שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ה
יבואר דין הודאת בעל דין באיסורים ובו י"ח פרטים
פרט א
יבואר מאיזה טעם קיי"ל דאמרינן שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא:
א יש לחקור במה דאית' במס' כתובות דף ט' ע"א ובדף כ"ב ע"א ודף כ"ג ע"ב ובמס' קידושין דף ס"ה ע"א להלכה פסוקה דאפילו בדבר המותר יכול לשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא מאיזה טעם נאסר וראיתי שנחלקו בזה אבות העולם הרשב"א בתשובת הובא בבית יוסף אבן העזר בסימן מ"ח בסופו כתב וז"ל ואפילו יכחישנו העד שוויה קרובת' אנפשי' ח"דא והוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים יע"ש וכ"כ בשלטי גבירים בכתובו' דף כ"ג ע"ב בשם ריא"ז והובא במשנה למלך בפ"ט מאישות הט"ו וכ"כ בש"ות חכם צבי סימן מ"ז שהוא מטעם נאמנות שאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים, ואולם בש"ות מוהר"ר יחיאל באסון זלה"ה סימן פ' כתב וז"ל ונראה בכל מקום שאמרו שווי' אנפשי' ח"דא אפשר דמדין נדר איסור נגעו בו, ואע"פ שאינו ממש כנדר, דהא לא מצינו בהם התרת חכם, אולי החמירו בענינים אלו כמו בנזירת שמשון דליתא בשאלה, ואפשר לומר דאינו אלא מדין הודאת בעל דבר ואפילו לענין איסורא במה שנוגע לעצמו עכ"ל. וכמו כן ראיתי בספר שער המלך בפרק ט' מאישות הלכה ט"ז כתב בשם ספר משפטי צדק דחשיב כאלו אסרו ע"ע בנדר ואף דבעינן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור היינו דוקא כשאסרו עליו דרך התפסה אבל יוכל לאוסרו ע"ע דרך קנס לומר פתי פת כותי' יע"ש ואולם מ"ש בס' שער המלך שכן הוא כוונת מוהר"י טראני בש"ות חלק א' סימן צ"ב שהיא מטעם נדר אשתמיטתי' מיני' דמר במכ"ת מ"ש מוהרי"ט בספר ב' חלק ג' סימן א' דף ל"ה וז"ל ולא תימא דהא דאמרינן שוויא אנפשי' ח"דא היינו שהיא מותרת לו אלא שדיבורו אוסרו כדין קונמת והי' יכול לשאול עליו דא"כ מאי קמקשי תוספת קידושין דף ס"ו ע"א בד"ה רבא דאיהו לא מיירי אלא לענין איסור ערוה ולא לענין נדר דאיתא בשאלה, כו' יע"ש ונראה דסובר כפוסקים הנ"ל מהוא מטעם נאמנות לחובתו כמו בממון דהודאת בע"ד לחובתו כמאה עדים, ובטור ח"מ בבית יוסף סימן כ"ט במה שכ' שם על דברי מרדכי לאו למימרא דבדיני נפשות הודאת בע"ד מילתא היא אלא לומר דאי לא הכחישתן הא שווי' נפשה ח"דא ובעי גט יע"ש משמע קצת דשווי' נפשי' ח"דא אינו מטעם הודאה. ויש לדחות, ועיין תוספת יבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה לימא וראיתי לאחד קדוש מדבר והוא בש"ות נודע ביהודה מה"ב חלק אבן העזר סימן כ"ג שתמה על הרב השואל שחשב לומר שהוא מטעם נדר וחשבו כטועה ובעינינו ראינו שכן הוא דעת גדולי חכמי ספרדים זלה"ה ומה שתמה שם וז"ל ואיזה נדר ואיזה לשון שבועה או קונם יש כאן או במה מתפיס ולדבריו אם יאמר אחד ביום שני בשבת שהיום שבת יהי' אסור במלאכה מטעם נדר ואם כדבריו איך אמר לי' ר' עקיבא לר' יהושע במס' ראש השנה דף כ"ה ע"א שילך אצל ר"ג ביו"הכ שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דר"י שווי' אנפשי' ח"דא מטעם נדר א"ו כל זה שטות והוא מטעם דאדם נאמן ע"ע יע"ש לענ"ד לק"מ דהא דאמרינן שהוא מטעם נדר הוא כשיודע צד ההיתר ומ"מ אוסר ע"ע וכעין נידון דרשב"א בי"ד סימן א' בעדים מעידים ששחטה והוא מכחישם וכיוצא בזה אמרינן שכוונתו הי' לאסור ע"ע אף שיודע האמת כדברי העדים, משא"כ התם לא רצה ר' יהושע לאסור ע"ע המלאכה באותו יום כי אם מצד שהי חושב שבאמת הוא יום כיפורים ושלא יוכל ר"ג להורות להיפוך, ולכן באמת הי' מיצר וכאשר אמר לו ר' עקיבא שכל מה שעושה ר"ג כדין הוא עושה ע"פי דין תורה ועל פי דין אינו יו"הכ ממילא לא נאסר המלאכה עליו כי אדעתי' דהכא לא אסר ע"ע המלאכה והרי לא עדיף מנדר ממש היכא שתולה נדרו בדבר אי' במס' נדרים דף ס"ה ע"א בר"ן בשם ירושלמי דשרי אפילו בלא שאלת חכם וכיו"ב כ' בס' שער המלך בשם תשב"ץ היכי שאומרת נתקדשתי בפני פלוני ופלוני עדים והן מכחישין אותה דלא שווי' נפשי' ח"דא ותלתה האיסור באותן עדים וכיון דליכא עדים ליכא איסורא, וה"ה דהוי כתולה האיסור משום שחשב שהוא יו"הכ וכיון שעל פי דין אינו יום הכפורים שיפה כת ד"ג להורות להיפך לא חל האיסור עליו:
ש ומה שתמה איזה התפסה יש כאן, מבואר הישוב בס' משפט צדק הנ"ל:
אמנם יש לעיין מהא דאית' במס' קידושין דף ס"ג ע"ב דנחלקו רבא סובר דאב נאמן לאיסורא ולא לקטלה, רב אסי אמר סוקלין לכולה מילתא מהימנא רחמנא לאב, ואמר רב אסי ומדינא באומרת נתקדשתי אין סוקלין (אם זנתה אח"כ) ואמר רב אסי הני שמעתתא דידי מרפסין איגרא כו' ולא היא לאב הימנא רחמנא לדידה לא הימנא ופי' רש"י לאב הימנא הלכך סוקלין לדידה לא הימנא ואין סוקלין ולענין דיני נפשות לא קטלינן משום חששא ולענין איסורא טעמא אחרינא הוא משום דשוותי' לנפשי' חתיכה דאיסורא יע"ש משמע להדיא מלשון הש"ס ורש"י דאינו מטעם נאמנות, ואולם בלשון המ"ס י"ל הכוונה לאב הימנא רחמנא כאילו הי' עדים שנאמנים אפילו לגבי אחרים דהא בע"כ אינו מטעם נאמנות והודאת בע"ד דהא הוא מעיד לגבי בת ומ"מ האמינו תורה כאילו הי' עדים אבל היא אינה נאמנת מצד דהוי כעדים רק לגבי עצמה נאמנת לחובתה כעדים וכיון דאמרה תורה דהודאת בע"ד לא מהני לגבי עצמו לענין שיהי' נהרג ע"פי עצמו כי בד"נ ל"מ הודאת בע"ד לכן לא מהני אך לשון רש"י שכ' ולענין איסורה טעמא אחרינא הוא לא מדוקדק כ"כ לפי דברינו, ואולי מ"ש הפוסקי' שהוא מטעם נאמנת הוא רק לרבא דקיי"ל כוותי' מכ"ש רמב"ם בפ' כ"א מא"ב הכ"ג ושוה הבת לאב שלא הימנא רחמנא רק לאיסורא, אבל לר"א הוא מטעם כדר וצריך עיון:
פרט ב
יבואר לשיטות רש"י שוויה נפשי' ח"דא הוא מטעם הודא' ולשיטת תוספת הטעם נדר:
ב גרסינן במס' יבמות דף קי"ח ע"ב האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת מת בכי ואח"כ בעלי א"נ וחוששין לדבריה וחולצת לא מתייבמת, פי' רש"י א"נ להתייבם לו וחושש לדברי' דאפקי' נפשה מחזקה ולא משתרי בלא חליצה דשות' אנפשה חתיכה דאיסורא מעלמא יע"ש:
ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בני ואח"כ בעלי נאמנת מת בעלי ואח"כ בני א"נ וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת, בעי' מיני' רבא מר' נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני' לי' זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, או דילמא כיון דזמנין דרחמא לי' חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו א"ל תנינ' חוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת פי' רש"י מדקתני בתרוייהו חוששין ביצאה בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרי' אוקמ' אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרה ומשום דמרחמא ליה קאמרה אלמא לא מחזקינן לה באהבה, ומדקתני בחזקת יוצאה ליבם ובאה והחזיקה עצמה לשוק כגון ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ בני וקתני חוששין ולא תתייבם ולא אמרינן ודאי משקרת משום דסני' לי' קאמרה אלמא זימנין דלא סגי' לי' אלמא מספקא לן וגבי זכה גט נמי מספקא לן אי רחמא לי' וחוב הוא לה, או סני' לי' וזכות הוא לה ותחלוץ ולא תתייבם ע"ש, ובתוס' ד"ה א"ל תנינא וחוששין לדברי' כתבו וז"ל וא"ת הא דאינה מתייבמת משום דשווית' לנפשה ח"דא ויש לומר דדייק לי' מדקתני חולצת ומשמע שכן הדין מדלא קאמר מבקשין לחלוץ, א"נ משמע דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדבריה עכ"ל:
ועיין במס' כתובות דף כ"ב ע"א, ולכאורה לא הבנתי קו' תוס' דאפילו אי נימא הא דאינה מתייבמת משום דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כמ"ש רש"י מ"מ פשוט שפיר דבע"כ מספקא לן וזימנן דלא סני' ליבם, דאי ודאי סני' לי' אמאי בסיפא אסורה להתייבם, וא"י לחזור בלי אמתלא כמו דקיי"ל בכל מקום היכי דשווי' אנפשי' ח"דא כיון דהטעם דאמרינן בכל מקום שוויה כתבתי בפרט א' בשם רשב"א וסיעתו שהוא מטעם הודאת בע"ד שאדם נאמן ע"ע לחובתו יותר מעדים ומכ"ש נגד חזקה, וכעין הודאת בע"ד בממון, ודוקא לחובתו נאמן אבל א"נ לזכותו כי ודאי משקר ואי ודאי סני' ליבם אמירתה הוא לזכותי' א"נ לאוסרה א"ע עליו, אע"כ זימנין דלא סני' לי' לכן אסורה להתייבם מטעם שווי' כו' כי מספקא לן אולי הודאתה הוא לחובתה דרחמי' לי' ומ"מ אסרה א"ע עלי', וכמו כן מוכח מרישא דאי וודאי מרחמא לי' אמאי לא תנשא לשוק מחמת חזקת היתר המסייע לה דלא הוי הודאה כיון שהוא לזכות אע"כ דזימנן דסני לי' וחיישינן דלמא סני לי' ומ"מ מודית לחובתה ולכן חוששין לדבריה ויש לכוין כן בלשון רש"י וכן מוכח מדברי רש"י במתני' וא"כ משווי' נפשי' ח"דא קפשיט ר' נחמן, ותו יש לתמוה על תי' ראשון של תוס', כי המעיין יראה שסמכו דבריהם רק אסיפא כמ"ש מה מהרש"א (ועיין במשנה למלך בפ"ט מהלכות גירושין הלכה א' בסופו והמעיין במהרש"א לק"מ קושי' מ"ל) א"כ האיך שייך לומר מבקשין לחלוץ הא כיון דשווי' אנפשי' ח"דא על היבם מחויב לחלוץ לה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אטו מי אלים שיעבוד היבם עליה משעבוד הבעל על אשתו ואי' במס' נדרי' דף צ' ע"א למשנה ראשונה האומרת טמאה אני לך יוצאת ונטלת כתובתה פי' רש"י והר"ן בע"כ של בעל יע"ש משום שווי' נפשה ח"דא וה"ה כאן ואין לומר שכוונתם הוא כמו שאמרו במשנה אחרונה שא"נ מטעם שמא עיני' נותנת באחר עקרו דין תורה, וה"ה וכדי שלא תפקיע א"ע מיבם ותתן עיני' באחר, עקרו ד"ת ואין כופין לחלוץ רק מבקשין, דז"א דהנה תוספת הקשו שם על משנה אחרונה האיך יכול לעקר דין תורה שאסור עליו משום שווי' נפשיה ח"דא ותירצו כיון דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בסברא גדולה כזאת ובר"ן מובא תי' זה ומסביר דגדר גדול גדרו טלא תתן עיניה באחר, ומה שהקשה הר"ן ע"ז שאין יכולין לעקור בקום ועשה, כבר ישבו תוס' בלשונם הצח במה שכתבו בסברא גדולה כזאת וכוונתם למ"ש ביבמות דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך ודף פ"ט ע"ב ד"ה כיון, וגדר שגדרו חכמים בכל מקום לעקור דאורייתא הוא רק במילתא דשכיח, וכעין דאי' בהרבה דוכתי (עיין במס' יו"ט דף ג' ודף י"ט ע"א) במלתא דלא שכיח לא גזרו רבנן, ה"ה בתקנת חכמים לא תקנו במילתא דלא שכיח והתם הגדר הוא במילתא דשכיח דכל הנשים יכולין להפקיע א"ע מבעלה בטענת טמאה אני לך ויהיה גט מעושה שלא כדין משא"כ הכא ברוב נשים שהם עם בעליהם במדינה אחת לא מצית להפקיע א"ע מיבם ולומר ניתן לי בן כיון שמוחזקת באין לה בנים רק לעיתים רחוקים כשתלך עם בעלה למדינת הים, והוא מילתא דלא שכיח ולא שייך ע"ז גדר לעקור משום מילתא דלא שכיח דין תורה:
הן אמת שראיתי שמשנה למלך בפ"ד ממלוה ולוה הלכה י"ג שהביאו דע' הרד"כ בתשובה דוקא בגדרי' וסייגים לא גזרו במילת' דלא שכיח, אבל בשאין הענין משום גדר רק שרצו לזכות את ישראל והוא תקנה תקנו, אף בלא שכיח, וכן משמע בפסקי מהרי"א סי' רס"ו, אבל המעיין שם היטב יראה שיש לחלק ותו הא מוהרי"ט הובא בס' שארית יהודא סי' כ"ה חולק ואפילו בתקנה לא תקנו היכא דלא שכיח, כמ"ש מ"למ בשמו וכן בתשו' מוהר"י ב"ל סי' ע"ו וחכם צבי סימן ס"א הוכיחו מב"מ דף ס"ט דאית' להדיא גבי משיכה בלא שכיח לא תקנו רבנן, וא"כ הכא אף שתקנה יהי' לטובת היבמים שלא יכולין להפקיע א"ע מ"מ לא שייך תקנה במילתא דלא שכיח, הגם דהר"ן כ' בשם אחרים תירץ אחר על קושי' תוס' הנ"ל דמדינא אין האשה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה שהיא משועבדת לו רק משום דטמאה אני לך כיסופא לה תקנו במשנה ראשונה להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הי' מזלזלת נפשה למימר הכי ומכי חזי רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהי' נותנת עיני' אוקמא אדינא יע"ש מ"מ תוס' דלית להו תי' הנ"ל בע"כ סוברים שמצי להפקיע א"ע משיעבוד הבעל, וה"ה משיעבוד שיש ליבם עליה, ותו לפי דעת כמה אחרונים דבארוסה מצי להפקיע א"ע משעבוד הארוס והשעבוד שיש ליבם עליה הוי רק כשעבוד ארוס וארוסה, וכן מצאתי שכ"כ בעל קצ"הח, וא"כ כמו למשנה ראשונה אף שמשועבדת לבעל מ"מ יכולה לכופו ולהפקיע משעבוד אף שהאיסור הוא רק משום לתא דידה מ"מ כיון שא"א לפלוג הענין חל האיסור על הבעל משום לפני עור ה"ה אף שמשועבדת ליבם מ"מ כיון שזקוקה לחלוץ או ליבם ולפי דבריה אסורה להתייבם כופין אותו לחלוץ וא"כ דברי תוספת תמוהין, לכן נראה מוכרח דס"ל כשיטת חכמי ספרדיים ז"ל שהבאתי בפרט א' דשווי' אנפשי' ח"דא הוא מטעם נדר ואף שאומר בודאי שקר והדבר מותר מ"מ אוסרה ע"ע וא"כ שפיר הקשו האיך פשוט דאיכא ספק אי רחמא אי סני' דילמא וודאי סני' ובודאי משקרת וא"נ מ"מ אסורה ליבם מטעם דהוי כמו נדר שנדרה הנאה מיבם, וע"ז שפיר תירצו דאי' במתני' בדף קי"א ע"ב בנודרת הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואי מטעם שווי' נפשה ח"דא שהוא מטעם נדר אמאי תני חולצת אע"כ שכן הדין, ואולם רש"י דנקיט הטעם משום שווי' אנפשי' י"ל דסובר כשיטת רשב"א וסיעתו שהוא מטעם הודאה. שוב ראיתי בספ' קרבן העדה בהלכה ט' שהביא דברי תוספת הנ"ל וכתב וז"ל ויש לתמוה הרבה חדא לפי' רש"י במתני' טעמא דחוששין לדברי' משום דשוי נפשה ח"דא א"כ מאי קמפריש בגמ' בד"ה וחוששין כו' ולא אמרינן אוקי אחזקה ותנשא כו' הא ודאי אסירה משום דשווי' נפשה ח"דא ומאי מהני חזקה לכך, גם מה שתירצו מדלא קתני מבקשין לחלוץ לא ידעתי למה מבקשין ודאי דכופין דהא איהו אינו יודע האמת ואינו ראוי ליבם למה לא נכפנו לחלוץ ולא דמי להאי דתנן לעיל בפרק ב"ש דהתם ברישא הוא מכחישה ואומר שאין צריך חליצה ובסיפא היא הגורמת שאינה ראוי ליבם משא"כ כאן דאפשר שדברי' אמיתים יע"ש שהניח [בצ"ע ולפמ"ש לק"מ דרש"י סובר שהוא מטעם הודאה ושפיר פשיט ר"נ ותוספת סוברים שהוא מטעם נדר ושפיר תירצו אמנם אכתי דברי תוספת צריכין ביאור, לשיטתם דאינו מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסור', רק מן הדין נאמנת, אמאי תהי' נאמנת ע"פי דין מטעם עדות להפקיע את עצמה מחזקה כיון שהיתה עד עתה בחזקת זקוקה ליבם, הא קיי"ל אין עד אחד נאמן נגד החזקה בדבר שבערוה רק לענין מיתת בעלה נאמנת אבל א"נ להפקיע א"ע מיבם דאינה נאמנת לומר מתיבמי שתנשא כדאי' במתני' ויבמה לשוק הוי דבר שבערוה כמ"ש המרדכי בפ' מצות חליצה (ומה שדחה בתשו' נ"בי אבן העזר כתבתי בכלל ע"א) ואמאי נאמנת בסיפא להפקיע א"ע מיבם שלא יהי' מיבם אותה רק לחלוץ. ולכאורה י"ל דס"ל לתוס' דהא דאין עד אחד נאמן נגד חזקה בדבר שבערוה לכ"ע היינו היכא דעד רוצה להפקיע האיסור לגמרי כעין דאי' במתני' שאמרה מת יבמי שתנשא לשוק בלי שום חליצה כיון שאין לה יבם, משא"כ הכא כיון שנגד חזקת האיסור לשוק יש לה תקנה ע"י חליצה, א"כ לא מבעי' אי מצות חליצה קודמת נאמן ע"א וה"ה בע"ד דכל מקו' שע"א נאמן ה"ה בעל דבר, שמחויב לחלוץ לה ואפילו למ"ד מצות יבום קודמת כיון דגם בחליצה נפטרת מיבם ומותרת לשוק אין הענין והעדות נוגע רק למצוה בכה"ג נאמן עד או בע"ד היכי שאין לנו הוכחה שמשקרין כיון שאינו מעידים בדבר שבערוה, וא"כ לפי דברי תוספת דר' נחמן פושט מסיפא דניתן לי בן כמ"ש מוהרש"א א"ש ואומר דברישא שהיתה בחזקת היתר לשוק וע"י דיבורה אוסרת א"ע לשוק אינה מפקעת השיעבד שיש לכ"ע עליה ביון דהיא בעלת בחירה ואיזה שיעבוד יש לכ"ע עליה, רק דפשיט מסיפא דניתן לי בן שהיא בחזקה זקוקה ליבם א"כ למ"ד דמצות יבום קודמת מלבד דמפקעת א"ע ממצוה אף גם מפקעת א"ע משעבוד שהיה ליבם עליה מדעתה ואיכא חוב ליבם, ואם בודאי סני' ליבם אמאי נאמנת אע"כ דהוא דלמא אמרה אמת דמרחמא ליה ובכה"ג כשבא ע"א שבודאי אינו נוגע ואמר כן שניתן לה בן ומת הבעל ואח"כ הבן ג"כ הדין שחולצת ולא מתייבמת אף לפוסקים דאין ע"א נאמן ביבמה לשוק (עיין ש"ע אבן העזר סימן קנ"ח סעיף ג' וסימן קנ"ו ס"ח) כיון שאין הענין נוגע לאיסור דבר שבערוה דהא ע"י חליצה נפטרת מאיסור רק שהוא ענין הנוגע ליבם ועד דעלמא שאין לו חשש נגיעה נאמן, ולכן בדידה אף שהוא ספק דלמא משקרת דנוגעת בדבר מ"מ מספק חולצת ולא מתייבמת וחוששין לדברי' כיון שאין הענין נוגע לדבר שבערוה שוב נתתי אל לבי לעיין בהך דינא היכא שהיתה זקוקה ליבם ובא ע"א ואמר שניתן לה בן אף שאינו נאמן להתירה לשוק אי נאמן לאוסרה על היבם ולהצריכה חליצה כיון דאינו מעיד על דבר שבערוה להתירה רק מעיד לחובת היבם, אם יש לדברינו סמך בפוסקים, וראיתי שמרן הב"ש בס' קנ"ח ס"ק ב' כת' כיו"ב בשם מו"ז הב"ח אם העד מעיד שניתן לה בן והיבם לפנינו יש להחמיר ולהצריכה חליצה, ותמה ע"ז הב"ש הא יש לחוש שמא דברי העד אמת ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, וקו' זו לק"מ על מתני' דידן דבע"כ בלא"ה מיירי הך בבא דניתן לי בן בגווני שלא יצטרך כרוז לכהונה כדאי' בדף קי"ט ע"ב וא"כ נכונים דברינו בכוונת התוספת אך אכתי אני חוכך בדין זה כיון שהעד מעיד לחובת היבם דהא זכות הוא ליבם שזוכה בה ובנכסי' כדאי' ביבמות דף מ' ע"א ובש"ע סימן קס"ג ואין ע"א קם לחובת אדם והוא בכלל לא יקום עד אחד באיש לכל עון:
ואולם בגוף דברי תוס' נראה לענ"ד דיש לפרש כוונה אחרת דבלא"ה א"ש לפמ"ש המשנה למלך בפ"ט הכ"א שכתב לפרש דברי ר"נ דפושט כיון דחזינן דברישא חוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ואינה ניתרת לשוק אף שהיתה בחזקת היתר לשוק ובסיפא שהיתה בחזקת היתר ליבם חוששין לדבריה ואינה מתייבמת, ש"מ זימנין דרחמא לי' זימנין דסני' לי' ומש"ה ברישא אמרינן דלמא סני' לי' ואפ"ה אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי ש"מ דקושטא קאמריה ובסיפא אמרינן דלמא מרחמי' לי' ואפ"ה אמרה מת בעלי ואח"כ מת בני ש"מ דקושטא קאמרה ומש"ה אינה מתייבמת יע"ש ואף שפי' כן בשיטת רש"י שפיר' דפשיטות הוא גם מרישא מ"מ יש לומר כ"כ לתוספת שפשיטות הוא מסיפא ג"כ הטעם שנאמנת כיון דיש הוכחה שאומרת האמת, וא"כ אף אי ע"א דעלמא אינו נאמן להפקיע זכות היבם, מ"מ היא נאמנת כיון דיש הוכחה שאומרת אמת וזהו כוונת תוספ' שכתבו שמשמע שכן הדין, ר"ל בנ"ד האשה נאמנת אף שאין ע"א נאמן בכה"ג מכל מקום הכא כשהיא אומרת כן יש הוכחה שאומרת אמת ואם הי' ודאי הוכחה הי' נאמנת להתיר לשוק בלא חליצה ועכשיו שיש לנו ספק אם איכא הוכחה דדלמא סני' ליבם וליכא הוכחה חוששין לדבריה וא"ש בפשיטות:
ג אמנם יש לחקור ומקודם נברר שני דינים:
דין א) יש לחקור לפי מה דאי' במס' יבמות דף מ' ע"א החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחים לנחלה ואם יש אב נכסים של אב הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו וכן קיי"ל בש"ע סימן קס"ג ס"א וב' וא"כ יש כ"מ לענין ממון דכשמייבם זוכה לבד כל הנכסים, א"כ היכא שהיא אינו רוצה להתייבם רק לחלוץ אי יכול היבם לעכב ולומר אני רוצה לייבם ולזכות בנכסי אחי בודאי למ"ד מצות חליצה קודמת פשוט שאפי' שניהם רוצין מוחין בידם, ואין לו זכות כלל בנכסים כדאי' בש"ע סימן קס"ה לשיטת ר"ת וסיעתו רק למ"ד מצות יבום קודמת, או בידוע שנתכוונו לשם מצוה כדאי' שם סעיף א' בזה יש לדון אי יכול היבם לעכב והמעיין בפוסקים יראה שפשוט שיכול היבם לעכב ולומר אני רוצה להתיבם כדין ולזכות בנכסים כמו שמשמע להדיא מלשון רמ"א שכתב ואפי' קודם שחלץ אי תפס האב ואמר קים לי כמ"ד מצות חליצה קודמת ועל כרחן של אחין יצטרכו לחלוץ אין מוציאין נכסים מידו יע"ש הרי אם לא תפס יוכל היבם לעכב כיון דמצות יבום קודמת יש לו זכות בנכסים, ועיין ש"ות מוהרי"ק שורש ע"ג וב"ש שם ס"ק ב'. וראיתי בתרומת הדשן סימן ר"כ הובא בדרכי משה סימן קס"ג ס"ק ב' דמדינא דגמרא אע"פ שהו' חפץ ליבם והיא לא רצתה וחליץ לה לא זכה החולץ בנכסים יותר משאר אחין, וכן הובא בהגהות רמ"א שם סעיף ב' ועיינתי בגוף התשובה וכתב וז"ל לפי ההלכה חוץ מתקנת הקהלות מוכח מכמה דוכתי דהיכי דחלוץ לה גובה כתובה משלם מנכסי המת כשאר אלמנה ומותר יקח האב אם עודנו קיים שהוא קודם לכל יוצאי יריכו, ואי ליתא לאב חולקין כל האחים מותר נכסים בשוה ואין לחולץ זכות יותר בהן משאר אחיו הכי אית' בפ' החולץ ואפי' היכי דהוי בעי ליבומי אלא שהיבמה לא הי' חפיצה ומצידה לא נחסר אפ"ה לא שקיל מידי טפי מן האחין הכי משמע בפרק האשה שנפלו דף פ"א עמוד ב' מההוא דנפלה לי' יבמה מפומבדיתא וכדפירש"י התם עכ"ל ופשיט שראייתו הוא דאית' שם ההוא גברא דנפלה לי' יבמה בפומבדיתא בעי אחווא למיפסלא בגיטא מיני' (לזרוק לה גט ונאסרה על כל האחין) א"ל מאי דעתיך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך, פי' רש"י משום נכסי קשה בעיניך שאכנסנה שלא אזכה בנכסי אח, כדתנן הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו פליגנא לך כאלו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמוך יע"ש הרי אף דהאי אח רצה לזרוק לה גט ואוסרה מלייבם ואם כן כוונתו הי' לאפקועי זכות ממון שהי' ליבם בנכסי' מ"מ הוצרך לפייסו דאי נימא היכי שהיבם רוצה לייבם, והמניעה בא מן האחים שפסלוהו יש לו זכות בנכסים כמקדם כיון שהם גרמהו למה פייסהו, וה"ה היכי שהיבמה מיאנה מלכנוס וחליץ לה לא שקיל טפי מן האחים, ואין להקשות אמאי לא חייב האח מטעם גרמי, ואף דדעת הראב"ד הובא בש"ך סי' ס"ו ס"ק פ"א היכי דלהנאת עצמו קמכוין פטור מלשלם שלא כיון להזיק לכן יורש שמחל פטור הא רבו החולקים כמ"ש בש"ך שם דז"א דקיי"ל בחשן משפט סימן רצ"ב בש"ך ס"ק ט"ו במבטל כיסו של חבירו פטור ואם תבעו לדין וא"ל תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו ומעכבו דמניעת ריוח לא הוי הפסד ועיין במשנה למלך בפרק שביעי ממלוה הי"א ומלשון הש"ס ביבמות דף מ' משמע שאין לו זכות בנכסים רק לאחר כניסה כדאי' שם הכונס את יבמתו זכה בנכסיו, ואי' הטעם יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי הוא קם וקודם שכנס לא זכה וכ"כ ש"ות מוהרי"ק סימן ע"ב, דאשה הקנה לו מן השמים שיזכה בה ובנכסים הוי מניעות ריוח כשגורם לפסלו ועוד יש לחלק בכמה אופנין ופשוט דת"הד לא מיירי רק היכי שכבר חליץ לה ורוצה אח"כ לזכות בנכסי' אבל ודאי היכי שאינו רוצה לחלוץ כי אינו רוצה למחול הזכות בנכסים הדין עמו כיון דמצות יבום קודמת ויכול לומר אני רוצה ליבם ולזכות בנכסים ואם אין חפץ בי רק לחלוץ מ"מ לא אמחול הזכות בנכסי' וע"ז ליכא ראי' מהתם דהתם אי הוי פסול בגיטא לא הוי מצי שוב לכונסה וממילא לא זכה בנכסים דעיקר זכות חל לאחר כניסה וטעם גרמי פטור כנ"ל משא"כ כשהיבם רוצה לכונסה כדי שיזכה בנכסים והיא מעכבה בודאי יכול לומר אין רצוני למחול בזכות שיש לי מן הדין כיון שאין המניע' מצידי וגם אין המניעה משום חשש ספק איסור, וכמו דמוכח מפוסקי' הנ"ל ובע"כ הת"הד ורמ"א מיירי רק היכי שקודם החליצה לא הזכיר כלל שאינו מוחל הזכות בממון, וכאשר ראה שאינו רצונה ביבום חלץ לה, והוי כמחילה כיון שלא התנה מקודם לכן ומחילה אין צריך קנין דהא הנכסים לא הי' בחזקת היבם הנ"ל ואולם קשה לי ע"ז למה הוצרך הת"הד להביא ראי' מסוגי' דכתוב' הא פשוט בכל הש"ס ופוסקים דמחילה אין צריכה קנין כדאי' בתוס' סנהדרין דרין דף ו' ע"א ד"ה צריכה והלכה פסוקה בח"מ סי' י"ב ס"ח סי' רמ"א וצ"ע ועכ"פ פשוט שיבם יכול לעכב שלא ימחול זכות שלו בנכסים למ"ד יבום קודמת:
דין ב) יש לברר בכל מקום דאמרינן מספיקא חולצת ולא מתיבמת משמע מסתימת הש"ס ופוסקי' שלענין נכסי' הדין כמו בחולץ מדעתו ועיין בסימן קס"ה סעי' ד' ואינו נוטל רק כא' מן האחים ואם האב קיים יורש הכל, ולכאורה יש לחקור אמאי הא היבם יוכל לטעון ניהו לענין איסורא אזלינן לחומרא ואסורה להתייבם מספיקא מ"מ הא יש לי זכות מספיקא כי אולי ראוי לייבם ויהי' הדין כמו בספק ויבם ביבמות דף ל"ו ע"ב דחולקין כמ"ש תוספת דאפילו רבנן דסמכוס מודו כיון ששניהם שוין ואין שום אחד מוחזק יותר מחבירו, וה"ה יש לנו ספק בין יבם לאחיו או עם אב יהיה הדין כדין ממון המוטל בספק, ולשיטת רשב"ם בבבא בתרא דף קנ"ח עמוד ב' ד"ה אלו, היכי שאחד הוא וודאי יורש בחציו אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי ראוי לומר אם הסכסוך בינו ובין האחים יש לו דין אין ספק מוציא מידי וודאי, כי אפי' לדבריהם יש לו זכות בנכסי' כאחד מהם ונגד האב יש לו דין ספק וספק, ולתוס' שם ד"ה נפל וביבמות דף ל"ח ע"א ד"ה הוי דאין זו סברא כיון שהוא וודאי במקצת יהי' וודאי בכולה וכמ"ש ג"כ במס' ב"מ דף ב' ע"א ד"ה וזה בכל גווני הוי כספק וספק, כמו בספק ויבם ותו דיש לצדד ולומר לפי מה שראיתי בש"ות מוהר"א ששון סי' קצ"ה שכתב שנחלקו תוס' במס' יבמות עם הר"ן, להר"ן כל זמן שלא מייבם ידו עם יד אחיו שווין ומיקרו כל אחד מוחזק על חלקו ועיקר חזקת היבם מתחיל לאחר יבום ולרש"י ותוס' משמע שיש ליבם יותר זכות כיון דעומד לינשא ואין יד שניהם שווין (ועיין ב"ש סי' ק"ס ועיין בפני יהושע בכתובו' שם בד"ה אע"ג שצידד לומר כן בכוונת רס"י דחשבינן ליבם כאילו הוא מוחזק ועומד, ועיין יבמות דף ל"ח ע"א וכבר קדמו מהר"אש בזה, ועיין תוס' דף ע"ח ע"א ד"ה סיפא בתירוצם וקצת צ"ע אי מצות יבום קודמת עומדת ליבום יותר שישראלי' הם בחזקת כשרות וזהירים במצות עייש"ה ואין כאן מקומו) וא"כ לשיטת תוס' ורש"י ראוי לומר אף משום ספק איסור דאו' חולצת ולא מתייבמת מ"מ לענין ממון אין מוציאין מיבם שהוא מוחזק, ואפי' אי נימא דגם לשיטת רש"י ותוס' היכי שהוא ספק לא מיקרי מוחזק כיון שהספק אי יכול לייבם נולד מיד כשמת א"כ מעולם לא הי' חל עליו שם מוחזק כי בחיי אחיו אף שהיה בחזקת עומדת ליבום כשימות מ"מ לענין נכסים לא הי' בחזקתו כי הי' ברשות אחיו והיה הרב' ספיקו' אולי יהי' לו בנים ואולי ימות היבם קוד' ותיכף כשמת נולד הספק ובכל מקום דמוקמינן על החזקה הכוונה דמוקמינן הספק שנולד אח"כ על חזקא קמיית', משא"כ הכא ודמי לספק ויבם דלא הוי היבם מוחזק כיון דבתוך ג' חדשים אסור לכונסה לא חל זכותו ומיד כשכנסה היה הספק בזכות ואפי כשיבם מוחזק ל"מ וכדאי' בסימן קס"ג ס"ג ואף כי המעיין בב"ש ס"ק י"ד יש קצת לדחות מ"מ הסברא מצד עצמו נכונה, מ"מ עכ"פ לכ"ע ראוי לומר שיהי' דין ממון המוטל בספק וחולקין, ואף לפוסקי' המובא בר"ן נדרים דף ז' עמוד א' בספק איסורא דאית בי ממונא שדינן בתר איסורא עיין ש"ך י"ד סימן רנ"ט סע"ק י"ד וסי' קע"ז ס"ק ס"ח, שאני התם שאי אפשר לחלק הענינים לצאת ידי איסור וידי ממון, משא"כ הכא אפשר לחלק הענינים לענין איסור תהי' חולצת ולענין ממון כדין ממון המוטל בספק וכיוצא בזה כתבתי לקמן בחלק ב' בכלל ע"א באיסורא דאית בי' ממונא:
ואולם לאחר עיון מצאתי הטעם מפורש בראשונים זלה"ה במה דקיי"ל בחולצת ולא מתייבמת שאין לחולץ זכות כלל בנכסי' וכמ"ש הנמוקי יוסף ביבמות דף מ' ע"א עלה דמתני' הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו כתב וז"ל אפי' גרשה למחר כדאית' בגמרא יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם, ומיהו אמרו בירושלמי שאם היא אסורה לו שאינה רשאי לקיימה אפי' מדרבנן כגון ב' יבמות שעשה מאמר לזו וכנס לזו לא זכה בנכסים יע"ש וכ"כ בחידושי הרשב"א שם וז"ל ירושלמי למי הי' ב' יבמו' עשה מאמר לזו ובעל לזו בממ"נ אם במאמר יזכה אם בביא' יזכה אמר ר' יוסי מאחר שאין יכול לקיי' את אחד מהן לא זכה בנכסי אחיו ע"כ בירושלמי ולא אמרינן בכי הא הרי קם ואינו דומה למשנתינו ששנינו הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו כלומר אע"פי שגירשה מיד דשאני התם דהרי קם ואילו רצה לקיים יקיים אבל הכא דאינו רשאי לקיים לא יעי"ש והובא דבריו בבית יוסף אבן העזר סי' קס"ג בסופו בס' בדק הבית ורמ"א שם סעי' א' כתב בקצרה וז"ל ובלבד שהיתה ראוי לו ליבם ועיי"ש ואולם רבינו זלה"ה קיצר קצת דמלשון רשב"א ונ"י מבואר להדיא שעיקר הענין תלי' אם רשאי לקיימה אחר כך בשכנסה, ומשמע אם בדיעבד רשאי לקיימה אף שלכתחיל' אסורה ליבם, כי יש גווני אשר חכמים החמירו מצד חומרא בעלמא שתהיה חולצת ולא מתייבמת עיין מס' יבמות דף ל"א ע"ב בכה"ג היכי דרשאי לקיימה אח"כ יש לומר דזכה בנכסים, ומלשון מ"א משמע קצת כיון שאסורה לכתחילה ליבם לא זכה בנכסים, וראיתי בספר קרבן העדה שם בד"ה מאחר שכתב וז"ל וקשה כיון דמדאורייתא אין המאמר כלום למה לא יזכה בירושת אחיו, ודוחק לומר כיון דעבר אדרבנן נקנסי' וצ"ע עכ"ל ולענ"ד לק"מ דעיקר כוונת ר' יוסי כיון דמה דילפינן שזכה בנכסי' אחיו איתא בש"ס יקום על שם אחיו אמרה רחמנא והרי קם אמרה התורה היכי שראו לקיימה אפילו מדרבנן קרינין בי' קם וכל שאינו ראוי אף שאינו ראוי רק מדרבנן לא קם, וכיו"ב מצינו בדוכתי טובא כמ"ש משנה למלך בפ' ז' מהל' תרומות ה"א שמביא דמיון לזה גבי אונס ש"ם היה אסורה עליו מדרבנן שאינה נושאה משום דכתי' ולו תהי' לאשה אשה הראוי לו אפי' מדרבנן ועיין במס' סוכה דף כ"ג ע"א בעושה סוכתו ע"ג בהמה דר' יהודה פוסל אמר קרא חג הסוכות תעשה לך ז' ימים סוכה הראוי לשבעה שמי' סוכה שאינו ראוי לשבעה לא שמי' סוכה, ופי' רש"י ד"ה הראוי וז"ל והשתא דגזור רבנן שאין עולין נמצא שאינו ראוי ליום ראשון וע"ע במס' שבועות דף ל"א ע"א ותשוב' חכם צבי סימן ק"נ ובפ"א מהל' נערה ובתולה הלכה ה' בכסף משנה ובמשנה למלך שם, וע"ע במס' סוטה דף מ"ד ע"א בירא ורך לבב דסובר רב יוסי הגלילי אפילו מעבירה דרבנן יע"ש ויש עוד הרבה דמיונות בש"ס וה"ה אמרה תורה שבעינן שיהי' ראוי לקיימה גם מדרבנן וזה פשוט ולענ"ד יש לתמוה להיפוך על רשב"א ונ"י שהביאו ראיה מירושלמי דכן מוכח נמי בש"ס דידן דאם אינו ראוי אפי' מדרבנן אינו זוכה בנכסים כדמוכח בכתובת דף פ"א ע"ב דבעי אחווא למיפסלא בגיטא וכ' בס' שיטה מקובצת בשם רש"י במהדורא קמא ז"ל תרי אחי הוי דקיי"ל מצוה בגדול לייבם ואם קדם לו הקטן ליבום זכה כו' ואהכי בעי למיתב לה גיטא דאשה מתגרשת בעל כרחה למיפסלה קמי יבם כי היכי דנפל קמי תרווייהו נכסי אח בירושה וקיי"ל ביבמות אשר לא יבנה כיון שחלץ שוב לא יבנה וגט נמי פוסל ביבמה מדרבנן דאי' ביבמות מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני אמרי גט להוציא וחליצה להוציא כי היכא דגיטא ל"מ לפוסלה חליצה נמי ל"מ ואתי למבעל אחר חליצה יע"ש הרי אף שמן התורה ראוי ליבם מ"מ כיון שמדרבנן אסורה ליבם אינו זוכה בנכסים דאל"כ לא הי' פועל רמאי ברמאתו ומלשון הש"ס שהביא מוכח להדיא דאי הוי עשה כן היה מפסידו, ולפ"ז א"ש לכן בכל מקום דאמרינן בש"ס חולצת ולא מתייבמת לא זכה בנכסים מספק שיהי' כדין ממון המוטל בספק, דכיון שאינו ראוי לקיימה מצד ספק איסור לא זכה בנכסים, אך צ"ע טובא מהאי דספק ויבם ביבמות דף ל"ו ע"ב אמאי הוי ממון המוטל בספק דכיון שאינו רשאי לקיימו, ומצאתי בספר בית מאיר סוף סימן קס"ג שהרגיש בזה והנאני ותירץ וז"ל ואולי יש לומר דאינו דומה לענין ירושלמי או אפי' ליבם שני' דשם משעה ראשונה לא הי' ראוי' לקיים והיה מחוייב לגרשה מיד, משא"כ הכא ביבם תוך שלשה שפיר הי' ביאה דאפשר לקיים דהא מבואר בסי' קס"ד דאך מפרישין אותו ואם תפיל יחזיר ויקיים ומה שעתה הוא ספק מעוברת מראשון ומוכרח להוציא' מ"מ לטענתו שהיא מעוברת ממנו כבר זכה ע"י ביאה שהיה ראוי לקיימה אילו היו נולד לט' מה שנולד עתה לשבעה יע"ש והוא קצת דוחק וצ"ע:
ד ומעתה נבוא לנידון דידן, ואומר כיון דאית' במתני' סתם חולצת ולא מתייבמת משמע וודאי שאין החולץ זוכה בנכסים כמו בכל מקום דאי' במס' יבמות חולצת ולא מתייבמת שהפי' כן דאל"כ הוי לי' לפרש כיון שאשתני דינו והטעם נראה בין לרש"י שהטעם בסיפא משום שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ובין לפי' תוס' שטעם דלמא מרחמא לי' ואפ"ה אמרה מת בעלי ואח"כ מת בני ש"מ דקושטא קאמרה ומחמת ספק הוכחה חולצת ולא מתייבמת לא יוכל היבם לטעון כיון שהית' בחזקת היתר ליבם רק אתה אסרת נפשך עלי מטעם שיכול האדם לאסור ע"ע דבר המותר מה לי באסורך להפסיד זכות שיש לי בנכסי' ובכתובתך וכמו כן לפי' תוס' דהא אפי' עד כשר כמו משה ואהרן שודאי אומרים אמת מ"מ לא קם בממון להפסיד לאחד אפי' בדבר שאין שניהם מוחזקים ומכ"ש אשה דזה אינה טענה כמש"ל כיון שסוף סוף ע"פי הדין אי אפשר לקיימה בין לפרש"י שהטעם משום שווי' נפשה ח"דא אם הי' מייבמה הי' מחוייב להוציאה כעין שכופין במשנה ראשונה לבעל לגרשה משום לתא דידה ובין לפי' תוספת שהוא ספק הוכחה לכן לא קרינן יקום על שם אחיו ולא זכה בנכסי' ומהאי טעמא אי' במתני' סתם חולצת ולא מתייבמת:
ה אמנם לפ"ז קשה, דהנה הרמב"ם כ' בפרק ט' מהלכות גירושין הלכה כ"א וז"ל בעל שאמר לאחר זכה בגט זה לאשתי כדי שלא תפול לפני יבם ונתן הגט לידו ומת הבעל קודם שיגיע הגט לידה ה"ז ספק מגורשת שרוב הנשים זכות הוא להן שלא יפלו לפני יבם ולפיכך תהי' ספק מגורשת אע"ג שלא הגיע הגט לידה הואיל וזכה לה בה אחר עכ"ל דייק רבינו ז"ל שאצל רוב נשים הוא זכות ונראה שהוכיח כן מלשון רבא דאמר כיון דסניו לה כו' א"ד כיון דזימנין דמרחמא לי' ולא קאמר בחדא לישנא והו"ל לומר כיון דזימנין סני' לה משמע דמן הסתם וע"פ רוב סני' ליבם, ועיין במס' יבמות דף צ"ג ע"ב וצ"ד ע"א, ויש להתבונן לשיטת רש"י דהטעם במתני' משום שווי' נפשה חתיכה דאיסורא והו' מטעם הודאת בע"ד לחובתו שמועיל בכ"מ אמאי אמר בסיפא דניתן לי בן במדינת הים ומת בעלי ואח"כ מת בני דאינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת, הא היא הית' בחזקת עתידה ליבם כמ"ש רש"י במתני', ורוב נשים סני' ליבם אינה הוכחה שמשקרת שאומרת מחמת שנאה וא"כ לא שייך לומר שווי' נפשה ח"דא הא הטעם דיכול אדם לאסור ע"ע הוא מטעם הודאה לחובה הא ברוב נשים זכות הוא להם שלא יפלו לפני יבם והא אנן קיי"ל כחכמים דר' מאיר דאזלינן בתר רובא ואמאי לא מתייבמת הא אינה נאמנת כלל נגד חזקה שהיתה זקוקה ליבם, ושווי' נפשה ח"דא לא שייך כיון דאנו אומרין שהיא מן רוב נשים דסני' ליבם, ואפי' לר' מאיר כתבו תוספת בכמה דוכתי דחייש רק מדרבנן ודוקא היכי דשייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה עיין בדף קי"ט ע"ב וצריך לומר בישוב קו' זו, שבודאי מן התורה רשאי להתייבם דמן הסתם היא בכלל רוב נשים ולא מהכי הודאתה כלל כי הוי הודאה לזכותה, רק חכמים החמירו משום חומר דבר שבערוה להצריכה חליצה כיון דאפשר בחליצה ועיין כעין זה בתוספת יבמות דף קי"ט ע"א בד"ה מחוורתא, בהא דסובר רשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספיקא הוי אע"ג דרוב אינם נפלים משום שלא יבוא להקל בערוה והצריכה חליצה במת תוך ל' יום ולא רצו לסמוך על הרוב להתירה לשוק בלא חליצה יע"ש וה"ה משום חומר כרת דאשת אח שלא במקום מצוה הוא בכרת החמירו שלא לייבם ולהצריך חליצה כיון דאפשר לתקן בקל אפי' היכא דאיכא רובא וחזקה החמירו ומצינו כיו"ב להמעיין בתוס' קידושין דף נ' ע"ב ד"ה ה"ג ואין לדחות דברינו ממ"ש בש"ות מוהר"א ששון סי' רי"ד וז"ל ספק נפל אצלי במי שהי' מוכת שחין ועתה אומ' שנתרפא ואשתו אינו סומכת עליו ועיקר הספק הוא ממה דאי בחולין בפ"ק דאזלינן בתר חזקה מנגע ופי' תוס' אפי' להקל א"כ הכי נמי נימא הכא שלא יהי' נאמן לומר נרפא הנגע וכ"ת דוקא בשאר איסורין אמרינן הכי אבל באיסור ערוה יש להחמיר שלא יבוא להקל בערוה וכן נראה מדברי תוס' שם בחולין שכתבו בהאי דרשב"ג אע"ג דרוב אינם נפלים שמא יבוא להקל בערוה אלמא שלא רצו חכמים להסמיך על הרוב באיסור ערוה וכ"ש לענין חזקה דהא רובא וחזקה רובא עדיף י"ל דוקא בהך רובא לא רצו לסמוך משום דשייך לעז דפיהק ומת אבל באידך רובא סמכי כדמוכח בפ' בתרא דיבמות דפריך הש"ס והרי קטן וקטנה דרובא דלית' קמן ואזלי בתר רובא כו' עד ורבנן זיל בתר רובא, הרי אפילו לענין איסור ערוה אזלי בתר רובא אלא דשאני הכא גבי נפלים דאיכא למיחש ללעז עכ"ל דז"א שאני התם ביבם כיון שאי אפשר בענין אחר דהא קטן אינו חולץ כמו שאמרו חכמים לר' מאיר יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה כו' והוי כא"א בענין אחר דשהויי מצוה לא משהינן כדאי' ביבמות דף ל"ט ע"ב וגם חכמים מודו היכי שיש לפנינו גדול ורוצה לחלוץ עדיף חליצת גדול דע"כ לא פליגי ר' יוחנן וריב"ל בביאת קטן וחליצת גדול אי ביאת קטן עדיפא, היינו שאינו קטן ממש כמ"ש רש"י שם ד"ה ביאה משא"כ היכא דאפשר בחליצה אף דמצות יבום קודם למצות חליצה כיון דחליצה הוא ג"כ מצוה ולא עקרינן המצוה לגמרי החמירו חכמים משום חומר דבר שבערוה שלא לפגוע באיסור תורה שלא לסמוך על רובא כיון דאפשר בחליצה וכן מצינו כיו"ב במס' יבמות דף למ"ד ע"ב במתני' וכולן כו' הרי אלו צרות חולצות ולא מתייבמות כיצד כו' ועיין ברש"י ובדף ל"א בגמרא ותוס' שם וברשב"א שם ד"ה ה"ג בסופו כ' וז"ל אלא ממתני' דודאי חולצת דקאמרינן בספק קידושין חומרא בעלמא הוא ואם תתייבם אין בכך כלום דומי' דספק גירושין קתני לה כו' אלא שהחמירו בהן חכמים משום שאם תתייבם אין בכך כלום ע"ש ועיין ב"ש סימן קע"ב סע"ק ה' וא"כ לפמ"ש בנ"ד נראה כיון דהוא רק חומרא בעלמא מה שאינו מייבמה אם עבר ויבמה לא תצא מיבם כיון דמדינא מותרת ליבם ולא החמירו רק לכתחילה וכיו"ב מצינו בתוספת כתובות דף נ"א ע"ב ד"ה אונס דמה שה שהחמירו רבנן אין מוציאין אותה מבעלה ולהוצי' אשה מבעל' אוקי אדאור' וכ"כ הפ"י סברא זו בדף ט' ע"א בד"ה לא צריכה, וה"ה לפי הנחה הנ"ל בסיפא שאמרה ניתן לי בן ומת בעלי ואחר כך מת בני שחולצת ולא מתייבמת מדרבנן מחמת חומרא אם עבר ויבמה אין מוציאין אותה דלהוציאה אשה מבעלה אוקי אדאור' וכב' בארנו שמוכח שבע"כ הא דאיתא בירושלמי כשאינו ראוי לייבם מחמת איסור אינו זוכה בנכסים היינו אם אין רשאי לקיימה אבל אם רשאי לקיימה אף שאסרה להנשא לכתחלה יש לו זכות בנכסים וכן מוכח ביבמו' דף ל"ז ובש"ע א"העז סימן קס"ג סעיף ג' כמ"ש בס' בית מאיר וא"כ קשה אמאי אי' במתני' בסיפא בסתם חולצת ולא מתייבמת ולא ביאר הדין בנכסים משמע שאין היבם זוכה בנכסים הא יש ליבם זכות מן התורה זכות בנכסים דהא יכול לקיימה אפי' מדרבנן אם עבר ויבמה, והדק"ל האיך מהני הודאתה לחוב ליבם, דאינה נאמנת נגדו ואין לומר משום שאינו ראוי ליבם הא מן התורה ראוי ליבם ויש לו זכות ממון מן התורה ואי משום שאינו ראוי מדרבנן הא מה שאמרה תור' שאין לו זכות בנכסי' היינו אם אינו רשאי לקיימה אבל אם בדיעבד רשאי לקיימה יש לו זכות, ואולם המעיין ברש"י בד"ה חוששין יראה מדקדוק לשונו שסובר שיש ספק השקול אם רחמא ליבם אי סני' ולא אמרינן שרוב נשים סני' ליבם, וא"כ לק"מ קו' הנ"ל דבכה"ג מן התורה אסורה ליבם וממילא אין לו זכות בממון וכנ"ל וא"ש ודוק בכל זה זאת תורת העולה לרש"י הטעם דשוויה נפשיה ח"דא הוא מטעם הודאת בע"ד ולתוס' מטעם נדר, ומ"ש בפרט זה מה שנוגע לדין הוא רק לפלפולא בעלמא ולא להורות אף על סניף בעלמא כי ענינים אלו עמוקים ורחבים מני ים:
**(הג"ה ודע דהאי כללא ל"ד בכל המקומות דהא אית' בנדה דף ס"ו ברואה דם מחמת תשמיש צריכה גט ואסורה לבעלה כדאי' בסימן קפ"ז ולפמ"ש רשב"א הוא בב"י שם אסורה מטעם וסת ורק מדרבנן דקיי"ל וסתות דרבכנ וכ"כ בתשובת נ"בי חלק א' הרי אפילו באיסור דרבנן הוציאו מבעלה וכן יש להוכיח לשיטת רמב"ם דסד"א לחומרא רק מדרבנן ובכתוב' דף ט' ע"א סובר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו בחד ספק ומבואר בש"מ שכופין לגרשה הרי אף באיסו' דרבנן הוציאו מבעלה מיהו יש לדחות ולחלק הענינים כמובן להמבין:)**
פרט ג
יבואר שיטת הר"אש במס' יבמות דף מ"ז ע"א בטעמא דשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא:
כבר נתבאר בפרט א' מה שנחלקו גדולי אחרונים זלה"ה בטעמא דהך מילתא, ובאמת לענ"ד דברי מוהר"י באסין ומשפטי צדק תמוהין דאיך אפשר לומר שהוא מטעם נדר הא לא הוציא בשפתיו בלשון נדר שאוסר על עצמו, רק שאומר שמצא פתח או שזינתה או שלא שחט הבהמה, אף שממילא נאסר עליו מ"מ בנדרים גלי תורה שצריך להוציא בשפתיו בלשון נדר, ואף דקיי"ל ידות נדרים הוא כנדרים, מ"מ בעינן שיהי' ידים מוכיחות קצת על הנדר כדאי' בטור ומחבר בי"ד סי' ר"ו סעי' א' האומר לחבירו מודרני אני ממך שאוכל לך כו' אסור, אבל אי אמר שאינו אוכל לך לבד בלא מודרני ממך לא הוי יד יע"ש, הרי אף שאמר שאינו אוכל ומוכח כוונתו מ"מ כיון שלא הוציא בלשון נדר לא מהני ומ"ש בס' שערי המלך בשם הרי"ק משום דהוי דרך קנס לא הבנתי כלל, הא גם בזה הוא מחלוקת הפוסקים כדאית' בסי' ר"ה סעי' ב' ולהר"אש לא מהני ואפי' לרשב"א דווקא כשאומר בדרך קנס אם אעשה כך ע"ש ואיזה קנס שייך הכא, ובאמת לפי דבריו לא הוי צריך לומר הטעם משום קנס, דהיכי שאומר שדבר זה אסר עליו הוי נדר כדאי' בטור ומחבר בסי' ר"ד סעי' א' ועיין בש"ך סימן ר"ה ס"ק ז' וס"ק ח' לכ"ע היכי שאמר ככר זה אסר עלי אוסר עליו דלשון איסור הוי נדר וכמשמעות הפסוק לאסור איסר על נפשו ולא בעינן מתפיס בדבר הנדור, אך באמת נראה לי דלא הוי נדר כיון שלא הוציא בלשון נדר ומחשבתו לא מהני וא"כ אף מטעם קנס לא מהני דאפי' לרשב"א צריך שיאמר כן בשפתיו ולכן לענ"ד טעם זה צ"ע:
ומעתה נבוא לבאר לטעם זה שיטת רבינו הגדול הר"אש זלה"ה גרסינן במס' יבמות דף מ"ז ע"א ת"ר ושפטתם צדק וגו' מכאן אמר ר' יהודה גר שנתגייר בבית דין הרי זה גר ובינו לבין עצמו אינו גר, מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל יש לך עדים א"ל לאו יש לך בנים א"ל הן, א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך, ואמר ר' נחמן בר יצחק הטעם דהכי קאמר לי' לדבריך כותי אתה, ואין עדות לכותי וכ' הר"אש ע"ז והכי הלכתא והא דקאמר שנאמן לפסול את עצמו לא לענין זה שאם בא על בת ישראל שפסלה דקיי"ל אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, ועוד האיך קאמר ר' יהודה נאמן ע"ע ואינו נאמן על בניו אלמא אית לי ר' יהודה דפלגינן דיבורא דמהמנינן לי' לגבי נפשא ולא מהמנינן לי' לגבי בניו ולעיל דף כ"ה קאמר ר"י הרגתיו לא תנשא אשתו אלמא דלא פלגינן דיבורא, ועוד מילתא דתמי' דאיהו פסול ובניו כשרים הלכך אין עדות כלום ואפי' לענין עצמו ואם בא על בת ישראל לא פסלה אלא לענין זה מהני עדותו לעצמו דשויא לנפשו חתיכה דאיסורה ואסור בבת ישראל, ולענין שור ישראל שנגח לשור של עכ"ום וכיוצא בזה מצינן במס' קידושין דף ס"ה הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובתיה והיא מותרת בקרוביו ואע"פ שהוא אסור בקרובתיה אם בא עליהן לא פסלן ולא מיתסר בהן אלא משום דשוינהו לנפשי' ח"דא עכ"ל, ולכאורה צריך עיון להבין דבריו כיון דשוי' נפשי' ח"דא הוא מטעם נאמנות שנאמן לגבי עצמו יותר מק' עדים אמאי אינו נאמן לפוסלה אם בא על בת ישראל, ואי משום דפלגינן דיבוריה דאינו נאמן רק לגבי עצמו וא"נ לפוסלה וכ"כ באומר קדשתיך כו' אם בא עליהן לא פסלן הא הר"אש כתב כן אפי' לר' יהודה דלית לי' פלגינן דיבוריה וגם א"א לומר שסובר שהוא מטעם נדר, ומלבד דלא נזכר רמז בלשונו, אף לא שייך האי טעמא לענין שור של ישראל שנגח שורו, אטו מסיק אדעתי' ע"ז שיגח שורו לשורו שיהיה אוסר הממון עליו, וכיון שבאמת הוא ישראל שאינו נאמן אמאי פטור מלשלם ותו המעיין בלשונו לא משמע כלל שהוא מטעם נדר שוב ראיתי בתוספת מס' יבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה לימא שכתבו ג"כ דטעמא דר' יהודה כסברת הר"אש רק שהוסיפו קצת ביאור וז"ל ומיהו יש לומר דהתם לאו מטעם עדות נאמן, אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשוי' אנפשי' ח"דא או אם נגח שור ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בע"ד עכ"ל וגם דבריהם סתומין, ולכאורה עלה בדעתי לומר בכוונתם, דהנה לעיל כלל א' פרט א' הבאתי בהא דקיי"ל בממון הודאת בע"ד לחובתו עדיף מעדים, דעת רש"י דאתיא מקרא כי הוא זה, ומשמע דנאמן על גוף המעשה שהודה ואף על למפרע, ודעת מוהר"י ב"ל בתשובה ובית שמואל בסימן ל"ח ס"ק ל"א נראה שאין נאמן על גוף המעשה, שכתב שם באם אמר הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי ביד פלוני מנה לא מהני הודאת פלוני כי אע"פי דמהני הודאתו לחייב א"ע מכאן ולהבא מ"מ אין ידוע אם הי' לו אצלו בשעת הודאתו ע"ש, א"כ סובר דאינו נאמן על מעשה שהלואה הוא אמת רק שהוא מטעם חיוב מכאן ולהבא כיון דבידו, ונראה באיסורא היכי שמודה לחובתו לאסור דבר על עצמו הוא מעין הודאת בעל דין בממון, כי כמו התם הוא חוב והפסד לבע"ד ה"נ הוא חוב והפסד להמודה, והכל הוא משם אחד וא"כ לשיטת רש"י היכי דאוסר דבר על עצמו אמרינן שנאמן על גוף המעשה שהוא אמת כמו שאומר, אבל לשיטת מוהריב"ל וב"ש כמו היכי שהודה חייב מנה אף שאין עדים מכחישים אותו, כנידון הנ"ל, מ"מ כיון שאומר נגד חזקה דחזקה כל מה שיש תחת ידו הוא שלו אינו נאמן על גוף המעשה, ה"ה באיסורין היכי שרוצה לאסור ע"ע דבר המותר כיון שאומר נגד חזקת היתר אינו נאמן על גוף המעשה כגון אם אומר שנתגייר בינו לבין עצמו כיון שהי' בחזקת כשרות ואם אומר שקדשה, אומר נגד חזקת פנוי' וחזקת היתר רק על עצמו נאמן לאסור מטעם שבידו לאסור ע"ע בבת ישראל מכאן ולהבא וכן לענין שור כשנגח שור ישראל לשורו נאמן להפסיד כיון שבידו מכאן ולהבא להפסיד ממונו וכמו כן אם אמר קדשתיך אסור בקרובותי' מטע' שבידו לאסור ע"ע וא"כ כמו שכתב הב"ש בהודאת בע"ד בממון אף שיש לו מגו על להבא, מ"מ א"נ מהאי טעמא על גוף המעשה למפרע רק שחל החיוב מכאן ולהבא, ה"נ בהודאת בע"ד באיסורין אף מיש לו מגו דבידו לאסור ע"ע מכאן ולהבא, א"נ על גוף המעשה למפרע רק שחל האיסור עליו מכאן ולהבא, ולכן אם בא הגר על בת ישראל, או האומר קדשתיך על קרובי המקודשת לא פסלן כי א"נ על גוף המעשה:
ואולם אכתי צריכין אנו לבאר דברי הר"אש שיהי' מזוקקים, לפמ"ש בכלל א' פרט א' דסברת בית שמואל תלי' במחלוקת אמוראים במס' ב"ב דף קל"ד ע"ב אי פלגינן דיבורא בחד גופא כגון בעל שאמר גרשתי את אשתי דעיקר נאמנותו משום דבידו לגרשה ועל למפרע אינו בידו ועל ענין הנוגע למפרע אינו נאמן ועל ענין הנוגע להבא פליגי אי פלגינין דיבורא, וה"ה בהודאת בעל דין בממון כשהודה למפרע למ"ד פלגינן דיבורא מהני הודאתו על מכאן ולהבא, ולמ"ד לא פלגינן לא חל הודאתו אפי' על מכאן ולהבא יע"ש וא"כ ה"ה בשווי' נפשי' חתיכה דאיסור', כמו בנידון דר' יהודא שאומר שגייר בינו לבין עצמו או שקידש אשה, שאינו נאמן על גוף המעשה למפרע רק שנאמן על להבא לאסור ע"ע מטעם פלגינן דיבורא ולמ"ד דלא אמרי' פלגינן דיבורא א"נ אפי' על להבא, ואכתי קשה קושי' הנ"ל על הר"אש לר' יהודא לשיטתו דל"ל פלגינן דיבורא אמאי נאמן לאסור ע"ע:
ברם כד דייקינן יש ליישב דברי ר"אש, דהנה לעיל הקשיתי לשטת ב"ש אמאי למאן דסובר דלא אמרי' פלגינן דיבורא מהני הודאת בע"ד בממון וא"י לחזור מהודאתו כשהודה למפרע הא כיון שא"נ על למפרע לא יהי' נאמן אף על להבא יע"ש שלא מצאתי ישוב וכעת נתתי אל לבי ומצאתי ישוב לזה, ואומר דבהודאת בע"ד בממון מהני החיוב מכאן ולהבא, אפי' למ"ד בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן על מכאן ולהב' דלא פלגינן דיבורא, והטעם דוקא התם בגירושין דבעינן שמעשה גירושין יהי' אמת שע"י זה מותרת לעלמא ואם אינו נאמן שגירש למפרע והשתא לא גירש דאיהו לא טען כמ"ש רשב"ם שם ד"ה אלא, ממילא אי אפשר להתירה לעלמא, וגם לא לפטרה מזנות דלהבא משא"כ בממון באמת א"נ על גוף המעשה כלל, מ"מ כיון שהודה בדבר שאינו חב לאחרינא חל החיוב עליו מכאן ולהבא כי מתחייב א"ע עכשיו בהודאתו ולכן אף דלא פלגינן דיבורא כי א"נ על גוף המעשה אפי' על להבא מ"מ ממילא חל החיוב דהא נתפס מתוך דבריו חיוב על להבא, ולפ"ז מובנים דברי הר"אש דה"ה בהודאת בע"ד באיסורא אמרי' שווי' נפשי' ח"דא בהודאתו לחובתו מחל עליו האיסור מכאן ולהבא והיינו לגבי עצמו היכי דאינו חב לאחרינא נאמן כמו בממון וא"כ על גוף המעשה כיון דלא פלגינן דיבורא לר' יהודא, ולכן דק הר"אש וכתב הלכך אין עדותו כלום ואפי' לענין עצמו ר"ל שאין עדותו אמת בגוף המעשה, רק שנתפס מתוך דבריו הודאה שמודה ע"ע הודאה לחובתו לאסור בבת ישראל מכאן ולהבא וכמו כן לענין שורו, אבל לא מצי לפוסלה כי אינו נאמן על גוף המעשה, וגם לא מהני הודאה לחוב לאחרינא רק כמו שהודאה לחובתו מהני ה"ה הודאה לחובתו מהני באיסור, ואינו מטעם נדר, רק מטעם הודאה וחיוב שרוצה לאסור ע"ע אותו הדבר לא יוכל לחזור אח"כ בלי אמתלא ולכן אף דסובר ר"י דלא פלגינן דיבורא היינו בהרגתיו שצריך אתה לפלוג הדבור שיהי' נאמן שנהרג אבל לא שהוא הרג, סובר או דנאמן לגמרי או דא"נ וכיון שמשים עצמו רשע א"נ כלל משא"כ הכא באמת אינו נאמן כלל כי גוף המעשה שאומר הוא שקר, רק כיון שמוכח מתוך דבריו שרוצה לאסור ע"ע אותו הדבר מכאן ולהבא ומן הדין יכול אדם לאסור ע"ע מכאן ולהבא כמו שיכול להפסיד ממונו וכמו שאמרה תורה בממון ה"ה באיסורא לחובתו, ואין להקשות לפמ"ש הב"ש בסימן קנ"ב ס"ק א' דרמב"ם וטור סוברים כמ"ד פלגינן דיבורא אפי' בחד גופא ובעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע פ"ד וחוששין לדבריו אמאי קיי"ל כהר"אש כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן רס"ח ס"ק ק"ב שאם בא על בת ישראל לא פסלה כיון דפ"ד נאמן להבא על גוף המעשה, דז"א דעיקר הטעם בגרשתי את אשתי דנאמן למ"ד פלגינן דיבורא על להבא, אף על גוף המעשה, כיון דיש לו מגו לפוטרה בגט, ודוקא בגירושין יש לו מגו אפי' לגבי אשתו, משא"כ הכא נגד בת ישראל אין לו מגו שאין יכול לפוסלה וכמו כן באומר קדשתיך לענין קרובותיה אין לו מגו שאין יכול לפוסלה ועיקר מגו הוא נגד עצמו שיכול לאסור ע"ע בקונם שלא ליקח בת ישראל וגם הבחירה בידו לכן לגבי עצמו קם הודאתו ולא לגבי אחרים, וכמו כן ל"ק לשיטת רש"י דהודאת בע"ד אתי' מכי הוא זה ונאמן על גוף המעשה שהלוה, וה"ה באיסורין נאמן על גוף המעשה, וראוי שיהי' נאמן לפוסלה אם בא הגר על בת ישראל וכ"כ אם אמר קדשתיך ובא על קרובתיה, והו"ל לפוסקים להזכיר דעת רש"י בזה, ומשמעות כל הפוסקים משמע דליכא חולק על הר"אש בזה דז"א דגם לשיטת רש"י א"ש דבממון לא מהני הודאת בע"ד לחוב לאחרינא דנגד אחרים הוא רק עד אחד ה"ה באיסורין ל"מ הודאתו לחוב לאחרים דנגדם הוא רק ע"א (וכ"ש בגר שאינו נאמן לגבי בת ישראל כמו דאמרי' שא"נ לגבי בנים כי לדבריו כותי הוא ואין עדות לכותי) לכן א"נ לפוסלה אם בא עליהם ואף שנאמן לחוב לקרובים אם אומר קדשתיך שאסורין עליו שאין להם חוב כיון שהוא בעל בחירה וכמ"ש בטעם הדבר באריכות בחלק ב' ועיין בחידושי רשב"א בקידושין דף ס"ה ע"ב אבל א"י לפוסלם אם בא עליהם כי נגדם הוא רק עד אחד ואינו יודע הוי כמו הכחשה כדאי' ביו"ד סי' קכ"ו וקמו הקרובים בחזקת היתר:
אמנם אכתי קמה על סברא הנ"ל בכוונת הר"אש, דלא דמי להודאת בעל דין בממון כיון דחובתו הוא זכות לחבירו כשנתפס מתוך דבריו הודאה לחוב זכה חבירו בהודאתו ואין יכול לחזור, משא"כ בהודאה באיסורין כיון דאפי' מוכח מכוונתו שרוצה לאסור על עצמו איזה דבר כשאינו אומר בלשון נדר לא מהני א"כ מאי מהני הודאתו, כיון שאינו נאמן לשיטת בית שמואל על גוף המעשה רק מצד שחזינן שרוצה לאסור על עצמו אותו הדבר הא לא אמר בלשון האוסר, ועל זה הי' חוקת התורה שבעינן שיאמר בלשון המועיל לאיסור והוא הי' אומר בלשון הודאה ועל זה א"נ על גוף המעשה רק שמוכח מתוך דבריו שרצונו לאסור ע"ע אותו דבר מכאן ולהבא וע"ז בעינן לשון המועיל, ואכתי דברי הר"אש מחוסרין הבנה, ועיין תוס' שם ד"ה נאמן וד"ה ואין:
ח ולולי דברי הר"אש הי' נלע"ד, דהנה ראיתי מלתא דתמי' הרמב"ם כ' בפי"ד מאיסורי ביאה הלכה ח' וז"ל הי' נשוי לישראלית או לגיורית ויש ל בנים ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי נאמן לפסול את עצמו וא"נ לפסול את בניו וחוזר וטובל בב"ד עכ"ל וכ"כ בחידושי רשב"א בלשון זה, ועיין בה"המ שם, וגם הש"ע סימן רס"ח סעיף י"א כתב בלשון הלז, ומשמע שאין צריך להטיף דם ברית, וקשה לפמ"ש בש"ע סימן רס"ח סעי' ג' לרי"ף ורמב"ם אפי' בדיעבד שמל או טבל בפני שנים מעכב ואסור בישראלית וא"כ לפי דבריו שגייר בינו לבין עצמו, והיינו גם המילה יהי' צריך הטפת דם ברית ועיין בר"ן במס' קידושין דע"ח ע"ב וכמו כן קשה על הש"ע שלא כתב שצריך להטיף דם ברית, הא כתב שם בסעי' א' במל כשהוא עכו"ם צריך לחזור ולהטיף דם ברית ה"ה כשמל בינו לבין עצמו אף שמל לשם גירות כיון שלא מהני והי' צריך להטיף דם ברית, כי כן מורה לשונו בסעי' ג' שכתב לרי"ף ורמב"ם אפי' בדיעבד שמל או טבל בפני שנים מעכב, הן אמת שמה שהבין רבינו המחבר בכוונת הרמב"ם לא זכיתי להבין, כי מלשון רמב"ם בהלכה ו' שכתב צריך לטבול בפני ג' משמע שמילה אין צריך להיות בפני ג' ואף שכתב בהלכה י"ז ומל וטבל בפני ג' היינו לכתחילה אבל לא נזכר שמעכב בדיעבד, אך להבנת המחבר ברמב"ם קשה, ואולם לשון רי"ף ור"אש וטור הוא בסתם, דנאמן לפסול א"ע ושווי' נפשי' ח"דא ואסור בבת ישראל יש לפרש דבריהם שצריך הטפת דם ברית וטבילה, וגדולה מזו נראה אפי' לר' יהודא דסובר בדף מ"ו באומר מלתי ולא טבלתי אין צריך להטיף דם ברית היינו כיון שלפי דבריו הי' מל כדין, אבל הכא לפי דבריו מל שלא כדין, שהי' בינו לבין עצמו שלא בב"ד אפי' ר' יהודא מודה לכתחילה צריך מילה וטבילה כמ"ש בחי' רשב"א ובנ"ד לגבי עצמו הוי כלכתחילה, ומכ"ש לחכמים דקיי"ל כוותי' דצריך מילה וטבילה, וא"כ שיטת רמב"ם וש"ע תמוהין ועלה בדעתי לומר בכוונתם, דהנה בלא"ה קשה לשיטת ר' נחמן בר יצחק אמאי נאמן נגד עצמו מטעם שווי' נפשי' ח"דא ומשמע להדי' מלשון הר"אש שאין יכול אחר כך לחזור מדבריו בלי אמתלא כי כתב שאסור בבת ישראל ומדמה להאומר קדשתיך, דקיי"ל שאין יכול לחזור בלי אמתלא, וכן בכל מקום דשווי' נפשי' ח"דא א"י לחזור בלי אמתלא כדאי' בכתובות דף כ"ב ע"א וכן משמע מסתימת כל הפוסקים נימא גם לגבי עצמו לדבריך כותי אתה ואין נדר ואין עדות לכותי בין אי שווי' נפשי' ח"דא הוא מטעם נאמנות או מטעם נדר כמו שא"נ לפסול את בניו אף שבעלמא האב נאמן לפסול את בניו כיון שלדבריו הוא כותי ה"ה לגבי עצמו לכן לולי דברי הר"אש ז"ל ה"ה יש לומר לפמ"ש המרדכי שם וז"ל נאמן אתה לפסול ע"ע וא"ת הא אדם קרוב אצל עצמו ויש לומר דהכא לא בעי לפסול א"ע אלא אדרבה הוא רוצה להתכשר ולהתגייר היטב יע"ש, ויש לומר הכוונה כיון שרוצה להתכשר ולגייר היטב הרשות בידו, כי מי ימחה בידו אם רוצה להיות חסיד לעשות לפנים משורת הדין, וא"כ יש לומר דבר חדש דהנה אית' במס' קדושין דף פ"א דאין מלקין על היחוד דאשת איש שלא להוציא לעז על בנים, והרמב"ם כ' בפרק י"ב מאיסורי ביאה לכן אין טובלין בשבת משום דהוי דין ולא כתב הטעם משום דהוי כתיקון כתב בכסף משנה שסובר כיון שאדם נראה כמיקר אע"פ שתלמידי חכמים עומדין שם ומודיעין המצות מ"מ הוי כמיקר ולית לי' סברת תוס' בדף מ"ו ע"ב ד"ה תיקוני וא"כ יש לומר רמב"ם וש"ע סוברים שאסור להטיף דם ברית שנית כיון דלדבריו הוא כותי אינו יכול לשווי' נפשי' ח"דא רק להעדפה בעלמא יטביל בפני ג' כי בזה לא יוציאו הלעז על הבנים כיון שנראה כמיקר ואפשר שאין ב"ד מודיעין לו המצות כי אינו מעכב לכן דקו רמב"ם וש"ע וכתבו חוזר וטובל בב"ד ולא כתבו שיקבל מצות כי בטבילה לא יהי' ניכר לכל שהוא משום חשש נכרי, אבל אם יקבל מצות וכמו כן אם יטיף דם ברית בפני ג' יהי' קלא למילת' ויוציאו לעז על בנים שהם בני נכרים ומצינו שחשו על זה כנ"ל וכיון דמדינא לא מצי לאסור ע"ע כיון שלפי דבריו הוא כותי ואין עדות לכותי רק להעדפה בעלמא כיון שרוצה להכשיר מעשיו לא הותרה לו רק טבילה לבד שלא יהי' ניכר שעושה בשביל חשש גירות שנראה כמיקר, אבל אסור להטיף דם ברית כי אם יטיף בפני ג' יהי' קלא כדאי' בש"ס כל מלתא שנעשה באפי תלתא אית לי' קלא ויוציאו לעז על הבנים וא"ש והר"אש י"ל דסובר דוקא התם באשת איש שיוציאו לעז על בני' שהם ממזרין חששו ללעז, אבל הכא לדידן דקיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר רק הוא פגום לכהונה כדאי' בא"העז סי' ד' סעיף ח"י לא חיישי' ללעז בזה ורמב"ם גם בכה"ג חש ללעז וא"ש אך לא מצאתי סעד מקמאי זלה"ה (וגם לפמ"ש תוס' ד"ה נאמן דר' יהודא סובר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר הו"ל לר"אש לבאר לר' יהודא אין צריך להטיף דם ברית מחדש אפי' לגבי עצמו רק טבילה, מיהו יש לדחות זאת כמובן) ויהי' איך שיהי' מ"מ דברי הר"אש תמוהין:
ט ולאחר העיון מצאתי פרוש נכון בדברי הר"אש, דהנה אי עכ"ום בר עדות כשיש הוכחה שאומר אמת נחלקו קמאי זלה"ה בגיטין דף י' ע"ב במתני' כל שטרות העולין בערכאות של עכ"ום כשרין חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים וכתב בהגהות אשר"י וז"ל וא"ת משה ואהרן מאי טעמא לא מהימני דהא וודאי לא מרעי נפשייהו ויש לומר דנכרים עע"ז אינם פסולים מן התורה אלא מטעם כו' והני דידעי דלא מרעי נפשייהו מהימנא, מספר החכמה מורי רבינו יקיר הי' אומר דנכרים המוחזקים שאינם שקרנים כשרים לעדות כדאמר הכא אבל משה ואהרן פסולים מן התורה מטעם קורבא, ולא נהירא לי להכשיר נכרים לעדות כיון שאינו בכלל אחיך ולא עדיף מעבד והכא נראה שתקנת חכמים היא שתקנו בשטרות העולים בעש"כ שיהי' כשרין לפי שנכרים מקפידין מל השטרות שבערכותיהם אם נפסלין יע"ש וכ"כ תוס' בדף ט' ע"ב ד"ה אע"פי שהוא רק תקנתא דרבנן בשטרות העומדים לראי' שיהי' כשר אבל מן התורה אפי' כשיש הוכחה שאומר אמת אינו נאמן להעיד שאינו בר עדות לפי שאינו אחיו יע"ש וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכן יש להוכיח מסוגי' לפי דעת הר"אש וסיעתו שמשמע שהבינו בכוונת ר' יהודא שנאמן לפסול א"ע וצריך הטפת דם ברית וטבילה מחדש וכיון דהטפת דם הוא צער גדול ואטו בשופטני עסקינן שיצער א"ע על מגן מזה גופא איכ' הוכחה שאומר אמת ואינו משקר מ"מ א"נ נגד הבנים משום דאין עדות לכותי ובע"כ נגד הבנים גלי תורה דאינו נאמן לפסול הבנים רק מתורת עדות ואין עדות לכותי אף שאומר אמת מ"מ לא קם עכ"ום להעיד, וכשיטת רוב הפוסקים הנ"ל וזהו פשוט ומבואר דבממון בעינן כללי עדות ואף שיש הוכחה שאומר אמת מ"מ ל"מ כמ"ש בכלל ע"א בממון דע"א לא קם בממון אפי' אם הוא כמשה ואהרן, שבודאי אומרים אמת שחוקת התורה הי' דבעינן שני עדים וכן פסלה תורה קרובים כמשה ואהרן הרי דלא אזלינן בתר ידיעת האמת רק דבעינן כללי העדות שאמרה תורה, וכמו כן דבר שבערוה דילפינן מממון בגזירה שוה דדבר דבר לא מהני ידיעת האמת, רק בעינן כללי עדות ולפסול לבוא בקהל פסולי הגוף הוי דבר שבערוה, לא מבעי' לר' יהודא לפמ"ש תוס' ד"ה נאמן דסובר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר כשנכרי ועבד בא על בת ישראל בודאי הוי דבר שבערוה ועיין במרדכי בפ' מצות חליצה סימן נ"ח אפי' יבמה לשוק הוי דבר שבערוה, רק אפי' לדידן דקיי"ל בסי' ד' סעיף ח"י בש"ע אב"העז דנכרי ועבד הבא על בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הולד כשר ופגום לכהונה, מ"מ הוי דבר שבערוה כמ"ש תוס' רי"ד במס' קידושין דף ס"ו כשמעיד על אשה שנשבית או שהיא גדושה וחלוצה לפוסלה מן הכהונה כדבר שבערוה הוא כדמוכח שמעתין יע"ש הרי היכי שרוצה לפסול מן הכהונה הוי דבר שבערוה:
ולפ"ז אתי שפי' דקו' הש"ס הי' על ר' יהודא, ומי אמר ר' יהודא אבנים לא מהימן והתני' יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני ב"ג ובן חלוצה, וע"ז שפיר קאמר רנב"י ה"ק לי' לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ודק בלשונו הצח ולא אמר אין נאמנות לכותי כמו שאמר לעיל מיני' לשון נאמן, רק הכוונה כך דהא דנאמן האב לומר על בנו שהוא בן גרושה אף דאין ע"א נאמן לומר על המוחזק שהוא כהן שהוא בן גרושה כמ"ש הפוסקים הובא בב"ש סימן ד' ס"ק י"ג וגם בע"כ גלי תורה שיהי' לאב דין שני עדים, כל זמן שאין עדים גמורים מכחישים אותו אף דבעלמא אב פסול לעדות מ"מ הכא יש לו תורת ב' עדים אף שבא לפוסלו מכהונה שהוא כדבר שבערוה שבעינן כללי עדות גלי תורה שקם וכ"ז התם, אבל הכא שאומר שהוא נכרי אין נאמן לפסול הבנים כיון דלפי דבריו הוא נכרי א"נ לפסול הבנים דהוי דבר שבערוה, ואין עדות לכותי אף שנאמן שאומר אמת כיון דיש הוכחה לפנינו מ"מ נכרי פסול לעדות מצד גז"הכ שאינו אחיו במצות ופסולי הגוף והוי כדבר שבערוה ילפינן מג"ש דדבר דבר דבעינן כללי עדות ולפ"ז ממילא מיושב קושי' הנ"ל לכן לגבי עצמו נאמן לפסול ע"ע משום שווי' נפשי' חתיכא דאיסורא משום נאמנות שאדם נאמן על עצמו ולא אמרינן לדבריו כותי הוא ואין עדות לכותי כי נגד עצמו אין צריך כללי עדות שיהי' שני עדים כשרים, כי בממון לחובתו נאמן ע"ע כעדים, וכן באיסורא נאמן לחובתו כעדים, אף שהיכי שצריך כללי עדות קרוב פסול לעדות היינו נגד אחרים לא מהני ידיעת אמת ובעינן מגז"הכ כללי עדות אבל ענין הנוגע רק לעצמו לא צריך כללי עדות שיהי' לו שם עד רק בהוכחה ברורה שאומר אמת סגי לכן קרוב כשר והכא יש הוכחה שאומר אמת כיון שרוצה להתכשר ולגייר היטב ולהטיף דם ברית שהוא צערא דגופא בודאי אומר אמת ובכה"ג אף לדבריו שהוא כותי נאמן לגבי עצמו שאסור בבת ישראל ואין יכול לחזור מהודאתו בלי אמתלא מעלי' כמו בכל מקום דאמרי' שווי' נפשי' ח"דא שקם האיסור הבא מדיבורו, ולכן דייק רנב"י ואמר אין עדות לכותי ולא קאמר אין נאמנות לכותי כי באמת נאמן כיון שנאמן לגבי עצמו כמ"ש תוס' ור"אש רק שאין לו שם עד נגד הבנים שגלי התורה לפסול לבנים שהוא כדבר שבערוה בעי שיהי' שני עדים ואף שבישראל כשר גלי תורה שאב נאמן אף שהוא רק ע"א וקרוב, מ"מ היכי דגלי גלי היכי דלא גלי נשאר גז"הכ דבעי כללי עדות כשרוצה לפסול כמו בכל פסולי הגוף דבעי כל כללי עדות דילפינן דבר דבר מממון, ולפ"ז מובן היטב כונת הר"אש דשפיר יש לומר דסובר הודאת בע"ד בממון לחובתו נאמן אפי' על גוף המעשה ולמפרע שאומר אמת כמ"ש רש"י ורשב"א במס' קידושין דאתי' מכי הוא זה כיון דאינו חב לאחרינא רק לעצמו שאין צריך עדות כי נגד עצמו לא בעינן כללי עדות רק הוכחה שאומר אמת וידיעת האמת סגי והכא הוי ידיעת האמת כיון שמעיד לחובתו אין לך הוכחה אלימא יותר מזה, ולכן מהאי טעמא נאמן אפי' נגד עדים המכחישים אותו כי לפמ"ש רמב"ם בפרק ו' מהל' יסודי התורה הלכה ז' וז"ל אע"פי שנצטוונו לחתוך את הדין ע"פי שנים כשרים אע"פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותן על כשרותן ע"ש ועיין בפרק ח', א"כ עיקר נאמנות העדים מכח חזקות כשרות והוכחה עדיף אפי' מרובא כמו שהוכחתי בכללי רובא וחזקות, ומכ"ש דעדיף מחזקה, וכמו כן נאמן באיסורא לחובתו לשווי' נפשי' חתיכה דאיסור' ונאמן על גוף המעשה כיון שלגבי עצמו אין צריך כללי עדות רק הוכחה וידיעה ברורה שאומר אמת סגי, אבל אם בא על בת ישראל לא פסלה שנגדה צריך עדות ובעינן כללי עדות וע"ז ל"מ עדותו כי אין לו שם עד מטעם שלדבריו הוא כותי וגם הוא ע"א ואין דבר שבערוה פחות משנים, וז"ש הר"אש הלכך אין עדותו כלום ואפי' לענין עצמו ואם בא על בת ישראל לא פסלה אלא לענין זה מהני עדותו לעצמו דשווי' נפשי' ח"דא יע"ש י"ל נגדה אף שהוא לענין עצמו מ"מ בעינן כללי עדות אבל מה שנוגע רק לעצמו מהכי מטעם שווי' נפשי' ח"דא דהוא מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וסגי בידיעת האמת, וא"כ אף ר' יהודא דסובר בהרגתיו לא תנשא אשתו דלא פלגינן דיבורא מודה הכא והטעם מובן דהתם צריך למפלג הדיבור שיהי' נאמן שנהרג אבל לא הרגו, וכמו בפלוני רבעני לרצונו, ועיין תוס' סנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה ואין, סובר או דנאמן לגמרי או דאינו נאמן כלל וכיון שמשים עצמו רשע אינו נאמן כלל משא"כ הכא אנו אומרין שנאמן בכל העדות, כי לענין שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא להתכשר ולגייר היטב יכול לעשות א"ע אפי' רשע, ואף שנאמן לגבי עצמו מ"מ לא מהני עדותו לפסול את בניו ולפסול את בת ישראל אם בא עלי' כיון שנגדם דהוא חוב להם בעי כללי עדות דתורה אמרה היכי שמעיד לגבי אחרים ע"פי שנים עדים יקום דבר ובעינן כללי עדות דוקא ולא מהני ידיעת אמת דבכל מקום דבעי כללי עדות ל"מ ידיעת אמת כמו שפסלה תורה קרובים כמשה ואהרן ועד כשר כמשה, ובזה מובן היטב כונת תוס' ביבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה לימא שכוונתם ג"כ לדעת הר"אש הנ"ל הגם שכתבתי בפרט הקדום שתוס' בדף קי"ח סוברים דשווי' נפשי' ח"דא הוא מטעם נדר ל"ק כי ידוע שהרבה בעלי תוס' הי' ולענ"ד דברינו נכונים וקרובים, לאמת, העולה דתוס' ביבמות דף כ"ה והר"אש דף מ"ז סוברים דשווי' נפשי' ח"דא הוא מטעם הודאת בע"ד, כשיטת רשב"א וסיעתו:
פרט ד
יבואר בענין כלל שוי' נפשי' ח"דא ביאור דברי רמב"ם וטור וש"ע א"העז סי' קנ"ב ליישב קושית אחרוני' זלה"ה:
י גרסינן במס' כתובות דף כ"ב ע"א האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאוסר כו' ואם יש עדי' שהי' א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת, אמרה נשבתי וטהורה אני נאמנת ואם יש עדים שנשאת אינה נאמנת ואם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא, ואי' בדף כ"ג ר' אושעיא מתני ארישא וכ"ש אסיפא דבשבוי' הקילו, רבה בר אבין מתני לי' אסיפא לימא בדר' המנונא קמפלגי דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, ומשני דכ"ע אית להו דרב המנונא והכי קמפלגי מר סבר שלא בפניו מעיזה ומר סבר שלא בפניו אינה מעיזה ופסקו הפוסקי' כרבה בר אבין, וברישא אם אמרה אשת איש הייתי וגרושה אני ובאו עדים אפי' באו לאחר שנשאת תצא, וכ' הטור סימן קנ"ב וז"ל ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת ואם נשאת תצא ואפי' נשאת קודם שבאו עדים שהעידו שהיא אשת איש אבל היא פסולה לכהונה על פיה לעולם ואם מת חולצת ולא מתייבמת שחוששין לדבריה עכ"ל וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ב מהל' גירושין וש"ע שם סעיף ד' והטעם משום דשווי' נפשה חתיכא דאיסורה כמ"ש הרב המגיד, וכתב הב"ח בביאור דברי הטור וז"ל ומ"ש אבל פסולה לכהונה לעולם פי' זו שמעידין עליה שהיא אשת איש לפלוני דאינה נאמנת לומר גרושה אני מ"מ חוששין לחומרא ופסולה לכהונה על פיה לעולם פירש אף לאחר שמת פלוני דשווי' אנפשי' ח"דא ואזלינן כמי לחומרא שאם מת פלוני חולצת ולא מתייבמת דחיישינן שמא גרושה היא ואסורה להתייבם, ושמא אינה גרושה וזקוקה ליבם הלכך חולצת ואינו מתייבמת, וא"ת הלא בריש סימן זה כתב רבינו ושלא בפניו אינה נאמנת ואינה צריכה גט משני (כי ז"ל הטור שם ואם היא אומרת לו גרשתני והוא מכחישה נאמנת שאין האשה מעיזה פניה לומר לבעלה גרשתני, אבל שלא בפניו מעיזה ואינה נאמנת אפילו אם ניסת או נתקדשה וכשבא מכחישה החזיקה בדבריה ואומרת לו שגירשה א"נ שלהחזיק דבריה אומרת כן ואינה צריכה גט משני, כשמואל דסובר כן במס' גיטין דף פ"ט ע"א ואמאי תצא משני בלא גט ניחוש ג"כ לדבריה לחומרא להצריכה גט משני דהא שווי' נפשה ח"דא) ויש לומר דהתם שאני דאם הי' צריכה גט משני היתה נאסרת על בעלה הראשון משום מחזיר גרושתו ולאו כל כמיני' לאוסרה עצמה על בעלה כשבעל מכחישה אבל לפוסלה לכהונה וליבם חוששין לחומרא כיון שהכהן והיבם אינם יכולים להכחישה ולפי זה כשאמרה גרושה אני שלא בפניו ונתקדשה לאחר ואח"כ מת בעלה מקמי שהחזירה אינה מותרת לעלמא עד שתקבל הגט מאותו שנתקדשה לו דשווי' נפשי' ח"דא לגבי כ"ע דאינם יודעים להכחישה עכ"ל ובגוף התי' כבר שדי' נרגא הטורי זהב וכתב שתקפה עליו משנתו דהא בהדי' כתב הטור בריש סימן זה אפי' ניסת אין צריכה גט מב' דכבר נאסרה לראשון כיון שניסת מחמת בעילת איסור של שני הי' לנו לחוש לדבריה לחומרא להצריכה גט משני וכן הקשה הב"ש בס"ק י"ב ויש לדחות ועיין בטור סימן ס"א אך מסתימת לשון הטור לא משמע כן, ואולם מה שהוסיף הטו"ז להקפות על הב"ח דאם נאמר מחמת חתיכה דאיסור' מה לנו בעסק בעלה הראשון דהרבה מצינו תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה יע"ש לק"מ דכעין סברא זו מצינו בר"ן נדרים דף צ"ב ע"ב במתני' דמדינא אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע א"ע מבעלה שהיא משועבדת לו יעיי"ש הרי דלא אמרי' שווי' נפשי' ח"דא להפקיע שיעבוד הבעל, ולא דמי לתצא מזה ומזה דלא בא מכח הודאתה אבל היכי שהחוב בא מהודאתה ל"מ לחוב לבעל ושווי' נפשי' ח"דא הוא מטעם הודאת בעל דין לחוב לעצמו כנ"ל בפרטים הקודמים, ועיין מס' קידושין דף י"ב ע"א בהאי גברא דקידש באבנא דכוחלי דיתיב ר' חסדא וקא מעיין בה אי אית בי שו"פ אמרה ליה אימא והא האי יומא דקדשה הוי בי' ש שו"פ אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך אבתראי לאו היינו דיהודית דביתהו דר' חייא דהוית לה צער לידה אמרה לי' אמרה לי אם קיבל בי אביך קידושין כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך עילאי וכתבו בתוס' רי"ד וז"ל לאו כ"כ פי' אע"ג דהיא מהימנא לשווי' נפשה ח"דא ותני' לקמן קדשתני והוא אומר לא קדמתיך הוא מותר בקרובות יה והיא אסורה בקרוביו, התם משום דלא אגידה גבייהו הלכך כי קא אסרה נפשה עלייהו מהימנא כיון דלא מפסדא לאחרינא אבל היכי דאגידא גבי' ומשועבדת ומטי איסורא לגבי' לא מהימנא עכ"ל והיינו כסברת הר"ן הנ"ל וכמ"ש בספר שערי המלך בפט"ו מאישות הלכה א', וא"כ מצינו סמוכין לדברי הב"ח בגוף הסברא ולכן דק הב"ש במה שהביא רק קו' ראשונה של טו"ז והשמיט קושי' ב' ואולם מ"מ קשה לב"ח במה שחידש לחלק בין היכי שמכחיש לכהן ויבם שמסופקים שהוא נגד דברי הר"ן שכ' באומרת טמאה אני לך מן הדין א"י לאוסרה להפקיע א"ע אף שבעל אינה מכחישה, וכמו כן לתוס' רי"ד והוי מצי לחלק על סגנון שמחלק בתוס' רי"ד שיש חילוק בין הפקעת שעבוד להפקעת זכות כי באומר קדשתיך אף שהי' לקרובים זכות מ"מ יכול להפקיע לכן מהאי טעמא א"י להפקיע משעבוד בעלה אבל נאמנת לפוסלה לכהונה וליבם, אך גם ע"ז יש לפקפק דהא היא משועבדת ליבם ג"כ דאגידא בי' ולשיטת העצמות יוסף שכתב בארוסה מצי להפקיע את עצמה יש ליישב ולקיים גוף החילוק, אך כבר שדא נרגא בתשובת מהרי"ט סימן צ"ב והעלו דארוסה ונשואה שווין וא"כ קשה על גוף החילוק של הב"ח אמאי נאמנת לפוסלה ולאוסרה על היבם כיון שמשועבדת ליבם ואף שיבם אינו יודע מ"מ א"י להפקיע משעבוד היבם כמו דסוברים הראשונים הנ"ל ובע"כ מחלק הב"ח מסברא דנפשי' בכוונת הטור שחולק בין היכי דמכחוש לא מצי להפקיע והיכי שמסופק יכולה להפקיע משעבוד וע"ז אין לו ראי' מראשונים הנ"ל, ושפיר השיגו הט"ז וב"ש על התירץ ועל גוף הדין ולפי דבריהם אף נתקדשה לאחר ומת הבעל לא צריכה גט דלא מצי לשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אף שלכ"ע איכא ספק ואינה משועבדת להם אבל עדיין צריך טעם והסברת הדברים להבין החילוק כי ק"ו הב"ח חזקה, וראיתי בב"ש שם ס"ק י"ב שכתב ליישב קושי' הל"ז וז"ל לכן נראה דהיא אינה נאמנת בשום דבר אלא היא יכולה לעשות את נפשה חתיכה דאיסור' כגון הכא היא ח"דא לכהן וליבם אבל להצריכה גט אין שייך לומר חתיכה דאיסורא אלא אם היתה נאמנת היתה צריכה גט ובאמת היא אינה נאמנת עכ"ל ולא זכיתי להבין שיחתו, הא דעת הרבה פוסקים כמ"ש בפרט א' דשווי' נפשה ח"דא הוא מטעם נאמנות וגם אי אפשר לומר שסובר כהרי"ב שהיא מטעם נדר דאכתי קשה נימא שאוסרה א"ע לכ"ע בתורת נדר עד שתקבל גט מזה אף שהגט לא מעלה ומוריד שאינה נאמנת מ"מ אסרה א"ע אכ"ע עד שתעשה אותו מעשה מהני איסור אחר שתלתה בתנאי או איסור בתנאי דגירושין וצ"ע וראיתי בטורי זהב שכ' לתרץ קו' הנ"ל וז"ל כיון דעיקר טעם פסול לכהונה הוא מחמת דשווי' אנפשי' ח"דא כמ"ש ה"המ וכאן לענין היתר בלא גט מהשני אין שייך לומר שווי' אנפשה ח"דא דהא לפי דברי' מותרת היא לכל העולם אלא דאם יקדשנה אחר דתפסו הקידושין לפי דבריה ותאסר על אחרים זה לא עלתה על לבה לחשוב זה ולא שייך שווי' נפשי' ח"דא אלא אם יש איסור בשעת דיבורה מחמת דיבורה כגון לכהן וכן ליבם דעכ"פ אסורה לו באותו שעה ולא תהי' מותרת לעולם משא"כ באומרת גרושה אני דבאותו שעה מותרת לכל לפי דבריה וע"כ אין צריכה גנו משני עכ"ל ולא זכיתי להבין סברתו דהא כתב הטור כשאמרה שלא בפניו גרשני א"נ אפי' אם נשאת תצא בלא גט משני אע"ג דבא בעלה אחר הנשואין ואומרת בפניו גרשתני, וא"כ כל דיבורה הראשון דבעת שאמרה לא הי' מסקא אדעתה הא עכ"פ עכשיו שבא בעלה אחר נישואין ואומרת בפניו גרשתני א"כ היא בע"כ מסקא אדעתי' לפי דבריה שגירושין הי' כדין חל נשואי השני ואסורה לעלמא וא"כ הדק"ל נימא דשווי' נפשי' ח"דא להצריכה גט משני, וכפי הנראה הב"ש ברמיזות לשונו כיון לזה דלכן דק בלשונו כשהביא קו' הב"ח כתב הדין בשם טור בלשון הנ"ל ואח"כ כתב קושי' זו ונראה כוונתו לדחות תירוץ הטו"ז ומ"ש וכ"כ בט"ז אין כוונתו שתירץ כתירוצו רק כוונתו על הדין הנצמח מתירוצו שחולק על הב"ח הנ"ל ותו קשה להבין גוף הסברא שכ' הט"ז לפוסקים דשווי' ח"דא הוא מטעם נאמנות ובע"כ שנאמנת על גוף הענין ממילא בא האיסור מה בכך דלא מסקא אדעתי' ואולי הבין שהוא מטעם נדר דיכול לאסור ע"ע אף בדבר המותר ושפיר שייך לחלק דוקא היכי דמסקא אדעתא שייך לומר שאסרה ע"ע בתורת נדר אבל היכי דלא מסקא אדעתי' לא אסרה ע"ע וממילא לא נאסרה כיון שאינה נאמנת על גוף הענין וא"כ להפוס' שהוא מטעם נאמנות ליתא לחילוק הלז סוף דבר שקו' הב"ח על הטור הוא קושי' חמורה ולא מצאתי תירוץ מספיק:
יא ונלענ"ד לישב קושי' הב"ח לפמ"ש לעיל בפרט ג' דברי ב"ש בסימן ל"ח ס"ק ל"א באם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שיש לי מנה ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אעפ"י דמהני הודאתו לחייב א"ע מ"מ אין ידוע אם הי' לו אצלו בשעת הודאתו יע"ש א"כ סובר שאינו נאמן על מעשה הלואה שהוא אמת למפרע כמו שהוא אומר רק שהוא מטעם חיוב מכאן ולהבא, ושיטת רש"י דהודאת בע"ד אתי' מכי הוא זה ונאמן על גוף המעשה במה שהודה על למפרע שהאמת ככל דבריו ורציתי לומר לשיטת ב"ש לפוסקים דשווי' נפשי' חד"א הוא מטעם הודאה כיון שאומר נגד עדים או נגד חזקה, אינו נאמן על גוף מעשה שהוא אמת, רק שעל עצמו נאמן לאסור מטעם שהוא בידו ודחיתי לעיל דל"ד להודאת בע"ד בממון לחובתו כיון דחובתו הוא זכות לחבירו כשנתפס מתוך דבריו הודאה לחיוב ממילא מתחייב א"ע מהיום זכה חבירו בהודאתו שאין יכול לחזור וכמו במתחייב א"ע בדבר שאינו חייב לשיטת רשב"ם בפי"א ממלוה ובח"מ סימן מ' ס"א משא"כ בהודאה באיסורא אף שמוכח מכוונתו שרוצה לאסור ע"ע איזה דבר כשאינו אומר בלשון נדר לא מהני ומה מהני הודאתו כיון שאין נאמן על גוף המעשה רק מצד שחזינן שרוצה לאסור ע"ע אותו דבר הא לא אמר בלשון המועיל לאסור רק אמר בלשון הודאה מכח זה הוכרחתי לפרש פי' אחר בר"אש יבמות שם ואולם המעיין היטב במ"ש שם יראה לכן דחיתי טעם זה כי רציתי לפרש בכוונת הרא"ש שם דאזיל גם בשיטת ר' יהודא דלית לי' פלגינן דיבורא, ואולם אליבא דידן דקיי"ל פ"ד ובחד גופא פליגי ר' מאיר ור' זביד במס' ב"ב דף קל"ד בבעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע, אי פלגינן דיבורא ונאמן על מכאן ולהבא, שפיר יש לקיים סברא הלז כי לפמ"ש לעיל למ"ד דאינו נאמן על להבא דלא פלגינן דיבורא ועיקר הטעם דהתם כיון שבעינן שמעשה גירושין יהי' אמת כיון שעל ידי זה מותרת להבא כיון דא"נ על למפרע לא פלגינן דיבורא על להבא משא"כ בממון באמת א"נ על גוף המעשה להבא מ"מ כיון שהודה בדבר שאינו חב לאחרינא חל החיוב מכאן ולהבא כי מתחייב א"ע מעכשיו בהודאתו בתורת חיוב ולכן לכ"ע הודאת בע"ד כמאה עדים אף למ"ד דלא פ"ד וא"נ על להבא על גוף המעשה מ"מ ממילא חל החיוב מחדש דהא נתפס מתוך דבריו חיוב על להבא ואולם למ"ד פלגינן דיבורא ובע"כ נאמן על גוף הגירושין על מכאן ולהבא שאמת אומר שגירש כיון שהוא בידו שפי' יש לומר גם בהודאת בע"ד בממון שנאמן על גוף הלואה אם הי' נ"מ על ידי זה שיהי' נאמן על גוף הענין, והיינו שפלגינן דיבורא, ונ"מ אפי' להחולקים על רמב"ם וסוברים בחשן משפט סימן מ' שאין יכול להתחייב א"ע בחיוב חדש בדבר שאינו חייב כ"א בקנין ולא מהני אתם עידי מ"מ בהודאה שאנו אומרים שאומר אמת שלוה וחל הודאה על מכאן ולהבא כיון שבידו ליתן ולהתחייב א"ע בקנין נאמן בגוף הלואה שאומר אמת על מכאן ולהבא כמו שנאמן שם על גוף הגירושין ומעתה לענין שווי' נפשי' ח"דא שהוא הודאה לחובתו באיסור תלי' במחלוקת הנ"ל היכי שמודה שאותו דבר אסר ע"ע מזמן עבר אשר נעשה ענין הנאסר עליו אי נימא דלא פלגינן דיבורא וכיון שא"נ על זמן העבר שאין לו מגו על העבר, א"נ על גוף המעשה שאמת הוא על להבא ממילא לא נאסר עליו משום דנתפס מתוך דבריו איסור חדש כיון שלא אמר בלשון נדר אופן המועיל לאסור איסר על נפשו אבל אי תימא פלגינן דיבורא ונאמן על גוף המעשה שחל מכאן ולהבא כיון שיש על להבא מגו כמ"ש רשב"ם בב"ב שם ד"ה איבעי' להו שפי' י"ל דשווי' אנפשי' ח"דא ונאמן בהודאתו על מכאן ולהבא מטעם מגו שבידו לאסור ע"ע אותו דבר בנדר ובקונם וא"כ יש לתרץ קו' הב"ח דהנה הב"ש בסי' קנ"ב סק"א כתב דרמב"ם וטור סוברים כמ"ד פלגינן דיבורא אפי' בחד גופא ולכן לשיטתייהו אזלי' וסברו כאן דאין צריכה גט מב' ואסורה לכהן מליבם, דהנה בלא"ה קשה אמאי אסורה ליבם הא כיון שמשועבדת ליבם איך יכולה להפקיע א"ע משעבוד כעין סברת הר"ן בנדרים דף צ' וכן מצאתי לבעל ק"הח שכתב כן בסוגי' דיבמות דף קי"ח ואולם נראה דעיקר סברת הר"ן הוא כעין דאי' במס' כתובות דף י"ט דהודאת בעל דין בממון לחובתו לא מהני היכא דהוא חב לאחרינא במשועבד להם מ"מ כתבו תוס' וכל הפוסקים היכי שיש לו מגו דבידו עוד לחוב לאחרים נאמן בהודאתו אפי' לחוב לאחרים וה"ה שווי' נפשי' ח"דא שהוא מטעם הודאת בע"ד לחובתו וא"נ לחוב לאחרים להפקיע השיעבוד מ"מ היכי עדיין בידו לחוב להם נאמן מטעם מגו, והנה במס' יבמות דף קי"א ע"ב אי' במתני' הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחליץ לה ואם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה וכן קיי"ל להלכה כדאי' בש"ע א"העז סימן קס"ה סעיף ב' ונראה לפמ"ש רמב"ם בפרק ב' מיבום הלכה ט"ו וש"ע הנ"ל שנתכונה בנדרה אפי' בחיי בעלה כדי שלא ייבם אותה מבקשין ממנו שיחליץ לה וכ' הב"ש בסק"ו ואם אינו רוצה דינה כמורדת כיון שהיא גרמה לאיסור עולם ע"ג שאין תקנה לדבר היינו היכי שכונתה הי' רק לפוטרה מיבם אבל אם נוכל לומר שכונתה הי' לאפרושי נפשה מאיסורא כיון שלפי דיבורה תעשה איסור ביבום אזי כופין אותו שיחלוץ לה אם נדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה, וא"כ שפיר כתבו הרמב"ם וטור שחוששין לדבריה ופסלה לכהונה וחולצת ולא מתייבמת כי נאמנת במה שאמרה שהיא גרושה לאסור נפשה לכהן וליבם במגו שעדיין עוד בידה לאסור נפשה בקונם על כהן ויבם (בכהן בלא"ה ניחא דהיא בעל בחירה) וכיון שיש בידה לחוב ליבם נאמן בהודאתה לאפקועי משיעבודא, כי עכשיו בחיי בעלה יכולה לאסור א"ע בנדר על יבמה כי בכה"ג שאמרה גרושה אני ולפי דעתי אני אסורה ליבם לאחר מיתת בעלי לכן אני מודר הנאה ממנו כדי לאפרושי מאיסורא ואין כוונתי לאפקועי נפשי מיבום אזי כופין שיחליץ לה משא"כ באומרת גרשני שלא בפניו א"נ לשווי' נפשי' ח"דא לכ"ע עד שתקבל גט משני כיון דעל גוף הענין א"נ למפרע רק על להבא מטעם מגו דבידה והכא אין לה מגו דבידה לאסור א"ע אכ"ע בתורת נדר עד שתקבל גט משני והיינו שתדור הנאה מכל יהודים לזמן עד שתקבל גט משני דהא כיון שאין יכולה לכוף להשני שיצטרך ליתן גט דבכל מקום דאמרי' שווי' נפשי' ח"דא מבקשין ממנו ליתן גט כדאי' במס' קידושין דף ס"ה ע"א ולית לה מגו דאולי לא ירצה השני ליתן גט שיתבייש (עיין ב"ש סימן מ"ח ס"ק ב' ותוס' ביבמות קי"ב ע"ב ד"ה לאחר) מליתן גט כמ"ש ב"ש ותהי אסורה לכ"ע וכעין שכתבו הפוסקים דלא אמרי' מגו דבי תרי דאולי אין שניהם מסכימים לדעת אחת וה"ה לכן מותרת לעלמא בלא גט, אבל לאסור נפשה ליבם יש לה מגו כיון דבכה"ג יהי' הדין שכופין אותו לחלוץ ואינה צריכה דעת יבם, ומכ"ש דא"ש לשיטת י"א המובא בב"ש סימן קס"ה סק"ו שאין לה דין מורדת כל שאין תקנה לאותו דבר שיש לו מגו מעלי' לפוסלה על יבם לאוסרה בתורת נדר או לומר אפי' בלא נדר שאין רצונה רק בחליצה כיון כותבין אגרת מרד על שומרת יבם רק אפי' למחבר וסיעתו שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם כשאינה רוצה ביבם בלא טענה מספקת דהוי מקום לומר שאין לה מגו כי אין רצונה להפסיד ממון ולא דמי להודאת בע"ד בממון דנאמן לשיטת ב"ש מטעם מגו מ"מ י"ל כמש"ל דבכה"ג שאין כוונתה להפקיע מיבם רק לאפרושי נפשה מאיסורא לפי דמיונה אין כותבין אגרת מרד לכ"ע וא"ש ולק"מ קו' הב"ח ודוק: