אור ברסלב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ג

כלל ב

יבואר אימת הוי שתיקה כהודאה ובו יד פרטים

פרט א

יבואד דין שתיקה כהודאה היכי ששותק בפני בית דין כשתפס חבירו ממנו בפני בית דין כשתפס חבירו ממנו בפני בית דין אי הוי אמתלא דקסבר הא חזי לי' רבנן וביאור שיטות הראשונים ז"ל בסוגי' דב"מ דף ו' ע"א וחקירה אי טענינן עבורו אמתלא הלז:

א גרסינן במס' בבא מציעא דף ו' ע"א בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו היכי דמי אי דקא שתיק אדויי אודי לי' ואי דקא צווח מאי הוי לי למיעבד לא צריכא דשתק מעיקרא והדר צווח מאי מדשתיק אדויי אודי לי' או דלמא כיון דקא צווח השתא אגלי מילתא למפרע דהאי דשתיק מעיקרא קסבר הא קא חזי לי' רבנן ובפירושא דהך מלתא מצינו בראשונים זלה"ה שלשה שיטות:

שיטה א הנמוקי יוסף ורשב"א הובא בספר שיטה מקובצת כתבו וז"ל אי דשתק פי' בפני ב"ד ולבתר דנפק צווח כיון ששתק כל זמן שהי' בפני ב"ד אדויי אודי לי' דאי לא אמאי לא צווח אי משום דחזי לי' רבנן כיון דשתקו רבנן הו"ל ליצווח ואסיקנא דשתק קצת והדר צווח קודם שיצא מבית דין והאי דקא שתיק סבר הא קא חזי לי' רבנן וכיון דחזי דלא עבדי לי' דינא צווח יע"ש וכ"כ הרב המגיד בפרק ט' מהלכות טוען הלכה י"ג ומוכח להדיא מלשונם אפי' הי' זמן מה אחר התקיפה כיון שהי' קודם יציאתם מבית דין יש לומר דסמך שבית דין יעשו דין:

ויש לחקור לשיטתם היכי שבית דין הפסיקו מאותו ענין ועסקו בענין אחר אף שבעלי דינים עומדין שם אי הוי כאלו כבר יצאו דהא כיון דראה שבית דין שותקים ואינם עושים דין והתחילו לעסוק בענין אחר הוי לי' ליצווח או דילמא דדקו בלשונם יצאו מבית דין דווקא וכעת לא מצאתי וגילוי לדין זה ומסתברא כצד ראשון ויבורר לקמן ולפי המתבאר בחשן משפט סימן פ"א סעי' כ"ב מוסכם בתבעו בפני ב"ד והודה אין יכול לחזור אלא תוך כדי דבור ועיין ש"ך ס"ק נ"ה וכיון דשתיקה הוי כהודאה אין יכול לחזור כי אם תוך כדי דיבור ועיין חשן משפט סי' פ' סעי' א' בהגה"ה ויו"ד סימן קכ"ז בבית יוסף ברמ"א סעיף א' וא"כ הכי דשתק תוך כדי דיבור ואחר כך צווח היכי שאין לו אמתלא על שתיקתו אין יכול לחזור וממילא לפי צד חלק האבעי' דלא אמרינן האי אמתלא דקסבר חזי לי רבנן אזי היכי שצווח אחר כדי דיבור מעת שתקף אין יכול לחזור ויש לו דין שתק ואחר כך צווח שאין יכול לחזור בלי אמתלא, ובעל כרחך לפי זה לא הוי צווח מעיקרא רק כשצווח תוך כדי דבור של תקיפה ועיין במס' בבא בתרא דף קל"ח ע"א בהגהות אשר"י שכתב כיו"ב באם קיבל השטר ואחר כדי דיבור צווח קנה ואין יכול לחזור ובעינן שצווח תוך כדי דיבור ואף דאבעי' בש"ס הוא אף כשצווח לאחר כדי דיבור משום שיש לנו אמתלא ובזה גופא נסתפק הש"ס אי הוי אמתלא דקסבר הא קא חזי לי' רבנן דאי לא הוי אמתלא אין יכול לחזור כיון שהוא לאחר כדי דיבור או הוי אמתלא ויכול לחזור אף אחר כך כל זמן שהם בבית דין כיון שאמתלא הוא בכל אותו זמן וכשיצאו מבית דין דליכא שוב אמתלא לא נסתפק הש"ס ובודאי אין יכול לחזור:

שיטה ב בספר שיטה מקובצת כתב בשם הריטב"א וז"ל אי דאישתק פי' אפי' אחר שהוציאה מידו אדויי אודי לי' ואי דצווח בעודו בידו אפי' בסוף התקיפה או בתחילתה מאי הוי לי' למיעבד לא צריכא דאישתק ולבסוף צווח עיקר הדברים כפשטן דאישתק כשתקפה ועודו בידו ולבסוף צווח תיכף שהוציאה מידו יע"ש ומדייק בלשון וכתב תיכף נראה שאבעי' הוא רק בכה"ג אבל אם צווח אחר כך אף שהי' קודם יציאתה מבית דין לא קמבעי' לן דודאי אודי לי' ולא שייך אמתלא דחזי לי' רבנן דעד סוף תקיפ' סובר שב"ד יהי' מוחין אבל כשראה שב"ד אינם מוחין בסוף התקיפה ושותק מוכח שהודה ולרשב"א ונמוקי יוסף והמ"מ אף שצווח אחר כך כיון שהי' קודם יציאתם מב"ד שייך אמתלא דחזי לי' רבנן דכל זמן שהם בב"ד סומך שב"ד יעשו לו דין:

שיטה ג דעת רבו של ריטב"א שכתב וז"ל ומורי נר"ו הי' מפרש דלבסוף צווח היינו בסוף התקיפה קודם שיוציאנה מידו לגמרי דצוויחה דלאחר תקיפה לאו כלום הוא יע"ש ובע"כ סובר די"ל דהאי אמתלא דחזי לי' רבנן לא מהני כי אם שאין צריך לצווח בתחילת התקיפה אבל אם שתק במשך הזמן שתקפה לא מהני אמתלא הלז דכיון שראה שבית דין אינם מוחין בתחילת התקיפה הו"ל ליצווח ואולם הריטב"א כתב דלישנא דש"ס מוכח כפי' קמא מדאיתא כיון דצווח השתא לשון השתא משמע לאחר תקיפה ועוד דסברא הוא דאי צווח בסוף התקיפה בעודו בידו כשרואה שאין יכול להציל דצווחה גמורה היא ולא אודי לי' כלל יע"ש ותמהני דבש"ע ח"מ סי' קל"ח סעי' ו' סתמו הפוסקים דבריהם ויש להבין לשיטת ריטב"א ורבו מאי קפשיט ר' נחמן מברייתא דאיתא שם במה דברים אמורים ששניהם אדוקין בה אבל אם היתה טלית יוצאת מתחת יד של אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראי' ה"ד אי נימא כדקתני פשיטא אלא שתקפה אחד בפנינו ופירש"י וכדאוקמינן בשתק ולבסוף צווח מנלן למיפשט בנידון דאבעי' שצווח בסוף תקיפה או מיד לאחר תקיפה שג"כ הודה דלמא בכה"ג לא הודה כי סבר שחזי לי' רבנן וימחו וכאשר ראה ששותקים אף שתקף צווח רק שמיירי שלא צווח מיד לאחר התקיפה רק קודם שיצאו מבית דין וכיון דלא צווח מיד הודה ולא שייך ע"ז פשיטא דהא הי' מקום לומר שגם בכה"ג סמך על אמתלא דחזי לי' רבנן כיון שהם בפני ב"ד וכאשר באמת סובר כן רשב"א וסיעתו לכן מוכרח הברייתא לאשמועינן האי דינא אבל באמת לק"מ בפשיטות דהנה בטור חושן משפט סימן קל"ח כתב בשם הר"אש וז"ל הי' שניהם אדוקין בה ותקפה האחד בפנינו וצווח לא איבד זכותו שתק הרי הודה לו שהי' שלו ואבד זכותו ואפי' שתק מתחילה ואחר כך צווח הוי כהודאה כיון ששתק תחילה והי' אומר א"א הר"אש זלה"ה שאפי' יבוא עדים אחר כך שהוא שלו לא מהני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי עיי"ש והבין הב"ח כוונת הר"אש דאיירי בשתק מתחילה ועד סוף אבל בחזר וצווח מהני עדי' וכפי נרא' מרמ"א לפי הבנת הב"ח אפי' בחזר וצווח לא מהני עדים ועיין ש"ך ס"ק ח' וכת' באורים ותומים ס"ק ו' שכן מוכח בש"ס כב"ח דריטב"א בחידושיו מקשה איך פשיט ר' נחמן דלמא מיירי בששתק מתחילה ועד סוף ותירץ דא"כ איך קתני המוציא מחבירו עליו הראי' הא הודאת בעל דין עדיף מעדי' ולא מהני ראי' ומזה מוכח דבשתק ולבסוף צווח מהני עדים דאל"כ אכתי קשה על ר"נ היאך פשיט יע"ש וא"כ ממילא לק"מ קו' הנ"ל כיון דלהריטב"א ולרבו בנידון הנ"ל יש לו דין שתק מתחילה ועד סוף אף כשהם עדיין בבית דין אי אפשר לוקמי כן הברייתא דבכה"ג לא מהני ראי' לכן מוקי ר"נ בצווח בסוף תקיפה או מיד כנ"ל לריטב"א דבכה"ג יש לו דין שתק ולבסוף צווח דמהני ראי' וזהו פשוט:

ב ברם יש לחקור בהאי אמתלא דקסבר הא חזו לי' רבנן אי בעינן שיטעון ואי לא טען אותו אמתלא וצווח בסתם לא טענינן עבורו או דלמא שטענינן עבורו האמתלא הלז וכאשר משמע קצת לשון הש"ס שלא נזכר שטען והנה בעלמא מצינו יש אמתלא שצריך לטעון ויש אמתלא שטענינן במס' סנהד' דף כ"ט ע"א במנה לי בידך ואמר לו הן ואחר כך אמר לו תנהו לי אמר משטה אני בך פטור ואי לא טען לא טענינן לי' ושלא להשביע טענינן עבורו כדאי' בתוס' שם ד"ה כך וכן קיי"ל בחשן משפט סימ' פ"א סעיף ג' ובסעי' ד"י בהג"ה ועיין בסעי' כ"א ופשוט דהשטאה והשבעה הוא אמתלא שנותן טעם על הודאתו ובעל כרחך יש חילוק היכי דהוי אמתלא אלימא טענינן עבורו ואמתלא גרוע דלא שכיח לא טענינן ועיין במרדכי בפרק זה בורר שם בסימן תש"ד שכתב בשם מוהר"ם דמילתא דלא שכיח הוא שאדם יודה לחבירו בהשטאה ועיין עוד במס' בבא בתרא דף קמ"ט ע"א במרדכי סימן תר"כ שכתב וז"ל והיינו טעמא היכי דאמר בריא שלא בפני בעל דבר פקדון יש לפלוני בידי והעדים שמעו יכול לומר שלא להשביע א"ע עשיתי או שיאמר שום אמתלא ונאמן הוא בכך יע"ש כוונתו דלאו דוקא אמתלא שלא להשביע הנזכר בש"ס ה"ה אמתלא אחרינא שוב ראיתי בש"ך סי' פ"א ס"ק ל"ה שפירש אמתלא דהשטאה ועיין במוהר"י טראני זלה"ה ספר ב' ש"ות א' בחלק אבן העזר דף ל"ה ע"א שכתב וכן מצינו בהודאת ממון כשאדם מודה ואין אדם תובעו מצי למימר אמתלא לדבריו שלא להשביע את עצמו הודיתי ובמס' בבא מציעא דף ל"ז ע"א בהאי דגזל א' מחמשה ואין יודע איזה מהן גזל זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל דמניח גזילה ביניהם ומסתלק מקשה הש"ס והלה מה טוען ר' יהודא אמר רב הלה שותק רב מתנא אמר רב הלה צווח מאן דאמר הלה צווח אבל שתיקה כהודאה ומאן דאמר הלה שותק שתיקה דהכא לאו כהודאה הוא מצי לומר האי דשתיקו לכל חד וחד דאמינא דלמא האי הוא ומבואר בהר"אש גיטין דף נ"ד ע"ב בשם ריצב"א שהבין דבעינן שיטעון אמתלא ועיין בהג"א ובשיטה מקובצת ומה שאכתוב לקמן בס"ד בביאור הסוגי' וא"כ יש להסתפק כיון דשתיקה הוי כהודאה והאי דסבר הא חזי לי' רבנן הוא אמתלא שנותן טעם על השתיקה אי הוי אמתלא אלימא וטענינן עבורו ולא בעינן שיטעון או דלמא דלא טענינן עבורו כי אמתלא זו לא שכיח דאין דרך בני אדם לסמוך על זה ובעינן שיטעון וכמו באמתלא דהשטאה ונראה לענ"ד דתלי' במחלוקת הפוסקים, דהנ' לכאורה קשה כיון שאמתלא דהשטאה לא שכיח, אמאי יהי' נאמן כשטוען אמתלא זו, וצריך לומר כיון שהנתבע מוחזק בממון מהני אפילו אמתלא גרועה לסייע לחזקתו כי כוונת הש"ס והפוסקים מה שכתבו דלא שכיח והיינו שרוב בני אדם אין דרכם להודות בהשטא' רק שמיעוטם מודים בהשטא' ואין הולכין בממון אחר רוב ויכול לומ' אני מן המיעוט ובהשבעה איתא במס' סנהדרין דף כ"ט ע"ב אמר רב נחמן אדם עשה שלא להשביע את עצמו משמע שדרכן של בני אדם לעשות כן לכן טענינן עבורו אבל אמתלא דהשטאה שאין רוב בני אדם עושין כן בעינן שיטעון ויאמר שהשטה כי אי אפשר לומר דאנן סהדי שאין דרך בן אדם להשטות כי בכה"ג לא מהני טענתו שיטעון נגד אנן סהדי וכן אם רוב בני אדם דרכן בכך הוי טענה ואמתלא דשכיח ואמאי לא טענינן עבורו כמו בהשבעה אע"כ כוונת הפוסקים כמו שכתבתי:

אמנם קשה על זה מהא דאי' במס' ב"ק דף מ"ו וב"ב דף צ"ב המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך ולא אזלינן בתר רובא דאינשי דלרדיא זבני דבממון לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה וקיי"ל כשמואל כדאיתא בטור שלחן ערוך ח"מ סי' רל"ב סעי' כ"ג וכיון שהמוכר מוחזק בממון שקיבל מן לוקח אין מוציאין והתם כתבו תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"א ד"ה ואיכא שאין המוכר יכול לומר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסותא דאדרבה הלוקח יכול לומר אתה הטעתני קים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא יע"ש ועיין תוס' במס' בכורות דף כ' ע"א ד"ה ור' יהושע הרי אף שהמוחזק אין יכול לברר טענתו ולומר ברי שהענין הוא ממיעוט טענינן עבורו לסייע למוחזק וא"כ ה"ה במאי דקיי"ל שלוה המוחזק בממון כשכופר אח"כ בהלואה לא טענינן עבורו השטאה אמאי לא טענינן עבורו דאולי הוא ממיעוט שאין מודים בהודאה גמורה רק בדרך השטאה אמר כן ואין לומר שאני הכא כיון דיודע בעצמו האמת אם השטה הוי לי' לטעון דמן הסתם אדם טוען לטובתו כל מה שיוכל לטעון ולפרש טענתו כדי שיצא זכאי בדין וכיון שלא טען מוכח מזה גופא שלא הודה בדרך השטאה דא"כ גם בטענת המבעה נימא כן כיון שלא טען כן מוכח שפרוש מן הרוב והודה בעצמו שלא הי' כוונתו לאותו אמתלא רק שעכשיו חוזר מהודאתו וא"כ קשה לשמואל מברייתא דאי' במס' סנהדרין דאם לא טען משטה לא טענינן לי' ועיין שפתי כהן חשן משפט סימן פ"א סע"ק י' ובשלמא לרב לק"מ לפמ"ש תוספת שם דרב מודה היכי שהמוחזק יכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המעוט שמודים בדרך השטאה אבל אם לא טען לא טענינן ליה דבעינן דוקא טענת קים לי שיטעון המוחזק אבל לשמואל קשה ואולם לרמב"ם וסיעתו המובא במחבר סימן פ"א ושפתי כהן ס"ק נ"א דאף טענת השבעה לא טענינן לי' א"ש די"ל מטעם הנ"ל כיון שלא טען האמתלא מוכח שלא הי' לו אמתלא זו אבל לפוסקי' שטוענים השבעה ולא טענינן עבורו השטאה בע"כ הטעם משום דהשטאה לא שכיח כמ"ש מרדכי כן להדיא וגם מטעם הוכחה נסתר כיון שטענינן השבעה הדק"ל ויש לדחות המעיין אבל הוא דוחק:

איבראי יש להבין על הפוסקים וש"ע שכתבו בבריא שהודה ומת טענינן עבור היורשי' טענת השטאה כדאי' בש"ע סי' פ"א סעי' ג' הא הוא מילתא דלא שכיח ולא טענינן ליתמי עיין ש"ך שם ס"ק ז' והא לשיטתם דסוברים היכי שחי ולא טען לא טענינן להו בע"כ הטעם משום דלא שכיח ועיין בש"ע סי' ק"ח סעיף ד' שמביא בסתם דעת פוסקים דלא טענינן עבור יתמי נאנסו משום דלא שכיח ודעת החולקים כתב בלשון יש אומרים (ועיין ש"ך שם ס"ק ה' ובירושלמי במס' כתובת בריש פרק ב' בקרבן העדה בד"ה לא חשו ובש"ך סימן ס"ט ס"ק כ"ו) ובהאי דינא דטענינן עבורם ליכא מחלוקת דכן מוכח בש"ס דב"ב דף קע"ה כמ"ש תוס' סנהדרין דף כ"ט ע"ב ד"ה כך ולפמ"ש הש"ך בסימן פ"א ס"ק נ"א להשוות דעת הפוסקים דיש חילוק אם טוען התובע ואמר הרי הודית לי בפני העדים צריך שישיב לו טענת השטאה או השבעה אבל היכי שאינו טענו שהודה דק שטענו ואמר אתה חייב לי מנה ומשיב אין לך בידי כלום ואומרים לו ב"ד אם יש לך עדים ומביא עדים ואומרים הוא אמר לנו שהוא חייב אינו כלום ואין צריך שיטעון משטה או השבעה שהרי התובע עצמו אינו שואלו הרי הודית לי בפני עדים ואין הבית דין צריכין לשאלו יותר ממה ששואל התובע א"ש די"ל השטאה והשבעה שוין דהם טענות דשכיחי ורגילין בני אדם בכך ולכך טענינן עבור יתומים רק כשהוא חי וטוען התובע צריך להשיב על טענתו מצד שמחויב לברר דבריו כשתובע תבעו וא"כ יש לומר ה"ה בנידון דידן כשתקפה אחד בפנינו דלא הוי כהודאה לצד חלק האבעי' דהוי אמתלא דסבר חזי' לי' רבנן אם כשצווח אחר כך ואינו אומר אמתלא אזי אם התובע טוען הלא הודית לי בשתיקותיך בעינן שיטעון אותו אמתלא ואם לא טעין אין צריך לברר האמתלא וטענינן עבורו אך לשיטת המרדכי שכתב בשם מהר"ם הנ"ל הטעם דלא טענינן השטאה משום דמילתא דלא שכיח קשה קו' הנ"ל וגם דברי הש"ך תמוהין וכמ"ש באורים ותומים בסימן פ"א ס"ק כ"ט וא"כ צ"ע:

ולולא דמסתפינא נראה לחלק דהיכא שטוען בטענה שיש לומר שעשה שלא להשביע שאינו רוצה שיחזיקו אותו בעשיר בכה"ג שלא טען טענינן עבורו והטעם דליכא הוכחה ממה שלא טען דאנן אמרינן שהוא רוצה על להבא שלא יחזיקו אותו בעשיר ורוצה לעשות עוד ענינים כאלו שלא להחזיקו בעשיר ומתיירא מעין הרע כמ"ש רש"י בסנהדרין דף כ"ז ע"ב ד"ה אדם ואם יטעון עכשיו בב"ד שעשה כן שלא להשביע יהיה קלא למלתא כיון שאומר כן בפני ב"ד ומלתא דנעשה באפי' תלתא אית לי' קלא אזי לא יוכל אחר כך להחזיק א"ע בעני כי יתוודע להעולם שמערים לכן בכיון לא רצה לגלות ערמתו משא"כ טענת השטאה שאינו מזיק לו אם יטעון בפני ב"ד אותו אמתלא כי לא יהי' לו היזק אם לא ישטה אח"כ בבריות איכא הוכחה ברורה שהודה שלא הי' לו אמתלא הלז מדלא טען בפירוש אמתלא דמן הסתם דרך אדם לטעון לטובתו כל מה שיוכל כדי לייפות טענותיו שיאמינו בית דין דבריו שיצא זכאי בב"ד וכיון שלא טען כן מוכח מזה גופא שלא הי' בדרך השטאה (וקצת ראיה לזה ממ"ש הרב המגיד בפרק ט"ז מטוען הלכה ד' שכתב אבל אם לא טען רגלים לדבר ואין טוענין לו יע"ש ר"ל כיון שלא טען יש רגלים לדבר שאמתלא שקר כיון דדרך לטעון וא"כ הכא באמתלא דחזי לי' רבנן שלא יצמיח לו ריעותא אם יודה באמתלא בעינן שיטעון אמתלא הלז ואם לא טען לא טענינן עבורו ואולם קשה לחילוק הלז להמעיין בהגהות אשר"י במס' ב"מ דף ל"ז שציין דבריו על דברי ר' מתנא נראה שהבין שר' מתנא מודה היכי שמוציא אמתלא בפיו לא הוי כהודאה רק שנחלקו היכי שלא טען לר' מתנא לא טענינן ולר' יהודה טענינן עבורו האמתלא והא התם לא יצמיח לו ריעותא על להבא כשיהי' מפרסם האמתלא, ואי אפשר לומר סברא הנ"ל רק להר"אש שהביא בשם ריצב"א בגיטין דף כ"ד ע"ב שמוכח להדי' שהבין לר' יהודא בעינן שיטעון אמתלא ובע"כ לר"מ לא מהני כשטען וא"כ מיני' לנ"ד נראה דתלי' במחלוקת פי' הסוגי' דב"מ דף ל"ז לשיטת הר"אש לר"י היכי דיש לו אמתלא על שתיקתו בעינן שיטעון כיון שלא יזיק לו מה שיטעון ה"ה אבל להגהות אשר"י וכ"מ בהגהות מרדכי שם אזי אפשר לומר באמת נחלקו בזה ר' יהודה ור' מתנא לר' מתנא בעינן שיטעון דאם לא טען יש הוכחה שהודה שלא היה לו אמתלא כיון שלא יצמיח לו ריעותא כשיהיה מפרסם האמתלא ולר' יהודה טענינן עבורו האמתלא אף שלא יהי' לו ריעותא כשיהי' מפרסם האמתלא וא"כ בנ"ד תלי' במחלוקת ר' יהודה ור' מתנא ולקמן יבואר בפרט י"ד כמאן קיי"ל שם ולכאורה יש להוכיח בכידון דידן באמתלא דחזי לי' רבנן טענינן עבורו דאל"כ קשה על ר' נחמן היאך פשיט מברייתא דתקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח הודה ולא אמרינן אמתלא דקא חזי לי' רבנן דלמא מיירי הברייתא שלא טען אמתלא וקמ"ל דלא טענינן עבורו ולא הוי פשיטא דגם בסנהדרין דף כ"ט אי' בבריית' דאם לא טען משטה לא טענינן משום לכמה פוסקים טענינן אמתלא דהשבעה כמו שאמר ר' נחמן אדם עשוי שלא להשביע כפי הבנת הרבה פוסקים א"כ חזינן דיש אמתלאות שטענינן עבורו קמ"ל ברייתא חידוש זה דוקא אמתלא שיוכל להיות שיהיו לו היזק כשיפרסם טענינן אבל אמתלא דהכא לא טענינן ודוחק לומר דזהו נשמע מברייתא דסנהדרין דהא מוכח מכח אבעי' דר' זירא דלאו כל אמתלאות שוין דהא ע"ז קמבעי' ולא פשיט ממה שמועיל בעלמא אמתלא (ועיין ש"ך ח"מ סי' פ"א ס"ק נ"ו וסי' פ"ח ס"ק ט"ז) וא"כ שפיר קמ"ל דבאמתלא דקחזי לי' רבנן צריך למיטען מיהו יש לדחות להמעיין וצ"ע:

פרט ב

יבואר פירש הש"ס אי דקא צווח מאי הוי ליה למיעבד ויבואר היכי דלא נולד ספק לבית דין רק על פי טענותיהם י"ל לכ"ע לא מהני תפיסה נגד חזקת מרא קמא ותמיה על רמב"ן ונמוקי יוסף:

ג שם בש"ס היכי דמי אי דשתיק אדויי אודי לי' ואי דקא צווח מאי הוי לי' למיעבד ראיתי בנמוקי יוסף ובשיטה מקובצת שכתבו בשם רמב"ן וז"ל ומשמע משמעתין דווקא שתק ולבסוף צווח הא צווח מעיקרא מוציאין אותו מידו דמאי דתפיס האי דידי' הוא והכי כמי משמע מהאי דתנן ספק בכורת כו' דמוקמינן דאם תקף כהן בהמה שהוא ספק בכור מבית ישראל מוציאין מידו שמעינן מיני' דכל ספק ממון דקיי"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע אם תקפו תובע בפנינו או בפני עדים מפקינן מיני דאוקי ממונא בחזקת מארי' ותקיפה בכה"ג לא מהני יע"ש ועיין בהגהות מיימוני בפרק ט' מהלכו' טוען ס"ק ל' נתבאר מלשונם שהבינו מאי דאמרינן אי דקא צווח מאי הוי לי' למעבד תלי' בדין תקפו כהן אי מוציאין ואי אין מוציאין מהני תפיסתו אף דצווח מעיקרא ולא זכיתי להבין דעת הקדושים אשר בארץ חיים המה:

א) קשה לי דמשמעות לשון הש"ס משמע דאבעי' דר' זירא הי' בסתם וסתמא דתלמודא מפלפל בכוונתו ומפרשן, ומאי מקשו אי דקא צווח דלמא הי' ר' זירא מסופק בדין זה גופא אי תפיסה מהני בספק שהי' מסופק אי תקפו כהן מוציאין מידו או אין מוציאין דשם פליגי אמוראים בזה:

ב) קשה לפי זה על הרמב"ם בפרק ה' מהלכו' בכורת הלכה ג' וש"ע יורה דעה סי' שט"ו שפסקו תקפו כהן אין מוציאין מידו וכן הוא דעת עוד כמה פוסקים כמ"ש הש"ך בס' תקפו כהן ובפרק ט' מהלכות טוען הלכה י"ב וכאן פסקו כל הפוסקים בפשיטות דוקא שתק ולבסוף צווח מהני תפיסתו אבל בצווח מעיקרא מוציאין אותו מידו ואמאי לא מהני תפיסה:

ג) קשה לי לפי מה שיבואר לקמן בפרט ג' דברי הר"ן הובא בספר שיטה מקובצת שם שפי' פי' חדש בש"ס לר' זירא ותוכן כוונתו דאבעי' הוא אי הוי אנן סהדי שמאי דתפיס כל אחד דידי' הוא יע"ש וכבר נתבאר ברמב"ן ור"אש בשמעתין וכל הפוסקי' בפשיטות דתפיסה מהני היכא דליכא חזקת מרא קמא וא"כ לפי זה דברי הש"ס סותרין זא"ז תוך כדי דיבור כיון דאמרינן אי דקא צווח מאי הוי לי' למיעבד בע"כ סובר דלא מהני תפיסה והטעם כיון שכל אחד תפוס על פלגא איכא אנן סהדי דהאי פלגא דידי' ויש לו חזקת מרא קמא על פלגא ולא מהני תפיסה בגד חזקת מרא קמא וא"כ היאך אפשר להסתפק אחר כך בשתק ולבסוף צווח אי הוי אנן סהדי ודוחק לומר דר"ן סובר דתפיסה לא מהני אפילו כשאינו נגד חזקת מרא קמא כי הוא נגד משמעות הש"ס ופוסקים וגם בר"ן גופא לא משמע כן להמעיין היטב (ועיין רמב"ן הובא בס' שיטה מקובצת שכתב שם וז"ל ואם תשאול למה אמרו תקפה אחד בפנינו מוציאין אותו מידו והלא אין זה מוחזק יותר מזה תשובתך הרי אמרו כיון דתפיס אנן סהדי מאי דתפיס האי דידי' ומאי דתפיס האי דידי' וכל אחד ואחד מוחזק במחצה יותר מחבירו יע"ש):

ד) קשה לי אף אי נימא דפשיטא לש"ס תקפו כהן מוציאין מידו ולא מהני תפיסה מ"מ כיון שזה פשוט היכי דליכא חזקת מרא קמא מהני תפיסה וא"כ לשיטת הר"ן שאבעי' דר' זירא הוא אי הוי אנן סהדי הו"מ הש"ס לפירושי שאבעי' ר' זירא הוא אפי' בצווח מתחילה ועד סוף רק שמסופק ג"כ בזה אי הוי אנן סהדי שכל אחד מאי דתפיס דידי' ויש להנתפס חזקת מרא קמא על פלגא ולא מהני תפיסתו נגד חזקת מרא קמא כמו בתקפו כהן דמוציאין מידו או דלא הוי אנן סהדי ומהני תפיסתו כיון דליכא חזקת מרא קמא ומיהו קו' זו יש לישב דהנה בתקפו בפני עדים מצינו ג' שיטות:

א) נמוקי יוסף והמגיד משנה בפרק י"ב מטוען הלכה י"ג כתבו דאם לא צווח מתחילה אדויי' אודי לי' דכיון דלא חזי לי' רבנן לא הי' לו לשתוק ומוכח שהודה:

ב) שיטת הרשב"א דבכה"ג אפי' שתק מתחילה ועד סוף לא הוי הודאה כלל דלא עביד אינש דמגלי טענותי' חוץ לבית דין וכ"כ בטור סימן קל"ח:

ג) הש"ך בס' קל"ח ס"ק ו' דדינו כאילו הוי בפני ב"ד ובע"כ מאי דאיתא בש"ס הא קא חזי לי' רבנן לאו דוקא רבנן ה"ה עדים וכמ"ש בב"ח שם (ועיין בס' א"ות שם) וא"כ לשיטת הרשב"א ונ"י האיבעי' הוא בתקפה בפני ב"ד לק"מ קו' הנ"ל ומוכח כאחד משיטות הללו ושפיר הוכיח התלמודא דבע"כ איבעי' דר' זירא הוא בכה"ג דאל"כ למה מבעי' דוקא בתקפה בפנינו הא הו"מ למיבעי גם בתקפה בפני עדים אע"כ דאיבעי' היא בשתק ולבסוף צווח דלא שייך בעדים כאחד משיטות הנ"ל אבל לשיטת הש"ך דגם אבעי' דשתק ולבסוף צווח מ"ש בפנינו לאו דוקא וה"ה בפני עדים הדק"ל אע"כ כפוסקי' הנ"ל ובזה מיושב קו' א' הנ"ל דא"א לפרש האיבעי' אי תפיסה מהני נגד חזקת מרא קמא דהא הוי מצי למבעי' אפי' בפני עדים אבל קו' הנ"ל על רמב"ם ור"ן קשה ותו דמלשון הש"ס משמע דעדיין לא נחית לפלפול אי ת"כ מוציאין מידו או אין מוציאין מידו ולולי דבריהם נראה לומר דוקא בספק בכור דלולי טענותיהם ראוי להסתפק בכה"ג אלים הספק ונחלקו אי ת"כ מוציאין מידו או אין מוציאין מידו אבל היכי שהספק בא לנו רק ע"פי טענותיהם לכ"ע מוציאין מידו ולא מהני תפיסה נגד חזקת מרא קמא וכעין שמחלקים תוס' בב"ק דף ל"ה ע"ב ד"ה זאת ובכמה דוכתי' אליבא דבסומכס היכי שבא להוציא כמו כן הוא לרבנן עכ"פ היכי דתפיס וא"ש שיטות רמב"ם ור"ן והמעיין היטב בכללי תפיסה יראה סעד לדברינו וא"ש שיטת הפוסקים הנ"ל ואין כאן מקומו ויבואר באי"ה בכללי תפיסה ושיטת רמב"ן ונ"י וצ"ע:

פרט ג

יבואר ספק היכי דתפיסי בגוף הבגד ותקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח וגם יבואר אי שתיקה דהכא הוי ודאי הודאה או ספק הודאה:

ד יש לחקור דהנה אי' בדף ז' ע"א תני ר' תחליפא בר מערבא קמי' דר' אבוהו מנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת ומתני' דקתני דפלגי מוקי ר' פפא דתפיסי בכרכשתא וא"כ יש לברר היכי דתפיסי בגוף הטלית וקודם שחלקו ונשבעו תקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח היאך לידיינא דיינא להאי דינא די"ל אבעי' דר' זירא הוא רק על מתני' דמיירי דתפיסי בכרכשתא וטעמא דמילתא נראה לענ"ד דיש להבין אמאי לא בעי ר' זירא האבעי' היכי שהטלית ביד אחד לבדו ובא לבית דין והשני תפס ממנו ושתק ולבסוף צווח דרש"י ונמוקי יוסף וכל מפרשים פירשו שר' זירא קאי על מתני' וכבר העיר בזה בחידושי פני יהושע ובימיו לא נדפס ספר שיטה מקובצת שכבר הרגיש בזה רבינו הגדול מוהר"י אבוהב זלה"ה הובא שם דף ח"י ע"ד שכתב וז"ל פירש"י הוציאה מיד חבירו בחזקה כו' אמר זה לפי שמפשט הלכה נראה ששואל כך אם הי' אדם אחד הולך וטלית בידו ובא א' ותקפה כולה או חצי' וכל הלכה נוכל לפרש בזה הפירוש ונשמר רש"י מזה לפי שיש לנו כלל בתלמוד אין ספק מוציא מידי וודאי וא"כ מי שהי' טלית בידו קודם הוא ודאי וא"כ היאך יבוא זה שבא לתקוף מיד חבירו שהוא ספק ויוציא טלית מיד המוחזק לזה פי' רש"י שמתחילה הי' שניהם אדוקים בה ובאו לבית דין אדוקים ובעוד שהי' לפנינו תקפה אחד והוציאה מיד חבירו מה תאמר לפירש"י יש כאן ספק מוציא מידי ודאי שמצד השני משאלותינו שאנו אומרים או דלמא כיון דצווח אגלי מילתא למפרע כו' מזה הצד הוא ספק לנו ועל כל זה אע"פי שהוא ספק אנו דנין שבשביל זה הטעם נוציא עכשיו הטלית מיד המוחזק בו והוא משתקפה עכשיו בפנינו וא"כ נראה שספק מוציא מידי ודאי לזה נתרץ אחד מב' תירוצים חדא שכיון שאנו רואין ששניהם אדוקין הדין נותן שלא נאמינהו לזה שאומר אדויי אודי לי' אלא שנאמר דהא דצווח אגמ"ל כו', שני זאת הטענה שאנו אומרים הא קא חזו לי' רבנן היא אמיתות ובשביל זה שתק יע"ש ולכאורה דבריו מחוסרין הבנה דכפי שכתב הר"אש בשמעתין וז"ל מדשתיק ודאי אדויי אודי לי' יע"ש וכ"כ בנמוקי יוסף וכן משמעות לשון הש"ס כמו בשותק מתחילה ועד סוף הוי ודאי הודאה ה"ה בשתק ולבסוף צווח לצד איבעי' שאמרינן שהודה לו הוי ודאי הודאה וא"כ מה בכך שראשון הי' ודאי מ"מ ודאי הודאה מפקיע מידי ודאי חזקה דהא הודאתו עדיף אפי' מעדים היכי דהוא ודאי הודאה וא"כ שפיר הוי מצי למיבעי האבעי' אפי' היכי שהוא ביד אחד דהא לצד דהוי ודאי הודאה מפקיע מידי חזקת מרא קמא של אידך שהי' לו בטלית ותו קשה לדבריו כמו היכי שאחד מוחזק בכל הטלית יש לו חזקה שכל מה שתחת יד אדם הוא שלו ה"ה כששניהם אוחזין הוא בחזקת שניהם ויש לכל אחד חזקה על מחצה כדאי' בדף ג' דאנן סהדי מאי דתפיס האי דידי כו' ועיין תוס' במס' ב"מ דף ב' ע"א ד"ה יחלוקו וא"כ אמאי אתי ספק ומוציא מדי ודאי ואיך יכול לתפוס זה כל הטלית ובע"כ צ"ל כמ"ש הר"אש דהאבעי' הוא דלמא הוי ודאי הודאה וא"כ הדק"ל ואולם נראה דאזיל בשיטת הר"ן דנייד מפירוש הר"אש ונמוקי יוסף שכתב שם בשיטה מקובצת דף י"ז ע"א וז"ל לא צריכא דאישתק נראה לי דאבעי' הכי מפרשה דודאי פשיטא לן היכי דאישתק ולבסוף צווח איכא למיתלי בהודאה ואיכא למימר דלאו הודאה הוי כיון דלבסוף צווח אלא דהכי קמבעי' לן מי אמרינן טלית זה בתחילה בספק הי' עומדת שלא היינו יודעין של מי הוא וכיון שכן אף ספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה או דלמא כיון דצווח ואיכא למימר האי דאישתק לאו משום הודאה הוא אין תולין לומר שמא הודה לפי שטלית זה אף מתחילה לא הי' מוטלת בספק דאנן סהדי מאי דתפיס האי דידי' הוא ומאי דתפיס האי דידי' הוא וכיון שכן אין ספק הודאה מוציא מידי ודאי ואם תרצה תפרש או דלמא כיון דצווח כו' הכי קאמרינן שאפילו אם נאמר שטלית זה בספק הי' מונחת בתחילה אין מעמידין אותו בחזקת זה שתקפה משום דליכא לספוקי בהודאה כלל וכיון שטלית זו בספק הי' עומדת מתחילה אף בספק הודאה סגי לי' אבל אם היינו תופסין מתחילה כאילו היו של שניהם בודאי הדבר ברור שאין הודאה זו מעמידה בחזקת התופס עכ"ל והמה קילורין לעינים שמחדש דבר חדש ובחידושי פני יהושע כיון ג"כ לסברא זו שיש לומר דמתחילה הי' אצלם הטלית בספק ומאי דאי' בש"ס אנן סהדי לאו דוקא אלא כיון דמחמת ספק הדין פשוט שיחלוקו הוי לי' כאנן סהדי וא"כ לפי זה דברי רבינו מוהר"י אבוהב ברורין דהיכי שטלית כולו יוצא מתחת יד אחד כיון שחזקה שכל מה שיש ביד אדם הוא שלו לא שייך למבעי' אי מהני תפיסה כי אין ספק הודאה מוציא מידי ודאי חזקה וא"כ יח לומר לשיטה זו דאבעי' דר' זירא לא קאי רק בתפיסי בכרכשתא דלא הוי אוחזין ממש ועיין בחידושי רש"ל בב"מ דף ב' ע"א בתוס' ד"ה ויחלקו שנחית לסברא זו שיט לומר כן אבל כשהיו תופסין בגוף הטלית דאנן סהדי כל מה שאחד תופס הוא שלו דהא הוי כמוחזק גמור וכמאן דפסיק דמי כיין שנוטל כל אחד עד מקום שידו מגעת לא מיבעי' לרמב"ם וסיעתו כמ"ש בפרק ט' מהלכות טוען הלכה ט' הובא בש"ך סימן קל"ח ס"ק ה' שאין צריך שבועה על מה שתפסו בודאי הם מוחזקים אלא אפי' לתוס' ד"ה מחוי היינו משום תקנה אבל עכ"פ מה שתפיס כל אחד הוי כמוחזק ממש וכמאן דפסיק דמי וכאילו הי' נחלק וכל אחד על חלקו שאוחז הוא מוחזק כאילו הי' כל הטלית ביד אחד דל"מ תפיסה משים דהוי ספק הודאה נגד חזקה ה"ה לא אתי ספק הודאה ומוציא מידי ודאי חזקה על אידך פלגא שחבירו הי' מוחזק מעיקרא ואבעי' דר' זירא יש לומר דלא קאי רק על מתני' שתפסו בשפת הבגד דליכא אנן סהדי שיש לכל אחד מחצה כיון דלא הי' אוחזים בגוף הבגד וכיון דליכא חזקה מבעי' לר' זירא אי אתי ספק הודאה ומוציא מידי ספק כפי' שני שכתב הר"ן הנ"ל, ופוסקים סתמו דבריהם, ולכאורה קשה לשיטת הר"ן מהא דפשיט ר' נחמן מברייתא במה דברים אמורים כו' ומקורו הוא תוספתא בפרק א' דאיתא שם וז"ל שנים אוחזין בטלית זה נוטל עד מקום שתפס וזה נוטל עד מקום שתפס בד"א בזמן שהי' שניהם תופסין בה חבל אם הי' בידו של אחד מהן המע"ה עכ"ל ומה דאיתא בגמ' לשון אדוקין, ובתוספתא איתא תפוסין אין בזה קו' כנודע שש"ס משנה לפעמים לשון תוספתא וברייתא או שכך הי' כתוב בתוספתא שלהם וא"כ קשה היאך קאמר ר"נ אלא שתקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח ואמרינן שאודי לי' הא בכה"ג אפילו לצד דאודי לי לא מהני תפיסת השני כיון דגם לצד דאודי לי' הוי רק ספק הודאה ולא מוציא מידי ודאי חזקה של אידך כיון שהי' תופסין בגוף הבגד ולפי' ר"אש ונ"י א"ש שאבעי' הוא אי הוי ודאי הודאה אבל לפי' הר"ן ומוהר"י אבוהב קשה וההכרח לומר על צד הדחק בכוונת הר"ן ומוהרי"א דרצה לפשוט דהוי אפי' ודאי הודאה ולמסקנא דדחי הפשיטות קם הדין הנ"ל היכי דהי' תופסין בגוף הבגד מודה ר' זירא דלא מהני תפיסת השני כי אין ספק מוציא מידי ודאי הגם שיש לישב בדרך פלפול קו' הלז אבל הוא רחוק ממרכז האמת בכוונתם ואולם לפי' הר"אש ונ"י שהאבעי' הוא אי הוי ודאי הודאה ומשמעות דבריהם שהבינו בפשטות לשון הש"ס דהוי אנן סהדי מאי דתפיס דידי' הוא ויש לכל אחד מחצה ואפי' בתפיסי בכרכשתא וכן נראה דעת תוס' דף ג' ע"א ד"ה יחלוקו רק דאבעי' הוא אי ודאי הודאה מוציא מידי ודאי חזקה כי הודאתו עדיף אפי' מעדים וא"כ י"ל דאיבעי' דר' זירא הוא אפי' בתפיסי בגוף הבגד וא"ש דברי ר' נחמן כפשוטו רק צ"ע מדוע לא בעי ר' זירא אפי' כשהי' הטלית ביד אחד ותקפה השני ושתק ולבסוף צווח כי משמעות לשון משמע שקאי על מתני' ואף אי נדחק לפרש כן בכוונתו מ"מ המפרשים לא פירשו כן ומדוע מיאנו לפרש כן וא"כ לכאורה ספק הנ"ל במחלוקת קמאי שנויה:

**(הג"ה ועיין בס' שיטה מקובצת בדף כ"א שכתב בשם מורו הרב דמש"ה קתני אדוקין ולא אוחזין משום דאדוקין משמע בגוף הטלית ואוחזין משמע דתפיסי בכרכשתא יע"ש ומובן בזה לשון רשב"ם בב"ב בדף ל"ד ע"א שכתב שם בד"ה ארבא וז"ל ולא זה מוחזקים כו' מדלא רמי עלה מתני' דשנים אוחזין בטלית כו' יע"ש דלכאורה לא מוכח ממתני' ותו הא איתא כן בברייתא להדיא ולפמ"ש מוכח שפיר מדאי' במתני' אוחזין ולא בלשון אדוקים מוכח היכי דאדוקים נוטל כל אחד מה שתפיס אך קשה על מורו הרב מתוספתא הלז דאי' אוחזין אף שמיירי שתופסין בגוף הטלית ואולי גירסתו הי' בתוספתא אדוקין כי כן מצינו הרבה פעמים שינוי לשון בתוספתא שלנו:)**

פרט ד

יבואר לשיטת הר"ן שהבין באבעי' דר' זירא אף אי שתיקה הוי הודאה הוא רק ספק הודאה היאך מהני השתיקה שיהי' הודאה הא הוי דברים שבלב ויבואר חקירה אם נאמן לטעון ברי נגד ספק שיש לחכמים בכוונתו:

ה כבר ביארנו מחלוקת ר"אש ונמוקי יוסף עם הר"ן ומוהרי"א לר"אש ונ"י אי אמרינן מדשתיק הודה ולא אמרינן אמתלא דחזי לי' רבנן הוי ודאי הודאה ולר"ן ומוהרי"א הוי רק ספק הודאה ויש להתבונן ולחקור לשיטת הר"ן ומוהרי"א דהנה בלא"ה קשה בהאי כללא דשתיקה כהודאה דמי' לפי מאי דאי' במס' קידושין דף מ"ט ע"ב דדברים שבלב לא הוי דברים והוא כלל בכל מקום זולת בקצת מקומות וא"כ מה בכך שהודה הא לא הודה בדבר שפתים רק בלב א"כ הוי דברים שבלב ולא הוי דברים ואולם לק"מ לפי מ"ט תוס' שם היכי דיש אומדנא דמוכח לכל אדם כוונתו לא הוי דברים שבלב וכאילו הוציא בדבר שפתים והר"ן במס' כתובת דף ע"ט ע"א מסביר הדבר דהיכי דיש הוכחה לאו דברים שבלבו הוא אלא דברים שבלב כל האדם הוא כיון שיש לנו הוכחה יע"ש וכ"כ ריטב"א במס' קידושין שם דבעינן שיהי' הוכחה לכל ומצאתי בש"ות מוהר"י טראני חלק ב סימן מ"ה דף ק"א שעמד בחקירה זו מה שמצינו בש"ס בכמה דוכתי דמהני מחילה בלב ותירץ כן יע"ש ומהאי טעמא קיי"ל בחשן משפט סימן פ"ח בטענו חיטין והודה בשעורין פטור לדעת תוס' וסיעתם מטעם הודאה או מחילה אף דהוי בלב משום דמוכח לכל מדלא תבעו וה"ה בכל מקום כששתק אמדו חכמים דעת בני אדם שאין דרכם לשתוק בענין כזה מוכח לכל שהודה לדברי חבירו אבל בלא"ה אף אם הי' אומר אחר כך שהודה או מחל מחילה בלב ועכשיו רוצה לחזור לא הוי הודאה ומחילה בלב כי לא מהני מה שהי' בלבו וא"כ בנידון דידן בשלמא לשיטת הר"אש ונמוקי יוסף שאבעי' דר"ז אי הוי ודאי הודאה ולא אמרינן כלל אמתלא דחזי לי' רבנן דאין דרך העולם לסמוך על אמתלא כזו ולשתוק א"ש דשפיר הוי שתיקה כהודאה כמו בכל מקום היכי דליכא אמתלא כששותק בדבר שהי' לו לצווח כשרואה שחבירו רוצה להפסידו מוכח על ידי שתיקתו שמחל או שהודה לדבריו כיון דליכא אמתלא הוי הוכחה לכל כוונתו, משא"כ לשיטת הר"ן ומוהרי"א שהבינו דגם לצד דאודי' לי' ע"י שתיקתו הוי ספק הודאה ובע"כ גם לצד הזה איכא אמתלא דחזי לי' רבנן רק דלא הוי ודאי אמתלא דלא הוי אמתלא ברורה לנו ואנו מסופקים אי סמך על אמתלא הלז או לא וא"כ קשה כיון דיש לכו ספק אם כוונתו הי' לאמתלא זו או לא ממילא אף אי אמת שהודה בלב לא הוי הודאה דהא הוי דברים שבלב כיון דלא מוכח לכל כוונתו דעל ידי ספק אמתלא הוי דברים שבלב, דאי אפשר לומר דמוכח לכל העולם כיון דיש לנו ספק אולי סמך על אמתלא ולא הודה וא"כ אפי' ספק הודאה ראוי לומר שלא יועיל להוציא מידי ספק כי ספק הודאה בשתיקה הוי דברים שבלב שאינו מוכח לכל וממילא אפי' אם עכשיו מודה שהודה בלב ורצה לחזור ג"כ מהני חזרה כי לא מהני ד דברים שבלב היכי שיש לנו ספק:

ונראה לענ"ד לומר דהר"ן ומוהרי"א סוברים דהאי כללא דדברים שבלב לא הוי דברים במחילה היכי שמוחל בלב ולא מוכח לכל הוא רק במחילה ולא בהודאה, והודאה בלב מהני בכל גוונא היכי שהודה שהי' כן בלבו וא"י לחזור או היכי שיש לנו ספק הודאה בלב מהני להפקיע מידי ספק וטעמא דמילתא נראה דוקא היכי שבא להתחייב את עצמו או לעשות דבר חדש מה שלא הי' מחויב מעיקרא לא אלים דברים שבלב וכמו כן הוא כל דברים שבלב שאומר עכשיו בלבו דבר חדש על להבא לא מהני בלב ולכן במחילה שרוצה לעשות דבר חדש שלא הי' מחויב ל"מ בלב דבעלמא מצינו היכי שרוצה לעשות ולהתחייב תחייב א"ע דבר חדש על להבא במה שאינו מחויב ל"מ אפי' כשהוציא בשפתיו ובעי קנין רק מחילה קל שאין צריך קנין עכ"פ בעינן שהוציא בשפתיו כי מה שהוא בלב לא אלים כל כך שיתהווה ע"י דיבור שבלבו דבר שלא הי' ע"ע משא"כ בהודאה כיון דלא איברו סהדי אלא לשקרא ואין אנו צריכין רק לידע האמת והוא רק גילוי מילתא בעלמא שהי' חייב מעיקרא ולא נתהווה דבר חדש על ידי דברים שבלבו לא איכפת לן אי הוי דברים שבלב ואם הי' אפשר לנו לידע מה שהי' בלבו הוי הודאה רק שאין אנו יודעים וממילא נראה אם אחר כך הודה מעצמו שכן הי' בלבו שהודה רק עכשיו חזר כיון שעכ"פ נתגלה לנו שהאמת עם חבירו ממילא הדין עמו דהא אין אנו צריכין לידע רק האמת ולענין זה שוה מה שבלבו להיכי דהוציא בשפתיו כי סוף סוף הודה שהאמת עם חבירו וכי משום שהי' בלבו נימא שהודה בשקר וא"כ שפיר כ' הר"ן דמיבעי' עי' לר' זירא אי ספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה או דלמא כיון דאנן סהדי מאי דתפיס האי דידי' הוא וכנ"ל וא"ש:

ו

ו אמנם אכתי קשה לשיטת הר"ן הלז לפמ"ש בפרט א' דנראה דהנתפס טוען אמתלא זו דלא הודה דסמך על רבנן דאם לא טען לא טענינן לי' וכן משמע ברמ"א סימן פ' סעיף א' היכי שיש לו אמתלא על שתיקתו צריך לטעון וא"כ מה קמבעי' לרב זירא דלמא אודי' לי' משום דטלית בתחילתה בספק הי' עומדת שלא היינו יודעין של מי הוא ולא אמרינן א"ס מאי דתפיס האי דידי' הוא וספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה ולא מהני אמתלא דחזי לי' רבנן הא עכ"פ טוען הנתפס ברי שסמך על אמתלא והתופס לא יוכל לטעון ברי שהודה רק שמא כי אי אפשר לו לידע מה שהי' בלבו ולפמ"ש פני יהושע במס' כתובת דף י"ב אף דקיי"ל כר' נחמן ור' יוחנן שם דברי ושמא ברי לאו עדיף היינו נגד חזקת ממון שיש למוחזק סיוע שמעלת התפיסה שתופס גם חזקת מרא קמא אבל היכא שאין לו רק מעלת התפיסה שאין לו חזקת מרא קמא וטוען שמא עדיף ברי של כנגדו והכא אף לפי צד של בעל אבעי' דלית לנתפס חזקת מרא קמא על פלגא דלא הוי אנן סהדי מ"מ גם לתופס אין לו חזקה ואין לו רק מעלת התפיסה יהי' נאמן התופס שלא הודה וסמך על האמתלא ומאי קמבעי' לש"ס כיון דבע"כ מיירי שטוען אמתלא דאי לא טען כתבתי לעיל אפי' לאידך צד דסמכינן על אמתלא לא טענינן עבורו כיון שלא יהי' לו היזק אם יברר האמתלא מוכח שלא סמך על אמתלא הלז דדרך אדם לברר טענותיו לזכות בכל מה דאפשר כדי שיצא זכאי בדינו וכיון שמיירי שטוען אפי' אי נימא דהוי ספק הודאה ומוציא מידי ספק מ"מ יהי' נאמן כיון שטוען ברי ומיהו ע"ז שתי תשובות בדבר חדא כמ"ש תוספת בכתובת דף י"ב ובכמה דוכתי לחלק לר' יהודא דסובר ברי ושמא ברי עדיף בין הוי לי' למידע ללא הוי לי' למידע כמו כן יש לומר לענין תופס לדידן וכ"כ בספר פני יהושע בנידון דידי' שם יע"ש ואפי' לדעת בעל התרומת בשער ל"ט חלק ג' שלית לי' סברת תוס' הלז (ומ"ש בס' פ"י שם שרמב"ם לית לי' חילוק הלז הוא טעות הדפוס שרמב"ם כתב כן לענין משאיל"מ שמחלקים הפוסקים בין הוי לי' למידע ללא הוי לי' למידע והוא זלה"ה לית לי' חילוק הלז כמ"ש בש"ך חושן משפט סימן ע"ב ואין מקום לרמב"ם לכתוב כן כי הוא סובר כר' נחמן אפי' בברי טוב ושמא גרוע לא מהני הברי רק צ"ל רמב"ן) מ"מ לק"מ דנלענ"ד מוכרח לומר דהא דסובר ר' הונא ור' יהודא ברי עדיף משמא נגד חזקת ממון ולר"נ ור' יוחנן ברי עדיף משמא נגד תופס שתופס מספק היינו היכי שאין לבית דין ספק בלא טענותיהם רך הספק הוא לבית דין ע"פי טענותיהם שאין יודעין מי אומר אמת בכה"ג אלים הברי משא"כ כשיש לבית דין ספק מכח דעת תורה שמסופקים אלים הספק ולא יוכל לטעון ברי נגד ספק שהוא מכח הדין שראוי להסתפק ספק כזה כמו הכא שיש לנו ספק בדין היכי ששתק בשעת תקיפה ולבסוף צווח אי הודה ולא סמך על אמתלא דחזי לי' רבנן או לא הודה וסמך על האמתלא אין יכול לטעון ברי שכוונתו הי' לסמוך על אמתלא כיון שהוא נגד ספק שיש לנו ספק כזה אלים טובא דע"פי דין תורה הוא ספק והוא אומר להיפוך וראי' ברורה לזה מהא דאיתא במס' ב"ב בדף קמ"ו ע"ב במתני' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כל שהו אנן מתנתו מתנה ואם עמד חוזר דאזלינן בתר אומדנא ומבעי' לן בדף קמ"ח ע"ב הקדיש כל נכסיו הפקיר כל נכסיו חילק כל נכסיו לעניים אי הוי אומדנא ונשאר בתיקו יע"ש דקשה לן מה קמבעי' לן הא אפשר לשאול אותו אם יודה שכוונתו הי' אף אם יעמוד הודאתו עדיף מעדים ודוחק לומר דנ"מ בחב לאחרינא דסתמא קמבעי' הח"ס וגם הפוסקים סתמו כן לדינא ואם יאמר ברי שכוונתו הי' אם יעמוד יחזור ממתנתו כיון דיש לנו ספק בכוונתו ראוי שיועיל ברי שלו אף דהוא ברי גרוע ושמא טוב כי אי אפשר לידע כוונתו, מ"מ כיון דהוא מוחזק בנכסים כמ"ש בהגהות אשר"י ובטוש"ע חוטן משפט סימן רנ"א סעיף ג' ובש"ע יו"ד סימן רנ"ט ס"ק ד"ל בשם תשובת רשב"א (ואף דכתב ריב"ש הובא ברמ"א שם אפי' בתפס' עניים מ"מ אבעי' דש"ס הוא בכל גווני היכי שעדיין הנכסים ברשותו אי מהני להוציא דכן הוא מן הסתם וכן מבואר להמעיין שם) ומוכח בש"ס דכתובת דף י"ב ע"ב דברי גרוע בצירוף חזקה מהני להוציא ממון מחזקתו מכ"ש ברי גרוע בצירוף חזקת ממון דחזקת ממון אלים טובא דאי' שם בתירץ בתרא לכן סובר רבן גמליאל דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי להוציא הכתובה מבעלה אף דקיי"ל כר' נחמן דברי ושמא ברי לאו עדיף משום דיש לה חזקה המסייע דאוקי על חזקה שבתולה נולדה ואיתנסא לאחר אירוסין וברי דהתם הוא ברי גרוע כמ"ש תוס' ד"ה ור' הונא ואפ"ה מהני (ואין לומר כוונת הש"ס שם בצירוף מגו יע"ש) מכ"ש הכא דברי גרוע בצירוף חזקת ממון שיש לשכ"מ שראוי לומר שיועיל ומאי קמבעי' לש"ס ודוחק לומר דמיירי שמסופק עכשיו ואין יודע מה הי' בדעתו ועיין כיו"ב בתוס' במס' שבועות דף כ' ע"א בד"ה לישנא דכל כי האי הו"ל לפרושי ולא לסתומי ומסתימת לשון הש"ס ומפרשי קמאי זלה"ה משמע להדי' דאבעי' הוא בכל גווני אע"כ כמ"ש כיון שהספק הוא לנו ע"פי דעת תורה בכל שכ"מ העושין כן אי מתנחם לגמרי בכה"ג אינו נאמן נגד ספק שיש לנו על פי דעת תורה להכחיש הספק וה"ה אינו נאמן נגד ספק שיש לנו אם הודה או לא, וכן מוכח למסקנא דכתבו הפוסקים דהוי ספק ולא מפקינן מתופס ומסתימת דבריהם מבואר בכל גווני אף אי הנתפס טוען ברי שסמך על האמתלא ובע"כ צריך לומר כמ"ש כן נלענ"ד נכון, ואולם שוב ראיתי בש"ות תרומת הדשן סימן ר"ז שכתב בשם אור זרוע גבי בועל שפחתו שכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכוונתי יע"ש משמע היכי שמסופקים בכוונתו נאמן לברר הספק וצ"ע לדינא:

פרט ה

יבואר הוכחה שבע"כ הר"ן ומהרי"א דסוברים דשתיקה דהכא אף אי הוי הודאה לא הוי רק ספק הודאה בע"כ סוברים דספק ספיקא לא מהני להוציא ממון אפי' היכי שאין למוחזק בממון חזקת מרא קמא רק מעלת התפיסה. וגם יבואר אי שתיקה הוי כהודאה או כמחילה. ונ"מ טובא לדינא:

ז יש לחקור לשיטת הר"ן ומוהרי"א זלה"ה הנ"ל דהנה בהאי דשתיקה כהודאה נאמר על ב' פנים א) יש לומר דהוי כהודאה שמודה שטענת חבירו אמת ב) שמוחל לחבירו וכעין שכתבו הראשונים זלה"ה בהא דקיי"ל טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור כתבו רש"י ותוס' במס' ב"ק דף ל"ה ע"ב בד"ה לימא כיון דלא טענו שעורין מחל לו ומשמע להדי' בלשון הר"אש שהטעם כיון ששתק ולא תבעו שעורין מחל לו ור"אש כתב שם הטעם כיון ששתק ולא תבעו שעורין הודה לו שלא הלוה שעורין עיין תוס' סנהדרין דף ו' ע"א ד"ה צריכא וש"ך חושן משפט סימן פ"ח ס"ק י"ז וא"כ הכא אי נימא דשתיקה הוי כמחילה שמחל לחבירו הטלית ואינו רוצה לישבע לפי מה שבררנו בפרט ד' דמחילה בלב לא הוי מחילה רק היכי שיש הוכחה שמחל אבל ספק מחילה דלמא לא מחל וסמך על אמתלא לא מהני בלב ותוס' כתבו במס' כתובת דף ט' ע"ב ד"ה אי ונמשך אחריהם הב"ש בסימן נ"ג ובכמה דוכתי דמוציאין ממון ע"י ספק ספיקא והש"ך בספר תקפו כהן וכנסת הגדולה בסי' כ"ה הביאו דעת הרבה חולקים שאין מוציאין ממון ע"י ספק ספיקא דס"ס הוא מטעם רוב דספק א' משווי פלגא ופלגא והשני גורם שיהי' רוב ואין הולכין בממון אחר רוב, ובארתי בכללי ס"ס דנראה להמעיין אפי' להחולקים על תוס' דוקא נגד מוחזק ממש שיש לו חזקת מרא קמא מסייע לתפיסתו לא מהני להוציא ממון דחזקת ממון כהאי עדיף מרוב אבל היכי שאין לו חזקת מרא קמא המסייע רק מעלת התפיסה מהני ס"ס להוציא מתפיסתו כי אפי' רוב יש לומר דמהני בכה"ג ודלא כנראה מש"ך חושן משפט סוף סימן צ"א ומכ"ש לשיטת רשב"א סוף סימן ת"א שיש לומר שספק ספיקא עדיף מרוב וא"כ בנידון דידן מה קמבעי' לר' זירא כיון דלשיטת הר"ן אפי' לצד דאמרינן דאדויי אודי לי' הוי דק ספק הודאה דלמא סמך על אמתלא א"כ יש להוציא מתופס דאין לו חזקת מרא קמא אפי' על פלגא שלו לשיטתו דלא אמרינן אנן סהדי ולהנתפס יש לו ספק ספיקא המסייע חדא דלמא לא הודה ולא מחל דסמך על אמתלא דחזי לי' רבנן ואת"ל דהודה מנלן דהודה שהאמת עם שכנגדו דלמא מחל ולא מהני מחילה בלב כיון דלא הוי אומדנא דמוכח לכל כוונתו דהא יש לנו ספק הודאה ואף אי באמת מחל בלב לא מהני דהוי דברים שבלב כמ"ש בפרט ד' ובשלמא לר"אש ונמוקי יוסף שהבאתי בפרט ג' וד' א"ש דלצד זה אמרינן דודאי אודי לי' ולא אמרינן כלל האי אמתלא דחזי לי' רבנן אבל לר"ן ומוהרי"א קשה ואין לומר דהכא לא הוי ס"ס לפי מאי דאיתא בשבועות דף מ"א ע"ב ההוא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דאוזיפתך א"ל להד"מ אזיל אייתי סהדי דאוזפי' ופרעי' אמר אביי אינהו אמרו אוזפי ואינהו אמרו פרעי' רבא אמר כל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי דמי וכ' רש"י וז"ל דכיון דלא לוה לפי דיבורו לא פרע והרי יש עדים שלוה נאמנים על הלואה ואין נאמנים על הפרעון דהודאת בע"ד כמאה עדים יע"ש א"כ סובר דפלגינן דיבורא הודאתו לחוב מהני ולא מהני הודאתו לזכותו ולא אמרינן בממ"נ אם נאמן יהי' נאמן לגמרי ואם אינו נאמן לא יהי' באמן כלל ויהי' פטור רק שורת הדין הוא שלחובתו באמן ואין נאמן לזכותו וא"כ ה"ה כיון שבע"כ הנתפס טוען שלא הודה כלל ולא מחל כלל וסמך על אמתלא דהא חזי לי' רבנן לא נוכל לצרף ספק זה דלמא מחל והוי מחילה בלב לזכותו כי הודאתו לחוב עדיף וא"כ פלגינן דיבורא שמה שאומר ומכחיש הזכות שהי' לו ע"י מחילה מהימן שלא הי' שתיקתו על חופן הלז ומה שאומר שלא הודה אינו באמן כיון שהוא לזכותו ולא אמרינן בממ"נ כנ"ל ולא הוי ספק ספיקא דזה אינו דלא דמי כלל להתם דהתם לפי דברי המלוה חייב לו בודאי משא"כ הכא בין לדברי התופס ובין לדברי הנתפס יש לנתפס זכות בטנית דאם נתפס כדברי התופס שהודה לו הא בע"כ אי אפשר לטעון בדי שהודה לו הא שתק וכיון שיש לבית דין ספק לא יוכל להכחיש הספק ואף שטוען ברי על הטלית מ"מ על הנידון שאנו דנין אם הודה יש לו ספק ולא מהני הברי שיש לו על הטלית וא"כ לפי דבריו יש זכות לנתפס ע"י ס"ס וכנ"ל ואם נלך בתר טענת הנתפס יש לו זכות בטלית מצד טענתו שלא הודה ולא מחל כלל ושפיר שייך לומר ס"ס דאף אם נסלק דברי הנתפס לפי דברי התופס בעצמו יש זכות לנתפס מטעם ס"ס וזהו פשוט ואין צריך ראי' לזה וליתר שאת יש להביא ראי' לדברינו מתוס' כתובת דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב שכתבו לכן באומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והי' מקחי מקח טעות ואיכא מאן דמפרש מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה משום דבאותו מנה הוי ס"ס לא מפסדה כתובתה ספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה ואת"ל אחר שנתארסה אימר באונס הוי יע"ש ואף דמיירי שהיא אומרת ברי משארסתני נאנסתי כדאי' בדף י"ב ולא אמרינן שיהי' מהני הודאתה לחובתה כי לפי דברי' ליכא ספק ספיקא רק ספק אחד ואפ"ה כתבו תוס' דהוי ס"ס ובע"כ צ"ל כנ"ל דהתם בהאי דלא לויתי לפי דברי המלוה חייב בודאי משא"כ הכא לפי דברי כולם יש להאשה זכות בממון כי לפי דברי' בודאי מגיע לה כתובה ולפי דברי הבעל יש ספק ספיקא ולכן אף אם נסלק דברי אמה מגיע לה כתובה גם לפי דברי הבעל מטעם ספק ספיקא וא"כ ה"ה גם לדברי התופס יש לנתפס זכות בפלגא מטעם ספק ספיקא ול"ד כלל להאי דלא לויתי דלפי דברי המלוה חייב הלוה ואין ללוה זכות רק לפי דבריו והודאתו לזכותו לא מהני וכן מוכח בריטב"א במס' קידושין דף ס"ה ע"ב והובא בש"ך ח"מ סימן קל"ח ס"ק י"ב בהא דאי' שם שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם וכל אחד אומר זו אשתי וזו עבדי וחבילה שלי והיא אומרת אילו עבדיי וחבילה שלי דצריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה וביאר הריטב"א דהיכי דאתי למיגבי בתורת כתובה לית לה כלל דכיון דאודית השתא שאחד מהן בעלה דקא תבעת כתובתה הוי כאילו הודית שאין לה זכות אחר אלא מדין כתובה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן (וכוונתו כיון שכבר הודית שבאה לגבות בתורת שהיא שלה ותפסינן הודאתה לחיוב) רק דאתי עלייהו ממ"נ לדברי חבילה זו כולה שלי ולדבריכם הרי יש לי בה לכל הפחות שיעור כתובה אחת יע"ש וה"ה יש לומר כעין זה דיכול הנתפס לומר לפי דברי לא הודיתי כלל בשתיקה כי סמכתי על אמתלא ואף לפי דבריך אי אפשר לך לומר שהי' ודאי הודאה רק ספק הודאה יש לי ג"כ זכות בטלית מכח ספק ספיקא וא"כ הדק"ל לשיטת הר"ן ומוהר"י אבוהב זלה"ה:

ח ולכאורה יש לומר אף דמן הסתם הוי כהודאה מ"מ מן הסתם לא הוי שתיקה מחילה ומתנה שאין דרך למחול ממונו ולתת במתנה וכמ"ש המרדכי בפרק קמא דבבא בתרא דף ו' סימן תס"ט וז"ל רבינו מאיר הקשה אמאי אינו נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במגו דאי בעי אמר מחלת לי ופסק מכאן דטענת מחילה הוי טענה גרוע יע"ש שאינו נאמן לטעון מחלת לי כי אם במגו וכן כתב רמ"א בח"מ סימן ע' סעיף א' ובע"כ האי דטענו חיטין והודה בשעורין דפטור משום דהוי כהוכחה שמחל כיון שטען חיטין ושתק מטענת שעורים דמבואר שם סעיף י"ב שא"ל חיטין הלויתך ביום פלוני ובשעה פלונית דמוכח שמחל דאם איתא שהלוהו שניהם הי' טוען על שניהם כיון דבבת אחת הלוהו א"ו הודה לו שלא הלוה לו שעורין וכ' רמ"א אבל בלא"ה ודאי חייב דאין אדם מוחל על שאר תביעות אם לא תבעו בבת אחת וא"כ היכי דשתק לבד לא הוי השתיקה הוכחה רק על הודאה ולא על המחילה וכן מבואר חילוק זה בש"ך ח"מ סימן פ"א סע"ק ט' שכתב בנידון דראב"י היכי ששתקו לצוואת שכיב מרע הוי כהודאה כיון שיש לומר ששכ"מ אומד אמת הוי שתיקה הודאה אבל בעלמא לא הפסיד בשתיקה דהא קיי"ל אפי' באשה במחלק נכסיו כשהוא שכ"מ לא הפסידה כתובתה כששתקה רק בחולק לבניו ודוקא באשה ומקולי כתובה ולא בשאר בעל חוב ובע"כ כיון שנכסים הם בודאי לבעל חוב לא אמרינן ששתיקה תהי' מחילה יע"ש והמעיין בטור ח"מ ובב"י בסימן צ"ח ובש"ע שם סעיף א' מבואר אפי' בבריא הדין כן ששתיקת הבעל חוב לא הוי כמחילה אפי' כשחולק כל נכסיו בפניו ונתן לו רק קרקע כל שהוא יע"ש וא"כ ה"ה וממילא לא הוי ספק ספיקא לפי המבואר בתוס' כתובת דף ט' ובש"ך ביו"ד בכללי ס"ס דלא הוי ס"ס רק היכי ששני ספיקות שקולין וה"ה בממון למאן דאזיל בתר ס"ס בעינן שיהי' שקולין והכא ה"ס דלמא מחיל לא הוי ספק השקול דיותר נוטה שלא מחל אם הי' האמת אתו וליכא רק ספק אחד דלמא הודה ושפיר זכה התופס אבל ז"א דע"כ לא קאמרו הפוסקים דשתיקה לא הוי כמחילה וגם מחילה הוא טענה גרוע רק היכי שיש לו בודאי בממון כמו בבעל חוב שבודאי מגיע לו החוב וכמו כן בטוענו חיטין והודה לו בשעורין לפי דברי שניהם מגיע לו עכ"פ דמי שעורין שיש בכלל מאתים מנה וא"כ החיוב ודאי לא אמרינן כששתק מחל חוב שלו וכן מורה להמעיין בלשון הש"ך משא"כ הכא בשלמא לשיטת הר"אש ונ"י דאמרינן אנן סהדי שיש לכל אחד מחצה בטלית ויש לו מחצה בודאי לא הוי השתיקה מחילה אבל לשיטת הר"ן דלא אמרינן אנן סהדי כמש"ל דאתי ספק הודאה מוציא מדי ספק שפיר י"ל דאולי מחל דעכ"פ הוא ספק ואף אי נאמר דסוברים דמ"מ לא הוי ספק השקול דיותר נוטה שלא מחל אם הי' האמת אתו רק שהודה שזהו דרך בני אדם שלא לגזול דבר שהוא של חבירו מ"מ הכא כיון שהי' חייב שבועה כמ"ש רש"י ונ"י שאבעי' הוא שתקפה אחד בפנינו קודם שנשבע יש לומר שמחל לפטור מעונש שבועה אפי' משבועת אמת דמ"ש הרמב"ם בפרק י"א משבועות ששבועת אמת מצוה הוא חולק עליו הרמב"ן בספר המצות בהרבה ראיות מש"ס וכן משמעות רוב הפוסקים דלא אשתמיט חד מנייהו לכתוב כן וא"כ הדק"ל לכן נראה דמוכח מכאן דר"ן ומוהרי"א זלה"ה סוברים כמ"ש הש"כ בח"מ סוף סימן צ"א דבממון לא אזלינן בתר ספק ספיקא כלל אפי' היכי דליכא חזקה המסייע למוחזק רק מעלת התפיסה לבד ל"מ ס"ס וא"ש וק"ל:

פרט ו

יבואר חקירה היכי שפסקו הב"ד שיחלוקו הטלית שאוחזין כו וישבעו וקיימו הפס"ד ונשבעו או שמחלו השבועה ז"לז ואח"כ תקפה אחד בפנינו ושתק ואח"כ צוה אי גם בכה"ג שייך אבעי' דר' זירא:

ט רבינו הגדול רש"י זלה"ה במס' בבא מציעא פי' באבעי' דר' זירא וז"ל תקפה אחד בפנינו הוציאה מיד חבירו בחזקה והרי הוא כולה בידו קודם שנשבעו עכ"ל ויש לחקור הא הוי מצי לפרושי האבעי' אפי' אם כבר נשבעו או שמחלו השבועה זה לזה (וכעין דמוקי רבו של שיטה מקובצת בדף י"ט ע"ב ד"ה ואמרינן) וקודם חלוקה תקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח אם הודה בשתיקה דאם שתק מתחילה ועד סוף הוי כהודאה והיכי דהודה שנשבע לשקר הוי הודאה להפסיד ממון דאף דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע מ"מ נאמן על עצמו להפסיד ממון כי רבו הפוסקים החולקים על ראב"ד כמ"ש הר"ן בכתובת דף ע"ב ע"א כמו שאם הודה שנשבע לשקר הוי הודאה ה"ה כששותק מתחילה ועד סוף הוי הודאה וממילא שייך האבעי' כששתק ולבסוף צווח אי הודה או דסמך על האמתלא דקסבר הא חזי לי' רבנן והמעיין בלשון רמב"ם וש"ע סימן קל"ח ס"ו משמע ג"כ שמיירי קודם שנשבעו וגם בדברי הטור אף ששינה קצת מ"מ פשטא דמילתא מורה כנ"ל:

ולכאורה יש לומר בכה"ג היכי דשתק ולבסוף צווח נאמן לומר שלא הודה וסמך על אמתלא כיון דיש לכל ישראל חזקת כשרות אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן שנשבעין לשקר ומסתמא מה ששתק מעיקרא לא הודה (ועיין בדף ב' ע"ב דאי' שם דלא הוי שבועת שוא) ולפ"ז יש לומר בכה"ג אפי' בשתק מתחילה ועד סוף לא הוי הודאה אף דמן הסתם הוי שתיקה כהודאה דיש הוכחה מדשתיק הודה מ"מ בכה"ג יש הוכחה להיפך דלא הודה כיון דחזקה בכל מקום הוא כודאי וע"י חזקת כשרות שיש לו מוכח שלא הודה רק שלא חשש בתקיפתו כיון שכבר נשבע וזכה בחלקו כ"ע יודעים ששלו חטף מיהו אי נימא דשתיקה הוי במחילה אף אמנם שלא שייך שתיקה כהודאה שטענת חבירו אמת כיון שנשבע איכא חזקת כשרות מסתמא לא הודה מ"מ שייך לומר כיון ששתק והניח לחבירו לתפוס מחל לו הטלית והו"מ רש"י וסיעתו לפרש אבעי' אפי' לאחר שנשבע ואולם לעיל בפרט ה' כתבתי שיש לומר דשתיקה לא הוי כמחילה כמ"ש שם הטעם וא"ש מה שדייקו הפוסקים הנ"ל וכתבו קודם שנשבעו:

ברם ראיתי בש"ות מהור"ם פאדווי סימן מ' שחקר בזה אי שתיקה הוי כמחילה והעלה אפי' בחפץ שהוא ודאי שלו ורואה שחבירו תקף ממנו דהיזק נעשה מיד בשעת תקיפה ושתק מוכח שמחל יע"ש א"כ בשתק מתחילה ועד סוף הוי השתיק' מחילה דבכה"ג אינו משים עצמו רשע ואכתי שייך האבעי' גם לאחר שנשבעו היכי ששתק ולבסוף צווח וקשה על רש"י וסיעתו אמאי נקיט דווקא קודם שנשבעו ואי משום דאי' בש"ס מדשתיק אדויי אודי לי' ליכא קפידא כי כיו"ב אי' בש"ס הודאת בעל דין כמאה עדים וכתב בש"ות תשב"ץ ומוהריב"ל סוף כלל ג' שנותן לו בתורת מתנה ואפ"ה נזכר לשון הודאה והיינו שמודה ששייך לחבירו כי מחל לו ואפשר לומר דרש"י ורמב"ם סוברים הפי' בש"ס כמ"ש בפרטים הקודמים בשם הר"ן דעיקר אבעי' אי ספק הודאה מוציא מידי ספק כיון דלא הוי אנן סהדי שכל אחד יש לו פלגא וזהו דוקא קודם שנשבעו אבל לאחר שנשבעו אף ששתק כיון שלבסוף צווח ל"מ תפיסה כיון דע"י שבועה זכה כל אחד בפלגא דאנן סהדי שכל אחד נשבע אמת כי אימור תרווייהו בהדדי אגבוהו כדאי' בדף ב' ע"ב ואין ספק הודאה מוציא מידי ודאי ועוד יש לומר לפמ"ש לעיל בפרט ד' היכי דיש ספק אי מחל הוי דברים שבלב כיון דלא מוכח וא"כ בשלמא היכי שלא נשבעו שפיר יש לומר לצד אחד של בעל האבעי' לפי דברי הר"ן דהוי ספק הודאה ולא מוכח לכל כוונתו מ"מ לא הוי דברים שבלב כי לענין הודאה לא איכפת לן אי הוי בלב, אבל כשנשבעו אי אפשר לומר דשתיקה הוי הודאה רק שמחל ממילא אפי' לצד דאמרינן דהודה כיון דהוי ספק הודאה אולי הודה ואף לפי דברי הר"ן אולי סמך על אמתלא דחזי לי' רבנן לא מהני דהוי דברים שבלב שאינו מוכח לכל דלא מהני מחילה בלב בכה"ג דאשתני דין מחילה בלב מדין הודאה בלב וא"ש אך קשה לשיטת הר"אש ונ"י שפי' להדיא בכוונת ר' זירא שהספק הוא אי ודאי הודה ונמוקי יוסף כתב להדי' קודם שנשבעו ונסתר תי' הנ"ל והדק"ל הא הו"מ לפרש אפי' אחר שנשבעו והאמת שר"אש וטור ברמזים ס"ק י"א לא כתבו כלשון רש"י וי"ל שבכיון שינו הלשון אבל הוא דוחק דכל כי האי הו"ל לפרושי ועכ"פ קשה על הנמוקי יוסף:

אמנם ראיתי בש"ות מוהרימ"ט ספר א' סימן קי"ד דף ע"ט בסופו שמחלק היכי שמחזיק בשל חבירו בדבר ברור שהוא של חבירו אין שתיקה וסבלנות ראי' שהודה לו משא"כ בדבר שיכול לומר אין שקלי ודידי שקלי אין אדם עשוי לשתוק ואם שתק הוי הודאה גמורה דפח"ח וראוין למי שאמרן ועיין בסוף סימן ק"ו (ואפשר גם הש"ך בסי' פ"א ס"ק ט' כיון לחילוק הלז אך תמהני דא"כ הו"ל להביא דבריו כי משנתו שגור בפיו וגם משמעות לשונו שם לא מורה כן רק שמחלק היכי דחוב ודאי לא אמרינן שתיקה הוי כמחילה והיכי דאיכא ספק אי חייב הוי שתיקה כהודאה וכן הבין הא"ות שם ס"ק ט' ועיין ש"ות מוהר"א ששון סימן קנ"ב וא"ות סימן פ"א ס"ק ט') וא"כ י"ל לכן דייקו הפוסקים הנ"ל קודם שנשבעו דוקא בכה"ג כיון שחבירו טוען כולה שלי ועל זה הם מדיינים בשתק מתחילה ועד סוף הוי ודאי הודאה והיכי דלבסוף צווח קמבעי' אבל היכי שכבר נשבעו כיון שברור שהוא שלו לגמרי שכבר זכה כל אחד במחצה דע"י שבועה מוחזק לנו שכל אחד נשבע אמת מכח חזקת כשרות אזי אין השתיקה ראי' במה שהניח לתפוס לחבירו כי לא איכפת לי' למחות כיון שהכל יודעים ששלו הוא נוטל וכסברת הר"י טראני הנ"ל ואכתי יש לפקפק קצת כיון דמתחילה הי' מדיינים על זה יש לומר דהוי הודאה וצ"ע היטב בכל זה:

י וראיתי בס' קצות החושן בסי' קל"ח ס"ק א' שהביא דברי רש"י הנ"ל וכתב ע"ז וז"ל ומדכתב קודם שנשבעו משמע דלא אמרינן שתיקה כהודאה אלא קודם שבועה דעדיין בספיקא הוא דמי יימר דמשתבע והוי לי' כאומר איני נשבע דאין יכול לחזור בו ועיין בסימן כ"ב סעיף ב' אבל אחר שנשבע דאז כבר זכה בחצי לא אמרינן אדויי' אודי לי' ואפי' שתק מתחילה ועד סוף לא אמרינן שתיקה כהודאה כו' ולפי זה נראה היכי שהביא עדים שחצי' שלו מהני אפי' בשתק מתחילה ועד סוף כיון דלא אמרינן שתיקה כהודאה בגוף הממון אלא דהוי כאומר איני נשבע וכיון דאתי סהדותא ליכא ספיקא ועדיף מנשבע דתו לא אמרינן שתיקה כהודאה יע"ש ולפי דבריו רש"י חולק על תשובת הר"אש המובא שם בש"ע סעיף ו' בשתק מתחילה ועד סוף דהוי הודאה גמורה ואפי' כשמביא עדים לא מהני ולענ"ד אחרי המחילה מכבוד תורתו דבריו אין להם שחר בכוונת רש"י במ"ש שחולק על הר"אש דלפי דבריו שהבין דלא הוי כהודאה רק בא מר איני נשבע ומדמי לסימן כ"ב סעיף ב' מאי קמבעי' לש"ס בשתק ולבסוף צווח הא לפמ"ש בפרט א' לכל הפירושים צווח קודם שיצא מבית דין בכה"ג אפי' לשיטת רש"י המובא בתוס' במס' בבא מציעא דף ל"ד ע"ב ד"ה וחזר ובש"ע שם סעיף ב' בהגהות רמ"א כשאומר איני נשבע אין יכול לחזור היינו כשיצא חוץ לבית דין דזהו גמר דין אבל כל זמן שהוא בב"ד יכול לחזור וא"כ מאי קמבעי' לר' זירא הא אפי' הי' הודאה דלא סמכינן על אמתלא דחזי לי' רבנן הא חזר עכשיו כיון שצווח ולא גרע מחזרה ומכ"ש לשיטת החולקים דאפי' יצא מביא דין יוכל לחזור ואפי' לשיטת הר"ן ונמוקי יוסף שכתבו בשיטת רש"י הובא בסמ"ע שם ס"ק כ"ב דאפי' לא יצאו מבית דין כשאין עסוקין באותו ענין הוי כגמר דין ואין יכול לחזור וא"כ יח לומר האבעי' הוא שצווח כשפסקו מאותו ענין וקודם שיצאו מבית דין מ"מ זה אינו חדא דסתמא קתני ותו דכתבתי בפרט א' דנראה לומר דאם צווח כשפסקו מענין שעסקו הוי כשתק מתחילה ועד סוף כיון שכבר גמרו הענין שלהם אשר מדיינים על הטלית והתחילו לעסוק בענין אחר הוי כיצאו מבית דין ובע"כ מיירי האבעי' שעדיין עסוקין באותו ענין וממילא יכול לחזור ואולם באמת נידון דידן לא דמי כלל להאי דסי' כ"ב דאפי' החולקים על רש"י מודו דהיכי שהחפץ הוא ביד חבירו ואינו מחוסר מעשה כלל אין יכול לחזור אחר כדי דיבור דמחילה והודאה יש להם דין אחד וכמו דקיי"ל בסימן פ"א סכ"ב שאין יכול לחזור אחר כדי דיבור ה"ה במחילה וכן בטענו חיטים והודה בשעורים לפו"ס שהוא מטעם מחילה אין יכול לחזור לאחר כדי דיבור והתם שאני דוקא בנשבע ונפטר כשאינו רוצה לישבע ואמר הריני משלם כיון שצריך עכ"פ מעשה תשלומין נחלקו אם יכול לחזור ולקצת פוסקים לא הוי מחוסר מעשה עיין ש"ך סי' כ"ב ס"ק ח"י אבל בנשבע ונוטל כשאומר אינו נשבע הוי גמר דין ואין יכול לחזור כיון שאינו מחוסר מעשה וא"כ לשיטת רב אלפס בשעריו בשער ב' דשבועת אוחזין הוי מנשבעים ונוטלים כשאומר איני נשבע ואינו רוצה ליטול וכשהוא ביד חבירו כנידון דידן שתקפה בפנינו אין יכול לחזור לאחר כדי דיבור ואפי' לפמ"ש הר"אש במס' סנהדרין דף כ"ד ע"ב סימן ה' וש"ע סימן כ"ב סעיף א' שאפי' במחול לך יכול לחזור קודם גמר דין ודלא כהגהות אשר"י שמסופק בזה היינו התם במחול לך לענין קיבל עליו קרוב או פסול שמחוסר עדיין גמר דין (וגם בזה כתב נמוקי יוסף שלא אמר לשון מחילה גמורה) אבל היכי שנשבע ונוטל אומר למוחזק אני מוחל לך בלא שום שבועה שאינו רוצה לישבע אין יכול לחזור אחר כדי דיבור והיינו דאי' בש"ס ופוסקים בסנהדרין דף כ"ד ע"א בנשבע ונוטל שאמר לנתבע השבע בחיי' ראשך והפטר בזה נחלקו אי סגי בקבלה לבד וכשיצאו חוץ לב"ד סגי או שישבע בחיי ראשו כמ"ש סמ"ע ס"ק י"ז ולא כתבו הדין היכי שאמר הנשבע ונוטל אני מוחל לך התביעה לגמרי בלי שום הדרת ראש אע"כ דוקא בכה"ג שמחוסר עדיין מעשה יש לומר כנ"ל אבל היכי שלא מחוסר מעשה מיד כשמוחל התביעה שאמר איני רוצה לישבע וליטול הוי מחילה ואין יכול לחזור לאחר כדי דיבור וזהו פשוט וברור וא"כ בנידון דידן הענין הוא כך השתיקה הוי כאומר איני נשבע ומוחל לו הטלית בעבור שלא חפץ לישבע ובכה"ג כיון דאינו מחוסר מעשה אין יכול לחזור לאחר כדי דיבור ול"ד כלל לסי' כ"ב וכן מוכרח לומר לפי דבריו דהכא הוי. כמחול לך דאל"כ תיקשי קו' הנ"ל וממילא בכה"ג אף דבאו עדים אחר כך שהוא שלו מהני מחילה וכדאי' להדי' בסימן פ"א סעיף כ' בסמ"ע ס"ק מ"ו בהא דכתב מחבר המודה לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ואחר כך נתברר הדבר שטעה לאו הודאה הוא דאי לא הי' בחזקת שחייב לו אע"ג דנתברר שאינו חייב צריך לשלם דאמרינן במתנה גמורה שעבוד נפשי' יע"ש וה"ה כיון דאמרינן דשתיקה הוי כמחל כששותק מתחילה ועד סוף דהוי כאומר אינו נשבע ומוחל לך הטלית שפיר כתב הר"אש אף שמביא עדים אח"כ לא מהני דמה בכך שנתברר שהי' שלו הא מוחל אף שיודע שהאמת אתו ושפיר י"ל אפי' לרש"י הדין כמ"ש הר"אש ואין לומר כיון שבאו עדים ואין צריך לישבע יש לומר דלא מחל אדעתא דהכי דהוי מחילה בטעות כי לא מחל רק משום שבועה דזה אינו להמעיין בח"מ סי' כ"ה סעיף ה' בהג"ה היכי שגילה דעתו שעושה פשרה משום שבועה ואח"כ נתוודע שלא הי' מגיע לו שבועה הוי קנין בטעות וחוזר הרי דדוקא התם מוכח להדי' ע"י גילוי דעת אבל הכא משתיקתו לא מוכח דמחל משום שבועה דלמא מחל הטלית בכל אופן כי אין רצונו לילך עמו בדינא ודיינא ולא הוי בירור מחילה בטעות כי מוכח בש"ס ופוסקים שם דלא הוי מחילה בטעות כי אם היכי שברור הדבר שהי' בטעות (ועיין בהר"אש ב"מ דף ס"ו ע"ב ותשובת ריב"ש סימן של"ה) וא"כ דברי הר"אש ברורין:

פרט ז

יבואר לפסק הלכה באבעי' דר' זירא בשתק ולבסוף צווח. וגם לפו"ס דתפיסה ל"מ נגד חזקת מרא קמא רק כשטוען ברי אי בעינן שברי יהי' על גוף הספק שיש לנו או דמהני על גוף הענין:

י דע דכל הפוסקים פסקו באבעי' הנ"ל דלא מפקינן מיד התופס כמ"ש הרי"ף ור"אש ורמב"ם בפרק ט' מהלכות טוען הלכה י"ב וטוש"ע חושן משפט סימן קל"ח סעיף ו' ואולם נחלקו בטעמא דהאי מילתא הר"אש כתב וז"ל ובעיין לא איפשטא וכיון דלא איפשטא לא מפקינן מיד התוקף ע"ש ובכוונת הרמב"ם נבוך המגיד משנה שכתב שם וז"ל ולא איפשטא אבעי' ולכן כתב רבינו שאין מוציאין אותו מיד זה שתפסה כיון שהדבר ספק ועוד שאמר שם אם תמצי לומר תקפה אחד בפנינו אין מוציאין איתו מידו ודרך רבינו לפסוק כאת"ל יע"ש ועיין בלח"מ שם וא"כ משמע לפי זה דרמב"ם סובר בשתק ולבסוף צווח ודאי אודי לי' אך לשון רמב"ם שכתב ה"ז כמודה לו משמע קצת כמ"ש הב"ח דלא הוי ודאי הודאה ואפשר אף דנפשט האבעי' הבין הרמב"ם בפי' האבעי' כמ"ש הר"ן הבאתי בפרט ג' שהוי ספק הודאה רק דנפשט דלא הוי אנן סהדי ואתי ספק ומוציא מידי ספק ויש ליישב בזה כוונת המ"מ שדבריו תמוהין כמ"ש הלחם משנה ודרישה ופרישה ובהנ"ל מובן וכן מצאתי בספר קצות החושן שכתב כן והנאני ובגוף הכלל דהלכה כאת"ל עיין במס' נדרים דף ז' ע"א ובר"ן ובמס' קידושין דף ז' ע"ב ובית יוסף בחושן משפט סימן שמ"ו ובס' בית שמואל אבן העזר סימן קכ"ב ס"ק ז' ובסימן קל"ז ס"ק ו' ומכאן מוכח מה שנחלקו בכוונת הר"אש שוב ראיתי בספר שערי המלך בפרק ב' מאישות הלכה י' שהאריך מאוד בהאי כללא ולא הניח מקום להתגדר ואי לא דייקינן בלשון כמודה שכתב הרמב"ם שפיר יש לומר כמ"ש הר"אש דאבעי' דר' זירא אי הוי ודאי הודאה וכיון דנפשט בע"כ הוי ודאי הודאה ונ"מ טובא בדין שכתב הר"אש המובא בטוש"ע היכי דהביא התובע עדים דאי הוי ודאי הודאה לא מהני העדים דהודאתו עדיף מעדים ואי הוי ספק הודאה יש פנים לכאן ולכאן וכמו שיבואר לקמן בס"ז:

והנה הב"ח כתב בסימן קל"ח כיון דרמב"ם וטור וש"ע כתבו הטעם כיון ששתק מתחלה ה"ז כמודה לו הכוונה אע"ג דאינו הודאה גמורה דהא מספקא לן מ"מ דינו כהודאה לענין זה שאין מוציאין מיד התוקף יע"ש וקשה לי לפי דעת רוב הפוסקים הסוברים בהא דאי' בש"ס אנן סהדי מאי דתפיס האי דידי' הוא כו' נאמרה בדקדוק ולית להו סברת הר"ן הנזכר בפרט ג' כי הר"ן הוא יחיד בדבר זה שכתב כן להדיא וכפי הנראה לי גם מהרי"א ז"ל סובר כוותי' ושאר פוסקים הראשונים לא הזכירו חידוש שחידש הר"ן והמעיין בדבריהם יראה להדי' שסוברים כר"אש ונ"י וסיעתם בפי' הש"ס כפשטות הענין וסוברים דכל אחד מוחזק בחצי ושבועה הוא רק מדרבנן כדי שלא יהי' כל אחד תוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא וא"כ לפי מאי דסוברים רוב פוסקים דתקפו כהן מוציאין אותו מידו דתפיסה מספיקא לא מהני נגד חזקת מרא קמא כמ"ש בטוש"ע יורה דיעה סימן שט"ו ס"א וש"ך בספר תקפו כהן סימן א' וב' זולת רמב"ם וקצת פוסקים הסוברים שאין מוציאין וכבר כתבו הטעם וכמ"ש בר"אש סימן י"ג משום שיש לבעלים חזקת מרא קמא הכא נמי כיון שיש לנתפס חזקת מרא קמא בטלית על חצי' שמצא כיון דאתי לידי' בהיתרא דמה לי קנה או מצא ועד כאן לא כתבו תוס' במס' כתובת דף ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר ושיטה מקובצת בשם רמב"ן וש"פ דמוצא מציאה לא מיקרי מוחזק היכי שאנו דנין נגד האובד משא"כ היכא שבודאי שייך להמוצאים כיון שמן התורה איכא אנן סהדי שיש לכל אחד חצי' וזכו בדין יש לכל אחד חמ"ק על פלגא וכן מבואר למעיין בפוסקים לחולקים על סברת הר"ן הנ"ל שכן הוא ותפיסה שתופס עכשיו הוא מספק דאולי אודי לי' דאין יכול לטעון טענת ברי שאודי לי' כיון שיש לבית דין ספק הגם שטוען ברי שהוא שלו לגמרי מ"מ על זה אינו נאמן ונגד הספק מאנו מסופקים אם הודה לו אין יכול לטעון ברי ולא דמי למ"ש תוס' בכתובת דף כ' ע"א ד"ה ואוקי דהתם נגד הספק שאנו מסופקים אם עידי השטר פסולין טוען טענת ברי משא"כ הכי נגד הספק שאנו מסופקים אם אדויי אודי לי' אין יכול לטעון טענת ברי וטענת ברי שהטלית שלו לא מהני ומדוע סוברים כל הפוסקים דמהני תפיסתו ואף אם נדחוק ונימא דמ"מ כיון שטוען ברי על הטלית מהני תפיסתו מ"מ קשה לרבינו יונה המובא בהרא"ש ובטח"מ סימן מ"ו וכן משמע דעת תוס' לאינך תירוצים שתירצו שם ובסוגי' כאן ד"ה פוטר דתפיסה לאחר שנולד הספק לא מהני אפי' כשטוען ברי וכמ"ש הש"ך בספר תקפו כהן בסימן ד"י ואמאי מהני תפיסה ודוחק לומר דלית להו הך פסקא וסוברים דבאמת בנידון דידן מוציאין מידו דחידוש כזה הו"ל לאחרונים זלה"ה לבאר וצריך לומר דרבינו יונה וסיעתו סוברים דאם תמצי לומר נפשוט דהוי ודאי הודאה וכפי' הר"אש באבעי' דר' זירא:

אמנם שוב ראיתי דאכתי קשה דהנה בסברא הנ"ל בטענת ברי שבעינן שברי יהי' על הספק שדנין אז מהני התפיסה הייתי נבוך קצת ואחר כך מצאתי לי רב תנא דמסייע והוא רבינו בעל הש"ך בספרו תקפו כהן בסימן ט"ז במה שכתב הטור חושן משפט סימן שפ"ח גבי מסור דמבעי' לן אי נשבע הנמסר ונוטל ולא איפשט כתב בשם הרמב"ם זלה"ה שאם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע ומחזיק מה שבידו ולדעת אביו הרא"ש זלה"ה כיון דהוי ספיקא דדינא לא מהני תפיסה דהרא"ש סובר במס' ב"ק דף ח"י דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא וממה הש"ך מנלן לטור כן הא ברא"ש מבואר היכי שטוען ברי מהני תפיסה אפי' כשתפס בפני עדים ותירץ דשאני ספק שבשטר או בעדות שעל השטר דתרי ותרי דמהני טענת ברי דידי' כיון שהוא טוען ברי על ספק שבשטר גופי' אבל הכא לא מהני טענת ברי כיון שתפס בעדים מחוייב להחזיר והוי כאילו הי' ביד הראשון רק שבא לזכות מכח ספיקא דדינא ובספיקא דדינא לא מהני תפיסה יע"ש הרי שכתב להדי' כסברא הנ"ל היכי דאין הברי על הספק שנולד לא מהני תפיסה וא"כ קשה על הר"אש לשיטתו דבשמעתין כתב וז"ל מי אמרינן מדאישתק ודאי אדויי אודי לי' יע"ש ומדהוסיף תיבת ודאי בע"כ לית לי' פי' הר"ן הנזכר בפרט ג' דסובר דספק הודאה מוציא מידי ספק דלא הוי אכן סהדי שכל אחד יש לו פלגא והוא זלה"ה סובר דהוי אנן סהדי ודברי הש"ס נאמרו בדקדוק ולכן בעינן שיהי' ודאי הודאה וא"כ יש לכל אחד חזקת ממון על פלגא מכח אנן סהדי ויש להנתפס חזקת מרא קמא על פלגא דקודם שתפסו הי' מוחזק במחצה ורא"ש כתב שם דאבעי' לא איפשטא וכיון דתפס לא מפקינן מיני' קשה הא לשיטת הר"אש תפיסה לא מהני בספיקא דדינא נגד חזקת מרא קמא ואמאי מהני תפיסתו דאי אפשר לומר משום שטוען ברי הא לר"אש בעינן שברי יהי' על הספק שאנו דנין ול"מ תפיסה אף שטוען ברי על גוף הענין ונראה לענ"ד דהנה תוס' בסוגין וכ"כ הר"אש במס' כתובות דף כ' ע"א כתבו וז"ל והא דמהני תפיסה כו' מיירי בתפס קודם שנולד הספק אי נמי שאני הכא שטוען ברי יע"ש מוכח היכי שתפס קודם שנולד הספק מהני אפי בטוען שמא והנה המעיין בכללי תפיסה בקמאי ובתראי זלה"ה ובספר תקפו כהן יראה בספיקא דדינא אימת מיקרי נולד הספק יש צדדים לכאן ולכאן דיש לומר משעה שנסתפקו חכמי התלמוד או משעה שנעשה מעשה הגורם להסתפק או משעה שבאו בית דין לדון על הספק וא"כ בנידון דידן אי נימא שהספק מתחיל משעה שבאו ב"ד לעיין בדין הנתהווה בתקיפה הוי קודם שנולד הספק ואפי' אם מתחיל בשעת מעשה מ"מ לא הוו התפיסה אחר שנולד הספק כי התפיסה והספק אם הודה בא בבת אחת דע"י התפיסה בא הספק ועכ"פ לא הוי אחר שנולד הספק ויותר יש לומר דהוי תפיסה קודם שנולד דהספק אם הודה או לא מתחיל משעה שצווח אחר כך אם הוכיח סופו על תחילתו וכבר הי' תפס כי פרשתי בפרט א' בשם ה"המ ונמוקי יוסף שצווח לאחר תקיפה וא"ש ולק"מ אך קשה לפמ"ש הש"ך בספר תקפו הכן סימן ז' דבספיקא דדינא הוי לעולם התפיסה אחר שנולד הספק כי הספק נולד בשעת חתימת הש"ס ומה בכך שמעשה לא אירע אלא עתה הרי במעשה אין כאן ספק והספק של הדין נולד כבר יע"ש ואפשר לומר דהכא מודה הש"ך כיון שהספק של חכמי הש"ס הוא במעשה אם הודה או לא מתחיל הספק משעת מעשה ודוקא היכי שאין הספק במעשה היאך הי' רק בדין לחוד כמו במזיק ומסור שהספק הוא בדין לבד אבל הכא הספק הוא במעשה אם הודה או לא אפשר דהספק מתחיל רק עכשיו משעה שבא המעשה מיהו צ"ע אי סברא זו מוסכמת בכל המקומות ויבואר באי"ה בכללי תפיסה מיהו דאיתי בספר אורים ותומים בס"ק מ"ג דף ל"ו בכללי תפיסה שהשיג על הש"ך וכתב שהספק מתחיל רק משעת מעשה ונידון שאנו דנין עליה וא"ש בפשיטות ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו ולא כתבתי רק רמזים והערות לברר הסוגי':

פרט ח

יבואר לדידן דקיי"ל בשתק ואח"כ צוח דמהני תפיסתו אי כשמביא אח"כ הנתפס עדים אי יכול להוציא דאי הוי ודאי הודאה עדיף מעדים:

יא בטור חושן משפט סימן קל"ח כתב וז"ל הי' שניהם אדוקים ותקפה אחד בפנינו וצווח לא איבד זכותו שתק הרי הודה לו שהי' שלו ואיבד זכותו ואפי' שתק מתחילה ואח"כ צווח הוי כהודאה כיון ששתק מתחילה והי' אומר א"א הר"אש זלה"ה שאפי' אם יבוא עדים אחר כך שהוא שלו לא מהני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי יע"ש ובש"ע שם הביא רמ"א דיעה בשם יש אומרים, והבין הב"ח בכוונת רמ"א שסובר בכוונת הר"אש וטור אפי' בשתק ולבסוף צווח לא מהני עדים ותמה על זה דר"אש לא כתב כן רק בשתק מתחילה ועד סוף דהוי הודאה גמורה וכמאה עדים דמי דבשתיקה זו שהוא הודאה פוסל כל עדים המעידים שהוא שלו וכמ"ש רבינו יונה הובא בטור סימן קמ"ו אבל היכי דשתק ולבסוף צווח דמשום ספיקא אין מוציאין מיד התוקף דלא ידעינן אי אודי התם ודאי אם מביא עדים אחר כך אגלי מילתא למפרע הא דשתיק מעיקרא לאו משום דאודי לי' דהא אית לי' עדים שהוא שלו אלא סבר הא קא חזי לי' רבנן והש"ך שם בס"ק ח' כתב טעם לדברי רמ"א לכן בשתק ולבסוף צווח לא מהני עדים כיון דהאי דתפיס מצי למימר אדויי אודי לי' א"כ מה שמביא עדים לא יועיל דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי יע"ש ולכאורה דבריו תמוהין מאד כיון שאין יכול לטעון שודאי הודה לו דהא עכ"פ ספק לפנינו בדין וכיון דמחצה הוא ודאי של חבירו ע"י עדים אין ספק הודאה מוציא מידי ודאי עדים וכמו דאי' בש"ס בכמה דוכתי אין ספק מוציא מידי ודאי בין אם מביא עדים על המחצה או על כל הטלית אמאי אין מוציאין מיד התופס כיון דהוא דק ספק הודאה ודוקא ודאי הודאת בעל דין עדיף מעדים ולא ספק הודאה, ונלענ"ד לומר דש"ך אזיל לשיטתו שכתב בספר תקפו כהן בסימן ו' טעם לפוסקים הסוברים דתפיסה בספק בכור לא מהני תפיסה ובספיקא דדינא מהני תפיסה דהתם לא תלי' בסברא כלל ואי אפשר בשום פנים לומר שהוא בגדר ודאי אבל בספיקא דדינא אף שהוא אבעי' דלא איפשטא ואפי' בתיקו כיון דתלי' בסברא יכול לומר קים לי כהאי סברא יע"ש ולכאורה מוכרח סברא זו דהא כפי הבנת רוב הפוסקים מסתימת דבריהם נראה שהבינו אפי' היכי דלית לי' עדים כלל איכא אנן סהדי מאי דתפיס כל אחד דידי' הוא והיינו על פלגא כמשמעות לשון הש"ס ול"ל סברת הר"ן ואפ"ה סוברים דמהני תפיסתו מספק ולכן סובר הש"ך דה"ה כשיש עדים על הטלית כולו או על המחצה מהני תפיסתו והטעם נראה דהש"ך מפרש האבעי' כמ"ש הר"אש והר"ן דאבעי' הוא בשתק ולבסוף צווח אי הוי ודאי הודאה או דלא הודה ולית לי' סברת הר"ן דהוי ספק הודאה דסובר אם הי' רק ספק הודאה ל"מ התפיסה להוציא מחזקת מרא קמא כיון דאנן סהדי שכל אחד יש לו מחצה אין ספק מוציא מידי ודאי רק שאבעי' הוא אי הוי ודאי הודאה ולכן אף דלא איפשטא האבעי' יוכל לומר קים לי כאותו צד שהוא ודאי הודאה ולאחר העיון מצאתי ראיתי שכונתי בזה לדעת הגדול אאמ"ו הגאון המפורסם נרו יאיר בש"ות שמן רקח חלק ראשון סימן ע"ד שכתב כן ודפח"ח והנאני ושפיר כתב הש"ך כיון שטוען קים לי דודאי הודה לא מהני האנן סהדי דהודאתו עדיף מעדים דמה"ט מהני תפיסה על פלגא של חבירו אף דאיכא אנן סהדי מה"ט מהני תפיסתו אפי' אם יש לו עדים גמורים על כל הטלית או על המחצה אך לא הבנתי דהא הש"ך כתב כן בדעת הר"אש והר"אש סובר דתפיסה לא מהני בספוקא דדינא דמדמי לספק בכור כמ"ש בב"ק דף ח"י ובע"כ לית לי, סברת הש"ך הנ"ל ואולי הש"ך כתב כן לדינא רק לשונו לא משמע כן וצ"ע לענ"ד להבין היטב כונת הש"ך ובעיקר הדין כראה כמ"ש בקצ"הח ותלי' בשיטות הנאמרים למעלה לפמ"ש הר"ן דאבעי' הוא אי הוי אנן סהדי על פלגא וכיון דאבעי' לא אפשטא מהני תפיסה כיון דיש ספק בזה גופא אי איכא עדים על פלגא ויוכל לומר קים לי כאותו צד של אבעי' דלא הוי אנן סהדי ומהני תפיסתו כי ספק הודאה מוציא מידי ספק חזקה אבל כשמביא עדים שודאי החפץ שלו לא מצי לומר קים לי דהא לכל צדדי האבעי' לא הוי ודאי הודאה רק ספק הודאה ואין ספק הודאה מוציא מידי ודאי עדים, וא"כ נראה מה דנחלקו הב"ח וש"כ תלי' בפי' האבעי' אי נימא כפי' הר"אש וסיעתו דאבעי' קאי אי הוי ודאי הודאה שפיר יכול לטעון קים לי כחלק האבעי' דהוי ודאי הודאה ואתי ודאי הודאה ועדיף מעדים ואי אפשר להוציא מתפיסתו אבל להר"ן דלעולם הוי ספק הודאה לא מהני תפיסתו מספק הודאה נגד ודאי עדים עיין בקצ"הח שלא כתב כן ממש רק אנן הוספנו ע"פי דברינו לבאר כן דוק ותשכח מיהו בגוף סברת הש"ך שכתב שיכול לטעון קים לי באבעי' דלא איפשטא תמוה מאד כמ"ש בספר אורים ותומים ויבואר בס"ד בכללי תפיסה ומה שהקשה הטו"ז על הר"אש כבר האריך אאמ"ו הגאון נרו יאיר בספרו שמן רקח סימן הנ"ל ולא הניח מקום להתגדר והמעיין היטב יראה כי דברי פי חכם חן:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה