אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל ד › פרט יז

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ד · פרט יז

פרט טז

יבואר אי אמרינן הוכיח תחילתו על סופו:

נג בכלל ג' פרט י"ג הבאתי הרבה ראיות ממס' שבת דף צ"א ע"א וזבחים דף ב' וכמה דוכתי מש"ס ופוסקי' דאמרינן כל העושה על דעת הראשונה עושה ולא חיישינן לנמלך, ומן הסתם עומד על דיעה אחת, וכן ראיתי בש"ות מוהרי"ק סי' קס"א שהביא ראיות אחרים דלא חיישינן למינוי דעת:

ועתה נתתי אל לבי לעיין היטב אם הוא כלל מוסכם בכל דוכתי, לכאורה קשה לי על זה מהא דאי' בקדושין דף ו' ע"א הי' מדבר עם אמה על עסקי גיטה וקדושיה, ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודא אומר צריך לפרש אמר רב יהודא אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין, אמר ר"י א"ש הלכה כר' יוסי ורמב"ם כתב בפרק שלישי מאישות ה"א בסתם דמקודשת מחמע דהיא מקודשת בודאי, וכן כתב בש"ע א"העז סי' כ"ו ס"א וכאשר משמע להדיא לישנא דר' יוסי שאמר דיו ובכסף משנה כתב מלשון רמב"ם שכתב ורצתה משמע דוקא אם מעיקרא כשדיבר עמה אמרה הן הוא דמקודשת אף שאחר כך קיבלה בסתם, אבל אם שתקה ואח"כ קיבלה סתם ליכא הוכחה דלשם קדושין קיבלה, והבית שמואל שם בס"ק ו' כתב שמדעת רוב פוסקי' משמע דבכל גווני מקודשת, ויש להבין לר' יוסי אמאי דיו הא קיי"ל ידים שאינם מוכיחות לא הוי ידים והא אינה מוכיחות כיון שנתן לה סתם אולי הי' לשם פקדון בשלמא מגט לא קשה דלא שכיח לתת גט בפקדון ביד אשתו כדאי' בסוגי' דשליש וכן אם קדשה בשטר הוי ג"כ מוכיחות אבל אם נתן לה כסף לשם קדושין ולא פירשו בשעת נתינה ליכא הוכחה דלמא הי' לשם פקדון או לשם מתנה, והא קיי"ל דלא הוי ידים ועיין במס' גיטין דף פ"ה ואפ"ה קיי"ל כר' יוסי ועיין תוס' קדושין דף ה' ע"ב ד"ה הכא וצריך לומר כמש"ל דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה כיון דמתחילה דיבר עמה על עסקי קדושין בוודאי הי' כוונתו לקדש דאין דרך להשטות בענינים כאילו ואפילו בממון הוא טענה גרוע ומכ"ש בקידושין ועיין במס' קדושין דף מ"ג ע"א וא"כ ע"י הוכחה דכל העושה כו' הוי כידים מוכיחות וגם העדים יודעין כוונתם כיון שהיו מתחילה בשעה שדיבר עמה וראו העדות בשלימות, ולפי זה קשה על ר' יהודא אמאי צריך לפרש הא הוי ידים מוכיחות כיון דדיברו על עסקי קדושין ועסוקין באותו ענין מסתמא נתן לה על דעת הראשון ולא נשתנה דעתם דמוכח תחילתן על סופן, דמה לי אם תלי' בדעת אחד או בדעת שניהם, כיון דעכ"פ היו מרוצים האשה מתחילה מסתמא לא נשתנה דעתה, לא מבעי' לרמב"ם שאמרה מתחילה הן ואפי' לשאר פוסקי' ניהו דמשתיקה לא מוכח כוונתה דיש לומר כמו שתיקה לאחר מתן מעות דלאו כלום כדאי' שם בדף י"ב הכי נמי שתיקה דקודם מתן מעות, ול"מ רק שתיקה בשעת מתן מעות, מ"מ כיון שהיא ראתה שהוא ביקש לקדשה דהא דיבר עמה ובעוד עסוקין באותה ענין נתן לה על מנת לקדשה לא הי' לה לקבלה כי כוונתו בודאי הי' לקדשה כיון שמן הסתם עושה על דעתו הראשונה, ואף אי נימא דרבי יהודא לית לי' סברא זו כיון דאשה הי' בחזקת פנוי' בעינן הוכחה אלימא לבטל החזקה ואולי מ"מ קיבלה לשם פקדון מ"מ קשה הא פלוגתי' מיירי בכל גווני גם כשאמרה מתחילה הן, א"כ ראוי' לומר גם אצלה כל העושה כו' ומסתמא עשתה על דעת הראשונה, והא מוכח במס' שבת דף צ"א דהאי כל העושה הוא בגדר ודאי ועדיף אפי' מחזקה, ומכ"ש נגד חזקת פנוי' דקלישא כיון דעשוי' להשתנות כמ"ש רמב"ן ברפ"ב דכתובות ודוחק לומר דר' יהודא לית לי' האי כללא דכל העושה כו' דמשמע בשבת ובכמה דוכתי הנזכרים לעיל בכלל ג' פרט י"ג דליכא מחלוקת בהאי כללא דכל העושה כו' דא"כ הו"ל לש"ס לומר דמתני' דמצניע לא אתי' כר' יהודא, ומיהו ראיתי במס' מנחות דף י"ו ע"א פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ ר' מאיר אומר פיגל וחייבין עליו כרת וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, אמר רב מחלוקת שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה, אבל נתן הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ד"ה פיגל שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ושמואל אמר עדיין היא מחלוקת, א"כ לשמואל סוברים חכמים דר' מאיר דהם ר' יהודה דלא אמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ואזיל כאן ר' יהודה לשיטתו, אמנם לרב דסובר דכ"ע סוברים כל העושה כו' קשה, ולכאורה עלה בדעתי לישב דהנה בטור א"ח סי' רי"ט בהא דאמר אביי במס' ברכות דף נ"ד ע"ב בברכת הגומל וצריך לאדויי' קמי' עשרה ותרי מנייהו רבנן, כתב הטור וז"ל ואם בירך פחות מעשרה אין צריך לחזור דלישנא דצריך לאדויי באפי עשרה משמע דוקא לכתחילה ע"ש:

וכתב ע"ז ב"י ואין דיוק זה נכון בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר ע"ש ומכאן סייעתא לטור כי כן סובר ר' יהודה שצריך לפרש לכתחילה אבל אינו מעכבו ואולם צריך ביאור באיזה סברא נחלקו ונראה דהנה יש לחקור בהא דסובר ר"ת במס' ברכות דף כ' ע"ב לדידן דקיי"ל כחכמים דר' מאיר מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מדרבנן אבל במיעוטא דמיעוטא לא אמרינן סמוך לחזקה, אי הוא רק באיסורא גרידא אבל בדבר שבערוה החמירו אפילו במיעוטא דמיעוטא לומר סמוך לחזקה להחמיר או דלמא לא שכא ולכאורה יש לפשוט מהא דקיי"ל במים שאין להם סוף לכתחילה לא תנשא אף דאיכא רובא דרובא למיתה כמ"ש תוספת שם, הרי דחכמי' החמירו בדבר שבערוה לומר סמוך מיעוטא דמיעוטא לחזקה והא דאם ניסת לא תצא משום דכל מילי דהחמירו חכמים משום חומרא בעלמא בדבר שבערוה לא החמירו להוציא אשה מבעלה דאוקי על דין תורה כמ"ש תוס' בכתובות דף נ"א ע"ב בהא דמקשה הש"ס לאבוהו דשמואל דאמר אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא באונס וסופו ברצון אונס דשרי' רחמנא היאך משכחת לי' כתבו ד"ה אונס אע"ג דאבוהו דשמואל חיישינן קאמר משמע לי' מדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא הוי מוציאין אותה מבעלה על כך יע"ש וה"ה. ואולם לענ"ד נראה דתלי' במחלוקת הריב"ש סי' שע"ט ונודע ביהודא בתק"ע סי' מ"ג אי חזקת חי וחזקת אשת איש נחשבין לשני חזקות כיון דאי אפשר לחזקת אשת איש בלי חזקת חי הוין רק חדא חזקה או כיון דחזקת חי לא צריך בעלמא לחזקת אמת איש הוין שני חזקות ודמי לחזקת חי וחזקת טהור דאי' בעירובין דף ל"ו דהם שני חזקות יע"ש ואי דהוין חדא חזקה מוכח בדבר שבערוה החמירו לומר סמוך לחזקה להחמיר אפי' במעוטא דמיעוטא, אבל אי נימא דהם שני חזקות שפיר י"ל היכי דאיכא חדא חזקה לא אמרינן סמוך מעוטא דמיעוטא לחזקה והוי כשאר איסורין דמנלן לחדש חומרא מדעתינו ועיין בתוס' קידושין דף נ' ע"ב ד"ה מקדשי לשיטת רבינו חננאל ולענ"ד תלי' בגי' המחלוקת שם דוק ותשכח כדברי' (ואין להוכיח מהא דאי' בגיטן דף ב' בסתם ספרי דדייני אף דהוי מיעוטא דמיעוטא כמ"ש תוס' שם די"ל כדי שלא יערער ויוציא לעז על גט כמ"ש תוס' שם החמירו כיון דאפשר שיאמר בפ"נ) ולפ"ז יש לומר הא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה לאו דאמרינן דכ"ע הוא כן דהוא נגד החוש דיש בני אדם שחוזרים ממחשבה הראשונה, רק כיון דהוא מיעוטא דלא שכיח שיחזרו נקרא בלשון כל וכיו"ב כתב רשב"א במשמרת הבית דף ז' לפעמים מזכירין את הרוב בלשון כל משום דרובו ככולו יע"ש ובכל מקו' מן התורה רובא וחזקה רובא עדיף לכן בהאי דמס' שבת הנ"ל דמיירי לענין חיוב חטאת אמרינן מסתמא הוא מרוב בני אדם דלענין קרבן אוקי מדאורייתא וכן בכל ענינים ובשגם כי במיעוטא דמיעוטא לא אמרינן סמוך כו' אבל במס' קידושין פליגי ר' יוסי סובר כיון דאיכא רובא דרובא לא החמירו אף בדבר שבערו' והא דהחמירו במשאל"ס היינו משום דאיכ' שני חזקו' חזקת אשת איש וח"ח והאי דכל העושה כו' הוא בגדר רובא דרובא לכן בקידושין נתקדשה קדושי ודאי אף דאיכא חזקת פנוי' לא אמרינן סמוך מיעוטא דמיעוטא לחזקת פנוי' להחמיר שיהי' עכ"פ תופסין קידושין אחרים מספק או שיצטרך לכתחילה קידושין אחרים וכן בגירושין מגורשת בודאי ולא אמרינן סמוך מיעוטא דמיעוטא לחזקת אשת איש ור' יהודא מודה שבדיעבד מהני, רק כלפי שאמר ר' יוסי דיו אמר לכתחילה צריך לפרש דחכמים החמירו לומר סמוך אף במיעוטא דמיעוטא כמו במשאל"ס דהתם הוא רק חדא חזקה ואפושי פלוגתא לא מפשינן דבדיעבד גם ר' יהודה מודה בגירושין אם ניסת לאחר לא תצא רק לכתחילה לא תנשא כיון שאפשר בגט אחר וכ"כ בקידושין אם נתקדשו בקידושין הללו שלא פירש מקודשת להחמיר רק לכתחילה אמר שאין לסמוך על אלו קידושין כי אם כשפירש (ועיין תוס' בבא מציעא דף כ' ע"ב דבדבר שבערוה החמירו יותר מממון) והפוסקי' שהבאתי בכלל ב' פרט י"ג, שסתמו אפילו בדבר שבערוה אמרינן כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה אזלו בשיטת ר' יוסי דקיי"ל כוותי' אפי' בדבר שבערוה נגד חזקת אשת איש מהני וא"ש:

**(הג"ה ודע דצ"ע דרבינו בעל הטורים סותר א"ע דבי"ד סי' רע"ד כתב וז"ל ואם חסר אלה הזיונין כתב הרמב"ם שאינו פסול ויראה כיון דאמר רבא ז' אותיות צריכין זיונין מעכבין ע"ש א"כ סובר דפי' צריך שמעכב, ועיין בטורי זהב שם ס"ק ה' וצריך עיון. ועיין בטור א"ח סימן ל"ב שכתב וצריך שיכתוב בימינו וכתב בית יוסף ודברי רבינו סתומים שלא כתב אם פסול בדיעבד כשכותב בשמאל יע"ש, ולפמ"ש סי' רי"ט לא סתום שנקיט לשון הש"ס, ועיין מג"א סי' ל"ב ס"ק מ"ז ועיין מס' גיטין מ"ו ע"א וסנהדר' כ"ג ע"ב תוספת דברי המתחיל ותנן ושבועות ל"ח ע"ב ונ"מ צריך לאתפוסי חפצא כו', וכן בהרבה דוכתי יראה שלא מוכרח כי פעמים פירושו לכתחילה ופעמים פירושו שמעכב, וצ"ע לחלק הענינים ואין כאן מקומו:)**

נד ואולם קשה מהא דאי' בקידושין דף מ"ט בהאי גברא דזבין לנכסי' אדעתי' למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ואינם דברים וכתב בחידושי רשב"א הובא בספ"י בכוונת רש"י שם אף דבתחלת המקח הודיעו ללוקח שמכר אדעתא למיסק לארעא דישראל כיון שבשעת גמר המקח לא אמר אפשר שחזר אח"כ וגמר ומקנה בכל ענין ומשמע להדיא אפילו בעסוקין באותו ענין וכן העלה בש"ות מוהרי"ק שורש קכ"ט שאפילו אם גילה כן ללוקח עצמו ואמאי לא נימא כל העושה כו' דהא משמע מסוגי' הנ"ל דהוי בגדר ודאי וממילא לא הוי דברים שבלב כי לפמ"ש תוס' והר"ן בכתובות בפ' האשה שנפלו גבי מברחת באומדנא דמוכח לכל כוונתו לא הוי דברים שבלב והם דברים והכא הוי אומדנא דמוכח לכל בני אדם כוונתם לבסוף כיון שכן דרך כל בני אדם שעושים על דעת הראשונה דהא מתחילה פירש דהא משמע להדיא אף דלוקח שתק מתחילה ועד סוף ולא מיחה למוכר על תנאי זה מה שאמר בתחילתו של מקח שמוכר אדעתא דהכי מ"מ כיון שלא אמר בגמר המקח לא מהני ואמאי בימא כל העושה כו' ובשגם בקרקע דאמרינן אפילו בספק שעומד בחזקת בעלים הראשונים ותנאי כפול לא בעינן כמ"ש תוס' שם דסגי בגילוי דעת ודוחק לחלק דהיכי שענין שעושה תולה בדעתו לבד סומך על דעתו הראשון ואינו כופל דבריו בגמר הענין והיינו האי דמס' שבת ומס' זבחי' ותשובת הר"אש בגירושין שתלוי רק בדעתו משא"כ הכא כיון שבעינן נמי דעת לוקח כיון שלא פירש בשעת המקח בשעה שדרכן של בני אדם לפרש הענין מוכח שחזר מחשבתו הראשונה אך לכאורה מוכרחין אנו לחלק כן כיון שדרך בכל המוכרים ולוקחים לפר' בשעת גמר המקח וזה שונה מוכח שחזר, דאל"כ יהיה סתירה לסוגי' הנ"ל ועדיין צריך עיון בזה, ואכתי קשה אמי אי' בש"ס ופוסקי' בהרבה דוכתי לכלל מוסכם דאמרינן כל העושה כו' והיינו הוכיח תחילתו על סופי ולא חיישינן לנמלך שחזר מדעתו הראשונה הא בהאי דהכותב כו' בב"ב דף קל"ח וחולין דף ל"ט סובר הרמב"ם וסייעתו כמ"ש לעיל כמה פעמים דהוא ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו והיינו דחיישינן שנשתנה דעתו ועיין ברמב"ן הובא בר"ן גיטין דף כ"ה דדעת בני אדם עשוי' להשתנות ומ"ש הוכיח תחילתו ע"ס מסופו ע"ת, ועיין ש"ות הריב"ש סי' קצ"ג וסי' תע"ט וצריך עיון על מוהרי"ק שורש קס"א שכתב לכלל מוסכם:

נה ובדרוש שדרשתי בעיר ואם בישראל ק"ק פראג המעוטרה זהו איזה שנים אמרתי לישב ע"פי כלל דכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה סוגי' דמס' בבא בתרא דף י' ע"ב תניא אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו זה שאמר הכתוב (משלי י"ד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, נענה ר' אלעזר צדקה וכו' אלו ישראל וחסד כו' כל צדקה וחסד שעושין ע"ז חטאת הוא להם שאינן עושין אלא להתגדל בו שנאמר עזרא ו' די להון מהקרבין ניחוחין לאלה' דשמיא ומצלין לחיי' מלכא ובנוהי, ודעביד הכי לאו צדקה גמורה הוא והתני' האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ובשביל שאזכה לחיי העולם ה"ז צדיק גמור לא קשי' כאן בישראל כאן באומת העולם עי' רש"י הרי זה צדיק גמור על דבר זה ומחשבה זו, כאן בישראל דעתן לשמים בין יחי' בין לא יחי' אינו מהרהר אחר מידת הדין אבל כותי אינו נותן אלא על מנת כן ואם לאו מתחרט עכ"ל, ובכוונת רש"י שפי' ה"ז צדיק גמור על מחשבה זו, נראה בפשיטות דהוי קשה לי' מאי פריך הש"ס דלמא שאני בעלמא דליכא הוכחה שאינו תוהא על הראשונות משא"כ הכא דלמא מיירי שנתן הסלע אחר כך אף שכבר מת הבן, וא"כ חזינן שנתן בלב שלם ואינו תוהא לכן הוי צדיק גמור, לזה פירש דקו' הש"ס הוא ממשמעות הלשון שמשמע שנקרא צדיק גמור על מחשבה, ודיבור שאמר אף שיש ספק דלמא יתהא על הראשונות ובמשמעות לשון הברייתא האומר כו' משמע מיד כשאומר אף שעדיין לא נתן לצדקה ה"ז צדיק גמור וזהו פשוט והנה תוס' במס' פסחים דף ח' ע"ב בד"ה שיזכה הקשו מהא דתנן במס' אבות אל תהיו כעבדים המשמשין אם הרב על מנת לקבל פרס ואמאי הוא צדיק גמור כשאומר בשביל שיחי' בני ותי' וז"ל היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו את הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהא ומתחרט ה"ז צדיק גמור יע"ש ועיין תוס' במס' ראש השנה דף ד' ע"א ד"ה בשביל ובמס' ע"ז דף י"ט ע"א ד"ה על מנת ולכאורה יש לדקדק בדבריהם דהא מלשון הברייתא משמע מיד משעת אמירה שאומר ה"ז סלע לצדקה הוא צדיק גמור כמ"ש רש"י אף שהוא ספק דלמא יהי' תוהא ומדוע כינה אותו בשם צדיק וכבר ארז"ל אל תאמין בעצמך כו' ותו קשה לפי דבריהם משמע שישראל ועכ"ום שוין ובש"ס מבואר שיש חילוק בין ישראל לעכ"ום וידעתי כי יש לדחות ולישב אבל בעינא לומר תירץ מרווח, ותו קשה אמאי אי' בברייתא בשביל שיחי' בני ובמס' אבות אי' בלשון על מנת לקבל פרס ולא אמר בשביל, ונראה ליישב הסוגי' ע"פי שלשה כללים:

כלל א

כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה ולא חיישינן לנמלך ונשתנה דעתו:

כלל ב

לפי דעת רוב הפוסקים הלכה כר' מאיר דאמר בקידושין דף ס"ב כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן ובעינן כפול ותנאי קודם למעשה ושאר כללי תנאים, ודעת רוב הפוסקי' דבעינן שאמירת התנאי יהי' קודם למעשה כמו התם אם יעברו הוא התנאי ואחר כך אמירת המעשה משא"כ כשאומר המעשה קודם לתנאי התנאי בטל ומעשה קיים, אמנם דעת רמב"ם בפרק ו' מאישות הלכה ד' דוקא שהקדים מעשה בפועל שעשה ואח"כ התנה התנאי התנאי בטל ומעשה קיים אף אם לא יתקיים התנאי אבל אם לא עשה מעש' אף שהקדים באמירה המעשה קודם לתנאי לא אמרינן שתנאי בטל ומעשה קיים ועיין בה"המ וכסף משנה ולענ"ד גם רש"י סובר כרמב"ם דאי במס' דף י"ט ע"ב בעי מני' מר' יוחנן האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני מהו א"ל נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח, פי' רש"י כיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא הוא יע"ש והבין בתרומת הדשן סי' ש"נ לרש"י ותוס' הטעם משום דאמרינן תפוס לשון ראשון דלא למיהדר בי' כמו דמשמע הבנת ראב"ד ורמב"ן ואולם בספר מכתב מאלי' שער ח' סי' ו' כתב דמלשון רש"י לא משמע כן דאי כדבריו למה אמר לשון על מנת הא הגמ' לא קאמר רק לשון ואצא ויוצדק ג"כ הטעם משום תפוס לשון ראשון לכן פי' דסובר כאחרים שהובא בס' המאור דהכא הוי המעשה קודם לתנאי דאמר עלי תודה ואצא בה ידי חובתו לכן בטיל התנאי ומעשה קיים וא"כ סובר ר' יוחנן דבעינן תנאי קודם למעשה וקשה הא אי' בירושלמי בערבין בפ"ב והובא ברשב"א בחי' לגיטין דף ע"ה גבי הא דאיתקן שמואל אמר ר' אבוהו בשם ר' יוחנן סדר הסמפון כך הוא אנא פב"פ מקדש אני לך אנת פב"פ ואכניסך ליום פלן ואי אתי ליום פלן, ולא כנסתיך לא ליהוי לי עליך כלום ע"ש, א"כ המעשה קודם לתנאי ואפ"ה הוי תנאי וא"כ ר' יוחנן סותר א"ע אע"כ דסובר כמ"ש רמב"ם דעיקר מעשה קודם לתנאי היינו כשנעשה מעשה בפועל קודם אמירת התנאי ולכן התם בנודר שפיר כתב רש"י כמ"ש שם בספר מכתב מאלי' דהוי מעשה בפועל כיון דאמירה לגבה הוי כמסירה להדיוט הוי כמעשה בפועל, משא"כ בסמפון שהוא רק אמירה לבד היה קודם התנאי הוי תנאי מעלי', הגם שרמב"ם כתב בפ"ב מחגיגה טעם אחר מ"מ יש לו תנא דמסייע לפירושו מרש"י שהוא עמוד העולם:

כלל ג

דעת רמב"ם בפרק ב' מאישות דבעל מנת ומעכשיו אין צריך לכפילת התנאי ולשאר כללי תנאים כי כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו אין צריך לכללי תנאים ועיין בה"המ שם וב"ש סי' ל"ח ומעתה נבוא לישב קו' תוספת הנ"ל, דהנה הכא כשאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני כיון שלא כפל התנאי שבאם לא יחי' לא יתן, מחויב ליתן אף אם לא יתקיים התנאי, דהא כשלא כפל התנאי בטל ומעשה קיים ותו דהכא הוי המעשה קודם לתנאי לא מבעי' לפוסקי' דבאמירת המעשה לבד הוי קודם לתנאי, דהכא כשאומר הרי סלע זו לצדקה הוא אמירת המעשה והתנאי הוא בשביל שיחיה בני ואף אם לא יתקיים התנאי קם המעשה ומחויב ליתן ואפי' לרמב"ם הכא הוי כמעשה בפועל לפמ"ש תוס' במס' מנחות דף פ"א הובא בש"ך ח"מ סי' רנ"ה סק"ה וכ"כ רמב"ם דבהקדש אפי' תוך כדי דיבור אין יכול לחזור דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט וה"ה אמירה לצדקה לדעת כמה פוסקים האמירה כמסירה (עיין י"ד ש"ך סי' רנ"ח ס"ק כ"ה ובש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק ב', ורמ"א י"ד סי' רנ"ח סעיף ז' ש"ך ס"ק י"ד ובתומים סי' ס"ו ס"ק ב') א"כ מיד שאמר ה"ז סלע לצדקה הוי אמירה כמסירה דהא אין יכול לחזור אפי' תוך כדי דיבור הוי כמעשה בפועל וכמו בתודה וכסברת רש"י הנ"ל וכיון דליכא כללי תנאים התנאי בטל ומעשה קיים וכיון דבידו הי' להתנות בכללי תנאים אם הי' בדעתו שיתן רק על מנת שיחי' בנו הי' מרויח שלא הי' נותן אם לא יתקיים התנאי בודאי מוכח שכוונתו הי' בין יחי' בין לא יחי' לקיים מצות צדקה ג"כ ועיין רש"י שם בפסחים וכיון שעכשיו חזינן בדעתו שעושה המצוה בשלימות לא חיישינן אולי אח"כ כשלא יתקיים התנאי אף שלא יכול לחזור על הסלע מ"מ יתחרט בלב ויהיה תוהא על ראשונות דהא אמרינן כל העושה כו' הוכיח תחילתו על סופו כיון דעכשיו עומד בחזקת כשרות גם לבסוף לא ישתנה דעתו ויעשה מצות צדקה אחר כך על דעתו הראשונה ולא ישתנה דעתו וז"ש רש"י ה"ז צדיק גמור על מחשבה ואמירה ר"ל מיד כשאמר בלשון הזה אף שעדיין לא נתן ה"ז צדיק גמור ולכן מדייק התנא דוקא בשביל, אבל אם הי' אומר על מנת שיחי' בני כיון דקיי"ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואין צריך לכללי תנאים וליכא הוכחה באמת לא נקרא צדיק גמור על האמירה כנ"ל ברש"י דלמא אין כוונתו לעשות המצוה בשלימות רק להנאתו ועיקר הוכחה בא מחמת שאמר בשביל ראוי לקרות צדיק גמור וכל זה בישראל אבל בעכו"ם כיון דהא דבעינן כתנאי ב"ג וב"ר הוא מכח שניתנה תורה לישראל וחידש הוא שחידשה תורה דבעינן כללי תנאים, ולעכ"ום שלא ניתנה תורה נשאר על סברא חיצונה דמכלל הן נשמע לאו שכן הדעת מכרעת ואף כשאמר בשביל הוי כאומר להדיא שאם לא יהי' כן יהיה בטל וכאילו אמר על מנת ובאם לא יתקיים התנאי בידו לחזור מדיבורו וא"כ ליכא הוכחה ולא שייך הוכיח תחילתו על סופו, לכן חטאת הוא להם אמנם בהאי דמס' אבות דאמר אל תהיו כעבדים המשמחין את הרב על מנת לקבל פרס דכיון שיהי' עושה על מנת הוי כאילו פירש להדיא בשעת מעשה שבאם לא יתקיים הפרס יהיה תוהא דהא לשון על מנת מורה להדיא על הלאו דהא אין צריך אפילו לכפול התנאי לכן אסור דהא חזינן בהדיא שתוהא אלא הוי כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס היינו אף אם יעשה המצוה אף להנאת עצמו גם כן דמותר כמ"ש רש"י בפסחים שם, בלבד שלא יהי' בגדר על מנת רק בגדר בשביל לקבל פרס, ולק"מ קו' תוספת ובזה מדוייק נמי לשון רש"י שכ' וז"ל אבל או"ה אינם נותנים אלא ע"מ כן ובאם לאו מתחרטים יע"ש והיינו כמ"ש ויש לכוין כן ג"כ בלשון תוספת שמ"ש היינו בכה"ג שאם לא תבוא כו' ר"ל כיון שאומר על מנת, ואם כן דברי תוספת מדויקים דהא עיקר חילוק בין ישראל לעכ"ום הוא כשאומר בשביל אבל כשאומר על מנת שוה לעכ"ום ואף שתוס' לית להו כלל של רמב"ם הנ"ל דסוברים אפילו מעכשיו ועל מנת צריך לכפול התנאי ושאר כללי תנאי' עיין בית יוסף אבן העזר בסימן ל"ח וכן משמע בתוספת מסכת יו"ט הנ"ל, מכל מקום ידוע שהרבה בעלי תוספת היו וי"ל תוספת במסכת פסחים סוברים כרמב"ם בזה וא"ש ודוק ועוד הארכתי בדרוש ואין כאן מקומו:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה