אור ברסלב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ו

כלל ה

יבואר היכי דשוי' נפשי' ח"דא דיכול לחזור מדיבורו בתכד"ד אף אם לא נתן אמתלא לדבריו דתכ"ד כ"ד ויבואר כמה ענינים בהך כללא ובו ג' פרטים:

פרט א

יבואר מקורו:

א גרסינן במס' כתובת דכ"ב ע"א ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני נאמנת והא שוויתה לנפשה ח"דא אמר רבה בר ר"ה כגון שנתנה אמתלא לדבריה תנ"ה כו', וכתב הר"אש שם וז"ל אמרה א"א אני וחזרה כו' א"נ אם אמדה אחר כד"ד אבל בתוך כדי דיבור יכולה לחזור דבריה הראשונים ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת עכ"ל וכ"כ הר"ן והרי"ף אף שסתם בסתם לשון הברייתא מ"מ לשון חזרה ואמרה מוכח דהיינו לאחר כד"ד כמ"ש בשיטה מקובצת שם בד"ה והא בשם שיטה ישנה, דלכן לא מתרץ הש"ס שמיירי בתכ"ד משום דלא שייך לשון חזרה ואמרה, וכיון לזה ג"כ בספר לחם משנה בפרק י"ב מהלכות גירושין ה"א וכן משמע להדי' ברמב"ם בפ"ט מאישות הלכה ל"א וכן אי' בטוש"ע א"העז סימן מ"ז סעיף ד' ואולם ראוי לברר מה שנחלקו אבות העולם בהא טעמא דתכ"ד אי הוא מן התורה או רק מדרבנן הנה תוס' כתבו במס' ב"ב דקכ"ט ע"ב ד"ה והילכתא בשם ר"ת דלכך אמרינן תכ"ד כד"ד כדי שאילת תלמיד לרב שלו' עליך ר' לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רבו לא יתן לו שלום שאם יתן לו לא יכול לחזור ממקחו לכן תיקנו חכמים כשיעור זה יכול לחזור, וכיו"ב כתבו תוס' במס' ב"ק דע"ג ע"ב ד"ה כי וכ"כ רמב"ן במס' ב"ב שם בשם ר"ת וא"כ ס"ל שמן התורה אין יכול לחזור אפי' בתוך כד"ד, ואולם הר"ן בנדרים דפ"ז ובחידושו לרי"ף במס' שבועת דל"ב השיג על זה וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום ועשה בנדרים ולכן כתב הטעם מש"ה קיי"ל בכל מקום תכד"ד כד"ד לבד מקדושין וגירושין ועע"ז הטעם דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותן לאו בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תכ"ד אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אפי' תכ"ד ל"מ א"כ הבין שמן התורה הוי בכל התורה (חוץ מהני הנזכרים) תכ"ד כד"ד, וכפי הנראה אזלי לשיטתם דלפמ"ש תוס' ביבמות דפ"ח ע"א ד"ה מתוך ובדפ"ט ע"ב ד"ה כיון ובמס' ע"ז די"ג ע"א ד"ה אמר ובמס' נדרים ד"צ ע"ב והובא בבית יוסף בא"ח סימן תי"ח דיש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה אפי' בקום ועשה בסברא גדולה, וי"ל שהם חשבו להאי טעמא הנ"ל לסברא גדולה, אבל הר"ן בחי' לנדרים שם במתני' משמע להדי' דלית לי' האי כללא לכן תמה על ר"ת ועמ"ש בש"ות מוהר"י טראני בספר ב' סימן כ"ג די"ט ע"א להשיג על סברת ר"ת ובב"י בא"העז סימן קל"ד הביא תשובת הר"ן שכ' וז"ל ועוד שקרוב אני לומר דאם איתא דלאחר כד"ד אין ביטולו מועיל אף תכד"ד א"י לבטל דהא אסקינא דתכד"ד כד"ד חוץ ממגדף וע"ז ומקדש ומגרש ואע"פי שרשב"ם פירש בפ' י"נ שאם קידש את האשה וחזר בו תכ"ד מקודשת ואינה מקודשת אין לשון הגמרא מוכיח כן ואף דברי הראשונים אינו כן שהרי הרמב"ם כתב בפרק ז' מאישות המקדש את האשה וחזר הוא או היא אע"פי שחזרו תוך כד"ד אין חזרתם כלום אלמא בין לקולא ובין לחומרא אמרינן דתכ"ד דקדושין וגירושין לאו כדיבור דמי עכ"ל והובא דבריו בקצרה בב"ש סימן ל"ח ס"ק נ"ו להלכה והבן:

**(הג"ה עיין בשו"ת הריב"ש הובא בב"ש סימן ל"ז ס"ק נ"א ובסימן מ"ט ס"ק נ"ב דהא דקיי"ל בקידושין דלא הוי כדיבור דוקא כשעושה מעשה שנותן כסף קדושין אבל עדים או אב או אשה עצמה שמעידין על הקדושין יכולין לחזור אפי' בתכ"ד ומ"ש הטו"ז בסימן ל"ז ס"ק י"ט תמוה מאד יע"ש ותשכח:)**

ב ועלה בדעתי להוכיח כשיטת הר"ן דאיתא בכתובת שם אמר ר' אסי מניין לפה שאסור כו' שנאמר את בתי וגו' לאיש אסרה הזה התירה ל"ל קרא סברא הוא כו' אלא כו' לכדרב דאמר מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה למה לי כו' הזה ולא ליבם וכתבו בתוס' ד"ה מניין כו' משמע שאינו נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מגו ותימא דאם בא אחד ואמר קדשתי את בתי ולאחר שעה או למחר אומר לפלוני קדשתיה לא יהי' נאמן כיון דהשתא ליכא מגו ואומר ר"י דבעינן זה שאינו סותר דבריו, הראשונים ולא בא אלא לפרש דבריו מיהמן אע"ג דלא מגו והכא דריש מאת בתי הפה שאסר כו' כגון דקאי האיש שקידש לו קמ ואמר את בתי נתתי לאיש ושתק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדלא אמר את בתי נתתי לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה הלכך לא יהי' נאמן אח"כ אלא תכ"ד דאיכא מגו עכ"ל ועיין בב"י בסי' קנ"ג והקשה מוהר"ם שיף מאי מקשה הש"ס הזה למה לי הא צריך הזה לגופא דאי לא הוי כתיב רק את בתי נתתי לאיש ולא אמר הזה לא הוי שייך למיקרי ולו תהי' לאשה דהא לא אמר הזה וכיון דאמר לאיש אסרה אכ"ע וצריך הזה לגופא להתירה לבעלה וביאור דבריו נראה דבודאי כשאומר לאיש ולא אמר הזה אף שלא שתיק הוי חזרה דדוקא לפי מה דרצה הש"ס לומר דאתיא לפה שאסר הפה שהתיר כתבו תוס' היכי דאמר, לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה ליכא תורה דכך הוא סדר הלשון כיון דהוא הכל המשך אחת ולא מוכח דהוי חזרה רק על ידי שתיקה משא"כ אם לא הי' אומר הזה רק את בתי נתתי לאיש לאשה אף כשאינו שותק ואמר אח"כ כמו המבואר בלשון הכתוב מ"מ משמעות לשון לאיש משמע דלא הי' לזה העומד לפניו כיון שלא אמר הזה כלל, ועמ"ש אאמ"ו הגאון נרו בש"ות שמן רקח חלק ראשון סימן נ"ח ואולם לשיטת הר"ן הנ"ל לק"מ דהנה לשין הקרא הוא כך ואמר אבי הנער אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה והנה הוא שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים וכבר נתבאר שאנן קיי"ל בכל מקום תכ"ד כדבור דמי אפילו בקדושין היכי שלא נעשה מעשה רק שהעידו העדים או אב או אשה יכולין לחזור ולשיטת הר"ן אפילו מן התורה הוי כדיבור ותוס' כתבו במס' ב"ק דע"ג ע"ב ד"ה כי וכן כתבו כל הפוסקים דתוך כ"ד הוי כדי שאילת תלמיד לרב כסוגי' דמס' מכות ולפי מה דאי' בב"ק שם הוא ארבעה תיבות שלום עליך רבי ומרי וכן העתיק הכסף משנה בפרק ב' משבועת ובב"י בחושן משפט סימן ל"ח וא"כ שפיר פריך הזה למה לי דאף אי הוי נכתב בקרא את בתי נחתי לאיש לאשה דמשמע שנתנה לאחד מעלמא ולא לזה העומד לפניו מ"מ ממה שאמר אח"כ הוא שם מוכח מדבריו שקאי על האיש הזה שהוציא שם רע א"כ חזר מדיבור הראשון תוך כדי דיבור כי מן תיבות לאיש הזה עד הוא איכא שלש תיבות לאשה וישנאה והנה לא מוכח שקאי על אותו איש שעומד לפנינו, מ"מ ממה שאמר אח"כ הוא שם מוכח שקאי על זה ולא גרע הני שלש תיבות מהפסק בשתיקה שיכול לחזור תוך ארבעה תיבות ואפילו לפמ"ש בספר שיורי כנ"הג בא"ח סימן ר"ו בהגהות ב"י ס"ק ה' להוכיח דבע"כ תיבת מרי הוא ט"ס ושלש תיבות שלום עליך ר' הוא כדי דיבור מ"מ א"ש כי באמת נראה ממשמעות הלשון שאמר אח"כ דמה שאמר וישנאה קאי על האיש שאמר אח"כ והנה הוא שם עלילות דברים דבע"כ קאי על אותו שעומד לפנינו בב"ד א"כ אפי' תוך כדי דיבור קטן דהוא כדי שאילת הרב לתלמיד שלום עליך דהוא שני תיבות ליכא דאי הוי אמר את בתי נתתי לאיש לאשה וישנאה ליכא הפסק מן תיבת לאיש עד וישנאה רק תיבה אחת וממילא יכול לחזור ושפיר מקשה הש"ס הזה למה לי דבלא"ה מותרת לבעלה כיון שחוזר אח"כ ומוכח מתוך ך דבריו שקדשה לזה הבעל העומד לפניו בב"ד ואולם לשיטת ר"ת שמן התורה לא יכול לחזיר אפילו בתוך כדי דיבור ליתא להאי תירוצא דהא קאי על הקרא ונשמע כשיטת הר"ן:

ג מיהו הא ליתא דבלא"ה יש לישב קו' הנ"ל אפי' לשיטת ר"ת דהנה בטור א"העז סימן ל"ח הביא דעת הרמב"ם במעשה קודם לתנאי דתנאי בטיל ומעשה קיים היינו דוקא מעשה בפועל וכתב וז"ל ומלשון הרמב"ם יראה שאם השלים כל התנאי קודם שנתן לידה הקדושין דהוי תנאי שכתב אבל אם אמר הרי את מקודשת לי בדינר הזה ונתן הדינר לידה ואמר אם תתנו לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטיל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה אע"פי שהכל הי' בתכ"ד ה"ז מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא הוא שאם נתן בלא תנאי שהי' מקודשת בלא תנאי עכ"ל וכתב הב"י וטו"ז בכוונתו דאפי' בלא הטעם דהוי מעשה קודם לתנאי ג"כ הוי קדושין דאין אחר נתינה כלום דלגבי קדושין לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי וכתב בית יוסף לתרץ וז"ל ואין זה כלום כיון דגמר דברי הקדושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי על תנאי זה אע"פי שנתן לה הקדושין קודם שמזכיר התנאי מ"מ כיון דדברים אחדים הם בלא הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוי לן למימר דלא חלו הקדושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי דב"ג וב"ר שצריך שיהי' תנאי קודם למעשה יע"ש ובטו"ז פקפק על חילוק הלז ואולם בספר הפלאה בקונטרס אחרון שם כתב שדברי ב"י נכונים שכ"כ רבינו ירוחם הובא בב"ש סימן ל"א ס"ק י"ג גבי התקדשי לי בתמרה בזו ובזו ובזו כו' היכי דמפסיק בין דיבור בזו ובזו אפילו תוך כדי דיבור חיישינן שמא חזר בו וצריך שיהי' בכל אחת שוה פרוטה הרי דכשאמר בדברים אחדים אפילו בקדושין הוי תוך כ"ד כדיבור ויכול לחזור ומ"ש בקדושין דתכד"ד לאו כד"ד היינו כשמפסיק מעט יע"ש, וא"כ סוברים הא דקיי"ל בקדושין תכ"ד לא הוי כדיבור דוקא כשמפסיק מעט אבל בדברים אחדים הוי כדיבור קאי כי ראש דבריו אסיפא קאי ויש לומר ה"ה לר"ת שסובר שמן התורה תוך כד"ד לאו כד"ד מ"מ כשאומר דברים אחדים לא הוי הפסק וא"כ הכא במוציא שם רע אף שלא הי' אומר הזה רק את בתי נתתי לאיש וישנאה וגומר ההמשך כיון שלא הי' הפסק בשתיקה ראש דבריו אסיפא קאי כיון שהוא הכל המשך אחת ול"ק קו' מוהר"ם שיף ועיין בתוס' במס' ב"ק דע"ג ע"ב ד"ה תרי ובספר פני יהושע ותראה שיש לפרש כוונה אחרת בדברי בית יוסף הנ"ל:

פרט ב

יבואר כמה ראיות לשיטת הר"ן דמן התורה הוי תכ"ד כד"ד:

ד לולי דבמי הראשונים זלה"ה יש להביא ראי' לשיטת הר"ן חדא מהא דאי' במס' שבועת דל"א ע"ב במתני' כפרו שניהם כאחת שניהן חייבין בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור ומקשה הש"ס בדף ל"ב ע"א כפרו שניהם כאחת שניהן חייבין והא א"א לצמצם אמר ר' חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ר' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן כגון שכפרו שניהם בתוך כ"ד ותכ"ד כד"ד א"ל ר"א לרבינא מכדי תכ"ד כמה הוי כדי שאילת תלמיד לרב כו' עד דאמרו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי א"ל כ"א ואחד בתכ"ד של חבירו וקשה לשיטת ר"ת דמן התורה לא הוי תוך כדי דיבור כדיבור הא אי' בקרא בפ' ויקרא ונפש כו' ושמעה קול אלה והוא עד או ראה כו' אליו"ע ומכאן ילפינן שם דחייב קרבן שבועה ואי' במס' סוטה ד"ג ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש א"י שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד וא"כ הכא דכתיב והוא עד משמע כשכפרו שניהם חייבין קרבן שבועה וקשה לר' יוחנן כיון דאי אפשר לצמצם ובע"כ השני כפר בתוך כד"ד ומן התורה תכ"ד הוי כשני דיבורים ויפטור השני וראיתי בתוס' שם בד"ה כל שהקשו שם וז"ל אבל קשה ד גבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבינן אפי' אחד כדתנן כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וי"ל דשבועת העדות לא חייבה תורה אלא בטביעה כדילפינן התם מקרא הלכך כל היכי דמפסידו ממון חייב דבהפסד ממון תלי' מילתא יע"ש היינו דאיירי קרא אפי' בעד אחד מ"מ איירי קרא גם בשני עדים היכי שכפרו שניהם כאחת שניהן חייבין כמשמעות בנין אב, ואולם ראיתי במס' נדרים בתוס' בדף פ"ז ע"ב ד"ה והילכתא שכתבו וז"ל והלכתא תכ"ד כד"ד פי' הר"א לא ידענא מניין לנו ופי' הוא דמדרבנן הוא כדי שישוב אדם וישאל בהפסד ממכרו ולא יפסיד וקשה דהא גבי דינים דאוריי' כגון גבי מנחת חיטין מן השעורין וגבי שבועת עדות אמרו לי' וצ"ל דהוי דאורייתא עכ"ל אולי כוונתם במ"ש וגבי שבועת עדות כו' לדברינו הנ"ל (ויש לפרש כוונה אחרת בדבריהם כמבואר להמעיין) ואף אם נדחוק ליישב ע"פי דברי תוס' הנ"ל דקרא מיירי בכפר אחד והודה אחד ומה דאי' במתניתן כפרו שניהן חייבין הוא מדרבנן שתקנו תוך כד"ד הוי כדיבור ומ"מ קשה לשיטה זו דהא באמת יש להבין אמאי חייב השני קרבן שבועה ניזול בתר דאורייתא ומן התורה לא הפסיד השני ממון דעיקר טעמא דשני חייב כתבו תוס' בדף ל"ב ע"ב ד"ה אבל משום דראשון נמי יכול לחזור ולהודות דבתוך כדי דיבור יכול לחזור ע"ש והא מן התורה לא הוי כדיבור וקשה לר' יוחנן דהלכה כוותי' כ"ש רמב"ם בפרק עשירי מהלכות שבועת ה"ג, וצ"ל כעין דאי' שם בדל"א עלה דמתני' שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוים להעיד רב פפא אמר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא חזי ורבנן הוא דפסלוהו ואזיל בתר דאורייתא וכיון דמן התורה משחק בקוביא ראוי להעיד חייב קרבן שבועה וראב"י אמר לאפוקי משחק בקוביא דאזיל בתר דרבנן כיון דסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן לא קרינן בי' והוא עד כמ"ש רש"י ד"ה אבל וכותבו בתוס' ד"ה רבנן אליבא דרב פפא אע"ג דאמר בדף ל"ג הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב משום דרבנן אכשרהו ואזלינן בתר דרבנן בחר תרווייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועיל עדותו הרי יש כאן הפסד ממון בלא שהעיד והכא אע"ג דמדרבנן ל"מ עדותו כיון דמדאורייתא מהני מחייב יע"ש וא"כ א"ש דשפיר קאמר ר' יוחנן כיון דעכ"פ רבנן תיקנו דתוך כד"ד כדיבור דמי והי' יכול הראשון לחזור ולהודות והפסיד השני בכפירתו ממון מדרבנן אף דמן התורה לא הפסידו ממון מ"מ אזלינן בתר דרבנן ג"כ לחייב קרבן שבועה, אמנם אכתי יש להבין מהא דאי' שם בדף ל"ב ע"ב עלה דבבא כפר אחד והודה אחד הכופר חייב מקשה הש"ס השתא בזה אחר זה דתרווייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב והשני פטור כפר אחד והודה אחד מבעיא ומשני לא צריכא כגון שכפרו שניהם וחזר אחד מהן והודה בתוך כ"ד וקמ"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי ופירש"י ויכול לחזור וכי איצטריך למיתני לאו לאשמעינן חיובא דכופר אלא לאשמעינן שהשני פטור יע"ש בשלמא לר' חסדא דמוקי לרישא כרי"הג סיפא איצטריך לאשמעינן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי אלא לר' יוחנן תרתי למה לי מהו דתימא ה"מ כפירה וכפירה אבל כפירה והודאה אימא לא קמ"ל פירש"י כפירה וכפירה כפר השני בתוך כד"ד של ראשון אשמעינן רישא דהוי חשוב כאחת לחיובי לשני ובסיפא אשמועינן כפר וחזר והודה בתוך כד"ד דיכול לחזור ולהודות בו ועדות האחרונה עדות יע"ש וכ"כ רמב"ם בפ"י משבועת הלכה י"ד כפרו שניהם כאחד וקדם אחד והודה בתוך כדי דיבור ה"ז פטור והעומד בכפירתו חייב שבועת העדות וא"כ קשה לרב פפא דאזיל בתר דאורייתא לענין חיוב קרבן טבועה ומן התורה לא הוי תוך כדי דיבור כד"ד אמאי פטור המודה כיון שכבר כפר ואין לומר דהסוגי' אזלא לראב"י דאזיל בתר דרבנן דהלכה כוותי' כמ"ש רמב"ם שם הלכה ג' ואפי' לענין לפטור מקרבן שבועה לכן פטור המודה כיון דמדרבנן תכ"ד כד"ד דא"כ הו"ל להש"ס להקשות על רב פפא ממתני' כמו שמקשה על ר' יוחנן ואולם לכאורה יש לתרץ דמיירי שהשני כפר בתוך כדי דיבור של כפירת הראשון ואח"כ הודה בתוך כדי דיבור של כפירתו לכן השני פטור בממ"נ אי אזלינן בתר דאורייתא דתוך כד"ד לא הוי כדיבור ממילא לא עשה הפסד ממון בכפירתו כיון שכבר כפר הראשון ואין יכול הראשון לחזור ולהודות ודות ואי אזלינן בתר דרבנן דתכ"ד הוי כדיבור מהני הודאת השני שחזר בתוך כ"ד לכפירתו לפטור את עצמו אבל ז"א חדא דהא התירץ הש"ס הוא ג"כ לר' חסדא דסובר אפשר לצמצם וע"ז משני הש"ס כגון שכפרו שניהם משמע אפי' אם הכפירה הי' בבת אחת ממש ותו אפילו לר' יוחנן לפי דברינו יש חילוק לדינא דוקא אם השני הודה בתוך כד"ד הוא דפטור אבל אם הראשון שכפר והודה אח"כ בתוך כדי דיבור של השני לפמ"ש תוס' בדל"ב ע"א ד"ה בתוך דכיון שהעיד זה תוך כ"ד של הראשון חשיב כאילו העידו שניהם בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דיבור של עדות השני כמו השני ואין להשני שהות לחזור יותר מלראשון יע"ש דבכה"ג לפי דברינו אי אזלינן בתר דאוריי' דתוך כד"ד לא הוי כדיבור שא"י לחזור ולהודות אז חייב הראשון קרבן שבועה אף כשחזר והודה בתוך כדי דיבור שלהשני דבכה"ג אין יכול הראשון לומר מה עשיתי לך כיון שכפר השני דהא הוא חייב על כפירתו בראשונה דאפילו כפרו תרווייהו בזה אתר זה הראשון חייב כיון דבשעה שהעיד עדיין לא כפר השני כמ"ש רש"י בד"ה השתא א"כ קשה על לשון הש"ס ורמב"ם דאיתא כגון שכפרו שניהם וחזר אחד מהן והודה כו' ולא קאמר וחזר השני והודה משמע אפי' חזר הראשון והודה בתוך כד"ד של עדות השני המודה פטור וע"ז קשה כיון דאזלינן בחיוב קרבן על דין תורה לדברי רב פפא ומן התורה לא הוי בתוך כדי דיבור כדיבור קם החיוב עליו מצד כפירתו שכפר הגם שי"ל שהש"ס משני כן לדידן דקיי"ל כראב"י אבל לרב פפא באמת בעינן שכפר השני אבל זהו דוחק דא"כ הו"ל להש"ס לומר לבאר כן בשיטת רב פפא כיון דהוא נ"מ רבתי לדינא כדרכם בכולה תלמודא לבאר שיטת אמודאי קמאי היאך מפרשי מתני' אבל לשיטת הר"ן א"ש כיון דתוך כד"ד מהני מן התורה ומתוך דברינו מובן תי' הש"ס מה דתימא כפירה וכפירה כו' ולכאורה קשה מ"ש ובהנ"ל מובן דסד"א תכ"ד הוי כדיבור רק מדרבנן ומדאורייתא לא הוי כדיבור ולכן סד"א דוקא בכפירה וכפירה בתכ"ד חשוב כאחת לחייב להשני קרבן דלענין חיוב אזלינן בתר דרבנן כיון דעכ"פ מדרבנן הוי כדיבור כמו בעדות אשה כנ"ל אבל כפירה והודאה ר"ל לענין לפטור מקרבן שבועה סד"א ניזל בתר דאורייתא דלא הוי כדיבור ויהי' חייב כשכפר ראשון והודה בתוך כדי דיבורו של השני דבתר תרווייהו אזלינן מחיובו כמ"ש לרב פפא קמ"ל דלא דאיזה שהודה אפילו הודה ראשון שכפר פטור או דהלכה כראב"י דאזלינן בתר דרבנן או דתכ"ד הוי מן התורה כדיבור ובזה מיושב קו' מוהרש"א שהקשה אמאי הניח סברת המקשן דחיובא דכופר אתי לאשמעינן וכגון שהודו שניהן וחזר אחד מהן וכפר וקמ"ל דתכ"ד כד"ד די"ל דז"א רבותא דחייב הכופר אף אי אזלינן בתר דרבנן לכן קמ"ל דהמודה פטור דהוא רבותא ואולם עכ"פ מדלא ביאר הש"ס לשיטת רב פפא משמע כשיטת הר"ן:

ה

ה ועוד ילה"ר לשיטת הר"ן מהא דאי' במס' מכות ד"ו במתני' ע"פי שנים עדים או שלשה כו' מה שלשה מזימין את השנים אף שנים מזימין את שלשה מניין אפי' מאה ת"ל עדים ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באילו וכתב הר"ן וז"ל אין יכול לומר כבר העידו שנים ונתקיים העדות בהם ושאפילו הוזם לא ישלם אלא אע"פי שלא הי' צריך אם העיד תוך כדי דיבור דינו להתחייב אם הוזם כיוצא באילו עכ"ל גילה לן רבינו ז"ל רז חדש היכי שהוזמו הנוספים על השנים לא נענשו רק כשהעידו תוך כדי דיבור, וכ"כ בס' לחם משנה בפ"כ מעדות הלכה ג' בכוונת רמב"ם דדוקא כשהעידו תכ"ד הוי כולם כעדות אחת אבל אח"כ אין נענשים אחרונים כיון שכבר חייב מיתה ע"פי ראשונים וגברא קטילא קטלי ולא הביא ראי' מהר"ן הלז וא"כ קשה היאך אפשר שאמרה תורה להיות עונש לשלישו כשהוזם דהא קשה קו' הש"ס בשבועת דל"א הא אי אפשר לצמצם ותי' הש"ס כרי"הג ליתא דמשמע בבכורת ד"ט דליכא תנא דסובר כר"י וגם סתם מתני' דשם לר' ירמיה הוא דלא כריה"ג דאביי אתותיב וכילה סתומאי אליבא דר' עקיבא ובע"כ כתירץ ר' יוחנן שהעידו בתוך כדי דיבור וכיון דמן התורה לא הוי כדיבור והוי כאילו הי' שני דיבורים אמאי חייב השלישי כשהוזם מיהו קו' זו לא אלים כל כך די"ל דר"ת ל"ל פי' הלז שמבואר בר"ן שם עוד פירושם:

ו ועוד ילה"ר לשיטת הר"ן מהא דאי' במס' מכות דף ו' ע"א אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כד"ד פירש"י התם קאמר רבא מתני' מאה כשנים אבל אם העידו שנים ולאחר זמן העידו אחרים הרי הן כשתי כיתות עדים לכל דבר עכ"ל וביאר בתוס' ד"ה אמר כוונתו הן לדין דאמר ר' שמעון במתני' דמקשינן שלשה לשנים מה שנים אין נהרגין עד שיהי' שניהם זוממין אף שלשה אין נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין והן לענין דאי' שם דמקשינן ג' לב' מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה כשנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ולשיטת תוס' קאי רק על דין דעדים דאמר עד שיזומו כולם בעינן דוקא שיעידו תכד"ד דזה הוי עדות אחת אבל אם העידו מקצתן תכ"ד ומקצתן אחר כד"ד הוי שתי כיתות עדות ול"ב עד שיוזמו כולם וקשה לר"ת היאך אפשר שקרא מיירי שהעידו כן בתוך כדי דיבור כיון דמן התורה לא הוי תוך כדי דיבור כדיבור והוי כשתי כיתות עדים וכיון דקיי"ל אי אפשר לצמצם היאך אפשר לוקים קרא דע"פי שנים עדים או שלשה ודוחק לומר דהכא גלי קרא דהוי כדיבור דא"כ מנלן דבעלמא הוא דרבנן דלמא ילפינן מכאן וצ"ע:

פרט ג

יבואר חילוקי דינים בענין האי כללא דתכ"ד כד"ד:

ז דע כי בענין האי כללא דתכ"ד מצינו כמה חילוקי דינים אמרתי לבררם:

דין א' דעת רמב"ם בפ"ז מערכין ותוס' במס' מנחות דף פ"א בהקדש אפי' תכ"ד א"י לחזור דאמידה לגבוה הוי כמסירה להדיוט, והש"ך בח"מ בסימן רנ"ה ס"ק ה' השיג ע"ז מב"ק דף ע"ג ע"ב ועמ"ש במשנה למלך בפרק ט"ו ממעשה קרבנות ה"א ובפ"י בחי' לב"ק שם לישב:

דין ב' מבואר בטח"מ סי' קצ"ה ובש"ע סעיף ו' וז' בכל קנינים בחזקה ומשיכה מסירה והגבהה ובכסף אין יכול לחזור לאחר כדי דיבור רק בתכד"ד ובקנין סודר יכול לחזור אפילו לאחר כד"ד כל זמן שעסוקין באותו ענין ועיין הטעם בסמ"ע ס"ק י"ז ובטורי זהב א"העז בסימן ל"ח כתב בנותן מתנה לחבירו ונותנה לו ואח"כ אמר איזה תנאי במתנה לא מהני אפי' אם הוא בתוך כדי דיבור ודבריו תמוהין כי אפי' בקנין משיכה יכול לחזור תוך כדי דיבור וכבר השיגו ע"ז בס' קצות החושן שם ס"ק ז' ובס' בית מאיר בא"העז שם ודבריהם ברורין, וכן ראיתי בס' הפלאה בקונטרס אחרון לקדושין סימן כ"ז ס' ג' שכתב דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו וקנה במשיכה או בקנין שיכול לחזור תוך כדי דיבור יע"ש ודבריו תמוהין כי מפורש בש"ע סי' הנ"ל להיפך:

דין ג', כתב בהגהות מרדכי במס' ב"ב סוף סימן תרס"ו וז"ל מאי קמ"ל תפוס לשון ראשון בפרק יש נוחלין אמרינן תכ"ד כדיבור ולא תפסי לשון אחרון כלאחר כדי דיבור ולא לשון ראשון בתוך כדי דיבור וא"כ במאי פליגי התנאים יש לומר הא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי היינו כשאומר חוזרני בי אבל היכי שאומר שני דברים ביחד יש לנו לומר שיתקיימו שניהם ואם אין יכול לקיים שניהם יש ללכת אחר לשון ראשון או אחרון למר בדאית לי' ולמר בדאית לי' עכ"ל וכ"כ ברשב"ם במס' ב"ב דף קכ"ט ע"ב ד"ה והילכתא שצריך לומר בהדיא חוזרני בי בכה"ג יכול לחזור תוך כד"ד ועמ"ש לקמן שלכאורה לא משמע כן דעת הטור וגם בדעת שאר פוסקים אני מסופק אי סוברים דין הלז ועיין בפוסקים במס' כתובת דכ"ב ע"א וצ"ע, דין ד', איתא במס' ב"ב דף קכ"ז ע"ב אמר ר' יוחנן אמר בני וחזר אמר עבדי הוא אינו נאמן פי' רשב"ם שם אפי' בתוך כדי דיבור ובטוח"מ סימן רע"ט כתב וז"ל אמר בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן במה שאמר עבדי הוא אפי' בתכ"ד שאם הוא עבדו לא הי' קורהו בתחילה בני אפי' אינו משמשו אלא כבנו כך פי' רשב"ם ולי נראה דוקא לאחר כד"ד אבל חזר בו תוך כדי דיבור נאמן עכ"ל וכן בנ"י כתב בשם ריטב"א כרשב"ם וכתב ב"י וז"ל ואפשר ליתן טעם לדברי רשב"ם דכיון דאין דרך לקרות לעבדו בנו כיון שיצא מפיו לקרותו בנו אמרינן חזקה שאם הי' עבדו לא הי' קורהו כן וכי הדר בי' אפי' תוך כד"ד ואמר עבדי הוא אינו יכול להוציאו מחזקתו הראשונה יע"ש וכן בפרישה כ' טעם זה ובתוס' ביאר דכיון דחזקה דאין קורין לעבד בנו מאי שיצא מפיו שמחזיקו לבנו ודאי ושוב א"י להוציאו מחזקתו דאנן סהדי דלא עבד הוא והו"ל דומי' דקדושין וע"ז דאמרינן אפי' תכ"ד א"י לאזור והטור סובר מדלא פרטו אלא קדושין וע"ז ש"מ דבעלמא בכל מקום אמרינן תכ"ד כד"ד ועיין בסמ"ע סימן רע"ט ס"ק ו' וצ"ע בטעם הלז והב"ח כתב ליישב שיטת רשב"ם וז"ל ואין להקשות דהא בפרק י"נ פסקינן הילכתא תכ"ד כד"ד כבר פי' רשב"ם דהיינו דהדר בי' בהדיא ואמר חוזרני בי אבל כשאמר ב' דברים הסותרים זא"ז כגון מדה בחבל הן חסר הן יתיר כו' יש מהן תפוס לשון ראשון יע"ש וצ"ע וא"כ לפ"ז בע"כ סובר הטור שאפילו היכי שלא אמר להדיא חוזרני בי יכול לחזור תוך כדי דיבור ויש להאריך בכל זה ואין כאן מקומו:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה