שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ב
יבואר דין הודאה שאינו ממין הטענה ובו ז פרטים
פרט א
יבואר מקורו וטעמים הנאמרים בדברי קמאי זלה"ה:
א גרסינן במס' שבועות דף ל"ח במתניתן טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור ור' גמליאל מחייב, ואתמר בב"ק דף ל"ה ע"ב בשם רבה ב"נ טענו חיטין וכו' ואמרינן מאי קמ"ל תנינא ומשני אי מהתם ה"א פטור מדמי חיטין וחייב בדמי שעורין קמ"ל דפטור לגמרי וכן פסקו כל הפוסקים כמבואר בש"ע סי' פ"ח ונאמרו ונשנו כמה שיטות בטעמא דרבה בר נתן:
שיטה א שיטת רש"י ותוס' בב"ק שם, רש"י כתב בד"ה פטו' וז"ל פטו' אף מדמי שעורין דהא אמר לי' תובע לאו שעורין יהבי לך ואחולי מחיל גבך יע"ש, ותוס' ד"ה לימא כתב וז"ל דסברא הוא שיהי' פטור כיון שהוד' לו שאין חייב לו שעורין ומחל לו עכ"ל נקטו בלשונם תרווייהו הודאה ומחילה, ונרא' כמו שהבינו הסמ"ע סי' פ"ח ס"ק כ"ג ולבוש וב"ח הובא בש"ך ס"ק י"ז דכיון דהודה דאין בידו שעורין ממילא הוי מחילה, ונ"מ לדינא כמ"ש רמ"א בסעי' י"ב אפילו יודע הנתבע שחייב לו שעורין פטור לשלם לו דהוי כאילו מחל לו התובע ובספר גידולי תרומה שער שביעי חלק ב' הלכה י"ח כ' דשמא אפשר גם רש"י כלל בדבריו שני טעמים יחד מדלא כתיב דהא אומר לאו שעורין אית לי גבך אלא לאו שעורין יהבי לך משמע שאומר מעולם לא נתן לו והיינו וודאי הודאה וכוונתו שיש במשמעות התובע שני ענינים שהוא מודה ואומר שלא נתן לו כלום וגם דמחיל ומיושב קושי' ב' של ר"אש עכ"ד, וכן נראה למעיין בש"ך שם ס"ק ט"ז בד"ה עוד שכתב שס"ל לרש"י ותוס' הטעם דמחיל או הודה, ואולם למעיין בר"אש וברי"ו בס' מישרים נתיב ב' ח"ב וכן ביש"ש נראה שהבינו לרש"י ותוס' הטעם משום מחילה לבד, א"כ יש לנו בהבנת רש"י ותוס' ג' דיעות לסמ"ע וסיעתו הטעם משום הודאה וממילא הוי מחילה לג"ת וש"ך הטעם משום דהודה או דמחיל השתיקה מוכח בא' מתרווייהו, ולר"אש ורי"ו הטעם משום מחילה, ולכאורה יש להוכיח כהבנת הסמ"ע וסיעתו דהנה בש"ות מוהרי"ק שורש צ"ד כתב דמחילה לא שייך רק בחוב דמלוה להוצאה ניתנה ולית לי' אלא שעבוד בעלמא אבל גבי פקדון דממונא דאיתא בעיני' הוא צריך שיאמר בלשון מתנ' בלשון מחילה ואע"ג שהפקדון ביד הנפקד מקבל מתנה יע"ש, והובא כן להלכה בש"ע ח"מ סי' רמ"א סעי' ב' ומ"ש רמ"א מעות שחייב לו אבל חפץ וכו' אורחא דמילתא נקיט דמן הסתם מעות ניתן להוצאה וחפץ דרכו להחזיר בעיני' ועיקר החילוק הוא בין מלוה לפקדון, ובתוס' סנהדרין דף ו' ע"א ד"ה צריכה רצו להוכיח דמחילה א"צ קנין מהא דאמרינן טענו חיטין והודה לו בשעורין דפטור משום דמחיל ודחו די"ל משום הודאה, ואח"כ הוכיחו מכמה סוגי' דמחילה א"צ קנין, ובטור ח"מ סי' קפ"ט כ' וז"ל אין המקח מתקיים לקונה אא"כ יקנה לו המקנה, אבל אם היה לו פקדון בידו וכיון לקנות בסכום ידוע שאמר ליתן לו למפקיד לא קנה יע"ש, וכ' בטורי זהב הטעם דלא שייך לומר שיקנה לו רשותו כמ"ש רשב"ם בפ' הספינה דף פ"ה שרשות הנפקד שהחפץ מוכח שם הוי רשות המפקיד, וכן בש"ות מוהר"י טראני חלק א' סי' ס"ה כתב כן בשם אחד מגדולי דורו שרצה לבטל מתנה מטעם זה דחצר של נפקד אינו קונה דהוי רשות המפקיד דמתנה ומקח וממכר שווין דבעינן קנין ומה שדחה מוהרי"ט דראוי לומר חצירו ומתנתו באין כאחד כדאי' במס' גיטין דף ע"ח גיטה וחצירה באין כאחד עמ"ש בס' קצ"הח שם ועיין ש"ך סי' ר"ב ס"ק ג' דלא אמרינן חצירו ומתנתו באין כאחד ועמ"ש פ"י קידושין דף כ"ז ע"א, וא"כ לפ"ז ק' לשיטת רש"י ותוס' הא פשוט למעיין בסוגי' דהאי דינא דטענו חיטין וכו' מיירי בכל גווני בין כשטוען לויתי חיטין ובין כשטוען חיטין הפקדתי אצלך, ולפמ"ש ר"אש ורי"ו דהטעם משום מחילה הניחא בהלוואה דמהני מחילה דאין צריכא קנין אבל בפקדון צריך שיאמר בלשון מתנה ובעינן קנין דהא כל היכי דאי' ברשותא דמרא איתא צריך קנין כמו כל מתנה ואמאי א"י המפקיד אח"כ לחזור ולתבוע תן לי השעורים דהא כיון דבעינן קנין, הא לא משך בשעורין הנפקד או שאר קנין המועיל כי הדין איירי בכל גווני דסתמא אמר רבה ב"נ פטור מלשלם שעורים ולא מחלק בין אם עשה קנין המועיל או לא וכעין דאיירי בטענו חיטין דהלוואה שלא צריך קנין ומה שמונח ברשות הנפקד לא נקנה לו דרשות הנפקד הוי רשות המפקיד וממילא יוכל לחזור קודם שעשה הנפקד קנין המועיל, ואפי' לשיטת ג"ת וש"ך שי"ל בכוונתו או דהודה או דמחל ג"כ קשה דהנה אנן קיי"ל בח"מ סי' ע"ה סעי' כ"ו היכי דחיוב וודאי ופרעון ספק אין ספק מוציא מידי וודאי משום חזקת חיוב לכן באומר א"י אם פרעתיך חייב לשלם, וכמו כן היכי שיש ספק לפנינו וגם הנתבע מסופק אם הודה לו שלא הפקיד שעורין או שנתן לו במתנה השעורין ג"כ חייב לשלם לו השעורין כיון שבין לפי דברי התובע ובין לפ"ד הנתבע מגיע לו עכ"פ שעורין דשעורין בכלל חיטין, וישנו בכלל מאתים מנה אם כן החיוב וודאי והפטור ספק כי אולי לא הודה רק שנתן מתנה ובעינן קנין ויכול לחזור וכיון שאין הנפקד יכול לטעון וודאי הודית דהא לא הודה בפירוש רק מדלא טענו שעורין א"כ הוי כטוען ברי בחיוב וספק בפטור ועיי' בש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"ח שכ' כעין זה דלא מפקינן ממון ברור שחייב הנתבע אם לא במחילה גמורה יע"ש ועמ"ש בכלל א"י אם פרעתיך ותו לפי מה שאכתוב לקמן דהא דמהני כאן מחילה או הודאה אף דבעלמא קיי"ל דדברים שבלב לאו דברים משום דהוי אומדנא דמוכח לכל יע"ש והכא עכ"פ לא מוכח ממה שלא תבע שעורין אי כוונתו שהודה או שמחל או שנתן במתנה ובהלואה באיזה אופן שכיוון מועיל אבל בפקדון אמאי פטור דלמא כוונתו הי' לשם מתנה או מחילה ויהי' נאמן אחר כך לחזור ולתבוע שעורין שאינו אומר נגד הוכחה ומסתימת הש"ס מורה להדי' בכל גווני פטור דכל כי האי הו"ל לפירושי ולא דמי למ"ש בש"ע ח"מ סי' ס' סעיף ו' דרבים מפוסקי' ס"ל דכל האומר נתתי לפלוני כך וכך הוי הודאת בע"ד כמאה עדים ואין מדקדקין כיצד נתן דמאחר שהודה אמרינן דוודאי נתן באופן המועיל וקנה המקבל מתנה יע"ש, וא"כ ה"ה אמרינן שהודה שנתן לו מתנה באופן המועיל דהיינו בשעה שמסר הפקדון לידו ואז קנה כיון שהי' דעת אחרת מקנה אותו אף שלא כיון לקנות כמ"ש ראב"ד הובא בנ"י במס' ב"ב דף מ"א ע"א בעובדא דרב ענן דשאני התם שאמר כן להדי' משא"כ הכא שלא אמר להדי' בלשון הודאה שמודה שנתן לו שעורין כי אינו אומר כלל והוי דברים שבלב ובעינן הוכחה משתיקתו והא ע"ז אינו מוכח לכל כוונתו משתיקתו דלמא כוונתו הי' שנותן עכשיו ולא מהני כיון שלא היה קנין ונשמע כשיטת הסמ"ע דעיקר הטעם משום הודאה וממילא הוי מחילה ולק"מ כמובן:
מיהו יש לדחות די"ל רש"י ותוס' ס"ל כמ"ש ב"י בספרו בדק הבית בסי' קפ"ט שיש ט"ס בטור וצריך להגיה ולכתוב במקומו ביד אחרים שאם הי' הפקדון ביד הלוקח קנה לו רשותו יע"ש וכ"כ בש"ות מוהר"יט וא"כ בטענו חיטין פקדון והוד' לו בשעורין אף שכוונתו הי' לשם מתנה כי לא שייך לשון מחילה רק לשון מתנה ג"כ קנה הנפקד אף שלא ביון להקנות באותו זמן וכנ"ל ואכתי יש לפקפק דלמא הי' כוונתו לשם מחילה ול"מ בפקדון, ונשמע בסמ"ע וסיעתו, ולולי דבריהם יש לומר דהנה במרדכי במס' ב"ב דף ה' ע"א כ' בשם רבינו מאיר שהקשה אמאי א"נ לומר פרעתיך בתוך זמנו מגו דאי בעי אמר מחלת לי ופסק מכאן דטענת מחילה טענה גרועה היא וא"צ לישבע אפי' מלוה על פה, וה"נ לא משביעין לשכנגדו דלא מחל ועיין בח"מ סי' ע"ח סעי' א', והיינו שמן הסתם אין אדם מוחל ממונו וה"ה מן הסתם אינו נותן מתנה, וא"כ י"ל רש"י ותוס' ס"ל דעיקר הטעם משום הודאה דכיון דיש לנו הוכחה משתיקתו שאינו רוצה בשעורין וי"ל בא' מב' אנפין או שהודה שלא הלוה והפקיד שעורין או שמחל ונתן במתנה, וכיון דמן הסתם אינו מוחל ונותן יותר י"ל דהודה כי הוא באמת איש מהימן ואינו רוצה לגזול ומ"ש רש"י ותוס' משום מחילה אין כוונתם על גוף שעורי' שלא לוה או הפקיד שעורין ג"כ רק דהוי קשה להו דהא יוכל המלוה לטעון בין לפי דברי בין לפי דבריך מגיע לי שעורין דהא גם לפי דברי נשתעבדו השעורים דנכסי דאינש אינון ערבין וגם השעורין נשתעבדו וע"ז אמרינן כיון שתבעו חיטין דווקא, מחל השיעבוד משעורים ורצה חיטין דווקא כמו דקיי"ל בסי' פ"ח בכל מי שטוען דוקא שכוונתו דוקא לאותו דבר, ובכה"ג שפיר יש לומר דמחל השיעבוד כיון שלפי דברי התובע לא יפסיד דהא רוצה בחיטין, וע"ז שפיר מוכח דמחיל דטעין חיטין ומן הסתם בסחורה טוען דווקא כדאי' בסי' פ"ח ומכ"ש כשטוען גם המידה הוי כאלו אמר בפירוש דוקא חיטין מדלא קאמר שוה, וא"כ מ"ש רש"י ותוס' תרווייהו כוונתם שהודאה הוא שלא הלו' שעורין או הפקיד ומחל השעבוד על השעורין, ומיושב לפי זה קושי' שני' של ר"אש על רש"י ותוס' דלא דמי הך דרבה ב"נ למתניתן דטעמא אחרינא איכא במתניתן שהרי הניזק מודה שלא הזיקו אלא שור אחד יע"ש כי לפמ"ש לרש"י ותוס' לרבה ב"נ ג"כ עיקר הטעם משום הודאה וא"ש כנלע"ד לולי דבריהם זלה"ה:
**(הגהה הג"ה איברא שקו' כזו ק' ג"כ על תוס' סנהדרין הנ"ל שדחו דליכא ראי' מטענו חיטין דמחילה א"צ קנין די"ל משום הודאה הא מוכח מזה גופא שא"צ קנין דאל"כ אמאי פטור מנ"ל דהודה דלמא הי' רק מחילה ויוכל לחזור כיון שלא היה קנין וצ"ע לכאורה ואין כאן מקומו:)**
שיטה ב כפי מ"ש הר"אש לשון תוספת מורה שהוא רק מטעם מחילה שמחל השעורין וכן נראה שהבין היש"ש בסי' ל"ד בכוונתם ואפשר לומר טעמא דמילתא לכן לא אמרינן דהוי הודאה, לפי מאי דקיי"ל בש"ע ח"מ סי' כ"ט סעי' א' ובסי' ל' ס"ב בהג"ה כל מקום שיוכל ליישב דברי העדים שאין מכחישין זא"ז מיישבין דבריהם יע"ש, והיינו אפי' בחד לגבי חד ומכ"מ בתרי לגבי תרי כיון שמן הסתם כת אחת אומרת אמת כדי שלא יהי' מוכחשים ראוי' ליישב דבריהם, וא"כ ה"ה כיון שהודאת התובע לחובתו שלא נתן שעורים הוא כעדים והודאת הנתבע לחובתו הוא כעדי' ואי נימא דשתיקת התובע הוי כהודאה יהי' הכחשה יותר י"ל דשתיקת התובע הוי מחילה ושניהם אומרים אמת כי מה"ת לומר שנתבע שהודאתו כעדים לחובתו אומר שקר כיון שאפשר לומר שתובע מודה לדבריו רק שמחל דא"א לומר שטעה אחד דבין חיטין לשעורין לא טעי אינשי כדאי' בש"ס:
שיטה ג כפי מה שכ' תוס' בסנהדרין דף ו' ע"א ד"ה צריכא מוכח להדי' כמו שהבין הש"ך בסי' פ"ח ס"ק י"ז שהוא מטעם הודאה שהודה שלא הי' חייב לו שעורין מעולם, ואינו כלל מטעם מחילה ובכוונת הר"אש למעיין במס' ב"ק בהשגתו על רש"י ותוס' מורה כמ"ש רש"ל וש"ך שהוא מטעם הודאה, וככ' בס' ג"ת ותמה על הלבוש, ואולם אח"כ בהשגתו על הרי"ף נקיט תרווייהו ודוחק לומר דנקיט טעם דמחיל לרש"י ותוס', וכן בפסקא דזה אומר שאולה בב"מ דף צ"ז ע"ב כ' בדברי רמב"ם נראה לי דבין חיטין ושעורין לא טעי אינשי ומדלא טענו גם גם שעורין מחל לו עליהם או הודה שאין חייב לו שעורין יע"ש הרי דנקיט תרווייהו וכ"כ בס' א"ות בסי' פ"ח ס"ק ז' בסופו:
שיטה ד דעת רמ"ה הובא בר"אש דהודאתו לא הוי הודאה להתחייב עלה כיון שהודה מעצמו שלא תבעו על שעורין הילכך אי הדר וטעין ואמר תן לי לכל הפחות שעורין וקאמר משטה אני בך פטור אבל אי לא טען משטה אני בך חייב ועיין ש"ך ס"ק ט"ז בפי' ראוי' ליטול, ועמ"ש הש"ך בסוף ס"ק כ"ב וחידושי דינים של הש"ך:
פרט ב
יבואר מה שנחלקו הראשונים זלה"ה אי מיירי האי דינא דטענו חיטין בשטענו בשעה ידוע דוקא:
ב רבינו הגדול הר"אש זלה"ה הביא דברי רש"י ותוס' ותמה עליהם דמילתא דשכיח הוא שיש לאדם כמה תביעות על חבירו ואינו רוצה לתבעם בפעם אחת ותבע אחת מהן ומש"ה לא מחל על שאר תביעות ולכן כ' דמיירי שטענו הלוויתיך באותו יום ובאותו שעה והלה אומר שעורין הי' ואם איתא דהלוהו שניהם הי' טוען על שניהם כיון דבבת אחת הי' א"ו הודה שלא הלוה לו שעורין ורש"ל ביש"ש כ' דלא משמע כן במתניתן ובלשון רבה ב"נ ותו רבה דפי' המתניתן דפטור מדמי שעורין יותר חידוש הי' לו להשמיענו דאיירי שטענו בשעה ידוע, וכ"כ בש"ע סי' פ"ח סי"ב הביא הטעם משום הודאה ואח"כ הביא דברי ר"אש בשם יש מי שאומר וכן הבע"ת בשער ז' כ' בסתם וכ' הג"ת שבע"כ ל"ל כמ"ש הר"אש וכן משמע משאר פוסקים מסתימת דבריהם וא"כ קשה קושי' הר"אש (ובקושטא קאמינא שלכאורה לא הבנתי כלל בפשיטות דברי הר"אש דמנלן להר"אש סברא זו דמי תא דשכיח הוא שיש לאדם כמה תביעות ואינו רוצה לתובעם בפעם אחת כי י"ל רש"י ותוס' ס"ל כיון דמצינו בש"ס דלא ניחא להו לאינשי שיהי' זילותא דבי דינא שיצטרך לבוא בפני ב"ד, ועיין במס' כתובות דף צ"ז ע"ב שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וע"ע בש"ך ח"מ סי' י"א ס"ק א' שפוסק שצריך התובע להודיע לנתבע מקודם מהות התביעה כי אולי יודה ולא יצטרך לזילותא דבי דינא כמ"ש באורים סי' י"ג ס"ק א' וח"צ בתשובה קס"ט מסכים לזה, דלא כש"ות שבות יעקב סי' קמ"ג וכן אי' בכמה דוכתי דאדם מקפיד שלא יהי' לו זילותא דבי דינא, ואם כן כיון שכבר הוכרח לבוא לב"ד לתבוע על חיטין הו"ל לתבוע גם שעורין שלא יצטרך פעמים זילותא דבי דינא ותמהני שלא הרגישו בזה המפרשים שוב ראיתי דיש לדחות ודוק ועיין [מה שכתבתי בפרט ג):
וראיתי ליש"ש והובא בש"ך ג"כ שתי' קושי' הר"אש דמיירי אחר שהודה בשעורין השיב אתה חייב לי חיטין ש"מ שהודה שאינו חייב לו אף שעורין דאם הי' חייב לו שעורין ג"כ הי' לו להשיב אמת שאתה חייב לי שעורין ג"כ ולא הי' בדעתי לתובעך בפעם הזה יע"ש. ולא הבנתי דבריו דכמו שהקשה יש"ש על ר"אש כ"כ קשה לשיטתו למה אי' במתניתן ובדברי רבה ב"נ סתם טענו חיטין והודה לו בשעורין דמשמע אף שאח"כ התובע לא אמר כלים ותו לתי' א' של תוס' בד"ה לימא ובשבועות דף מ' ע"א בד"ה והודה ובס' שיטה מקובצת במס' ב"מ דף ה' ע"א דר"ג מחייב בדמי שעורין לפי דברי היש"ש שאמר אח"כ להדי' שחייב חיטין הוי וודאי הודאה שאינו חייב שעורין וכאילו הודה להדי' ואמאי חייב, וראיתי בש"ך ס"ק י"ט שהביא דברי ר"של הנ"ל וכתב שיותר ה"ל לפרש לפי דרכו דכיון שיצא מב"ד ולא תבעו ממנו הו"ל כאילו הודה שאין בידו שעורין דאל"כ הו"ל להשיב אחר שהודה בשעורין אמת שאתה חייב לי שעורין ג"כ ואין בדעתי לתובעך בפעם הזה, וכן פי' בס' ג"ת עכ"ד ולפי דבריו אתי' דברי רבה ב"נ כפשטן, ועיינתי בדברי ג"ת ויראה שיש הפרש בינו לש"ך בתי' הנ"ל לענין דינא כי כ' על קו' הר"אש הנ"ל וז"ל שיש לומר טעם דרש"י דמחילה וטעם דהודאה אפי' לא אמר באותו יום משום דאע"ג דאין אדם תובע כל תביעותיו בפעם אחת היינו שמתחילה אינו מהכרח שהוא יתחיל לתבוע כולן אבל כשהוא תובע תביעה אחת והנתבע משיב ומוד' לו על תביעה אחרת שתובע רוצה לתבוע פעם אחרת וודאי שיש להטיב מיד זו תביע' אחרת היא שיש לי עליך והריני מקבל הודאתך לכשאתבענה, אלא מדשתיק ואינו עומד אלא על תביעת הא' הוכחה גמורה היא שאין לתובע על הנתבע מהודאה זו כלום וא"כ הכא כשתבע חיטין והודה בשעורין אם איתא דגם שעורין חייב לו מיד הול"ל גם שעורין שהודית אתה חייב לי ואני אתבעם ממך ומדלא קאמר הכי ש"מ דלית לי' גבי שעורין וסופו הוכיח על תחילתו דמאי דקאמר מעיקרא חיטין הוי כאילו אמר אבל לא שעורין או מטעם מחילה או מטעם הודאה, וראי' ממ"ש הטור אבל אם אחר שהודה לו בשעורין אמר התובע וודאי כדבריך כן הוא שיש לי בידך שעורים אבל אינם שואלים עתה רק החיטין שאינו רוצה לתבוע עתה כל תביעותי כ' הגאונים שחייב לשלם לו דמי שעורים הרי היכי דלא אמר על תשובת הנתבע כדבריך כן הוא וכו' מוכחא מילתא דאין לתובע עליו שעורים יע"ש והמדקדק בלשונו יראה דהנה בכל מקום דקיי"ל שתיקה כהודאה היינו כששותק בתוך כדי דיבור של חבירו אף דאח"כ דיבר הוי כהודאה כמבואר למעיין ברמ"א ח"מ סי' פ' ס"א וכן מבואר במס' קידושין דף ס"ה ע"ב במרדכי שם, ובב"י יו"ד ובש"ע סי' קכ"ז סעי' א' באומר לחבירו נתנסך יינך אם מכחישו תכ"ד א"נ אבל אם שתק הוי כהודאה, וא"כ לפי לשון ג"ת שכ' אם איתא דגם שעורין חייב לו מיד הו"לל גם שעורין יש לומר כוונתו שהי' לו להשיב תוך כ"ד להודאתו בשעורין גם שעורין כו' ואם שתק אף שאח"כ קודם שיצא מב"ד אמר כן י"ל דלא מהני דהוי כאילו הודה על שעורין או שמחל, אבל לפמ"ש הש"ך דכיון שיצא מב"ד כו' מורה שי"ל אף שאמר התובע כן לאחר כדי דיבור מהודאת הנתבע מהני וא"כ מלבד הדברי הש"ך קשים להבין בגוף הדין אף גם לא יוצדק לשונו הקדוש שכתב שכן פירש בס' ג"ת:
אמנם המעיין בלשון הטור וש"ע סעי' י"ז מורה שדק היטב הש"ך כי כ' וז"ל תבעו כור חיטי' י"ל בידך וקודם שישלים דבריו לומר וגם כור של שעורים מיהר הנתבע ואמר לא אלא כור של שעורים ואמר התובע גם שעורים הי' רצוני לשאול ממך אם כמערים שמיהר להשיב קודם שיגמור זה טענתו חייב דחשבינן לי' כאלו תבע כבר שניהם ואם עשה כן לפי תומו פטור משבועה ומתשלומין אפי' אם מיד תוך כ"ד אחר הודאתו אמר גם אני הי' רצוני לבקש ממך השעורים, אבל אם אחר שהודה לו בשעורין אמר התובע וודאי כדבריך כן הוא שיש לי בידך שעורים אבל אינם שואלים עתה רק החיטין שאינו רוצה לשאול עתה תביעותי כתבו הגאונים שחייב לשלם לו דמי השעורי' יע"ש, ומדלא כתבו שאמר כן בתכ"ד להודאתו כמו שכתבו לעיל מיני', (דהאי דינא הוא גם על גוף הדין דטענו חיטי' וכו' כדמוכח למעיין בפוסקי') משמע להדי' אפי' לאחר כ"ד כשאומר כן קודם שיצא מב"ד מהני וחייב בדמי שעורין, יעיין ברמב"ם בפ' ז' מהלכות נדרים הלכה ט"ו בכ"מ שי"לד היכי דאי' בפוסקי' תיבת אחר מורה ששהא קצת ולא הי' מיד שכ' וז"ל והכי דייק לישנא שכתב וחזר ואמר לו דמשמע דחזר מיד דאל"כ הו"ל לומר ואחר שעה אמר לו או הול"ל ואח"כ אמר לו יע"ש ומכ"ש הכא דלעיל מיני' כתבו תכ"ד הו"ל לכתוב אחר כך ג"כ שאחר שהודה בשעורין אמר התובע תכ"ד כי דרך הפוסקי' לפרש דבריהם שלא יצמיח טעות בדין אע"כ כמ"ש הש"ך, ומצאתי שכ"כ מו"ז הב"ח להדי' שאפי' אם אמר כן אחר כדי דבור להודאת הנתבע שומעין לו דלא בעינן אלא לגלויי שלא מחל ולא הודה שאין חייב לו כלום שהרי נותן טעם למה לא תבעו שניהם ע"ש והנאני שכוונתי לדעת הגדול בעזה"י, ונראה מרמיזת לשונו שרוצה לישב אף דבכ"מ הוי שתיקה כהודאה כיון שנותן טעם למה לא תבעו שניהם לא הוי כהודאה ולא הבנתי דנראה בש"ס ופוסקים כמ"ש רמ"א בסי' פ' סעי' א' דצריך ליתן אמתלא למה שותק יע"ש, וא"כ הכא אף שיש לו אמתלא על מה שטען מתחילה חיטין ולא תבע שניהם מ"מ אין לו אמתלא על מה ששתק בתכ"ד להודאתו דאף לפי דברי אמתלא הי' לו לומר אותו אמתלא בתכ"ד להודאתו על שעורין ומדלא אמר כן מוכח שהודה שלא מגיע לו שעורין דהא בכ"מ הוי שתיקה בתכ"ד כהודאה וכיון שהכחיש אמתלא ע"י שתיקתו מוכח שמה שטען חיטין הודה או מחל וצ"ע, מיהו בגוף התי' של ג"ת וש"ך דבריהם נכונים:
ג ולולי דבריהם יש לתרץ קו' הר"אש בדרך אחרת ונקדים סוגי' הש"ס במס' ב"מ דף ה' דאי' שם ר' חייא מחולק עם אבוהו דר' אפוטריקו, לאבוהו דר"א הא דכתיב כי הוא זה דרשינן מהוא ומזה חד למודה במקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור, ור' חיי' ס"ל חד למודה במקצת הטענה וחד למודה במין הטענה דס"ל כרבנן דבעינן הודאה ממין הטענה, ואבוהו דר"א סובר כר"ג דחייב שבועה אף כשהודה באינו ממין הטענה והקשה בס' פני יהושע למה לן קרא לרבנן כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה שפטור משבועה, הא מסברא נדע כן כיון שפטור מלשלם מטעם הודאה או מחילה דזהו מצד סברא דהא על פיטור תשלומין לא ילפינן מקרא ממילא פטור משבועה דהא לא הוי הודאה במקצת כלל יע"ש מ"ש לפרח בתוס' והנה קו' הוא רק לתי' א' של תוס' דבמס' שבועות ד"מ ד"ה והודה הקשו מנלן לרבה דפטור אף מדמי שעורין דהא לר"ג חייב בדמי שעורין דאל"ה אין כאן הודאה כלל ומנלן לרבנן דפטור ופליגי אף בדמי שעורין דלמא לא פליגי אלא אי חייב שבועה על חיטין, ותי' ושמא משמע לרבה ב"נ לשון פטור דפטור לגמרי, א"נ אע"ג דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג אפ"ה חשיב לי' הודאה לחייב שבועה וכ"כ במס' ב"ק בסוגי' בד"ה לימא, וכ"כ לתי' ב' של תוס' אף שר"ג פוטר מדמי שעורין מ"מ אחייב ש"דא לק"מ קושי' פ"י בפשיטות דצריך קרא לרבנן דפטור משבועה כיון דחזינן לר"ג החיוב שבועה לא תלי' בחיוב תשלומין שאף שפטור מלשלם מחייב שבועה, ובע"כ קו' הוא לתי' א' דר"ג בע"כ מחייב לשלם שעורין דאם פטור הי' מצד סברא פטור משבועה ע"ז סובב קושיתו כי הי' דחיקא לי' לומר דקרא גופא קמ"ל דפטור מלשלם ולכן פטור משבועה כי מלבד שקרא לא מיירי רק לענין שבועה אף גם מסברא ידעינן שאם הודה או מחל שמועיל לסייע להמוחזק בממון וכמו שאכתוב לקמן, וכבר קדמו בזה בס' הנ"ל שם שכ' בשם הגאון מוהר"י כ"ץ זלה"ה וז"ל והודה לו בשעורין פטור תימא לי דלמ"ד אף מדמי שעורין כרבה ב"נ בפ' המניח ליכא הודאה כלל (וכוונתו בפשיטות כמ"ש פ"י למה לי קרא לפטור משבועה כיון שפטור מתשלומין וכן הבין בספ' א"ות סימן פ"ח ס"ק י"א) ותו דלמא ר"ג מחייב בדמי שעורין אבל משבועה פטור דבעי נמי הודאה ממין הטענה, וי"ל דלת"ק היא גופא אשמעינן קרא דמשום דפטור אף מדמי שעורין אם כן ליכא הודאה ור"ג דמחייב בשעורין מחייב לי' נמי שבועה על החיטין, ותימא א"כ מאי פריך בפ' המניח תנינא טענו חיטין וכו' הא איצטריך לאפוקי מר"ג וי"ל דא"כ לימא בהדי' הלכה כרבנן יע"ש, והוא שיטה חדשה ולא משמע כן משאר פוסקים וביחוד בדברי תוס' למעיין בדבריהם, ואין להקשות על תי' הלז למה לי קרא סברא הוא בעיין קושי' המ"ס כתובו' דף כ"ג ע"א וב' ודף מ"ו ע"ב די"ל דס"ל כמ"ש תוס' שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה אבע"א דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הקרא להשמיענו סברא וה"ה סברא דהודה או דמחיל י"ל דס"ל שאין הסברא פשוטה כ"כ לומר מדלא תבע מחיל וכאשר באמת שקלו וטרו בזה וגם אין להקשות, דהא קיי"ל כר' יהודא בסנהדרין דף כ"א ובכמה דוכתי בש"ס דלא דרשינן טעמא דקרא ואמאי קיי"ל הכא דפטור משבועה ומתשלומין, ודרשינן טעמא לכן פטור משבועה משום דפטרה מתשלומין נימא שחוקה הי' אף שחייב בתשלומין עטור משבועה ולא נדרש טעמא דקרא דמיושב ג"כ למעיין בתוס' מס' סוט' דף י"ד ע"א ד"ה כדי לייגעה, הגם שלכאורה יש לפרש שם עוד פי' מ"מ המעיין היטב יראה שע"פי פי' האמיתי לק"מ וכמו שכתבתי בחיבורי בכמה דוכתי בהך כללא, מיהו כבר כתבתי דמוהר"י כ"ץ הוא יחיד בדבר זה ולא משמע כן מפוסקים וביחוד בתוס' רק מבואר שהלימוד מקרא הוא רק על פיטור שבועה ומה שפטר מלשלם הוא מסברא וא"כ קמה קו' מהר"יך ופ"י במקומו ואולם קו' הלז הוא דק לשמואל ולפסק הלכה דטענו חיטין ושעורין והודה בא' מהן הוי ממין הטענה וחייב שבועה, אבל לר' חייא בר אבא במס' שבועו' שם דהוי ג"כ שלא ממין הטענה ואף שחייב לשלם מ"מ פטור משבועה מכח גז"הכ לק"מ קו' הנ"ל די"ל דצריך כי הוא זה בכה"ג היכי דטענו תרווייהו דמצד סברא הי' חייב לישבע כיון שחייב לשלם מה שמודה אע"כ דקו' הוא רק לפסק הלכה, ונ"ל ויהי' מוכח מתוך דברינו כתי' א' מל תוספת לר"ג חייב לשלם דמי שעורין, ויתיישב ג"כ סוגי' דמס' שבועות דף מ' ע"א דאי' שם אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב ואמרינן לימא מסייע לי' טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב טעמא דטענו חיטין והודה לו בשעורין הא חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב, ומשני לא ה"ה דאפי' חיטין ושעורין נמי פטור והא דקמפלגי בחיטין להודיעך כחו דר"ג וכל הרואה ישתומם מאי קמסייע לי' דלמא פטור משבועה רק דמתניתן רצה להורות לחכמים פטור אפי' מתשלומין לכן נקט חיטין והודה לו בשעורין, דבטענו חיטין ושעורין חייב עכ"פ בתשלומין אפילו לחכמים כמ"ש תוספת ב"ק ד"ה לימא, ולמה הוצרך לומר דנקיט להודיעך כחו דר"ג הא הול"ל דנקיט כן משום דברי חכמים, ושמעתי שהוא קו' מפורסמת אצל חכמי הזמן נר"י ונראה ליישב הכל בחדא מחתא, דהנה במס' שבועות דף ל' ע"ב מבואר בחי' רשב"א ור"אש ור"ן דמוכח דרב ושמואל פלי בדין הנגרר ממחלוקת שפליגי שם, לרב בטוען שתי כסף יש בידך מסתמא שוה קאמר וכל מה שיודה לו חבירו הוי ממין הטענה דאף אי מודה דוקא הוא בכלל שוה וחייב לשלם מקצת ולישבע ש"דא כדין מודה במקצת במין הטענה, ושמואל סובר דמסתמא כיון שלא פי' שוה כוונתו הי' לדווקא וכשמודה חבירו במקצת במין אחר הוי הודאה שאינו ממין הטענה ופטור מלשלם ומש"דא, ואף דקיי"ל כרב מ"מ בטענו חיטין והודה בשעורין פטור ולא אמרינן שוה חיטין קאמר והוי ממין הטענה משום דדוקא מטבע היוצא בהוצאה מסתמא טוה קאמר שדרך כל דבר לשום במטבע אבל בסחורה מסתמא טעין דווקא כדאי' בסימן פ"ח סעי' י"ב אמנם נחלקו ראשונים דעת רמב"ן הובא בר"ן לרב דקיי"ל כוותי' היינו בטוען שתי כסף יש לי בידך במלוה לפי שמלוה ניתן להוצאה ומשתלמת בכל דבר כוונתו לשוה אבל בטענו פקדון דווקא קא תבע דלא ניתן להוצאה אלא להחזירו בעיני', והר"ן חולק דאפי' בפקדון שוה קאמר דמן הסתם תובע בו באותו ענין אשר יתחייב הנתבע שבוע' וכבר נתבאר דתובע שוה אפי' אם הנתבע משיב דוקא חייב שבועה דאורייתא דדוקא הוא בכלל שוה ואם תובע דוקא אע"פי שמשיב שוה פטור לכן אמרינן בין בפקדון ובין במלוה לעולם שוה קאמר כדי שיתחייב הנתבע באיזה דבר שיודה יע"ש והובא כן בש"ע סימן פ"ח ס' י', ונראה להר"ן למעט מחלוקת בין רב לשמואל, ואומר דגם שמואל מודה דמן הסתם יש לנו לומר בעלמא שאדם מדקדק לטעון טענה היותר מועיל בב"ד כדי שיתחייב חבירו ש"דא אם יודה קצת רק שאני התם דאיכא הוכחה המתנגד על ידי דיבורו שאמר שתי כסף ולא אמר שוה שתי כסף דמן הסתם כשבא לב"ד מדקדק היטב בלשונו ואומר בפירוש טענה לטובתו, וקצת סמך לזה ממ"ש ת תוס' שבועות דף מ"א ע"ב ד"ה כל בתי' ב' דכשטוענין עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיפטור ואין לנו לתרץ דבריו יע"ש ומכ"ש שיש לומר כן לגבי תובע, ואף אי הוכחות הם שוים כי יש הוכחה שטוען שוה כיון שהוא לטובתו ויש הוכחה שטוען דוקא מדלא ביאר להדי' מ"מ כיון שנתבע מוחזק וכמו שאין מוציאין ממון מספק כמו כן אין משביעין שבועה מספק שהי' בחזקת שפטור משבועה קודם שנולד הספק, ועיין ש"ך ח"מ סימן פ"ז ס"ק י' ולכן כיון דהוי ספק פטור מלשלם ומשבוע' כי אולי הי' טוען דוקא והוי הודאה שאינו ממין הטענה ורב בע"כ סובר שהוכחה זו שמן הסתם בוחר בטענה היותר מועיל עדיף, אבל בעלמא היכי דליכא הוכחה המתנגד מתוך דבורו מודה שמואל היכי שיש לפרש בתרי אנפי כוונתו אמרינן שמוכח כוונתו ע"י הוכחה שמן הסתם הי' בוחר לעצמו טענה היותר מועיל לטובתו כדי שיתחייב חבירו ש"דא ואפושי פלוגתא לא מפשינן, והנה אנן קיי"ל כשמואל דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב שבועה דאורייתא וא"כ לק"מ קו' הר"אש על רש"י ותוס' דאף שאדם רגיל כשיש לו כמה תביעות שאינו תובע בבת אחת היינו היכי שלא יהי' לו הפסד בענין שאם יתבע בזה אחר זה אף כשיודה במקצת יהי' חייב ש"דא כגון בתובע שוה דלא איכפת לתובע לתבוע בזא"ז וכשיודה הנתבע חייב ש"דא אף כשיודה בדוקא דדוקא הוא בכלל שוה, אבל בטוען דוקא כגון טענו חיטין אם היה חייב לו שעורין אדרבה רגיל לתבוע בבת אחת דאז אף אם יכפור באחת ויודה באחת יהי' כדין טענו חיטין ושעורין והודה באחת מהן שחייב שבועה דאורייתא אבל אם יתבע חיטין ויודה בשעורין יפטור מש"דא דהא אף אי נימא דלא כרבה ב"נ מ"מ פטור מש"דא כשאינו ממין הטענה כדאי' במס' ב"מ דף הנ"ל דאתי' מכי הוא זה וכמו לרחב"א דסובר בשבועות דף מ' בטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן דפטור אף דבע"כ חייב לשלם כמ"ש תוס' ד"ה לימא כ"כ אף לולי דברי רבה ב"נ אף דהי' חייב לשלם עכ"פ פטור מש"דא מצד גזירות הכתוב דלא הוי ממין הטענה וא"כ שפיר כ' רש"י ותוס' שבע"כ הודה שלא חייב לו שעורין דאם הי' חייב לו מסתמא הי' תובע בבת אחת כדי שאם יודה באחת מהן יהי' חייב ש"דא אע"כ שהודה שבאמת לא הלוה לו שעורין וטוען האמת, והוא ע"פי כלל הר"ן הנ"ל שמסתמא בוחר לטעון טענה שיתחייב ש"דא ולק"מ קו' הר"אש ולפ"ז ממילא מיושב קו' שיטה מקובצת ופ"י דהוא גופא דפטור מלשלם שעורין לא ידעינן כ"א עכשיו דגלי לן קרא דפטור משבועה כשהודה בדבר שאין ממין הטענה איכא הוכחה ברורה מדלא תבע גם שעורין בבת אחת דהוא טענה היותר מועיל לטובתו שיתחייב הנתבע ש"דא וטוען טענה אשר יוכל הנתבע להינצל מש"דא מוכח שהודה אבל אם לא הי' לן מיעוטא מכי הוא זה מצד סברא לא ה היינו יודעין שפטור מלישבע מכח שפטור מלשלם דהוי אמרינן באמת גם כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה חייב לישבע וממילא ליכא הוכחה שהודה דאין אדם תובע כל התביעות בבת אחת כיון דאף בטענו חיטין והודה בשעורין חייב ש"דא אין לו הפסד במה שתבעו בזה אחר זה ומה דאמרינן שהודה הוא מכח דידעינן מקרא שפטור משבועה דאוריי' ולפ"ז מוכח כתי' א' של תוס' דאי נימא כתי' ב' דר"ג פוטר מלשלם ומחייב ש"דא קמה הקו' הנ"ל כיון שחייב שבועה אמאי פטור מלשלם דהא ליכא הוכחה שהודה אע"כ כתי' א' שחייב באמת לר"ג לשלם כיון שחייב לישבע וכבר כתבנו דקו' ש"מ ופ"י בע"כ לא קאי רק לתי' א' של תוס', וא"כ א"ש כנ"ל ובזה מיושב סוגי' דשבועות דף מ' הנ"ל דכבר כתבנו מ"ש תוס' שם ד"ה והודה, ושמא משמע לי' לרבה ב"נ לשון פטור דפטור לגמרי יע"ש א"כ נסתפקו לתו' אי דייקינן לשון פטור י"ל דלא הוי דיוק כ"כ כיון דאי' ברישא דמתניתן שבועו' הדייני' הטענה וכו' ואם אין הודאה ממין הטענה פטור וכו' וביאר אח"כ מה הוי אינו ממין הטענה כגון טענו חיטין וכו' י"ל פטור ר"ל משבועה ולא מתשלומין, וא"כ י"ל בזה הי' מחולקים הש"ס ואומר דכוונת הש"ס לימא מסייע לי' י"ל אינו כפי כוונה פשוטי רק שהי' מדייק מדאי' בש"ס במתניתן פטור ומשמע דפטור לגמרי אפי' מתשלומין וכיון דאי' סתם טענו חיטין והוד' לו בשעורין ולא מבואר שחזר מהודאתו וטוען משטה אני בך משמע להדי' אף בעומד בהודאתו פטו' (ול"ל סברת הש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"ב בכוונ' רמ"ה כמש"ל) ובע"כ משום דתובע הוד' שלא חייב לו שעורין וממילא מוכח דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן חייב שבועה דאל"כ אמאי אמרינן שהודה דלמא משום דאין אדם תובע כל התביעות בבת אחת וא"ל דהוי לי' למיטען טענה היותר מועיל דלמא יודה בשעורין דהא גם כשיטעון חיטין ושעורין ויודה באחד מהן יפטור משבועה, אע"כ שחייב שבועה כשטוען חיטין ושעורין והודה באחת מהן וע"י זה איכא הוכחה שמודה וכמש"ל שגם שמואל מודה לרב וז"ש לימא מסייע לי' כו' טעמא דטענו חיטין והוד' לו בשעורין הא חיטין ושעורין והוד' לו באחד מהן חייב ולק"מ קו' הנ"ל, וע"ז משני הש"ס דלא מוכח די"ל דלא דייקינן תיבת פטור ודלא כרבה ב"נ ופטור היינו משבועה ולא מתשלומין, ה"ה אפי' חיטין ושעורין נמי פטור בכה"ג שפטור משבועה ולא מתשלומין, וז"ש לא ה"ה אפי' חיטין ושעורין נמי פטור ר"ל שדינם שווין, ולק"מ אמאי פטיר מתשלומין כיון דחייב שבועה בשטען תרווייהו דבאמת חייב לשלם והא דקמפלגי בחיטין ר"ל לפ"ז דטענו חיטין והודה בשעורין או שטענו חיטין ושעורין והודה באחד שווין קשה למה פליגי בחיטין בשלמא לסברת המסייע א"ש דקמ"ל רבותא לחכמים דפטור מלשלם שעורין אבל להמדחה ק' ועז"ק להודיעך כחו דר"ג וכמ"ש תוס' להודיעך דכחו עדיף דמחייב שבועה וא"ש ולק"מ קו' הנ"ל, מיהו לכאורה אכתי קשה קו' הר"אש לשיטת רש"י ותוס' לר' חייא בד אבא דסובר במס' שבועות טענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן פטור מש"דא דלא הוו ג"כ ממין הטענה א"כ ליכא הוכחה שהודה או מחל ונסתר תי' שלי הנ"ל והדרא קו' הר"אש לדוכתי', אבל אחר עיון קצת יתיישב בפשיטות לפמ"ש הש"ך בסי' פ"א ס"ק נ"ו דדינא של רמ"ה דפי' בטענו חיטים והודה בשעורים שיכול לטעון משטה אני בך אמת לכ"ע דדוקא בהודה לפני ב"ד ע"י תביעה או מעצמו ל"ש משטה אבל בשהודה לו בדבר אחר הסברא נותנת שהשטה בו דלמה לא השיב על מה שטענו והשיב לו דבר אחר א"ו משטה ומשחק הי' בו, ובע"ת ור"אש דחולקים על רמ"ה היינו במה דס"ל לרמ"ה באם עומד בהודאתו בשעורים חייב לשלם שעורין, ול"ל טעמא דמודה או מחיל ואהא פליגי כמ"ש הר"אש דבמתניתן לא שייך טעם דהשטה אלא משום דהודה אבל לדינא מודו לרמ"ה דיכול לטעון משטה יע"ש, וא"כ י"ל דרש"י ותוס' מודו ג"כ לטעמו של רמ"ה דיכול לטעון משטה כיון דדינו כובע מתוספתא רק דהוי דחיקא להו לפרש כן בכוונת רבה ב"נ דאמר סתמא טענו חיטין והודה בשעורין דפטור כיון דנחית לבאר דין זה הוי לי' לבאר היטב כי אמורא צריך לפרט דבריו ולא לסתום והי' לו לבאר דמיירי שחוזר מהודאתו דמשמע להדי' מלשונו תיכף כשהודה בשעורין פטור מלשלם אף שעומד בהודאתו ובע"כ הטעם משום הודאה או מחילה ומ"ש הש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"ב בכוונת רמ"ה שב"ד אומרים לו בסתם שהוא פטור המעיין היטב בלשון הר"אש וש"פ לא משמע כדבריו, ורבה ב"נ י"ל דסובר כשמואל דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן חייב ש"דא איכא חזקה דהודה או דמחיל כמש"ל כיון דמן הסתם בוחר טענה היותר מועיל לכן פי' כן, אבל לר' חייא ב"א דלא אמר כלל דין טענו חיטין והודה לו בשעורין רק דין טענו חיטין ושעורין כו' י"ל באמת חולק בזה על רבה ב"נ דס"ל הטעם דהודה או דמחיל דהא לדידי' ליכא הוכחה רק דס"ל הטעם כמ"ש רמ"ה דיכול לטעון משטה אני בך, ולק"מ קו' הר"אש וכ"כ דברינו בישוב קו' ש"מ ופ"י נכונים דהא בע"כ קושי' הוא רק לשמואל דלר"ח ב"א דאפי' בטענו חיטים ושעורי' והודה באחד פטור משבועה דלא הוי ממין הטענה לא קשה מידי קושי' דיש לומר דאיצטריך כי הוא זה אף היכי דחייב לשלם כגון בטענו חיטין ושעורין מכל מקום פטור משבועה משום דלא הוי ממין הטענה כדמוכח למעיין בשבועות דף ל"ט עמוד ב' דמה"ט פטור לרחב"א אע"כ דקו' הוא רק לשמואל ושפיר יש לומר כדברינו ע"פי סברת הר"ן, ולפ"ז י"ל הא דפי' רש"י הטעם משום דהודה ומחיל פי' כן לרב פפא לשיטתו דסובר בשבועות דף מ' ע"ב כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף וכשמואל דטענו חיטי' ושעורי' והודה באחת מהן חייב ש"דא, ובע"כ לרב בודאי הכרח לומר סברת הר"ן שמן הסתם טוען טענה היותר מועיל לטובתו כדי שיתחייב ש"דא, וכיון דבטוען חיטי' ושעורי' חייב הו"ל למיטען שעורין ג"כ אע"כ שהודה או שמחל ולא הוי מחילה בלב כמ"ש תוספת בקידושין דף מ"ט ע"ב ור"ן כתובות דף ע"ט היכי דיש הוכחה לכל הוי דברים, וה"ה יש לנו הוכחה שמן הסתם בוחר בטענ' היות' מועיל וכיון שלא טען מוכח שהודה ומחיל וכיון דהוי הוכחה שהודה הוי דברים שבלב דברים ובאמת לרב חייא בר אבא יש לומר הטעם כרמ"ה וא"ש ולא קשה מידי כנלענ"ד נכון בדרך פלפול:
פרט ג
יבואר כוונת תוספת במסכת בבא קמא
דף ל"ה ע"א בד"ה לימא ושבועות ד' מ'
ע"א ד"ה והודה במה דנחלקו חכמים ור' גמליאל: ד כבר נתבאר בפרט הקדום לתי' א' של תוס' ר"ג סובר פטור מלשלם השעורין וחייב שבועה דאורייתא, ולכאור' דבריהם תמוהין אמאי חייב ש"דא הא לא הוי הודאה במקצת ועיי' בש"ע ח"מ סי' ע"ה סעי' ה' בסמ"ע וש"ך דעת הסמ"ע שם היכי שכופר הכל ונתחייב במקצת מתוך דברי עצמו שטעה בחשבון חייב ש"דא, אבל אם נתחייב במקצת מחמת שאין ב"ד מאמינין אותו או שנתחייב ע"פי פסק דין לא הוי מודה במקצת וש"ך שם מחלק היכי דנתחייב במקצת מכח שאין ב"ד מאמינים אותו כגון מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכיו"ב פטור מש"דא דאפשר דהאמת כדבריו, אבל אם נתחייב במקצת מחמת שב"ד הכירו שאף לפי דבריו חייב ה"ז מוד' במקצת ממש דהא הב"ד עדים בדבר יע"ש, ומיני' בנדון דידן להיפך שהוא מודה במקצת וב"ד מכירין שפטור מלשלם כמ"ש קמאי זלה"ה משום מחילה או הודאה ראוי לומר כיון שפטור מלשלם פטור משבועה דאורייתא וכן תמה בספר הא"ות בסי' פ"ח ס"ק ח' וכתב שדומה למי שתבע מחבירו מאה זהובים ואמר חמישים זהובים אני מוחל לך וחמישים פרע לי והלה אומר שלא חייב רק חמישים זהובים ואותן חמישים מחלת לי פשיטא דפטור מש"דא, ותוס' בעצמן במס' שבועות כתבו כן לפשיטות בקושייתם, ואח"כ בתירוצם כתבו להיפך בלי שום סברא:
וראיתי בספר הנ"ל שתירץ דהתוס' סוברים כשיטת רש"ל המובא בש"ך ח"מ סי' פ"ח בתביעה ראשונה לא מוכח שמחל לו דאין אדם תובע הכל בבת אחת רק כשהודה בשעורין וחזר ותבע לו חיטין אז נעשה עיקר המחילה ואם כן בשעת הודאת הנתבע בשעורין הי' הודאה גמורה עדיין דאם לא הי' התובע חוזר לדבריו הראשונים הי' מחייב שעורין לכן הוי הודאה גמורה לחייב שבועת ת מודה במקצת יע"ש, ולא ירדתי לסוף דעתו הרחבה דסוף סוף עכשיו שחזר התובע ותבע חיטין דבכה"ג בע"כ מיירי ר"ג וחכמים לשיטת רש"ל נימא הוכיח סופו על תחילתו שגם בשעה שתבעו חיטין מחל לו שעורין דמהיכי תיתי נימא שנשתנה דעתו והוא רק גילוי מלתא בעלמא שמוכח שכן הי' חושב בשעה שטען חיטין ומחילה הוי כקיבל מעות ועדיף מהילך דשעורין כבר הי' אצל המלוה, וכיו"ב מצינן בש"ס פלוגתי' היכי שאדם שותק ואין אנו יודעין כוונתו ואח"כ גילה דעתו נחלקו התנאים אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כדאי' בחולין דף ל"ט ע"ב וב"ב דף קל"ח ע"א בהכותב נכסיו לאחרים וזוכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ואמר אי אפשי בהן והיו במתנה עבדים סוברים חכמים אם הי רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ואמרינן מדשתק קנהו והאי דקא צווח מהדר קא הדיר בי', ורשב"ג סובר אמרינן הסע"ת, והאי דלא צווח מעיקרא קסבר כי לא אתי' לידי' מאי אצווח, וע"כ לא פליגי רבנן כי אם משום ששותק מעיקרא ולית להו אמתלא זו דכי לא אתי לידי מאי אצווח, אבל היכי דליכא הוכחה המתנגד להוכחה דסופו מודו שראוי לומר שדעתו שנתגלה לן עכשיו הי' כן בדעתו מתחילה ולא חיישינן לשינוי דעת מן הסתם, וכמו שהוכחתי בכלל הוכחה וא"כ הכא כשטען חיטין ולא שעורין עכ"פ לא הי' הוכחה שתבע שעורין, ואח"כ גילה דעתו שרוצה רק חיטין ומודה או מחל שעורין ממילא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שמה שאמר מתחילה חיטין כוונתו הי' שמודה או שמחל השעורין וכשמודה בשעורין לא הוי הודאה כלל שהודאת התובע או מחילת התובע הי' מקודם, ותו המעיין היטב במס' חולין שם בפוסקי' במס' גיטין דף ס"ז ע"א מ מוכח היכי שגילה דעתו קצת מקודם לכ"ע אמרינן הוכיח סופו על תחילתו והכא ע"י שתבעו חיטין לבד איכא קצת גילוי מלתא, ועיין בספר גידולי תרומה בשער ז' הבאתי לעיל נראה ג"כ שנחית לסברא זו וא"כ הק"ל ולכאורה יש לישב קו' הנ"ל דהנה בלא"ה יש להבין על גוף הדין דטענו חיטים והודה לו בשעורין פטור כפי הכוונה פשוטי לולי דברי רש"ל אמאי אמרינן מדלא תבע הודה או מחל, הא לא הוציא בשפתיו ודברים שבלב לא הוי דברים כדאי במס' קידושין דף מ"ט ע"ב גבי האי גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ולאו דברים והוא כלל בכל מקום זולת בקצתן, ומבואר שם אף שנאמן שכך הי' בלבו מ"מ לא מהני, וקו' זו הי' קשה לי בתחילת העיון, ומצאתי את שאהבה נפשי בספר יש"ש סימן ל"ד שתמה כן על רש"י ותוס', ואולם יש לומר בפשיטות לפמ"ש תוס' שם ד"ה דברים ורשב"א ור"ן וריטב"א ור"ן במס' כתובות דף ע"ט ע"א באו דנא דמוכח לכל הוי דברים שבלב דברים, ועיין, בר"ן שכתב שם וז"ל דאומדנא דמוכח שאני דלאו דברים שבלבו לבד הן אלא דברים שבלב כל העולם שהדבר מוכיח שלא נתן אלא להבריח יע"ש וכמו כן יש לומר לשיטת רש"י ותוס' דכיון שלא תבעו שעורים ג"כ ודרך העולם כשיש לו תביעה על חבירו ומוכרח לבוא לבית דין שתובע הכל שלא יצטרך זילותא בב"ד פעמים איכא הוכחה שהודה או מחל ועיין ש"ות מוהר"י טראני חלק ב' סימן מ"ה:
והר"אש שהקשה עליהם דהוא מילתא דשכיח שיש לאדם כמה תביעות ואינו רוצה לתובעם בפעם אחת יע"ש, י"ל כוונתו דלא הוי מוכח לכל כיון שדרכן של בני אדם שלא לתבוע בבת אחת וממילא הוי דברים שבלב אף אם הי' כן בלבו, ולכן תירץ הר"אש שמיירי שהי' הכל בשעה אחת דבכה"ג מוכח לכל שבע"כ הודה דאל"כ הי' לו לתובעו שנים כיון שהי' בשעה אחת וא"כ לפ"ז יש לקיים תי' הא"ות בכוונת תוס' לשיטת רש"ל, ואומ' בתביעה ראשונה אף שיש לומר כיון שלא תבע שעורין מחל מ"מ כיון דהי בלב לא מהני מחילה, דאז לא הי' מוכח דאין אדם תובע הכל בבת אחת רק בתביעה שני' כשחזר ותבעו חיטין אף ששמע מחבירו שהודה בשעורין לא תבעו שעורין איכא הוכחה וקצת גילוי דעת שמחל השעורים והוי דברים, לכן אף דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו שכן הי' דעתו מתחילת תביעתו, מ"מ אז לא הי' מוכח לכל מה שהי' בלבו והיינו דנין אז דלא הוי דברים, אף דבא אח"כ הוכחה מ"מ באותו זמן לא הי' לנו אותו הוכחה שלא הי' מוכח אז לכל העולם כוונתו והי' לאותו מחילה דין מחילה בלב ומתחיל המחילה מתביעה שני', האמת למעיין היטב בספר תבואות שור סי' ד' ס"ק ב' יראה שסובר היכי דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו הוי כאילו הי' אומר כן להדי' בתחילה ולא הוי דברים שבלב דהוי הוכחה כי כתב שם להקשות לשיטת רש"י ותוס' דמחשבה הפוסלת בקדשים היינו כשהוציא בשפתיו, וה"ה מחשבת שחיטה לע"א, אמאי אי' במס' חולין דף ל"ט שחט ואח"כ חושב עלה הוי ספק אי הוכיח סופו על תחילתו אע"ג דבשעת שחיטה לא קאמר מידי חיישינן דלע"א שחטה ותירץ אמירתו דעכשיו הוי כאילו אמר בשחיטה אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו יע"ש וא"כ ה"ה:
אבל כבר כתבתי בכלל הוכחה, שאין דבריו מוכרחים כלל ועיין כריתי ופליתי שם סי' ד' ס"ק א' וגם תב"ש כתב שם תירץ אחר וא"כ יש לקיים תי' הא"ות בכוונת תוס' מיהו דברי מוהרש"ל לא נזכר כלל בתוס' והעיקר חסר, ותו הא לתי' א' של תוס' שר"ג מחייב בדמי שעורין בע"כ לא פירשו כרש"ל דא"כ אמאי טעמא דר"ג הא הוי כהודה או מחל להדי' כיון שאמר אח"כ חיטין וא"כ אי ס"ל לתוס' בתירוץ ב' כהבנת מהרש"ל הוי להו לפרושי וגם בסברא הנ"ל בענין הוכיח סופו כו' יש לעיין טובא, לכן לענ"ד לא נראה כלל תי' הא"ות:
ה אמנם ראיתי בש"ך ח"מ סי' ת' ס"ק ה' בסופו לאחר שהביא שיטת רמ"ה שהטעם דיכול לטעון משטה אני בך והביא דאי' לדבריו כתב וז"ל אלא וודאי כמ"ש דאף בהוי הודאה ממין הטענה פריך שפיר כיון דטעמא דרבה ב"נ משום דכיון דלא הודה מה שתבעו יכול לטעון משטה א"כ ה"ה במתניתן כיון דלא הודה לו ממש, אמאי שקיל כדאמר מזיק הא יכול לומר משטה אני בך, ויש ראי' לזה ממ"ש תוס' בפ' המניח ד"ה לימא ובהג"מיי בפ"ג מהלכות טוען דרבה קאמר למילתא אפי' לר"ג דמחייב שבועה בטענו חיטים והודה לו בשעורים מ"מ פטור מלשלם השעורים ע"ש ודוק ותראה שכל זה ברור עכ"ל, ולכאורה דבריו סתומין וחתומין, ונראה כוונתו שהי' קשה לו קו' הא"ות הנ"ל וש"ך אזיל לשיטתו שבחר דרך לעצמו בסי' פ"ח ס"ק ט"ז שרש"י ותוס' ס"ל כרמ"ה שכתב שאפשר שגם דעת רש"י ותוס' כן דאף שכתבו טעמא דהודאה ומחילה כוונתם דמחל לו עתה ולא תבעו עתה על זה וא"כ הודאת הנתבע לאו הודאה הוא כיון שלא תבעו על זה ע"ש ובזה מיושב היטב כוונת תוס' ויען כי רבינו הש"ך זלה"ה קיצר במובן אמרתי לפרש היטב הנלע"ד בכוונתו דהנה לכאורה קשה לשיטת רמ"ה דזהו פשוט ומוכח לרמ"ה אף כשעומד בהודאתו ורצה ליתן השעורי' מ"מ פטור מש"דא, וכמ"ש הש"ך בסי' פ"ח להדי' בחידושי דינים שהעלה כרמ"ה כתב בסעי' י"ב תבעו חיטין והודה לו בשעורין פטור מש"דא אפי' עומד בהודאתו ורוצה ליתן לו שעורים רק נשבע היסת שאינו חייב לו חיטין מיהו אם אינו רוצה ליתן לו שעורים פטור אף משעורים יע"ש, וא"כ כיון שאינו טוען משטה אני בך הוי מודה במקצת ממש, ואמאי פטור מש"דא, וא"ל דהוא גז"הכ מכי הוא זה מנלן להרבות בחוקת דלמא הג"הכ הוא רק כשחוזר מהודאתו וטוען משטה אני בך קמ"ל קרא שיכול לטעון ומהאי טעמא פטור מש"דא כיון דלא הוי מודה במקצת שפטור מתשלומין וזהו גופא קמ"ל קרא כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה יכול לטעון משטה אני בך ומנלן כשעומד בהודאתו ומשלש שמורין דפטור משבועה דאורייתא:
ונראה לענ"ד להסביר הדבר, דהנה רש"י פי' בקידושין דף ס"ה ע"ב דהא דהודאת בעל דין כמאה עדים משום דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו יע"ש, ונראה כוונתו דעל זה ל"צ קרא באם עומד בהודאתו כיון דאינו חב לאחרינא הוי כמתנה, רק קמ"ל קרא שאינו יכול לחזור מהודאתו, דלולי קרא הייתי אומר כיון דהאי גברא הי' בחזקת שכל מה שיש תחת ידו הוא שלו ועתה שמודה שחייב לחבירו, יהי' נאמן באמתלא כל דהוא שנותן על חזרה כגון משטה וכיו"ב יהי' נאמן בהודה בב"ד כמו כהודה בפני עדים כל זמן שלא אמר אתם עדי יכול לטעון משטה, ה"ה בהודאה בפני ב"ד יהי' צריך לומר אתם עדי וכיו"ב בלשון המוכח שכיון להודאה גמורה כיון דלא הוי ידעינן מסברא דאין יכול לחזור כשהודה בב"ד אפילו בלי אתם עדי כדאי' בסימן פ"א סעי' ו', דניהו בעומד בהודאתו ורוצה ליתן מי ימחה בידו כיון שאינו חב לאחרינא, אבל סד"א דיכול לחזור כיון דלא הי' קנין, דגם במתחייב את עצמו בדבר שאינו חייב בעי קנין כדאי' בח"מ סי' מ"א ואפילו לרמב"ם מוכרח לומר אתם עדי, ולכן גילה לן קרא דמסתמא כשאדם מודה בב"ד מ"י תביעה מאותו טענה שהודה שהוא ממין הטענה דליכא הוכחה דהי' משטה הוי הודאה גמורה, ובפני עדים כשאמר אתם עדי הסברא נוטה שאינו משטה כמו בפני ב"ד בלי אמירת אתם עדי שמן הסתם אינו משטה בב"ד כשהודה ממין הטענה, ואף שכתבתי בכלל א' פי' אחר מ"מ מסתבר יותר בפשיטות כמ"ש כאן וכן מצאתי בספר פני יהושע שכתב כן בקיצור ולפ"ז י"ל חכמים דס"ל כשהודה בדבר שאין ממין הטענה פטור משבועה דאורייתא טעמייהו כיון דעיקר הודאת בעל דין אתי' מכי הוא זה, ומהאי קרא ילפינן דמודה במקצת הטענה ישבע, וכיון דגזירת הכתוב הוא דמ"מ הטענה ישבע כמ"ש תוס' ב"מ דף ג' וכן יש בזה עוד חוקה דבעינן שתקדים תביעה להודאה, ה"ה לענין זה גלי תורה דוקא כשהודה ממין הטענה שהוא הודאה גמורה שאין יכול לחזור מהודאתו ולטעון משטה כיון שהי' תביעה באותו מין הוי הודאה לחייב שבועה, אבל כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה שיכול לחזור מהודאתו לא מיקרי מודה במקצת לחייב ש"דא על אותו הודאה, אף שעומד בהודאתו לכן ממעטינן מאותו קרא דכי הוא זה הודאה שאינו ממין הטענה דפטור משבועה אף דבשעה שהודה בשעורין עדיין לא חזר כיון דבידו לחזור ולטעון משטה דבודאי מן הסברא יכול לטעון משטה כמ"ש בש"ך בסי' פ"א ס"ק נ"ו וסי' פ"ח ס"ק ט"ז, דהא לולי קרא דכי הוא זה הייתי אומר אפי' בהודאה ממין הטענה יכול לחזור ולטעון משטה כיון דלא אמר בב"ד אתם עדי, רק התורה חידשה לנו דהוי הודאה דמסתמא אינו משטה בפני ב"ד כיון דליכא הוכחה, אבל הודאה שאינו ממין הטענה איכא הוכחה דהשטה כמ"ש הש"ך, אבל ר"ג יש לומר דסובר דקרא לא ממעט הודאה שאין ממין הטענה משבועה דאף הודאה שיכול לחזור מהודאתו כל זמן שלא חזר הוי הודאה גמורה לחייב ש"דא כיון דבשעה שהודה הי' עומד בהודאתו, דלית לי, דאתי' הודאת בעל דין מכי הוא זה דגם מצד הסברא ידעינן שאין יכול לחזור כשהודה בפני ב"ד כל זמן דליכא הוכחה שהשטה כי מן הסתם אין אדם משטה בהודאתו בפני ב"ד, דהוא סברא פשוטה (ועיי' תוס' שבועות ד' כ"ב ע"ב ד"ה אבע"א דיש דברים שהסברא פשוטה שלא צריך קרא ויש שאינו פשוטה שצריך קרא להשמיענו הסברא) וכיון דהודאת בעל דין לא אתי' מכי הוא זה שפיר יש לומר דהתורה הי' מחייב שב"דא כשהודה במקצת אף היכי דיכול לחזור מהודאתו, דמ"מ כל זמן שלא חוזר הי' חל השבועה דאורייתא כי אז הודה במקצת ושוב לא נפקע שבועה, וא"כ דברי תוס' נכונים דאף דסובר ד"ג דפטור משעורין אם אח"כ חזר מהודאתו מצד סברא דיכול לטעון משטה כיון דאיכא הוכחה כמ"ש הש"ך, מ"מ חייב ש"דא דתיכף כשהודה חייב שבועה וכיון דבשעה שהודה קל עליו חיוב שבועה דבאותו שעה הי' הודאה במקצת לא נפקע אח"כ, דגם הודאה במקצת שיכול לחזור הוי הודאה לענין שבועה, והמעיין היטב לשיטת רמ"ה יראה שהכרח לומר דפליגי חכמים ור"ג אי הוי הודאה שיכול לחזור הודאה לענין שבועה דאל"כ אין טעם לחלק אמאי סוברים חכמים כשעומד בהודאתו ורצה לשלם שעורין פטור מש"דא אע"כ כמ"ש, וי"ל הש"ך סובר דפליגי חכמים ור"ג בסברא זו בהודאה שיכול לחזור אי הוי הודאה לענין שבועה, וא"כ הש"ך לשיטתו שפי' שתוס' סוברים כרמ"ה שפיר כ' בסי' ת' ס"ק ה' להביא ראי' שס"ל כרמ"ה דאל"כ קשה מ"ט דר"ג שחייב שד"א כיון דאמרינן כשתבעו חיטין מחל לו שעורין לא הוי מודה במקצת ועדיף מהילך וכקו' א"ות אע"כ דס"ל כרמ"ה דלא אמרינן שהודה או שמחל שעורין, וא"כ הוי מודה במקצת ממש רק שיכול לחזור מהודאתו, וכל זמן שלא חזר פליגי ר"ג וחכמים לחכמים לא הוי הודאה ולר"ג הוי הודאה וכיון שחל עליו השבועה כשהודה שוב לא נפקע אף כשחזר ופטור מלשלם מ"מ חייב ש"דא, ולכאורה יש לפקפק קצת ואולם המעיין היטב יראה כמ"ש ואף שהש"ך קיצר במובן מ"מ המעיין היטב יראה שכיון לזה, מיהו מה שהבין הש"ך דכוונת רש"י ותוס' דסוברים כרמ"ה המעיין בלשונם מורה כמ"ש כל אחרונים זלה"ה שלית להו כרמ"ה וש"ך הוא יחיד בפי' זה, ועדיין לא נתיישב כוונת התוס' לפי הבנה פשוטי, ועכ"פ יצא לנו מתוך דברינו שיש לומר לשיטת רמ"ה טעם מספיק מה שנחלקו חכמים ור"ג אבל לתוס' דס"ל משום הודאה או מחילה הדרא קו' הא"ות לדוכתי':
ונראה לענ"ד לישב דיש להסתפק היכי שהודה במקצת בדבר שאין ביד ב"ד לכוף שישלם המחצה שהודה ולירד לנכסיו רק החיוב מוטל עליו מדינא לשלם והוא כגזלן אם אינו משלם אי נימא דלא אמרה התורה מודה במקצת הטענה ישבע, רק במודה בדבר שיש ביד ב"ד לכוף שישלם דאף למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, אפי' מיני' דידי' מ"מ איתא בכתובות דף פ"ו ע"א דכופין אותו עד שתצא נפשו, משא"כ היכי שאין ביד ב"ד לכופו כלל, הוי כמודה במקצת בדבר דמחויב לשלם אותו מקצת רק לצאת ידי שמים דפטור מש"דא כיון שהכירו ב"ד שעל פי הדין פטור מלשלם אותו מחצה יש לו דין כופר הכל, או דלמא לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ח ס"ק ל"ו שיש ב' גווני מה שמחויב לשלם:
א) מה שב"ד לא יכולין לכופו אבל הוא רשע ונקרא גזלן עד שישלם לו מה שמודה:
ב) יש לצאת ידי שמים שהוא רק מידת חסידות ויש לומר היכי דמוזהר ועומד לשלם דהוי כגזלן ובע"כ הב"ד אומרים לו כך שאתה הוא גזלן אם אינך משלם המקצת שהודית י"ל דחייב ש"דא, דלא דמי לצאת ידי שמים דהתם ליכא חיוב בדיני אדם והוא רק מידות חסידות, משא"כ בנידון דידן דבאמת יש לו על המודה ממון גמור דהא הוי כגזלן כשאינו משלם רק שאין ביד ב"ד דין לכופו והוא כמו עני שאין לו לשלם שאין ב"ד כופין אותו מ"מ חייב שבועה דאורייתא וה"ה וכמדומה שגם בק"הח העיר בזה ואין ספרו תחת ידי כעת מיהו לכאורה מוכח בפשיטות דפטור מש"דא דהנה דעת רבינו ירוחם הובא בדרכי משה סי' פ"ח בהגהות ס"ק ח' להר"אש דהטעם דפטור משעורין משום הודאה מ"מ אם הנתבע עומד בהודאתו ואומר שחייב לו שעורים צריך לשלם לו שעורים ובד"מ השיג עליו דפטור דהוי כמחל התובע וכן הוא ברמ"א סעי' י"ב ומבואר דנחלקו בהבנת הר"אש הד"מ סובר כמ"ש בסמ"ע ס"ק כ"ג דרש"י ותוס' ור"אש מודים ז"לז דמדלא תבע הודה וממילא הוי מחילה אבל דעת רי"ו כתב בש"ך ס"ק ט' שהבין בכוונת הר"אש דלית לי' טעמא דמחילה רק משום הודאה ולכן אם יודע שחייב לו שעורים חייב לשלם לו וגזלן הוא אם אינו משלם לו רק הב"ד א"י להוציא מידו שהרי כבר הודה לו שאינו חייב לו שעורים וכתב שם שכן הוא דעת הר"אש וטור וא"כ לרי"ו וסיעתו אף שחייב לשלם כשעומד בהודאתו מ"מ פטור מש"דא דסתמא אית' במתניתן, ובדברי רבה בר נתן טענו חיטין והודה בשעורי' פטור משבועה, וכעין שמבואר לרמ"ה אף כשעומד בהודאתו מיעטה התורה משבועה כיון שאין ממין הטענה ה"ה לחולקים מוכח שבע"כ כיון שאין ביד ב"ד לכוף פטור משבועה ובזה יש לישב קו' שיטה מקובצת ופני יהושע המובא בפרט ב' דשפיר איצטריך קרא למעט משבועה אף כשעומד בהודאתו בין לרמ"ה ובין להחולקים מיהו אף שמוכח כן אליבא דחכמים, מ"מ לר"ג יש לומר טעמו לכן חייב ש"דא כיון שעומד בהודאתו חל עליו החיוב לשלם רק שאין הב"ד יכול לכופו הוי מודה במקצת, וא"כ לפמ"ש בפרט א' בכוונת רש"י ותוס' שס"ל שעיקר הטעם משום הודאה שמודה שלא חייב שעורין ומ"ש גם מחילה כוונתם הוא על השעבוד שעורין אבל לא מחל על גוף החוב, אם הי' שעורין וא"כ בעומד בהודאתו ויודע שחייב לו שעורין חל החיוב על הנתבע לשלם והוי כגזלן רק שאין ביד ב"ד לכוף אותו, וי"ל בזה פליגי חכמי' ור"ג, לחכמים כיון דאין ביד ב"ד לכוף פטור מש"דא דלא הוי מודה בהודאה גמורה כי מה שמודה לא הוי ממון גמור שיהי' מחויב בבירור ולר"ג כיון שעכ"פ חל עליו החיוב לשלם אף שאין ב"ד כופין הוי מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא, וא"ש וק"ל:
פרט ד
יבואר ביאור סוגי' הש"ס במס' ב"ק דף ל"ה לשיטת סמ"ע דהודאה שהודה הוי ממילא מחילה:
ז בפרט א' כתבתי בשם רמ"א וסמ"ע ולבוש וב"ח שהבינו בכוונת רש"י ותוס' לכן בטענו חיטים והודה בשעורין פטור לשלם שעורין דכיון דהודה שלא מגיע לו שעורין מדלא תבע ממילא הוי מחילה דהא דהודאה מועיל מטעם מחילה, ויש להתבונן, דלכאורה קשה למה כתבו רש"י ותוס' שפת יותר שהוא מחילה, וראיתי בחידושי פני יהושע במס' ב"ק שכתב לפי דברי סמ"ע בכוונתם, דעיקר הטעם משום הודאה דהודאת המלוה הוי כעדים אלא דלא תקשי להיפך הא גבי נתבע נמי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ועל זה כתב אחולי אחיל פירש דלגבי תובע שייך יותר הודאת בעל דין דאף שהדבר ברור שחייב הוי כאילו מחל בפירוש משא"כ בנתבע יע"ש, ולענ"ד משום קושי' זו לא הי' צריכין לפרש כן דבלא"ה ניחא כמש"ל בשם רמב"ן ובעל התרומות כיון דהודאת כל אחד לחובתו הוי כעדים יש להן דין שתי כיתות עדים המכחישים זו את זו דאמרינן סליק עדותן ואין מוציאין מיד המוחזק, והכא הנתבע מוחזק בשעורין ואכתי יש לומר לפמ"ש תוס' בד"ה ראוי' בטענו חיטין כו' ל"מ תפיסה בשעורין ומכ"ש לאחר שעמד בדין ל"מ תפיסה כמ"ש הש"ך סי' פ"ח ס"ק כ"ג לכן מוכרחין להוסיף משום מחילה דאי משום הודאה כיון דהודאתם סותרים זא"ז אמאי אין מועיל תפיסת המלוה דכשתפס שוב הוא מוחזק אבל משום מחילה ניחא כמ"ש הש"ך שם לפמ"ש רמ"א דהטעם משום מחל ממילא מוכרח לומר דל"מ תפיסה, וא"כ יש לקיים במקצת דברי פני יהושע בכוונת רש"י ותוס' ע"פי דברי הסמ"ע:
מיהו לענ"ד נראה בכוונתם דהוי קשה להו לפי מאי דקיי"ל להלכה פסוקה בש"ע ח"מ סי' כ"ט סעי' א' ובסימן למ"ד סעיף ב' כל מקום שנוכל ליישב דברי העדים שלא יהי' מכחישין זה את זה מיישבין דבריהם ויסודו מש"ס, והיינו בחד לגבי חד ומכ"ש בב' כיתות המכחישים זא"ז שראוי' ליישב דבריהם שלא יהי' הכחשה, וה"ה כיון שהתורה האמינה לבעל דבר לחובתו כעדים, והתובע ונתבע מכחישים זא"ז, שתובע הודה בשעורין שלא חייב לו והנתבע מודה שחייב אמאי מקיימין דברי התובע לבד נימא ליישב דבריהם ששניהם אומרים אמת כי לא מבעי' לפי מאי דמשמע פשטא דמלתא שלא אמרו הזמן כלל, דאפי' למאי דקיי"ל בח"מ סי' ע"ה סעי' א' שתובע ונתבע צריך לברר טענתם, היינו ממה חייב אי הוי הלואה או פקדון, וע"ז צריך הנתבע לברר אבל א"צ לברר זמן הלואה, ותו לפמ"ש הגהות מיימו' דפ"ו מהלכות טוען ס"ק א' בשם כמה פוסקי' שהוא רק לאחר תקנות הגאונים ולא מדינא דש"ס יע"ש ובמרדכי בפ"ק דב"מ, וא"כ יש לקיים דברי שניהם שהתובע שמודה שלא נתחייב לו אומר אמת וגם הנתבע אומר אמת מה שהודה בשעורין כיון שלא אמר זמן כלל, דהא הם לא פירשו כמ"ש הר"אש וכמש"ל רק שאומר יש לך בידי שעורין או אני חייב לך שעורין אולי כוונתו שמתחייב את עצמו מהיום שעורין כי יוכל להתחייב אח עצמו בדבר שאינו חייב, ואפי' באומרים זמן כגון שהתובע אומר שנתן לו חיטין בניסן והנתבע אומר שמגיע לו שעורין, א"כ בעל כרחך יש הכחשה מ"מ קשה אמאי פטור משעורין כיון דהא דנאמן הלוה לחייב לעצמו הוא רק מטעם שהוא בידו ואינו נאמן על למפרע כמ"ש בכלל א' פרט א' בשם תשב"ץ, ומוהריב"ל וב"ש רק שנאמן על להבא מטעם שהוא בידו דפלגינן דיבורא דעל למפרע אינו נאמן, ואף דאומר שהלואה בניסן הי' שעורים א"נ על זה, ופלגינן דיבורא והוי כאלו אמר שמתחייב א"ע מהיום שעורין שכך הוא גזירת הכתוב לומר פלגינן דיבורא והוי כאלו אמר רק שחייב שעורים מהיום, וכמו כל פלגינן דיבורא הנאמרים בש"ס שכן הוא דמסלקינן הדיבור שאינו נאמן כאילו לא אמר כלל וה"נ הוי כאילו לא אמר שהלואה בניסן הי' שעורים רק כאילו אמר שחייב מהיום שעורין וכיון שהודאתם לא מוכחש קשה אמאי פטור משעורין יהי' חייב לשלם מטעם חיוב שהוא מתחייב א"ע מהיום, לכן מוכרחים רש"י ותוס' לומר שממילא הוי הודאת המלוה מחילה והיינו שמחל על החיוב שיתחייב א"ע הלוה מהיום זולת חיטין ולכן אף שנימא שהודאת הלוה הוי כגדר חיוב פטור מלשלם כיון שתפסינן מהודאת המלוה כאילו הי' מחילה על החיוב שיתחייב א"ע הלוה ואף שבארנו לעיל בכלל א' דרש"י סובר דמהני אפי' על למפרע מ"מ יש לומר כדברינו בכוונת תוס' שסוברים כפוסקי' הנ"ל ואף שכתבתי בפרט ב' שס"ל כרש"י ידוע שהרבה בעלי תוס' היו, ומצאתי בתומים סי' פ"ח ס"ק זיי"ן בכוונת הר"אש ורי"ו שכתבו מטעם הודאה כתב כעין סברא זו וז"ל דהודאה לא ס"ל לר"אש דהוי מחילה רק הואיל והודאת בע"ד כמאה עדים דמי הרי הוא פוסל כל עדים שיאמרו הפכו וכמו שאמרו נאמנות עלי שלא פייסתי ופוסל כל עדים ואף בזו באומרו שאין חייב לו שעורין הרי הוא פוסל כל עדים שיעידו שחייב כי הודאתו יותר מק' עדים אבל מ"מ אם הנתבע מודה שחייב פשיטא דמוציאין דכאן הוי איפכא הודאת בע"ד שהוא פוסל כל עדים שמעידין על הפטור ודבריו נשמעין מה בכך דהוא מודה דלא הי' חייב מ"מ זה שאמר שחייב הרי יכול לחייב א"ע אפי' בדבר שאינו כדאי' בסי' מ' וא"כ ודאי דברי זה קיימין דתובע נתכוין להרוויח כמ"ש הר"אש וגם אנו מקיימין דברי שניהם דאמת הוא דלא הי' חייב שעורין כלל רק בהודאת פיו מתחייב אע"פ שאינו חייב וכאודייתא דאיסור גיורא שהי' יודע שאין לרב מרי חלק בפקדון שביד רבא כלל ואף זהו כמוהו יע"ש שכתב כן בשיטת הר"אש שיש לו שיטה אחרת לרבינו ירוחם, וא"כ שפיר יש לומר כדי לשלול קו' זו כתבו תוס' כן, ואין להקשות היאך אפשר לומר שהודאת הנתבע יהי' מטעם חיוב הא סוברים רוב הפוסקי' כמ"ש בש"ך סימן מ' ס"ק ב' ומכללן רש"י דלא מהני כשמתחייב בדבר שאינו חייב כ"א בקנין ואף לרמב"ם שם היכי דאמר הוו לי עדים שאני חייב לפלוני מנה חל אף בלא קנין, וי"ל הודאה בפני ב"ד מהני להתחייב א"ע אף כשלא אמר אתם עדי, מ"מ לרוב פוסקי' וכ"מ דעת תוס' לא מהני וכיון שנתבע שמודה בשעורין לי עשה קנין לא חל החיוב ונסתרו דברי התומים הנ"ל, דז"א דאפי לחולקים על הרמב"ם יש חילוק בין היכי שאמר בלשון חיוב להיכ' דאמר בלשון הודאה, וכמ"ש הנמוקי יוסף במס' ב"ב דף קמ"א ע"א וז"ל אמר המחבר מהא דלודי איסור כתבו חכמי פרובינצא והריטב"א בשם רבו זלה"ה דכל שמתחייב א"ע בלשון הודאה אע"ג דידעינן דלא הוי מחויב לי' מעיקרא הוא מחייב יע"ש ולא נחלקו הפוסקי' כי אם היכי שמתחייב א"ע בלשון חיוב דרמב"ם מדמה לקנין אודייתא כמ"ש הכ"מ בפי"א ממכירה הט"ו דנלמד מאודייתא והפוסקי' החולקים סוברים כיון שלא אמר בלשון הודאה לא מהני, אבל היכי שאמר בלשון הודאה אודייתא בעצמו הוי קנין, ומ"ש בקצ"הח בסי' מ' סק"א שבעינן בפני עדים ויאמר אתם עדי, תוס' ופ"י חולקים על זה, ומה גם הכא כשהודה בפני ב"ד הוי כאומר אתם עדי וא"כ דברינו הנ"ל נכונים:
אמנם אכתי קשה דהא אנן קיי"ל בח"מ סי' ע"ה כשאומר הנתבע אינו יודע אם פרעתיך חייב לשלם דחיוב הוא ודאי ופרעון הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, וה"ה היכי שאומר הנתבע אינו יודע אם מחלת לי דמאי שנא כיון דחיוב הוא ודאי ומחילה הוא ספק וא"כ הא בנדון דידן באמת לא מחל בפירוש, רק אנן אמרינן מדלא טען גם שעורין הודה שלא הלוה לו שעורין וגם מחל על החיוב שיתחייב א"ע הלוה זולת חיטין כי אינו רוצה רק בחיטין ולכן כשמודה בשעורין חל המחילה של המלוה, והא החיוב הוא ודאי דאנן סהדי שעכ"פ חייב הלוה שעורים לכל הפחות דישנו בכלל מאתים מנה דבדמי שעורין ליכא הכחשה, וכן הש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"ח רמז לזה שכתב ובשום טענה שיאמר התובע שלא תבעו שעורין סגי דלא מפקינן ממון ברור שחייב הנתבע אם לא במחילה גמורה ע"ש שכ"כ בשיטת רמ"ה, וכיון דנתבע אין יכול לטעון בריא שמחל המלוה משעורין דאולי הי' רק הודאה לבד שמודה שלא חייב שעורין ונגד הודאה עדיף הודאת הלוה כנ"ל, והוי ספק אם מחל ואין ספק מוציא מידי ודאי, ותו דכבר כתבתי לעיל בישוב קו' היש"ש אמאי מהני מחילה שמחל או הודאה, הא דברים שבלב לא הוי דברים, וכתבתי לישב דהוי אומדנא דמוכח מדלא טען גם שעורין, והא על זה לא מוכח שהי' הודאה ומחילה דלמא הי' רק הודאה לבד דהשתיקה לא מוכח על תרווייהו וממילא הוי דברים שבלב כיון דלא מוכח לכל כוונתו, וצריך לומר דבלא"ה קשה כמש"ל בפרט א' הא יוכל המלוה לטעון בין לפי דברי ובין לפי דבריך מגיע לי שעורין עכ"פ דהא גם לפי דברי נשתעבדו השעורין דנכסי דאינש אינון ערבין ובע"כ צ"ל הטעם כיון שתבעו חיטין וכל מי שטוען סחורה ולא אמר להדי' שוה כוונתו דוקא, איכא הוכחה לכל מלשונו שמחל השעבוד משעורים ורוצה חיטין דוקא, וכיון שדייקינן בלישנא כאילו אמר שמחל השעבוד משעורין דייקינן נמי בלישנא כאלו אמר שרוצה רק חיטין שהלוה ומוחל מה שיתחייב א"ע בשעורין כי אינו רוצה דבר אחר רק אותו דבר שהלוה והמעיין היטב יראה שהכרח לומר כן ואולם יש להבין, דהנה תוס' כתבו במס' כתובות דף ע"ג ע"א ד"ה כדרב כהנא, דהא דאדם יכול לסלק א"ע מדבר שלא בא לעולם או מדבר שאינו ברשותו בדבר שמעשיו גרמו לו כגון נחלה הבאה לאדם ממקום אחר וכו', או בכותב ועודה ארוסה דוקא בדבר שהוא תקנת חכמים והוא לטובתו אף לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כהאי דרב הונא שם, אבל בדבר שהוא זוכה מן התורה אף שהוא לטובתו ומעשיו גרמו לו לא מצי לסלק א"ע מדבר שלא בא לעולם או אינו ברשותו ועיין משנה למלך בפ' כ"ג מאישות ה' א' וכן הבין מוהרי"ט כמ"ש שם בסופו וכן מורה בפשיטות לשונם ובע"כ ירושת הבעל הוא מדרבנן, ולכן לא מצי לסלק בירושת אביו משום דזוכה מן התורה אבל הר"ן סובר דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן רק שאני ירושת אביו כיון שראוי לירש בכל שעה הוי כזכה בהם ודמי לנשואה דלא מהני סילוק דבעינן לשון מתנה באופן המועיל ובש"ע ח"מ סי' ר"ט סעי' ד' בהג"ה איתא בשם תשובת ר"ן דאין יכול למחול דבר שלא בא לעולם ובסעי' ח' כתב דיכול לסלק מדבר שלא בא לעולם וזהו דלא כתוס' רק כהר"ן, ומבואר בטורי זהב שם החילוק בין סילוק למחילה דמחילה לא שייך אלא אחר החיוב ואיך תחול המחילה קודם החיוב משא"כ סילוק שאינו רוצה לזכות בדבר יכול לסלק את עצמו אף קודם שבא לעולם שלא לזכות אחר שבא לעולם והשיג על הסמ"ע שכתב שם חילוק אחר יע"ש, וא"כ הכא איך שייך לשון מחילה שמוחל המלוה על החיוב שיתחייב א"ע הלוה זולת חיטין כיון שלפי דברי המלוה לא היו חייב הלוה מעולם שעורין, לא שייך לומר כלל שמחל לו שעורין, דהוי דבר שלא בא לעולם, דבאותו זמן שאמר חיטין לא הי' החיוב של שעורין דלא שייך מחילה רק היכי שיש לו חיוב על חבירו וכבר בא החיוב מוחל לו אותו חיוב כמ"ש בטורי זהב הנ"ל, משא"כ הכא לרש"י ותוס' עיקר הטעם שהודה המלוה שלא הי' חייב מעולם שעורין לא שייך כלל לומר שמחל, ובע"כ צ"ל דלשון מחילה הוא לאו דוקא רק משום נגד שעבוד שעורין שייך מחילה שכבר הי' חל עליו החיוב דשעורין משועבדין לחיטין דכל נכסי' דאינש ערבין, נקטי כן שמחל כי רוצה דוקא חיטין, ובאמת לענין החיוב שמתחייב א"ע הלוה בשעורין מלבד השעבוד על החיטין לא שייך לשון מחילה רק סילוק שמסלק א"ע משעורין, והיינו דאמרינן ע"י טענת התובע שתבע חיטין דוקא הודה שאין לו עליו שעורין וגם מסלק א"ע שאף אם יודה לו הנתבע בדבר אחר זולת חיטין אינו רוצה באותו דבר כיון דלפי דבריו לא חייב לו רק חיטין מסלק א"ע התובע בשעת טענתו מחיוב שיתחייב את עצמו הנתבע ע"י הודאתו ולכן פטור הנתבע לשלם שעורין אף דהודאתו הוא בגדר חיוב שמתחייב א"ע מהיום בדבר שאינו חייב מ"מ לא מהני כי הסילוק של תובע מהני לזה, ולפ"ז קשה לשיטת תוס' הנ"ל דאין יכול לסלק א"ע מדבר שלא בא לעולם בדבר שהוא מן התורה, וכיון דקנין אודייתא של הלוה מהני מן התורה כמבואר בתוס' במס' ב"מ דף מ"ו ע"א ד"ה ולקנינהו דמוכח כן דמהני אפילו לענין איסורא ועיין בט"ז יו"ד סי' קס"ח מ"ש בשם הב"ח, והודאת הלוה שמודה בשעורין מהני מן התורה אף נגד הודאת המלוה אם לא הי' המלוה מסלק את עצמו ג"כ מקודם לכן רק הי' הודאה ממלוה בלבד הי' הלוה מחויב לשלם שעורין מטעם קנין אודייתא דהיינו מקיימין דברי שניהם ועיקר הפטור משעורין בא גם מסילוק שסילק א"ע המלוה, הא בשעה שהי' מסלק א"ע המלוה משעורין דהיא ברגע שטען חיטין מדיבור הלז אנו אומרין שסילק א"ע גם משעורין, לא הי' בעולם הזכות כי עדיין לא הי' הלוה מודה שעורין כשטען חיטין ולא מהני הסילוק לשיטת תוס' בכתובות דף פ"ג לסלק א"ע מדבר שיש לו זכות מן התורה היכי דלא בא לעולם או אינו ברשותו וא"כ אכתי קשה אמאי פטור משעורין שראוי' לומר שיועיל אודייתא של לוה דהסילוק של מלוה לא מהני, ובשלמא לשיטת תוס' במס' ב"ק דף ק"ד ע"ב ד"ה אגב שכתבו דקנין אודייתא לא הוי קנין מן התורה רק מדרבנן לכן לא מהני באיסורא א"ש כיון דהוי דרבנן היכי שבאמת לא חייב יכול המלוה לסלק א"ע (וגם בזה יש לפקפק שאינו לטובתו) אבל לשיטת תוס' בב"מ וכן דעת רוב הפוסקי' שהוא קנין דאורייתא קשה, ולכאורה יש לומר טעמא דרבה בר נתן דלכן פטור משעורים דהודאתה סותרין זא"ז, דאם תפסינן הודאת המלוה לאמת שלא הי' חייב לו שעורין מעולם הודאת הלוה הוא בתורת אודייתא שמודה שעכשיו מחייב את עצמו כמו אודייתא דאיסור לא מהני מחילת המלוה דהוי דשב"ל. אבל אם תפסינן הודאת הלוה לאמת שחייב לו שעורין כבר דהי' באמת הלואה משעורין בזמן שאמר המלוה שהי' חיטין פטור משעורין כיון דבשעה שמלוה טוען חיטין לא רצה בשעורין הוי לפי דברי הלוה בגדר מחילה שמחל על השעורין שהי' חייב לו כבר ומהני דהא לפי דברי הלוה הי' בעולם וברשותו החיוב משעורין דהא כבר הי' מחויב לו הלוה וכיון שלוה מוחזק בממון יכול הלוה לטעון כיון שאני מוחזק בשעורין אני אומר שהודאתי אמת שחייבתי לך שעורין למפרע ועל כל זה מחלת לי וקם המחילה לה כיון שהי' כבר בעולם לפי דברי ומנלן לילך בתר הודאת המלוה לחוב להלוה נלך בתר הודאת הלוה לפטור את הלוה שהוא מוחזק בממון, אבל ז"א להמעיין היטב דהנה לעיל בכלל א' פרט א' כתבתי בשיטת תשב"ץ ומוהרי"בל דהא דקיי"ל דהודאת בעל דין לחובתו הוי כעדים היכי דלא חב לאחרינא אף דאומר נגד חזקה שמוחזק בממון ותוס' כתבו בריש ב"מ דף ב' דהוי כאנן סהדי דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו כיון שאומר רק לחובתו נאמן כיון שבידו ליתן עכשיו כל נכסיו להמודה, וא"כ אם מודה באייר שלוה בניסן הנה אף שלענין החיוב שיחול מניסן אינו בידו על למפרע, מ"מ מתחיל החיוב מניסן ונאמן על למפרע כיון דליכא נ"מ בזה אם החיוב מתחיל למפרע או מעכשיו, אבל אם תמצא גווני שעל ידי זה שיהי' נאמן למפרע יהי' חב לאחרינא פשיטא דאינו נאמן נגד אנן סהדי דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו כדאי' בח"מ סי' צ"ט שאינו נאמן לומר על נכסים שלו ששייכים לאחרים היכי דחב לאחרים בהודאתו ואפי' למאן דאמר דנאמן במגו דבידו ליתן לו אבל הכא על למפרע אין בידו עכשיו ובש"ע חשן המשפט סי' ע"ט קיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואם עדים מעידים שלוה ופרע מ"מ חייב לשלם דלחובתו נאמן שלא פרע ולזכותו א"נ כיון דמוכחש מסהדי ולא אמרינן בממ"נ אם נלך בתר הודאתו יהי' נאמן לגמרי ופטור ואם בתר סהדי הרי הם אמרו שפרעו ובע"כ כך הוא גזירת הכתוב דפלגינן דיבורא דאזלינן בתר הודאתו לחובתו ולא לזכותו כיון שהוא מוכחש מסהדי, וא"כ ה"ה אם הודה בא באייר שחייב מנה שלוה בניסן אם נמצא גווני שעל ידי זה יהי' חוב למלוה אינו נאמן על למפרע כיון דמוכחש מאנן סהדי, דאנן סהדי כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ועל להבא דליכא חוב למלוה נאמן לחובתו יותר מעדים ואמרינן פלגינן דיבורא דנאמן בהודאתו שמתחיל החיוב מכאן ולהבא דהוא לחובתו וגם הוא בידו לחוב א"ע מכאן ולהבא וליתן כל אשר לו במתנה וכמו דאית לי' לחד מ"ד בב"ב דף קל"ד ע"ב בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע נאמן מכאן ולהבא דפ"ד דעל להבא בידו לגרשה ואינו נאמן על למפרע שאינו בידו ה"נ אם הודה שחייב מנה שלוה בניסן נאמן לחובתו שחייב לשלם והחיוב מתחיל מזמן הודאה, וא"כ הכא בטענו חיטין והודה לו בשעורין, כיון דהודאת הלוה ל"מ היכי דחוב למלוה משום שמוכחש מסהדי דאנ"ס כל מה שיש ביד אדם ואמרינן פלגינן דיבורא ונאמן לחובתו ה"נ אינו נאמן שחייב שעורין למפרע דהא ע"ז מוכחש מסהדי דאנן סהדי כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, דעל ידי זה יבוא חוב למלוה דהא מוכח מכלל כל האומר לא לויתי אף כשאומר הלוה בהודאתו זכות תפסינן מהודאתו לחובתו ואינו נאמן לזכותו היכי דמוכחש מסהדי ופלגינן דיבורא וה"ה פלגינן דיבורא שהחוב מתחיל מעכשיו וכעין אודייתא הנ"ל דאף שאומר שקר מ"מ מהני קנין אודייתא וממילא מה שפטרו המלוה ללוה משעורין לא הי' מחילה כיון שלא הי' חייב כבר רק הוא סילוק ואין יכול לסלק בדבר שזוכה מן התורה כיון שלא הוי באותו זמן ברשותו ובעולם, ואף אי נתפס כל דברי הלוה פטור דהא הי' מחילה הא קיי"ל בלא לוויתי דהודאה לחובתו מהני ולא לזכותו היכי דמוכחש מסהדי ופלגינן דיבורא וה"נ הלוה מוכחש מסהדי במה שיצמח מהודאתו לזכותו כי אנן סהדי שכל מה שיש לאדם הוא שלו, והודאת המלוה שלא הי' חייב שעורין לא מוכחש מסהדי, וכיון דפלגינן דיבורא של הלוה, הוי כאילו מודה מהיום ממילא ל"מ הסילוק של מלוה כיון שבשעה שסילק לא הי' בעולם ואין יכול לסלק בדבר שלא בא לעולם בדבר שיזכה אח"כ מן התורה, ואין לומר דאכן אמרינן מדלא תבע שעורין מלבד הודאה מחל לו היינו שמחל על השעבוד דנכסי דאינש אינון ערבין ומשועבדים למלוה על חוב חיטין ושעורין בכלל אותו שעבוד מחל לו דאם יודה הלוה בחיטין לא יהי' עליו שעבוד שעורין או דבר אחר כי רוצה דוקא חיטין, ועל זה יכול למחול דהשעבוד כבר בא הי' בעולם דמיד שלוה נשתעבדו נכסים, וגם מסלק א"ע מחיוב שיתחייב הלוה א"ע זולת חיטין, דאי אפשר לומר שמחל רק השעבוד דא"כ קשה אמאי פטור כשהודה הלוה בשעורין הא על זה לא מחל אם יודה הלוה בתורת חיוב ובע"כ צריך לומר דמסלק א"ע גם כן אם יודה הלוה שמגיע לו שעורין או דבר אחר בתורת חיוב ויש כאן מחילה על השעבוד וסילוק מחיוב שיתחייב א"ע הלוה בהודאתו זולת חיטין וכיון דהי' בבת אחת כיון שחל המחילה על השעבוד דבא לעולם חל נמי על הסילוק אף שלא בא לעולם ויש לו זכות מן התורה דזה אינו דכתב רמ"א בסימן ר"ט סעיף ז' בהקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם בבת אחת דמי לקני את וחמור הנזכר בסי' ר ג ס"חי ובמס' ב"ב דף קמ"ב נחלקו לר' נחמן קנה מחצה ולר' המנונא לא קנה כלום ולרב ששת קנה הכל, וא"כ בנ"ד בסילוק בדבר שלא בא לעולם בדבר שיש לו זכות מן התורה עם דבר שבא לעולם וברשותו בבת אחת תלי' במחלוקת הנ"ל וקשה לדידן דקיי"ל קנה מחצה וכן לר' המנונא אמאי פטור משעורין דהא הוא הלכה פסוקה כחכמים ולחד תי' של תוס' אפילו לרבן גמליאל פטור הא הסילוק לא מהני, ובשלמא לפוסקי' הסוברים הטעם דפטור משעורין מדטען חיטין ולא שעורין מחל לו על שעורין, אבל לא הודה המלוה דבאמת הי' חייב לו שעורין א"ש דמועיל מחילה דהוי דבר שבא לעולם וברשותו כיון שהי' חייב לו דאפילו חוב שלא הגיע זמן פרעון אם מחל המלוה מהני דלא הוי דבר שלא בא לעולם כיון שכבר נעשה השעבוד כמ"ש בש"ות מוהר"י קולן זלה"ה שורש פ"ט הובא בספר שערי המלך בפרק כ"ב מהלכות מכירה הלכה ט', אבל לפי תוס' שכתבו טעמא דהודאה ומחילה וביאורו הסמ"ע וסייעתו כוונתם דממילא הוי מחילה והיינו סילוק כמו שכתבתי לעיל קשה היאך יכול לסלק לשיטת תוס' כיון דהוי דבר שלא בא לעולם:
ולכאורה עלה בדעתי לומר דהנה המעיין יראה מיש קצת שינוי לשון בין רש"י לתוס', דרש"י כתב וז"ל דהא אמר לי' תובע לאו שעורין יהבי לך ואחולי אחיל גבך יע"ש מורה להדי' שעיקר הטעם משום הודאה דכתב לאו שעורין יהבי לך ותוס' כתבו בד"ה לימא וז"ל דסברא דהוא פטור דכיון שהודה לו שאין חייב לו שעורין ומחל לו יע"ש, וא"כ יש לומר לולי דברי סמ"ע וסיעתו שאין כוונתם לומר שהודה שמעולם לא הי' חייב לו שעורין כי לא נתן לו וממילא הוי מחילה, דא"כ לא יוצדק כל כך לשון מחילה רק לשון סילוק, רק יש לומר כוונתם דאנן אמרינן שהודה שלעת עתה אינו חייב לו שעורין כי מ מוחל לו החיוב, וזהו גופא הוא הודאה שמודה שמחל לו ושפיר מהני מחילה דהא גם לפי דברי המלוה הי' חייב לו שעורין והוי דבר שבא לעולם וברשותו ומחילה אין צריכה קנין אבל אכתי קשה כיון דחיוב ודאי וכמש"ל ופטור ספק דאיכא ספק אם הודה שלא חייב כלל וממילא הוי סילוק או הודה שמחל לו והלוה אין יכול לידע כוונתו, כי אף דמוכח מטענתו חיטין שמחל על השעורין לא מוכח אי מחל על החיוב אשר יתחייב א"ע הלוה אי מחל על החיוב שכבר הי' חייב הלוה דזה לא מוכח מלשונו ואין ספק מוציא מידי ודאי כי אולי הודה שלא חייב כלל שעורין ולא מהני הסילוק, ותו כיון דבעינן מוכח לכל כוונתו והא לא מוכח לכל באיזה אופן הודה, ואף אי הודה באופן המועיל לא מהני דהוי דברים שבלב כיון דלא מוכח לכל שהודה באופן המועיל על פי דין תורה, מיהו לפי' רש"ל לק"מ דהא לא מתחיל המחילה רק לאחר שחזר ואמר התובע שמגיע לו רק חיטין וכבר אמר הנתבע שעורין ובא לעולם החיוב אך תוס' בע"כ לא ס"ל כרש"ל כמ"ש בפרט הקדום וא"כ תוס' לשיטתם קמה הקו' הנ"ל ודוק היטב כי הוא קו' נכונה להמבין והמעיין היטב, והוא דבר שראוי' לעמוד עליו: