שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל א
יבואר דין הודאת בע"ד בממונא ובו ט פרטים
פרט א
יבואר מקורו, וחקירה אי אתיא מקרא או מסברא:
א תניא בתוספתא במס' בבא מציעא בפרק א' הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והובא במס' גיטין דף ס"ד ע"א וברי"ף ור"אש ומרדכי בב"מ שם, ובש"ך ח"מ סימן פ"א ס"ק נ"ו וכן איתא בב"מ דף ג' ובכמה דוכתי ומוכח בש"ס שבועות דף מ"א ע"ב אפילו אם עדים מכחישים אותו נאמן הוא לחובתו יותר מהם, דקיי"ל כרבא שם כמ"ש הרי"ף והר"אש והרמב"ם בפ"ו מטוען הלכה ג' וטור וש"ע ח"מ סימן ע"ט ס"א ואפילו אביי מודה בעלמא לרבא ושאני התם דלא הוי הודאה ממש כיון שבא לפטור עצמו, ובע"כ צ"ל אף דאיתא בש"ס הודאת בעל דין כמאה עדים, ובעדים אמרינן תרי כמאה כמ"ש התוס' במס' יבמות דף פ"ח ע"א וכתיבות דף כ"ב ע"א ד"ה תרי ותרי ורמב"ם בפרק י"ח מהלכות עדות הלכה ג' (ועיין מה שכתב בש"ות שבות יעקב ח"א סימן קכ"ה ובסמ"ע ח"מ סימן כ"ח ס"ק כ"ב ובש"ות הנ"ל סימן קמ"ז) מ"מ הוא לאו דוקא ולישנא בעלמא נקטי ואולם הרמ"א בח"מ סימן ע"ט ס"א דקדק וכתב שהודאתו יותר ממאה עדים, וכוונתו דבעלמא אמרינן תרי כמאה וכדי להורות שהודאתו עדיף מעדים תפס לשון יותר ממאה עדים ועיין מה שכתב הסמ"ע שם ובמס' כריתות דף י"ב ע"א ופשוט דמאה ואלף שווין ומה שאמרו תרי כמאה נקטו לשון המשנה מס' מכות דף ה' ע"ב ועיין ש"ות נודע ביהודא מה"ק חלק א"העז סימן ס"ה וא"כ הודאתו עדיף אפילו מהרבה עדים. ויש לחקור ולברר מאיזה טעם מהני הודאתו יותר מעדים ומצאתי בזה שלשה שיטות:
שיטה א רבינו הגדול רש"י ז"ל כתב במס' קידושין דף ס"ה ע"א דהוא מגזרת הכתוב דשם סובר רב כהנא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין אפילו שניהם מודים וא"ל רב אשי מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים אף כאן, וא"ל התם לא קא מחייבא לאחרינא הכא קא מחייבא לאחרינא פי' רש"י בד"ה הודאת דכתיב שמות כ"ב] אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו יע"ש:
שיטה ב בתשב"ץ ח"א ענין ע"ד כתב וז"ל שגזרת המלך הוא להיות דבר שבממון בשני עדים או בהודאת פיהם שהוא כמאה עדים מגו דאי בעי יהיב, או מפני טעם אחר, או מגזירת המלך ג"כ דילפינן מכי הוא זה וכדפי' רש"י בפ' האומר יע"ש, וא"כ לטעם הראשון אתיא מכח סברא מטעם מגו דאי בעי יהיב:
שיטה ג למדנו מתוך דברי ש"ות מהר"י בן לב סוף כלל ג' במה שהאריך ליתן טעם בהא דקיי"ל דנוטל שכר להעיד פסול רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ן הביאו הר"ן במס' קידושין סוף פ"ב דקשה לי' אמאי לא נפסל מדאורייתא מטעם דהוי נוגע בעדות דלמא ישקר בעדותו להרויח ממון וכתב ע"ז ב' דרכים, דרך ראשון מה שנוגע פסול מן התורה לא הוי מטעם דלמא מצד הנאה ישקר, רק כמו שקרובים פסולים להעיד דהטעם משום גז"הכ בין לזכות ובין לחובה כ"כ נוגע פסול מדאורייתא מגז"הכ דפסול הקרובים, שאדם קרוב אצל עצמו ומש"ה אין אדם משים עצמו רשע אלא בדבר שבממון הוא דנאמן כמ"ש הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי נראה כיון דקרוב פסול אפי' לעדות חיוב ראוי' לומר מה"ט להוי אדם קרוב אצל עצמו לחיוב עצמו אלא יראה לפ"ז דמה שהוא חייב הוא מטעם מתנה ולפ"ז בנוטל שכר להעיד אפילו נוטל שכר הרבה כשר מדאורייתא דלא הוי נוגע דכיון דאין לו הנאה וזכות בגוף העדות ממש אלא הזכות הוא לבע"ד. ודרך שני שאין נוטל רק שכר טרחו אבל כשנוטל יותר פסול מדאורייתא יע"ש שהאריך משמע מרהיטת לשונו לדרך ראשון הא דנאמן בהודאתו לחובתו דהוי כנתן לו מתנה, ואף שאמר בלשון הודאה שלוה מפרשינן כוונתו כאילו אמר לשון מתנה ואינו מטעם מגו דאי בעי יהיב כמ"ש התשב"ץ. וראיתי בנימוקי יוסף במס' בבא מציעא דף ג' ע"א בהא דאמר הש"ס מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה כתב וז"ל אינו בהכחשה אם הודה לו במנה ובאו עדים להכחישו שאינו חייב לו כלום, אינו נפטר בכך דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי מהא שמעינן דמי שהודה בב"ד וחזר ואמר נזכרתי ואע"פי שהעדים מעידין כדבריו אין משגיחין דודאי הכא בהאי גווני עסקינן דאי בעומד בדיבורו מאי אולמא דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' יע"ש שכת' כן בשם הרשב"א ור"ן א"כ נרא' שס"ל היכי שהודה נגד עדים המכחישים אותו אינו נאמן על גוף מעשה הלואה שלוה רק שאנו אומרים שמתנה הוא דקא יהיב לי' ודייקו לומר דקא יהיב מתנה ולא כתבו מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה כתשב"ץ, אפשר לומר דתשב"ץ מיירי כשהודה ואין עדים מכחישים אותו והם מיירי שמכחישים אותו והוי מגו במקום עדים ולכן כתבו זלה"ה שאנן מפרשינן הודאתו אף שאמר בלשון הודאה שלוה כאלו אמר לשון מתנה ויש דמיון לזה ממ"ש הר"אש במס' קידושין בפרק א' דף י"ג סימן כ"א אם היה משאיל טבעת לחבירו לקדש לו אמה מקודשת. דאנן סהדי כיון שהשאיל לו אדעתא לקדש לו אשה גמר בלבו ליתן לו באותו לשון שיועיל לענין קדושין ואם לא יועיל בלשון שאלה יהי' בלשון מתנה יע"ש שהביא הרבה ראיות לזה אף שאמר בלשון גרוע כוונתו באופן המועיל ועל כלל זה סמך הטורי זהב בא"ח סימן י"ד ס"ק ה' וסימן שס"ט ס"ק י"ב וסימן תל"ד ס"ק ו' הרי דחזינן אדם שרוצה לעשות דבר אף שאמר בלשון שאינו מועיל אמדינן דעתו אילו הי' יודע שלשון זה אינו מועיל להוציא מחשבתו היה אומר בלשון המועיל וה"נ כן כיון שהודה בפני ב"ד או בפני עדים שחייב לחבירו ממון א"כ חזינן שרוצה לחייב את עצמו וליתן לחבירו אף שעדים מכחישים ואומרים שלא לוה אנן סהדי אילו היו יודע שלא יועיל לשון הודאה נגד העדים הי' אומר בפירוש בתורת חיוב על מכאן ולהבא דיכול לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב לשיטת רמב"ם וסייעתו המובא בח"מ סימן מ' כשאומר אתם עדי או היה אומר בלשון מתנה לכן דיינינין עכשיו אף שאמר לשון שאינו מועיל כאילו אמר לשון המועיל וזהו שכתב הנ"י שהוא באמת מתנה וכפי הנראה בחדא שיטה קיימא עם מהר"י ב"ל בתשובה הנ"ל וזה פשוט אפילו לשיטת הפוסקים הנ"ל אף דלא אתיא מקרא רק מכח סברא הוא ג"כ דאוריית' כדמוכח בש"ס כתובות דף כ"ב ע"א שמקשה תלמודא ל"ל קרא סברא הוא וכן במס' ב"ב דף קכ"ז ע"ב מקשה הש"ס כיו"ב לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הלכתא למיתבא פי שנים לא יהי' אלא אחר אילו בעי למיתב לי' במתנה מי לא יהיב לי' וכיו"ב מקשה הש"ס בב"ק דף מ"ו ע"ב בהא דאמר רשב"נ בשם ר' יהונתן מניין להמע"ה שנאמר מי וכו' ל"ל קרא סברא הוא כו' (ועיין בירושלמי במס' סנהדרין בפרק ז"ב הלכה ח' סובר רחב"ג כר"ש ב"נ ולא חש לקושי' הנ"ל ועיין עוד גיטין דף מ"ח ע"ב ברש"י ד"ה המוציא ובחידושי פי' שם ועיין עוד מס' ברכות דף ל"ה ע"א בגמ' שם אלא סברא הוא ובחידושי פ"י ובצל"ח שם ובתוספת מס' שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה ואבע"א ובס' באר שבע במס' הוריות דף ו' ע"ב ד"ה מאי טעמא) ע"כ מוכח מלתא דאתיא מסברא הוי כמפורש בקרא וא"כ ה"ה כיון דסברא מחייב שיהי' נאמן כיון שבידו לחייב את עצמו בע"כ נאמן מן התורה ובשגם כי מגו בכל מקום הוא מ"הת אפי' מגו דאי בעי טעין כדמוכח מש"ס וכמ"שכ הרש המגיד בפרק ט"ו ממלוה ולוה הלכה א' ד"ה אע"פי ובס' כנ"הג בח"מ סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק רי"ד ומכ"ש מגו דאי בעי עביד דעדיף ממגו דאי בעי טעין כמ"ש הר"ן במס' קידושין דף ס"ג ע"א וכ"כ לטעם הנ"י ומהר"י בן לב מן התורה מהני הודאתו:
ב ודע דאיכא נפקותא לדינא לשיטת רש"י דאתי' מקרא או דנימא כשיטת תשב"ץ ומהר"י בן לב דאתי' מסברא והוא אם נאמן בהודאתו לחייב את עצמו אף למפרע כי י"ל דפלגינן דבורו ואינו נאמן למפרע רק על להבא ונ"מ טובא לדינא כאשר יבואר בע"ה ואומר לרש"י דאתי' מקרא דהתורה האמינה לבע"ד לחייב את עצמו כעדים בעלמא ולכן אפי' עדים מכחישין אותו אינם נאמנים כי נגד עצמו לא האמינה תורה לעדים וכפסולים הם וא"כ אם הודה שחייב לחבירו ממון שלוה לו בניסן והודאה הוא באייר ועדים מכחישים אותו שלא לוה ואם היה נאמן מצד מגו דבידו ליתן לא היה נאמן על למפרע שאין עכשיו בידו ליתן מתנה למפרע מ"מ נאמן מצד גזירת הכתוב כי התורה האמינה הבע"ד לחובתו יותר מעדים ונאמן אף על למפרע שלוה בניסן, והני סהדא שקרא נינהו א"כ נאמן על גוף המעשה ואולם לטעם שכתב תשב"ץ ומהר"י בן לב נראה שעל גוף המעשה אינו נאמן כי יותר מסתבר שהעדים אומרים אמת רק שמ"מ נאמן לחובתו שמתחיל החיוב מהיום כיון שהוא בידו או כריב"ל וא"כ כשהודה למפרע בע"כ פלגינן דבוריה ומתחיל החיוב מיום שהודה וכעין דאיתא במס' ב"ב דף קל"ד ע"ב בהא דמקשה הש"ס ר' יוחנן אדר"י כי ר' יצחק בר יוסף אמר משמי' בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ורחב"א אמר משמי' דנאמן, ומשני כאן למפרע כאן להבא אבעי' להו אמר למפרע מהו להמוניה להבא פלגינן דבוריה או לא פלגינן דבורי' ר' מארי ורב זביד חד אמר פלגינן וחד אמר לא פלגינן כי דוקא בתרי גופא פלגינן ולא בחד גופא ונתבאר ברשב"ם שם הטעם כיון דעיקר נאמנתו משום דבידו לגרשה ועל למפרע אינו בידו וא"כ על ענין הנוגע למפרע אינו נאמן ועל הנוגע להבא פליגי אי פלגינן דבורי' (ועימ"ש הרא"ה בכתובות דף י"ח ע"ב ד"ה אלא בסופו) וה"ה אם הודה למפרע תלי' במחלוקת הנ"ל דהכא הוא ג"כ בחד גופא וכיון שלשיטתם מה שמחויב ליתן משום דהוי כאילו נתן מתנה לכן מתחיל החיוב רק מהיום כי אין בידו על למפרע ואם הודה למפרע למ"ד לא פ"ד לא מהני הודאתו וא"כ מזה ראי' לפי' רש"י דאל"כ אמאי לא אשתמיט בש"ס לומר למ"ד לא פלגינן דבוריה אינו נאמן כשהודה למפרע רק כשהודה סתם כעין דאי' בגרשתי את אשתי למ"ד ל"פ דבורי' א"נ כ"א כשאומר עכשיו גרשתי או אמר סתם גרשתי כמ"ש רשב"ם בד"ה או ה"נ אינו נאמן כ"א כשהודה עכשיו לויתי או שלא אמר כלל הזמן אבל בלא"ה יכול לחזור, הגם דב"ש בא"העז סימן קנ"ב ס"ק א' כ' בשם הרמב"ם דהלכה כמ"ד פ"ד מ"מ הו"ל לש"ס לבאר גם לאידך מ"ד ומסתימת לשון התוספתא הנ"ל מוכח בכל גווני הוי הודאתו כעדים אפילו כשהודה למפרע דאל"כ הו"ל לחלק כדרכם לחלק ולבאר ותקשה מזה למ"ד דלא פ"ד לכן מוכרח כפירוש רש"י:
ואולם בכוונת רש"י נלע"ד בפשיטות מדכתיב כי הוא זה וחייבה התורה מודה במקצת הטענה לישבע מוכח דהודאתו מועיל כעדים בכל מקום אף על למפרע דנאמן על גוף מעשה הלואה דאי נימא מחמת שחל החיוב מהיום למה חייב שבועה דאורייתא הא מקצת שהודה מתנה נתן לו, הגע בעצמך אם אמר הלוה אין לך בידי כלום רק חמשים זהובי' אתן לך במתנה הכי ס"ד שיהא חייב שבועה דאורייתא ופשוט דלא עדיפא טענה שנאמן מכח מגו כמו מגו בעצמו וכמ"ש בש"ך בכללי מגו בסימן פ"ב ס"ק י' שלעולם תפסינין היכי דנאמן מכח מגו כאילו היה טוען טענת מגו וכיון שמה שנאמן לחייב א"ע הוא מכח מגו דאי בעי יהיב מתנ' או כמ"ש מהר"י בן לב שיש לומר דהוי כנותן לו מתנה והא במתנה פטור מש"דא אע"כ דנאמן על גוף מעשה הלואה שלוה וממילא הוי מודה במקצת הלואה וראיתי בחידושי פני יהושע שם שכתב על לשון רש"י הנ"ל הא דאצטריך קרא לענין הודאת ב"ד היינו שאין יכול לחזור בו ולענין משטה הייתי או משחק הייתי לאחר שהודה בפני ב"ד דאי בעומד בהודאתו מלתא דפשיטא הוא יע"ש, ולענ"ד יש לומר דבלא"ה יש לדקדק למה כ' רש"י לימוד זה במס' קידושין, בקושי' רב אשי שמביא רק אגב גררא דין הודאת ב"ד ולא פירש כן בשאר דוכתי בש"ס היכי דנזכר הודאת בע"ד והוא בב"מ דף ג' ובגיטין דף ס"ד ועוד מאי נ"מ אי אתי' מקרא או מסברא סוף סוף הקשה רב אשי שפיר ונראה דבאמת הלימוד הוא גם בעומד בהודאתו וכוונת רש"י להביא ראיה דע"כ הודאתו מהני אף על למפרע דתפסינן שגוף הלואה אמת והוי כאילו היו עדים שהלוה וה"ה כשהוד' שקידש הוי כאלו היו בפנינו עדים שקידש דלולי הלימוד הייתי אומר לכן הוא נאמן וחייב לשלם מטעם כיון דעומד בהודאתו הוי כאילו התחייב את עצמו מהיום ותפסינן כאילו הי' מתנה, ובשגם כי נראה מלשון מהר"י בן לב שאינו מטעם מגו רק כיון שעומד בהודאתו הוי ממילא מתנה וכן נראה בנ"י דודאי גם המקשן ידע דאי אפשר להודה לחוב לאחרינא דנגד אחרים הוא רק עד אחד ומקרא מלא דבר הכתוב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ודרשינן שלא קם רק לשבועה, ואולם רב אשי לא הבין שהכא יהי' בגדר חב לאחרינא מה שקרובותי' נאסרין כיון שלא הי' להם זכות בדבר, והיא בעלת בחירה (ועיין מה שכתוב בזה בחידושי הרשב"א שם ובתשובת נ"ב מ"ק חלק א"העז סימן ס"ד, ועיין עוד בלחם משנה פ' א' מהלכות גרושין הלכה י"ג מש"ש) וחידש לו רב כהנא דהכא חב לאחרינא ואגב גררא קאמר התם לא חב, וא"כ סד"א הא דנאמן ומחויב לשלם אף שאנו אומרים שמעשה הלואה שקר שלא לוה מ"מ כיון שאינו חב לאחרינא מי יוכל למחות מליתן את כל אשר לו והוי מתנה, או דהוי מתחייב את עצמו בדבר שאינו חייב, כיון שעדיין עומד בהודאתו, וממילא ל"ק מקידושין כיון דאנו אומרים שאינו נאמן על גוף המעשה לא חלין הקדושין ולכן פי' רש"י שמוכח מקרא כיון שמחויב לישבע והוי מודה במקצת הטענה בע"כ מוכח שנאמן על גוף הלואה למפרע דאל"כ אמאי ישבע הא הוי כופר הכל ומקצת שהודה מתנה הוא ואם כן ה"ה הכא נאמן על גוף מעשה הקידושין כאילו הי' עדים ושפיר מקשה רב אשי לר"כ ולכן מוכרח רש"י לפרש כן שם כי קושית רב אשי סובב רק על פירושו דאתי' מקרא ותירוץ שתירץ לו רב כהנא יובן היטב לפירושינו להמעיין היטב בחידושי הרשב"א שם דוק ותשכח כדברינו:
ולפ"ז יש לתמוה על הב"ש דאי' במס' קידושין דף ס' בר"אש שהביא תוספתא במקדש את אשה על מנת שיש לו מעות ביד פלוני אע"פ שהפלוני אמר אין לו בידי מקודשת שמא קנוניא עשו והובא בטור וש"ע א"העז סי' ל"ח סעי' ט"ו להלכה אם אמר ע"מ שיש לי מנה ביד פלוני אם ידוע בעדים שיש לו מנה ביד פלוני מקודשת בוודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפי' אמר אותו פלוני אין לו בידי, וכתב הב"ש בס"ק ל"א דאם אמר על מנת שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אע"פ דמהני הודאתו לחייב את עצמו מכאן ולהבא מ"מ אין ידוע אם הי' לו אצלו בשעת הודאתו יעיי"ש, ודבריו תמוהין שלא הביא דברי רש"י הנ"ל, דמוכח דמהני הודאתו אף על למפרע, ויותר מסתבר כשיטת חלקת מחוקק בסעי' קטן כ"ב שכתב יש להסתפק דבעינן עדים דאין האשה סומכת על הודאתו שיש לחוט לקנוניא או די"ל דהודאתו הוי כעדים וסמכה דעתה יעיי"ש ולאחר עיון ראיתי בס' הפלאה בחידושיו לקידושין בקנ"א סימן ל"א שהשיג כן על הב"ש מלשון רש"י הנ"ל אך גם עליו תמיהני במה שמדחה דברי הב"ש לגמרי כי כבר נתבאר לעיל דעת הפוסקים דס"ל כוותי':
ג ולכאורה יש לומר אפי' לשיטה הנ"ל דאתי' מסברא ולא מקרא דכי הוא זה מ"מ נאמן גם על למפרע אף כשה עדים מכחישים אותו דנאמן במגו דאי בעי יהיב או דהוי אמר בלשון חיוב על להבא להרמב"ם וסיעתו, ואף דקיי"ל במס' ב"מ דף פ"א ע"ב דלא אמרינן מגו במקום עדים מ"מ י"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן כיון דרבה ורב חסדא ס"ל דאמרינן מגו במקום עדים אפי' מגו דאי בעי טעין עכ"פ לדידן ניהו דלא אמרינן מגו דאי בעי טעין, מ"מ נאמן במגו דבידו לעשות, וכמו שמחלק הר"ן במס' קידושין דף ס"ג עמוד א' לענין מגו במקום חזקה גבי זה בני דמגו דבידו לעשות עדיף טפי ממגו דאי בעי טעין יע"ש, ובע"כ אין כוונתו כפשוטו דאדרבא דבוריה קיל לי' ממעשה וכמ"ש התוספת בעירוכין דף כ"ג ע"א רק ר"ל כל דבר התלוי' בדעת אחרים לא אלים כ"כ כמו דבר התלוי' בדעתו לבד כמו שהדעת מכרעת לזה ולכן בכל טענת המגו כיון שאין בידו לזכות בדין כ"א ע"פ ב"ד הפוסקי' ומוצאים את הדין לאורה אינו אלים כל כך כי אינו יודע איזה טענה יכשר בעיני הב"ד כי לאו כל עלמא דינא גמירא, מש"כ היכא שבידו לעשות דבר אשר אין כח ביד שום אדם למחות בו, בוודאי אלים כח המגו הלז, וא"כ הכא דיש לו מגו דאי בעי יהיב או להתחייב י"ל דנאמן לומר שהלוה לו אף נגד עדים דמגו דאי בעי עביד עדיף ממגו דאי בעי טעין ואף אמנם שהמגו הוא רק על להבא מ"מ נראה דנאמן גם על למפרע, ולא דמי כלל לבעל שאמר גרשתי את אמתי למפרע שאפי' למ"ד שנאמן אינו נאמן רק על להבא ולא על למפרע כיון שיש נ"מ בזה לבעל שיהי' נאמן למפרע לענין זנות, משא"כ היכא דלא ניחא לי' בזה שיחול הענין למפרע אף דמגו ליתא על למפרע מ"מ לא הוי מגו לחצי טענה, ודבר זה למדנו מתורתו של רבינו הגדול הרמב"ן זלה"ה במס' ב"ב ד' קל"ד ע"א בהא דאיתא שם האומר זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה והקשו הראשונים זלה"ה האיך מהמנינן לי' לגירושין הא אי מגרשה אסורה לכהן ועכשיו מתירה לכהן ועוד אף לישראל לא היה לן למשרי דמגו לחצי טענה לא אמרינן, ותי' שם הרמב"ן וז"ל ואיכא למימר דהתם היינו טענה דלא אמרינן מגו לחצי טענה כיון דאיהו לטענה זו איכוין לא אמרינין מגו לחצי וכאן נמי אין אנו מאמינים אותו לחצאין אלא נאמן לגמרי דלא איכפת לבעל אם לא תנשא לכהן והיה לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותנשא לישראל וכשבאין לפנינו ע"כ מאמינן אותו שאינה זקוקה ליבם וכיון שהותרה הותרה כיון שאינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן יע"ש, וה"ה כיון שכל רצונו ליתן לחבירו מה איכפת לי' אם החוב מתחיל מהיום או למפרע דהא במקום שחב לאחרים אינו נאמן לכן כשאומר בלשון הודאה נאמן על למפרע במגו שהי' מחייב על להבא כנ"ל דלא איכפת לי' וכיון שאתה מאמינו נאמן לגמרי שכדבריו כן הוא, ואפילו לחולקים על הרמב"ן י"ל דשאני התם כיון דבעל אוהב לאשתו כגופו חפץ בתקנתה בכל ענינים אבל הכא לא איכפת לי' ומה"ט נאמן גם על למפרע ונ"מ לענין קדושין כמשכ"ל להשיג על ב"ש בזה, ונראה לכאורה במקדש אשה ע"מ שיש לו מנה ביד פלוני שכ' הב"ש שלא מהני הודאת פיו כי הודאתו לא מהני למפרע, ולולי דבריו אפשר לומר בדרך משא ומתן בהלכה כתלמיד הנושא ונותן לפני רבותיו ולא להורות אף לסניף בעלמא שאפילו אם יש עדים המכחישים על ממון, מ"מ נאמן על הממון למפרע במגו ולא הוי מגו לחצי טענה כיון דלא איכפת לי' למודה אם יחולו הקידושין או לא לכן מהני המגו לגמרי, ואולם לכאורה הא תברי בצידי' דהא באומר זה בני אינו נאמן היכי דיש עדים המכחישין וכן הבעל שאמר גרשתי את אשתי ג"כ אינו נאמן היכי דיש עדים המכחישים אותו מיהו יש לחלק בין היכי דבידו לעשות ואין צריך כלל דעת אחרים דהתם כיון דצריך עכ"פ עדים, ושייך לומר מי יימר דיזדקקו לי' עדים וכדאיתא כיוצא בזה במס' קידושין דף ס"ג ע"ב גבי גר מי יימר דיזדקקו לי' הני תלתא ועיין תוספות במס' סוטה דף כ"ה עמוד ב' מעיין מה שכתב בס' הפלאה בחידושיו לקידושין שם, ובמס' שבת דף מ"ו ע"ב ומשנה למלך בפ' ד' מהלכות בכורות ה"א וחידושי רשב"א מס' יבמות דף פ"ח ע"א וס' שער המלך בפ' י"ג מאיסורי ביאה הלכה י"ג ובפרק ג' מהלכות יבום הלכה ה') משא"כ הכא דבידו לעשות ואין צריך כלל דעת אחרים, י"ל מגו כזו אלים טובא מיהו דין זה הוא דבר חדש:
וראיתי בטור ח"מ סימן רכ"ב לגי' בית יוסף נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי מדעתי ולזה שלא מדעתי אפילו כשיש עדים המכחישים אותו בזמן שמקחו בידו, ובע"כ משום מגו דבידו לעשות דבידו ליתן המקח לזה שאמר וא"כ מוכח כסברא הנ"ל דמגו דבידו לעשות ואין צריך לזה דעת אחרים מהני אפילו נגד עדים, אך מאור עינינו בית יוסף תמה עליו האיך נאמן במגו להכחיש את העדים וגם הפרישה כתב שיש גי' אחרת בטור ובטורי זהב כ' שיש ט"ס וא"כ מוכח מהפוסקים הנ"ל שכולהו ס"ל שאינו נאמן נגד עדים אפי' במגו דבידו לעשות ובע"כ הר"ן לא כתב כלל הנ"ל רק לענין חזקה וכן משמע מסתימת הש"ס ופוסקים דבכל גווני קיימ"ל דלא מהני מגו נגד עדים וא"כ בקידושין היכי שיש עדים כנ"ל אין המודה נאמן מטעם מגו וה"ה בממון גרידא א"א לומר מטעם מגו:
ד שוב ראיתי שיש לשדות נרגא בדברי מהר"י בן לב וב"ש הנ"ל שא"א לומר הטעם דלכן מהני הודאת בע"ד לחייב את עצמו מטעם דהוי מתנה הא במתנה בעי קנין והיכי דבעי קנין לא מהני דבורו להשוות קנין, וגדולה מזו כתב רשב"א בפ"ק דקדושין הובא בש"ך ח"מ סי' קצ"ח ס"ק י' שכל מקום שאמרו חכמים שאין קונים מן הקנינים אע"פ שפי' המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאילו אמר שיקנה באמירה בעלמא יע"ש, ומ"ש הנ"י בשם רשב"א ור"ן לשון מתנה משום דאיירי בעומד בהודאתו ורוצה ליתן מה איכפת לן אם הוא רק דיבור בעלמא כיון שהוא רוצה ליתן ואינו חב לאחרינא אבל לענין שמחויב ליתן וא"י לחזור מהודאתו בע"כ א"א לומר הטעם משום מתנה רק כוונת מהרי"בן לב י"ל כך דע"י הודאתו אנו רואים שרוצה לחייב א"ע מכאן ולהבא אף בדבר שאינו חייב דמהני לשיטת רמב"ם כשאומר חתם עדי והודאת בעל דין בממון בלא"ה איירי כשאומר אתם עדי דאל"כ יכול לטעון השטאה או השבעה כדאי' סימן פ"א ולכן אמרינן שכוונתו לזה החיוב וכן מוכרח לומר כוונת הב"ש לעיל במ"ש שהוא מטעם חיוב מכאן ולהבא והיינו שמתחייב את עצמו מכאן ולהבא מיהו לפ"ז לשיטת רמב"ן ורשב"א ופוס' החולקים על רמב"ם שאין אדם מתחייב בדברים אפילו באתם עדים בלא קנין ובלא שטר הובא בש"ך ח"מ סימן מ' ס"ק ד' א"א לומר הטעם כמ"ש מהר"י בן לב וב"ש ובע"כ מוכח כרש"י ומ"ש בכ"י בשם הרשב"א והר"ן הטעם משום מתנה ר"ל כיון שעומד בהודאתו ונותן ואינו חב לאחרים מה איכפת לן בכך ממילא הוי מתנה, ותו ק' דהא בהודאה בפני ב"ד אין צ"ל אתם עדי וכדאי' בסי' פ"א סעי' ו' ובש"ך ס"ק נ"ו ואמאי אינו יכול לחזור הא לא היה קנין כיון שהוא מטעם החיוב, מיהו לזה י"ל כיון שהוא בב"ד הוי כמו אתם עדי אבל ראי' הנ"ל נכונה שבע"כ להפוסקי' החולקים על הרמב"ם א"א לומר כמהר"י בן לב וב"ש:
ה העולה מדברינו מ"ש הב"ש אפילו אם אין עדים מכחישין אותו א"נ בהודאתו למפרע, הוא נגד דברי רש"י וכן משמעות הש"ס בכ"ד אך מה שיש לה להסתפק היכי דעדי' מכחישין אותו אם נאמן בהודאתו למפרע ועל גוף המעשה כי אולי רש"י מודה לזה ונ"מ רבתא לדינא במקדש את אשה ע"מ שחפץ שביד פלוני הוא שלו, ועדים אומרים שאינו שלו וא"כ אף אי נימא במ"ש החלקת מחוקק שיש לומר שסמכה דעתה על הודאתו מ"מ יש להסתפק אי הודאתו מועיל למפרע אף נגד עדים די"ל הא דכת' רש"י דמהני הודאתו היינו כשאין עדים מכחישין אותו דבהכי איירי קרא דכי הוא זה אבל אם עדי' מכחישין אותו לא חל החיוב רק מכאן ולהבא וא"כ אפשר לומר שאינה מקודשת והוא ספק רבתא לדינא:
ולכאורה יש להביא ראיי' דבע"כ אפילו נגד עדים נאמן למפרע ועל גוף המעשה מהא דאי' במס' ב"ב דף קכ"ח ע"ב שלח ר' אבא לר' יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי כלום ולוה אמר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרע כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין וכ' בתוס' ד"ה נשבע דלהכי נאמן בשבועה משום דחשיבי מלוה ע"פ שהרי עדים מעידים שהשטר פרוע ואע"ג לדבריו עדים פסולים שהרי מכחישם ואמר שחייב מחצה מ"מ השטר אינו מתקיים אלא ע"י הודאתו והא קאמר דפרע מחצה יע"ש, ואי נימא שבגוף הענין נאמנים העדים יותר מהמודה ומה שמחויב לפרוע מחצה משום דהוי כנותן מתנה מהיום ורוצה לחייב א"ע בב"ד כיון שמודה וא"כ הוי כופר הכל ואינו מכחיש לעדים דהא אם אחד תובע לחבירו מנה ונתבע כפר הכל רק שמתחייב א"ע בב"ד ליתן חמשים זהובים בתורת מתנה פטור משבועה דאורייתא כיון דאינו מודה במקצת הלואה וה"ה הכא אלא ע"ב שעל גוף ענין ומעשה האמינו התורה לבע"ד לחובתו יותר ממאה עדים ונאמן אף על למפרע, מיהו ראיי' זו יש לדחות לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' פ"ב ס"ק ל"ז דכיון דיש גם שטר ואיכא חזקה שטרך בידי מה בעי מהני להכחיש את העדים אבל בע"פ לא הוכחשו עדים כלל ואינו נשבע לכ"ע יע"ש אך דברי הש"ך אינם מוכרחים כלל ותמוהים למעיין היטב, ועיי' מ"ש בס' קצות החושן שם ס"ק י"ט:
ואולם נראה שבדין זה במחלוקת הראשונים ז"ל שנוי' דאית' במס' ב"ב דף קמ"ט ע"א איסור גיורא הי' לו תליסר אלפי זוזי בי' רבא ר' מרי ברי' הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוי ובי רב הוי אמר רבא היכי לקנינהו ר' מרי להני זוזי אי בירושה כו' מתקיף לה ר"א בר"י דר"א אמאי לודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודייתא וכתב בתוספת דף מ"ד עמוד ב' ד"ה דלא דאודייתא מועיל אפילו כשיש עדים שמכחישין אותו ועיי' ש"ע ח"מ סי' קי"ג ס"ב וכ' בנ"י בפרק מי שמת בשם חכמי פרובינציא אפילו בבריא מהני קנין אודייתא אם מחייב א"ע בלשון הודאה ובש"ות תשב"ץ ח"א סי' קנ"ג כ' בשם בעל העיטור דאודייתא לא מהני כ"א במתנת שכיב מרע ולא בבריא יע"ש, וא"כ לפוסקים דמהני בבריא אודייתא א"א לומר שהוא מטעם חיוב שמחייב א"ע בדבר שאינו נו חייב ואמר אתם עדי דהא בבריא כעין אודייתא דא סור מהני והתם משמע שהי' רק דבורא בעלמא כדאי' שם ולא הי' מיחד עדים להשוות קנין עי"ז כמ"ש רמב"ם אע"כ דס"ל דמועיל הודאה כשמודה שלא הי' שלו מעולם אף על למפרע אף נגד עדי' אבל לעיטור לא מוכח ועכ"פ מוכח כן בדעת רוב הפוסקים הגם שראיתי בס' קצות החושן סי' מ' שיצא לדון בדבר חדש שקנין אודייתא לא מהני כ"א כשמודה בפני עדים ומיחד עדים ועדים משווי קנין כמו קרקע נקנה בשטר בעדים דעדים משווי קנין, ה"נ במלוה ובמטלטלין כשמודה בפני עדים ומיחדן משווי קנין, וא"כ י"ל שלא מוכח שחל הודאה על למפרע כי י"ל שמתחיל הקנין מכאן ולהבא אבל המעיין בתוס' מוכח דלא כדבריו ובדיבורא בעלמא מהני אודייתא וכן דעת הפני יהושע כמ"ש בס' קצות החושן בעצמו א"כ נראה אי הודאה לחובתו נגד עדים מהני אף למפרע במחלוקת הראשונים ז"ל שנוי' וכן יש להביא ראי' שנחלקו בדין הנ"ל הבעל התרומות עם הרב המגיד דהנה הרמב"ם כ בפ"ו מהלכות טוען הלכה ג' וז"ל מנה הלויתיך וכפר בב"ד ואמר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ממנו ופרעו והמלוה אומר לא נפרעתי ה"ז חייב לשלם שכל האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר לא פרעתי דמי ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והעדים מעידים אותו שפרעו הודאת בע"ד כמא' עדים דמי ואין המלוה חייב שהרי הוחזק כפרן וכ' ע"ז הראב"ד שאין צורך לזה הטעם יע"ש והרב המגיד כ' שמ"ש רבינו שאין המלוה חייב וכו' מכאן שהוא סובר כדעת קצת מפרשים שכל מקום שהוחזק כפרן א"צ המלוה לישבע ונ"ל ראי' מדין זה דאם איתא דמלוה נשבע האיך מקבלין שבועתו נגד שני עדים אלא וודאי אינו נשבע יע"ש וראיתי בגידולי תרומה שער ח' חלק א' הלכה ב' בקושי' הראשונים שהקשו בסוגי' דב"ב דף קכ"ח ע"ב למה לח ישבע המלוה ויטול בדין כל שט"ח הקשה ע"ז מדברי ה"המ הלז דהאיך אפשר לן להשביע את המלוה להכחיש העדים שאומרים שפרעו כולו כ' דאחרי הדקדוק נראה דפוסקים הללו לא סברי להאי דה"המ זלה"ה דכיון דהלוה גופא פסלינהו להני סהדי בטענתו הו"ל כמאן דליתנהו לענין שבועה בין להשביע הלוה או למלוה אי הוה שייך בי' שבועה וכן יש להוכיח ממ"שכ רבינו בשער י"א עכ"ד, ולכאורה נראה לפמש"ל בשם רש"י דהתורה האמינה ללוה לחובתו יותר מעדים ואפי' על גוף המעשה ונגדו לא האמינה התורה וכפסולים שווינהו רחמנא יוכל לישבע נגד עדים, וכמו שאם היו לפנינו עדים כשירים ועדים פסולים יכול להשביע להכחיש את הפסולים, אבל לפי מ"ש מהר"י בן ל"ב וב"ש שבגוף הענין נאמנים העדים והא דמחייבינן אותו לפרוע באומר לא לויתי אבאר לקמן בס"ד הואיל דהודה דלא פרע הוי לי' הך פרעון מחילה ומתנה שפיר כתב הרב המגיד שאי אפשר למלוה לישבע להכחיש את העדים דהא בוודאי נשבע לשקר, וא"כ נראה שבעל התרומות והרב המגיד נחלקו במחלוקת הנ"ל, מיהו לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ב ס"ק ל"ז בסופו לק"מ קו' ג"ת, וי"ל דגם בע"הת סובר כה"המ כמבואר למעיין, אך אין דברי הש"ך שם מוכרחין כלל ועיין בקצ"הח שם מיהו הראי' מאיסור גיורא יש קצת לדחות להמעיין שם היטב בסוגי' ובפוסקים הראשונים כי הוא ענין עמוק וכמו כן הראי' מפוסקי' הנ"ל יש לפקפק על דברי הש"ך, לכן אכתי צריך בדיקה וחקירה בש"ס ופוסקים לברר הדבר היטב בס"ד:
**(הג"ה ועיין תוס' ב"ק דף ק"ד. ע"ב ד"ה אגב כשמע דקנין אודייתא הוא רק קנין דרבנן ובתוס' ב"מ דף מ"ו ע"א ד"ה וליקנינהו משמע דמועיל מן התור' ועיין בטו"ז יורה דעה סי' קס"ח מה שנחלק עם מו"ז חמיו הב"ח אי קנין אודייתא מועיל להפקיע איסו' ריבית יע"ש:)**
ו ברם בגוף דברי תשב"ץ ומהר"י ב"ל וב"ש יש לתמו' כמו ששמעתי מכבוד א"א מ"ו הגאון מ' אלעזר נרו מהא דאית' במס' שבועות דף מ"א ע"ב בההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר לי' לא היו דברים מעולם אזיל אייתי סהדי דאוזפי' ופרעיה אמר אביי מאי ניעבד אינהו אמרי אוזפי' ואינהו אמרי' פרעיה רבא אמר כל האומד לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ופי' רש"י דכיון דלא לוה לפי דבורו לא פרע והרי יש עדים שלוה נאמנים הם על הלואה ואין נאמנים על הפרעון דהודאת בע"ד כמא' עדים דמי יע"ש, וכן פסקו כל הפוסקי' כרבא כדאי' בח"מ סימן ע"ט, וא"כ בשלמא לשיטת רש"י שהודאתו מהני אף למפרע ונאמן על גוף הדבר א"ש אבל לשיטתם שהוא מטעם שמחייב א"ע מכאן ולהבא אבל בגוף הענין נאמני' העדים הא הכא לא התחייב א"ע כלל דהא אינו ורצה לשלם כי אמר לא לויתי, והוא תימא רבתא לשיטתם, וכן הרגשתי בעצמי קודם ששמעתי ולגודל חומר הקו' שלא יהיה הגאונים הנ"ל בהעלם עיין גמרא ערוכה אמרתי לישב, ואומר בסוגי' הלז יש לפרש בב' פנים, או שהעדים אמרו שראו שנתן לו המעות ואף שלא פירש שהי' לשם פרעון מסתמא הי' לשם פרעון ולא לשם מתנה כי מי שחייב לו לחבירו רו מעות שהלוה לו אנן סהדי שמן הסתם רוצה מתחילה לפרוע החוב ולא ליתן מתנה והחוב יהי' במקומו, וסברא זו מצינו בקמאי זלה"ה כמ"ש הר"אש במס' שבועות דף מ"ב ע"א סימן י"ט בסוגי' דסיטראי והובא בב"י חושן משפט סי' נ"ח יע"ש:
או שהעדים אומרים שבפירוש נתן בתורת פרעון, ומלשון הש"ס שאיתא אזיל אייתא סהדי דאוזפי' ופרעי' משמע שהיה בפירש לשם פרעון, וכן משמע מלשון הפוסקים שהדין כרבא אפי' אמרו בפירוש נתן לשם פרעון, ומצאתי בב"ח סי' ע"ט שכתב כן, והנה רבא סובר במס' כתובו' דף פ"ז ע"ב דפרע דייק דמיפרע לא דייק, וכ' בעל התרומות בשער י"א חלק א' סוף ס"ק ג' וז"ל אבל טענו חבירו בב"ד הלויתיך מנה ואמר לו חבירו הן ואח"כ הביא עדים שפרעום ביום פלוני חייב שהרי אין לו עדים על הודאתו שעשה עכשיו שהי' בטעות וכיון דפרעון מידכר דכירי אינשי שמא באותו פרעון משלו נתן לו או קנוניא הי' בינו לבינו יע"ש:
ולפ"ז יש לומר כעין סברתו לא מבעיא היכי שהעדים אינם יודעים אם נתן לשם פרעון רק שנתן סתם בוודאי א"ש כי לולי דבורו שטען להד"ם והי' מייתי רק סהדי שלוה ונתן אח"כ מעות למלוה בפניהם בסתם אף דלא פירש בפניהם לשם פרעון פטור מלשלם רק כיון שהוא אומר לא לויתי וכיון דפרע דייק א"כ מן הסתם זוכר אתה מפרעון ועל כל זה לא טען שפרע מוכח שהודה שאותו פרעון לא הי' לשם פרעון רק לשם מתנה דהא בוודאי יודע מנתינת המעות ונגד זה אין יכולין העדים להכחישו כי אולי הי' בלבו לשם מתנה ולכן נאמן לחובתו, אבל לזכותו א"נ במה שטוען לא לויתי שעל זה נאמנים העדים, ושפיר קאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ר"ל כיון שלא לוה לא פרע כמ"ש רש"י וגם נכלל בזה הלשון שמוכח מטענתו שמודה שלא נתן לשם פרעון דא"כ הי' לו לומר מפרע כיון שפרע דייק ולכן על זה נאמן שלא פרע דאין העדים יכולין להכחישו רק אפי' לפי מה דמשמע פשטא דמילתא, וכן הוא הדין באמת דבכל גווני חייב לשלם אף כשעדים מעידים בפי' שנתן לשם פרעון מ"מ ג"כ לק"מ לפי דברינו הנ"ל כיון דפרע מידק דייק וזוכר עכשיו מנתינת המעות ועל כל זה טוען לא לוה ואינו טוען שפרע מודה עכשיו שאותו פרעון שהי' נותן אז לשם פרעון מחל אחר כך למלוה ונתן למלוה אח"כ במתנה, וא"כ נותן עכשיו לשם מתנה, והוי כאומר שאותו פרעון לא יהי' פרעון, וא"כ אינו מכחיש העדים שהעדים אומרי' אמת שבאותו זמן פירש לשם פרעון רק עכשיו כיון שאינו טוען כן מוכח שמודה עכשיו שאחר כך נתן לו במתנה המעות וזהו בידו ונאמן על זה לחובתו, ומה שאומר לזכותו לא לויתי אינו נאמן, שוב ראיתי בס' אורים ותומים בסי' ע"ט ס"ק ג' שכתב וז"ל ועוד דהא דמחייבין אותו לפרוע וכי נחשדו שעדים משקרי' ח"ו רק ע"כ אמרינן דהודה דלא פרע הוי לי' הך פרעון מחילה ומתנה כמו שכתב בטענו חיטים והודה לו בשעורין דהוי מחילה יע"ש, ועיי"ש בכק"ד:
ודבריו מובנים היטב ע"פ דברינו הנ"ל וא"ש וצדקו דברי אחרונים הנ"ל מסוגי' דשבועות א"ש:
פרט ב
יבואר הוכחה מש"ס מס' ב"ב דהודאת בע"ד נגד עדים המכחישים אותו לא מהני למפרע:
ז גרסינן במס' ב"ב דף ל' ע"ב ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר לי' מפלניא זבינתי' ואכלתי שני חזקה א"ל והא נקיטנא שטרא דזבני' לי מני' הא ארבעה שנין אמר לי' מי סברת שני חזקה תלת קאמינא שני חזקה טובא קאמינא אמר רבא עביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה וה"מ דאכלה שבע דקדים חזקה דהאי לשטרא דהך אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו ופי' רשב"ם שהיו לו עידי חזקה על שבע שנים מ"מ איצטריך רבא לומר עביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה ולא הוי חוזר וטוען להכחיש דבריו הראשונים אפילו כי מייתי סהדא כטענה אחרונה אינו כלום דהודאת בע"ד כמאה עדי' דמי ואחר טענתו הראשונה נלך וכ"כ בשם ר"ח יע"ש וכ"כ התוספת בד"ה עביד והקשו תוס' ד"ה אבל בשם ריב"ם אפילו לא אייתי סהדא אלא דאכלה שלש שנים יהי' נאמן לומר לקחתי קודם מינך במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' ותי' בשם ר"י דאין זה מגו דמעיקרא לא יטעון מינך זבינתי' דאינו יודע אם יש לזה שטר שקנאה ממנו ועיין מהרש"א ובתורת חיים ובש"ך ח"מ סימן קמ"ו ס"ק י"ט וכ"א מה שמפלפלים בתי' הנ"ל כי בס' תורת חיים כתב לדחות דסתם שטר קלא אית לי' וש"ך כתב שאית לי' קלא שמכר אבל לא לאד' ידוע ומ"מ אפי' לש"ך אם ידע המחזי' שהי' למערער שטר נאמן במגו וא"כ ק' לתי' התוס' ה"ל לש"ס לפלוגי אי ידוע שידע משטר נאמן במגו וכמו דקמ"ל ה"מ שבע הוי מצי לפלוגי ה"מ בסתם אבל אם הביא עדים שקודם ביאתו לב"ד ידע שהי' למערער שטר שאמר כן לפניהם אין צריך להביא עדי' שאכל שבעה שנים וסגי בעדים שאכל שלש שנים דהא נאמן במגו בשעת ביאתו לב"ד וא"כ הדרא קושי' לדוכתי':
ונראה לע"ד לישב הסוגי' בעזה"י על נכון, דע בדברי רבא הנ"ל יש לפרש בתלתא פנים מסבירות להלכה:
א) דרוב אנשים קורין לשני טובא שני חזקה א"כ הוי האי פי' שמפרש אח"כ פירוש קרוב שהיה קורא לשני טובא שני חזקה כמו רוב:
ב) דרוב אנשים אין קורין לשני טובא שני חזקה ומ"מ אף במשמעות רחוק יכול לתקן דבריו כמו דאית' בדף ל"א באומר של אבותי דיכול לתקן אח"כ דבריו ולומר אין דאבהתך הוי וזבינתי' מיני' וסמך עלה כדאבהתי אף שהוא פי' רחוק והא לנמוקי יוסף בשם רשב"א אפי' אם אומר בפי' שלשה שנים יכול אח"כ לפרש שני טובא כיון דתלת שנים הוי עיקר חזקה לא חשש להזכיר אלא מה שהי' עיקר לפי דעתו יע"ש ואפי' לטור ח"מ סי' קמ"ו שחולק, מודה בנדון דידן דהתם י"ל דסובר דכ"ע אין קורין לשני חזקה טובא שלשה שנים משא"כ הכא כיון דעכ"פ מיעוט ב"א קורין לשני טובא שני חזקה מפרשינן דבריו, ובלשון הש"ס אי' עבידי אינשי משמע רוב ובתוספת ד"ה הגירסא עביד אינש משמע מיעוטו ואולם שכיח טעות באות יו"ד בש"ס:
ג) יש לומ' שהוא מחצה על מחצה מחצה קורין לשני טובא שני חזקה ומחצה אין קורין והוי ספק שקול ונראה דרבא סובר דבאמת הדעת מכרעת לומר דרוב ב"א קורין לשני טובא בפירוש שני טובא ואולם מ"מ יכול לתקן דבריו אף בפי' רחוק כיון דהוא להעמיד ממון בחזקתו אין להוציא ממון רק בעדים או ראיה ברורה שלא יהיה שום נדנוד ספק אף בדרך רחוק דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ויכול המוחזק לומר קים לי' שאני מן המיעוט דקורין לשני טובא שני חזקה והנה אנן קיי"ל בכ"מ אין ספק מוציא מידי וודאי כדאי' במס' יבמות דף ל"א בספק ויבם וכן הוא כלל בכל מקום ועיין תוספת מס' ב"מ דף ב' ע"א ד"ה וזה בסופו ואם שנים באו לדין וא' יש לו זכות בדבר מקודם בוודאי והשני בא לזכות מספק אין ספק מוציא מידי וודאי ולפ"ז מיושב קו' תוס' די"ל דרבא ס"ל הודאת בע"ד נגד עדים מהני רק על להבא מטעם חיוב כי מתחייב א"ע מהיום וכנ"ל ולכן בעינן דוקא עדים שאכל שבעה שנים דע"י קבלת עדות הוברר הדבר למפרע שהשדה היה של המחזיק קודם שקנה המערער דהא אכל שלשה שנים קודם א"כ השדה וודאי שלו והו והמערער בא להוציא ממנו מכח הודאתו שלא אכל רק שלמה שנים ומכחיש לעדים, ומש"ה יכול המחזיק לטעון אף אם ברור כדבריך שהודאתי הי' רק על שלש שנים לא מתחיל החיוב רק מכאן ולהבא והיינו מהיום דבידי לחייב א"ע ולא על למפרע דה דהודאתי לא מהני על למפרע דעל למפרע קם נאמנות העדים שהי' השדה שלי דעל גוף המעשה הם נאמנים יותר כנ"ל ואחרי דיש לך ספק בהודאתי דלמא היתה כוונתי על שני טובא ואין אתה יודע בבירור כוונתי לכן מספיקא אין אתה יכול לזכות בשדה זו מכאן ולהבא כיון שאני טוען ברי שלא הודיתי וקראתי לשני טובא שבי חזקה אין ספק שלך מוציא מידי וודאי דהשדה הי' בוודאי שלי עד עתה מחמת העדים המסייעים לי כי הודאתי לא מהני למפרע וממילא לא מהני רובא המסייע לך שהודיתי נגד העדים משום דרובא דאינשי קורין לשני טובא שני חזקה דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וקים לי שאני מן המיעוט שקורין לשני טובא שני חזקה כיון שיש לי חזקת ממון שאני מוחזק בקרקע וגם יש לי חזקת מרא קמא ע"י עדים שאכלתי שבע שנים כי הודאתי אפילו אם היה וודאי הודאה לא מהני למפרע נגד עדים ועתה שהוא ספק הודאה רק ע"י רוב יוחשב וודאי הודאה הא אין הולכין בממון אחר הרוב אבל אי לית לי' עדים שאכל שבעה שנים רק על שלש' שנים א"כ ע"י שטר שיש למערער יש לו זכות על השדה שנה אחת קודם לשני חזקה של המחזיק והיה עומד השדה בחזקתו ובקרקע אזלינן בתר חזקת מרא קמא כדאי' במס' ב"מ דף ק"ב ע"ב ובתוס' כתובות דף כ' ע"א ד"ה ואוקי, ואף שטוען שאכל שני חזקה אילי כוונתו הי' רק על שלש שנים ומה שמפרש אח"כ כוונתו אינו נאמן והטעם דגם אם נאמן לפרש דבריו הראשונים עיקר זכותו ע"י מגו דהיה טוען מינך זבינתי' הא לא מצי לזכות במגו כ"א אם נתפוס שהשדה הי' בוודאי של המערער מחמת שהשטר שלו הוא קודם על שנה וכיון דהמגו בא לאחר טענתו בב"ד א"כ עיקר זכותו בא לו לאחר טענתם אבל קודם שבא לב"ד הי' המערער מוחזק ע"י שטר דקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת דכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא ולא מהני תפיסה בקרקע כמו במטלטלים וכמ"ש הפוסקי' הובא בש"ך בס' תקפו כהן וגם הא א"א לזכות בטענה שטוען עכשיו כ"א בטענת מגו ודיינינן טענה שטוען עכשיו כאילו הי' טוען טענה שיכול לטעון וכמ"ש הש"ך בכללי מגו סי' פ"ב ס"ק י' דלא עדיף טענה שנאמן מכח המגו מטענת המגו בעצמה והא באותו טענה שהיה טוען מנך זבינתי' ואכלתי שני חזקה בע"כ הי' מוכרח להודות שהמערער יש לו חזקת מרא קמא בקרקע ע"י שטר ובקרקע לעולם אזלינן בתר חזקת מרא קמא, א"כ בע"כ מודה בעצמו שהי' השדה שייך להמערער ולכן עכשיו דיש לנו ספק אם המגו הוי מגו דלמא הודה מתחילה שאכל רק שלשה שנים והכחיש בעצמו המגו דהודאתו עדיף מעדים מכ"ש מטענה שנאמן ע"י מגו מהאי טעמא לא יכול המחזיק להוציא מהמערער השדה מחזקת קמייתא דבקרקע אזלינן בתר חזקה קמייתא ולא בתר חזקה דהשתא דאולי הודה האמת שאכל רק שלשה שנים כי באמת הי' כן כיון דליכא עדים רק ע"י מגו אולי הודה והכחיש בעצמו המגו וא"כ יש ספק אם הי' שלו לגמרי מעולם והמערער היה וודאי בקרקע ע"י שטרו והדרינן לכללא אין ספק מוציא מידי וודאי דדוקא אם יש עדים שאכל שבעה שנים אף אם הי' ברור שהודה שאכל רק שלשה שנים מ"מ לא מהני רק מכאן ולהבא והוי המחזיק מוחזק בשדה זו עד עתה שיש לו חזקה אלימא ע"י עדים משא"כ אם אין לו עדים רק ע"י מגו יש למערער חזקה קמייתא דקרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת ואף דמחזיק טוען שלא הודה דקרי לשני טובא שני חזקה יש לו מגו י"ל דרבא סובר כיון דרוב בני אדם אין קורין לשני טובא שני חזקה א"כ רובא וחזקת מרא קמא מסייעין למערער אין להוציא ממון בפירוש רחוק מחזקת מרא קמא ולומר דקרא לשני טובא שני חזקה ונאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' ואכלתי שני חזקה כיון שמערער יש לו חזקת מרא קמא ע"י השטר א"א להוציא כ"א בדבר ברור והכא הרוב מסייע לחזקה קמייתא של המערער אין בכח הברי של מחזיק להוציא מחזקת מרא קמא ורובא ובשגם כי הוא ברי גרוע דלא הו"ל למערער לידע ואמרינן להיפך דלית לי' מגו כיון שיש רוב שאין קורין לשני טובא שני חזקה א"כ הכחיש בעצמו המגו וכמו שנאמן להכחיש את העדים נאמן להכחיש את המגו ואין בכח ברי גרוע של המחזיק להוציא מחזקת מרא קמא ורובא כי תפיסה לא מהני בקרקע וא"ש ולק"מ קושי' התוספת ונכון למבין ומודה על האמת:
ח אמנם נראה דעת רבותינו בעלי תוס' מדלא תירצו כן בע"כ ס"ל דהודאת בע"ד מהני אף למפרע נגד עדי' כי נגדו לחובתו לא האמינה התורה לעדים וא"כ שפיר הקשו ובירורין של הדברים נראה דהוכיחו דבע"כ א"א לומר דרבא סובר דרובא אין קורין לשני טובא שני חזקה דא"כ אפילו אם יש לו עדים שאכל שבע שנים לא יהיה נאמן לגמרי וטעמא דמלתא נראה דהנה הא דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כתבו תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל ובמס' ב"ב דף כ"ג ע"ב משום שיש נגד רובא חזקת ממון וחזקת ממון עדיף מרובא. ואולם נראה לענ"ד ברור דוקא אם מבורר לנו בוודאי שיש חזקת ממון המתנגד לרובא כי בממון ומטלטלין אזלינן בתר חזקה דהשתא כמ"ש תוס' כתובו' דף כ' ע"א ד"ה ואוקי וב"ב דף ס"א ע"ב ד"ה אדעתא, אבל אם הרוב הוא וודאי ובחזקה יש לכו ספק אם איכא חזקה המתנגד לרובא אין ספק חזקה מוציא מידי וודאי רוב דמי שיש לו רוב המסייע יש לו ראי' ברורה בוודאי ולהמוחזק יש לו חזקה מסופקת וכבר הקדמנו דקיי"ל כרב נחמן בב"מ דף ק"ב דבקרק' אמרינן שעומד בחזקת בעלים הראשונים ולא מהני תפיסה אפי' ברשות כמ"ש הש"ך בספר תקפו כהן סי' נ"ז ונ"ח ולא דמי למטלטלין, ומעתה אי נימא שרוב ב"א אין קורין לשני טובא שני חזקה א"כ כשאמר מתחילה שאכל שני חזקה הודה שהקרקע הי' של מערער ע"י שטר כי שטרו קודם, ואף שהעדים מכחישין אותו ואמרו שאכל שבעה שנים, הא אפילו על גוף המעשה נאמן למפרע כי נגדו לא האמינה תורה לעדים וכעדים פסולים שווינהו רחמנא ואי נימא שהודה הי' למערער חזקת מרא קמא ע"י השטר כי תפיסה לא מהני כלל בקרקע, וכל זה אי נימא שהוא מן הרוב אבל אי נימא דהוא ממיעוט בני אדם שאין קורין לשני טובא שני חזקה א"כ לא הודה כלל כי נאמן לפרש דבריו ממילא הוא של המחזיק ע"י עדים המסייעין לו, ולפ"ז יש ספק בחזקת המחזיק אם הוא כדין או לא, והוי ספק בחזקה עצמה ממילא א"א לומר שיש למחזיק חזקת מרא קמא ע"י עדים המסייעין לו כי אולי הודה והכחיש לעדים ולא הי' לו מעולם חזקת מרא קמא, ולא דמי לכל חזקת מרא קמא בש"ס שהחזקה הוא וודאי משא"כ כאן, וכיון שהעדים אינם מכחישים להרוב דהא העדים אינם מעידים רק על אכילה ולא מכחישין הרוב, הרובא הוא בתוקפו, וא"כ יש למערער רובא המסייע לו והוא וודאי רובא, וחזקת המחזיק הוא ספק, ואף כי גם המערער אין לו חזקת מרא קמא כי אולי לא הודה המחזיק מ"מ יש לו וודאי רובא המסייע לו ולהמחזיק יש לנו ספק בחזקה, ואין ספק חזקה מוציא מידי וודאי רוב כי אולי הודה ואגלאי מלתא למפרע שמעולם לא הי' שייך להמחזיק כי הודאתו מהני אף למפרע והא וודאי אם העדים היו מכחישין להרוב היה המחזיק מוחזק משא"כ הכא שהעדים אינם מכחישין להרוב, א"כ ע"י רוב יש ספק עצום לפנינו אולי הודה מתחילה נגד עדים וכיון שרוב נוטה שהודה אף שטוען המחזיק ברי שלא הודה מ"מ אמאי יהי' נאמן בברי נגד רובא, ובשגם שברי שלו הוא גרוע שא"א למערער לידע כוונתו, ואף אי נימא שגם המערע' כיון שאין יכול לטעון ברי שהודה לא מצי הרוב המסייע לזכות מספק, מ"מ יהי' הדין כדין שנים המערערים על שדה ואין שניהם מוחזקים בה קיי"ל כרב נחמן כל דאלים גבר כי חזקת המחזיק איתרע דע"י רובא לא היה לו חזקה מעולם דבעלמא אף שיש רובא המתנגד לחזקה מ"מ אינו עוקר חזקה לגמרי כי הי' למוחזק חזקת ממון בוודאי, אע"כ דרבא סובר דהוא פירש קרוב דרובא קרי לשני טובא שני חזקה ולכן נאמן אם יש עדי' שאכל שבע שנים דבכה"ג מהני רובא בממון לכ"ע כי אף אי נימא שמחזיק לא מקרי מוחזק מחמת שיש לנו ספק בכוונתו, הא עכ"פ גם המערער לא הוי מוחזק דדילמא לא הודה, והיכי דליכא חזקה המתנגד מהני רובא, ולפ"ז שפיר הקשו בתוס' דאפי' אם אין לו עדים יהי' נאמן לפרש דבריו כיון דיש לו מגו ורובא המסייעים דמגו ורובא מועילים אפי' נגד חזקת ממון כדמוכח במס' כתובו' ד' י"ב ע"ב בתי' הש"ס שם דמגו וחזקת הגוף אף שחזקת הגוף איתרע מועילין נגד חזקת הממון מכ"ש מגו ורובא דרובא עדיף מחזקה ומכ"ש הכא דאין חזקת ממון וודאי מתנגד למחזיק, ושפי' הקשו והוכרחו כתירוצם, וא"כ מוכח דתוס' ס"ל דהודאת בע"ד מהני נגד עדים להכחישם על גוף המעשה ונאמן על למפרע ג"כ וזהו נכון לדעתי והמעיין היטב בכל מה שכתבתי בפרט הלז יראה שדברי נכונים בס"ד:
פרט ג
יבואר דעת הראב"ד ז"ל דהודאת בעל דין לא מהני למפרע:
ט נראה לענ"ד להוכיח דהראב"ד ז"ל סובר דהודאת בע"ד לא מהני למפרע והוא רק מטעם חיוב כשיש עדים או היכא שיא חזקה אלימא המכחיש הודאתו דהנה במס' כתובות ד' ע"ב עמוד א' אלו יוצאת שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהדות ואיזה דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומקשה הש"ס היכי דמי אי דידע נפרש אי דלא ידע מנא ידע וכתב בר"ן שם וז"ל והאי דלא מוקי במודה כ' הראב"ד זלה"ה משום דאינה נאמנת דהא אין אדם משים עצמו רשע ולא נראה דלהפסיד כתובתה וודאי נאמנת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי אלא משום דמילתא דלא שכיח הוא לא אוקמי בהכי יע"ש, ועיין בר"ן במס' שבועות ד' מ"ה ע"א מ"ש שם במתניתן בשם רשב"א ומה שהשיג עליו ונוטים דברי הרשב"א לראב"ד והתמי' מבואר לעין כל הרואה דהא באומר גנבתי או גזלתי משלם ממון שהודה, ולדברינו יובן דבריו היטב דהנה לפמשכ"ל ס"ל לרש"י ותוספת דהודאתו מועיל נגד עדים אף על למפרע כי נאמן לכל דבריו שמעשה לגמרי אמת כמו שאומר ונגד עצמו לא האמינה התור' לעדים כלל, ולפ"ז צ"ל אם אחד אומר שגנב או שגזל הא שמחויב לשלם אף שאינו נאמן לפסול א"ע לעדות מצד גז"הכ שאין אדם משים עצמו רשע מ"מ נאמן לומר שגנב או שגזל כדי להפסיד ממונו שעל זה האמינה התורה, והוא כעין פלגינן דבורא שאינו נאמן שיופסל לעדות כדאי' בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה ונאמן להפסיד ממונו, אבל ראב"ד י"ל דסובר כמש"ל בשיטת האחרונים אם עדי' מכחישים אותו אף שעדים נאמנים על המעשה שלא הי' ההלואה באותו זמן מ"מ חייב לשלם ומתחיל החיוב מכאן ולהבא דהא אפילו בהודאתו מתחייב א"ע בדבר שאינו חייב וכדעת הרמב"ם בפרק י"א מה' מכירה וראב"ד דשתיק ש"מ דהודה להרמב"ם ולכן סובר באם אומר שגנב או גזל אף שאין אנו מאמינים אותו דאין אדם משים עצמו רשע ואין יכול להוציא א"ע מחזקת כשרות דהוא חזקה אלימא ואתי' מכח רובא דרוב ישראל כשרים הם מ"מ מחויב לשלם דעכ"פ נתפוס מתוך דבריו שמחייב את עצמו ומתחיל החיוב מכאן ולהבא דאף שלא גנב מ"מ הוא רצונו לשלם והוי כמתחייב א"ע בדבר שאינו חייב והא דאיתא בקרא ויקרא ה' בכחש בפקדון או וגו' ונשבע ואח"כ כשהודה שנשבע על שקר חייב קרן וחומש ואשם וכן אי' בשבועות ד' ל"ו ע"ב במתניתן וכיון שחייב קרבן בע"כ אנו אומרים שנאמן על גוף המעשה במה שמשים עצמו רשע וא"ל כמ"ש תוס' ב"מ ד' ג' ע"ב ד"ה מה דהיכי דרוצה לעשות תשובה נאמן והכא מיירי ששב בתשובה וכמו שפירש רש"י בחומש, והיה כי יחטא ואשם כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהודות כי יחטא ואשם יע"ש לכן נאמן אפי' להשים עצמו רשע משא"כ כשאינו רוצה לעשות תשובה דז"א דהפי' בתוס' היכי דאם לא יאמינוהו יעשה איסור שיביא חולין לעזרה כמו התם לכן נאמן, וכ"כ להדיא בס' כנ"הג בחשן משפט סימן ל"ד ס"ק ס"ז בהגהות הטור בשם מוהר"ל נ"ח סי' קי"ז בדבר שאם לא נאמינהו יעשה איסור כגון להביא חולין לעזרה או כהן שהרג את הנפש לישא כפיו אמרינן אדם משים עצמו רשע יע"ש ויסודו מתוס' הנ"ל משא"כ הכא אף אם לא נאמין לו שנשבע לשקר ולא יביא קרבן לא יעשה איסור בפועל ובע"כ מוכח שנאמן על גוף המעשה מ"מ יש לומר שראב"ד מחלק מסברא דנפשי' היכי שהודה שגנב או גזל שלא בדרך תשובה אזי אינו נאמן רק מחמת חיוב אבל כשהודה דרך תשובה ורוצה לעשות תשובה נאמן הגם בתשובת מהר"ם לובלין סימן פ"א וממ"ש המרדכי בפ' זה בורר משמע דל"ל חילוק הלז מ"מ אין הראב"ד משועבד לסברתם ועיי' ס' כנ"הג ח"מ סימן ל"ד ס"ק ס"ה תראה ראי' לסברא זו, וא"כ א"ש דהא דיוצאת שלא בכתובה הוא מחמת שעוברת על דת ומכשילתו בדבר איסור וכיון דאינה נאמנת להשים עצמה רשעה אינה נאמנת שמעשה אמת שעברה רק שיכולה לחייב א"ע ולהפסיד ממונה וזה לא שייך בנדון דידן דאם מעשה שקר מותרת לדור עמו ואם תשב בלא כתוב' הוי בעילת זנות, וא"כ שפיר פריך אמאי מגרשה כיון דהיא מודית אינה נאמנת להשים עצמה רשעה ויכול לדור עמה אם ירצה ואף דאם רוצה לגרשה בע"כ בלא כחובה הרשות בידו מ"מ אינו מחויב לגרשה מצד שמקיים מצו' לגרש אשה רעה העוברת על דת רק משום שבלא"ה מדינא דש"ס יכול לגרשה בע"כ ומה שהיא יוצאת שלא בכתובה הוא מחמת שנתנה ומחלה לו הכתובה ואפי' אם אינה עוברת על דת אם מוחלת כתובתה הרשות בידה לקבל גט בלא כתובה אבל מלשון מתני' משמע מצד שהיא עוברת על דת מצוה לגרשה ולשיטת הראב"ד הובא בר"אש שם הוא רשע אם לא מגרש' ותצא שלא בכתובה הוא ג"כ מה"ט הא אינו מחויב לגרשה אפי' מצד מצוה בכה"ג כשהיא מודית כי אינה נאמנת להשים עצמה רשעה וגם מצד הודאתה שעוברת על דת לא תצא שלא בכתובה כ"א מצד שהיא מוחלת והא מחילה מועלת אפי' באשה שאינה עוברת על דת וז"ש מנא ידע וא"א לוקמי שהודית דהא ע"ז שעוברת על דת לא מהני הודאתה ומדוייק היטב לשון הש"ס מאכילתו שאינו מעושר היכי דמי ר"ל כי א"א לידע שמעשה אמת שהאכילתו כי ממון הכתובה מוחלת ולא מצד אכילה תצא שלא בכתובה וא"ל שמיירי. שהודית בדרך תשובה ורצונה לעשות תשובה על שהאכילתו דבכה"ג נאמנת על גוף המעשה כנ"ל, דז"א דהא כתבו הפוסקים והובא בב"ש סי' קט"ו ס"ק א' דאינה יוצאה בלא כתובה אלא אם כן הכשילו בדבר איסור או כשהיא עוברת על חטא דבנים מתים באותן החטא או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה יע"ש וכיון שעיקר הטעם שלא תכשיל לבעלה ולא משום קנסא שעשתה איסור בכה"ג היכי שאין לנו עדי' שהאכילתו ומודית דרך תשובה ורצונה לשוב אמאי תצא שלא בכתובה כי יש ראי' ברורה שלא תכשיל אותו עוד מכאן ולהבא כיון שלא היינו יודעים שהכשילתו ובאה להודות דרך תשובה, וא"כ בממ"נ אי הודית שלא בדרך תשובה אינה נאמנת על גוף האכילה, ואי בדרך תשובה מותר לדור עמה כן י"ל לשיטת הראב"ד אף אם לא נראה כן משאר פוסקי' מ"מ מצוה להצדיק דברי רבינו הגדול זלה"ה שלא יהי' שיטתו נגד הרבה סוגיות בש"ס:
אמנם לכאורה יש סתירה לזה מדברי הראב"ד בעצמו מהא דאי' במס' ב"ב ד' קכ"ח ע"ב שלח רב אבא לר' יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום והלוה אומר פרעתי מחצה והעדי' מעידים שפרע כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין, וכתב בס' שיטה מקובצת שם וז"ל הקשה הראב"ד למה נאמן בשבועתו הא איכא שטר, וא"ת מפני שהעדי' מעידים שפרעו כולו מבטלין כח השטר ואעדים סמכינן א"כ אף הוא לא ישבע דאטו מי שמודה במקצת ויש לו עדי' שמעידים על המקצת שפרע מי נשבע וא"ת שאני הכא שהעדים מוכחשין שהוא מכחישם ואפילו לגבי נפשי' נאמן להכחישן ולחייב את עצמו כדרך שהוא נאמן לחייב את עצמו במה שהוא אומר שלא פרע א"כ חזרה הקושי' למקומה שלא יהי' נאמן אפי' בשבועה שהרי השטר בחזקתו יע"ש מה שתירץ ויש להבין למה האריך בלשונו ואפי' לגבי נפשי' נאמן להכחישן ולחייב א"ע כו' שהן דברים מיותרים וקושי' זו הרגישו כל הראשוני' ולא כתבו כל דברים הללו אבל כראה שרבינו ז"ל גלה לן רז לפמש"ל הא דנאמן לחובתו אף נגד עדי' שמעידין על זכותו י"ל הטעם גז"הכ שנאמן על גוף הענין לחובתו יותר מהעדים או מטעם חיוב שמתחיל החיוב מהיום כיון שבידו ליתן והוי מתנה ולכן דייק בלשונו הקדוש להקשות ממ"נ איזה טעם נאמר אם נאמר שעל גוף הענין נאמן יותר מעדים א"כ העדי' פסולים וקם השטר ואי אינו נאמן על גוף הענין כ"א שהוא מתנה למה נשבע שבועה דאורייתא דהא אינה מודה כלל ומתנה נתן לו המקצת וז"ש וא"ת מאני הכא כו' ואפי' לגבי נפשי כו' ר"ל שאפי' לענין חיוב שבועה במה שמודה קצת לחייב שבועה שמודה לחייב א"ע שבועה נאמן כמו שנאמן לענין ממון במה שהוא אומר שלא פרע אם כן הדק"ל לא יהיה נאמן אפילו בשבועה שהרי השטר בחזקתו וא"כ מוכח שהראב"ד ל"ל מה שכתבתי לעיל בכוונתו, ואולי י"ל שתרי ראב"ד היו כמו שכתבו הפוסקים וא"ש:
פרט ד
יבואר לפמ"ש מחלוקת הפוסקים אי הודאת בע"ד מהני על למפרע יש לפרש על נכון סוגי' הש"ס מס' בבא מציעא דף ו' ע"א:
י גרסינין במס' ב"מ ד' ו' ע"א את"ל תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותו מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי א"ד השתא מיהא הא לא תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו וגו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לאפוקי האי דלאו ברשותו וכ' בתוס' ד"ה הקדישה דמיירי כגון ששתק בשעה שהקדיש ולבסוף כששאלה הגזבר צווח ומבעי לן כיון דאמירה כו' הוי הקדש כתקפה דכיון ששתק אדויי אודי לי' והוי הקדש ולא דמי לגזל ולא נתיאשו הבעלים דשניהם אין יכולין להקדישן זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דכיון דאודי לי' הוי לי' כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדיש או דלמא הקדש לא הוי כתקיפה דלמה יצווח בשביל דבריו ומייתי מהאי מסותא דהקדש חד ושתק אידך ומסקנא דלא הוי הקדש אלמא שתיקה אינה כהודאה יע"ש והובא בס' שיטה מקובצת מה שנתקשה הריטב"א לפי' תוס' מה דאומר אח"כ וכתיב ואיש כו' הוא למותר דסגי במה שאמר השתא מיהא הא לא תקפה ולא הוי כהודאה דלמה יצווח לכן כ' דבקצת ספרים לא גרסו לי', הגם שכתב ליישב גי' זו מש"ה לא חש להקדישו כיון שאינו ברשותו מ"מ יש לפקפק דהו"ל לומר רק השתא כו' כי ממילא מובן שאין יכול להקדיש דבר שאינו שלו כיון שעיקר הטעם שאינו חושש לדבריו כיון שלא מסר עדיין ליד הגזבר וגם למה הביא הלימוד מקרא ולא קאמר בקיצור שאין להקדיש דבר שאינו ברשותו:
לכן נראה לומר מסוגי' זו יח ראי' לרבינו הגדול הר"אש זלה"ה דהנה הרמב"ם כ' בפרק ה' מהלכות אישות הלכה ו' המקדש את האשה בגזל או בגנבה אם נתיאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת וכ' ה"המ וז"ל והטעם שכשנתיאשו הבעלים מקודשת אע"ג דקיי"ל יאוש בלבד אינו קונה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהי' בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה יע"ש והובא דבריו בב"ש א"העז סימן כ"ח סק"ז א"כ סובר דקנין בחפץ שיהי' שלו וקידושין באו בבת אחת (וזכר לדבר עיי' מס' גיטין ד' ע"ז ע"ב דמיון קצת לזה ועיין ש"ך ח"מ סי' ר"ב סק"ג ופני יהושע מס' קידושין דף כ"ז):
ואולם במס' ב"ק ד' ס"ו ע"א בהא דפליגי רבה ור' יוסף רבה סובר דיאוש קונה בגזלן רק דמספקא לי' אי מדאורייתא או מדרבנן ור' יוס' סובר אפי' מדרבנן לא קנה וכ' הר"אש דקיי"ל כרבה דיאוש קונה לחומרא ואם קדש אשה בגזילה לאחר יאוש צריכה גט דרבה סובר דלכל הפחות קונה מדרבנן אבל מדאורייתא קיימ"ל דיאוש לא קנה יע"ש ותמה היש"ש שם סימן ז' במ"ש שמקודשת רק מדרבנן הא לכ"ע מקודשת מדאורייתא משום יאוש ואח"כ שינוי רשות לידה דקונה לכ"ע ובוודאי דסובר הר"אש דאין זה קידושין מדאורייתא אם לא קנה כבר בקנין ממש דהא קודם שנתן לידה לא הוי שלו והיא לא קנתה אלא כשהגיע לידה ונמצא כמו שקידש במה שאינו שלו, ומ"מ לא נהירא דמאחר דהיא קנתה הגזילה א"כ נמצא שקנה אותה הבעל בעת שמסרה לידה דנעשה ג"כ הגזילה שלו במסירתו לידה והביא ג"כ ראי' מה"המ הנ"ל יע"ש וא"כ הר"אש לית לי' הך סברא דה"המ דקנין וקידושין באין כאחת ולכאורה דברי הר"אש תמוהין כי סברת הה"מ מוכח מש"ס ב"ק דף ס"ז ע"א דמקשה על ר' יוסף מברייתא דגנב וגזלן הקדישן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר ומשני דהתם איכא שינוי השם דמעיקרא טבלא והשתא תרומה הקדש מעיקרא חולין השתא הקדש וק' ג"כ האיך חל הקדש דבשעה שהקדיש לא היה שלו ובעכצ"ל כמו דמוכח למעיין בחידושי רשב"א שם דכיון דאיכא שינוי השם בשעה שמקדיש בא הקנין הנקנה לגזלן והקדש בבת אחת ובע"כ צ"ל דהך סברא מוכרח לר' יוסף אבל לרבה כיון דבלא"ה לק"מ קושי' הש"ס לא אמרינן דקנין והקדש בא בב"א וה"ה בקידושין, כדמוכח במס' קדושין דף נ"ב ע"א למעיין שם דקדושין והקדש יש להם דין אחד דמדמה כמו שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו ה"ה שאין יכול לקדש בדבר שאינו שלו ודינם לגמרי שוה והוא ז"ל ס"ל כרבה:
ואולם מכל מקום ק' מנ"ל להר"אש להמציא מחלוקת חדש בין רבה לר' יוסף ובדברינו יובן היטב די"ל דהיה לו הוכחה נכונה מסוגי' זו דהוי קשה לי' לפרש הא בעי' ע"פי גי' שלנו ולפ"ד יובן היטב דהנה כבר גילה לן רז חדש רבינו הריטב"א הובא בס' שיטה מקובצת די"ל הכא ג"כ כסברת ה"המ הנ"ל שכ' וז"ל ואפי' לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שאינו יכול להקדיש הכא קדיש דשאני הכא דכיון דאודית לי' הרי הוא כפקדון גבי' ואע"ג דבשעת אמירה אכתי לא הודה לי' ידו והקדשו באין כאחת יע"ש ואולם לדברי הר"אש דלית לי' סברא זו יש להבין אמאי קאמר הש"ס כיון דאמר מר כו' כמאן דתקפה דמי והיינו כיון דשתק אודי מה בכך דאודי מ"מ דמי לגזל ולא נתיאשו הבעלים דא"י להקדיש דל"ד לפקדון שכבר היה שלו קודם שהקדישו משא"כ הכא ע"ע היה בחזקת שניהם כי אנן סהדי מאי דתפיס כל אחד דידי' הוא, וכמ"ש תוס' במס' ב"מ דף ב' ע"א ד"ה ויחלוקו דחשיב כאילו כ"א יש לו בוודאי חצי ול"ל סברת חידושי הר"ן המובא בס' שיטה מקובצת וכן מוכח למעיין היטב בר"אש וא"כ לא בא הקנין למקדיש רק בשעה שהקדישה ושתק חבירו והא בעינן שיהי' שלו קודם שהקדיש ודוחק לומר דאבעי' קאי לר' יוסף כיון דלהר"אש הלכה כרבה ורבה לא ס"ל סברת ה"המ ויש"ש הנ"ל:
ונראה לפמש"ל היכי שמודה נגד עדים איכא מחלוקת רבוותא אי הודאתו מהני על למפרע והיינו שנאמן על גוף המעשה או שאינו נאמן על למפרע רק שנאמן וחל החיוב מכאן ולהבא והוי כאילו נתן לו היום משעה שהודה ממילא י"ל ה"ה אף שיש אנן סהדי דכ"א יש לו מחצה מ"מ לא עדיף מעדים המעידים לפנינו ואם נאמר דהודאתו וה"ה שתיקתו דהוי כהודאה מהני למפרע ממילא היה של המקדיש מימים ימימה והודאתו הוא רק גילוי מילתא בעלמא ששקר הי' טוען והאמת כחבירו שהי' טוען כולה שלי אזי חל ההקדש דהא החפץ הי' של המקדיש מקודם שהקדיש ולא בא הקנין והקדש בבת אחת, אבל אי נימא שהוא מטעם חיוב מכאן ולהבא ולא בא הקנין כ"א בזו הרגע שהקדיש וחבירו שתק דהוי כהודאה אז קנה המקדיש החפץ כי מקודם היה של חבירו ג"כ אזי לא חל ההקדש כיון דבשעת אמירה לא היה של המקדיש ולא אמרינן שידו והקדשו באין כאחת ולפ"ז יש לומר דבזה היה מסופק הש"ס אי הודאתו מהני למפרע או לא והיה פשוט לבעל אבעי' דשתיקה הוי כהודאה כשרואה שחבירו מקדיש לא היה לו לשחוק, רק שמסופק בזה אי הוה הודאתו על למפרע וחל ההקדש, או דלמא דחל הודאה מכאן ולהבא וכיון דקודם שהקדישה היה ברשות חבירו ג"כ דהא עדיין לא תקפה והיינו אם היה תקפה ממנו קודם ושתק דאז הוי השתיקה כהודאה עכ"פ מכאן ולהבא יוכל אח"כ להקדיש משא"כ בכה"ג ובזה מובן היטיב לשון הש"ס כיון דאמר מר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כמאן דתקפה דמי ר"ל כמ"ש תוספת כיון דשתק אודויי אודי לי' וחל הודא' למפרע והוי כאלו הי' תקפה מקודם שחל ההקדש או דלמא השתא מיהא הא לא תקפה ד"ל דבאמת הודאה מהני רק על להבא וכיון דהשתא בשעה שהקדיש עדיין לא תקפה והיינו בשעת אמירתו עדיין לא תקפה והוא ברשות חבירו וניהו דהוי כהודאה מכאן ולהבא מ"מ לא מהני דכתיב איש כו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ר"ל לכן מדמינן לביתו שבעינן כמו בית שהי' מקודם שהקדיש ברשותו והוא שלו, ולא בא ההקדש וקנין בבת אחת ה"נ בעינן שיהי' ברשותו בשעת אמירה לאפוקי הא דלאו ברשותו פי' בשעת אמירה לא היה ברשותו כי בעת שאמר לא היה כפקדון אצל חבירו כי הודאתו חל מכאן ולהבא ולא אמרינן ידו והקדשו באין כאחד כי היה גז"הכ דומיא דביתו והיינו דדייק הש"ס ומביא הלימוד מביתו, וע"ז פשיט הש"ס ממסותא כפי' תוס' בזה דהקדש חד ושתק אידך ומסקנא דלא הוי הקדש מטעם דהודאה הוא מכאן ולהבא ובשעה שהקדיש לא הי' ברשותי' ומובן היטב מה דפשיט בד' ז' ע"א כל ממון שאינו יכול להוציא בדיינין הקדישו אינו קדוש והיינו שאין לו ראיי' בדבר כמ"ש כיון שאין לו ראי' קודם שהקדיש וא"י להוציא מקודם וכל ראייתו בא ע"י שתיקה ששתק בשעה שהקדיש לא חל ההקדש דלא אמרינן הקדישו וידו באין כאחת מיהו כששתק בשעה שהקדיש ושתק כשבא הגזבר ונתן לידו בוודאי חל ההקדש דע"י שתיקה ששתק בשעה שהקדיש הודה והוא של המקדיש ואח"כ כשבא הגזבר ונתנו לידו חל ההקדש משעה שבא ליד הגזבר כי היה הודאה בשעה שהקדיש ומאותו זמן הוא של המקדיש ומתחיל משעה שנתן ליד הגזבר משא"כ כששתק ולבסוף צווח כשבא הגזבר שפיר קמבעי' לן ופושט דלא הוי הקדש ואולם לפ"ז צריך לומר דאבעי' הוא רק לענין הקדש אם יכול אח"כ אפי' המקדיש לחזור דבשעה שהקדיש לא היה מקדיש כהוגן כי לא הי' ברשותו אבל אם עומד המקדים בהקדישו ליכא ספק וחל ההקדש והטעם כיון לפ"ד הוי שתיקה כהודאה ועכ"פ חל ההודאה מכאן ולהבא בא א"כ החפץ הוא של המקדיש לגמרי יהי' הודאה מאיזה טעם שיהי' סוף סוף הודה ונתן לו מכאן ולהבא אע"כ מעיקר האבעי' הוא לענין הקדש אם חל כיון שלא היה קודם שייך להמקדיש וכ"מ אם יכול אח"כ המקדיש לחזור מהקדשו אבל אם רוצה לעמוד בהקדשו ליכא נ"מ בהאבעי' דזה שכנגדו מחויב ליתן החפץ ליד המקדיש שנגד המקדיש הוי הודאה ממילא קם ההקדש כיון שעומד בהקדשו ואף שאין מפורש בהש"ס כן מ"מ י"ל כעין שפירש בתוספת האי דמסותא שהקדיש חד ושתק אידך אף דלא מפורש כן בש"ס כ"כ י"ל לדברינו שאח"כ חזר המקדיש מהקדשו ובכה"ג מיירי הש"ס ויותר נראה לומר והוא עיקר בעיני דאפי' לגבי המקדיש יכול השותק לחזור לצד דהודאה מטעם מתנה וחל החיוב מכאן ולהבא והטעם דבעלמא כשמודה בפירש בפני עדים הוי הקנין במה שאמר לפניהם אתם עדי' וכמ"ש הרמב"ם בפרק י"א מהלכות מכירה משא"כ הכא ניהו דמוכח דה דאה מכח השתיקה אבל לא מוכח ע"י שתיקתו שכוונתו הי' שיהי' קנין ועשה אותם לעדים דהא לא אמר אתם עדים וכיון שלא הי' קנין יכול לחזור ואף דקיימ"ל בחשן משפט סי' פ"א בהודאה בפני בע"ד הוי הודאה אף כשלא אמר אתם עדי' היינו היכא שחייב באמת ורק לבטל חשש דהשטאה והשבעה אלים כחייהו דב"ד שאין נ"ל אתם עדים כיון דאין דרך להשטות ולהשביע בפניהם משא"כ הכא לצד דהודאת בע"ד נגד אנן סהדי לא חל למפרע כי אנו אומרים שגוף המעשה וההודאה שקר רק שחל החיוב מכאן ולהבא מטעם מתנה וכמתחייב א"ע בדבר שאינו חייב ממילא אפי' בפני ב"ד בעי קנין וא"כ הכא שעדיין החפץ תחת יד המודה דהא הקדישה ולא תקפה איכא קנין להמקדיש ויכול לחזור להצד אי הודאה מטעם מתנה אפי' נגד המקדיש וא"כ האבעי' בכל גוונא אפי' אם המקדש עומד בהקדשו ושפיר פשיט הש"ס והבן היטב ואולם חלילה לפרש פי' אחר ממה שבחרו הראשונים ז"ל וברוך שבחר בהם ובמשנתם:
פרט ה
ה יבואר ראיה לפוסקים דהודאת בעל דין להכחיש לעדים לא מהני למפרע:
יא נלע"ד להביא ראיי' לשיטה זו מהא דאיתא במס' שבועות דף מ"א ע"ב ההוא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר לי' להד"ם אזל סהדי דאוזפי' ופרעי' אמר אביי מאי נעבד אינהו אמרו אוזפי' ואינהו אמרי פרעו רבא אמר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וקיימ"ל כרבא וקשי' לן טובא ומקודם ראוי' לברר ולחקור היכא ששני הודאות סותרין זו את זו כיון דקיימ"ל הודאת בע"ד לחובתו כעדים כשרים דמי א"כ אם המלוה נתפס מתוך דבריו הודאה לחובתו והלוה נתפס ג"כ מתוך דבריו הודאה לחובתו היכי לידייני דיינא להאי דינא:
ונראה לפשוט חקירה הלז ממס' גיטין דף מ' ע"ב דאי' שם ת"ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אמר לא עשני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי מי אוכל פירות ר' חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא באבא והא בברא ע"כ הסוגי' וכת' רש"י בד"ה הודאת בע"ד דעבד וכן מקבל מתנה כיון דאמרי לא קבלתי נאמן ויוכל זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה קסבר שקבלה זה מידו יע"ש וכ"כ בתוס' בד"ה הודאת בע"ד בנותן לא אמרינן הכי דפעמים סבר שמקבל בידו וזכה בו והוא לא קיבל וגם בר"אש ור"ן נתנו טעמים על זה במה שהודאת נותן לא הוי כעדים ויש להתבונן ל"ל לטעמים הללו הא אפילו אם הודאת שוים ויש לפנינו הודאת הנותן שהוא כעדים והודאת המקבל שהוא ג"כ כעדים הוי הכחשה כאילו היה עדות מוכחשת וספק לנו האמת עם מי הא קיימ"ל במס' ב"מ דף ק"ב ע"ב דבשדה מוקמינן הקרקע בחזקת בעלים הראשונים ממילא חזרה השדה לנותן ולאחר העיון מצאתי כן בחי' רש"בא שכ' וז"ל הדבר פשוט דהודאת מקבל נקרא הודאת בעל דין ומעמידין שדה ביד נותן דכיון שזה מודה וזה מודה העמד קרקע בחזקת בעלים הראשונים יע"ש ולכאורה י"ל דתוס' וסיעתם הוכרחו לומר טעמים הנ"ל כיון דגם בעבד אמרינן הודאת העבד הוי הודאה ויכול לחזור ואי הוי שוה הודאת הנותן עם הודאת העבד היה העבד משוחרר דעבד מוחזק בעצמו כמ"ש תוס' בגיטין דף י"ז ע"א בד"ה מפני דלכן תקנו זמן בשחרור דאי לא הוי זמן פעמים שהיה מוכר עבדו ואח"כ כותב גט שחרור בלא זמן, והיה אומר עבד לרבו השני אייתי ראי' שהשטר שלך קודם שהעבד הוא מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד יע"ש וכ"כ הראב"ד הובא ברא"ש מס' ב"ק דף ט"ו ע"ב וז"ל ועוד כ' הראב"ד דאם הודה ואח"כ באו עדים קיי"ל כרב דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ואי תפס מפקינן ואי תפס מקמי הודאתו ואח"כ הודה מפקינן מיני' ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמי מדא"ל ר"ג לרבי יהושע בב"ק דף ע"ב ע"ב אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות א"ל רבי יהושע אין בדברך כלום שכבר הודית והרי טבי עבדו כתופס מקמי הודאה הוי שהרי גופו אצלו היה ואפ"ה לא יצא לחירות מפני הודאתו של ר"ג אלמא לאו כעדים דמי ומפקינן מיני' יע"ש א"כ משמע שאפילו עבד כנעני מוחזק בעצמו ולא חשיב רבו כמוחזק וכ"כ בתשובת מהרי"ק שורש צ"ד אבל זה אינו דודאי נראה אם יש ספק אם הוא משוחרר או לא מוקמינן העבד בחזקת מרא קמא לענין ממון שמשועבד לרבו הראשון למלאכה ולמעשה ידיו ככל ספק ממון דמוקמינן בחזקתו ולא מהני תפיסתו זה שמוחזק במלאכה כי מספק לא מהני תפיסה נגד חזקת מרא קמא כמו דכ' רוב הפוסקים דקיי"ל ת"כ מוציאין מידו דתפיסה מספק לא מהני נגד חזקת מרא קמא והיינו אפילו יש לו דין מטלטלין כמו שיש להאריך בזה ולענין ספק איסור הוא בחזקת קמייתא שהי' עבד ואסור בבת חורין ושאני נידון בתוס' גיטין הנ"ל דהתם אם היה מוכר עבדו וכתב גט שחרור בלא זמן כיון דעכ"פ היה משוחרר ויצא מרבו הראשון יצא מחזקת קמייתא ואין לרבו שני עליו חזקת מרא קמא כי יש ספק אולי לא חל עליו השעבוד ולא הי' מעולם רבו ובכל מקום החזקה קודם לספק כי חזקה ילפינן מנגע כדאי' בחולין דף ט' ע"ב והתם היה מעיקרא בחזקת נגע ואח"כ כשנולד לנו ספק מוקמינן על חזקה קמייתא משא"כ אם ספק קודם והכא ברבו השני בא הספק מקודם שהי' לו חזקה וודאי בעבד ולכן מספק לא חל על העבד השעבוד לרבו שני וכ"כ בנידון דראב"ד הנ"ל אין הספק בשחרור רק חוקת התורה הוא שמודה בקנס לא מהני לכן אי סד"א דתפיסה מקמי הודאה הוי כעדים לא היה ספק בתפיסתו משא"כ כשיש ספק אם חל השחרור מוקמינן העבד בחזקת קמייתא וא"כ הדק"ל:
ונראה לענ"ד לומר דהנה לפ"ד הרבה מגדולי הראשונים כמ"ש בכלל תרי ותרי ספיקא דאורייתא לפי גרסתם ביבמות דף ל"א ע"ב פליגי רבה ור' יוסף עם אביי ורבא רבה ור"י סוברים תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומן התורה לא מהני החזקה ואביי ורבא ס"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומן התורה מהני החזקה רק חכמים החמירו שלא לסמוך אחזקה וכ' טעמייהו דהנה התוס' במס' ב"ב דף ל"א ע"ב וזו הקשו בשתי כתי עדים המכחישים זו את זו נהמנהו לבתראי במגו דפסלי לקמאי בגזלנותא ותי' דמגו לא יוכל לסייע יותר משני עדים ותרי כמאה יע"ש ועיי' בחידושי מהרמ"ח וא"כ יש להבין לאביי ורבא דמן התורה מהני חזקה וקשה מה מהני החזקה דלא עדיף החזקה מאילו הי' עוד עדים המסייעין ותרי כמאה ונראה דבזה פליגי רבה ורב יוסף ס"ל כשיש הכחשה א"א לסלק עדותן כאילו לא העידו כלל דאלים כחן של עדות ולכן לא מהני החזקה מטעם הנ"ל אבל אביי ורבא סוברים כיון שיש הכחשה ביניהם מסלקינן דבורם כלא היו לפנינו דבהדי סהדי שקרא למה לן ונשאר הענין כמו שהי' מקדם וזהו מן התורה וממילא מהני החזקה קמייתא כי העדים לא יוכלו לגרע כח החזקה כיון שמסלקינן ונשאר כמו שהי' לולי דבורם שהיה מהני החזקה ושאני מגו דבע"כ א"א לומר המגו כי אם שנתפוס דבורם וכיון שאתה אין מסלק עדותן דהא אנו מאמינים אותן במגו בזה שפיר כ' תוס' דמגו לא עדיף מעדים ותרי כמאה והנה מוהר"ם בר ברוך כ' בש"ות סימן תס"ב לאביי ורבא לא החמירו חכמים רק באיסור ולא בממון ונשאר על דין תורה דאזלינן בתר חזקה וכ"כ מהרש"א במס' כתובות דף ד"ב תוס' ד"ה תרי ותרי יע"ש, אבל לרבה ור' יוסף כיון דמן התורה הוי ספק אפי' בממון לא מוקמינן על חזקה כי כת שכנגדו מפקיעין כח החזקה כיון דלא עדיף מעדים ותרי כמאה דהא לא מסלקינן כחייהו של עדים כאלו לא העידו וא"כ צ"ל הא דאמר רב אשי במס' כתובות דף ך' ע"א בבר שטי' דזבין נכסי אתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא דבקרקע מוקמינן בחזקת מרא קמא כמ"ש תוס' ד"ה ואוקי, המעיין ביבמות דף ל"א ע"א דהטעם הוא משום דתרי ותרי ספיקא דרבנן כדאי' שם ותו בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמא אחזקה מידי דהוי אנכסי דבר שטיא כו' וא"כ לרבה דסובר תרי ותרי ספיקא דאורייתא כשיש שני כיתי עדים המכחישים את עצמן בקרקע לא שייך לומר אוקי בחזקת מרא קמא והוי ספק ככל ספיקא דממונא ויש לומר דהוי קשה לתוס' על הש"ס שהוצרכו לאוקמי דלא פליגי הא באבא והא בברא אף שיש למעט מחלוקת מ"מ מנלן לפרש משמעות דחוק שלא נזכר כלל במילתייהו שאיירי בברא דלמא אזיל רבה לשיטתו דסובר תרי ותרי ספיקא דאורייתא לכן סובר משלשין פירות ביד שליש עד שיבוא אליהו דכיון דהודאת כל אחד הוי כעדים וחזקת מרא קמא איתרע כיון דהוא ספק דאורייתא והוי ספיקא ככל ספק ממונא לכן יהא מונח, והפי' הברייתא לרבה כך, הודאת בעל דין כמאה עדים רצה לומר כיון שכל אחד נקרא בעל דין והודאת כל אחד הוי כעדים ויש הכחשה לכן משלשין הפירות, והמעיין בר"ן יראה שגם לפי' הר"ן צריך לפרש הברייתא לרבה הכוונה שמשלשין כי כתב וזה לשונו ומי אוכל פירות כלומר מאן אמרינן שהודאתו הודאה ואידך זכה וכו' יע"ש א"כ פירש שהם מחולקים בפירש הברייתא, ובע"כ לרבה בברא הפי' שברייתא אמרי סתם שהודאת כל אחד הוי הודאה וממילא הדין דמשלשין וא"כ לפי זה הוי מצי הש"ס לומר שאיירי לכ"ע באבא כפשטא דמילתא רק ר' חסדא סובר כאביי ורבא דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקי אחזקה ולא החמירו רק באיסורין ובממון אוקי על דין תורה לכן נותן אוכל פירות כי הודאת כל אחד הוי כעדים והוי כתרי ותרי ואזלינן בקרקע בתר חזקת מרא קמא ורבה לשיטתו כנ"ל לכן הוכרחו תוס' וסיעתם לומר טעמם במאי דהודאת נותן לא הוי הודאה ומהאי טעמא אוקי הש"ס הא באבא והא בברא, מיהו בעלמא מודו תוס' וסיעתם לרשב"א הנ"ל היכי שיש הכחשה בין הבע"ד שכל אחד נתפס מתוך דבריו הודאה לחובתו הוי כהכחשה בין שתי כיתי עדים ואזלינן בקרקע בתר חזקת מרא קמא ובמטלטלין ובממון בתר חזקה דהשתא היכי דלית לן טעם לסתור הודאת של אחד כי סברת רשב"א מוכרעת מכח הסברא, וכן מוכח ממ"ש הראשונים זלה"ה הובא בח"מ להלכה פסוקה טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור משום שהודה המלוה שאינו חייב לו שעורין כיון שלא תבעו שעורין אף שלוה הודה ג"כ מ"מ נשאר הדבר בחזקת המוחזק:
ומעתה לפי זה קשה על רבא אמאי חייב הלוה לשלם מטעם כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הא רבא לשיטתו דסובר תרי ותרי ספיקא דרבנן ומן התורה אזלינן בתר חזקה, ובממון נשאר על דין תורה א"כ כמו שתפסינן הודאת הלוה מתוך הכפירה לחייב את עצמו שמכחיש את העדים המסייעין לו נתפוס ג"כ הודאה לחוב מכח טענת המלוה דהא לעי דברי המלוה העדים אומרים שקר דהא הוא טוען שהחוב לא נפרע והעדים אומרים שנפרע החוב א"כ לפי דבריו הם עידי שקר ובמס' ב"ב דף ל"א ע"ב בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתא היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא אמר לי' רבא והא עדות מוכחשת הוא ומתבאר שם דסובר רבא כיון דהוא באותו עדות אינם נאמנים כלל אף למאי דלא אתכחשי א"כ שגם הודאת המלוה לחובתו הוי כעדים ולפי דבריו שפסולין להעיד על פרעון פסולין ג"כ על הלואה אף שבזה לא אתכחשי כיון שהוא באותו עדות וכיון שאתה תופס הודאת הלוה לחובתו נתפס ג"כ הודאת המלוה לחובתו והוי כהכחשה תרי ותרי דקם הממון בחזקת הלוה דבממון אזלינן בתר דין תורה דמהני החזקה כי תרי ותרי ספיקא דרבנן ולא החמירו בממון:
לכן נראה מסוגי' זו מוכח כשיטת תשב"ץ ומהר"י בן לב וב"ש דהא הודאת בעל דין כמאה עדים ונאמן לחובתו יותר מעדים המעידין לזכותו לאו משום דבגוף המעשה נאמן יותר מעדים דבוודאי עדים שנאמנים בכ"מ נאמנים יותר והאמת כעדים רק שהוא נאמן מכח שחייב את עצמו מהיום והוי כנתן מתנה, ומה שאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כתבתי לעיל פרט א' היינו שמודה שאותו פרעון שעדים אמדו שנתן לשם פרעון נתן אח"כ במתנה למלוה וכמ"ש להסביר הדבר וא"כ בשלמא לענין הודאת הלוה אמרינן שנאמן שפיר לחובתו ואינו נאמן לזכותו כי העדים הם כשרים גם לפי דבריו ולא שייך לומר כיון דמוכחשים על הפרעון היאך נאמנים על הלוואה כיון דהוא באותו עדות דאנן אמרינן שלא הוכחשו כלל בפרעון, ובלא"ה ג"כ לא שייך לומר כן דלחובתו נאמנים העדים כי אם לא יהי' נאמנים אזי לא יהי' הוא נאמן דעי"ז שהם נאמנים לחובתו נאמן הוא לחובתו משא"כ לגבי הודאת המלוה הא בזה שאמר שלא פרע החוב הוא לזכותו וע"ז אינו נאמן כעדים כשרים רק שנוכל לומר כיון שעי"ז שאומר שהעידו שקר על הפרעון ממילא א"נ על הלוואה ויצמיח חוב מזה ולחובתו נאמן הא בגוף המעשה נאמנים הם יותר ולגבי המלוה לא שייך הטעם שמחל החוב דהא עומד וצווח שרוצה החוב ודווקא גבי הלוה שייך הטעם שהודה שפרעון לא יהי' לשם פרעון רק לשם מתנה אבל המלוה שאומר שעדיין חייב הלוה אינו מתחייב את עצמו כלל כ"א שאומר ששקר העידו על הפרעון והוא אינו נאמן להכחישם כי לא דמי לב' כיתי עדים המכחישים זה את זה דהתם כל כת נאמנים מן התורה משא"כ בעל דבר לגבי עדים אינו נאמן על גוף המעשה ואתי שפיר, ולק"מ קושי' הנ"ל: