אור ברסלב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ד

כלל ג

יבואר ביאור סוגי' דמס' חולין דף ל"ט ע"ב בשתק ולבסוף צווח אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ולא הוי הודאה ויען כי כל עניני הוכיח סופו על תחילתו נובע מסוגי' הלז בדין שתק ולבסוף צווח כי בש"ס מדמה ז"לז לכן אמרתי לברר בס"ד בכלל זה המקומות שמצינו כלל הלז ויבורר על ידי זה על נכון דין שתק ולבסוף צווח ובו י"ז פרטים:

פרט א

יבואר ביאור סוגי' דמס' חולין דל"ט ב':

א מקור הדבר גרסינן במס' חולין דף ל"ט ע"א השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז הרי אלו זבחי מתים שחטה ואח"כ חישב עליה זה הי' מעשה בקסרי ולא אמרי בה לא איסור ולא היתר ומבארים ר' חסדא ור' שיזבי ורבינא הטעם כאשר יבורר לקמן, ומקודם נברר הפירוש דגוף הברייתא אי מה דאי' חישב הוא דוקא שלא זרק כלל וגם לא דיבר אפי' בפיו רק שהי' כן בלבו ואח"כ אמר שכן הי' בלבו או דבעינן זרק דוקא, וכבר נחלקו בזה הראשונים זלה"ה רבינו ב"י ביו"ד סימן ד' כתב בשם רבינו ירוחם וז"ל שחטה כו' ולא אמרו איסור והיתר וטעמא משום דאיכא למימר הוכיח סופו על תחילתו וכי שחט בהאי מחשבה שחיט וכתב רבינו ירוחם אם שחטה ואח"כ חישב כלומר שזרק דמה לע"ז אסור והבהמה מותרת בהנאה דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כך פשוט ומוכח בפרק ב' דחולין וכן בתוספתא בפירוש ואם שחטה ואח"כ זרק דמה עכ"ל ויש לתמוה עליו דסתם חישב משמע דבמחשבה בלבד מיירי אע"פי שלא זרק כו' ועוד יש לתמוה עליו למה כתב שהבהמה מותרת בהנאה דפשטא דברייתא וגמרא משמע דאי איתא דהוי אמרו בי' איסור הוי אסרי לי' בהנאה משום זבחי מתים דהוכיח סופו על תחילתו והשתא דלא אמרי בה לא איסור ולא היתר ספיקא דאיסור הנאה לא נפקא עכ"ד וכן משמע לשון הטור שבמחשבה לבד הוי ספק זבחי מתים וכ"כ בש"ע חם סעי' ב', וגם מוהרש"ל בפ"ב דחולין בסי' כ' הביא דברי רבינו ירוחם וכתב שמשמע מפירושו שבמחשבה בעלמא לאחר השחיטה לא נאסרה וא"י למה מאחר שהטעם שהוכיח סופו על תחילתו ה"ה במחשבה נמי נאסרה וגם דוחק הוא להוציא לישנא דחשב מידי משמעותו יע"ש, ובדין ב' הסכים עמו והובא בטו"ז וש"כ ס"ק ב' ובש"ע כתב בסעי' ב' דהוי ספק זבחי מתים ואסור בהנאה מספק, והב"ח כתב שרבינו ירוחם למד כן מתוס' ד"ה מקום ובד"ה ע"כ שכתבו כן בפי' דחישב דקאמר היינו שאותו עצמו ששחט זרק אח"כ הדם לע"ז יע"ש אבל לא כתב טעם אמאי לא יהי' נאסר במחשבה כמו שהקשה רש"ל, ומיהו כ"ע מודו דהאי ספיקא דהוכיח וכו' שייך גם בזרק אח"כ דנאסרה ג"כ מ"ס כי כן אי' בתוס' כנ"ל:

ולענ"ד יש לתמוה על זה דלכאורה קשה אמאי לא אמרו לאיסור מ"ש מהא דאי' בחולין דף יו"ד ע"א השוחט בסכין ונמצאת פגומה ר"ה אמר אפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה וכו' ר"ח אמר כשירה מתיב רבא מטבל ועלה וכו' ומשני הש"ס סכין איתרע בהמה לא איתרע ונחלקו בזה לר"ה הריעותא דסכין מהני לבהמה ולר"ח כיון דלאו בגוף בהמה איתיילד ריעותא לא מהני וכן פיר"שי וז"ל וכיון דלאו בגופא ממש איתיילד אלא בדבר אחר לא דמי לטבילה ולא אתי ספק ריעותא דסכין ומוציא מידי שחיטה ודאית דעצם ודאי פגום יע"ש (ומ"ש רש"י טעמא דעצם כ' מוהרש"א היינו לס"ד אבל למסקנא דר"ח מכשיר אפי' בלא שיבר עצמות טעמו משום סכין איתרע בהמה לא איתרע) והקשו תוס' ד"ה סכין מ"ש ממקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות משום דהרי חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרינן מקוה איתרע אדם לא איתרע ה"נ נימא העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה דהרי סכין פגום לפניך ותי' שלשה תירוצים:

א) שאני התם ודאי פוגם:

ג) דהפי' סכין איתרע ואיכא ספיקא טובא שמא בעצם נפגמה ושמא לא נשחטו הסימנים כנגד הפגימה והוי כס"ס יע"ש ועיין בטו"ז יו"ד סימן א' ס"ק ו' ולפ"ז בנ"ד לפי' תוס' ורי"ו שמיירי שזרק באמת אח"כ לע"ז קשה קו' תוס' דדומה ממש למקוה כי הבהמה הי' בחזקת איסור ובעינן שיודע במה נשחטה ושנשחטה כהוגן ע"י שוחט כשר והרי איתרע גברא לפניך שכיון שזרק בפועל לע"ז נעשה מומר מכאן ולהבא ואיכא תרתי לריעותא, וכאן נסתר כל השלשה תי' תי' א' ליתא דאר"זל במס' חבת דף ק"ה ע"ב כך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז ובא בהדרגה ומסתמא גם קודם לכן הי' רשע והוי כמו מקוה שחסר ואתאי וממילא נאסרה שחיטתו, תי' ב' פשיטא דלא שייך כאן, וגם תי' ג' לא שייך כאן דאי אפשר לומר דהוי ס"ס אם הי' רשע למפרע ואת"ל שהי' דלמא שחט כהוגן ולפמ"ש בכתובת דף ט' וכן הסכימו אחרונים דבס"ס בעינן שיהיו ספיקות שקולין וספק הרגיל לא מקרי ספק, והכא הספק אם שחטו כהוגן לא הוי ספק השקול כי מן הסתם כשהוא רשע לא נזהר בבדיקת הסכין ובשאר עניני שחיטה שהם רחבים וכהררים התלוי' בשערה אשר אם אין בן יראת שמים בנקל יוכל להכשל, וא"כ אף דהאי גברא הי' לו חזקת קמייתא שהי' כשר ובכל מקום חזקה קמייתא עדיף מחזקה דהשתא דהוא שעת מציאתן ומה שאמרו כל הטומאות כשעת מציאתן הוא דק בחומר קדשים מ"מ כיון דאיכא תרתי לריעותא דהרי איתרע גברא לפניך וגם בהמה בחזקת איסור עומדת דמי ממש למקוה ואפי' לפוסקים שפי' חישב ולא זרק דלא נעשה מומר במחשבה זו כמ"ש תוס' בחולין דף ל"ט ע"א בד"ה ר"ש דווקא כששחט על מנת לזרוק שעשה מעשה בשחיטה, ג"כ קשה דהא הם ג"כ מודים שגם בזרק ממש לע"ז הדין כן דהוי ספק כדאי' בתוספתא וא"כ קשה אפי' לחכמים דרשב"ג ראוי לאסור הבהמה לאכילה אף אמנם לגבי הנאה י"ל כיון שבהמה בחיי' הית' בחזקת היתר הנאה מספיקא עומדת בחזקת היתר וכן מצאתי בפליתי סימן ד' ס"ק ב' מ"מ לענין אכילה קשה שראוי שיהי' אסורה לכ"ע קו' זו הי' אצלי בהשקפה ראשונה ופקחתי עיני וראיתי שגדולי אחרונים זלה"ה רמזו לן קצת בזה דהנה הש"ך בסימן א' ס"ק ט' כתב בשם א"ח ורש"ל במי ששחט ובדק ואח"כ המיר באותו יום הכל כשר וכ' הפ"ח בס"ק ט' שכן מוכח גבי שחט ואח"כ חשב לזרוק דמה לע"ז שלא אמרו איסור והיתר וטעמא משום דאיכא קצת ידים מוכיחות דאפשר ששחט במחשבה זו אבל אם עבר שעה אחת ושחט אחרת וחישב עלי' פשיטא דלא שייך בזה הוכיח סופו על תחילתו והראשונה מותרת לגמרי ותבואת שור בסימן ב' ס"ק ל"ב השיג על הש"ך ופר"ח דיש לאסור בחשוד דנעשה רשע למפרע כי דמי ממש למקוה כקושי' התו' הנ"ל והביא בשם הב"ח בתשובה סברא הנ"ל דלא נעשה רשע בפעם אחת כי היצר הרע בוער בו מעט כדאי' בסוכה דף נ"ב ומה שהביא הפר"ח ראי' מסוגי' דמשמע דמה ששחט שעה אחת קודם זה מותר כתב להשיג דהא הפר"ח גופא בסי' ד' ס"ק ב' כתב דחשב ולא זרק קאמר ובהאי אי לא אמרינן הוכיח סופו כשר אפי' להבא דלא קא עביד מידי כמ"ש רא"ה דלר"ל לא הוי מומר ואע"ג דאנן קיי"ל כרשב"א וכ"כ תוס' דף י"ד היינו דווקא בשוחט ע"מ לזרוק דמודה ר"ל בסייף אבל בדיבור בעלמא לכ"ע לאו מומר הוא כלל וכ"כ מוהרי"ק בשורש ק"ס וצריך לומר מ"ש רש"י בד"ה הוכיח דלמא אחר שחיטה נכנס בו יצר הרע והמיר דתו היינו שהמיר בדיבורו ומ"מ לא מיפסל יע"ש ולענ"ד ראיות הפר"ח הוא מזרק דגם לחולקים על רבינו ירוחם מודים דברייתא מיירי גם בזרק וכנ"ל ותו תמהני על תב"ש כיון שנחית להקשות כן על הש"ך ופר"ח ממקוה יותר הו"ל להקשות על ברייתא ערוכה דשחט ואח"כ חשב כו' לפי' תוס' ורבינו ירוחם שמיירי בזרק ואפי' להחולקים מיירי בכל גווני ואמאי לא אמרו איסור הא היינו דין דמקוה וא"כ לא מצינו מרפא לקו' הנ"ל מתוך דבריהם (ועיין ש"ות צ"צ סימן ע"ג ותשו' גאוני בתראי סימן י"ד) ואולם באמת יפה העיר הפרי חדש בזה אמאי נסתפקו דוקא באותו בהמה ומשמע שכל השחיטות ששחט מקודם לכן מותרת נימא דהרי רשע לפניך וכל השחיטות למפרע אסורין מ"ש אותו שחיטה בממ"נ אי לא דמי למקוה הרי הוא כמו כל חזקה קמייתא וחזקה דהשתא דחזקת קמייתא עדיף וראוי לומר עכשיו הוא דאיתרע לאחר ששחט וגם אותו שחיטה תהי' מותרת ואי דמי למקוה יהי' כל השחיטות ששחט אסורין, ומה שכתב דהוי ידים מוכיחות לא הבנתי החילוק איזה ידים מוכיחות יש כאן ואי משום שהוא סמוך ומיד הא בש"ס מסיק דתלי' במחלוקת רשב"א ורבנן בשתק ולבסוף צווח והתם לרשב"ג לא נתנו חכמים שיעור אפילו אם הוא לזמן מרובה אמרינן הוכיח סופו כו' וכמ"ש תב"ש סימן ב' ס"ק ה' וכאשר מוכח למעיין בש"ס ובע"כ כוונתו כיון שהוא באותו בהמה כמו התם והוא באותו מתנה מ"מ הוא כהילכתא בלא טעמא כיון דאנו דנין על שוחט זה אם הי' כשר באותו שעה או לא ואמרינן כיון דאיתרע לפניך גם למפרע הי' רשע באותו זמן מה לי בהמה זו או בהמה אחרת לכן דבריו סתומין מאד:

ב) מיהו קו' הנ"ל יש לישב בפשיטות דהנה רמ"א ביו"ד סימן א' ס"א כתב בשוחט ובודק שאין יודע הלכות שחיטה אם נטל פעם אחת קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינן השתא הוא דאיתרע והקשה הטו"ז בס"ק ו' מ"ש ממקוה ותירץ הש"ך בס"ק ח' ובנקודת הכסף דכיון דקיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם א"כ רובא מסייע לשוחט וע"כ לא בעינן שיבר עצמות אלא משום דהתם ליכא חזקה הבאה מכח רוב אבל הכא כיון דאיכא רוב כ"ע מודו וקרוב לומר דאפי' לא נטל קבלה מכשיר אגודה מהאי טעמא רק דרמ"א משווה דעתו עם רשב"א וס"ל דאיירי שנטל קבלה ובכה"ג פשיטא דל"ד למקוה דהא איכא חזקה דידע מעיקרא ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ובמקוה ליכא רוב כלל יע"ש וא"כ ה"נ י"ל דיש לכל אדם חזקת כשרות חזקה קמייתא שלא נולד בעל עבירה, וכעין חז"ק דאי' בכתובת דף י"ב ע"א גבי בתולה שנולדה בתולה וגם אתי' מכח רובא דרוב בני ישראל הם כשרים כמ"ש בפ"י בחי' לגיטין דף י"ז ובתשו' נודע ביהודא, ומ"ש פ"י דליכא חזקה עצמיי' דבריו תמוהין כמ"ש בכללי חזקות שמוכח בכמה דוכתי שיש לו חזקה עצמיי' דהוא חזקת קמייתא ולכן ל"ד למקוה וראוי לומר השתא הוא דאיתרע ובזה מיושב קו' התב"ש על המכשירים בשוחט שיצא טריפה מת"י מ"ש ממקוה כי י"ל כנ"ל שאני הכא דאיכא חזקה ורובא, ולפי זה מובן דברי הש"ך בסי' א' ס"ק ח' שכתב ולפמ"ש מי שהי' בודק ואח"כ נמצאת טריפה מתחת ידו שפשיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקי אחזקתי' ועד השתא כשר הי' יע"ש שדבריו אינם מובנים במ"ש לפי זה שאין לו המשך וכן הקשה בספר פרי מגדים ולפמ"ש א"ש שקאי על מ"ש לעיל מיני' לתרץ הקושי' ממקוה משום דאיכא חזקה ורובא וה"נ איכא חזקה קמייתא שהי' כשר בפעם אחר וגם אתי' מכח רובא דרוב בני ישראל הם כשרים וראי' לזה ממ"ש הפוסקים הובא בר"ן כתובת דף כ"ב דעת קצת פוסקים דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון ותיקשי הא אין הולכין בממון אחר רוב אפי' ברוב מעלי' להוציא מחזקת ממון ומכ"ש חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף אע"כ דאיכא גם חזקה עצמיי' ואיכא רובא וחזקה ועדיף מחזקת ממון (ועיין רמ"בן במס' כתובת דף ט"ז ע"א בס' מלחמות ובבעל המאור וקידושין דף ע"ט ודוק ואין כאן מקומו) ותו אפי' אי נימא כפ"י דליכא חזקה עצמיי' רק חזקה דאתי' מכח רובא דב"י הם כמרים ג"כ א"ש לפי מה שהוכיח בש"ות נ"ב חלק א"העז סימן מ"ג דרובא עדיף משני חזקות כיון דילפינן מפרה אדומה והתם איכא חזקת פרה שאינה זבוחה ואוקי גברא שמזין עלי' בחזקת טומאה יע"ש שהשיג על ריב"ש וא"כ עדיף מחזקת איסור דבהמה ושעת מציאתן כיון דעדיף משני חזקות גמורות מכ"ש נגד חזקה ושעת מציאתן דחזקה דשעת מציאתן בחולין לא הוי חזקה גמורה:

ג אמנם לפי זה קשה בהא דאמר שם רבינא דלא אמרו משום כבודו דרשב"ג ורבנן דפליגי בהכותב נכסיו לאחרים והי' בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם הי' רבו שני בהן הרי אילו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן כבר זכה בהן יורשים ומוקי רבה ואיתימא ר' יוחנן בצווח מעיקרא דכ"ע לא פליגי דלא קנה ובשתק וקיבל השטר ולבסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקני כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר (ופי' רש"י כגון שמסר שטר מתנה לאחר בפניו ואמר לו זכה בשטר זה לשם פלוני) ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדשתיק קנהו והאי דקא צווח מיהדר קא הדר בי' ורשב"ג סובר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח מעיקרא סבר כי לא אחי לידי מאי אצווח יע"ש הא י"ל דהכא כ"ע מודו כיון שיש להשוחט חזקת קמייתא שהי' כשר וגם רובא שהוא מכלל בני ישראל כשרים ונגד זה יש חזקת איסור דבהמה וחזקה דהשתא דהרי איתרע לפניך וחזקה קמייתא עדיף מחזקה דהשתא ונגד חזקה דבהמה איכא רובא ושאני התם לכן סובר רשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו שאינו נגד החזק' ואדרבא החזקות מסייעין להוכחה כי היורשין המה מוחזקין בנכסים ועבד, וגם העבד הי' בחזקת שאינו אוכל בתרומה כמ"ש משנה למלך בפרק שביעי מהלכות תרומות הלכה י"ז חזקה כזו משא"כ הכא בשחט ואח"כ חישב אפי' אותו בהמה ראוי להתיר דהי' לישראל חזקה קמייתא שהי' פעם אחת ישראל כשר ועכשיו המיר דתו ויצא מחזקתו ראוי לומר השתא הוא דאיתרע כמו כל חזקות קמייתא הנזכרים בש"ס דעדיף חזקה קמייתא ונגד חזקת איסור דבהמה איכא רובא ובכה"ג י"ל אפי' רשב"ג מודה דלא אמרינן הוכיח סופו וכו' כי הוכיח סופו בחישב הוא חזקה דהשתא וחז"ק עדיף והוא לכאורה קו' חמורה ומצאתי בש"ות שב יעקב חלק א"העז סי' ו' שהעיר קצת בזה וחילוקו אינו מן המובן כמו שדחה בעצמו מש"ך סי' א' ס"ק ח' ובאמ' מוכח כן, בדוכתי טובא ולבסוף כתב וז"ל אם לא שצריך לחלק דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אלא באותו דבר באיתרע בי' כמו מעשה דקסרי שהי' באותו בהמה וגם פלוגתא דרשב"ג ורבנן מיירי באותו מתנה יע"ש ות"ל כוונתי הכל לדבריו, אבל סברא זו היא דוחק גדול להמעיין, וצע"ג לישב הסוגי' על נכון:

**(הג"ה ודע דהאי כללא דחזקת קמייתא עדיף משעת מציאתן מוכח בתוס' חולין דף י' ע"ב ובדף י"א ע"א ד"ה אתי' וברשב"א ור"אש ובכתובת דף י"ג ע"ב ובתוס' כתובת דף ט' ע"א ד"ה לא צריכא ונדה דף ב' ע"ב ובכמה מקומות ועיין תוס' כתובת דף ע"ו ע"א ד"ה על ופסחים דף צ"א ע"א וש"ות מוהרי"ט ספר א' סימן י"א וסימן מ"א וסימן נ"א ובחידושי פני יהושע בחי' לגיטין דף י"ז וראייתו ממקוה תמוה דמהתם לא מוכח דעדיף די"ל דשוין ומ"מ בעינן תרתי לריעותא משום רשות הרבים דספק טומאה בר"ה טהור אף היכי דליכא חזקה כמ"ש תוס' בחולין דף ט' ע"ב ד"ה התם ומיהו בלא"ה מוכח כן כנ"ל ומה דאי' במס' נדה דף כ"ט ע"ב באשה שיצאה מליאה כו' אימר הרחיקה לידתה אף שכ' תוס' במס' בבא מציעא דף ק' ע"א בד"ה הא ומרדכי בפרק אין צדין דף כ"ד ע"א סימן תרפ"ט היכי שיש ספק אימת ילדה אוקי בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ויש להביא ראי' לשיטת הטו"ז בי"ד סימן שצ"ז ס"ק ב' שכתב בחזקה העשוי' להשתנות לא אזלינן בתר חזקה קמייתא וקשה לשיטת הש"ך, י"ל לפי מה שאמר רבא בחולין דף קל"ד בספק עון שיש בו מיתה לא סמכינן על חזקה וה"ה בספק כרת, ועיין בס' פרי מגדים בפתיחה להלכות טריפות מ"ש בשם פנים מאירות ואין ספרו תחת ידי מיהו צ"ע בכלל זה ועיין בס' שערי המלך בהלכות אישות בפרק ב' הי"ד ואין דבריו מוכרחין כמ"ש בכללי חזקות ואין כאן מקומו:)**

ד אבראי קו' זו יש ליישב לכאורה דאין הענינים דומים זה לזה ואף דקיי"ל בעלמא לכלל מוסכם דחזקת קמייתא עדיף משעת מציאתן הכא לא אזלינן בתר חזקה קמייתא דהנה תוס' בחולין דף י"א ע"א בד"ה אתי' כתבו דחזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה ולכן אם עשו גבינות ואח"כ נמצאת טריפות אין להעמיד הפרה על חזקתה ולומר השתא הוא דנטרפה ורשב"א ור"ן ובס' תורת הבית הארוך בית ג' שער ז' כתבו בשם ר"ש להתיר הגבינות אף שאין הולכין אחר חזקה כזו יש לנו להתיר מכח רוב דרוב בהמות כשרים הם וזו עכשיו נטרפה והיינו חזקה דאתי' מכח רובא, ומיהו הני מילי טריפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה אבל וודאי בטריפות הסירכא או טריפות אחרות שא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דהא אי אפשר לומר בה העמדנה על חזקתה דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאה מחזקתה כיון דודאי יצאה מחזקתה ואין אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרין אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים שהאשה טמאה משעת כיבוס דכיון דכתם זה יבש וע"כ לא ראתה עכשיו אלא מכבר לא אמרינן העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש אלא אמרינן משעת כיבוס ראתה יעיי"ש ועיין ביו"ד סימן פ"א בטו"ז ס"ק ב' וש"ך שהאריכו בזה ובש"ע שם ס"ב הובא דעת רשב"א כמ"ש בש"כ ס"ק ד' ומשמע להדי' דבכה"ג ודאי אסורה ולא מחמת ספק כי כן משמע לשונם ואפי' מה שנעשה קודם שלשה ימים ובע"כ היכי שאי אפשר להגביל הזמן לחזקה קמייתא לומר שעכשיו בזו הרגע נעשה השתנות וכיון שנעשה מזמן הקדום וא"א להגביל הזמן אגלאי מילתא שחזקה קמייתא שהיינו מחזיקין שהי' כן הי' בטעות כי קודם שבא חזקת דהשתא היינו מחזיקין שהוא כמו החז"ק לכן אזלינן בתר חזקה דהשתא דהוא שעת מציאתן וכמו שהוא עכשיו אמרינן שכבר נעשה השתנות מקדם כיון שא"א להגביל זמן השתנות אולי הי' זמן רב מקדם ואולם הש"ך שם בס"ק ט' כתב בשם הר"אש וסיעתו שאפי' בכה"ג יש להתיר קודם ג' ימים ולא אמרינן כיון שע"כ קודם לזמן שחיטתה יצאה מחזקתה א"כ הכל יהי' אסור למפרע כמו גבי כתם יבש דמטמא למפרע עד שעת כיבוס דשאני הכא כיון דרוב בהמות כשרים הן וי"ל עד השתא הי' מן הרוב ועכשיו הוא דנעשה מן המיעוט יע"ש שכ"נ להלכה ונראה מ"ש רש"י בנדה דף ב' ע"ב ד"ה חסר ואתאי וז"ל ואיתרע לה לחזקה מקמי הכא טובא ולא ידעינן מאימת כו' יע"ש כיון לסברת הרשב"א ול"ק ע"ז מתי' הש"ס התם תרתי לריעותא כו' דרש"י בד"ה תרתי מיישב זה ע"ש ותבין, וא"כ לשיטת רשב"א א"ש לפמ"ש לעיל בשם תשובת ב"ח ותב"ש באיסור חמור כזה לעבוד ע"ז מסתמא לא בא לידי כך בבת אחת ובע"כ גם קודם לכן היה רשע בצינעא וכמשרז"ל כך אומנתו כו' היום אומר לו עשה כך כו' ולמחר אומר לו עע"ז וא"כ בע"כ מזמן רב יצא מחזקת כשרות ממה שהי' מוחזק לנו שהוא בכלל רוב ישראל הכשרים עתה נתגלה לנו שחזקה זו הי' בטעות שגם מקודם לכן הי' רשע בצינעא ולא הי' לו זמן מה חזקת כשרות וכיון שחזקת כשרות שלו איתרע מזמן כביר וא"א להגביל הזמן בכה"ג חזקה דהשתא עדיף ואפי' הר"אש וסיעתו י"ל דמודו כאן דהתם ניהו שקודם לזמן שחיטתה יצאה מחזקתה מ"מ אפשר לומר דהשתא הוא דנטרפה לאחר עשיית הגבינות ועד השתא היו מרוב הכשרים דרשב"א כ' במשמרת הבית הובא בטו"ז ופר"ח ס"ק ז' דלא אזלינן בתר חזקה דאתי' מכח רוב רק כשאפשר שנגמר הטריפות בתר שחיטה ממש כגון שנמצא מחט מאחד מן המקומות שנקבה טריפה ולא נודע אם נגמרה הנקיבה משני צדדין מחיים או לאחר שחיטה מיד בהא אמרינן העמדנהו על חזקתה אבל כשטריפות נעשה בודאי מחיים לא הוי חזקה דאתי' מכח רובא בזה חולק הר"אש דגם בכה"ג נוכל לומר עד השתא הי' מן הרוב ועכשיו הוא דאיתרע סמוך לשחיטה ובשעה שנעשה הגבינות הי' כשרה ולא הי' ריעותא כלל משא"כ הכא כיון דבע"כ הי' רשע מקודם שחשב לע"ז דהא אנן סהדי ע"פי חוקת התורה שאדם שנעשה מומר לע"ז לא נעשה בבת אחת ובע"כ הי' מקודם לכן רשע וע"ז א"א להגביל זמן וי"ל דגם הר"אש מודה דלא אזלינן בתר חזקה קמייתא וא"כ נתיישבה קו' הנ"ל, אך לפ"ז קשה לש"ך וסיעתו שכ' בסימן א' ס"ק ח' בשם תוספתא שאפי' מי שהמיר אינו נעשה חשוד למפרע יעיי"ש דהא מוכח מסוגיין דבע"כ לא קיי"ל כהך תוספתא כיון שלא הובא בש"ס דילן ומטעם הנ"ל דבכה"ג לא הוי חזקה, ותו קשה לפי דברינו אכתי קשה היאך קאמר רבינא שהוא במחלוקת רשב"ג ורבנן דהא הכא י"ל כ"ע מודו דודאי אסורה הבהמה דחזקה דהשתא בוודאי עדיף כמו דקיי"ל בעלמא היכי שחזקה קמייתא הי' בטעות ואי אפשר להגביל זמן לא הוי חזקה:

ה ונלע"ד ליישב הסוגי' דהנה ראיתי בספר כרתי ופליתי שהקשה היאך מדמי רבינא האי דינא לפלוגתא דרשב"ג ורבנן הא טעמא דרשב"ג דסובר דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו אי' בש"ס דאמרינן אמתלא הא דלא צווח מתחילה דסבר כי לא אתי לידי מאי אצווח ובשחט ואח"כ חישב דלא שייך אמתלא יש לומר דמודה רשב"ג דלא אמרינן הוכיח סופו כיון דלא חשיב מיד בשעת שחיטה ושתק ותירץ דהך סברא ואמתלא מהני לרשב"ג שיהי' ודאי ולא ספק דאמרינן דודאי הי' מוחה רק דשתיק מטעם הלז אבל במקום דלא שייך האי טעמא עכ"פ הוא ספק ואף הכא סובר רשב"ג דהוא ספק זבחי מתים יע"ש והנה בגוף סברתו בקושייתו קדמוהו ג"כ בש"ות צמח צדק סימן מ"ה שהוכיח דלא אמרינן לרשב"ג הוכיח סופו רק היכי שיש אמתלא על תחילתו אמאי לא אמר בתחילה מה שאמר לבסוף והיכי דליכא למימר טעם ואמתלא מודה דלא אמרינן הוכיח סופו אף לא הרגיש בקו' הנ"ל ותי' שתי' הגאון זלה"ה לא נח לי חדא דלא משמע כלל הפירוש בש"ס שיהי' לרשב"ג ספק איסור רק לרשב"ג הוי ודאי איסור כמו לר' חסדא דלא אמרו היתר משום כבודו דר' אליעזר בע"כ לר"א ודאי אסור כמו בכותי דסתם מחשבת כותי לע"ז וא"א כלל לפרש לר"א דהוי ספק וכן לר' שיזבי דהוא רשב"ג דגיטין דהתם ודאי גט ובע"כ ודאי אמרינן הוכיח סופו לר' שיזבי דלא מחלק החילוק דכתבו דמי ממש להתם כמו התם ודאי וה"ה ודאי זבחי מתים ואם איתא לרבינא אין הפי' כן הו"ל לפרש ותו קשה לדבריו כמו שחסו על כבוד יחיד מכ"ש שראוי לחוס על כבוד רבים ובשלמא לפי הכוונה פשוטי' דלרבנן ודאי מותר ולרשב"ג ודאי אסור משום כבוד שניהם לא רצו להורות כמאן והניחו הדבר בספק אף שממילא הספק אסור כדין ודאי כיון שיש בו חזקת איסור דבהמה וכו' עכ"פ חסו על כבוד חכמים בזה מה שלא אמרו שודאי אסור ותו לפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן רמ"ב בכללי הוראה ס"ק ט' שהמורה מחויב לומר להשואל שאסור מחמת ספק י"ל שאמרו כן מחמת כבוד שניהם אינם רוצים לומר הלכה ודאי ואסור מספק אבל לדברי הכ"ופ לרשב"ג הוי ספק א"כ הורו לגמרי כרשב"ג ולא חשו כלל לכבוד חכמים, ודוחק לומר דבזה חשו לכבוד חכמים במה שהורו שמותר בהנאה הא בזה לא ניכר שהוא משום כבודם כיון שהי' בחזקת היתר הנאה, הגם שיש ליישב דבריו אבל הוא דוחק ותו לפמ"ש בעצמו לעיל מיני' לענין ספק היתר הנאה ראוי לאוקמא בחזקת היתר א"כ קשה לרשב"ג אמאי הוי ספק זבחי מתים לענין איסור הנאה נוקים בחזקת היתר לכן ברור שדברי הגאון זלה"ה נאמרו רק לפלפולא בעלמא וכעת נדפס ספר שערי דעה מא"א מ"ו הגאון נ"י וראית שג"כ השיג על הפליתי:

ונלע"ד ליישב קו' הנ"ל דהנה הראשונים זלה"ה נחלקו בפיגול ובכל מחשבות הפוסלים בקדשים אי נפסל במחשבה בלב אי דבעינן שיוציא בשפתיו בתוס' ריש זבחים ובב"מ דף מ"ג ובפסחים דף ס"ג וברש"י שם וברש"י מנחות דף ג' ע"ב מבואר דמחשבה הפוסלת בקדשים היינו כשהוציא בשפתיו ואף דאיתא לשון מחשבה מצינו דיבור שנקרא מחשבה כמו החושב לשלוח יד בפקדון דפירושו דיבור ואולם ברמב"ם בפרק י"ד מהלכות פסולי מוקדשין הלכה א' מבואר דמחשבה הפוסלת בקדשים היינו אפי' בלב כמ"ש המשנה למלך שם (ומה שהקשה התבואת שור הקשה נמי הגאון המגיה למשנה למלך ועיין פ"י בגיטין דף נ"ד ע"ב גבי כה"ג ביו"הכ יוכיח והבן) ובתוס' חולין דף ל"ט ע"א ד"ה אלא נראה שנסתפקו בזה וע"פי הנחה זו חקרו הגאונים בעל כ"ופ ובעל תב"ש חקירה אי גם במחשבה לע"ז הוי כמו בפיגול דילפינן חוץ מבפנים ולשיטת רש"י ותוס' נראה לתב"ש דבע"כ מחשבת שחיטה לע"ז הנפסל בשחיטה מיירי ג"כ שהוציא בשפתיו ששוחט לע"ז דאלת"ה מאי קא יליף מק"ו מקדשים מה קדשים שמחשבה פוסלת בד' עבודות כו' הא איכא למפרך מה לקדשים שכן אינן פוסלין בדיבור משא"כ בחולין שכן ישנן במחשבה לבד אלא ש"מ דבחולין נמי דיבורא בעי ואולם הקשה לשיטה זו כיון דבע"כ שחט ואח"כ חישב לע"ז האי חישוב היינו דיבור א"כ אמאי אמרינן דהוי ספק אי הוכיח סופו הא בשעת שחיטה לא קאמר מידי ואף אם הי' מחשבתו בלב לא מהני (ובלא"ה קשה אפי' לפוסקים דסגי בלב דמנא ידעינן שהי' כן בלבו ובע"כ שאמר כן אח"כ שהי' בלבו וא"כ מה ספק הא איתא בשאלה שנשאל את פיו ובממ"נ אם אמר שהי' מחשבתו כן בשעת שחיטה פשיטא דנאמן לאסור בהמתו דבע"כ מיירי בבהמתו דבהמת חבירו אינו יכול לאסור ואי יאמר שלא הי' כן במחשבתו בשחיטה ג"כ נאמן במגו כמ"ש כ"ופ ודוחק לומר דמכאן באמת נלמד דין של פליתי דלא אמרינן מגו במקום הוכחה ויבורר לקמן על נכון) ותירץ על זה שני תירוצים חדא די"ל דמיירי שלא היינו אצל שחיטתו ואי אמרינן הוכיח כו' אמרינן מסתמא בשעת שחיטה נמי פירש כך:

תירוץ ב' אמירתו דהשתא הו"ל כאילו אמר בשעת שחיטה אי אמרינן הוכיח כו' והא דסובר ר' אליעזר סתם מחשבת כותי לע"ז ומשמע להדי' אפי' לא אמר כלל וכגון ששתק ולא מיירי בדלא היינו אצל שחיטתו י"ל שאני כותי לר"א כיון דלר"א סתם מחשבתו הוא כך הוי סתמא כפירושו דמי וכזה כתבו תוס' בגיטין דף ל"ב ע"א סוף ד"ה ס"ד וע"ע כעין זה חולין דף מ' ע"א ד"ה לפני אבל ישראל דלאו סתם מחשבתו כך דברים שבלבו לאו כלום הוא ולבסוף כתב להחמיר שאפילו חישב בלב פסול ונ"מ מי ששחט וחשב בלב לע"ז והשתא חזר בו ושואל דין הבהמה יש לאסור א"נ אפי' לא חזר בו נאמן הוא אבהמה שלו לאסרה אעלמא עכ"ד תב"ש ובדבריו י"ל פרפרת נאה בפירוש הש"ס דשם דאי' שם אמר ר' חסדא לא אמרו איסור משום כבודן דרבנן ולא אמרו היתר משום כבודו דר"א ודחי הש"ס ממאי דלמא לא היא ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלא שמענו דחישב אבל הכא דשמענו דחישב הוכיח כו' א"נ עד כאן לא קאמר ר"ש החם אלא גבי כותי דסתם מחשבת כותי לע"ז אבל לגבי ישראל הוכיח כו' לא אמרינן ויש להבין היאך עלה על דעת ר"ח לומר כן כי החילוק נגלה לעין כל ונראה דהנה טעם הפוסקים דמחשבה לא מהני לפסול נראה דהוא מכלל שיש לנו בש"ס דדברים שבלב לאו דברים שהוא כלל בכל התורה כדאי' בקידושין דף מ"ט (זולת דברים פרטים שיצאו מן הכלל כמ"ש בכלל הוכחות ואומדנת בס"ד) וכן נראה שהבין התב"ש שהוא מהאי טעמא ולכן כתב בכותי כיון דסתם מחשבת כותי לע"ז הוי דברים ומביא ראי' מתוס' גיטין וכן כתבו כלל זה בתוס' במס' קידושין שם, ור"ן במס' כתובת דף ע"ט ע"א וריטב"א ותוס' רי"ד בקידושין שם היכי דמוכח לכל העולם כוונתו הוי כאלו הוציא בשפתיו ומזה רוצה לומר כיון שיש הוכחה דהוכיח סופו ע"ת הוי הוכחה לכל העולם כוונתו והוי דברים, כן מוכח כוונת תב"ש והנה בש"ס חולין שם דף ל"ח ע"א מוקי הש"ס פלוגתא דר"א ורבנן בשני אוקימתות אוקימתא קמייתא דאית להו דר' יוסי שהבעלים מפגלין מיהו ת"ק סבר אי שמענא דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת כותי לע"א לא אמרינן ור"א סבר אע"ג דלא שמענא דחשיב סתם מחשבת כותי לע"ז אמרינן וי"ל דהוי דחיקא לי' לר"ח לומר דפליגי במציאות, אי סתמא לע"ז או לא לכן הבין דכ"ע סתם מחשבת כותי לע"ז רק דפליגי במחלוקת קדומה דהא אף שמחשב לע"ז הא לא הוציא בשפתיו והוי דברים שבלב ואינם דברים מיהו הוי אומדנא דמוכח לכל כיון שסתמא לע"ז הוי כהוציא בשפתיו ותליא במחלוקת אי דברים שבלב הוי דברים היכי שיש אומדנא דמוכח לכל ובזה נחלקו תנאים בב"ב דף קמ"ו ע"ב במי שהלך למד"הי ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותב כן והתם הוי אומדנא דמוכח לכל כדאי' בש"ס שם ובע"כ נחלקו אי דברים שבלב הוי דברים היכי שמוכח לכל עיין תוס' ד"ה מאן ולת"ק לא הוי דברים וי"ל דסובר ר"ח חכמים סוברים דוקא אי שמענא דחישב כיון שהוציא בשפתיו נפסל דילפינין חוץ מפנים אבל אי הי' רק בלב אע"ג דסתם מחשבתו לע"ז והוי אומדנא דמוכח לכל מ"מ לא מהני והוי דברים שבלב וכרבנן דר"ש ב"מ, ור' אליעזר סובר כר"ש בן מנסיא היכא דאומדנא מוכח לכל הוי דברים שבלב דברים וכיון דסתם מחשבתו לע"ז הוי מוכח לכל כוונתו ולפי זה שפיר פי' ר' חסדא בהאי דשחטה ואח"כ חישב עליה שלא אמרו איסור והיתר שמיירי שאח"כ דיבר בשפתיו לזרוק לע"ז ובשעת השחיטה לא אמר כלום והי' השחיטה בפנינו וכתי' ב' של תב"ש ולכ"ע אמרינן הוכיח סופו ע"ת והוי מוכח לכל שגם בשעת שחיטה אף שחישב בלב הוי כמוציא בשפתיו ואולם תלי' במחלוקת ר"א ורבנן לרבנן מותר דכיון דלא דיבר בשפתיו הוי דברים שבלב אף שמוכח ולר"א אסור כיון שמוכח לכל כמו התם (הגם שהו"מ לומר שלא אמרו א"וה משום כבוד ר"ש ב"מ וחכמים עדיפא לי' לומר ר"א ורבנן דמיירו ג"כ בענין שחיטה לע"ז) וע"ז דחי הש"ס מנלן לומר דחכמים ור"א פליגי בזה דלמא פליגי כמו דאוקמינן לעיל אי מחשבת כותי לע"ז או לא, והיינו אמר עד כאן לא קאמרי רבנן אלא דלא שמענא דחישב ור"ל דלא אמרינן דסתם מחשבת כותי לע"ז והוי דברים שבלב שאינו מוכח לכל אבל הכא דשמענא דחישב והוכיח סופו ע"ת ובכה"ג הוי דברים שבלב דברים כי מוכח לכל כוונתו ע"י הוכחה דהוכיח כו' וס"ל כר"ש בן מנסיא אי נמי עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא גבי כותי דסתם מחשבת כותי לע"א והוי דברים שבלב המוכח לכל אבל לגבי ישראל הוכיח סופו ע"ת לא אמרינן והוי דברים שבלב שאינו מוכח ולא הוי דברים אף אי חישב בשעת שחיטה כיון שלא הוציא בשפתיו כי השחיטה הי' לפנינו ובזה מיושב נמי מה שהקשה בש"ות שער אפרים סימן קכ"ב אמאי חשו כאן יותר לכבוד רשב"ג הא בכל מקום דחולק יחיד עם רבים לא חלקו כבוד ליחיד יע"ש ואולם מרשב"ג לק"מ די"ל כעין דאיתא בש"ס בכמה דוכתי כדאי' במס' ב"ב דף קנ"ב ע"א אתרא דשמואל היכי ניעבד כוותי' דרב פי' רשב"ם אע"ג דהילכתא כרב לאו אורח ארעא להורות כרב באתרא דשמואל (ומשמע התם אף שלא בפניו דאי הוי שמואל קיים לא הי' ר"נ מורה הלכה בפניו כי משמע ששמואל הי' רבו כדאי' במס' כתובת דף י' ע"א אמר ד' נחמן אמר שמואל) ועיין במס' עירובין דף צ"ד ע"א ומס' שבת דף מ"ז ע"א וחולין דף נ"ד ע"ב ויש לומר כיון דרשב"ג הי' נשיא ומורה הוראה לכל ישראל כל המקומות נחשבים למקומו אף שלא הי' דר בקסרי כי מ"ש אתרא לאו דוקא במקומות שהי' דר רק במקומות שקיבלו הוראותיו וכדמוכח בש"ס אבל לדברי ר' חסדא קשה אמאי חשו לדברי ר' אליעזר ולפמ"ש א"ש כיון לדברי ר' חסדא הי' סובר ר' אליעזר כר"ש בן מנסיא היכי דאומדנא דמוכח לכל הוי דברים שבלב דברים וסתם מתני' במס ב"ב דף קמ"ו ע"ב כר"ש בשכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם עמד חוזר דאזלינן בתר אומדנא דמוכח ותוס' כתבו במס' ביצה דף ב' ע"ב בד"ה גבי דסתם מתני' הוי רבים וכיון שהי' רבים לגבי רבים חשו לכבודם ג"כ וא"ש ונכון בס"ד:

ו אמנם לקושטא דמילתא אני חוכך מאד בסברת תבואת שור דלא דמי כלל לכלל שכתבו תוס' וסיעתם היכי דמוכח לכל הוי דברים שזהו היכי שאותו הוכחה הי' לנו מיד כשהי' בלבו וכן הוא בכותי למ"ד דסתם מחשבת כותי לע"ז בשעה ששחט הישראל וכותי חשב בלבו הי' מוכח לכל כוונתו משא"כ בישראל ניהו דאמרינן הוכיח כו' מ"מ בשעת שחיטה לא הי' מוכח לכל כוונתו והי' אז דברים שבלב ואדרבא סתם ישראל הוא בחזקת כשרות ואף דהוכיח סופו כו' שמתחילתו הי' מכוין לע"ז מ"מ אותו כוונה לא מוכח דק עכשיו אגלאי מילתא למפרע ועכ"פ באותו זמן לא הי' רק דברים שבלב כי אז לא הי' לנו אותו הוכחה והיינו דנין אז שהי' דברים שבלב וכיון שכבר נתבטל המחשבה שהי' לנו אז אינו חוזר וניעור ע"י דיבורו שאמר אח"כ לזרוק לע"ז שנימא על ידי זה יהי' מוכח למפרע שיהי' כאילו הוציא בשפתיו וכן נראה מכריתי ופליתי סימן ד' ס"ק א' שנראה שמיאן בסברא הלז אף שכתב קצת בקיצור, וא"כ נסתר תי' ב' של תבואת שור וצריכין אנו לומר כתי' הראשון של תב"ש לפוסקים דבעינן דיבור מיירי הברייתא שלא היינו אצל שחיטה ואי אמרינן הוכיח כו' מסתמא בעת שחיטה פירש כן וכנ"ל וא"כ ממילא לק"מ קו' כ"ופ הנ"ל על רבינא היאך מדמי לדברי רשב"ג דהא הכא לא אמר מתחילה וליכא אמתלא דלפמ"ש אמרינן שגם בשעת שחיטה הוציא בשפתיו ובאמת ע"י הוכחה שבסופו מוכח שבתחילה בשעת שחיטה אמר כן כיון שלא הי' השחיטה בפנינו והא דמוכרח רשב"ג לומר הטעם ואמתלא דכי לא אתי לידי' מאי אצווח דהתם ידעינן שלא צווח מתחילה משא"כ הכא וכפי הנראה הפליתי אזיל למיטתו שהבין בס"ק א' אפי' לפוסקים דבעינן דיבור היינו לענין מחשבה לזרוק דם לע"ז אבל לענין שחיטה ששוחט לשם ע"ז נפסל במחשבה ופי' פירוש חדש במה דאמרינן הוכיח סופו כו' שמתחילתו הי' דעתו לשחוט לע"ז יע"ש והבין כפשוטו שהשחיטה הי' בפנינו ובשעת שחיטה שחט סתם ואח"כ אמר לזרוק לע"ז לכן הקשה שפיר אבל לשיטת תב"ש לק"מ בפשיטות ואולם לפי זה קשה להיפך על רבינא דלמא גם חכמים מודו דאמרינן הוכיח סופו כו' והתם בהכותב כו' כיון דידעינן דשתק מעיקרא ואח"כ צווח אמרינן דחזר ואמתלא דכי לא אתי לידי לא ס"ל אבל היכי שלא ראינו השתנות בתחיה י"ל דמודו דאמרינן הוכיח כו' ועיין בתוס' ד"ה כי ובחי' מוהרם לובלין שפי' שם דאיבעי' במס' ב"מ דף ו' קאי גם לרבנן אולי אמתלא דהתם עדיף ומכ"ש הכא שיש לומר שלא הי' שינוי מעיקרא והוכיח סופו ע"ת שגם מתחילתו אמר כן וא"כ לפ"ז בממ"נ קשה על רבינא אי מיירי ברייתא דשחט ואח"כ חישב כו' שהי' לפנינו בעת השחיטה וסובר דפיסול הוי אפי' בלב דגם פיגול מהני בלב הא בע"כ מה שחשב לזרוק בע"כ אמר כן בעת כנ"ל (או לכ"ופ לכ"ע נפסל השחיטה כשמחשב לשחוט לשם ע"ז אפי' בלב) הו"ל להתיר אפי' לרשב"ג כיון דלא אמר בתחילה בשעת שחיטה כמו שאמר אח"כ ואי מיירי שהשחיטה הי' שלא בפנינו כמ"ש תב"ש קשה ג"כ הא י"ל בכה"ג אפי' חכמים מודו דאסור כיון דלא ראינו בתחילה שינוי מבסופו דהא לא הי' לפנינו י"ל דמודו דאמרינן הוכיח סופו ע"ת:

ז לכן נראה לענ"ד לישב קו' הנ"ל דהכה בחולין דף ל"ט ע"א אי' אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינין חוץ מפנים ור"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא ילפינן חוץ מפנים וכתבו בתוס' ד"ה ר"ל דמודה דחייב מיתה כמו במשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ואין לתמוה היאך נהרג דלמא מימלך ולא זריק דם לע"ז כדאיתא גבי מסית שאמר אלך ואעבוד דאמרינן דמימלך ולא עביד דהכא ודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה ששחט על מנת לזרוק ועוד דהכא אפי ידוע שלא יזרוק חייב דחשיב עובד ע"ז בשחיטה זו ששחט ע"מ לזרוק יע"ש וממילא לתי' השני מכ"ש לר"י דתני' כוותי' דחשיב עע"ז מה ששחטו ע"מ לזרוק אף שידוע ודאי שלא יזרוק דשחיטה גופא ע"מ לזרוק הוי עבודה הפוסלת והנה רש"י ותוס' דייקו בלשונם הקודש ששחט לעצמו ע"מ שיעבוד ע"ז בזריקת דמה כו' משמע להדי' בכה"ג אף שלא זרק אח"כ וגם לא אמר או חשב אחר השחיטה שום מחשבה שרוצה לזרוק זהו גופא הוי עבודה לר"י לפסול השחיטה ולר"ל שיהי' נהרג דהא לא נזכר כלל בדבריהם שיצטרך לחשוב אחר השחיטה או שיאמר שרוצה לזרוק כמו שאין צריך לזרוק ה"ה לענין זה רק מחשבה שחשב בשחיטה ע"מ לזרוק דם לע"ז הוי מחשבה הפוסלת לר"י כיון שעשה מעשה ששחט במחשבה זו והיינו כיון שאמר א"מ לזרוק א"כ גמר בלבו שודאי יעבוד אח"כ לכן מה שגמר בלבו בעת השחיטה הוי עבודה ואולם יש להסתפק היכי ששחט במחשבה שיחשב אח"כ לזרוק דם לע"ז או שיאמר ותלה התנאי באמירה ובמחשבה שיחשוב אח"כ, והיינו בשעת השחיטה לא גמר עדיין בדעתו לעבוד ע"ז בזריקה שהי' נבוך במחשבה ופוסח על שתי סעיפים ושחט ע"מ שיאמר אח"כ קודם זריקה, אזי נראה כיון שתלה התנאי באמירה ואם באמת לא אמר וחישב אח"כ לא עשה כלל עבודה בשחיטה דדוקא כשגמר בלבו בשחיטה ע"מ לזרוק ולא תלה התנאי באמירה א"כ גמר בלבו לעבוד ע"ז בודאי הוי השחיטה עצמה עבודה אף שלא עשה אחר כך ולא אמר כלל, משא"כ היכי שתולה באמירה שיאמר אח"כ היכי שלא אמר אח"כ לא עשה כלל אבל אם אמר אחר השחיטה או שחשב לזרוק דם לע"ז וגמר אז בדעתו א"כ הי' מקיים מה שהי' אז בשעת שחיטה בלבו שבאם יגמור בדעתו לזרוק שוחט ע"מ כן וכיון דקיי"ל כר' יוחנן שוחט ע"מ לזרוק אף שלא זרק אח"כ כיון שעשה מעשה בשחיטה ששחט במחשבה זו הוי עבודה כי שחיטה גופא הוי עבודה ה"ה כיון ששחט במחשבה ותלה התנאי על מנת שיחשוב אח"כ לזרוק וכשמקיים התנאי וחשב לזרוק ממילא פסולה השחיטה כיון דשחיטה הוי עבודה וא"כ היכי שלא ידעינן שחשב בשעת שחיטה על תנאי זה ואח"כ חשב ע"מ לזרוק והיינו שהוציא בפיו אי אמרינן הוכיח סופו ע"ת י"ל הפי' כך שאותו מחשבה זו הי' בשעת שחיטה שיהי' מחשב אח"כ לע"ז והי' תנאי בלבו וכוונתו בשחיטה הי' לזה שיהי' מחשב אח"כ וקיים באמת התנאי ולפ"ז י"ל ראי' לפוסקים דפיגול הוי בלב וה"ה פיסול חוץ הוי בלב ובאמת מיירי הברייתא שהי' בפנינו בשעת שחיטה ג"כ ולא הוציא בפיו, ואח"כ חישב ע"מ לזרוק והאי מחשבה הוא דיבור ואמרינן שאותו מחשבה הי' לו בשעה ששחט ששוחט ע"מ שיהי' מחשב אח"כ לזרוק והיינו לרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו ע"ת אמרינן שאותו מחשב' הי' לו בעת השחיטה שיהי' מחשב אח"כ וא"כ ממילא לק"מ קו' הפליתי מה שהקשה דהכא אפי' רשב"ג מודה כיון דליכא אמתלא למה ששתק מתחילה דז"א דגם הכא איכא אמתלא מחמת שלא גמר אז בלבו לעבוד ע"ז לא רצה לפרסם מעשיו בפני העומדים שהוא רשע מחמת שעדיין נבוך בדעתו ואולם שחט במחשבה זו שבאם יסכים אח"כ בדעתו לעבוד ויאמר כן בשפתיו או יחשוב אח"כ לזרוק לע"ז יהי' השחיטה ג"כ ע"מ לזרוק לע"ז ויהי' השחיטה עבודה כיון שבאופן זה הוי עבודה לע"ז וא"כ שפיר מדמי הש"ס למחלוקת רשב"ג ורבנן לרבנן אף דיש אמתלא על שתיקתו דמעיקרא דסבר כי לא אתי לידי מאי אצווח מ"מ לא אמרינן הוכיח סופו ע"ת כיון ששתק מתחילה חיישינן לשינוי דעת ה"ה אף שיש אמתלא שלא רצה מתחילה להוציא בשפתיו כיון שלא גמר בדעתו בבירור מ"מ לא מהני ואמרינן שנשתנה דעתו, ולרשב"ג דלא חש לשינוי דעת ואזיל בתר אמתלא דהתם כי לא כו' כדי לומר שעמד בדיעה אחת ה"ה ל"ח לשינוי דעת ואמרינן מחמת אמתלא שלא רצה לפרסם ולומר בפניהם ששחט ע"מ לזרוק כיון שלא הי' גמר בלבו לא רצה להחזיק עצמו לרשע בפניהם ולכן שתק מעיקרא ולא חיישינן לשינוי דעת ולפ"ז ממילא מיושב קו' הנ"ל על רבינא דאמר דתלי' במחלוקת רשב"ג ורבנן דהכא י"ל כ"ע מודו דלא אזלינן בתר חזקה קמייתא כיון דא"א להגביל זמן ראוי לילך בתר חזקה דהשתא אפי' הר"אש החולק בגבינות מודה הכא כנ"ל דז"א דלא דמי להתם דהכא י"ל ניהו דליכא חזקה קמייתא מ"מ מוכח שלא הי' לו אותו מחשבה בשעה ששחט כיון שלא הוציא בשפתיו כמו שהוציא לאחר שחיטה כיון שבארנו שהי' השחיטה ג"כ בפנינו ובכה"ג י"ל דמוכח בחזקת קמייתא ולא דמי לעלמא, לכן אמר לחכמים באמת הבהמה מותרת שמוכח שבע"כ לא הי' לו מחשבה זו בעת ששחט כיון שלא הוציא בשפתיו כמו שהוציא בשפתיו לאחר השחיטה ולרשב"ג כיון שיש אמתלא על מה ששתק מתחילה מחמת שלא גמר בלבו אמרינן הוכיח סופו כו' וממילא אזלינן בתר חוקה דהשתא כין דאי אפשר להגביל זמן לחז"ק ועל מה ששתק מתחילה יש אמתלא כמו התם בהכותב דאיכא אמתלא וה"ה ולק"מ, העולה לפי זה מה דאי' בגמ' לרשב"ג אסורה הבהמה משום הוכיח לאו משום דמדמינן כמו התם דיש הוכחה דהוכיח ה"ה די"ל דהכא איכא חזקה קמייתא וראוי לומר השתא הוא דאיתרע רק בלא"ה ידעינן שחזקה קמייתא לא אלים כל כך וחזקה דהשתא עדיפא כמו בכל מקום היכי שא"א להגביל זמן לחז"ק רק סד"א כאן יש הוכחה מדשתיק מעיקרא שבע"כ הי' ע"ע כשר ע"ז ילפינן מרשב"ג היכי די"ל טעם על שתיקתו מתחילה אמרינן ה"ה יש טעם על שתיקתו דמעיקרא וממילא הכא חזקה דהשתא עדיף והבן ולפ"ז מוכח מסוגי' הלז כשיטת תב"ש וסיעתו בשוחט שיצא טריפת מת"י בפשיעה יש לאסור למפרע כל הבשר משחיטתו ומ"ש הפר"ח ראי' מדלא אי' רק באותו בהמה אינו ראי' כלל די"ל דבאמת כל מה ששחט למפרע נאסור רק קמ"ל רבותא אפילו באותו בהמה הי' רק ספק זבחי מתים דלחכמים מותרת וזהו פשוט ושיטת השפתי כהן וסיעתו צע"ג, ועל כל פנים נתיישב היטב הפשט בסוגין ואין אנו צריכין לחילוק של שו"ת שב יעקב:

פרט ב

יבואר לדברי רשב"ג דסובר הוכיח סופו על תחילתו אי בשחט ואחר כך חישב הוי ספק זבחי מתים או ודאי:

ח בפרט א' הבאתי קו' הפליתי שהקשה היאך מדמי רבינא האי דשחט ואח"כ חישב וכו' לנידון דרשב"ג דהא התם איכא אמתלא והכא ליכא אמתלא על שתיקתו ותי' דהך אמתלא מחשב לרשב"ג ודאי והכא דליכא אמתלא איכא ספק ואף הכא סובר רשב"ג דהוי ספק זבחי מתים, וכבר כתבתי בפרט א' הנלענ"ד בישוב קו' הפליתי וגם בגוף הדבר אשר חידש דלרשב"ג הוי ספק ז"מ, דלא נראה כן רק כמשמעות לשון הש"ס דלרשב"ג הוי ודאי רק לדידן הוי ספק וכעת נראה לענ"ד להביא ראי' לדברינו דהנה כבר נתבאר דין שנחלקו אחרונים ז"ל אי יכול לפסול כשמחשב בלב והבאתי דברי תב"ש מה שהקשה לשיטתה תוס' ותי' ב' תירוצים ותי' ב' לא מסתבר לענ"ד כמ"ש שם, ואולם תי' הראשון שתי דמיירי שלא היינו אצל שחיטה ואי אמרינן הוכיח כו' אמרינן מסתמא גם בעת השחיטה הוציא כן בשפתיו הוא תי' נכון אך יש לחקור דכיון שלא היינו בשעת שחיטה מאי קמספקא להו לרבנן הא אפשר בשאלה נשאל להשוחט עצמו כיון שבע"כ מיירי ששחט בהמתו דבהמות חבירו אין ישראל יכול לאסור דקיי"ל דלצעורי' קא מכוין כדרי' בחולין דף מ"א ע"א ובש"ע סי' ד' סעי' ד' וכיון שמן הסתם זוכה עתה דשכחה לא שייך בזמן מועט כזה ואם יאמר שכוונתו הי' בעת השחיטה לזרוק לע"ז או ששחט לשם ע"ז בוודאי אדם נאמן ע"ע לאסור בהמתו לכ"ע כי הבעלים נאמנים על שלהם לאסור אכ"ע אפי' באתחזק התירא כמ"ש הר"אש בגיטין דף נ"ד ע"ב דין י"א מכ"ש הכא אף שנגד היתר הנאה איכא חזקת היתר נגד איסור אכילה הי', בחזקת איסור ואי אומר ששחט כדין ג"כ נאמן כמ"ש תוס' במס' גיטין דף ב' ע"ב בד"ה ע"א דלכן נאמן השוחט בשחיטה אע"ג דהוא רק ע"א ואינו נאמן היכי דאיתחזק איסורא כיון דבידו לתקן ושחיטה אע"ג דהשתא אין בידו לתקן מעיקרא הי' בידו לשחוט דאל"כ אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא יע"ש ומה"ט נאמנים הבעלים על שלהם אפי' נגד חזקת איסור כיון שבידם כדאי' ביבמות דף פ"ח ע"א ומכ"ש לשיטות טו"ז בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ו' שנראה שהבין דבעלים נאמנים על שלהם להתיר אע"ג דאיתחזק איסורא ואינו בידו וגם לא הי' בידו מעולם וחולק בזה על הש"ך בס"ק כ"א (אך דברי טו"ז תמוהין מאוד) מיהו לפי כוונה פשיטי' דרשב"ג סובר דהוי ודאי זבחי מתים דאיכא ודאי הוכחה דהוכיח סופו ע"ת א"ש די"ל דאף דבעלים נאמנים על שלהם אפי' נגד חזקת איסור אינו נאמנים נגד הוכחה דהוכחה עדיף מחזקה כדמוכח להמעיין במס' יבמות דף קכ"א ע"ב דעדיף אפי' מרובא מכ"ש נגד חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף ושפיר י"ל אף שאומר שלא דיבר בשעת שחיטה אינו נאמן נגד הוכחה אך לשיטת הפליתי דרשב"ג סובר דהוי ספק הוכחה בוודאי הבעלים נאמנים להתיר וקשה כנ"ל, מיהו קו' זו לכאורה קשה אפי' אי נימא דלא כדברי תב"ש שתי' דמיירי חלא היינו אצל שחיטה, רק כפי כוונה פשוטי' שהי' השחיטה לפנינו ואנו דנין על כוונתו בעת השחיטה הא אפשר לשאל אי יאמר שכוונתו הי' לשם ע"ז נאמן בשלו לאסור אכ"ע ואם יאמר ששחט כהוגן ואינו מומר כלל כמ"ש בתב"ש בסימן ב' ס"ק ל"ב שמה שחשב עכשיו אינו נעשה מומר ג"כ נאמן כי נגד ספק הוכחה הבעלים נאמנים כיון שנאמנים אפילו נגד ודאי חזקה ולפי דברי הפליתי לרשב"ג הוי רק ס' הוכחה אך אחר העיון ירא דבלא"ה לק"מ דהנה בש"ס איתא הלשון שחטה ואח"כ חישב וכן נקיט הרמב"ם בפ"ב מהלכת שחיטה הי"ו ובהר"אש שם ובטור ומחבר בס"ד איתא שחט סתם ואח"כ חישב לזרוק דמה לע"ז הרי זה ספק ז"מ ודייק הב"ח וש"ך בס"ק ב' דוקא סתם אבל היכי ששחט מתחילה בפירוש לשם מצות שחיטה אפי' זרק או הקטיר אחר השחיטה לע"ז לא פסול דלא אמרינן בכה"ג הוכיח כו' וטו"ז בס"ק ג' חולק ע"ז דגם בכה"ג י"ל הוכיח כו' אולי היה דעתו שכך היא המצוה לפי הטעות שלו ואחרונים הסכימו להב"ח ולפ"ז נראה לחדש דין דבע"כ האי דינא דשחט ואח"כ חישב כו' מיירי ששחט בלא ברכה דאם שחט בברכה והברכה הוא אקב"ו על מצות שחיטה הרי אמר בפירוש ששחט לשם מצות שחיטה ולא אמרינן הוכיח כו' ולפי זה יש להוכיח דלא פשיטת אלדד הדני המובא במרדכי בפ' קמא דחולין ובטו"ז סימן י"ט ס"ק א' שכתב היכי דשחט ולא בירך אסורה הבהמה דלדבריו קשה מברייתא הלז דשחט ואח"כ חשיב בממ"נ במה איירי אי לא אמר ברכה אמאי הוי ספק אפי' לענין אכילה הא לאכילה ודאי אסורה משום ששחט בלא ברכה ואי מיירי ששחט בברכה הוי כפירש ששחט לשם מצות שחיטה ובכה"ג לא אמרינן הוכיח כו' ובע"כ צ"ל דסובר האלדד הדני כטו"ז ואולם הטור והמחבר אזלי לשיטתם שכתבו בסימן י"ט דאם שחט ולא בירך שחיטתו כשירה י"ל דברייתא מיירי בשחטה סתם ולא בירך ולפי זה יצא לנו דין מחודש היכי שבירך על השחיטה לא אמרינן הוכיח כו' וקצת קשה למה כתב הב"ח, וסיעתו ששחט מתחילה בפירוש הא בברכה לבד סגי ודוחק לומר שכן הוא כוונתם, וא"כ לפ"ז לולי דברי תב"ש לק"מ קו' הנ"ל כיון דאיירי ששחט בפנינו ושחט בלא ברכה איתרע חזקתו וי"ל בכה"ג אין נאמן אף הבעלים דיש בזה הוכחה כיון שלא בירך שהיה מחשב ואיתרע נאמנות שלו אבל לתב"ש דמיירי ששחט שלא בפנינו ואין אנו יודעים כלל הדק"ל הא אפשר בשאלה לשאול אח פיו ודוחק לוקמי בגוונא רחוקה ששכח בזמן מועט מה שהי' בדעתו ואין לומר דהכא כיון שאנו דנין על השוחט עצמו אינו נאמן להעיד על עצמו דהא נ"מ אם השחיטה אסורה יהי' אסור לאכול אח"כ משחיטתו, ז"א הא איתא בש"ע סימן א' סעי' י"ג טבח שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא הרי אף נגד עצמו נאמן אף לפי דברי העד אם הי' מאמינים לו אפי' בפעם אחת נפסל כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ב' ס"ק י"א וספק הוכחה לא עדיף מע"א המכחישו ואם ע"א אמר שהי' מומר אינו נאמן (ועיין ש"ות מוהרי"ט צהלון סי' י"ז שנסתפק אי אומדנא דמוכח עדיף מע"א או ע"א עדיף ומכאן מוכח והבן) ולכאורה י"ל דמיירי מאומר שחשב בשעת השחיט' ורוצה לאסור הבהמה אכ"ע ואף דחזר אח"כ לא נאסר רק על עצמו מטעם שוי' נפשי' חתיכה דאסורה שא"י לחזור בלי אמתלא אבל נגד כ"מ אי לא אמרינן הוכיח סופו ע"ת אינו נאמן אפי' כשעומד בדיבורו דאמרינן לי' לדבריך עכ"ום אתה דהוי מומר לע"א ואין עדות לעכ"ום וכדאי' במס' יבמות דף מ"ז ע"א בא' שבא לפני ר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי שנאמן לפסול את עצמו ואין נאמן לפסול הבנים וקאמר ר"נ ב"י הטעם דאמרינן ליה לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי וכיוצא בזה כתב בתשו' רמ"א סי' ס"ו הובא בטורי זהב י"ד סי' קכ"ז ס"ק ז' אבל ז"א דבכה"ג בבהמה שלו להפסיד את עצמו אפי' עכו"ם נאמן כדאי' במס' יבמות דף קכ"ב ע"א והובא בר"אש בפ' אלו מגלחין סי' ל"ב בנכרי שהי' מוכר פירות ואמר של ערלה הן סובר רשב"ג דאינו נאמן דלא נתכוין אלא להשביח מקחו ורבי סובר דנאמן להחמיר אבל לא להקל ומבואר בש"ך י"ד סי' קכ"ז ס"ק כ"א דקיי"ל כה כר' מחבירו כיון שהוא בידו לאסרו ומשמע להדיא מסוף דברי הש"ך דמיירי אפי' במתכוין להעיד נאמן בשל עצמו ועיין בי"ד סי' ט"ז ש"ך ס"ק כ"ג וא"כ הכא כיון שהבהמה שלו כשרוצה להפסיד ממונו נאמן במגו אפי' אם הוא נכרי אע"כ מוכח כפי הבנה פשוטי שרשב"ג סובר דהוי ודאי זבחי מתים דאיכא ודאי הוכחה ולרשב"ג אפי' כשטוען שלא כיון א"נ נגד הוכחה ודלא כהבנת הפליתי ולדידן דהוא ספק אולי הלכה כרשב"ג אפילו שטוען שלא כיון אינו נאמן דאולי הלכה כרשב"ג דסובר שאינו נאמן דחשו לכבודו כן נלענ"ד בדרך פלפול:

פרט ג

יבואר היכי דשחט כפירוש לשם מצות שחיטה ואח"כ חישב לזרוק דם לע"ז אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו:

ט בברייתא איתא שחטה ואח"כ חישב עליה כו' וכן נקיט הרמב"ם ור"אש וטור ומחבר סימן ד' כתבו שחט סתם כו' ודייק הב"ח וש"ך היכי ששחט מתחילה בפירוש לשם מצות שחיטה אפי' זרק או הקטיר אחר השחיטה לע"ז לא פסול ולא אמרינן בכה"ג הוכיח וכו' וטו"ז בס"ק ב' חולק ע"ז די"ל הוכיח כו' אולי דעתו היה שכן הוא המצוה לפי הטעות שלו יע"ש וראיתי בספר כ"ופ שם ס"ק א' שכתב שלא הבין כוונת הטור וסיעתו דמה בכך מ"מ הוא חשב לזרוק א"כ חזינן דעתו הי' שלא לשחוט לע"ז רק לזרוק הי' אז דעתו והוכיח סופו ע"ת וא"כ מה יועיל ששחט בפירוש לשם שחיטה לבטל מחשבת סופו כך הי' מחשבתו בתחילה ולכן העלה לפוסקים דפיגול הוא בלבו ה"ה בחוץ דילפינן חוץ מבפנים יש לפקפק על דין הנ"ל מה בכך דשחיט לשם מצות שחיטה דלמא הי' אז מחשבתו על זריקה יע"ש ולענ"ד לק"מ דהנה המעיין בכריתי ופליתי ובת"ש יראה שנחלקו בדין דעת תב"ש לפוסקים דפגול ל"מ בלב ה"ה פיסול חוץ ל"מ בלב אפי' כששחט ומחשב לשם ע"ז לא מהני בלב אבל בפליתי ס"ק א' כתב בפשיטות אף לתוס' דפיגול לא הוי במחשבה ומיני' לחוץ הני מילי במחשב בשחיטה לזרוק דם לע"ז ע"ז צריך דיבור דהא דמחשבין מעבודה לעבודה ילפינן חוץ מפנים וכמו התם צריך דיבור כן בחוץ וה"מ במחשב מעבודה לעבודה אבל השוחט וחושב בעת השחיטה ששוחט בהמה לע"ז זהו עיקר השחיטה לע"ז בזה לכ"ע אין צריך דיבור דהא היא היא דעושה מעשה גמור וזה לא ילפינן חוץ מפנים כלל ואין צריך דיבור דהא היא עיקר עבודה לע"ז יע"ש שכתב כן לפשיטות וברור בעיניו ומה שהקשה תב"ש מאי קו' הא קדשים אינם פוסלים כ"א בדיבור לק"מ היינו משום דעיקר פיגול הוא מעבודה לעבודה ובכה"ג גם בחוץ בעינן דיבור מיהו קשה לפי זה דמשמע להדיא בש"ס דף ל"ט ע"א בקו' הש"ס לר"ל דקו' הוא מפסולי מחשבה כמ"ש רש"י בד"ה פנים דקתני מחשבה פוסלת בקדשים ולא קתני מפגלת כו' יע"ש ומחשבה הפוסלת בקדשים הוא באותו עבודה דלא פליגי ר"י ור"ל רק אי מחשבין מעבודה לעבודה ומשמע להדיא לפוסקים דפיגול לא מהני במחשבה ה"ה כל מחשבה הפוסלת בקדשים לא מהני במחשבה כמבואר להמעיין במשנה למלך בפ"ד מהלכו' פסולי מוקדשין וא"כ בזה קמה ראי' התב"ש ומאי קו' הוא הא התם אפי' באותו עבודה בעי דיבור והכא באותו עבודה נפסל במחשבה ועוד יט לעיין לדברי הפליתי הא הטעם לפוסקים דבעינן בפיגול דיבור כמ"ש בפרט א' משום דדברים שבלב לא הוי דברים היכי דלא מוכח לכל וא"כ ה"ה כששחט בהמה וחשב בשעת שחיטה לע"ז אמאי פסולה הא הוי דברים שבלב כיון דסתם ישראל הוא בחזקת כשרות ולא מוכח לכל כוונתו וכיון דבכל התורה קיי"ל דברים שבלב לא הוי דברים (חוץ מקצת דברים המפורשים) מנלן דכאן הוי דברים דלמא היינו דווקא היכי שאמר בפירוש (ועיין בת"ש שכתב דנראה מרש"י בע"ז דף ל"ד ע"ב ד"ה תרמינך דבמחשבה בעלמא תפסל אף שרש"י כתב במס' מנחות דף ג' דמחשבה הפוסלת בקדשים היינו שהוציא בשפתיו וצ"ע):

ולולי דבריהם נראה לומר דהנה רשב"א בחידושיו לקידושין דף נ' ע"א כתב דכי אמרינן דברים שבלב אינו דברים היינו שאינם דברים לבטל מה שאומר בפיו כהאי דזבין והי' בלבו למיסק לירושלים וכאומר סבור הייתי שהיא כהנת וכן כולם אבל כל שדברים שבלבו אינם מבטלין מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאמר כל בלבי הי' כזה שהי' עובר או מחשב בתרומה שאין דברים שבלב מבטלין שום דברי' הוי דבר שבלב דברים ואין זה בכלל דברי רבא יע"ש שהוכיח בראיות, וא"כ נראה בקרבן לענין פיגול וכן בחוץ כששוחט ומחשבתו לע"ז כיון שאין דברים שבלבו סותרין לדיבורו החיצון הוי דברים מיהו לענין פיגול יש לחלק לפי מאי דאי' במס' זבחים דף מ"ו ע"ב לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם השם לשם זבח לשם זובח כו' אמר ר' יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מאלו כשר מפני שהו' תנאי ב"ד ומפורש בש"ס זבחים דף ג' ע"ב טעמו לכן תיקנו שישחוט סתם דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו ועיין ברמב"ם בפרק ד מהלכו מע"ק הלכה י' וי"א שספק שצריך שיהי' מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים והנה המשנה למלך בפ' שלשה עשר מהלכות מע"ק כתב שדעת הרמב"ם ששלש מחשבות הפוסלת בקדשים הוי אפי' בלב וא"כ י"ל ה"ה מחשבות הצריכים בקדשים לכתחילה (כי בדעבד אפי' בסתם כשר כדאי' בזבחים דף ב' וברמב"ם פ"ד) סגי במחשבה ומה דאמר ר' יוסי לא לימא היינו במחשבה ועיין תוס' זבחים דף ב' ע"ב ד"ה קיימי אבל לתוס' וסיעתם דפיגול הוי בפה ה"ה מחשבות המכשירים בקדשים בעינן לכתחיל' בפה ובע"כ צריך לומר מה שאמר ר"י אף מי שלא הי' בלבו לאו דוקא וכיוצא בזה כתבו הפוסקים הובא בר"ן בפסחים דף ל"א עמוד ב' גבי מבטלו בלבו וכן הוא בכמה דוכתי ואם כן נראה לומר היכי שהוציא בשפתיו מחשבות המכשירים שזובח לשם הזבח ולשם השם ובודאי רצון השם שלא לפגלו והוי כדבור להדיא בכה"ג לא הוי פיגול בלב כי הדיבור הפנימי סותר לדיבור החיצון אבל אם שחט סתם שכשר הקרבן כי מחשבות המכשירים ל"ב רק לכתחילה בכה"ג הוי דברים שבלב בדברים הפוסלים דברים מיהו נראה גם במחשבות המכשירים לכתחילה ג"כ סגי בלב דהא אינו סותר לדיבור החיצון לכן כשר בלב אך יצא לנו מתוך דברינו חילוק חדש היכי שאומר להדיא משוחט לשם מצוה דהיינו לשם ה' ואחר כך אמר שפיגול בלב לא הוי דברים ואם שחט סתם ומפגל בלב הוי פיגול בלב דברים ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו ולפ"ז נראה לענין פיסול חוץ כיון שמחשבתו שבלב אינו סותר לדיבור החיצון הוי דברים ובזה מיושב קו' הפליתי דשפיר כתבו הטור וסיעתו היכי ששחט בפירוש לשם מצות שחיטה לכ"ע לא מהני דברים שבלב אף אם הי' דעתו כן מ"מ כיון שדיבור החיצון סותר כיון שאומר בפירוש ששוחט לשם למצות שחיטה ועיין בת"ש סימן ד' ס"ג שביאר שאמר לשם מצוה שצווני אלהי ישראל בתורתו ולא לשום דבר אחר או אומר ששוחט לצרכו ולא לשם כוונה כלל באופן שאין לפרש דיבורו לע"ז יע"ש כן בכה"ג אף אם הי' בלבו לזרוק לע"ז לא מהני דברים בלבו לסתור דברים שבפיו כיון שבפי' דיבר ששחט לשם שמים לגמרי ולא לזרוק לע"ז ואף לפוסקים דפיגול הוי בלב וה"ה בפיסול חוץ היינו היכי שאינו סותר לדיבור החיצון וא"ש ולק"מ:

י אמנם לכאורה סברת רשב"א הנ"ל במחלוקת קמאי זלה"ה נישנית דבמס' פסחים דף ל"א ע"ב איתא חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער אמר ר"ח וצריך שיבטל בלבו וכת' הר"ן שם וז"ל ואיכא מאן דפריש דלבו ל"ד אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים יע"ש ועיין בר"ן פסחים דף ב' ע"א ובב"י א"ח סימן תל"א ובכמה דוכתי נתבאר שהוא מחלוקת בזה אי מהני ביטול חמץ בלב הרי אף שדברי' שבלב אינם סותרים למעשה ולדיבור החיצון לא הוי דברים ואולי אפשר לומר כוונת רשב"א דעכ"פ בעינן שיעשה מעשה ובתרומה אף בשעה שחשב לא עשה כלום מ"מ אח"כ תורם תרומה על מחשבתו ובנזיר עושה אחר כך הנזירות על מחשבתו וכן בנדרים נדר בפיו ומחשבה שבלב מבאר הדיבור החיצון דבכל הני דחשיב רשב"א שם דמועיל דברים שבלב הוי מחשבה רק פירוש על דיבור החיצון אבל היכי שהוא רק מחשבה לבד לא יועיל מחשבה שיחול ולא הוי דברים והמעיין יראה שהוא חילוק נכון ומדוייק בלשון רשב"א זלה"ה אמנם קשה לי ע"ז דהא חזינן במס' קידושין דף נ' ע"א חקר בש"ס למצוא ראי' דלא הוי דברים אלמא מצד הסברא אין לומר כן ועיקר הראי' הוא מאומר לשלוחו הבא לי מן החלון אע"פ שאמר בעל הבית לא הי' בלבי אלא על זה כיון שהביא לו מזה בע"ה מעיל משום דדברים שבלב לאו דברים ובע"כ לשיטת רשב"א מחשבתו סותרת לדיבורו דאל"כ הוי דברים שבלב דברים כמו שמביא ראי' כנ"ל והיינו ע"כ כיון שאמר סתם הביא לי מן החלון ולא ביאר מאיזה כיס דיבורו היה על איזה שירצה וכן כתב להדיא בש"ות הריב"ש סימן קצ"ה באורך וא"כ מנלן לפוסקים הנ"ל לומר דדברים שבלב גרידא היכי דליכא דיבור כלל לא הוי דברים דלמא דוקא היכי דסותר הדיבור החיצון לא הוי דברים כי על זה יש לנו ראי' ממעילה והיכי דלא סותר נשאר על סברא חיצונה דהוי דברים וקשה על הפוסקים דל"מ ביטול חמץ בלב וצ"ע ואין כאן מקומו ויבואר בע"ה בכלל דברים שבלב בחלק ב' ולא באתי רק לישב שיטות הטור בסימן ד' להסיר תלונות הפליתי כי לענ"ד נכון בפשיטות:

פרט ד

יבואר אי אמרי' מגו נגד הוכחה דהוכיח סופו על תחילתו:

יא בספר כ"ופ סימן ד' ס"ק ב' כתב שיש להסתפק אם אין עדים שחשיב לזריקה רק הוא אומר שחשב כן והוא אומר שלא חשב כן בשעת שחיטה אם נאמן במגו דלא חשבתי כללו או נימא כיון דהוכיח סופו על תחילתו הוי כמגו במקום חזקה והניח בצ"ע:

ולכאורה יש להוכיח דלא מהני מגו דהנה ר' שיזבי אמר דלא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג בגיטין דאמר הוכיח כו' שאם מעצמו נפל ה"ז גט והקשה הרשב"א ור"ן בחידושם א"כ אמאי לא אמרו איסור דהא ליכא מאן דפליג על רשב"ג ותי' משום כבוד עצמן דלא נ"ל לדמות להתם דשאני הכא דישראל בדיל מע"ז ואע"ג דשמענא דחשיב השתא הוכיח כו' לא אמרינן דלמא יצר אלבישה השתא א"נ איכא למימר ה"ה דהוי מצי לאקשויי אי הכי אמאי לא אמרו איסורא אלא דלא חש לאקשוי יע"ש והרואה יראה כמה טרחו רבותינו הקדושים ליישב הסוגי' שלא יהיה מוקשה ולכאורה יש ליישב הסוגי' על נכון די"ל ר' שיזבי הי' מדייק לשון הברייתא דאיתא שחט ואח"כ חישב וסתם חישב היינו בלב ואף שמצינו פירושו בפה מ"מ מן הסתם מורה שהי' בלב וא"כ אי אפשר לידע כוונתו רק שהוא בעצמו אמר כן שחשב לזרוק דלפמ"ש ב"י דעת רוב פוסקי' שחשב לזרוק ולא זרק וא"כ יש להבין כיון דבע"כ מיירי בבהמתו דאין יכול לאסור בבהמות חבירו כדאי' בדף מ"ח ובסימן ד' ואם אמר שחשב מעיקרא פשיטא שבעלים נאמנים על שלהם לאסור אכ"ע אפי' לדבריו שהוא נכרי כי עע"ז דינם כעכ"ום כמ"ם בפרט ב' (ודוחק לומר ששכח מה הי' כוונתו כיון דהוא בזמן מועט), ובע"כ צ"ל דמיירי שבאמת אמר שלא חישב בשעת שחיטה רק בשעת זריקה ומ"מ אינו נאמן כיון דכ"ע סוברים דאמרינן הוכיח סופו ע"ת וכמו דלא אמרינן מגו במקום חזקה ה"ה מגו במקום הוכחה וכבר בארנו בפרט א' אף דאמרינן הוכיח סופו ע"ת מ"מ לא אמרינן שמחשבה שהי' בשעת שחיטה הוי כדיבור ומכ"ש דלא שייך לומר הוכיח ממחשבה דסופו ע"ת בשעת שחיטה שהי' דיבור כי ע"ז לא מוכח וכמ"ש בס' פליתי ס"ק א' רק שמחשבה שבסופו מוכח שבתחילתו הי' ג"כ מחשבה כמו עכשיו וא"כ הכא כיון שבאמת שחט בפנינו ולא אמר כלל ואח"כ אמר שהי' לו מחשבה בפנינו לאחר שחיטה לזרוק ולא חישב בשעת שחיטה ושואל הדין אם הבהמה מותרת אף שמוכח ממחשבה שבסוף לפי דבריו שבתחילה הי' ג"כ מחשבה מ"מ אי בעינן שיוציא בשפתיו כמו בפיגול לא מהני ומעתה י"ל דר' שיזבי פי' שהי' מסופקים אי בקרבן הוי פיגול בלב וכיון דילפינן חוץ מבפנים ואמרינן הוכיח סופו ע"ת כמו שחשב עכשיו כן חישב בשעת השחיטה ופסולה השחיטה או דפיגול בעינן בפה וילפינן חוץ מבפנים וכשירה השחיטה ולכן לא אמרו איסור אף דכ"ע סוברים כרשב"ג ואין לומר לדברינו למה נסתפקו בשחט ואח"כ חישב הו"ל להסתפק בשחט גופא היכי ששחט במחשבה לע"ז אי הוי מחשבה ונאסרה מלבד די"ל דמעשה שהי' כך הי' אף גם י"ל בודאי אם בא לפנינו ואמר ששחט במחשבה זו הוי ג"כ ספק רק קמ"ל רבותא אף בשחט סתם ואח"כ חשב דבע"כ אי אפשר לצייר כי אם כשהי' אומר שלא חשב מעיקרא וסד"א שיהי' נאמן במגו קמ"ל דלא אמרינן מגו נגד הוכחה והוי ספק זבחי מתים מכח ספק הנ"ל כיון שמוכח מסופו שבתחילתו היה כן בלבו והוי ספק אי נפסל בלב וא"ש ולק"מ קו' הרשב"א ור"ן:

יב אמנם נראה להוכיח דנאמן במגו דהא הוכחה לא עדיף מעדים או אנן סהדי ואנן קיי"ל אף דלא אמרינן מגו במקום עדים או במקום אנן סהדי מ"מ אמרינן מגו בעיקר עדים ואנן סהדי היכי שאנן סהדי בא מפיו ושייך לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר וה"ה כיון דהוכחה בא מפיו והוי מגו בעיקר הוכחה כי אילו רצה לא הי' שום הוכחה לפנינו ובכה"ג אף דהוי כחזקה וכעדים מ"מ מגו בעיקר חזקה ובעיקר עדים אמרינן וראי' לזה מהא דאיתא בש"ע ח"מ סימן ע"א סעיף א' שכתב הרמ"א היכי שנתן לוה למלוה נאמנות (שאז נוטל המלוה בלא שבועה אפי' מלוה בע"פ) דווקא שיש עדים שהאמינו עליו אבל ליכא עדים והלוה אמר שהאמינו ופרעו נאמן במגו דלא נתן לו נאמנות והקשו הסמ"ע ס"ק ה' וש"ך בס"ק ד' ממ"ש אח"כ רמ"א שאם נתן לו נאמנות ויש ללוה מגו שהיה יכול לפטור א"ע בטענות אחרו' אינו נאמן במגו נגד נאמנות ותי' דברישא הוי מגו בעיקר נאמנות דאי בעי הוי אמר לא האמנתי אבל הכא מיירי דיש עדים שהאמינהו ולא יכול לכפור הנאמנות אלא דאי בעי יכול לפטור עצמו בטענה אחרת וכן הסכים מוהרי"ט סי' ע' ודלא כתי' ב' יע"ש ומבואר בש"ך ס"ק א' היכי שהאמינו הוי כאנן סהדי דלא פרע והוי מגו במקום עדים ואפ"ה היכא שנאמנות בא מפיו ויש לו מגו בעיקר עדים דאנן סהדי בא רק מפיו ולא דמי לעובדא דנהר פקוד במס' ב"מ דף פ"א ע"ב בהאי גברא דאוגיר חמרא לחברי' וא"ל לא תלך באורחי דנהר פקוד דאיכא מיא רק באורחא דנרש אזיל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא אמר אין באורחא דנהר פקוד אזיל וליכא מיא דקיי"ל דא"נ במגו דהוי אמר באורחא דנרש הלך דהוי במקום עדים משום דאף אם הי' טוען שהלך באורחא דנרש לא הי' יכול להכחיש העדים או האנן סהדי שיש מיא בנהר פקוד דק שהי' יכול לפטור עצמו בטענה אחרת דהא יש עדים לפנינו דאיכא מיא וכיון דבין לטענת שטוען עכשיו ובין לטענת המגו איכא עדים לפנינו הוי מגו במקום עדים, משא"כ בנאמנות אם הי' טוען המגו לא הי' בנידון זה שאנו דנין עכשיו אנן סהדי ואף שאיכא אנן סהדי מי שנותן נאמנות אינו פורע בינו לבין עצמו מ"מ בנידון שלפנינו לא הי' אנן סהדי כי היה טוען שלא האמינו וה"ה אף דבעלמא היכי שחשב ואמר בפני עדים בשעת זריקה אמרינן הוכיח כו' מ"מ היכי דליכא עדים והוכחה בא מפיו נאמן במגו בעיקר הוכחה כמו דאמרינן מגו בעיקר אנן סהדי וכל כה"ג לא שייך לומר אסורא מממונא לא ילפינן דדיני מגו וענינים אלו שייך באיסורא כמו בממונא:

ודע דלכאורה נראה לרש"י פליגי תנאים בזה אי אמרינן מגו בעיקר עדים דבמס' כתובו' דף י"ט ע"ב פליגי ר"מ וחכמים ר"מ סובר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וחכמים סוברים צריך לקיימו ופירש"י הטעם לר"מ דלא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא הפה שהתיר דמכיון שאומר כשר הי' הרי הוחזק בשטר וכי אמר פרעתי לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא ע"ש ומשמע מטעם דאי פרעי' שטרא בידי מה בעי (ועיין תוס' ד"ה מודה שכתבו טעמים אחרים ועיין בש"מ שם) וא"כ לרש"י נראה כיון שכתב הרשב"ם במס' ב"ב דף ע' דהך חזקה דשטרך בידי מה בעי הוי כעדים והכא הוי מגו בעיקר עדים דאי היה טוען מזויף לא הי' לפנינו עדים ובע"כ ר"מ סובר דלא אמרינן מגו בעיקר עדים וחכמים סוברים דאמרינן מגו בעיקר עדים ומיהו אנן קיי"ל בח"מ סימן מ"ו סעיף א' וב' כחכמים וא"כ דין הנ"ל נפשוט אפי' לרש"י לדידן אמרינן מגו בעיקר הוכחה, ואין להקשות לפי דברינו הנ"ל הו"ל לש"ס לומר הטעם דלא אמרו איסור והיתר דמיירי שחשב בלב ולפוסקים דפיגול בפנים הוי מחשבה וה"ה בחוץ ץ ובע"כ מיירי שהוא בעצמו אומר שחשב שלאחר זמן בא לפנינו ואמר כן כי מי יוכל לידע מחשבתו ואמר שכן היה שמחשב בסוף אבל לא חישב בתחילה, וכ"ע כרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו רק דנחלקו במחלוקת אי אמרינן מגו בעיקר הוכח' כעין שנחלקו ר"מ וחכמים אי אמרינן מגו בעיקר עדים ולא אמרו משום כבודם, איסור והיתר ז"א כיון דלפי זה בע"כ צריך לומר לכ"ע אמרינן הוכיח סופו ע"ת והי' מוכרח להביא דברי רשב"ג ורבנן מוטב לפרש כפשוטו דנחלקו במחלוקת רשב"ג ורבנן ולא אמרו משום כבודם ועוד יש לדחות בכמה אנפין, ואם כן נפשוט הספק שנסתפק הפליתי:

יג אמנם לכאורה בהאי כללא שכייל לן הש"ך דלא אמרינן מגו בעיקר אנן סהדי סותר א"ע מכמה דוכתי א) בסי' פ"א בש"ך ס"ק ח' במעשה שהובא במרדכי באשה שצותה לבנה קודם מותה שיתן מנכסיה שבעה זקוקים לקרובים והבן שתק ואחר מותה טען שלא נשבעת על כתובתה ומה ששתק הי' שלא להכעיסה והשיב דשתיקה בשעת מיתה הוי הודא' אף דליכא עדים בצוואה רק שהבן בעצמו מודה שכן היה וא"נ במגו דהוי מגו במקום אנן סהדי דשתיקתו הוי ודאי הודאה וכיון דודאי הודה לית ליה מגו ואף דיש לו מגו בעיקר אנן סהדי דהא האנן סהדי בא מפיו:

ב) שם בסימן פ"א בסעי' ו' כתב מחבר בשם בעל העיטור במתעסק בשל חבירו ונתן לו ריוח כל שנה ובסוף טען שלא הי' ריוח ורוצה לחשוב מה שנתן בשביל קרן דאי נתן רווחא באפי' סהדא או שמודה לו שנתן לי' בשם רווחא אין יכול לחשוב על הקרן והקשה הסמ"ע בס"ק ס"ב שיהיה נאמן במגו דאי בעי אמר לא אמרת לך אלא לשם קרן ותי' דהוי מגו דהעזה וש"ך בס"ק ע"ו השיג ע"ז דאמרינן מגו דהעזה לאפטורי מממון ותי' דהוי מגו במקום עדי' דאנן סהדי דודאי הי' ריוח כיון דעשה מעשה נתינה לשם ריוח אין לאחר מעשה כלום יע"ש אף דהוי מגו בעיקר אנן סהדי דאם היה אומר שלא היה נותן לשם ריוח לא היה עדי' ואנן סהדי בנידון הלז:

ג) בסי' פ"א הנ"ל ש"ך ס"ק ס"ח חולק על רשב"ם שפסק באחד שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר עיינתי בחשבוני וטעיתי שנאמן אם לא הי' השבועה בעדים והש"ך השיג ופוסק דאינו נאמן במגו דודאי אין אדם נשבע אלא א"כ יודע בירור הדבר ובע"כ כוונתו דהוי כמגו במקום אנן סהדי אף דהוי מגו בעיקר אנן סהדי דאם הי' אומר שלא הי' נשבע לא הי' עדים בנידון זה שאנו דנין עכשיו וגם בסמ"ע סי' ע"א משמע דלית לי' כלל זה וגם מצד הסברא יש לעיין דמה בכך דיש לו מגו בעיקר עדים סוף סוף עכשיו שיש עדים לפי דבריו איכא הוכחה שמשקר אף דאם היה טוען בטענת המגו לא הי' עדים בדבר והי' נאמן הא גם במגו במקום עדים אם היה טוען בטענת המגו אף שהעדים הם לפנינו לא היה מועילים כלל וכאילו לא הי' לפנינו וא"כ מה לי אם העדים הי' לפנינו אם הי' טוען במגו ולא הועילו בעדותן או אם לא הי' עדים בדבר כשהי' טוען כמגו סוף סוף לא היה נאמנים וכיון דלא אמרינן מגו במ"ע כיון דטענה שטוען עכשיו מוכחש מעדים ה"ה מגו בעיקר עדיה והאמת שיש לישב קו' הנ"ל על הש"ך ואולם דבר זה צריך ביאור רחב ואין כאן מקומו וקנה מקומו בכללי מגו לכן קצרתי, ועכ"פ נראה הספק של הפליתי תלי' בזה אי אמרינן מגו בעיקר עדים וכ"ז פשוט:

**(הג"ה ומדי עיוני בח"מ סימן ע"א קשה לי על מ"ש הש"ך בס"ק ד' היכי שיש עדים על נאמנות אף שיש לו מגו אינו נאמן כגון שהאמינו נאמנות סתם כשילוונו יהי' נאמן עליו אע"פ שיש לו מגו דלהד"ם ויוכל לומר האמנתיך כשתלווני אבל לא הלותני מ"מ כיון שיש עדים על נאמנות סתם והוא מודה שלוה אלא שאמר שפרעו חייב לשלם יע"ש:

מאי שכא מהא דאי' במס' ב"ב דף ע' במפקיד אצל חבירו בשטר דיכול לפטור א"ע בהחזרתיו במגו נאנסו דלא הוי מגו במ"ע אף דחזקה שטרך בידי מה בעי הוי כאנן סהדי דיכול לומר סמכתי על המגו וע"ש ברשב"ם ה"ה אמאי אינו יכול לומר סמכתי על המגו אף שאיכא אנן סהדי שאינו פורע כיון שהאמינו מ"מ יכול לומר צא חששתי בכך כי סמכתי על המגו שיש לי לטעון להד"ם ואולי התם י"ל כיון דנאנסו אין חבירו מכיר בשקרו יכול לומר סמכתי על המגו משא"כ בלהד"ם לא הוי לי' לסמוך ע"ז וצריך עיון ועוד צ"ע שם במס' ב"ב דף ע' היאך יכול לומר שסמך על טענת נאנסו כיון שיצטרך לישבע וכי חשוד לישבע בשק' כיון דהוי מצי ליזהר בי' וליקח שטרא או להחזיר בעדים וכיו"ב ויש לעיין בזה הדבר ואין כאן מקומו:)**

פרט ה

יבואר ביאור הסוגי' ואי דינא דהוכיח סופו ע"ת מישך שייך בכלל אי יש ברירה אי אין ברירה בדאורייתא:

יד יש לחקור בהא דשקיל וטרי הש"ס בשוחט ואח"כ חישב שלא אמרו איסור והיתר מאיזה טעם קשה דהוי מצי לומר טעם אחר דהמעיין במס' גיטין דף כ"ה ע"ב יראה היכי שאנו רואין באדם שאמר איזה דבר ורוצה בכך ויש לנו ספק אם הי' רצונו לזה מתחילתו שייך למחלוקת אי אמרינן יש ברירה הוברר הדבר למפרע שאותו דעת שיש לו עכשיו הי' לו מתחילתו ואי אמרינן אין ברירה לא אמרינן הוברר הדבר למפרע שאותו רצון שיש לו עכשיו הי' לו מתחילתו דאי' שם בהא דתני' בברייתא הריני בועלך ע"מ שירצה אבא אמר ר"ש בן יהודא משום ר"ש רצה האב מקודשת לא רצה האב אינו מקודשת פי' רש"י בד"ה לא רצה דלא בעל אלא על תנאי ולא נתקיים וכי רצה מיהו מקודשת ואע"ג דמשעת בעילה ספק רוצה ספק אינו רוצה אמרינן הוברר דמשעת בעילה הוי קידושין ע"ש ועיין בתוס' ד"ה ולכן ובהר"ן כתב בשם הרמב"ן שהוא דבר המסור ללב וכל כה"ג למאן דאמר אין ברירה אפי' במתנה על דבר אחד לא מהני דלא אמרינין הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה וכי קיי"ל כסתם מתני' דתנן הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא אליבא דר' יוסף הוא דקיי"ל הכי דאמר התם במס' קידושין דף ס"ג דע"מ שלא ימחה הוא ובספר פני יהושע ביאר הדבר ביותר בכוונת הרמב"ן שר"ל כיון שענין הרצון באדם עשוי' להשתנות בכל שעה וא"כ אפשר שבשעת קידושין לא הי' מתרצה אע"כ דאמרינן הוברר הדבר דמעיקרא נמי הי' רוצה למ"ד יש ברירה וא"כ ה"ה דאנו מסופקים אם אותו רצון שיש לו עכשיו שחשב לזרוק לע"ז הי' לו ג"כ מקודם לכן בשעת שחיטה תלי' בברירה למ"ד יש ברירה הוברר הדבר למפרע שאותו מחשבה הי' לו גם בשעת שחיטה, למ"ד אין ברירה לא אמרינן הוברר הדבר למפרע אולי נשתנה דעתו ולפי מאי דאיתא במס' בכורות דף מ"ח ע"א דתנאים מספקים אי יש ברירה אי אין ברירה הו"ל להש"ס לומר לכן לא אמרו איסור והיתר דמספקא להו כמו שאר תנאים ומצד ספק אסרו כדין ספיקא דאורייתא (ודוחק לומר דוקא היכי שענין ברירה נוגע למעשה כמו התם שהקידושין יהי' חלין וכיו"ב הוא רוב ברירות מלבד דהוא דוחק אף גם הכא אנו דנין אם מעשה השחיטה נעשה בהכשר או לא):

אמנם במס' קידושין דף ס"ג ע"א איתא במתני' ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינו מקודשת וכן פסקו כל הפוסקים והקשה בספר פ"י במאי דמשמע להדי' מדבריהם אם רצה האב מקודשת למפרע דקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי הא לפי מאי דאי' בגיטן הנ"ל תלי' במחלוקת אי יש ברירה וכיון דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה כדאי' בפ' משילין הוי מתני' דלא כהילכתא ואי אפשר לומר דהוי קידושי ודאי רק קידושי ספק לחומרא דשמא אין ברירה ובהאי שעתא דקידושין אפשר שלא הי' האב מתרצה ולכאורה י"ל דהא דאי' בפרק כל הגט דע"מ שירצה אבא תלי' בברירה היינו דוקא אליבא דר"ש דברייתא דמוקי בכתובת דף ע"ג דר"ש ורבנן דפליגי בע"מ שירצה לרבנן היינו ע"מ שישתוק ולר"ש היינו ע"מ שיאמר הן ודוקא בתנאי שיאמר הן שייך בטעמא דברירה דלמ"ד אין ברירה אפי' רצה לא הוי קידושין דשמא לא הוי אמר אין אילו שמע מיד בשעת קידושין משא"כ למאי דאוקמינן אליבא דר' ינאי דע"מ שירצה היינו ע"מ שישתוק לפי' רש"י ותוס' לא שייך כלל בהא מילתא לטעמא דברירה דאפי' למ"ד אין ברירה אפ"ה מסתמא מתק ולא מיחה בשעת קידושין כמ"ש תוס' דיש לחלק בין היכי דמחוסר אמירה להיכי דמחוסר שתיקה בודאי היכי ששמע ושתק ולא מיחה אמרינן נמי מסתמא הוי מתק מעיקרא אף בלא טעמא דברירה רק דקשה לפוסקים שסוברים לאוקימתא דר"י איידי רישא בע"מ שיאמר הן כדאי' בטוש"ע א"העז סימן ל"ה ואפ"ה כתבו דהוי וודאי קידושין והא קיי"ל בדאוריי' אין ברירה מספק ולא הוי אלא ספק קידושין ועי"ש שהאריך ותמהני שלא הביא שכדבריו ממש כתב הר"ן בשם רמב"ן במס' גיטין בקצרה כמש"ל שכתב כן להדי' בע"מ שלא ימחה לא שייך לברירה וכל דבריו נרמזים שם ולפ"ז אפשר לומר לפי הכלל הנ"ל היכי שתלי' במחשבה לא שייך כלל לברירה יש לישב די"ל ראי' לשיטת הפוסקים שהבאתי בפרטים הקודמים כמו דפיגול הוא בלב ה"ה פיסול חוץ היכי שמחשב בלב הוי מחשבה ופסולה השחיטה ומיירי ששחט בפנינו ולא ראינו שהוציא בשפתיו בשעת שחיטה רק דאמרינן הוכיח סופו דבכה"ג לכ"ע יש ברירה כיון שאין צריך אמירה והא דנסתפקו חכמים הוא מטעם דמוכח שלא הי' לו מתחילה אותו דיעה כיון שלא אמר להדי' כמו שאמר לבסוף וע"ז מביא ראי' מסוגי' דרשב"ג ורבנן כמש"ל בפרט א' באריכות אבל לפוסקים המובא בתב"ש סימן ד' סק"א שפיגול לא הוי בלב וה"ה בחוץ ובע"כ צ"ל כמ"ש תב"ש דמה דאי' שחט ואח"כ חישב היינו ששחט שלא בפנינו וחשב לזרוק בפנינו (והאי חישב היינו דיבור) ואמרינן מסתמא מא בשעת שחיטה נמי פירש כך יע"ש א"כ אנו דנין אם אמר בתחילה כך והוי כמו התם שאנו דנין כמו שאמר עכשיו הן כמו כן הי' אומר מעיקרא וה"ה אם כמו שאמר עכשיו כמו כן הי' אומר מעיקרא ודמי לפלוגתא אי יש ברירה אי אין ברירה ותו אפי' לפוסקים דהוי בלב ל"ד כלל לע"מ שישתוק דאין אנו דנין על מחשבתו איך הי' אז כי אף אם מחשבתו הי' שאינו רוצה כיון שלא מחה קיימין הקידושין ועיקר הטעם שמן הסתם שותק ואינו אומר משא"כ הכא צריכין אנו לדון איך מחשבתו הי' בעת שחיטה ונימא כמו שעכשיו בשעה שאמר לזרוק הי' מחשבתו לע"ז כמו כן הי' בשעת שחיטה אזי למ"ד אין ברירה לא אמרינן הוברר הדבר שדיעה שיש לו עכשיו הי' לו מתחילתו ובגוף קו' הנ"ל על מתני' הנ"ל כתב בספר פ"י לתרץ ע"פ מ"ש תוס' במס' גיטין דף כ"ה ד"ה ר' יהודא דוקא בדבר שאין סופו להתברר קיי"ל בדאורייתא אין ברירה משא"כ הכא בדבר שסופו להתברר כגון הכא שהתנה בפירוש אפשר דקיי"ל יש ברירה כסתם מתני' דהכא יע"ש וכבר קדמני בזה בס' ים של שלמה במס' בבא קמא בפרק ה' סימן ל"ב בפסק ברירה וע"ע בפרק ב' ס"ק י"ז ובס"ק י"ח וא"כ ה"ה י"ל דדבר עומד להתברר אם יחשב ויאמר שיזרק לע"ז או לא יחשב כמו כל ישראל שאין להם אותו מחשבה ובכה"ג לכ"ע אמרינן יש בדירה ואולם מוכח במס' גיטין שם דרב משרשי אינו מחלק בין עומד להתברר רק שרש"ל כתב דרבא גופא סבר לחלק בין עומד להתברר כו' וברייתא דר' שמעון הריני בועלך כו' אתי' אפי' כר' יוסי משום שהדבר עומד להתברר אם ירצה אם לא ירצה והשיב לו תשובה לפי דבריו ע"ש בדף מ"ו ע"א וא"כ אף שכן הלכה לפי דברי תוס' ורש"ל עכ"פ לא הי' הדבר ברור בעיני חכמי תלמוד חילוק הנ"ל דהא ר' משרשי' אינו מחלק וא"כ קמה הקו במקומה לר' משרשי' ועכ"פ הו"ל לש"ס לפלפל בזה כי לאו מילתא דפשיטא הוא וצ"ע ויען כי דיני ברירה ארוכים ועמוקים ויש לפלפל הרבה בזה ואין מקומו בחיבור זה לכן קצרתי ולא באתי רק לעורר לב המעיין:

פרט ו

יבואר ביאור דברי רבינא במה דמדמה להכותב נכסים כו' וישוב קושי' תוס' בד"ה כי:

טו תוס' בד"ה כי כתבו לבאר מה דאיבעי' לן במס' ב"מ דף ו' ע"א תקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח מבעי' בין לרשב"ג ובין לרבנן עיי"ש:

ולולי דבריהם יש לישב הסוגי' באופן אחר דלכאורה יש להבין מ"ט דת"ק דאמרינן מדשתק קנהו ניהו דלא ס"ל דהוי ברור שמוכיח סופו ע"ת כי דעות האדם משתנות כמש"ל בפרט ה' בשם הרמב"ן ור"ן עכ"פ מידי ספיקא לח נפקא דלמא הי' דעתו כן וסמך על אמתלא דכי לא אתי לידי מאי אצווח מדוע נקיל באיסור תורה שיאכלו בתרומה דמשמע אפי' תרומה דאורייתא הא העבד הי' בחזקת איסור לתרומה איך נוכל להוציא מחזקה בספק ודוחק לומר דסובר תרומה בזמן הזה דרבנן דכל כי האי הו"ל להש"ס לפרושי ועיין בתשובת מוהרי"ק שורש קנ"ה שכתב להדי' דאפי' תרומה דאוריי' אוכלין וכמו דמורה סתימת לשון הש"ס:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה