שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ה · פרט יב
יבואר אי אמרינן שוי' נפשי' ח"דא היכי שבשעת הודאה לא הי' איסור מבורר ואח"כ בא האיסור:
בש"ות נודע ביהודא חלק אבן העזר במהדורא קמא סימן ט"ו כתב וז"ל ולדעתי אין כאן מקים להחמיר בעובדא דידי' ומעולם לא שווי' נפשי' ח"דא שהרי בעת מה שאמר ששאלוהו אם בא עליה והשיב שאין יודע משום דבר הרי יש לפרש שא"י אם היא הרה ואפילו אם אמר מפורש אז שלא בא עליה מ"מ כיון שלא נתברר הריונה אז לא שווי' אנפשי' ח"דא באותו שעה ואילו ידע אז שהיא הרה הי' מודה וע"כ לא מצינו בגמרא אלא האשה שאמרה אשת איש אני שאין יכולה אח"כ לומר פנוי' אני בלי אמתלא וכן האשה שאמרה טמאה אני שכל אלה בשעת דיבורם הראשון גמרו האיסור בדבר החותך אבל היכי דבדיבורו הראשון לא הי' האיסור מבורר באותו שעה מנלן לומר דשייך בזה שווי' נפשי' ח"דא ואף כי לא אמינא דבר זה בהחלט כי כשם שאין לנו ראי' לאיסור כך אין לנו ראי' להיתר. אמנם כדמות קצת סיוע אני אומר דמיון לזה דקיי"ל אינו טוען וחוזר וטוען מחיוב לפטור וכתב המ"ך בסימן פ' ס"ק ה' בשם מוהרש"ל שאם הי' טוען מתחילה טענה שהיו כנגדו נשבע ונוטל יכול לחזור ולטעון טענה שישבע ויפטור ולא מיקרי חוזר וטוען שעדיין לא נתחייב דמי יימר דמשתבע ויש לדחות דשם חזר בו קודם גמר חיובו שעדיין לא נשבע זה שכנגדו אבל כאן לא חזר בו עד שהוכר עוברה יע"ש וכן במהדורא בתרא חלק א"העז סימן ל"ח כתב ספק הלז דע"כ לא אמרינן באשה שאמרה א"א אכי שאין יכולה לחזור מדבריה ולומר פנוי' אני בלא אמתלא אלא דומי' דהתם שבדיבור הראשון שאמרה אשת איש אני גזרה האיסור על עצמה בבירור אבל היכי שגם בדיבור הראשון לא הי' אז האיסור מבורר מנלן דלא מצי לחזור בלי אמתלא יע"ש וזהו דלא כסברת הטו"ז בסי' קנ"ב וש"ות שב יעקב שהבאתי בפרט י"ג שהם ז"ל איירי בעת שהודו הי' האיסור בעולם ומבורר רק שיש לומר שלא כיון לאסור דלא מסקא אדעתי' והגאון ז"ל איירי בשעה שהודה הי' ספק אם יש כאן איסור והנה באמת מצד סברא בנידון דהגאון זלה"ה נראה דחשיב אמתלא מעליא כי לענין מאי הי' לו להודות כיון שהי' סובר שאינה מעוברת כי חציף מאן דמפרש חטאה כמ"ש בעצמו שם סברא הלז, אך מדברי הגאון ז"ל נראה אפי' היכי דליכא אמתלא ונ"מ בעלמא היכי דאומר בלשון הודאה בדבר בזמן שהודה לא הי' האיסור מבורר לא שווי' נפשי' ח"דא ויכול לחזור בלי אמתלא, ולענ"ד יש לדון ולהתיישב בדבר זה כי לפי דבריו הנעימים שרוצה לדמות לדיני ממונות והגאון ז"ל בעצמו בספרו נ"בי בחלק ב' סי' כ"ג הבאתי בפרט א' כתב דשויי' נפשי' ח"דא הוא מטעם הודאת בע"ד ודמי ממש להודאת בע"ד בממון, ולענ"ד גם בממון היכי שהודה על עצמו הודאה אף אם בזמן שהודה לא הי' החיוב מבורר חייב לשלם כשיבורר החיוב והטעם שמן הסתם אדם מדקדק בהודאתו לחבירו לחובתו אף מספיקא בהול על ממונו שלא יצמיח לו חוב אח"כ בהודאתו וראי' ודמיון לזה מערב דפשוט בש"ס ופוסקים היכי דהודה הערב שהי' ערב כדין הוי הודאה אף אם בעת שהודה לא הי' חיוב מבורר דקיי"ל אין נפרעין מערב תחילה וכשאין ללוה נכסים גובה ממנו וצריך הלוה לישבע שאין לו כדאי' בח"מ סימן קכ"ט סעיף ט' אטו נימא באם הודה הערב קודם שתבע ללוה בעת שהי' ללוה נכסים ואח"כ העני הלוה נימא שלא יהי' הודאה דכיון שהי' ספק אם יצטרך לשלם לא איכפת לי' בהודאתו דזהו ודאי אינו כי מלבד חידוש דין כזה הו"ל לפוסקים לבאר ואף גם ממשמעות לשון הרמב"ם בפרק כ"ו ממלוה וטוש"ע סימן קל"א ס"ב משמע להיפך שכתבו האומר לחבירו ערבת לי והוא אומר לא ערבתי כו' המע"ה או ישבע הנתבע שבועת היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת ומשמע להדי' שאם יש עדים שהודה הערב הוי הודאה אף אם הודאה הי' בעת שלא הי' מבורר החיוב וה"ה לענין הודאה לאיסור היכי שהודה לחובתו אף בעת שלא הי' מבורר האיסור הוי הודאה וכן משמע מהא דאי' בכתובת דף ט"ו ע"ב האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהינומא כתובתה מאתים ומשמע מסתימת הש"ס ופוסקים שאם יש עדים שהודה הבעל בעודה תחתיו שהי' בתולה הוי הודאה ואמאי נימא כיון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא הי' חיוב ברור לא איכפת לי' בהודאתו וידעתי כי יש לחלק בחילוק דק אבל הוא דחוק וניהו דבנידון הנזכר בש"ות נ"בי בלא"ה יכול לחזור דזהו גופא הוי אמתלא מ"מ נ"מ בעלמא היכי דשווי' נפשי' ח"דא בזמן שאיסור לא הי' מבורר א"י לחזור לאחר שיבוא איסור אם אין לו אמתלא אבל אם חזר קידם שיבורר איסור לכאורה יש קצת ראי' ממוהרש"ל דכמו שהתם יכול לחזור בממון קודם גמר חיובו ה"ה ולולי דבריו זלה"ה יש לדחות דלא דמי דהתם לא הוי הודאה כלל לחיוב דיכול לטעון מחמת שידעתי בבירור שהאמת אתי ואין התובע יכול לישבע לשקר לא רציתי לישבע אפי' שבועת האמת לישבע ולפטור כי לדעת תוס' ורמב"ן הובא בס' המצות שאפי' שבועת אמת היא עבירה וחולקים על רמב"ם בפי"א משבועת לכן עניתי ואמרתי טענה שיהי' שכנגדו נשבע ונוטל ועכשיו שנתיישבתי אולי ישבע לשקר אני חוזר וטוען טענה לישבע וליפטר והיינו דוקא התם שטען שסמך על זה בשעת הודאה שלא יוכל חבירו לישבע משא"כ היכי שמודה בשעה שלא הי' האיסור מבורר שלא יוכל לידע בבירור שלא יבוא האיסור ואיך סמך על זה מספיקא להודות לחובתו לאסור הדבר המותר עליו מספיקא כיון שיש ספק השקול אולי יבורר האיסור בע"כ מן הסתם גמר בלבו לאסור המותר עליו כשיבורר האיסור וכמו בהודאת בע"ד בממון שמשמע בכל גווני הוי הודאה וכיון שכבוד הגאון אור ישראל זצ"ל לא החליט הדבר ומסתפק בזה שומעין להחמיר ובכל גווני אמרינן שווי' נפשי' ח"דא: