שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ד · פרט יב
יבואר ביאור דברי תוס' וירושלמי בספק נפל מעצמו אם לאלתר נפל הוי ודאי גט וכמה חילוקי דינים:
לז איכא למידק לשיטת התוס' וירושלמי כפי הבנת רוב הפוסקים בספק נפל מעצמו אם לאלתר הוי ודאי גט, ולשיטת הטור וסיעתו כפי הבנת בית יוסף כמ"ש בפרט הקודם אפי' נפל לאחר זמן הוי ודאי גט, ואמרינן שמעצמו נפל בכיון, הא כללא הוא בכולא תלמודא, דאלים טובא חזקת כשרות ולדעת כמה גדולי ראשונים זלה"ה במס' כתובות דף כ"ב אלים אפי' מחזקת ממון ועיין במשנה למלך בפרק ו' מהלכות עדות הלכה ז' והטעם כמ"ש בכללי חזקות מלבד שיש לו חזקה עצמית שלא נולד בעל עבירה כמו כל חזקת קמייתא אף גם יש לו חזקה דאתי' מכח רובא שרוב בני ישראל הם בשרים כמ"ש פני יהושע במס' גיטין דף י"ז ע"א, ומ"ש בפ"י שלית לי' חזקה עצמית הוכחתי מכמה סוגי' הש"ס שלא כדבריו, וכיון דהוא איסור חמור לאבד עצמו לדעת יש לומר אוקי גברא בחזקת כשרות מן הסתם הפילו הרוח וגם יש חזקה המכרעת כמ"ש הלחם משנה בפרק ב' מהלכות גירושין כי איזה בן דעת יהי' הורג א"ע וכיון דיש כמה חזקות, חזקות כשרות וחזקה שמן הסתם אין אדם הורג א"ע וחזקת איסור לשוק אמאי הקילו חכמים כל כך לומר שהוא ודאי גט משום הוכחה דאמר כתבו הא בבריא שאמר כתבו אמרינן שרצה לשחק בה נימא ג"כ בהאי גברא שבאותו זמן רצה לשחק בה ולא הי' בדעתו להמית א"ע ואח"כ דחפתו הרוח, ואמאי מקלינן כ"כ בדבר שבערוה ואם אתה אומר שלא יצא מחזקת כשרות רק שנשתטה ויצא מדעת ולכן הורג א"כ פשיטא דקשה אמאי מגורשת כיון שהיה שוטה בשעה שגירש וצריך שיהי' שפוי בשעת הכתיבה והנתינה ומכ"ש בשעה שצוה לכתוב כמ"ש הב"ש בסימן קכ"א ס"ק ה', וא"כ כיון דעיקר טעמא דאמרינן בשעה שאומר כתבו הי' בדעתו להפיל א"ע אי נימא בדכה"ג יש לו דין שוטה לא משכחת וכלל דין דרשב"ג אפי' בודאי כפל מעצמו, ובע"כ לא מחזקינן בכה"ג בחזקת שוטה, ועיין במס' חגיגה דף ג' ע"ב ובטוש"ע ח"מ סימן ל"ה וברמב"ם בפרק ט' מעדות וביו"ד סימן א' ואף דקיי"ל בסי' קכ"א סעיף ג' בעיתים חלים בעיתים שוטה כשהוא חלים הוא כפיקח, וב"ש כתב בסימן קמ"א ס"ק כ"ו דהא דכותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה היינו דצריך בדיקה אם הוא שפוי בדעתו, א"כ הוא פקח בשעת כתיבה ונתינה, מ"מ כיון שאנו סומכין על אמירתו שאומר כתבו, וכיון דאתה אומר שאותו דיעה הי' לו להפיל א"ע גם באותו זמן א"כ הי' שיטה בעת הצווי לכתוב ותו היכי דכתבו ונתנו לה קודם שהפיל עצמו הוי גט כדאי' בסימן קמ"א סעיף י"ו אף שלא הי' בדיקה כלל, ובע"כ משום מחשבה זו לא הי' בחזקת שוטה ותו הא האי גברא הי' בחזקת פיקח עיין בס' טורי אבן במס' חגיגה וא"כ מה"ת נימא שהפיל א"ע בידים ואפשר לומר לשיטת רמב"ם וסיעתו כיון שנפל לאלתר וכפי פירושי הנ"ל בפרטים הקודמים שיצמצם זמן הכתיבה והנתינה יש הוכחה ברורה ואלימא שעשה כן בכיון כדי שיוכל לגרשה והוכחה כזו הוי בגדר אנן סהדי שעדיף מרובא כמש"ל ואפי' מכמה חזקות ולשיטת הטור אפי' לאחר זמן יש לומר כיון שאמר כתבו ואתי' מכח רובא כמ"ש בפרט הקדום, ולפמ"ש בתשו' נ"בי חלק א"העז סימן מ"ג דרובא עדיף אף מב' חזקות וה"ה נגד שלשה ובע"כ רובא אלים כא"ס אך דבר זה לא ברור כי בתשובת הריב"ש סי' שע"ט כתב דלא עדיף מב' חזקות וצ"ע:
לח ודע מידי עיוני בענין זה נתתי אל לבי לעיין מה שנוגע לענין זה במס' אבל רבתי בפרק ב' והוא במס' שמחות, ובפוסקי' ראיתי קצת ענינים שראוי להעיר אליהם אמרתי לבארם, דאי' שם בהלכה א' המאבד את עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר איזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה בראש האילן ונפל ומת בראש הגג ונפל ומת אלא זה שאמר הריני עולה לראש הגג אל ראש האילן ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעלה לראש האילן וכפל ומת ה"ז בחזקת המאבד עצמו לדעת וכל המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר:
מצאוהו חנוק ותלוי בראש אילן הרוג ומושלך על גבי הסייף ה"ז בחזקת המאבד עצמו שלא לדעת ואין מונעין ממנו כל דבר. מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית בשבת והראה לו אביו באזנו ונתיירא מאביו והלך ואיבד עצמו לדעת בבור, ושאלו את ר' עקיבא ואמר אין מונעין ממנו כל דבר ועיין בר"אש בפרק אלו מגלחין סימן צ"ה. ופשוט ממה דאי' ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל כו' בע"כ לא ר"ל שראו שהפיל א"ע במתכוין דבכה"ג אפי' לא אמר מקודם לכן כלל הוי מאבד עצמו לדעת רק שמיירי שראו העליה שעלה ולא ראה הנפילה אף שיש לחוש שמא הרוח דחפתו מ"מ כיון שאמר שקודם לכן שרוצה להמית א"ע הוא בחזקת המאבד עצמו לדעת והיינו דדייק לשון ה"ז בחזקת דלשון חזקה לא שייך כי אם בספק כמ"ש רש"י במס' חולין דף ט' ע"א ד"ה ונימא דלשון חזקה לא שייך אלא בדבר ספק דנימא העמד דבר על חזקתו יע"ש וכן מבואר להדי' בבית יוסף ביו"ד סימן שמ"ה בשם רמב"ן בתורת האדם אפי' לא ראו מפיל אותו כיון שאמר חזקה לדעת עשה, ולכאורה קשה דהא מכאן מוכח דבעינן דוקא אמירה, אבל לא מהני הוכחה ורגלים לדבר דהא לא מהני אפי' גילוי דעת כמ"ש הב"ח בשם רמב"ן הובא בש"ך סק"ג שאינו בחזקת מאבד עצמו לדעת רק כשאומר הריני עולה לראש הגג ואפיל עצמי ואמות, אבל אם לא אמר ואפיל עצמי אף שאמר שעולה לראש הגג לא הוי בחזקת מאבד עצמו לדעת אף שיש הוכחה ובע"כ משום חזקת כשרות וחזקה שאין אדם מאבד א"ע ואמאי אית' בתוספת' וירושלמי הנ"ל בספק נפל מעצמו ספק הרוח דחפתו מכח הוכחה דכתבו אמרינן שהפיל א"ע ולשיטת הטור אפי' לאחר זמן וצריך לומר דלאו כל הוכחת שווין והוכחה דהכא שאמר כתבו אלים טפי וכיו"ב כתבו הפוסקים בעניני אומדנא דמוכח דלאו כל הוכחת שווין והדבר נמסר לחכמי התלמוד הם בחנו בשכלם הקודש איזה הוכחה אלימא:
אמנם ראיתי ברמב"ם בפרק א' מהלכות אבל הלכה י"א שכתב וז"ל איזהו המאבד עצמו לדעת לא שעלה לגג ונפל ומת אלא האומר הריני עולה לראש הגג ראהו שהי' עולה מיד דרך כעס או שהי' מיצר וכפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת אבל אם ראהו חונק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו הרי זה בחזקת כל המתים עכ"ל הוסיף רבינו שעלה מיד דרך כעס, משמע להדיא שסובר היכי שלא עלה מיד לאחר אמירה אף שאמר מתחילה יש לומר עביד אינש דגזים ולא עביד ואח"כ חזר מדעתו ומוקמינן אותו שהי' בחזקת כשרות וגם בחזקת פיקח כמו רובא דעלמא רק שנאנס ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר מיהו איכא מהא דאי' במס' שבועות דף מ"ו ע"א אמר ר' נחמן האי מאן דנקיט נרגא ואמר איזל ואיקטל לדקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטלי' אלמא עביד אינש דגזים ולא עביד וכ' רש"י וז"ל דגזים לעשות דבר שגעון ואינו עושה יע"ש ועיין בתוס' מס' בבא קמא דף צ"א ע"ב ד"ה כל, וכן פסקו כל הפוסקים, אלמא בדבר שהוא מילתא דתמי' ושגעון אמרינן דגזים ואמר ולא עביד, ולכאורה קשה על רמב"ם מנלן לחדש דין חדש כיון דבלשון מס' שמחות אית' בסתם יש לומר אפי' לאחר זמן כיון שאמר מתחילה הוא בחזקת מאבד עצמו לדעת, ומהאי דשבועות בקל יש לדחות כמבואר להמעיין היטב, ואפשר לומר שרמב"ם מדמה להאי דתוספתא וירושלמי בספק נפל מעצמו ספק רוח דוחקא לאלתר הוי גט, אבל אם לא נפל לאלתר הוי ספק כמ"ש מחבר בסעיף י"ח וה"ה כשלא נפל לאלתר לאחר אמירתו איכא ספק ומוקמינן בחזקת שלא איבד את עצמו בחזקת כשרות ודוקא בדבר שבערוה החמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה, אבל לא דמי דהתם לא אמר מתחילה להדי' שיתנו גט לאשתו רק שאמר כתבו, משא"כ הכא שאמר להדי' שרוצה להפיל א"ע ראוי לומר הוכיח תחילתו על סופו ונראה לומר דרמב"ם סובר האי דינא דהוכיח תחילתו על סופו דומה להוכיח סופו על תחילתו דעיקר הטעם דלא חיישינן לשינוי דעת שמסתמא עומד בדעת אחת, וא"כ רמב"ם לשיטתו דפסק בפ"ד מזכי' דחכמי קסרי הי' מסופקים אי הלכה כחכמים דלא אמרינן הוכיח סופו ע"ת או כרשב"ג ולכן כ' בפ"ב מה"ג כמ"ש בש"ע סימן קמ"א סעיף י"ז בבריא שאמר כתבו גט לאשתי אף שב דאי הפיל א"ע אחר אמירתו בעינן דוקא שהרג א"ע מיד לאחר אמירתו כמ"ש בפרט י"א הטעם לכן בעינן מיד שאז מוכח כיון שצמצם הזמן שבע"כ הי' דעתו מתחילה לכך אבל לאחר זמן יש לחוש לשינוי דעת והוי ספק וה"ה בעינן הוכחה ברורה שלא נשתנה דעתו כגון שעלה מיד דרך כעס, אבל בלא"ה כיון דיש ספק אי נשתנה דעתו אחר כך או לא דכמו שיש ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ה"ה איכא ספק אי אמרינן הוכיח תחילתו על סופו ומספיקא מוקמינן בחזקת כשרות ובחזקת שאינם מאבדין עצמו לדעת, וחפשתי אם ש"פ הראשונים נמשכו אחר דעת רמב"ם בענין זה, וראיתי שהטור בסימן שמ"ה שונה מלשון רמב"ם וכתב וז"ל ואיזה מאבד עצמו לדעת לא שעלה באילן ונפל ומת דאיכא למימר שמא נאנס ונפל אלא שאמר ראו שאני עולה באילן ונופל ומת אבל ראהו חונק באילן זהו המאבד עצמו שלא לדעת ואין מונעין ממנו כל דבר ע"ש א"כ לא כתב שעלה מיד דרך כעס, ואולם ממה שכתב שאמר ראו שאני. עולה כו' משמע תיכף ומיד הלך ובב"י הביא דברי רמב"ם ולא כתב להדי' שחולק, מיהו בזה נראה שחולק כי רמב"ם כתב דרך כעס או שהי' מיצר, ובש"ע סימן שס"ה סעיף ב' כתב כלשון רמב"ם וכבר כתבתי מלשון מס' שמחות לא מוכח כדברי רמב"ם כי אף דאית' ורואין אותו כו' לא מוכח שראו שעלה מיד כי אולי ראו אחר כך, ואין לומר שהוכיח מדבעינן שראו עולה משמע שראהו עולה מיד דרך כעס, דז"א כמ"ש הב"ח בשם מוהרש"ל והובא בש"ך ס"ק ג' דאפילו אמר ראו שאני עולה כו' ולא ראהו עולה אדיבורא לחוד לא סמכינן וכתב הב"ח שכן משמע מברייתא וא"כ לא מוכח מלישנא דברייתא שבעינן מיד, דמה דאי' ורואין אותו שעלה כו' משום דבעינן שראו שעלה דבלא"ה י"ל אולי לא עלה לאילן ומת מעצמו מיתת פתאום אבל לא בעינן מיד רק מלשון הטור מוכח דסובר כרמב"ם בזה וכן מוכח דעת הב"ח שכתב וז"ל ומ"ש אלא שאומר ראו שאני עולה באילן ונפל ומת פי' שכל זה אמר בשעה שעולה זהו בחזקת מאבד עצמו לדעת דאע"פ שלא ראו אותו שהפיל עצמו כיון שאומר כך שעולה באילן ונופל ומת חזקה עשה לדעת כמו שאמר כו' יע"ש (ועיין בש"ך ס"ק ג' שמביא כן בשם רמב"ן שאמר הריני עולה לראש הגג ואפיל עצמי ואמות. אבל מלשון מחבר לא משמע כן רק שאמר שעולה לראש הגג כמו שכתב הרמב"ם) מורה משמעות לשונו שהי' מיד, וקשה על שיטת הטור כיון דהוא פסק בסימן קמ"א בספק נפל מעצמו ספק דחפתו הרוח אפי' לאחר זמן הוי ודאי גט כיון שאמר כתבו אמרינן הוכיח תחלתו על סופו וה"ה כיון שאמר מתחילה שרוצה להמית א"ע ואח"כ עלה ראוי לומר שהוכיח תחילת דיבורו על סופו שהי' מאבד עצמו וצ"ע:
שוב ראיתי שאפשר לומר בכוונת רמב"ם כיון שלא אמר הריני עולה לראש הגג ואפיל ואמות, כי הרמב"ם השמיט הלשון ואפיל ואמות, לא הוי דיבור מבורר שנימא שיהי' מוכח תחילתו על סופו כ"א כשראינו שעלה מיד דרך כעס, אבל אם באמת אמר מבורר שרוצה להמית א"ע אזי אפי' אם עלה אחר כך הוי בחזקת מאבד עצמו לדעת דהוכיח תחלתו על סופו וצ"ע: