שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ד · פרט טז
יבואר היכי דמקדש בפני פסולי עדות דאורייתא מכח רשעתם ואח"כ חזרו בתשובה אי אמרינן הוכיח סופו ע"ח שגם בעת קבלת קידושין היו כשרים וחלין הקדושין:
מד רבינו הגדול הרמ"א זלה"ה בש"ע א"העז סי' מ"ב סעי' א' כתב וז"ל המקדש לפני פסולי עדות דאורייתא מכח רשעתן כגון לפני אנוסים או שאר רשעים יש אומרים חיישינן לקידושין דלמא חזרו בתשובה ויש מקילין ע"ש ורשם המרשים על המחמירין שהוא דעת הר"י מינץ סי' י"א ובאורחת חיים בשם רש"י ועל דעת המקילין כתב שהוא דעת בית יוסף ומוהר"ם פאדווי סי' ל"ז, וכדי לברר הדין היטב ההכרח להאריך. מקור הדין מובא בב"י שכתב במוהרי"ק שורש פ"ה מעשה בפני רש"י באונס שקידש אשה בפני אנוסים חבירי' וחזרו בתשובה ואמר שקידושיו קידושין להצריכה גט דאע"פי שחטא ישראל הוא ועוד שמא הרהרו תשובה בלבם והוי להו צדיקים עכ"ל וכתב ע"ז בית יוסף וז"ל ותשובה זו הוא באורחת חיים ודברים תמוהים הם עכ"ל מיסתם רבינו זלה"ה ולא ביאר הטעם, ובדרכי משה בס"ק זיי"ן כתב על דברי מוהרי"ק שכן הוא דעת הר"י מינץ דהחמיר במקדש בפסולי עדות דאורייתא דחיישינן דלמא חזרו בתשובה, ועל מ"ש הב"י שדבריו תמוהים כתב בס"ק ח' וכן מוהר"ם פאדווי בסי' ל"ז כתב דליכא למיחש להכי, וכן הוא בתשובת בר ששת סי' י"ד כתב עוד מוהר"ם פאדווי אף לדברי דש"י דוקא שאנוסים שקידש בפניהם חזרו אחר כך בתשובה אז חיישינן שגם מתחילה הרהרו בתשובה בלבם אבל בלא"ה לא חיישינן עכ"ל ומשמע קצת דליכא מחלוקת וא"כ יש להבין אמאי כתב בש"ע בלשון פלוגתא, ואולם כוונתו מבוארת שבדברי רש"י נחלקו מוהר"ם מינץ עם מוהר"ם פאדווי, לר"י מינץ אפילו אם לא נתברר שחזרו אח"כ בתשובה חיישינן להחמיר שמא חזרו, ובחלקת מחוקק ס"ק י"ז וב"ש בס"ק כ"ג השיגו על רמ"א שלא נחלקו מוהר"ם מינץ ומוהר"ם פאדווי דמוהר"ם איירי שלא נראה בו סימני טהרה והוכיח סופו על תחילתו שחזר לסורו א"כ גבי מומר כזה לא חיישינן שמא הרהר בתשובה, אבל מי שחזר אח"כ בתשובה אמרינן הוכיח סופו ע"ת דלבו הי' תמיד לשמים, והב"ש הוסיף דלכן אם לא חזר בתשובה לא חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו דלא דמי לתנאי שעל מנת שאני צדיק דחיישינן שמא הרהר תשובה שיש רגלים לדבר הואיל והתנה כן יע"ש ובאמת בתשובת מוהר"ם פאדווי כתב כן להדי' לחלק חילוק זה דלא דמי לע"מ שאני צדיק כו' וכ"כ בספר לחם משנה בפרק ששי מאישות הלכה ה' ופרישה בסי' ל"ח ס"ק מ"ב, וכיו"ב כתב הר"ן בקידושין בפרק האומר גבי על מנת שיש לי מאתים זוז מקודשת ויש לו מקשה הש"ס וניחוש שמא יש לו כתב וז"ל דכיון דקידש מתחילה אדעתא דהכי רגלים לדבר שיש לו דאל"כ למה קדיש והשתא הוא דבעי למיהדר ואסיקנא דחיישינן יע"ש, והיינו כסברא הנ"ל דכיון דהתנה רגלים לדבר שכדבריו כן הוא. ואף כי ידעתי מיעוט ערכי ערך קטן עלי מ"מ הריני כתלמיד קטן הדן לפני רבותיו, להצדיק את הצדיק דמעיקרא רמ"א זלה"ה, כי המעיין בגוף תשובת הר"י מינץ מהמשך לשונו משמע להדי' אפילו אם לא חזרו בתשובה לבסוף לפנינו, חיישינן שמא הרהרו אז בתשובה בלבם, שכתב וז"ל ועוד וכי אין לחלק בין פסולי הגוף דהיינו פסולי מחמת קורבא כמו משה ואהרן שאין להם תקנה לפסולי מחמת מעשה כגון גזלן ואוכלים דבר האסור ויש להם תקנה ע"י חזרה או תשובה, והא דאמרינן בקידושין האומר כו' חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו כו' כ"ש אלו האנוסין שתחילתן באונס וכל השתדלותן לחזור לדתינו כו' וגם מוהר"ם לא דיבר, ולא הקיל בפסולי עדות בגופן יע"ש. משמע להדי' מסתימת לשונו אפילו אם לא ראינו שעכשיו חזרו בתשובה ועדיין הדבר בספק מ"מ חיישינן כי סובר כדעת הפוסקי' הסוברים במקדש בפסולי עדות דאורייתא לא הוי קידושין הוא רק בפסולי הגוף הגם דמראיה שהביא מקידושין לא מוכח דהא גם רש"י כתב ראי' זו כדאי' במוהרי"ק והם מיירי שחזרו בתשובה לבסוף ובע"כ כוונתו כמו התם היכי דאמר על מנת דהוי כרגלים לדבר כיון דהתנה והוא כהוכחה חיישינן שהרהר בתשובה וה"ה איכא הוכחה כיון שחזרו לבסוף אמרינן הוכיח סופו ע"ת ועיקר הראי' הוא שע"י הוכחה חיישינן שחזרו בתשובה, מ"מ המעיין בגוף לשון התשובה מוכח להדי' שבכל גווני פוסק דחיישינן שמא חזרו בתשובה, וא"כ מה שכתבו שבמוהרי"ק בשם רש"י מבואר שחזרו לבסוף הוא אמת שכתב כן להדי', אבל בדעת הר"י מינץ מוכח כרמ"א ומה שנרשם הדיעה קמייתא ר"י מינץ ואח"כ בשם רש"י ליתא כי רש"י קם בחדא שיטה עם מוהר"ם פאדווי:
מה ולכאורה שיטת הר"י מינץ יחידאי ואולם לאחר העיון מצאתי שרבים מגדולי הראשונים זלה"ה סוברי' כוותי' דחיישינן לחזרה בתשובה אע"ג שהספק הוא דלמא עדיין במרדו. דהנה בכסף משנה בפרק חמישי מהלכות יסודי תורה הלכה ה' כתב בשם רשב"א בתשובה בסיעה של נשים עוברת וא"ל עכ"ום תנו לנו אחת מכם ונטמאה ובאם לאו אנו מטמאים את כולם אפי' הי' אחת מהן מחוללת יטמאו את כולם ואל ימסרו אותה להם ולא דמי למה שאמרו שם כו' ועוד שמא כבר הרהרה תשובה ושבה מדרכה הרעה יע"ש הרי להדי' אף דיש לנו ספק דלמא אכתי היא ברשעתה לא אמרינן דנוקים אותה על חזקתה שהיא ברשעתה וחיישינן דלמא הרהרה בתשובה, וכן מבואר בהגהות מרדכי במס' יבמות בפרק החולץ סי' ק"ו שכתב שם וז"ל ועוד הביא רבינו שמשון ראי' דאסור ללות ברבית משום לפני עור לא תתן מכשול הא מטעם אחווה לא אסור אלמא דלאו אחיו הוא וכ"ש מומרים בזמן הזה דהוי מומרין לכל התורה כולה וגרע ממומר לדבר אחד להכעיס, ומה שקידושיו קידושין זו היא חומרא בעלמא דהכי נמי אמרינן האומר ע"מ שאני צדיק גמור מקודשת חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו ה"נ כשקידש חיישינן שמא הרהר האי שעתא בתשובה אבל לענין יבום לא שייך טעם זה יע"ש, והא במומר שקידש חלין הקידושין אף שלא התנה ע"מ שהוא צדיק הרי להדי' בכל גווני חיישינן שמא חזר בתשובה, ובע"כ ל"ל סברת הפוסקים דלא חיישינן שמא הרהר בתשובה רק כשהתנה (ועיין בש"ות מוהר"ם לובלין סי' פ"א ותשובת עבודת הגרשוני סי' י"ח בשאלת הרב השואל, ובס' באר יעקב חלק יו"ד סי' ר"מ) וכן מבואר בש"ות הר"אש כלל י"ז סי' א' וב' שכתב וז"ל וכן ראיתי בתשובה דמסור אף שלא בשעת מעשה מותר לשכור עליו עע"ז להרגו, ויש מי שאוסר שלא בשעת מעשה להרגו ע"י עכ"ום וראייתו מדאי' בפרק האיש מקדש ע"מ שאני צדיק אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, ומורי הרר יעקב בן הרר יצחק דחה זאת הראי' דלמא משום חומרא דאשת איש אמרינן הכי אבל לענין מסור מקלינין לי' כיון דידעינן שהוא מסור ומחמרינין להציל נפשות אביונים נקיים מספק תדע דאמר בגיטין דף ל"ח האי דזבין נפשאי ללודאי כו' עד לא שבקי לי' דאפריקנך ולא חיישינן דלמא עביד תשובה עכ"ל הרי דלית לי' חילוק הנ"ל בין התנה ובין לא התנה דאל"כ למה הוצרך לומר משום חומרא דא"א הוי מצי למידחי בפשיטות שאני התם דהתנה. ונשמע דסובר בחומר אשת איש חיישינן שמא הרהר בתשובה אף כשלא התנה, וכן מבואר דעת תשובת תרומת הדשן סי' שט"ו בשאלה באחד שהי' מראה לגנב מפורסם מחתרת חבירו וגנב, אי חייב מטעם גרמי ופוסק שפטור וכתב הטעם וז"ל והשתא לפי כל החילוקים שמעון פטור לשלם ללישנא קמא דתי' דבעינן דלהוי ברי הזיקא ובנידון דידן לא ברי היזקא כו' ולא דמי למראה ממון ישראל כו' דהתם אין מרחמין דיצרם תקפם כו' אבל גבי ישראל ניהו נמי דמפורסם בגניבה מ"מ יש לומר בכל שעה יהרהר בלבו לעשות תשובה כדאמר בקידושין ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת מטעם שמא הרהר בלבו לעשות תשובה ואע"ג דאיכא למימר דהתם ממום חומרא דא"א תלינן מספק להחמיר דשמא הרהר בלבו מ"מ הא שמעינן דאיכא צד כל דהוא למימר הכי וא"כ לא ברי הזיקא דהכא בעינן שיהי' ברי לגמרי יע"ש ואם הי' סובר לחלק בין התנה ללא התנה לא מוכח מהתם:
אבראי דיש לחלק ולומר דהיכי דאנו דנין על זמן העבר שמא עשה תשובה לא חיישינן היכי דליכא רגלים לדבר, אבל אם אנו דנין על להבא חיישינן שמא יעשה תשובה וטעמא דמילתא דמצינו בש"ס בכמה דוכתי' דלא אזלינן בתר חזקה רק אם דנין על זמן העבר לא עקרינן החזקה, ועל להבא לא שייך חזקה וכיון דהאי גברא הי' בחזקת רשע כשיש לנו ספק מוקמינן אותו על חזקת קמייתא שעדיין הוא רשע אם באנו לדון על ענין הנתהווה בזמן העבר, משא"כ אם באנו לדון על להבא ובנידון דת"הד דבעינן ברי הזיקא ובע"כ אנו דנין על להבא אם יגנוב. ונגד זה שפיר יש לומר שמא יהרהר בתשובה ולא יגנוב כי אינו בחזקתו שלעולם יהי' גנב ובשעה שהראה לו לא הי' ברי הזיקא וגם ההיזק לא נעשה מיד כמ"ש שם, וראיי' לחילוק הלז ממ"ש תוס' בגיטין דף י"ז ע"ב ומסתברא דטפי איכא למיחש שמא תזנה משמא זינתה וכתבו במפורשים לכן תיקנו נשואין ביום ד' שמא תזנה אחר החופה יע"ש הרי כיון דהאשה הי' בחזקת כשרות וכשאנו דנין על זמן העבר לא עקרינן החזקה, אבל על להבא לא שייך חזקה, ועיין במוהרש"ל שם בס' חכמת שלמה שכתב דדמי לסברת רבא בגיטן דף כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן, ולשמא יבקע הנוד חיישינן, ועיין כיו"ב בתוס' קידושין דף מ"ה ע"א ד"ה בפירוש שמא קידש ל"ח שמא יקדש חיישינן, ועיין ש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק יו"ד סימן נ"ה בענין וסתות (ועיין ש"ות מוהרי"ק סי' ק"ס בסופו מה שהביא ראי' ממס' ע"ז דף כ"ג ע"א והבן) וא"כ כמו דאיתא האי כללא לענין חזקת כשרות כמו כן י"ל לענין חזקת רשעות, דעיקר חזקה אתי' מנגע והתם אנו דנין על זמן העבר, מיהו המעיין בש"ות תרומת הדשן לא נחית לזה, נראה דסובר בכל גווני בחומר אשת איש חיישינן שמא הרהר תשובה אף כשאנו דנין על זמן העבר, וא"כ רבו גדולי הראשונים זלה"ה המסכימים לר"י מינץ, ותמהני שלא הובא דעת קמאי הנ"ל בב"י ובאחרונים זלה"ה:
מו ולולי דברי האחרונים זלה"ה נראה לומר דהנה דין זה נוכל לצייר בשלשה אופנים:
א) שקידש בפני עדים רשעים ואחר קידושין לא נודע לנו אם עדיין עומד ברשעתם או חזרו בתשובה:
ב) היכי שעדיין עומדים במרדם לאחר קידושין:
ג) היכי שאח"כ חזרו בתשובה רק שבשעת קידושין לא נודע לנו אם חזרו אז, והמעיין בתשו' הר"י מינץ יראה דמיירי שלא ידענו התנהגותם ולא ראינו שחזרו לסורם, בכה"ג דמי למ"ש הפוסקים הראשונים הנ"ל, אבל היכי שאח"כ חזרו לסורם יש לומר דמודה הר"י מינץ דאמרינן הוכיח סופן על תחילתן שלא חזרו כלל כיון שראינו כעת התנהגותם לרעה, ובתשו' מהר"ם פאדווי נקיט רק הני תרי גווני היכי שחזרו לסורם והיכי שחזרו בתשובה, ובאופן א' לא מיירי כלל ויש לומר דבכה"ג מודה לר"י מינץ לכן לא הביא דבריו ומיושב קו' חלקת מחוקק, ולפי זה דברי רמ"א סתומין במה שהביא דעת הר"י מינץ בסתם דהוי לי' לחלק דוקא אם לא ראינו התנהגות העדים לאחר הקידושין ואף שלא ראינו שחזרו בתשובה חיישינן שמא הרהרו בתשובה, אבל היכי שעדיין הם רשעים כיון שהי' להם חזקה קמייתא שהי' רשעים וגם חזקה דהשתא שעדיין הם רשעים לא חיישינן שמא הרהרו בתשובה בשעת קבלת הקידושין בכה"ג אמרינן הוכיח תחילתו על הנעשה בתוך זמן והוכיח סופו על אותו זמן שלא שבו:
מז ועוד יש לעיין טובא בהך דינא דמוהר"ם פאדווי שכתב היכי דאח"כ חזרו בתשובה אמרינן הוכיח סופן ע"ת, מאי שנא מהא דאמרינן במס' ב"ב דף קל"ח ובחולין דף ל"ט ע"ב בהכותב נכסיו וזיכה על ידי אחר דנחלקו רשב"ג ורבנן אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתן, וכן בשחט ואח"כ חישב, ונחלקו הראשונים זלה"ה להלכה דעת הרמב"ם בפ' ד' מזכי' דהוי ספיקא דדינא וכן כתב בעיטור וגאונים כמ"ש הרב המגיד שם ואין מוציאין מן המוחזק וכן איתא ביו"ד סי' ד' סעי' ב' בספק איסורא לחומרא דמוקמינן, ואולם דעת רשב"ם הובא בהג"מיי שם ס"ק י"ד וכן נראה דעת הרי"ף ור"אש כמ"ש בטור ח"מ סי' רמ"ה, רש"ל בחולין בפרק ב' סי' כ' הובא בטו"ז יו"ד שם ס"ק ב' דהלכה כרבנן דלא אמרינן הוכיח סופו ע"ת וא"כ לא מבעי' לרי"ף וסיעתו קשה אמאי אמרינן בנ"ד הוכיח סופו ע"ת, רק אפי' לרמב"ם וסיעתו דהוא ספק ג"כ קשה כמו התם מספיקא מוקמינן הממון בחזקת מרא קמא ה"ה כיון שהאשה היא בחזקת פנוי' לא יחולו הקידושין כלל, ועיי' ב"ש סי' מ"ב שכתב בשם תשובת רשב"א כיו"ב וז"ל דהכא בחזקת היתר היא לעלמא ואם אתה אוסרה לעלמא הרי אתה מוציאה מחזקתה ע"י שטר זה דריע וכאילו נגבה בו ומוציא ממון מחזקת בעליו יע"ש הרי דמדמה חזקת היתר של אשה לחזקת ממון ועיין חלקת מחוקק ס"ק י"א הגם שיש לדון בזה בחזקת ממון אלים מחזקת היתר דפנוי' ועיין רמב"ן בכתובת דף ט"ז בס' מלחמותיו מ"מ כבר הורה כן רבינו הגדול רשב"א זלה"ה וא"כ דברי הר"ם פאדווי לכאורה תמוהין, מיהו יש לישב לשיטתו, לפמ"ש רשב"א ורמב"ן ור"ן בגיטין דף ס"ו ע"א דהלכה כרשב"ג בגיטין שם בבריא שנפל ומת דאמרינן הוכיח סופו ע"ת משום דאמר כתבו וכדאי' בחולין דף ל"ט והטעם כמ"ש מפורשים כיון שיש גם הוכיח תחילתו על סופו, תרוייהו בהדדי הוכיח תחילתו והוכיח סופו מהני ולפי מה שפי' מוהר"ם פאדווי כוונת רש"י בתשובה שמיירי באנוסים שמתחילה הי' באונס ולא ברצון שייך לומר הוכיח תחילתו, אבל קשה על רמ"א שנקיט הדין שקידש לפני אנוסים או שאר רשעים, וגם באנוסים פי' חלקת מחוקק ס"ק י"ז שסופן ברצון, ובכה"ג בטלה הוכחה דתחילתו הדק"ל:
ולכאורה יש לומר בשיטתם דס"ל כמ"ש בכלל חזקה דבדבר שבערוה החמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה וס"ל כרמב"ם דהוי ספיקא דדינא אבל זה אינו דא"כ קשה אפילו היכי דליכא הוכחה בפנינו שלא ראינו שחזרו בתשובה ניחוש ג"כ שמא חזרו בתשובה, ויהיו חלין הקידושין מדרבנן, ואי משום דעומדים בחזקת רשעים הא חז"ל החמירו בקידושין שלא לסמוך על חזקה, דאין לומר כיון דאיכא שני חזקות חזקת פנוי' של אשה וחזקת רשעות דעדים לא החמירו ודוקא בחזרו בתשובה אחר הקידושין לפנינו דאמרינן הוכיח סופן על תחילתן איתרע חזקת רשעות וליכא רק חדא חזקה דאשה החמירו שלא לסמוך על חזקה ובשני חזקות לא החמירו, דז"א דנראה כמ"ש הפני יהושע בגיטין דף כ"ח ע"א דברי המותר לגמרי וחכמים החמירו משום מעלה בעלמא אין לחלק בין חדא חזקה לשני חזקות דגם בחדא חזקה יש היתר גמור ואפ"ה החמירו מה יתן ומה יוסיף עוד חזקה יע"ש וסברא נכונה, הן אמת שהפני יהושע לא עמד בשמועתו כי בחידושיו לקידושין דף ע"ט ע"א בהא דסובר שמואל בקדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרות לפנינו דחיישינן לקידושי שניהם, הקשה כיון דליכא חזקה קמייתא דהא הוא יומא דמשלם שית ניזל בתר חזקה דהשתא, ותי' דטעמא משום חומר אשת איש החמירו שלא לסמוך על חזקה, ופירש בכוונת תוס' ד"ה קדשה, דבקדשה אביה גרידה אף שמואל מודה שאינה מקודשת כיון דאיכא שני חזקות חזקת פנוי' וחזקה דהשתא לא החמירו יע"ש. א"כ סותר א"ע, מיהו דבריו בכוונת תוס' לא מוכרח כמ"ש בכללי ספק קידושין ונראה להביא ראי' לסברתו בגיטין שכן הוא דעת הכסף משנה, דרמב"ם כתב בפרק אחד עשר מהלכות מעשר הלכה י"ג דמוליך חיטין לטוחן עם הארץ הרי הן בחזקתן שאינו חשוד להחליף, הוליכן לטוחן עכ"ום הרי הם דמאי שמא החליפן בחיטין של עם הארץ, וכתב ע"ז ראב"ד מפני הספק זה הלא הוא ספק ספיקא, אלא שמא החליפם בשלו ומירוח עכ"ום חייב מדרבנן, ותירץ ע"ז הכסף משנה במה שראב"ד הבין דהוי ספק ספיקא שמא לא החליפן ואת"ל החליפן בחיטין של עם הארץ שמא אותו עם הארץ עישר את פירותיו אני אומר מאחר דקיי"ל רוב עם הארץ מעשרין הם ואפ"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור להו למיחש אפילו למיעוטא וה"ה דאחמור בהו למיחש אפי' לס"ס יע"ש ולכאורה דבריו מחוסרין הבנה דאולי כשנוסף עוד ספק לא החמירו דהוי כמיעוטא דמיעוטא, ובהנ"ל א"ש שר"ל כיון דמן הדין מותר והחמירו רק משום מעלה בעלמא לא מהני אף אם יש היתר נוסף, הגם שיש לומר לכן החמירו ברוב לבד משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר כיון דאיכא חזקה קמייתא שהי' טבל ולא החמירו כשנוסף עוד ספק, מ"מ דבריו נכונים לפמ"ש הפני יהושע במס' גיטין דף כ"ה ע"א בתוס' ד"ה מיחל דבדמאי הוא מיעוטא דמיעוטא שאינם מעשרין, ולא אמרינן סמיך מיעוטא דמיעוטא לחזקה ואפ"ה החמירו משום חומרא בעלמא לכן לא מהני כשנוסף עוד ספק כיון שהוא רק מעלה בעלמא והוא כסברת הנ"ל (ועיי' מס' פסחים דף ט' ע"א) ואולם במס' כתובות דף ט"ו ע"א לא משמע כן דאי' שם מעלה עשו ביוחסין ולא מהני רובא ובתרי רובא לא עשו מעלה ומצאתי בס' שערי המלך בהלכות יום טוב בפרק א' הלכה כ' שמפלפל בדברי הכסף משנה יע"ש, וכפי הנראה אין לבנות יסוד על האי כללא שכייל הפ"י בחי' לגיטין ויבואר בס"ד בכללי חזקה וא"כ אפשר לישב כנ"ל ואולם יותר נראה בשיטת פוסקים הנ"ל דסוברים כרמב"ם דהוי ספיקא דדינא אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ונראה לפשוט מכאן ספק שנסתפק המשנה למלך בפ"ו מעדות אי מוקמינן על חזקה היכי שאין לחזקה שייכות עם הספק דהיינו היכי דנעשה מעשה וספק אם הפעולה נעשה כהוגן לא שייך לאוקמי על חזקה כיון דאין לחזקה שייכות עם הספק וכעין זה כתבו האחרונים זלה"ה בספיקא דדינא לא מהני החזקה כי בשביל החזקה לא נשתנה הדין ודוקא בספיקא דמציאות אם נעשה מעשה יש שייכות לחזקה עם הספק ועיין משנה למלך בפ"ב מטומאת צרעת סוף הלכה א' וא"כ א"ש היכי דלא חזרו בתשובה לפנינו דהוא ספק בגוף המעשה אם עשו תשובה כיון דהספק וחזקה יש שייכות זו לזו, דהספק הוא אם עשו תשובה וחזקה הוא שלא עשו תשובה כי היו רשעים מעיקרא ועדיין הם ברשעתם אזלינן בתר חזקה שהם פסולי עדות ואינה מקודשת, אבל אם בודאי עשו תשובה לפנינו ויש לנו ספק אם הוכיח סופן על תחילתן א"כ נגד חזקת רשעות של עדים איכא ספק דלמא חזקה דהשתא עדיף, ואף דספק זה הוא כספק שיש לו שייכות עם החזקה, מ"מ לא שייך לוקמי על חזקה קמייתא דהא על זה גופא אנו מסופקים דלמא כיון שהם עכשיו צדיקים הי' ג"כ צדיקים בשעת קדושין ועדיף מחזקה קמייתא שזהו גופא בכלל ספק ולא נשאר רק חזקת פנוי' שפיר יש לומר בכה"ג לא שייך לאוקמי בחזקת פנוי' דחזקה זו אין לו שייכות עם הספק דאטו בשביל חזקת פנוי' שלה נימא שהעדים היו רשעים בשעת קידושין דהא אין שייכות להדדי וא"ש:
אמנם בגוף סברת המשנה למלך ואחרונים זלה"ה יש לתמוה לכאורה מוכח להלכה אף דאין לחזקה שייכות עם הספק אזלינן בתר חזקה, מהא דאי' בחולין דף יו"ד ע"א השוחט בסכין ונמצאת פגומה רב הונא אמר אפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה שמא בעור נפגמה, ורב חסדא אמר כשירה, ומקשה רבא לרב חסדא מטבל ועלה וכו' ומשני סכין איתרע בהמה לא איתרע ופי' רש"י וכיון דלאו בגופא ממש אתיילד אלא בדבר אחר לא דמי לטבילה ולא אתי ספק ריעותא דסכין ומוציא מידי שחיטה ודאית דודאי עצם פוגם, ובתוס' ד"ה סכין בתי' בתרא דחו פי' זה דמה לי אתיילד רעותא בבהמה ופי' דהוי ס"ס יע"ש, ואי נימא כסברא הנ"ל הו"מ לפרושי בפשיטות כוונת הש"ס סכין איתרע, ר"ל כיון דריעותא הוא בסכין ולא בבהמה והסכין הי' בחזקת בדוק אזלינן בתר חזקת סכין דאיתרע אח"כ כמו כל חזקה קמייתא ולא בתר חזקת איסור דבהמה כיון דאין לספק שייכות עם החזקה דבשלמא אם הספק נולד בגוף הבהמה אם נשחטה כהוגן, החזקה הי' בחזקת שאינה זבוחה כמ"ש תוס' במס' ביצה דף כ"ה והספק הוא ג"כ בזה משא"כ הכא הכי נימא משום חזקת איסור דבהמה הי' הסכין פגום, ועיין בר"ן שכתב וז"ל וטעמא דר"ח כיון דהאי ריעותא בסכין הוא דאתיילד ולא בבהמה מה וסכין הי' בחזקת בדוק ממשיכין חזקתו ותולין להקל דלאחר שחיטה נפגם יע"ש, ובע"כ תוס' לא סוברים ברא הנ"ל ואף להר"ן שיש לכוין כן בלשונו. מ"מ להלכה פסקו כל הפוסקי' כר' הונא כדאי' בסי' י"ח היכי דלא שיבר עצמות כיון דבהמה בחזקת איסור ואתיילד ריעותא בסכין הוי כאתיילד ריעותא בבהמה יע"ש משמע להדיא אף דהספק וחזקה אין להם שייכות זה עם זה מ"מ אזלינן בתר חזקה, וענינים אלו ארוכים ורחבים מני ים ובארתי בכללי חזקות בס"ד, לכן צע"ג בזה:
מח ומעתה נבוא לבאר שיטת רשב"א ור"אש ות"הד והגהות מרדכי והר"י מינץ הנ"ל לכאורה קשה לשיטתם דסוברים אפי' היכי דליכא הוכחה דהוכיח סופו כו' חלין הקדושין דחיישינן שמא חזרו בתשובה ואמאי נוקים להעדים בחזקת רשעים כמו כל חזקה קמייתא הנזכר בש"ס וממילא היא מותרת ואף אי אית להו סברת המשנה למלך הא הוי ספק בגוף המעשה ויש שייכות לחזקה עם הספק ונראה להוכיח מכאן דס"ל כשיטת האחרונים זלה"ה שהוכיחו מסוגי' דחולין דף קל"ד ע"א באיסור כרת ומיתה לא סמכינן על חזקה, וה"ה באיסור אשת איש שיש בו עון מיתה החמירו חכמים ולכן חיישינן שמא חזרו בתשובה וחלין הקדושין ויש להביא ראי' לזה, ממ"ש תוס' בקידושין דף כ' ע"ב והר"אש שם הובא בבית שמואל סי' מ"ה ס"ק ב' בסבלונות דלא אזלינן בחר רובא שאין מקדשין וחוששין למיעוט, כמו במים שאין להם סוף אף דרובא דרובא מתים מ"מ לכתחילה חיישינן משום חומר אשת איש יע"ש אף דאשה הי' בחזקת פנוי' ורובא מסייע החמירו, וה"ה החמירו אף אי נימא דחזקת פנוי' הוא חזקה נגד ספק הלז ומסייע לחזקת רשעות של עדים, מיהו צ"ע לכאורה מסוגי' דקידושין דף ע"ט ע"א דמשמע דגם בקידושין אזלינן בתר חזקה דהשתא לדידן דקיי"ל כרב, ויש לישב לשיטת הרמ"ה שהובא בטוש"ע אבן העזר סי' ל"ז ודוק ולפ"ז מוכרחין אנו לומר דמוהר"ם פאדווי וסיעתו בע"כ סוברים דלא החמירו באיסור אשת איש ואזלינן בתר חזקה, והא דהחמירו בסבלונות הטעם כמ"ש הב"ש שם בשם הר"ן דהוי דוב העשוי' להשתנות כיון דהוא מצד המנהג, ועוד נראה לענ"ד דיש לומר דסוברים כשיטת מוהר"י טראני בחי' לקידושין דף ו' בסוגי' דנתן הוא ופני יהושע בגיטין דף כ"ח ע"א בכוונת תוס' כתובות דף כ"ב ע"א ד"ה תרוייהו דהא דאזלינן בתר חזקה דוקא היכי שיש ספק אם נעשה מעשה כלל. משא"כ כשיש לפנינו מעשה שראוי' להסתפק איתרע החזקה כמ"ש כלל בכמה דוכתי וא"כ הכא כיון שהי' קידושין גמורים בפני עדים ונעשה מעשה לפנינו שקיבלה קידושין איתרע החזקה קמייתא שהי' להאשה במה שהיתה פנוי', משום דעד עכשיו לא נעשה מעשה כזו, ואולם החזקה שיש לנו בעדים לא איתרע דלא נעשה מעשה לגרוע החזקה, ולכן סוברים היכי דלא ראינו שחזרו בתשובה אינה מקודשת מכח חזקת רשעות שהי' לעדים דגם בדבר שבערוה אזלינן בתר חזקה וכמש"ל בשם תשובת הר"אש כלל כ' סי' י"ז והא דהחמירו במים שאין להם סוף יש לומר דס"ל כריב"ש סי' שע"ט דבעגונה דאיתתא איכא שני חזקות חזקת אשת איש וחזקת חי ורובא ל"מ נגד שני חזקות (עיין תשובת נ"בי תק"ע סי' מ"ג) משא"כ כשאח"כ חזרו בתשובה איכא ספק דלמא הוכיח סופן על תחילתן גם חזקת העדים איתרע חיישינן להחמיר וא"ש ולפ"ז לשיטת האחרונים שכתבו להחמיר בקדושין שלא לסמוך על חזקה אף כשלא איתרע יש להחמיר כשיטת הר"י מינץ דאפי' לא ידעינן שחזרו אח"כ בתשוב' ראוי' לחוש לקדושין וצ"ע:
מט שוב נתתי אל לבי לעיין בהך פסקא דמוהר"ם פאדווי זלה"ה דמדמי דבר שבערוה לאיסורא דאזלינן בתר חזקה ולכן סובר היכי שלא ראינו שחזרו אח"כ בתשובה אמרינן שמן הסתם הם ברשעתם, א"כ קשה גם כשראינו אח"כ שחזרו בתשובה אמאי אמרינן הוכיח סופו ע"ת הא זהו דומה לכלל שיש לנו בכל מקום דחזקה קמייתא עדיף מחזקה דהשתא דהוא שעת מציאתן והכא היו פעם אחת רשעים לפנינו שידעינן שהיו רשעים ואח"כ חזרו בתשובה ואנו דנין על זמן הקדושין אם הי' לבם לשמים או לא ראוי' לומר עד שעה שידעינן שחזרו בתשובה הי' רשעים ואולם החלקת מחוקק בס"ק י"ז דייק הוכיח סופן ע"ת דתמיד הי' לבם לשמים וכן אי' במוהר"ם פאדווי וזהו שייך על אונסים שהמירו בעל כרחן יש לומר שמעולם לא יצאו מחזקת כשרות אבל רמ"א שהוסיף וכתב או שאר רשעים והיינו שמרצונם היו רשעים קשה אמאי אזלינן בכה"ג בתר חזקה דהשתא והוי קדושין דמשמע מבית שמואל ששוה לאונסים, ועיין בבית שמואל ס"ק כ"ב דמדייק שמא בשעת קדושין הרהרו בתשובה מוכח להדי' דאמרינן שמתחלתן היו רשעים ואח"כ חזרו, וע"ז יש לומר להיפך שחזרו בתשובה לאחר קדושין כי כל כמה דנוכל לאחר הזמן מאחרינן שלא לצאת מחזקת קמייתא, והר"ם פאדווי גופא אית לי' האי כללא כמ"ש בסימן הנ"ל ול"ד כלל להאי דשחט ואח"כ חישב דאי' בחולין דף ל"ט דנסתפקו חכמים אי הוכיח סופו ע"ת אף שהי' לשוחט חזקת כשרות והיינו חזקה קמייתא ויש חזקה דהשתא דאיתרע לפניך די"ל כמ"ש בפרט א' הטעם כיון דדרך אדם להרשיע מעט מעט א"א להגביל זמן וכבר יצאה מחזקה קמייתא זמן רב ודומה לסברת הפוסקים גבי גבינות יע"ש, משא"כ הכא לענין חזקת רשעות שנימא שחזר בתשובה לא שייך סברא זו, כמובן, וא"כ אין דמיון כלל להוכיח סופו על תחילתו כי אם בכידון דאיירי תשובות דש"י והר"ם פאדווי שהיו אונסים שיש לומר שמעולם הי' לבם לשמים, ולכן יפה דק החלקת מחוקק בלשונו הצח, אבל דברי בית שמואל תמוהין, ונראה לענ"ד להצדיק דברי הב"ש, ונקדים מה שיש לתמוה על הטור ומחבר בסימן ל"ז, דאי' בקדושין דף ע"ט קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו, ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהם, ומקשה הש"ס אימת אילימא בתוך שית בהא נימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה, אלא לאחר שית בהא נימא שמואל כו' ומשני לא צריכא דקדיש ביומא דמשלם שית יע"ש, והנה בקו' הש"ס הנ"ל פי' רש"י הא כל אותן ששה חדשים בחזקת נערה הן עד שנכיר בסימני בגרות, וכי בדקי בפניא ואשכח בוגרות מי יימר דבצפרא נמי בוגרת הוי דלמא השתא הוא דבגרה יע"ש נשמע מלשון רש"י דכתב בלשון ספק דעיקר קו' הוא על רב אמאי לא חייש לקדושי דמספיקא ניחוש לקדושי שניהם, אבל על שמואל לק"מ כדמוכח מלשון הש"ס דמקשה דק על רב, וכן פסקו הטור ומחבר בסי' ל"ז דבכה"ג צריכה גט משניהם, וקשה לפי הכלל דחזקה קמייתא עדיף מחזקה דהשתא וכיון דבתוך ששה חדשים יש לה חזקת קמייתא שהי' נערה חזקה דהשתא לא נחשב כלל לחזקה וראוי לומר שלא יהי' חלין קידושי דידה רק קידושי אב דאמרינן דהי' נערה בצפרא, ומשמע מסוגי' הלז דחזקה קמייתא וחזקה דהשתא שווין, והוא סתירה למקומות המבוארים בש"ס כמ"ש מוהרי"ט בספר א' סי' י"א וסי' מ"א, וסי' נ"א ופני יהושע במס' גיטין דף י"ז, וביותר תמהני על מוהרי"ט ופ"י שהוכיחו מסוגי' הלז דחזקה קמייתא עדיף מדמשני הש"ס דמיירי דוקא ביומא דמשלם שית הא בלא"ה פשיטא דעדיף כדמוכח מקו' הש"ס אלימא בתוך שית כו' הא מכאן מוכח דשווים הם שוב ראיתי בחידושי פני יהושע בקדושין שם שתמה על הטור ומחבר ג"כ רק כתב בסגנון אחד מכח רובא לנערות יע"ש. ובס' הפלאה דחה סברתו דרובא איתרע, ובאמת בהך כללא אי אזלינן בתר רובא דאיתרע הוא ענין ארוך שיש לעיין כמ"ש בכללי רובא, אבל תמהני כי בלא"ה קשה כי אפילו בחזקה גרידא ג"כ חזקה קמייתא עדיף, וקו' זו הי' אצלי מזמן כביר עד טבא לידי ספר שערי המלך ראיתי בפרק י' מאשות הלכה י"ד הרגיש בזה על הטור ומחבר והנאני, והביא דברי תוס' ריו"ז שסובר בתוך ששה חדשים אמרינן השתא היא דבגרה ולא חלין קדושי דידה וכן משמע מתוס' ד"ה ושמואל, ומה שרצה לחדש לשיטת רש"י וטור כתבתי בכללי חזקות שלא ברור לענ"ד ולכאורה עלה בדעתי ליישב קו' הנ"ל בדרך פלפול דיש להקשות על קו' הש"ס הנ"ל לשיטת טורי זהב בי"ד סי' שצ"ז סק"ב בחזקת חי כיון דעשוי להשתנות לא אזלינן בתר חזקה קמייתא אף דאין עשוי להשתנות שימות מיד רק שסופו למות וכיו"ב כתב מוהרי"ט ופני יהושע בחזקת קטנות, וא"כ ה"ה בחזקת נערות כיון דעשוי' להשתנות שתבגור לאחר ששה חדשים וגם יוכל להשתנות שיהי' בתוך ששה חדשים דלמא סובר רב בכה"ג לא אזלינן בתר חזקה קמייתא ועדיף חזקה דהשתא, ונראה לומר דמקשה לשיטתו דסובר דעשוי להשתנות לא מעלה ומוריד לענין זה, דסובר בב"ק דף מ"ו דאזלינן בתר רובא דזבני לרדיא, ושמואל סובר אין הולכין בממון אחר רוב וכתבו תוס' סנהדרין דף ג' ע"ב טעמא דשמואל דרובא לרדיא זבני לא חשיב רובא כשאר רובי ועיין תוס' ב"ק דף כ"ז וב"ח בסי' רל"ב ובארתי לקמן בחלק ב' כוונתם לפי דברי ר"ן בקידושין דף נ' ע"ב הובא בב"ש סימן מ"ה ס"ק ג' רוב שבא מצד מנהג ולא מטבע העולם לא חשיב רובא דמנהג עשוי' להשתנות יע"ש וי"ל ה"ה רובא לרדיא דהוא רק מצד מנהג לא חשיב רוב לשמואל ורב בע"כ סובר אף שעשוי' להשתנות הוי, וסובר הש"ס כיון דלרב לא מיגרע מה שעשוי' להשתנות לענין דוב וה"ה לענין חזקה לכן מקשה רק על רב אבל על שמואל לק"מ דאזיל לשיטתו וי"ל ה"ה בדבר שבערוה בחזקה קמייתא העשוי' להשתנות שוה לחזקה דהשתא וא"ש אך כ"ז הוא דרך פלפול ובשגם סברת הר"ן נראה שהוא רק חומרא דרבנן יע"ש. והעיקר בכוונת הטור ומחבר אף שבכל מקום חזקה קמייתא עדיף מחזקה דהשתא מ"מ בקדושין משום חומר דבר שבערוה החמירו שיהיו שווין. וא"כ לפ"ז א"ש שיטת רש"י דהכא אפי' ברשעים מעיקרא אף שיש חזקה קמייתא כיון שאחר זמן חזרו בתשובה ואיכא חזקה דהשתא הוי ספק אולי בעת קדושין הרהרו בתשובה בלבם והוי ספק קדושין וא"ש:
נ אמנם יש לתמוה על הב"ש הנ"ל שהבין אפי' ברשעים גמורים מרצונם שנתקדש אשה בפניהם ואח"כ חזרו בתשובה אמרינן הוכיח סופן ע"ת, הא עיקר הדין נובע מתשובת מוהר"ם פאדווי והמעיין שם בסי' ל"ז יראה להיפך שהביא שם לשון המרדכי בפ"ב דיבמות בשם רש"י שכתב על העלמה שנתקדשה לאיש ושניהם היו אנוסים וגם העדים כמותם רואה אני שצריכה גט כי אף ישראל מומר לרצונו שקידש קידושיו קדושין וכ"ש אלו שאנוסין היו ולבן לשמים וכן הוכיח סופן על תחילתן שחזרו כשמצאו הצלה ואפי' ראו עדים שהנהיגו עצמן בעודן בין עכ"ום לחשוד בעבירות שגגת אין העדות בטילה דקיי"ל החשוד על העריות כשר לעדות אשה דאמר רב נחמן כו' ומודה רב נחמן בעדות אשה שהוא פסול ה"מ לאפוקי אבל לעיולי מהימן יע"ש הרי שמבואר בהדיא שר"ל שבעודן נכרים נאמר שהי' לבן לשמים לאשר אנוסים היו והוכיח סופן כו' אבל מי שהוא מומר לרצונו או אפי' עשה עבירה אחת לרצונו לא נאמר שמא הרהר להכשיר עדותו, וכן מוכח מסוף תשובה שאמר אפי' ראו את העדים שנהגו מנהג הפקר כו' דקיי"ל החשוד על העריות כו' משמע אם הנהיגו עצמן בהפקר לעבירה אחרת לא הי' מצריך גט בעבור פסלות העדים בעבירה ולא נאמר שמא הרהרו בתשובה מאחר שלרצונם עשו ולא היו אנוסים לזה יע"ש היטב אף שאח"כ חזרו בתשובה לא אמרינן שכבר חזרו בתשובה בשעה שראו העדות כי אזלינן בתר חזקה קמייתא שהיו רשעים רק באנוסים אמרינן שמעולם הי' לבן לשמים וכבר הבאתי דעת תוס' קדושין דע"ט ותוס' דיו"ד אפילו בקדושין חזקה קמייתא עדיף מחזקה דהשתא, ואפשר לומר לפמ"ש ר"ן בשם רמב"ן בפרק ב' דגיטין דף כ"ה דדעה של בני אדם עשוי' להשתנות והשינוי מצוי בכל עת וכיון שסתם ישראל רוצה להיות כשר רק שיצרו תקפו כמ"ש רמב"ם בפרק ב' מהלכות גירושין הלכה כ' וכבר ארז"ל רשעים מלאים חרטה בכל יום, והוא מעניני תשובה כמ"ש רמב"ם בהלכות תשובה, לכן בצירוף חזקה דהשתא לא אלים חזקה קמייתא, כמ"ש לעיל בשם טו"ז ומוהרי"ט חזקה הרגיל להשתנות לא אלים, אבל יש לדחות במובן להמעיין וצריך ראי' ברורה מש"ס ומראשונים לסברא כזו ואין לנו לבדות מלבינו לכן צ"ע לדינא:
נא ואולם שיטת הר"י מינץ תמוה ביותר במה שסבר דאפי' לא ידעינן שחזרו בתשובה חיישינן שחזרו בתשובה וכשרים מה יענה לסוגי' דסנהדרין דף כ"ו ע"ב דאי' שם אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר ואמר רבא מודה ר"נ לענין עדות אשה שהוא פסול בין לאפוקי ובין לעיולי והוא גי' הרי"ף ור"אש ורמב"ם בפ"ד וא"כ קשה אמאי פסול לעדות אשה ניחוש שמא הרהרו בתשובה, וכדומה שכוונת בית יוסף שהקשה על מוהרי"ק שכתב בשם תשובת רש"י הנ"ל וכתב שדבריו תמוהין נראה שכיון לזה כי מעיקרא הביא סוגי' הנ"ל והמעיין בבית יוסף וד"מ יראה שלא הבין במוהרי"ק כמו שהבין מוהר"ם פאדווי רק שאפי' לא חזרו אח"כ בתשובה לפנינו חיישינן שמא הרהרו בתשובה ושפיר הקשה וא"כ אף להר"ם פאדוו' שהבין כוונה אחרת במוהרי"ק קשה מסוגי' הנ"ל להר"י מינץ וסיעתו מיהו מגזלנים שכתב הב"ש בס"ק י"ט דמשמע מכל הפוסקי' דפסולין לעדות קדושין ול"ח שמא הרהרו בתשובה ליכא סתירה להר"י מינץ י"ל דס"ל כדעת הפוסקי' דלא סגי בהרהור תשובה עד שישוב הגזילה ולא הוי בידו דאולי אין לו, אבל בפסולי עדות דמשמע להדיא בש"ס אף שלאחר עדותן לא ראינו ריעותא בהעדים מ"מ פסולים לעדות אשה מוכח דלא כהר"י מינץ ואין לומר דהי' להם גי' בעל העטור לא אמרן אלא לאפוקי אבל לעיולי לית לן בה, והבינו לאפוקי דהיינו שאמרו שגירשה או שמת בעלה בזה להחמיר לאוקמי בחזקת אשת איש ל"ח שמא הרהרו בתשובה, אבל לעיולי להחמיר שניחוש לקידושין חיישינן שמא הרהרו בתשובה כי בדבר שבערוה החמירו שלא לסמוך על חזקה אף שיש להם חזקת רשעות ל"מ, דז"א דהוי לן למיחש גם לאפוקי להחמיר, דהא נ"מ אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דאם לא חיישינן להחמיר שמא הרהרו העידי גירושין בתשובה לא חלין הקדושין כדין ודאי אשת איש דלא תפסי קדושין ואי חיישינן להחמיר דלמא הרהרו בתשובה ונתגרשה כדין צריכה גט גם משני כדין ספק מגורשת כדאי' בסי' י"ז ס"א וא"כ הוי לן להחמיר גם לאפוקי לחוש שמא הרהרו בתשובה, וגם צ"ע דמשמע להדי' מר"י מינץ אפי' בעדים גזלנים חיישינן שמא הרהרו בתשובה וזהו נגד משמעות רוב הפוסקי' כנ"ל. ולכאורה יש קצת סמך דאפי' במי שמוחזק לרשע חיישינן שמא בלבו לשמים, מהא דאי' בערוכין דף ו' ע"א אמר רב יהודא אמר רב נכרי שהפריש תרומה מכריו בודקין אותו אם אמר כדעת ישראל הפרישה תנתן לכהן, ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים, וכ"כ רמב"ם להלכה בפ"ד מתרומות הלכה ט"ז הרי אף שהי' בחזקת עכ"ום מ"מ חיישינן שלבו לשם שמים, אבל באמת לא דמי דהתם חזינן שעשה מעשה המוכיח ועוד יש לדחות כמבואר למעיין לכן צ"ע וכן משמע מלשון ה"המ במ"ש רמב"ם בפ"ד מאישות הלכה ו' המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת כתב ע"ז ה"המ דין פסולי עדות של תורה פשוט בסנהדרין שפסולין אינם כשרים לעדות אשה בין לאפוקי ובין לעיולי עכ"ל משמע להדיא שהבין אף בפסולי עבירה מיירי הרמב"ם וכן מוכח מב"י וש"ע:
העולה מכל זה אף די"ל כמוהר"ם פאדווי באנוסים כיון שי"ל שמעולם הי' לבן לשמים, מ"מ ברשעים במזיד לא מבעי' היכי שלא ראינו שחזרו בתשובה נראה לפוסקי' הנ"ל שמוקמינן בחזקתם שעדיין הם רשעים ולא חלין הקדושין רק אפי' אם אחר שראו קדושין חזרו בתשובה מ"מ צ"ע אי אזלינן בתר חזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא ותו האי כללא דמוהרי"ט ופ"י שכיילו דחזקה דאיתרע לא מהני לא ברור כל כך וא"כ יש לאשה שני חזקות חזקת פנוי' היינו חזקת היתר לעלמא וחזקת עדים שהיו רשעים והוי חזקה דהשתא חדא נגד תרתי ולכן צ"ע לדינא ואולם משום חומר הנושא חלילה לסמוך על דברינו אף לסניף בעלמא כי ענינים הללו ארוכים ורחבים מני ים ולא כתבתי רק לפלפולא בעלמא ולהגדיל תורה ולהאדירה:
נב ויש לחקור לשיטת מהר"ם פאדווי וסיעתו, הסוברים המקדש לפני פסולי דאור' בעבירה לא חלין הקדושין, אם נאמנים העדים לומר שכבר שבו בתשובה וכשרים וחלין הקדושין, או שאינם נאמנים ואף שכתב רמ"א בח"מ סי' ל"ד סק"ב מומר שחזר בו וקיבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין, ונחלקו בהבנתו הסמ"ע וש"ך, הסמ"ע בס"ק כ"ד הבין שהדין הוא רק במומר שהי' מעורב בין הכותים והבדיל מכל התאות לא החמירו עליו ומחזיקין שודאי יעשה תשובה שלימה, אבל בשאר עבריין לא מהני הקבלה, והש"ך בס"ק כ"א השיג והוכיח ממוהרי"ק שבכל עבריין כשקיבל עליו לשוב סגי דודאי יעשה וממילא כיון שכשר לעדות ממון מכ"ש לעדות דבר שבערוה דחמור הוי קבלה כשקיבלו עליהם לשוב אע"פ שלא עשאו, מ"מ י"ל זהו דוקא היכי שאומרים שעדיין לא עשאו תשובה ורוצים לעשות נאמנים שיעשו משא"כ הכא שאמרו שעשו תשובה י"ל שאינם נאמנים ע"ז להפקיע מחזקתם שהיו בחזקת רשעים ולא חשיב קבלה כיון דלפי דבריהם כבר עשו תשובה לא יעשו שוב תשובה, ומכ"ש לפמ"ש הגהות מרדכי בפ' אלמנה ניזונת תשובת מהר"ם ב"ב הובא בא"ות שם ס"ק כ' שאפי' במומר לע"ז צריך תשובה גמורה ולא סגי בקבלה כמו שמוכח מראייתו מהנך עובדי בפ' ז"ב יע"ש. והוא ספק רבתי, ולכאורה יש לפשוט, מהא דאי' בש"ע י"ד ס"ק כ"ד סעי' ח' שכתב מחבר מומר אע"פ שהוא מהול עושה יין נסך במגעו ונאמן לומר ששב בתשובה, והקשה הש"ך בס"ק ט"ו על המחבר הא מקור הדין נובע מב"י שכתב בשם שבולי לקט מומר שנגע ביין ואמר אח"כ שנתגייר בינו לבין עצמו, והתיר הר"י היין מפני שהפקיד כיסו בשבת ורשב"א אסרו משום דאיכא למימר ערומי קא מערים (כעין האי דסנהדרין דף כ"ה) ובאורחת חיים כתב ישראל מומר לעכ"ום יינו יין נסך עד שישוב בתשובה ונאמן לומר נתגיירתי, ואמאי פסק כא"ח דהא ר"י ורשב"א פליגי עלה וכתב הש"ך לתרץ וז"ל ואפשר משמע לי' דהם לא איירי אלא היכי דנגע ביין ואח"כ אמר שנתגייר אבל אם קודם לכן אמר שנתגייר אינו עושה יין נסך ודוחק ויותר נראה לחלק דהיכי דידוע שהי' מומר דבכה"ג מיירי הרשב"א אינו נאמן לומר שנתגייר אבל היכי דאין ידוע שהי' מומר אע"ג דא"י ג"כ שהי' ישראל נאמן לומר תשובה עשיתי במגו דאי בעי אמר מעולם לא המיר וישראל הוא ובכה"ג מיירי הא"ח ומחבר וכ"כ הפוסקי' וטו"ז לקמן בסימן רס"ח סעי' יו"ד לענין גר שאמר נתגיירתי אינו נאמן אלא דוקא כשלא ידענו שהי' עכ"ום דאז נאמן במגו דאי בעי אמר ישראל אני עכ"ל, וא"כ נראה לשיטת הש"ך בנידון דידן היכי דידוע שעדים היו רשעים אינן נאמנים לומר ששבו בתשובה כיון שאין להם מגו (ובע"כ להש"ך מוכרח חילוק הנ"ל דאל"כ קשה מאי הקשה הש"ך נימא דעכ"פ הוי הדיבור קבלה, אע"כ בכה"ג לא הוי קבלה כיון דלפי דבריו כבר שב לא ישוב עוד ואין אנו מאמינים אותו ששב כיון שאינו מברר לפנינו):
אבראי לולי דברי רבינו הש"ך יש לדון ולומר שאפי' המוחזק לרשע נאמן לומר ששב בתשובה, וראי' לזה מהא דאי' במס' גיטין דף נ"ד ע"ב אף דאין עד אחר נאמן נגד חזקת היתר מ"מ היכי שבידו נאמן, דאי' שם ת"ר הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו הי' עושה עמו בזבחים וא"ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אבל אם אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן, מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן יע"ש וכן קיי"ל להלכה, אף שטהרות הי' להם חזקת היתר מ"מ נאמן מטעם בידו לגרוע החזקה ה"ה רשע נאמן לומר ששב בתשובה אף שהי' בחזקת רשע כיון שבידו עוד לשוב וא"כ יש לקיים תירץ א' של הש"ך בלי שום דוחק כלל, לפי מאי דאי' במס' ב"ב דף קל"ד ע"ב בבעל שאמר גרשתי את אשתי למאן דסובר דנאמן משום בידו לגרשה היינו על להבא, ואם אמר גרשתי את אשתי למפרע נחלקו ר' מרי ור' זביד חד אמר פלגינן דיבורא וחד אמר לא פלגינן דיבורא כיון דלא מהימן על למפרע שאינו בידו אינו נאמן אף על להבא, עיין היטב בפי' רשב"ם שם ולפמ"ש הב"ש בסי' קנ"ב ס"ק א הרמב"ם וטור סוברים כמ"ד דפלגינן דיבורא, וא"כ החילוק שעלה על דעת הש"ך נכון מאוד דאם נגע ביין ואח"כ אמר שנתגייר כבר אינו נאמן על היין שכבר נגע כי על למפרע א"נ שאין בידו על למפרע דאפי' למ"ד פלגינן דבורא היינו על ענין הנוגע על להבא אבל על למפרע בודאי אינו נאמן, אבל אם קודם שנגע אמר שנתגייר נאמן על להבא דהוא בידו, והיינו שאמר גיירתי סתם ולא אמר גיירתי למפרע ואח"כ נגע ביין נאמן על להבא, ואם אמר גיירתי למפרע ואח"כ נגע ביין כיון שיש נ"מ על יין שנגע מקודם שאינו בידו נראה דתלי' במחלוקת הנ"ל אי פלגינן דבורא, ולדידן פלגינן דבורא ונאמן על להבא, ולכאורה תי' זה סובל יותר בכוונת המחבר וא"ח מתי' בתרא של הש"ך דכל כי האי הוי לפרושי ולא לסתום שמשמעות הלשון משמע שידוע שהי' מומר (ועוד יש להצטרף כיון שהיין הי' בחזקת היתר נאמן לסייע החזקה) וא"כ לפ"ז גם הכא נאמנים העדים, אם קודם שקידש אשה בפניהם, אמרו ששבו בתשובה נאמנים להיות עדים על קדושין מטעם שבידם על להבא, ואם קיבל קדושין בפניהם ואח"כ אמרו ששבו בתשובה אינם נאמנים על למפרע שאינם בידם:
אמנם נראה דאי אפשר לקיים חילוק הלז, דהא בגיטין שם תי' רבא תירץ אחר, כגון דאשכחא בזימנא קמייתא ולא אמר לי' ולבתר הכי אשכחא ואמר לי', ומבואר שם בתוס' ד"ה אמר וכן העלו כל הפוסקים להלכה כרבא כדאי' ביו"ד בסי' קכ"ז היכי שא"ל בזימנא קמייתא נאמן נגד חזקה כיון שהי' בידו פעם אחת והיכי שלא הי' בידו מעולם אינו נאמן נגד חזקה וא"כ אי נימא דתשובה הוי דבר שבידו יהי' נאמן אפי' אם נגע ביין ואח"כ אמר שנתגייר, כיון שהי' בידו למפרע לשוב נאמן אף נגד חזקה וא"כ לא הי' צריך הש"ך לומר שהוא דוחק, כי בלא"ה אי אפשר לומר כן להלכה. ואין להקשות אמאי אינו נאמן הבעל גרשתי למפרע שיחולו הגירושין למפרע יהי' נאמן כיון שהי' בידו, כמו בנטמאו טהרותיך, ז"א די"ל דבר שבערוה שאני כמו שמצאתי שכתב כן בעל קצ"הח דדמי לממון ומגו למפרע לא אמרינן והארכתי בזה בחלק ב', אבל באיסור דקיי"ל דנאמן אי אפשר לומר חילוק שרצה הש"ך לומר, ואולי יש להבין אמאי באמת א"נ אף על למפרע כיון שהי' בידו לשוב, ונראה לענ"ד דהכא לא שייך לומר דכל שבידו נאמן דדוקא היכי דבידו לעשות בנקל נאמן כיון שהי' בידו, משא"כ בתשובה שצריך סיגופים, לא שייך דבר שבידו כי אולי אינו רוצה לסגף גופו ומערים לומר ששב בתשובה ואף דנקל לקבל בפני ב"ד מ"מ קשה לו לשוב הן אמת ראיתי בש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"ח סי' ל"ח שכתב שעיקר תשובה הוא עזיבת חטא ווידוי דברים וסיגופם הוא רק טפל ואינו מעכב והוא רק מחומרת רוקח יע"ש, ובגוף ראייתו יש סמך לדבריו ממ"ש בספר נזר הקדש דף מ"ז ע"ד פרשה ט' סי' ו', ואולם תמהני על מאור עינינו שלא הביא דברי ש"ות תרומת הדשן סי' קצ"ח שכתב להדיא שצריך סיגופים, והובא בקצרה בסמ"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ד, וכן משמע להדי' ממוהרי"ק המובא בש"ך שעכ"פ בעינן שיעשה תשובה רק שקבלה סגי שמן הסתם יעשה אח"כ הגם שיש לדחות שכל זה הוא מחומרא בעלמא, אבל המעיין היטב בלשונם יראה להדי' שסוברים שהוא מעיקר הדין, ועיין מ"ש אאמ"ו הגאון נר"י בש"ות שמן רקח ח"ב סימן יו"ד, ובקונטרס אחרון הביא בשם ש"ות מוהרי"ט ח"ב סי' ח' שדעתו ג"כ שצריך להיות סיגופים מעיקר הדין ומעכב התשובה, ועיין מ"ש בס' כנסת הגדולה בח"מ סי' ל"ד ס"ק פ"א בהגהות בית יוסף. ואפשר היינו טעמא דהש"ך שכתב שתי' הראשון הוא דוחק אף שקיצר כמובן מ"מ י"ל כן לדינא. ועוד אפשר לומר דוקא בעלמא שאין העד מעיד על עצמו נאמן אף נגד חזקה כיון שהוא בידו, משא"כ היכי שהוא בחזקת רשע והוא מעיד על עצמו ששב בתשובה א"נ אף שהוא בידו (ועוד אף אי מדמינן להא דגיטין דף נ"ד, היינו לפי' רש"י וסיעתו המובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק א' דלכן נאמן כשהוא בידו מטעם מגו אבל לר"אש שם בחילוק י"א ומרדכי משום שהוא כבעליו עליו ואדם נאמן על שלו, לא שייך האי טעמא הכא, מיהו י"ל דר"אש מודה שיש לומר טעם מגו רק התם לפי שיטתו ליכא מגו כמ"ש שם) וא"כ לפ"ז גם הכא בכל גווני אין העדים נאמנים לומר ששבו בתשובה ולאחר העיון ראיתי שמרן הבית שמואל לית לי' הני חילוקים שחלקתי, דאי' בש"ע א"העז סי' ל"ח סעי' ל"א בעל מנת שאני צדיק אפי' רשע גמור ה"ז מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו, וכתב הב"ש בס"ק נ"ה שאם אומר שהרהר בתשובה נאמן כמו אם אומר קיימתי התנאי והיא אינה יכולה להכחישו יע"ש, ולפי דבריו הוי ודאי קדושין א"כ סובר שנאמן לומר ששב בתשובה, ומצאתי ראיתי בספר הפלאה בקונטרס אחרון שכתב וז"ל לכאורה צ"ע דהא בעל מנת שיש לי מנה אינו נאמן לומר שקיים התנאי והי' לו מנה בשעת קדושין וה"נ נימא דא"נ שהרהר בשעת קדושין, אלא דיש לומר דאם נימא כן קשה יותר דלמה ניחוש כלל שמא הרהר בתשובה דהא לעיל גבי על מנת שאני עשיר לא חיישינן שמא יש לו עושר טמון כיון שהוא מוחזק בעני, ולמה ניחוש הכא נגד החזקה, וצריך לומר דהכא שאני כיון דבידו לעשות תשובה, א"כ יש לומר נמי דנאמן כיון דקיי"ל עד אחד נאמן היכי דאתחזק איסורא כיון שהוא בידו כדאי' בגיטן דף נ"ד ע"ב (בע"כ כוונתו כרבא כיון שהי' בידו וצ"ע בזה) אלא דיש לומר דלא דמי לשאר עד אחד כיון שהוא מוחזק לן ברשע אינו נאמן על זה שעשה תשובה כיון דהוא פסול לעדות לכל מילי הכי נמי א"נ להחזיקו בודאי קידושין, מיהו יש לומר היכי דבידו שאני ועיין בש"ך סי' קי"ט מ"מ נראה היכי שעשה תשובה לפנינו ואומר שבשעת קידושין כבר הרהר בתשובה יש לומר דנאמן שהי' בידו יע"ש, וכבר כתבתי ג"כ שי"ל כן מטעם בידו, רק דחיתי מכח ראיות הנ"ל ותמהני על הב"ש והפלאה שלא הביאו האי דיו"ד סי' קכ"ד, ולפי דבריהם נראה שעדים נאמנים לומר שעשו תשובה מטעם הלז כיון שבידם, אך מדברי הש"ך ביו"ד לא נראה כן, ולכן צע"ג לדינא, ולא באתי להורות רק לפלפל בדבר הלכה, ואולי אזכה לברר היטב דין זה בכלל ע"א: