בש"ות שבסוף הספר דף צ' באריכות גדול ודבריו נכונים ועיין בס' סדרי טהרה ואין כאן מקומו:

פרט ה

יבואר דין אשה שאמרה בפני בית דין אשת איש אני אם יכולה לחזור לאחר כדי דיבור ע"י אמתלא וגם יבואר אב שאמר קדשתי את בתי אם יכול לחזור ע"י אמתלא:

יב בספר הפלאה בקונטרס אחרון לקדושין סימן מ"ז כתב וז"ל בסוגי' דכתובת איתא הטעם משום דשוויתה לנפשה חתיכה דאיסורא, משמע לכאורה דדוקא כשאמרה היא בעצמה נתקדשתי, אבל האב שאמר קדשתי את בתי דלא שייך שוי' נפשי' ח"דא יוכל לחזור בו אבל באמת ז"א דכל מקום שעד אחד נאמן אין יכול לחזור כדאי' ביו"ד סימן א' סעיף י"ג וכן משמע מהא דדריש שם מקרא את בתי נתתי לאיש אסרה הזה התירה דגבי אב בעינן נמי תוך כדי דיבור דוקא, ולכאורה הי' נראה דגבי אב כיון דהימנה רחמנא כמו עדים דינו כעדים שהעידו בבית דין שאינם יכולין לחזור ולהגיד אפילו כשנתנו אמתלא כדאיתא בח"מ סי' כ"ט, אך נראה העיקר בזה כמ"ש בחידושי בסוגי' שם דעיקר החילוק הוא אם העידו בב"ד בתורת עדות לא מהני אמתלא, והכא מיירי שלא העידו בב"ד בזה אין איסורא אלא משום שווי' נפשה ח"דא ולהכי מהני אמתלא וצ"ע בזה שלא חילקו הפוסקים עכ"ד, ובחידושיו לכתובת בקו' הש"ס שם והא שויתה נפשה ח"דא כתב דיש לדקדק דאפילו בלא הך סברא דשווי' נפשה כו' תיפוק לי' כיון דנאמנת לומר אשת איש אני הואיל ובידה לקדש את עצמה הוי לי' כעד אחד שאומר נתנסך יינך או טבח שאמר על בהמה שהיא טריפה דאינו נאמן שוב לחזור מדבריו ולומר שקר העדתי כדאי' ביו"ד סימן א' וסי' קכ"ז א"כ ה"נ כיון שאמרה אשת אים אני הרי היא כעד אחד ונאמן באיסורן היאך יכולה לחזור בה וצ"ל בדוחק דעדיפא מינ' קמקשה, מיהו צריך להבין למה מועיל כאן אמתלא, ובעדים קיי"ל בח"מ סימן כ"ט דאפילו נתנו אמתלא וטעם לדבריהם אינם נאמנים לחזור וכן איתא לעיל בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות כו' משמע דאפילו נתנו אמתלא לדבריהם אין נאמנים אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דנאמנים במגו דאי בעו שתקו וצריך לחלק בין כשהעידו לפני ב"ד אין יכולים לחזור אפי' באמתלא ובין עד אחד שאמר שלא בפני ב"ד אע"ג דנאמן יכול לחזור על פי אמתלא יע"ש:

ומכאן נתחדש דין הנ"ל היכי שאמרה אשה בפני ב"ד שהיא א"א כיון שיש לה שם עד שנאמנת מטעם שבידה לקדשה לא מהני אמתלא דבעד שהעיד לפני ב"ד אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו ע"י אמתלא ולענ"ד נראה דאין לאשה הלז דין עד אחד כיון דקיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים ולדעת הר"ן במס' גיטין דף ס"ג ע"ב וסיעתו אפי' בדבר דלא אתחזק איסורא או התירא לא קם ואפי' לחולקים מודו שלא קם נגד חזקה אפי' למ"ד דקם באיסורין נגד חזקה, והכא אומרת האשה נגד חזקת פנוי' ול"ד לטבח ויין אף שבהמה יש לה חזקת היתר משנשחטה וכן היין וכמה פוסקים סוברים שאפילו באיסורין לא קם נגד חזקה הטעם משום דהוי בידו או שהיה בידו כדאי' בגיטין דף נ"ד ע"ב, ומבואר בש"ך בסי' קכ"ז סק"א שכתבו הראשונים זלה"ה הטעם לשיטת רש"י משום מגו ולהר"אש כיון שנתנו בידו לשמרו הוי כבעליו משא"כ הכא לא שייך הטעם דבעליו, וגם לא שייך טעמא דמגו דבידה לקדשה דלא דמי לבעל שאמר גרשתי את אשתי למ"ד במס' ב"ב דף קל"ד דנאמן משום דבידו לגרשה בעל כרחה ואף דצריך עדים כתבתי בכלל נאמנות בעל דבר כיון שאין צריך רק הדיוטות שכיחי ועיין במס' שבת דף מ"ו ע"ב ומה דהקשה משנה למלך בפ"ד מבכורות ה"א מסוגי' דמס' קידושין דף ס"ב ישבתי במקום אחר וע"ע במשנה למלך בפ"ג מיבום הלכה א' משא"כ הכא בקידושין כיון שצריכה דעת האיש לא הוי בידה כמ"ש בתוס' ישנים דף כ"ב שם בד"ה מניין וז"ל תימא מה צריך קרא דנאמן תיפוק לי' דנאמן הואיל ובידו לקדשה כדאי' ביש נוחלין בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה וי"ל דהכא אין בידו כל כך דשמא לא ימצא אדם שיקדשנה להכי איצטריך קרא יע"ש ועיין במס' קידושין דף פ"ד ע"א ובס' קרבן העדה שם ולכן אינה נאמנת מצד שעד אחד נאמן בדבר שבערוה היכי שהוא בידו רק מטעם שווי' נפשה ח"דא ושפיר מקשה הש"ס והא שווי' נפשה ח"דא ולק"מ בפשיטות קו' הגאון זלה"ה ואכתי הי' מקום לומר כיון דגלי תורה שאב נאמן לאסור את בתו כשאמר קדשתי לפלוני היכי שהיא עדיין קטנה או נערה שבידו לקדשה וילפינן מקרא דאת בתי נתתי לאיש כדאי' שם, יש לומר לכן אמרה תורה שנאמן כיון שבידו לקדשה ומ"מ לא קשה כקו' הש"ס שם למה לי קרא סברא הוא כמ"ש תוס' כיון שאין הסברא פשוט כל כך כיון דיש מקום לומר דלא הוי בידו אולי לא ימצא מי שיקדשנה וכיו"ב כתבו תוס' במס' שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה אבע"א וקמ"ל הקר' דזה הוי בידו דמן הסתם ימצא בכל העולם אחד מי שיקדשנ' וכיון וכיון דדרשינן טעמא דקרא דגלי תורה דזה הוי בידו ה"ה באשה עצמה שאמר' נתקדשתי ג"כ נאמנת מתורת עדות דמיקרי דבר שבידה ואף דלא קיי"ל כר' שמעון דדריש טעמא דקרא י"ל בכה"ג דרשינן כיון שאין סותר משמעות הקרא וכמ"ש תוס' במס' סוטה דף י"ד ע"א בד"ה ברי כן הי' נראה ללמד זכות על הגאון זלה"ה שיהי' דבריו נכונים ואולם מלבד דנראה להמעיין במס' קדושין דף ס"ד שאב נאמן מצד גז"הכ ולא מטעם שבידו לקדשה אף גם מוכח להיפך שבע"כ כשאמרה בפני ב"ד נתקדשתי אין לה דין עד אחד רק מטעם שווי' נפשה ח"דא דאי' שם בדף ס"ג ע"ב אבעי' להו באב שאמר קדשתי את בתי מהו לסקול על ידו אם זינתה אח"כ רבא אמר אין סוקלין משום לקטלא לא הימנה רחמנא לאב ר' אסי אמר סוקלין לכולה מילתי' הימנה רחמנא לאב אמר רב אסי ומודינא שאם אומרת נתקדשתי אין סוקלין כו' לאב הימנה רחמנא לדידה לא הימנה וכתב רש"י בד"ה לדיד' ולענין איסורא טעמא אחרינא משום דשויתה לנפשה ח"דא יע"ש משמע להדי' אפי' באמרה בפני ב"ד נתקדשתי אינה נאמנת מצד עדות כמו אב דאל"כ הו"ל לפרש ולומר גווני שסוקלין ובע"כ משום דאין לה נאמנות כלל מטעם נאמנות עדות רק מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא, וחידוש הוא שחידשה תורה שיהי' האב נאמן ולא דרשינן טעמא דקרא ולכן סתמו הפוסקים כי אפי' אמרה בפני ב"ד א"א אני יכולה לחזור אפי' לאחר כדי דיבור כשיש לה אמתלא לדבריה, כן נלע"ד לולי דבריו ז"ל:

יג אמנם עדיין יש לנו לברר הדברים כי מ"מ דבר גדול דיבר שנ"מ טובא לדינא בעד דעלמא אי יכול לחזור ע"י אמתלא וגם ראוי לברר דין זה היכי שאב אומר קדשתי את בתי בפני ב"ד אי יכול לחזור כשנותן אמתלא לדבריו, ואולם כבר קדמו בזה בש"ות מוהריב"ל כלל ו' סימן מ"א שכתב וז"ל כתוב בתשובת חכמי פרובנציי', במעשה שהי' על איש אחד שהוציא קול שקידש את בתו בעודה קטנה ונשבע שקדשה לפלוני בן פלוני ואח"כ עמדה זאת האשה ונשאת לאחר, וכשאלו לחכמי פרובנצייא וצרפית וקצת מהם הי' אומרים לחלק דוקא באשה אמרו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת אבל לא באב משום דאי' בקידושין דף ס"ג ע"ב לאב הימנה רחמנא לדידה לא הימנה רחמנא וכיון דהאמינה רחמנא לאב בבתו כשני עדים לא מהני אמתלא לחזור כמו בעדים דאמרינן כיון שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים אפי' כשנותנים אמתלא רק היא שאינה נאמנת רק משום דשוי' נפשה ח"דא מהני אמתלא יע"ש:

ובע"כ מיירי שהוציא קול בב"ד דבחוץ לב"ד אפי' עדים חוזרים ומגידים:

יד ונתתי אל לבי לעיין בשיטת שאר פוסקים אי אית להו האי כללא שכיילו חכמי פרובנצייא, וראיתי שהדבר צריך עיון גדול לדינא כי רבו החולקים ע"ז רבינו בית יוסף ביו"ד סימן א' כתב בשם תשובת תשב"ץ וכן יסד להלכה שם סעיף י"ג וז"ל טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהי' נראה שהוא טריפה וגם הי' אומר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר הי' ולא אמר אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו כשר כיון שנותן אמתלא לדבריו יע"ש:

ומבואר בבית יוסף שם שכתב הטעם כהאי דכתובות דכ"ב דקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים ואף שטורי זהב שם בס"ק כ"ג הניח דין זה בצ"ע הטעם משום דעשה מעשה, אבל אם הי' רק אמירה בעלמא מודו כ"ע דיכול לחזור ע"י אמתלא ועיין בש"ך סי' קכ"ז ס"ק י"ט ובסי' קפ"ה טו"ז ס"ק ב' וש"ך ס"ק ה' וגם משמע להדי' להמעיין שם לכל הפוסקים אפילו באמירה לבד בעי אמתלא רק דמחבר קמ"ל רבותא אפי' במעשה מהני אמתלא וכיון שסתמו דבריהם משמע דאיירי בכל גווני הן כשאומר חוץ לב"ד דע"א באיסורין היכי שנאמן אין צריך להעיד בפני ב"ד, והן אם אמר כן בפני ב"ד ג"כ יכול לחזור באמתלא ומוכח דחולקים על סברת הגאונים זלה"ה שסוברים דוקא היכי דהאיסור הוא משום שווי' נפשה ח"דא מהני חזרה ע"י אמתלא אבל היכי שנאמן מטעם נאמנות עד אחד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' ע"י אמתלא והא בהאי דטבח נאמן מטעם באמנות עד אחד באיסורין בדבר שהי' בידו ומ"מ יכול לחזור ע"י אמתלא:

טו אבראי לאחר העיון ראיתי שיש לעיין טובא בהאי דינא דטבח ונברר מקור הדברים בהאי כללא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, רבינו בית יוסף בטור חושן משפט סימן כ"ט הביא לשון תוספתא בסנהדרין וירושלמי בפרק ב' דכתובת וז"ל וכן העדים שהעידו בין לטמא ובין לטהר בין לרחק ובין לקרב בין לאיסור ובין להיתר בין לפטור ובין לחיוב עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אינם נאמנים עכ"ל וכן אי' בכמה דוכתי בש"ס כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכתב בטוש"ע שם סעיף א' אפילו כשנתנו אמתלא לדבריהם לא יכולין לחזור ולהגיד אחר כדי דיבור וראייתם מסוגי' דסנהדרין דרין דף מ"ד ע"ב ורבינו הטור כתב וז"ל אחר שנחקר עדותן בב"ד אין יכול העד לחזור בו ולומר דבר שסותר עדותו יע"ש וביאר הבית יוסף דלשון נחקר לאו דוקא כי בדיני ממונות דבטלו דרישה וחקירה העלה הר"ן בתשובה סימן ל"ד כיון שנגמר עדות בב"ד ואין צריכין עוד לדבריו אינו יכול לחזור ולהגיד דבר שסותר עדותו ולכן דק בשולחנו הטהור וכתב בסעיף א' אחר שהעיד העד בב"ד אין יכול לחזור וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק א', והר"ן בתשובה סימן מ"ז כתב שם וז"ל תחילה אני דן על מה שאמר העד הראשון חוץ לב"ד מהיא זקוקה ליבם אם יש לסמוך עליו במה שהעיד בב"ד ששמע זה זמן רב שמת מי אמרינן כיון דבעדות אשה אין צריך שיעיד העד בב"ד וכי היכי דבעדות שנתקבל לפני ב"ד אמרינן כיון שהגיד שוב אינן חוזר ומגיד ה"נ בעדות זה כיון שהגיד חוץ לב"ד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' בב"ד או דלמא אפ"ה כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פי שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאין אדם מדקדק במה שאמר חוץ לב"ד ומסתברא דהכי הוא קושטא דמילתא שאפי' בעדות אשה אפי' שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פי שמכחיש דבריו הראשונים ויש ראי' לזה מאותה ששנינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאיסור בין להיתר בין לזכות בין לחיוב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אין נאמנים הרי שכללו כאן כל מיני עדיות אפילו אותן שאין צריכין שיהי' נעשין בפני ב"ד שהרי שנינו בין לאיסור בין להיתר, ואפ"ה אמרינן שאע"פי שהעידו בב"ד כל שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו היינו לפי שאין העדים מעידים עד שעת גמר עדותן בב"ד וזו ראי' שאין עליה תשובה עכ"ל והמעיין שם יראה מבורר דעתו אף באיסור והיתר וכיו"ב שאין צריך דרישה וחקירה מ"מ כל זמן שלא גמרו עדותן בב"ד יכולין לחזור ולהגיד אף כשאין נותנין אמתלא לדבריהם, ואולם היכי שהעידו בפני ב"ד דאין יכולין לחזור אפי' ע"י אמתלא משמע מפוסקים בח"מ סימן כ"ט לאו דוקא ב' עדים לממון ה"ה עד אחד שקם לשבועה כשגומר עדותו בב"ד אין יכול לחזור כדי דיבור אפילו על ידי אמתלא דעד אחד לשבועה הוי כמו שנים לממון וראיתי בספר כנסת הגדולה בחושן משפט בהגהות הטור בסימן כ"ט סע"ק ה' שכתב וז"ל אמר המאסף מסופק אני שהעד שהעיד בב"ד ועדיין לא העיד השני אם יכול לחזור דדילמא לא אמרינן דאין יכול אלא דוקא כשהעידו השנים אין יכול לחזור בו האחד, או דלמא אין יכול לחזור בו דכיון שהעיד הוא הרי נחקרה עדותו ואין יכול לחזור ולשון ירושלמי ותוספתא דתני בלשון רבים וכן עדים כו' וכן לשון הטור מוכח דבעינן שיעידו שניהם בב"ד אבל לשון רמב"ם בפ"ג מעדות ורבינו בית יוסף בספרו הקצר תפסו לשונם בלשון יחיד וכתבו אחר שנחקר העד ולדבריהם לשון עדים הנ"ל קאי אעדים דעלמא וכ"כ בסמ"ע בסוף סימן זה דעדות בעל פה אפילו אחד אין יכול לחזור יע"ש ונראה מרהיטת לשונו אפילו לפי מה שהי' מסופק היינו היכי שהי' ב' עדים לענין ממון יש לומר כל זמן שלא העיד השני ג"כ לא נגמר עדותו כיון שעד אחד לא קם לממון וכל אחד צריך לחבירו אבל בעד אחד לשבועה ובכל מקום דמהני עדות עד אחד מיד אחר שנגמר עדותו בב"ד אין יכול לחזור ולהגיד אפי' כשנותן אמתלא אך ממ"ש בסוף להביא ראי' מסמ"ע משמע קצת שספיקו הי' אפי' בעד אחד לשבועה כי דברי הסמ"ע הם בסימן מ"ו סעיף ל"ח על מ"ש רמ"א בשם ריב"ש הא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינם יכולים לחזור דוקא שנים אבל עד אחד החתום בשטר יכול לחזור וכתב הסמ"ע בס"ק ק"ח וז"ל דאין ב"ד חוקרין על עד אחד ועיין לעיל בסי' כ"ט דבעדות על פה אין יכול לחזור ולהגיד עכ"ל, הרי דמיירי אפילו בעדות עד אחד דומי' דעדות בכתב משמע דספיקו הי' אפילו בעד אחד ואולם יש לדחות דכוונתו להביא ראי' דתיבת עדים הוא לאו דוקא ויהי' איך שיהי' עכ"פ לבתר דאבעי' הדר קפשיט לי' שאין יכול לחזור ולהגיד וכן מבואר להדי' בש"ך סימן מ"ו סע"ק קי"ט במה שתמה שם על רמ"א הנ"ל כיון דקיי"ל כרמב"ם דעד אחד בכתב זוקק לשבועה א"כ הו"ל כהעיד בעל פה והיאך יוכל לחזור יע"ש הרי להדי' דסובר דעד אחד בעל פה לענין שבועה כשגומר עדות בב"ד אין יכול לחזור ולהגיד כמו בשני עדים ולא מהני אפילו אמתלא כיון שלא חילקו הפוסקים שם בזה דוק ותשכח כדברי ומה שדייק הכנסת הגדולה מלשון עדים אינו דיוק כמ"ש הר"אש במס' ב"מ דף ג' ע"ב סימן ג' דאינו דיוק דפירושו עדות המועלת לו, ועיין בספר פלפלא חריפתא לבעל תוס' יו"ט שמביא ראי' לזה ממס' כריתות דף י"א ע"ב דאי' שם אמרו לו ופירושו עד אחד ובזה מובן כוונת בית יוסף בחושן משפט סימן ע"ה בבדק הבית במה שהשיג על הסמ"ג שמביא ראי' מירושלמי מלשון עדים וכתב ב"י דיש לדחות וכוונת להנ"ל:

העולה משמע מסתימת הש"ס ופוסקים וכ"כ להדי' בסמ"ע וש"ך דאפי' עד אחד כשהעיד בעל פה אין יכול לחזור ולהגיד כשהעיד בב"ד ואפי' ע"י אמתלא וא"כ קשה על האי פסקא דטבח הנזכר ביו"ד סימן א' במאי עסקינן אי אמר הטבח בפני ב"ד שהוא טריפה אמאי מהני אמתלא כנ"ל ואי אמר כן חוץ לב"ד למה לי אמתלא להימן אפילו בלא אמתלא להיות חוזר ומגיד כמ"ש בש"ות הר"ן הנ"ל אפי' היכי שאין צריך להעיד העד בב"ד מ"מ היכי שהגיד חוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד אפילו כשלא נתן אמתלא לדבריו ואין לומר דמיירי שאמר כן בב"ד רק לפמ"ש בפרט ג' דבעינן אמתלא הניכר לב"ד שיש ממש באמתלא כמ"ש הראשונים זלה"ה ועיין בסימן מ"ז סי' ד' ואפשר מ"ש הש"ך בס"ק מ' כמו שנתבאר בא"העז סימן קנ"ב כוונתו למש"ש בסעיף ו' דבעינן אמתלא הניכר לב"ד כמו התם ועמ"ש שם בס"ק ח':

ויש לומר אמתלא כהאי מהני לחזור ולהעיד אפילו כשהעיד בב"ד והא דכתב בטוש"ע ח"מ סימן כ"ט דלא מהני אמתלא מיירי היכי שלא ניכר לב"ד שיש ממש באמתלא אבל זה אינו דהא מקור הדין כתב בבית יוסף שם דילפינן מהא דאיתא בסנהדרין דף מ"ד ע"ב אע"ג דיהבי טעמא למילתא כמעשה דבעי מיכסא, ומבואר ברש"י שם ד"ה דבעי' דקרובים של מכשפות שהרגם בנו של שמעון השטח העידו על בנו של שמעון שחייב מיתה ואח"כ חזרו ונתנו אמתלא לדבריהם שהי' מחמת שנאה, א"כ גם אמתלא זו הי' ניכר לב"ד שיש ממש כי אפילו באמתלא דאשת איש לא הוי הוכחה וידוע לב"ד שהאמת הוא כן רק שהי' נראה להם כמ"ש בחי' רא"ה להדי' שם, וכמו במעשה שעמדו עליה בני אדם שאינם הגונים כו' דהוי אמתלא שיש בה ממש מחמת שנראה לב"ד שכן הי' אף דלא מוכח בבירור שכוונתה הי' לזה מ"מ מהני וה"ה אמתלא כזו הוי אמתלא שיש בה ממש דנראין הדברים לב"ד שמחמת שנאה עשו כן כי הי' ידוע לב"ד שהרג לקרובים ואפ"ה ל"מ בעדים ודוקא היכי דמוכח שטעו העדים כמ"ש בטור ומחבר שם שמעיד לחובתו של המביא יכול לחזור ולהעיד דמסתמא אין אדם מביא עדים לחובתו אבל בלא"ה אף שניכר לבית דין שיש ממש באמתלא לא מהני היכי שאין לנו הוכחה ברורה שטעו והא מוכח בהאי דכתובת דף כ"ב באשה שאמרה א"א מהני אמתלא שנראה לב"ד שיש ממש אף שאין להם הוכחה ואמתלא דטבח כתב בתשב"ץ דדמי לאמתלא זו, וא"כ הדק"ל:

ולישב דעת המחבר וסיעתו נראה דבע"כ ס"ל דיש לחלק בין ע"א באיסורין לע"א בשבועה דשאני ע"א בשבועה דאי' בסנהדרין דף כ"ג דלענין שבועה מיהמן כבי תרי, ועיין הר"ן במס' שבועות דף מ"ה ע"ב שדחה ראיות הר"י מגא"ש דסובר דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה דאל"כ היאך עד אחד קם לשבועה והא איכא מגו דאי בעי אמר החזרתי, וכתב דליכא ראי' דעד אחד לשבועה כשנים לממון וכדאמרינן כל מקום דשנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכי היכי דלא אמרינן במקום עדים ה"נ לאפטורי משבועה וכיו"ב כתב הש"ך בחושן משפט סימן פ"ז סע"ק ט"ו למאן דאמר דעד המסייע אינו פוטר משבועה עד בתרא שרוצה לפטור נגד ע"א המחייב שבועה הוי כחד לגבי תרי ורחמנא הימנה להאי סהדא כתרי לחייב שבועה דאורייתא, לכן יש לו דין שני עדים שאין יכול לחזור ולהגיד אפילו באמתלא אבל בעד אחד באיסורין אף שנאמן לא הימנהו כבי תרי לכן יכול לחזור ולהגיד אפילו כשמעיד בב"ד כשאומר אמתלא, אף שדברי המחבר סתומין מ"מ ההכרח לומר שאיירי כשאומר הטבח בב"ד, וא"כ לפ"ז חולקים תשב"ץ ומחבר וסיעתו על מוהריב"ל הנ"ל שסובר שאב יש לו דין שני עדים שאין יכול לחזור ולהגיד ע"י אמתלא כיון שהעיד בב"ד:

טו אמנם אכתי קשה על מחבר וסיעתו, לפי מאי דאי' סם בש"ע סעיף י"ד בשוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחיש עד אחד בהכחשה אינו כלום ושחיטה השירה ומקורו ממוהרי"ק כמ"ש בטו"ז ס"ק כ"ח הטעם דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כשנים וה"נ האמינה תורה להשוחט שיהי' כשנים אבל מוהרש"ל חולק ע"ז וסובר כריטב"א דדוקא בעדות אשה הוא כשנים אבל בשאר איסורין הו"ל כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחזקת איסור עומדת על כן בהמה זו אסורה לכל וכן הובא בש"ך ס"ק מ"א, ועיין בנמוקי יוסף במס' יבמות דף פ"ח ע"א שמסביר לסברא זו וז"ל נראין הדברים כדברי ר"י זלה"ה שאמר דוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן שנים והאמינהו לזה כשנים אבל באיסור בעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינהו אלא כחד כי אתי אחרינא ואכחשה לי' הו"ל כחד לגבי חד עכ"ל ולעיל מיני' כתב בשם ריטב"א ששבח לרבו הרא"ה זלה"ה בתירוצו שתירץ על קו' ראשונים זלה"ה וסובר דעד אחד בעדות אשה נאמן מן התורה כמורה לשון עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כי הכתוב מסרו לחכמים בדבר שיהי' נראה להם אמת דהוי כאנן סהדי ולפי דברי ריטב"א יש לומר ה"ה לענין האי דינא בעד אחד שהעיד בב"ד אי חוזר ומגיד בב"ד כשנותן אמתלא לדברי הראשונים, יש לחלק בין עד אחד בדבר שבערוה כגון שהעיד שמת בעלה או כנידון דחכמי פרובנצייא דאב אומר על בתו שנתקדשה כיון דהוי דבר שבערוה ובעלמא קיי"ל אין ע"א נאמן בדבר שבערוה דילפינן דבר דבר ממון, וכאן נאמן עד אחד מן התורה ובע"כ האמינה תורה כשני עדים יש לו דין שני עדים והיכי שהעיד בב"ד שוב אינו חוזר ומגיד לאחר כדי דיבור אפילו ע"י אמתלא אבל עד אחד בשאר איסורין שנאמן רק כעד אחד אפילו כשהעיד בב"ד יכול לחזור ולהגיד ע"י אמתלא, דדוקא בב' עדים אמרינן כיון שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים שעל זה הי' החוקה כמ"ש לקמן מקרא אליו"ע, וכן בעד אחד לשבועה שנאמן מן התורה כשנים אבל לא בעד אחד באיסורין ואולם על רבינו המחבר קשה כיון דסובר אפילו בשאר איסורין נאמן העד כשנים ומבואר ביו"ד סימן ל"ט סעיף י"ד דה"ה להטריף נאמן הטבח כשנים דאיתא שם בבודק שהוציא ידו ואומר שהוא טריפה ואח"כ הכניס אחר ידו ולא מצא טריפות הראשון נאמן וכתב הטורי זהב בסע"ק י"ט הטעם דעד אחד נאמן באיסורין בדבר המסו' בידו ועיין בטו"ז ס"ק כ"ב וש"ך ס"ק מ"א דדברי האומר טריפה הוא כשנים וא"כ הדק"ל במ"ש בסעיף י"ג שהטבח יכול לחזור ע"י אמתלא בממ"נ אם העיד בב"ד כיון שנאמן כשנים אפי' אחר מכחישו אמאי מהני אמתלא כנ"ל ואי לא העיד בב"ד למה צריך ליתן אמתלא כמ"ש הר"ן היכי שמעיד חוץ לב"ד אפי' באיסורין יכול לחזור ולהגיד בב"ד לסתור דבריו הראשונים אפי' אם לא נתן אמתלא וצ"ע:

טז הן אמת בגוף הדין שהחליטו הסמ"ע וש"ך וכן משמע מסתימת הפוסקים דאפי' עד אחד לשבועה אין יכול לחזור ולהגיד אפילו באמתלא, לא זכיתי להבין דבריהם כי נראה שיכול לחזור ולהגיד אפילו בלא אמתלא דהא דאמרינן כיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין כתב רש"י במס' סנהדרין דף מ"ד ע"ב ד"ה כיון וז"ל כיון שהגיד כו' דבר המכחיש את הראשון דכתיב אם לא יגיד אהגדה קמייתא קפיד קרא ע"ש מוכח שם אפי' בלי אמתלא ילפינן כן מהאי קרא דרש"י פי' שם כן בקו' הש"ס שעדיין לא חידש דמיירי באמתלא וכן פי' רש"י בכתובת דף י"ח ע"ב ד"ה כיון שהגיד, ועיין במס' ב"ק דף נ"ו ע"א בתוס' ד"ה פשיטא ובמס' ב"ק שם אמרינן היודע עדות לחבירו ואינו מעיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומקשה הש"ס במאי עסקינן אלימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו פירש"י ד"ה אם דאיירי בתרי דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד יע"ש אלא לאו בחד ועיין בכסף משנה בפרק א' מעדות ה"א, וא"כ כיון דקרא דאם לא יגיד מיירי בשני עדים ומהתם ילפינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מנלן לחדש ולומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' בעד אחד בין בשבועה ובין בדבר שבערוה לשיטת הפוסקים היכי שהעיד בב"ד שאין יכול לחזור ולהגיד ומלשון הרמב"ם בפ"ג מעדות הלכה ח' לא מוכח כי מיירי בשני עדים ואף שנקיט לשון עד כמו שנקיט בפרק א' הלכה א' לשון עד ופרושו שנים כמ"ש בכ"מ שם, וראי' למה שכתב בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות וקמ"ל דכל שהעיד אפילו עד אחד אף שעדיין לא העיד השני אין יכול לחזור ולהגיד ועיין בסוף פרק שבעה עשר הלכה י"ז היכי שכתב הדין בעד אחד כתב בפירוש לשון עד אחד א"כ מלשון עד שכתב רמב"ם לא מוכח שפירושו דוקא עד אחד וי"ל גם המחבר בסי' כ"ט נמשך אחר לשון רמב"ם ולפ"ז מ"ש הסמ"ע וש"ך דעד אחד לשבועה אין יכול לחזור ומשמע להדי' אפילו באמתלא צ"ע מנלן ואף שכתבתי לעיל כיון דנאמן לשבועה כשנים מ"מ קשה להבין כיון דהאי קרא דאם לא יגיד כו' לא מיירי בעד אחד לשבועה כדאי' במס' ב"ק דף הנ"ל ומכאן ילפינן כיון שהגידו כו' וכיון דליכא לימוד על עד אחד דלמא הי' גז"הכ דוקא בשנים אמרינן כיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין אבל בע"א אף שנאמן כשנים מ"מ יכול לחזור ולהגיד וצ"ע ומ"מ לפי דבריהם צ"ע שיטת המחבר ביו"ד סימן א' הנ"ל:

יז לאחר שכתבתי כל זה ראיתי שהגאון בעל קצות החושן זלה"ה בספרו הביא דברי מוהריב"ל ולא נחית כלל לכל מה שכתבתי, וכתב שגם התוס' במס' יבמות דף קי"ח ע"ב ד"ה א"ל בתירץ ב' סוברים כשיטת מוהריב"ל דהיכי דעד אחד נאמן אינו חוזר ומגיד באיסורין אפילו באמתלא ואולם הביא דעת הר"ן בתשובה סימן מ"ז שכתב בפשיטות דעד המעיד בב"ד באיסורין חוזר ומגיד ע"י אמתלא בע"כ סובר אפילו היכי דהימנה רחמנא מהני חזרה היכי שנותן אמתלא ודוקא בשני עדים לא מהני אמתלא וכן הוכיח ממ"ש רמ"א בא"העז סימן ד' סק"ט האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו למה אמר מתחילה כן נאמן ובע"כ חולק על חכמי פרובנצייא הנ"ל דאפילו היכי דהימנה רחמנא יכול לחזור ע"י אמתלא דהא האב נאמן מן התורה כשנים לומר על בנו שהוא ממזר ואפ"ה חוזר ומגיד ע"י אמתלא עכ"ד ואין לדחות ולומר דרמ"א מיירי שאומר כן חוץ לב"ד דא"כ למה בעי אמתלא כמ"ש הר"ן בסימן מ"ז דחוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד אפילו בלא אמתלא כמו שהוכיח בראיו' שאין עליה' תשוב' מתוספת' אע"כ אף כשהגיד בב"ד כשהוא עד אחד חוזר ומגיד באמתלא ולפ"ז י"ל דמחבר ביו"ד סימן ג' אזיל בשיטת רמ"א ומיירי שהעיד הטבח בב"ד ולכן בעי אמתלא דסגי באמתלא ואולם כל זה לא שוה לי כי מלבד מסתימת לשון מחבר משמע דמיירי בכל גווני אפי' אמר חוץ לב"ד ותו לשון המחבר סימן כ"ט סעיף א' מורה כמ"ש הסמ"ע בסימן מ"ו אפי' עד אחד לשבועה אין יכול לחזור ולהגיד אפי' באמתלא כי נקיט יחיד וסמ"ע שם דייק כן וא"כ דבריו צ"ע, העולה דהאי דינא שכתב בספר הפלאה כפשיטות דהאב האומר בפני ב"ד קדשתי את בתי אינו יכול לחזור ולהגיד ולסתור דבריו הראשונים לאחר כדי דיבור אפי' ע"י אמתלא במחלוקת הפוסקים שנוי' והדבר צריך תלמוד:

יח ואכתי צריך ביאור להבין שיטת מוהריב"ל וסיעתו שכתבו דהיכי שהעיד בב"ד אין יכול לחזור ולהגיד אפי' ע"י אמתלא אמאי אי' בכתובת דכ"ב ובפוסקים האשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' דנאמנת כשנתנה אמתלא לדבריה ומשמע להדי' בכל גווני אפילו אם אומרת כן בפני ב"ד כמ"ש לעיל בס"ק י"ג ואמאי ניהו שאין לה דין עד כמ"ש שם מ"מ מטעם שוי' נפשה ח"דא לפמ"ש בכלל ה' פרט א' דעת הרבה פוסקים דהוא מטעם נאמנות בע"ד לחובתו כעדים א"כ לגבי נפשה הוי כאילו הי' עדים ובעדים אמרינן כיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין אפילו ע"י אמתלא ולפמ"ש בפרט ו' בשיטת רא"ה א"ש די"ל דוקא כשמודה נגד בעל דבר ילפינן דבר דבר מממון, אבל כשאמרה מקודשת אני בסתם ולא יחדה לפלוני לא הוי הודאתה כעדים כי על זה לא הי' הגז"הכ אבל לא משמע כן מפוסקים וכפי הנראה סוברים בכל גווני היכי דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא הוי הודאה, ותו הא רבו חולקים על רא"ה וסוברים אפי' באמרה שהיא מקודשת לפלוני יכולה לחזור ע"י אמתלא ודוחק לומר כיון דאינו בתורת עד לגבי אחרים רק לגבי עצמה מהני אמתלא, כי אין טעם וסברא לחלק בזה ונראה לענ"ד להבין דברי חכמים וחידותם ושפיר כתבו ואומר דהם זלה"ה סוברים כיון דהא דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הוא גזירת הכתוב כמו דילפינן מקרא והוא עד וגו' אם לא יגיד ונשא עונו, מכאן ילפינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כנ"ל ויש לומר גזירת הכתוב הוא במי שיש עליו שם עד כשמעיד אין יכול לחזור ולהגיד בכל גווני אף ע"י אמתלא וה"ה אב על בתו אף שהוא קרוב מ"מ כיון דבתו לא הוי כגופו יש לו שם עד פסול בעלמא כשמעיד איזה דבר לזכותה או לחובתה וכיון שהכא האמינה תורה כשני עדים יש לו עליו שם עד ושייך כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דע"ז הי' גזירת הכתוב והוא עד וגו' אבל בעל דבר נגד עצמו אף שנאמן לגבי עצמו לחובתו אינו בתורת עדות כי עדות לא שייך רק כשמעיד לחבירו ואף דנאמן ואלים הנאמנות לחובתו יותר מעדים מ"מ אין לו עליו שם עד ולא הי' החוקה ע"ז דנימא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אף ע"י אמתלא ונשאר הדבר על סברא אף דשווי' נפשי' ח"דא יכול לחזור ע"י אמתלא דכן הסברא חיצונה מחייבת כשנותן אמתלא לדבריו הראשונים שנאמן לחזור אף כשהגיד בב"ד רק במי שיש לו שם עד הוא בכלל גז"הכ, וראי' לדברינו לחלק בין מי שיש לו שם עד לבעל דבר מבואר במס' מכות דף ו' ע"א בהר"אש סימן י"ד שכתב וז"ל והראב"ד זלה"ה כתב בתשובה שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דיבורא כו' והא דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע היינו דוקא כשמעיד על עצמו שאין זה עדות אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ודמי' להא דאמר במקיימי דבר הכתוב מדבר וכי היכי שאין ההורג פוסל שאר העדים מפני שאין אני קורא בו עדות שבטלה כו' ה"נ כשמעיד על עצמו ועל אחר בכלל אין אני קורא בו עדות כו' לפי שאין עליו שם עד כלל עכ"ל וה"ה ולפ"ז מובן היטב ראיותם מקדושין דף ס"ג דאמרינן לאב הימנה רחמנא לדידה לא הימנה דקשה כמ"ש בכלל ה' פרט א' הא שווי' נפשי' ח"דא הוא ג"כ מטעם נאמנות ובע"כ הכוונה דאב נאמן מצד עד שיש לו כח כאילו הי' שני עדים דבתו לא הוי כגופו כמו אשתו שכתב הר"אש שם דג"כ אין לו שם עד כשמעיד נגדה וכיון שיש לו שם עד ונאמן כאילו הי' שני עדים דהא בדבר שבערוה בעי' שנים מהאי טעמא סובר ר' אסי דנאמן אפילו לקטלא כי הוי כמו עדים שגלי תורה שקם לנפשות אבל היא אף דשווי' נפשה ח"דא מ"מ אין לה שם עד וחוקת התורה היו בדיני נפשות דבעינן עדים מי שיש לו שם עד וא"כ מכאן יליף מוהריב"ל וסיעתו אב שיש לו שם עד וגלי תורה שיהי' כחו כאילו הי' שני עדים דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפ"ה נאמן בע"כ גלי תורה שיהי' כעדים לכן לא מצי לחזור אפילו ע"י אמתלא דכיון שהגיד וכו' דהוא בכלל גז"הכ מי שיש לו שם עד א"י לחזור ולהגיד, אבל היא שאין לה שם עד ממילא לא הי' החוקה דהוא עד כו' אם לא יגיד כו' דמיני' ילפינן כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד דנגד עצמה אין לה שם עד ונשאר הדבר על סברא חיצונה דאמתלא מועיל והמעיין יראה שדברינו נכונים למי שיח לו שיקול הדעת ע"פי דרכי התורה ושפיר סתמו בש"ס ועוסקים דאפילו באמרה בפני ב"ד אשת איש אני יכולה לחזור כשנתנה אמתלא לדבריה הראשונים:

יט ודע שמה שכתבתי לעיל לכלל מוסכם בשם הר"ן בתשובה כשמעיד ע"א באיסורין חוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד אח"כ בב"ד אפי' אחר כדי דיבור בלי אמתלא לכאורה הריטב"א חולק ע"ז דאיתא בגיטין דף נ"ד ע"ב ת"ר הי' עושה עמי בטהרות וא"ל טהרות שעשית עמך נטמאו כו' נאמן, אבל א"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו א"נ מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן, רבא אמר כגון דאשכחא ולא אמר לי' ולבתר הכי אשכחא ואמר לי' וכתב הריטב"א במס' קידושין דף ס"ו ע"ב וז"ל ולא עוד אלא כיון דהחזיר לו טהרותיו ולא אמר לו כלום הרי הוא כאילו הודה לו באותו שעה שהן טהורות ושוב אינו חוזר ומגיד שהן טמאות והיינו טעמא דרבא דאוקי סיפא כגון דאשכחא ולא א"ל ולבתר הכי א"ל הלכך כל כה"ג דין האי שלא יהי' באמן עכ"ל וקשה כיון שאמר לו מעיקרא חוץ לב"ד דהא לא החזיר לו בפני ב"ד הא לא עדיף מאילו אמר להדי' שיכול לחזור ולהגיד בפני ב"ד והכא נמי יהי' נאמן לסתור דבריו הראשונים כשחוזר ומעיד בב"ד ודוחק לומר דמ"ש בסיפא אינו נאמן כיון שאחר כן חוזר ומגיד בפניו אבל אם מעיד אח"כ בב"ד נאמן אפי' בסיפא דכל כי האי הו"ל לפרושי ולחלק ותו נראה דהר"ן נקיט קושטא דמילתא כי בנידון שנשאל הי' המעשה שהגיד אח"כ בב"ד אבל באמת לפי טעמא שכתב שם אפי' חוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד כיון שלא הי' מדקדק בדבריו הראשונים במה שאמר חוץ לב"ד ומשמע דחולק הריטב"א על הר"ן ועלה בדעתי לחלק ולומר דלא פליגי דדוקא בנידון שנשאל הר"ן שמתחילה אמר לאיסור שהיא זקוקה ליבם ואח"כ העיד ששמע שעת זמן רב בע"ע אפילו לפי העדות שאמר מתחילה לא הי' היבם לפנינו ולא הי' אפשר לבוא מכשול על ידי עדותו כי הי' אסורה לעלמא עד שיבא היבם דיש לומר דאין אדם מדקדק דמה שאמר חוץ לב"ד ואולי לצעורי קא מכוין כדאי' בקדושין דס"ד כיון שאין עובר על לאו לא תענה וגו' משא"כ היכי שע"י שיעיד חוץ לב"ד יוכל לבוא מיד מכשול על ידו מן הסתם הוא בחזקת כשרות ומתיירא לעבור על איסור לפני עור ואינו אומר להקל כי אם כשיודע דבר ברור דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ובכה"ג אינו חוזר ומגיד להחמיר כי יש הוכחה שהי' מדקדק מעיקרא אפילו באמירה חוץ לב"ד ולכן בהאי דטהרות כיון דאשכחא ולא א"ל הוי כאילו אמר לו שהם טהורות איכא הוכחה שבודאי הי' מדקדק היטב ואינו חוזר ומגיד ונראה שלזה כיון הרשב"א בחידושיו שכתב שם וז"ל אבל כשמצאו ולא א"ל או בשעה שנתנן מידו לידו חזקה לא קלקל וכיחש לו שאילו כדבריו מתחילה הי' לו לומר לו יע"ש וכוונתו כמ"ש שהוא הוכחה שאומר שקר דאל"כ הי' לו לומר כן מתחילה כדי שביני ביני לא יבוא מכשול על ידו שיחזיק הטהרות בחזקת טהרות וא"כ ר"ן ורשב"א קיימא בחדא שיטה ולפ"ז יצא לנו דין מחודש היכי דטבח אמר חוץ לב"ד שהוא טריפה יכול אח"כ לחזור ולהגיד עכ"פ בב"ד לשיטת הר"ן אפילו בלא אמתלא כי יש לומר שלא הי' מדקדק מעיקרא היטב במה שאומר חוץ לב"ד ולצעורי קא מכוין אבל אם אמר חוץ לב"ד שהיא כשירה אין יכול לחזור ולהגיד שהוא טריפה כי מן הסתם הי' דק מעיקרא אם הוא בגווני שיוכל להצמיח מכשול אכילה קודם שחזר כגון שיצא מתחת ידו בוודאי בכה"ג הי' מדקדק מעיקרא אא"כ נתן אמתלא לדבריו ואולם אכתי קשה לחילוק הלז כי ראיות הר"ן בסימן מ"ז הוא מתוספתא דאי' עדים שהעידו בין לאיסור בין להיתר כו' משמע אף שהעיד מתחילה להתיר כשמעיד חוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד בב"ד ובע"כ דלית לי' חילוק הנ"ל ומשמע דחולק על פי' ריטב"א הנ"ל ובחלקת מחוקק סימן י"ז הביא דברי ש"ות הר"ן להלכה אף מהגדתו מועיל חוץ לב"ד יכול לומר אח"כ מבודין היינו ע"ש ס"ק י"ז ולא זכר כלל דעת ריטב"א שנראה שחולק וראיתי בס' כנסת הגדולה בחלק חושן משפט סימן כ"ט בהגהות ב"י ס"ק כ"ו מ"ש בשם רדב"ז מוכח להדי' שסובר בעד אחד באיסורין כשאומר חוץ לב"ד אין יכול לחזור ולהגיד ותמי' שלא הביא דברי הר"ן ואולי המחבר שפסק ביו"ד סימן א' בטבח שאין יכול לחזור רק באמתלא מיירי ג"כ כשאמר חוץ לב"ד כי מן הסתם לא אמר כן בפני ב"ד וסובר כריטב"א ורדב"ז וא"כ שפיר י"ל שמודה להריב"ל וסיעתו בעד אחד שמעיד בפני ב"ד אין יכול לחזור ולהגיד אפילו באמתלא וצע"ג לדינא ולא באתי ח"ו להורות אף לסניף בעלמא ולא כתבתי רק כתלמיד הנושא ונותן לפני רבותיו כי עניני' הללו המה עמוקים ורחבים מני ים והמעיין יבחר:

פרט ו

יבואר היכי דיחדה האשה ואמרה מקודשת אני לפלוני אם יכולה לחזור כשנתנה אמתלא לדבריה הראשונים:

כ רבינו הגדול הרא"ה זלה"ה כתב בחידושיו לכתובת דף כ"ב ע"א וז"ל ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כו' ואפשר באומרת מקודשת אני לפלוני לא סמכינן באמתלא שכבר הודית לו ושוב לא כל הימנה לחוב לו עכ"ל ובר"ן כתב בשמו בלשון אחר וז"ל וכתב הרא"ה ז"ל דאי אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהמנינן לה בשום מגו אלא א"כ הוא מודה בדבר שכיון שהודה שנתקדשה לו לאו כל כמיני' לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו עכ"ל ויש כאן שינוי לשון כי רא"ה כתב בלשון אפשר ור"ן כתב בלשון ודאי וגם בר"ן כתב הלשון לא מהמנינן לה בשום מגו וכפי משמעות הלשון הוי לי' לומר שלא מהמנינן לה בשום אמתלא, וראיתי שכבר הרגיש בזה בש"ות נודע ביהודא חלק א"העז סימן ס':

ובש"ע סימן מ"ז סעיף ד' כתב רמ"א ויש אומרים דכל זה מיירי באומרת נתקדשתי סתם אבל אמרה נתקדשתי לפלוני שוב אינה נאמנת לומר פנויה אני דלאו כל הימנה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו עכ"ל וכתב בחלקת מחוקק בס"ק ד' דמפשט לשון רמ"א משמע אפי' תוך כדי דיבור אינה נאמנת וכן אפי' נתנה אמתלא אינה נאמנת וכ"כ הר"ן בשם רא"ה דלא מהמנינן לה בשום מגו כו' ולא ידעתי למה לא תהי' נאמנת תוך כדי דיבור דהא קיי"ל תוך כדי דיבור כד"ד, גם לאחר כדי דיבור אם נותנת אמתלא ומכחשת אותו בפניו למה אינה נאמנת במגו דגרשתני, וכתב הב"ש בס"ק ט' ליישב וז"ל ויותר מסתבר דאיירי אחר כדי דיבור בזה כתב הר"ן דאינה נאמנת אפילו נותנת אמתלא משום דר"ן לטעמי' דס"ל האומרת גרשתני אינה נאמנת לישא לאחר מש"ה אפילו מכחשת אותו אינה נאמנת להפקיע זכותו ואינה נאמנת במגו דלא הי' אומרת דהיא מקודשת כיון שהי' אחר כדי דיבור אז הוי מגו למפרע ומגו למפרע לא אמרינן ומגו גרשתני ג"כ לא אמרינן משום אפי' אומרת גרשתני אסורה לאחר עכ"ד וא"כ לפי דברי בית שמואל רבו החולקים על שיטת רא"ה כי לשיטת הפוסקים המובא בש"ע א"העז סימן י"ז ס"ב בהג"ה שנאמנת לגמרי כשאומרת גרשתני והיינו אפילו להנשא לכתחילה אית לה מגו מעליא וראיתי בספר בית מאיר שכתב שכדברי ב"ש מבואר ברא"ה שמיירי לאחר כדי דיבור רק על מה שתירץ על מגו דגרשתני קשה א"כ מה זה שמסיים הר"ן לא מהמנינן לה בשום מגו אם אין כאן מגו ותו' ברא"ה לא מצינו דאזיל בשיטת הפוס' שאינה נאמנת בגרשתני להנשא לאחר והר"ן עצמו לא כתב דיעה זו רק בלשון י"א לכן נראה מפני שלשון זה ליתא ברא"ה אפשר דט"ס הוא בר"ן וצ"ל לא מהמנינן לה בלא שום מגו עכ"ד וסוף דבריו תמוהין כי לא הואיל בהגהתו דהא לפי דבריו לעולם איכא בנ"ד מגו דגרשתני כיון דסובר דנאמנת בטענת גרשתני אפי' לכתחילה להנשא לאחר ואולי איירי הרא"ה ור"ן שאמרה מקודשת אני לפלוני והי' שלא בפניו וכן משמע קצת לשון פלוני שאין לפנינו ואח"כ אמרה פנוי' אני ג"כ שלא בפניו דבכה"ג אין לה מגו דאשה שאומרת גרשתני שלא בפניו אינה נאמנת אבל כשאמרה כן בפניו פנוי' אני שיש לה מגו נאמנת ושפיר יש לקיים הגהתו, ואולם אין לנו לשבש ולהגיה מדעתינו כיון שב"י וכל אחרונים הביא לשון הלז וכפי הנראה מאחרונים זלה"ה הבינו שאומרת כן בפניו:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה