אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל ד › פרט יא

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ד · פרט יא

פרט י

יבואר היכי דיש ספק מעצמו נפל ספק רוח דחפתו שיש חילוק בין לאלתר ובין לאחר זמן, והיכי דנפל לאלתר אמרינן שמעצמו נפל והוכיח סופו כו' והוי גט ונאמרו הרכה חילוקי דינים בראשונים זלה"ה ויבואר בס"ד שיטתם:

כט שיטה א' שיטת הר"אש זלה"ה כמו שמובא בפסקיו, לאחר שהביא לשון הש"ס כתב וז"ל תוספתא הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת כותבין גט ונותנין כל זמן שיש בו נשמה רשב"ג אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט, אם הרוח דחפתו אינו גט, ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין גט שאני אומר מעצמו נפל, ואם לאחר זמן כפל אין כותבין ונותנין שמא הרוח דחפתו ירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו מהו נשמענא מהדא דרשב"ג אומר אם על אתר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט, וההוא על אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הרי זה גט (ומ"ש בש"ס דפוס זולצבאך אך ספק הוא ט"ס כדמוכח להמעיין) והרמב"ם זלה"ה כתב בפרק ב' מהל' גירושין ספק הפיל עצמו ספק הרוח דחפתו הרי זה ספק גט עד שיודע בודאי שהרוח דחפתו והגיה עליו הראב"ד זלה"ה ואומר אני זהו הספק להקל על פי ירושלמי שהבאתי עכ"ל (והנה ספרי המפורשים על הר"אש ס' עטרת פז שחיבר אאמו"ז הגאון זצ"ל וספר קרבן נתנאל אינם תחת ידי לעיין מה שכתבו בכוונתו) והמעיין יראה בפשיטות שדעתו להלכה הוא כך דין א) היכי שידוע שהפיל את עצמו אפי' נפל לאחר זמן כותבין גט, דהא אינו מחלק בהאי דינא בין נפל לאלתר ובין נפל לאחר זמן דין ב) היכי שיש ספק אם מעצמו נפל, אם לאלתר נפל כותבין גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט, רק בזה יש ספק בכוונתו כי מלשון תוספתא דאי' אין כותבין ונותנין שמא הרוח דחפתו יש לומר דעכ"פ הוי גט ספק. ומלשון ירושלמי דאי' ואם לאחר זמן נפל אינו גט, כפי שפי' הב"י משמע דלא הוי גט כלל, ועיין ב"ש סימן קמ"א ס"ק כ"ד:

ואולם לשון התוספתא הנ"ל המובא בר"אש לא נמצא כן בתוספתא שלפנינו דהכי אית' שם בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה רשב"ג אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו עכ"ל:

א"כ הדין דספק מעצמו נפל כו' הנזכר לעיל לא נזכר בתוספתא, גם יש שינוי לשון כי בר"אש אי' אם לאלתר נפל, ובתוס' אי' אם מעצמו נפל ובר"אש אי' אם לאחר זמן אין כותבין ונותנין, ובתוספתא אי' כותבין ואין נותנין ור"ל שכותבין ונותנין לבעל ואם ירצה ליתן יוכל עכשיו לצוות כיון שיש בו עדיין חיות אבל אין נותנין לאשה ובאמת כפי הנראה לשון הנזכר בתוספתא שלפנינו בדברי רשב"ג אם מעצמו נפל כו' הוא טעות הדפוס וצ"ל אם לאלתר נפלי או אם על אחר נפל, וכדמוכח להמעיין בירושלמי דאל"כ אינו מובן ההמש"ך מדבריו כי אין הרישא ההיפוך מסיפא ובכסף משנה פ"ב מהלכות גירושין הביא דברי רשב"א שכתב בשם תוספתא ספק מעצמו נפל ספק הרוח כו' והעיר הגאון בעל מגיה' זצ"ל שליכא תוספתא בלשון הזה דרישא ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הוא לשון ירושלמי ומצעיתא אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל לאו בפירוש אתמר אלא מכללא וסיפא אם לאחר זמן הם דברי תוספתא דברים כהווייתן יע"ש ולכאורה מוכרח לומר כן דאם הי' כתב כן בפירוש בלשון תוספתא מאי קמבעי' להירושלמי הדין הנזכר בפירוש ואולם המעיין בלשון הר"אש כפי שהביא לשון רשב"ג אם נפל מעצמו כו' ואם הרוח דחפתו לא נשמע הדין דספק מכללא, ודוקא לפי לשון התוספתא המובא לפנינו כפי הגהתי שצריך להיות אם לאלתר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל כו' שאני אומר שמא הרוח דחפתו, מובן האי דינא מכללא שבע"כ מיירי שרשב"ג בספק, אבל לפי לשון רשב"ג הנזכר בר"אש לא מוכח כלל מכללא כי מיירי בודאי הפיל א"ע לכן נראה ברור שהי' לפני הר"אש והרשב"א נוסח בתוספתא כמו שהעתיקו הלשון ספק נפל מעצמו ספק הרוח כו' וכן מבואר להדי' בר"ן שכ' וז"ל אבל בתוספתא שנינו ספק מעצמו נפל כו' יע"ש משמע להדי' שהי' כתוב כן מפורש בתוספתא שלהם, ומה שהביא הר"אש לשון ירושלמי יראה שזה גופא הי' קשה להר"אש כי לפי לשון תוספתא שהי' לפני הר"אש לא מובן כלל כוונת ירושלמי דכיון שמפורש כן להדי' בתוספתא אמאי הוצרך להוכיח מדיוקא. לכן מוכרח לומר שבע"כ הגי' בתוספתא שהי' לפני חכמי ירושלמי בדברי רשב"ג רק כלשון הזה רבן שמעון ב"ג אמר אם על אתר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט, ותו לא מידי ומדברים הללו הוכיחו שבע"כ מיירי בספק וכמו שפי' ב"י הכוונה וז"ל דאית לן לומר דעל אתר דאמרינן היינו כדמספקא לן אי מעצמו נפל דאי בידעינן מעצמו נפל מאי ארי' על אתר אפי' לאחר זמן ה"ז ג"ט א"כ תפשוט דספק מעצמו נפל ספק דחפתו הרוח ה"ז גט כל שנפל על אתר יע"ש וכוונת הר"אש הוא מתחילה הביא כל לשון תוספתא כמו שהי' כתוב לפניו ואח"כ הביא לשון ירושלמי שמוכח ג"כ שסובר לענין דין בזה שוה היכי שיש ספק ואם נפל לאלתר הוי גט רק שבלשון תוספתא שהי' לפני ירושלמי הי' בנוסחא אחרינא ובס' ק"הע דחק א"ע להגיה בתוספתא יע"ש ולענ"ד פשוט כמו שכתבתי ובפירוש לאלתר כבר כתבתי בפרט הקדום. והמעיין בפירוש קרבן העדה יש לטעות בכוונתו שנראה שהבין הפירוש שהוא סמוך לעלייתו לגג שלא שהא שם, אבל המעיין היטב יראה שבע"כ הפירוש שר"ל שסמוך לדיבורו שאמר כתבו, ובע"כ גם כוונתו כן להמעיין בדבריו הקודמים רק שלא דק כאן בלשונו. ולפמ"ש האי דינא בספק נפל מעצמו לאחר זמן לפי לשון תוספתא שהי' לפני הר"אש הוי ספק גט כמ"ש ב"ש בס"ק כ"ד, וכפי לשון תוספתא שהי' לפני ירושלמי אינו גט כלל, ותמהני על ב"ש שלא נחית לזה:

ל שיטה ב' היא שיטת הרמב"ם לפי גי' שלפנינו וכן הי' לפני רשב"א וז"ל בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים ה"ז גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיוודע לך בודאי שהרוח דחפתו עכ"ל וכתב ע"ז הראב"ד זה הספק בירושלמי מצא אותו ושם אמרו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר שעה אין זה גט יע"ש:

וכוונתו כמ"ש הלחם משנה דהוי לי' לפרושי דלאחר זמן אינו גט והנה רשב"א המובא בכ"מ תמה ג"כ על רמב"ם מתוספתא דאי' ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ותימא האיך פסק הרמב"ם הפך התוספתא ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא ושמא ט"ס יש בחיבורו וחסר ממנו אם מיד נפל הרי זה גט כדברי התוספתא אח"ז מצאתי בהגהת ראב"ד שהגיה על כך ואמר זה ספק להקל בירושלמי מצאתי אותו אם על אתר נפל ה"ז גט אם לאחר זמן נפל אינו גט והדין על אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספ' הרוח דחפתו ה"ז גט יע"ש ותירץ הכ"מ כוונת הרמב"ם דמיירי בנפל לאלתר ואהורג עצמו מיד דנקיט ברישא סמיך, ואולם ע"ז תמה הלח"מ דהך מיד דכתב רמב"ם במאי עסקינן אי ידעינן דמעצמו נפל אפי' לזמן מרובה הוי גט כמ"ש הבית יוסף בעצמו בביאורו לירושלמי, ואי מיירי בלא ידעינן אלא סתם וכיון דהוי מיד הוי ספק ולכך הוי גט א"כ למה כתב אח"כ הדין ספק דחפתו הא היינו חלוקה דמיד שכתב מקודם יע"ש ובאמת הוא תימה רבתי ומ"ש הק"ע בזה לא הבנתי כלל, והנה לפי תי' הכסף משנה השמיט רמב"ם הך דינא בספק הפיל א"ע בלאחר זמן אי הוי ספק גט כדמשמע מלשון התוספתא דאי' שמא הרוח דחפתו, או כדמשמע מלשון ירושלמי שאמר אם לאחר זמן נפל אינו גט כלל כמ"ש הלח"מ וקשה לתי' הכסף משנה אמאי השמיט הרמב"ם הך חלוקה ואפשר לומר שגם הראב"ד בהשגתו אינו משיג על רמב"ם דהו"ל לבאר שהוא על אתר די"ל שסמך ארישא כמ"ש בכ"מ, ואולי סובר באמת גם בודאי הפיל עצמו בעינן מיד כמ"ש בש"ע בסעיף י"ו רק דהוי קשה לי' כיון שהמקור הדין בירושלמי שמבאר כן הפי' בתוספתא שגוף התוספת שהי' לפני ירושלמי לא נתבאר היטב הכוונה רק מתוך דבריו הו"ל לבאר כל חילוקים שאם הוא לאחר שעה אינו גט, ובע"כ או שהי' לפני ירושלמי כתוב להדי' אם לאחר שעה אין זה גט, או אף שהי' כתוב אם לאחר שעה אין כותבין ונותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו הבין ג"כ דאינו גט כיון שהי' בחזקת זקוקה ליבם כשיש ספק מוקמינן על חזקה אפי' בדבר שבערוה ואינו גט כלל ומותרת ליבם וכל זה פשוט:

לא שיטה ג' שיטת הרמב"ם כפי שהי' לפני הר"אש שכתב וז"ל והרמב"ם כתב ספק מעצמו נפל ספק דחפתו הרוח הרי זה ספק גט עד שידוע בודאי שהרוח דחפתו והגיה עליו הראב"ד ואני אומר זה הספק להקל ע"פי ירושלמי שהבאתי יע"ש ומ"ש שהבאתי נראה שהם דברי הר"אש כי בראב"ד מבואר לשון ירושלמי. וכוונת השגה כמ"ש בלח"מ בממ"נ במה מיירי הרמב"ם אי לאלתר נפל הוי ודאי גט, ואי לאחר זמן אינו גט כלל, ותי' בב"י ובכ"מ דגם לגי' זו יש לפרש מ"ש ספק גט היינו שלא נפל מיד רק לאחר זמן דמה שאמרו בתוספת' ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין היינו משום דמספקא לן וכדקתני סיפא שאני אומר שמא הרוח דחפתו אבל כשנפל מיד בכל גווני הוי גט יע"ש ותמה ע"ז הלחם משנה דמירושלמי שאומר אם לאחר זמן נפל אינו גט משמע להדי' דאינה מגורשת כלל וזהו כוונת ראב"ד בקו' בממ"נ כנ"ל גם קשה לתי' ב"י הא הרמב"ם לא מיירי כשלא נפל מיד שלא נזכר רמז לזה אדרבה משמע דקאי ארישא שכתב והרג עצמו מיד, ודוחק לומר דכשהוא מיד לא הוי בגדר ספק דודאי נפל מעצמו ולא מיקרי ספק השקול רק כשהוא לאחר זמן וראיתי בס' לחם משנה שכתב כוונה אחרת ברמב"ם דשני חלוקות יש בדבר האחת סתם דלא ידעינן אי מעצמו אי מחמת הרוח, ועל הא אמרינן אם הי' על אתר תלינן דהוי מעצמו ואי לאחר זמן תלינן דמחמת רוח ויש עוד חלוקה דהוי ספיקא אפי' שיהי' לאחר זמן כגון שראינו בו שעלה לגג ונראה לנו שהפיל עצמו ובא הרוח ודחפתו ויש פנים לכאן ולכאן, ולא ידענו תוכן הדבר וזהו הספק ששאלו בירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו ופשוט לי' בירושלמי מההוא דעל אתר דהוי ספק מדרך הסתם א"כ למדנו לספק זה אפי' שיהי' לאחר זמן, ותדע לך דעל זה ספק שאלו בירושלמי דשם אמרו הדא אמרה ספק כו' ואי ההוא ספיקא הוי על אתר א"כ האיך קאמר הדא אמרה דמשמע מהך דעל אתר יוציא לן דין אחר דומה לזה הא הוא הוא א"ו דירושלמי בא ללמד על ספק זה ועם זה יתיישבו דברי רבינו במה שאמר תחילה והרג עצמו מיד היינו על אתר ומן הסתם אמרינן שמעצמו נפל ומה שאמר אחרי כן ספק מעצמו היינו הספק האחר שאמרו בירושלמי יע"ש, ולענ"ד גם תי' זה ליתא חדא שאין דרך רמב"ם להשמיט עיקר דין המפורש במתני' שלפי דבריו לא ביאר היכי שידוע שמעצמו נפל רק שנלמד מכח כ"ש ואין זה דרך רבינו זלה"ה כיון שפשטות לשון המשנה הוא בידוע שנפל, ותו לשונו לא משמע כפי' שמשמע להדי' שמיירי שידוע שנפל שכתב כגון שהשליך כו' דוק בלשונו גם דין שחידש הלח"מ היכי שיש ספק לנו הנראה לעינים אפי' נפל לאחר זמן הוי ודאי גט לאד גירסא ברמב"ם, לא נראה כלל, דהאיך אפשר ללמוד מספק נפל על אתר דהתם מחמת שנפל לאלתר יש הוכחה שהפיל א"ע כמ"ש כל הפוסקים ובררתי לעיל בפרט הקדום הטעם אבל כשיש ספק לאחר זמן מה"ת נימא שודאי הפיל א"ע שיהי' גט ודאי ומותרת לכ"ע כיון שהי' בחזקת איסור לשוק אמאי נפקיע מספיקא מחזקה והוא זלה"ה בעצמו כתב אח"כ שהוא רחוק לומר שיהי' אדם הורג א"ע אא"כ כשהוא לאלתר שיש הוכחה, ויפה כתב הקרבן עדה שדברי הלח"מ אינם מבוררין רק שסתם הדבר אולי כיון לזה וכן משמע להדי' בפוסקים בכל מיני ספיקות אם הוא לאחר זמן עכ"פ לא הוי ודאי גט, ומ"ש ראי' לדבריו נתיישב להמעיין בס"ק כ"ט העולה מזה שאין לנו תי' מספיק בשיטת רמב"ם והנה המעיין בכסף משנה ובב"י נראה כפי הבנתו בפי' רמב"ם ליכא נ"מ לדינא בין גי' הרמב"ם בין גי' רשב"א, רק שיש ספק בכוונת ב"י לתי' ראשון לגי' הרשב"א האיך סובר רמב"ם בספק נפל לאחד זמן אי הוי ספק גט אי אינו גט כלל, וקצת משמע דליכא חילוק כלל בין הגירסות, ושיטת הראב"ד נראה שבזה חולק היכי שהוא ספק נפל מעצמו והוא לאחר זמן אינו גט כלל:

לב והנה בש"ע סעיף י"ח כתב וז"ל ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל ה"ז גט ואם לא נפל לאלתר ה"ז ספק יע"ש והיינו כתי' הנ"ל בכוונת רמב"ם וראיתי בב"ש ס"ק כ"ד שכתב דבלשון תוספתא משמע כן בספק ולא נפל לאלתר הוי ספק גט כמו שאמר שם אין כותבין שמא רוח דחפתו משמע מידי ספק לא נפקא ולא אמרי' דהוי ספק ספיקא שמא הרוח דחפתו ואת"ל הוא המית את עצמו שמא באותו זמן לא הי' בדעתו להמית א"ע יע"ש מרן זלה"ה קיצר ולא ביאר הטעם ולכאורה צריך ביאור הא הוי ספק ספיקא מעליא דלא הוי נגד הוכחה דהוכיח סופו על תחילתו כיון שהוא לאחר זמן, ומחבר סובר בסעיף י"ז היכי שידוע שהפיל א"ע בעינן ג"כ שנפל מיד א"כ סובר בנפל לאחר זמן לא אמרי' הוכיח כו' כי אולי נשתנה דעתו ושפיר הוי ס"ס מעליא אפי' לשיטת תוס' בכתובות דף ט' והש"ך ביו"ד דבעינן שיהיו שקולין הספיקות (ועיין בספר פני יהושע בכתובות דף ט' ובש"ות הריב"ש סימן שע"ב מ"ש שם) וא"כ קשה אמאי הוי ספק ומשמע דחולצת ולא מתייבמת נימא שגט יהי' בטל לגמרי ומותרת להתייבם מטעם ס"ס ובשגם כי יש חזקה המסייע לספק ספיקא שהיתה בחזקת היתר ליבם, מיהו משום חזקה לחוד לא קשה לפי מה דמשמע בחולין דף קל"ד ע"א בספק חמור שיש בו עון מיתה החמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה וה"ה בספק כרת כמו אשת אח שלא במקום מצוה והארכתי בזה בכלל חזקה וכיון שאפשר בחליצה החמירו חכמים אבל קשה בפשיטות מטעם ס"ס כיון שיש לו כללי ס"ס:

ולכאורה יש לומר כיון דילפינן דבר דבר מממון ואין גזירה שוה למחצה כמו דסוברים כמה פוס' כמו שהסכים הש"ך בספר תקפו כהן ובח"מ ס"סי צ"א שאין מוציאין ממון על ידי ספק ספיקא ה"ה שלא מהני ספק ספיקא בדבר שבערוה (ועיין במס' ב"ב דף צ"ב וצ"ג דרשב"ג סובר דאין הולכין בממון אחר רוב וה"ה בתר ס"ס לכמה פוסקים אחרונים כמ"ש בש"ך שם) ומצאתי ראי' לדברינו ממ"ש בס' שיטה מקובצת במס' ב"מ דף י"ח ע"ב בד"ה בזמן שהבעל מודה בשם גליון תוס' וז"ל אין להקשות דנימא שאני הכא דהוי ספק ספיקא להתירה שמא כבר גירשה ונחזיר לה אפי' אינה שלה ואפי' לא גירשה שמא זהו גט שאבד ותתגרש עתה בחזרה זו ויש לומר כאשר אין הולכין אחר רוב כדאמרינן במים שאין להם סוף ה"ה דלא שרינן בספק ספיקא יע"ש אבל זה אינו דבנ"ד אפי' בממון מהני ספק ספיקא לסייע להמוחזק דמה שנחלקו האחרונים זלה"ה על תוס' כתובות דף ט' משום דס"ס הוא מטעם רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב והיינו דוקא להוציא מן המוחזק כמ"ש תוס' ב"ב דף כ"ג ע"ב וא"כ הכא דס"ס הוא לסייע לחזקה שתהי' מותרת ליבם כמו שהיתה בחזקת היתר מהני ס"ס ולא דמי למשא"לס דלא מהני רובא דהוא נגד חזקת אשת איש וכן בנידון הנ"ל הוא נגד חזקת אשת איש כמ"ש בעצמו שם בתירוץ ב' ותו המעיין באחרונים זלה"ה יראה בכמה דוכתי סוברים אפי' בדבר שבערוה מהני ס"ס ובפרט לשיטת הבית שמואל שכתב בסימן נ"ג ובכמה דוכתי כשיטת תוס' שמוציאין ממון על ידי ספק ספיקא ואולם לשיטת הב"י בספרו הארוך וכסף משנה ולח"מ הנ"ל בפרט יו"ד היכי שידוע שהמית א"ע אפי' לאחר זמן אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, א"ש האי דינא היכי שיש ספק, אם המית א"ע אפי' לאחר זמן הוי ספק גט דליכא ספק ספיקא, דנגד ספק שמא המית א"ע ובאותו זמן שאמר כתבו לא הי' בדעתו להמית א"ע הוא נגד הוכחה ולא מבעי' לפוסקים המובא ביו"ד בכללי ס"ס דלא אמרינן ספק ספיקא נגד חזקה וה"ה נגד הוכחה ואפי' להחולקים יש לומר דהוכחה עדיף מחזקה, כמו שהוכחתי בחיבורי בכמה דוכתי ביבמות דף קט"ו ע"ב דהוכחה עדיף מרובא ומכ"ש מחזקה, והטעם הוכחה הנראה לנו ע"פי דעת תורה הוי בגדר אנן סהדי וכיו"ב דעת מוהרי"ק סימן ע"ב ותשובת מוהר"י טראני דחזקה דאתי' מכח סברא כיון שהשכל מחייב להך חזקה עדיף אפי' מרובא ומהני להוציא ממון וה"ה הוכחה דהוכיח סופו כו' וגם כיון דאמר כתבו אלים הוכחה ולא מהני ס"ס נגד הוכחה דהוכיח סופו כו' דאין זה בגדר ספק ותו יש לומר כמ"ש בספר פרי מגדים ביו"ד סימן ק"י בשפתי דעת ס"ק כ"ח דוקא כששני ספיקות הם נגד חזקה יש לומר כיון דספק ספיקא הוא מטעם רוב עדיף מחזקה, אבל אם ספק אחד הוא נגד חזקה יש לומר כ"ע מודו דספק זה כמאן דליתא דמי כיון דסותר חזקה יע"ש כי דבר גדול דיבר החכם זלה"ה דפח"ח וכן מסתבר כיון דבעינן שספיקות יהי' שקולין וחזקה הוא כוודאי לא הוי ספק, וא"כ הכא אף אי נימא דהוכחה דהוכיח סופו כו' הוא רק כעין חזקה מ"מ לא הוי רק ספק שמא באותו זמן לא הי' דעתו להמית נגד הוכחה, דע"י הוכחה דהוכיח כו' מוכח שהי' מדעתו גם מעיקרא כשאמר כתבו כן אבל ספק ב' שמא הרוח דחפתו אינו כלל נגד הוכחה דהוכיח כו' דאנן אמרינן כמו שהי' דעתו עכשיו כן הי' מעיקרא בשעה שאמר כתבו שלא להמית א"ע ומה שאמר כתבו כוונתו הי' לשחוק כמו בבריא וא"ש, אבל לדברי מחבר וב"ש שהרכיבו שני ענינים יחד שסוברים אף כשידוע שהמית א"ע בעינן לאלתר ולאחר זמן לא אמרינן הוכיח כו' הדק"ל אמאי בספק נפל מעצמו ולא נפל לאלתר הוי ספק מגורשת הא איכא ס"ס מעליא שאינו נגד הוכחה דהוכיח סופו כו' כיון שהוא לאחר זמן, ועיין בלחם משנה בפ"ב מהלכות גירושין הלכה ה' בסופו שכתב היכי דאיכא ספק ספיקא הגט בטל לגמרי, ואולם לפמ"ש בפרט יו"ד ס"ק כ"ו א"ש ואומר לענ"ד בכוונת המחבר לכן סובר בסעיף י"ח אף כשהמית א"ע בודאי בעינן מיד לאחר שיעור כתיבה ונתינה, וחזר ממ"ש בספרו הארוך בב"י היינו מטעם שכתבתי שם כיון דהוא דבר שבערוה ילפינן מממון שבעינן מוכח טובא להוציא מחזקתו, ולכן בעינן שהמית א"ע מיד שמוכח ממעשיו וממה שבודאי המית א"ע שכוונתו הי' בשעה שאומר כתבו לגרשה ולכן המתין כדי שיוכלו לכתוב ולגרשה, והיכי שלא הי' מיד אף שודאי המית א"ע והוא בגדר אומדנא דמוכח ולא הוי דברים שבלב מ"מ כיון דלאו מוכח טובא דאולי כיון שהוא לאחר זמן נשתנה דעתו ילפינן דבר דבר מממון דל"מ שיהי' ודאי גט דמן התורה ל"מ בכה"ג אומדנא דמוכח כמו דל"מ מן התורה בממון ואולם כיון דבכל מקום החמירו בדבר שבערוה יותר מבממון החמירו ג"כ היכי שידוע שהמית א"ע אף שהוא לאחר זמן דהוי ספק מגורשת וחולצת ולא מתייבמת, ומה שדקדק המחבר בסעיף י"ז וכתב מיד כוונתו בכה"ג הוי הגט כשר:

ואם הוא לאחר זמן כיון דלא הוי אומדנא דמוכח טובא יש לה דין ספק מגורשת וחולצת ולא מתייבמת ובסעיף זה כתב המחבר רק ב' דינים היכי שודאי הפיל א"ע והי' מיד הוי הגט כשר ואפי' לכתחילה מותרת לשוק, והיכי שודאי דחפו הרוח לא הוי הגט כלל, אבל היכי שודאי הפיל ולא הי' מיד הוי ספק מגורשת ונלמד מסעיף י"ח שאפילו בספק נפל מעצמו הוי ספק כשהוא לאחר זמן מכ"ש בודאי הפיל לאחר זמן, ושפיר כתב הב"ש דלא הוי ס"ס בספק נפל מעצמו כיון דהוא נגד הוכחה דהוכיח סופו כו' דעכ"פ הוי אומדנא דמוכח אפי' בנפל לאחר זמן, ובזה מיושב מה שהקשתי בפרט הקדום בס"ק כ"ח לשיטת מחבר דלא אמרינן הוכיח סופו כי אם כשנפל לאלתר האיך מדמי הש"ס שם האי דשחטה ואח"כ חישב להאי דגיטין יע"ש דכבר מוסכם בפוסקים בכמה דוכתי דבזה. נשתנה דין איסורין מדבר שבערוה וממון דבדבר שבערוה וממון אי אפשר להוציא מחזקתו כי אם בהוכחה ברורה טובא עד שיהי' בגדר אנן סהדי כי גז"הכ שבעינן עדים וראי' ברורה ואומדנא דמוכח טובא הוי כאנן סהדי כמ"ש הפוסקים אבל באיסורא אפי' להתיר האיסור סגי בהוכחה לבד ולא בעינן הוכחה טובא כמ"ש הטורי זהב ביו"ד סימן צ"ח סע"ק ב' כיו"ב בעינן מסל"ת ומכ"ש לאיסור וא"כ שפיר מביא ראי' וא"ש:

לג אמנם אכתי קשה לשיטת מחבר ובית שמואל, דהנה במס' קידושין דף ה' ע"ב איתא ת"ר כיצד בכסף נתן לה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי ה"ז מקודשת, אבל היא שנתנה ואמרה היא הריני מקודשת לך אינה מקודשת ומקשה רב פפא שהדיוקים סותרים א"ע טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה היא ואמרה היא א"מ הא נתן הוא ואמרה היא הוי קידושין, ומשני ה"ק נתן הוא ואמר הוא פשיטא דהוי קידושין נתן הוא ואמרה היא נעשה כמו שנתנה היא ואמרה היא דלא הוי קידושין ועיין בספר הליכות עולם בפרק ב' דף ל"א דתנא ה"ק דהדיוק של רישא נעשה כמו הסיפא עצמו ודינו כמוהו ותו ליכא למידק מידי שהסיפא לאו לדיוקא קתני אלא לדומי' והוי כמו חסורי מחסרא ולא חסורי מחסרא ממש שמגיה המשנה אלא ר"ל דתנא ה"ק יע"ש ועיין במס' חולין דף י"ו ע"א בתוס' ד"ה אמר ואולם בתי' בתרא אי' שם ואבע"א נתן הוא ואמר הוא מקודשת נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן ואנן קיי"ל כתי' בתרא שם, ולפ"ז יש להבין דכעין זה קשה כאן במתני' בדברי רשב"ג דאמר אם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחפתו אינו גט:

לכאורה ג"כ הדיוקים סותרים א"ע דברישא אמר אם מעצמו נפל משמע דוקא בידוע שנפל מעצמו, אבל ספק נפל מעצמו לא הוי גט ואח"כ אמר אם הרוח דחפתו אינו גט משמע דוקא ידוע שרוח דחפתו, אבל ספק הוי גט ואולם לשיטת המחבר בספרו ב"י ולחם משנה היכי שודאי הפיל את עצמו אפי' לאחר זמן הוי גט ומיירי מתני' בכל גוני אפי' הפיל לאחר זמן יש לתרץ כאן כעין שתי' הש"ס בקידושין שם בתי' בתרא ה"נ הפי' כך אם ידוע שמעצמו נפל הוי ודאי גט, וכשיש ספק הוי ספק גט כשיטת מחבר בסעיף י"ח בספק נפל אם לא נפל לאלתר הוי ספק וכמו כן בסיפא אם ודאי רוח דחפתו לא הוי גט כלל ובספק הוי ספק גט. ולפ"ז אין אנו צריכין למ"ש הב"ש בס"ק כ"ד שלשון תוספתא מוכח בספק נפל מעצמו ולא נפל מיד הוי ספק גט ממ"ש אין כותבין שמא רוח דחפתו משמע מידי ספיקא לא נפקא, דלפמ"ש מוכח כן מגוף המתני' כי היכי דלא לסתרו הדיוקים:

אבל לפמ"ש מחבר בשולחנו הטור שגם בודאי נפל בעינן לאלתר ובע"כ מ"ש ברישא אם מעצמו נפל הוי גט היינו כשנפל לאלתר:

ובע"כ הדיוק כשספק נפל מעצמו והוא לאלתר הוי ספק גט ובאמת ז"א כדאי' בתוספתא ובש"ע סעיף י"ח בספק נפל כשהוא לאלתר הוי ג"כ ודאי גט. וא"כ אי אפשר לומר כתירץ בתרא, וגם אי אפשר לומר כתי' קמא הנ"ל שר"ל אם מעצמו נפל והיינו ודאי נפל מעצמו ה"ז גט, ואם ספק נפל מעצמו הוי כמו ודאי רוח דחפתו שאינו גט כלל, כיון דבע"כ מיירי רישא לשיטת המחבר היכי שהי' לאלתר בכה"ג גם בספק נפל הוי ג"כ ודאי גט כדאי' בתוס' ובסעיף י"ח (ותברא לא שייך כמובן כיון שנזכר דברי האומר רשב"ג) וכפי הנראה מה שחזר רבינו ב"י בספרו הקצור ממ"ש בארוך משום שכן משמע מלשון רמב"ם בפי"ב מה"ג הי"ג שלפי פירושו בכ"מ ובב"י קשה קו' הלח"מ כמ"ש דסיפא קאי אמיד שכתב ברישא הא אין דינם שווין דברישא אפי' לזמן מרובה הגט כשר לכן הבין דגם ברישא בודאי נפל בעינן מיד, והכי משמע באמת לשון רמב"ם שם. וא"כ לדידהו קשה קושי' הנ"ל כמו שמקשה הש"ס בקידושין קאי הכא דהכא נסתר התירוצים הנאמרים שם וצ"ע:

לד ולולי דמסתפינא להכניס ראשי בין ההרים הגדולים הי' נלענ"ד לישב שיטת רמב"ם הנ"ל בס"ק ל"א אשר הוא מוקשה כמ"ש שם ולהוכיח כגי' הר"אש ויהי' מיושב הכל על נכון בס"ד דהנה ברמב"ן ורשב"א ור"ן כתבו אע"פי שנישנית המשנה בלשון יחיד לא פליגי רבנן עלה, ורשב"ג הכא לאו לטעמי' אזיל דאמר בהכותב נכסיו לאחרים ושתק ולבסוף צווח דהוכיח סופו על תחילתו דהתם פליגי רבנן עלה והכא מודו כיון שאמר כתבו כדאי' בחולין דף ל"ט יע"ש ואולם יש לומר לולי דבריהם לפי מה דאי' במס' ב"ב דף קמ"ו דר' נחמן מוקי מתני' דשכ"מ כר' שמעון בן מנסיא, ורב ששת מוקי כר' שמעון שזורי ואי' ר"נ מ"ט לא מוקי כר"ש שזורי שאני התם דאמר כתבו וא"כ רב ששת בע"כ לית לי' לחלק בין כתבו ללא אמר כתבו וכמו שסבר ר' שיזבי במס' חולין שם וה"ה בבריא כו' דדמי למסוכן (וגם בלשון הש"ס יש לומר דהוא רק דיחוי בעלמא כדמשמע הלשון דלמא, אמר בלשון ספק ולא אמר שאני התם) ובע"כ לרב ששת ולר' שיזבי הפי' במתני' דרק רשב"ג סובר כן דאזיל לשיטתו וחכמים פליגי עליה ולא אמרינן הוכיח סופו ע"ת ולפי זה יש נ"מ לדינא בין ר' נחמן ורב ששת דאף דכתבו רוב הפוסקים דהלכה כרשב"ג במשנתנו כיון דאין הלכה כמותו בברייתא כתב בנמוקי יוסף בפ' איזהו נשך הביאו בס' הליכות עולם לרבינו מוהרי"ק זלה"ה בדף פ"ו ע"ב היכי דמשמע דעיקר דברי רשב"ג בברייתא אע"פי שנזכר במשנה נפקא מכללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו יע"ש וא"כ לשיטת ר' נחמן דלא תלי' בדין הנזכר בברייתא דהכותב נכסיו (ועיין ברשב"ם בב"ב דף קל"ח ע"א) וגם חכמים מודו פשיטא דהלכה כרשב"ג במתני' דגיטין אבל לר' ששת ורב שיזבי דאין חילוק בין כתבו ללא אמר כתבו ורשב"ג אזיל לטעמי' כיון דעיקר דברי רשב"ג הוא לטעמא בברייתא יש לומר דאין הלכה כרשב"ג ואף דיש לחלק שאני נידון דנמוקי יוסף דעיקר דין של רשב"ג היינו אותו נידון ממש הנזכר בברייתא משא"כ הכא כיון שהוא בענין אחר, אבל אין סברא לחלק כיון שסוף סוף הדין הנזכר במשנה תלי' בדין המוזכר בברייתא ותו הא בלא"ה כתב שם נמוקי יוסף דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ וגם כי רבו הפוסקים הסוברים דליתא להאי כללא אפי' במשנה כמ"ש בס' הליכות עולם בשם הרי"ף בס"פ גט פשוט, וגם לפמ"ש הר"ן בפ' שני דייני גזירות הובא בס' יבין שמועה לענין הלכה קיי"ל כרבנן דכתובת אשה מדבריהם ואע"ג דאמר ר"י הלכה כרשב"ג במשנתינו לא סמכינן אהאי כללא וכ"כ הרי"ף בפ' גט פשוט יע"ש וא"כ הרמב"ם דפסק בפרק יו"ד מאישות הלכה ז' דכתובה דרבנן בע"כ לית לי' האי כללא ועמ"ש אאמ"ו הגאון נרו בספר תורת חסד ונראה לרב ששת בדין דבריא שנפל מן הגג נחלקו חכמים ורשב"ג ואזלו לשיטתייהו ולפסק הלכה כמו שפסקינן שם בהכותב כו' ה"ה ואנן קיי"ל הלכה כרב ששת באיסורי וכר' נחמן בדיני ובאיסורא דאית בי' ממונא נחלקו הראשונים זלה"ה הובא בר"ן נדרים דף פ"ח ביו"ד בענין הכלל הלכה כרב באיסורא וכשמואל בדינא היכי שנוגע לאיסורא וממונא כמאן קיי"ל, דעת רבינו עמרם גאון אע"ג דפלוגתייהו נאמרו לענין איסורא דקיי"ל כרב באיסורא אפ"ה כיון דעיקר פלוגתייהו' תלי' אי אמרי' יד אשה כיד בעלה נקטינן כשמואל דהילכת' כוותי בדינ' ור"ת וראב"ד פסקו כרב משו' דעיקר פלוגתייהו נאמר באיסורא, ועיין תוס' ב"מ דף פ"ב ע"א ד"ה לא ועיין בהר"אש במס' ב"ק בפ' שור שנגח גבי וסתות ובס' הליכות עולם דף פ"ט ע"ב ורמב"ם בפרק י"ו מנדרים פסק כשמואל כשיטת הגאון הנ"ל כמ"ש הר"ן שם וא"כ בנ"ד דר' נחמן ור' ששת שנחלקו בפי' מתני' דשכ"מ שהוא דיני ממונות אף אי נימא שגם בפירוש הלכה אף מה שאינו נוגע לפסק הלכה כר' נחמן מ"מ כיון שהפי' תלוי לענין איסורא בפירושא דמתני' בהיוצא בקולר כו' לשיטת רמב"ם וסיעתו, הלכה כר' ששת ובשגם שיש לומר כיון דעיקר פלוגתייהו במקומם הוא בפירוש שאינו נ"מ להלכה אזלינן בתר הדין שנחלקו והמעיין יבין מעצמו הטעם ובע"כ הא דכתבו הפוסקים הנ"ל דהלכה כרשב"ג בבריא כו' משום דסמכו את עצמם על תי' הש"ס בחולין דף ל"ט כמ"ש הם זלה"ה ואולם הרמב"ם זלה"ה י"ל דסובר דהוא רק דיחוי בעלמא כדמשמע הלשון והוא רק לר' נחמן אמנם נראה לומר לרב ששת למעט המחלוקת בין חכמים לרשב"ג בהאי דבריא, אף דלית להו לחכמים דכה"ג הוכיח סופו על תחילתו היינו בנידון דאיירי רשב"ג שאמר סתם שנפל ואפי' לאחר זמן, לא אמרינן שכן הי' מדעתו מתחילה אף שודאי נפל כיון דליכא הוכחה ברורה כ"כ כיון ששהא לאחר הכתיבה והנתינה יש לומר דמתחילה לא הי' בדעתו להפיל א"ע וכעין שכתב הבית יוסף בש"ע והב"ש, משא"כ בהפיל עצמו מיד לאלתר מחשבתו ניכר מתוך מעשיו כמש"ל כיון שצמצם הזמן כדי שיוכלו לכתוב ולתנו לידה מוכח שבודאי מתחילה בשעה שאומר כתבו הי' בדעתו להפיל א"ע וצוה ליתן לידה ובכמה דוכתי מוכח מש"ס היכי דמחשבתו ניכר מתוך מעשיו דהוי הוכחה אלימא ואפושי פלוגת' בין חכמים לרשב"ג לא מפשינן וא"כ לפ"ז א"ש שיטת רמב"ם שאזיל לשיטתו שפוסק במלתא הנוגע לאיסורא וממונא אזלינן בתר עיקר פלוגתייהו ולא בתר הנאמר במקומו וממילא כאן הלכה כרב ששת, ובע"כ חכמים פליגי על רשב"ג, ורמב"ם אזיל לשיטתו שכתב בפ"ד מזכיה ומתנה הלכה ג' בהכותב כו' דהוא ספיקא דדינא אי הלכה כרבנן דלא אמרינן הוכיח כו' אי כרשב"ג דאמרינן הוכיח כו' לכן כתב בפ"ב מגירושין היכי שידוע לן שהפיל א"ע בעינן מיד אז הוי גט כשר דאפי' רבנן מודו דאמרינן הוכיח כו' ובספק הפיל א"ע אפי' נפל לאלתר הוי ספק גט כגי' הר"אש וטור והטעם דסובר מה דאי' בירושלמי ותוספתא דאפי' בספק נפל מעצמו אם נפל לאלתר הוי ודאי גט הוא לרשב"ג דאמרינן הוכיח כו' אף שלא הוי הוכחה ברורה דהא אפי' בלאחר זמן בודאי הפיל א"ע הוי ודאי מגורשת לכן בספק אם נפל לאלתר הוי ודאי גט אבל לחכמים בעינן הוכחה טובא אלימא והיינו שיהי' ודאי הפיל א"ע ושיהי' מיד, ובספק נפל לחכמים לא הוי גט כלל, ואולם לרשב"ג הוי ודאי גט וכיון שרמב"ם מסופק כמאן קיי"ל כמ"ש בפ"ד מזכי' לכן כתב דהוי ספק מגורשת כדין כל ספיקא דדינא וא"כ אדרבה התוספתא וירושלמי הוא ראיה לרמב"ם ולפ"ז לק"מ קו' הנ"ל מהדיוקים, דלשיטת רמב"ם אין הדיוקים סותרים א"ע, דלפמ"ש גם רמב"ם מודה לרשב"ג בודאי נפל הוי גט אפילו נפל לאחר זמן, ובספק נפל אם נפל לאלתר הוי ודאי גט ובלאחר זמן הוי ספק גט, ושפיר י"ל כעין תי' הש"ס בקידושין דהדיוק מרישא אם מעצמו נפל היינו שודאי נפל הוי ודאי גט אפי' לאחר זמן אבל בספק נפל לאחר זמן הוי ספק גט, והדיוק מסיפא הוא דוקא ודאי רוח דחפתו לא הוי גט כלל אפי' נפל לאלתר אבל בספק רוח דחפתו יש חילוק היכי דנפל לאלתר הוי ודאי גט כדאי' בתוספתא ואם נפל לאחר זמן הוי גט ספק ומ"ש רמב"ם אפי' ודאי כפל בעינן מיד היינו משום דמסופק אם הלכה כחכמים או כרשב"ג אי אפשר לומר בנפל לאחר זמן הוי גט ודאי אולי הלכה כרבנן לכן דייק בלשונו הקדוש שבעינן מיד כדי שיהי' גט ודאי ואם לא הי' מיד הוי גט ספק ואין צריך לפרש דהאי ממילא נלמד ממ"ש אח"כ ספק הפיל עצמו הוי ספק גט ולא מחלק שם בין לאלתר ובין לאחר זמן היינו משום דמספקא לי' דלמא הלכה כרשב"ג שגם לאחר זמן הוי גט ספק כפי' הכ"מ בתוספתא וממילא נלמד בודאי נפל ולאחר זמן דהוי ספק מגורשת והוא נלמד מכח כ"ש וא"ש ולק"מ על רמב"ם וכל דבריו מדוייקין, ולפ"ז מיושב סוגי' דחולין דף ל"ט שהקשו רשב"א ור"ן על ר' שיזבי אמאי לא אמרו חכמים לאיסור כיון דחכמי' דרשב"ג מודו, ולפמ"ש א"ש בפשיטות לס"ד דלא ידע החילוק שבין כתבו ההכרח לומר דחכמים פליגי וכאשר באמת סובר ר' ששת דאיזה סברא יש לחלק בין האי בבריא להאי דהכותב כו' ואין לומר אי ידע ר' שיזבי ברייתא דהכותב אמאי ל"ק בפשיטות מאותו ברייתא ז"א דניחא לי' להביא מתני' כי לדידי' מתני' וברייתא חדא הוא ומישך שייך בחברתה והיינו הך ואפשר לומר שהוכיח ר' שיזבי דבע"כ חכמים פליגי דא"א לומר דרשב"ג מיירי שמיד נפל דא"כ תיקשי שהדיוקים סותרים א"ע ובע"כ מיירי אפי' בלאחר זמן וממילא פליגי חכמים ולכן בהאי דשחטה ואח"כ חישב יש לומר שהי' לאחר זמן לא אמרו א"וה ולאחר שדחה דלמא שאני הכא דאמר כתבו אף דהו"מ לומר דהחכמים מודו עדיפא מיני' דחי דאפי' רשב"ג מודה וא"ש:

לה שיטה ד' שיטת הטור בסי' קמ"א, וכן הבין בכוונת אביו הר"אש זלה"ה, שכתב ברמזים וז"ל בריא שאמר כתבו גט לאשתי אינו כלום עד שיאמר תנו, עלה אחר כך לגג ונפל ומת אם מעצמו נפל ה"ז גט, הפילו רוח אינו גט ספק אם מעצמו נפל אם לאו הוי גט עכ"ל הרי שאינו מחלק בספק בין אם נפל לאלתר בין נפל לאחר זמן, וגם בחיבורו בסימן קמ"א כתב וז"ל בריא שאמר כתבו וכתבו ונתנו לה ואח"כ המית א"ע כגון שעלה לגג ונפל ומת ה"ז גט שדעתו לומר תנו אלא שהי' בהול אבל אם עלה ודחפו הרוח ונפל ומת אינו גט, ספק אם הרוח דחפתו אם מעצמו נפל כתב הרמב"ם שהוא ספק גט עד שיוודע בודאי שהרוח דחפתו, והראב"ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט והכי אית' בירושלמי וכך הוא מסקנת א"א הר"אש זלה"ה עכ"ל ובאמת דברי רבינו תמוהין כי בהר"אש מבואר להיפך, כי הביא לשון תוספתא וירושלמי שמחלקין בספק בין לאלתר ובין לאחר זמן, וגם בראב"ד מבואר כן, וכבר העיר רבינו בית יוסף הא בירושלמי מחלק בין לאלתר ולאחר זמן ותי' שהטור הבין בכוונת הראב"ד שמפרש הירושלמי דרשב"ג לחודא הוא דמפליג בין על אתר ובין לאחר זמן ורבנן לא מפלגי בהכי ומ"מ יליף מדרשב"ג לרבנן דכיון דאפי' נפל על אתר לאו ודאי הוא שמעצמו נפל אלא ספק ואפ"ה קאמר דעל אתר ה"ז גט כיון דמתוך בריו אמר כתבו גט לאשתי רגלים לדבר שהי' רוצה להפיל עצמו וכיון דעל אתר נפל הוי ודאי גט ומדרשב"ג נשמע לרבנן דלאחר זמן לרבנן כמו על אתר לרשב"ג דטעמא דכיון במתוך בריו אמר כתבו גט לאשתי אלים להו למימר דמעצמו נפל אפי' נפל לאחר זמן והילכתא כוותייהו יע"ש ובע"כ מ"ש והלכתא כוותייהו כ"כ בדעת הטור כי בחיבורו הקצר פסק כרמב"ם וגם בד"מ כתב שבר"ן משמע דסובר כרשב"ג רק שכ"ב בשיטת הטור:

וא"כ יש לומר שהטור הבין בכוונת אביו אף שמתחילה הביא לשון תוס' וירושלמי שמבואר שמחלקין בין נפל על אתר לאחר זמן מ"מ כיון שמביא אח"כ דברי ראב"ד שפי' כוונה אחרת בדבריהם שנחלקו בזה רבנן ורשב"ג סובר כן, והיינו דכתב וכן הוא מסקנת א"א הר"אש ר"ל אף שמתחילה רצה לחלק לבסוף כשהביא דברי ראב"ד משמע שחזר. וא"כ הבין כוונה אחרת בראב"ד שמשיג על רמב"ם שבכל גווני ראוי לומר שיהי' ודאי גט, ובאמת לא הבנתי כי המעיין בלשון ראב"ד בהשגותיו א"א לכוין כן בלשונו. ותו אף אי נימא דהי' לטור גירסא אחרת בראב"ד מ"מ מה השיג על רמב"ם הא עכ"פ לא מבואר להדי' בתוספת' דחכמים פליגי על רשב"ג ותו דהוי סברות הפוכות דבהכותב ס"ל להחכמים דלא אמרינן כלל הוכיח סופו כו' והכא סוברים אותו הוכחה יותר מרשב"ג אף דיש לומר שאני הכא דאמר כתבו מ"מ מנלן לומר כן הא לרשב"ג אף שאמר כתבו לא מהני בספק רק אם נפל לאלתר וכן הקשה בס' קרבן העדה, ולכאורה י"ל דהנה כבר הבאתי דבתוספתא שלפנינו אית' כך בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה רשב"ג אומר אם מעצמו נפל ה"ז גט אם לאחר זמן נפל כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו עכ"ל וכבר כתבתי שנראה שיש ט"ס וצ"ל בדברי רשב"ג אם על אתר כפל ה"ז גט כו' כמו שגורס בירושלמי וכאשר מוכח להמעיין ויש לומר שהטור הבין כיון דת"ק לא מפליג כלל שום חילוק משמע דמיירי בכל גווני אף בספק נפל מעצמו הוי גט וכיון דלא חילק בין לאלתר ובין לאחר זמן כמו שמחלק רשב"ג בע"כ חולק על רשב"ג רק רשב"ג הוא דמחלק ועל דבריו מפרש הירושלמי אבל קשה לפמ"ש בית יוסף שמפרש שהירושלמי בעי ספק נפל לרבנן, ופשיט מרשב"ג לרבנן למה לי' לפשוט מרשב"ג לימא בפשיטות כיון דחכמים לא מחלקין בין על אתר לאחר זמן משמע דבכל גווני הדין כן ובע"כ צ"ל דמרבנן לא מוכח כלל דהם מיירי בודאי הפיל א"ע לכן לא מחלקו, וא"כ לא מוכח דחכמים פליגי על רשב"ג בספק נפל דהא י"ל דרשב"ג אמר דין חדש היכי שיש ספק וצ"ע ליישב וראיתי בב"ח שהביא דברי הטור הנ"ל במה שכתב שראב"ד השיג על רמב"ם וכתב ז"ל וכ"כ הר"אש אלא שלא כתב והראב"ד השיג עליו אלא הגיה עליו ואפשר לפרש שהראב"ד לא בא לחלק אלא להגיה דזה הספק הוא להקל בחד צד לדעת ירושלמי דהיינו באם מיד נפל ה"ז גט וא"כ מ"ש רמב"ם ה"ז ספק גט אינו אלא היכי דלא ידעינן אם מיד נפל אבל בודאי דמיד נפל אע"פ שהוא ספק תלינן דמעצמו נפל והוי גט כיון דאיכא הוכחה מתחילה דאמר כתבו עכ"ל א"כ הבין בכוונת הטור ג"כ שבעינן לאלתר אבל לא משמע כלל כי העיקר חסר מן הספר. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שחסר מן ספרי הטור האי חילוקא שבעינן לאלתר, גם הפי' חדש שהבין בכוונת רמב"ם שר"ל שלא ידעינן אי מיד נפל הוא דהוי ספק גט, נראה שסובר היכי שבודאי כפל לאחר זמן אינו גט כלל, כבר כתבתי שהב"י בש"ע בס' י"ח חולק ע"ז וסובר אפי' בירר שנפל לאחר זמן ה"ז ספק גט:

לו ודע בגוף דברי התוספתא הנ"ל יש לפרש בדרך פלפול דרשב"ג אזיל לשיטתו ואליבא דידן אפי' בירור שנפל אחר זמן וספק נפל מעצמו הוי גט ודאי לשיטת הטור, ומקדם חל עלינו להבין כוונת בית יוסף שמדייק בלשונו כיון שמתוך ברי' אמר כתבו גט לאשתי רגלים לדבר שמעצמו נפל אפי' לאחר זמן, איזה הוכחה טובא הוי האי להוציאה מחזקת זקוקה ליבם ולהתירה לשוק הא לסתור החזקה בעינן הוכחה ברורה ואלימא והנראה בכוונתו דעיקר הוכחה הוא מכח הוכחה דלא מקים אינש פורעניות לנפשי' כדאי' בגיטין דף י"ח והבאתי בפרט ח' וכפי הנראה הדעת מכרעת שאי אפשר לומר שחכמים חקרו דעת כל בני אדם שאין כותבין גט שיהי' מוכן בידם כי אולי יש מיעוט בני אדם שאינם מקפידים על כך ורוצים שיהי' הגט מוכן בידם רק חכמים מן הסתם דברו על הרוב שאמדו דעת רובא דעלמא שאינם עושים כשלא ניחא להו בגירושין שיהי' מקדימין למהר לכתוב הגט שיהי' מוכן ובכה"ג מצינו בש"ס בכמה דוכתי מה דאי' בש"ס לשון כל ור"ל רוב כמ"ש רשב"א בס' משמרת הבית בית א' דף ז' ע"ב וז"ל ובאמת לפעמים מזכירין הרוב בלשון כל משום דרובו ככולו לפיכך אין מקפידין להזכיר רוב בלשון כל יע"ש וכן הוא בהרבה דוכתי בש"ס דחכמים דברו על רוב בני אדם ואמרינן שהאי גברא הוא בכלל רוב (והש"ס משני שפיר בגיטין דף י"ז כיון דלא שכיח לא חשו רבנן לתקן) ואולם בבריא שאמר כתבו גט לאשתי אף שיש רובא המסייע לומר שכוונתו הי' לומר תנו איכא הוכחה המתנגד כיון דלא בהיל וטריד והי' יכול לגמור דיבורא ולומר תנו, הוכחה עדיף מרובא כמו שהוכחתי מיבמות דף קט"ו ולכן אינו גט כלל שמוכח שהאי גברא פריש מרובא וכוונתו הי' לצחק בה כמ"ש רש"י בכתובות דף נ"ה, או להכין גט כשירצה משא"כ במסוכן ואינך שדרך שלא לגמור הדיבור קם הרובא במקומו שמהני להוציאה מחזקת זקוקה ליבם דרובא עדיף מחזקה, ואין לומר לשיטת תוס' בבכורות דף כ"א וסיעתם דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא אמאי הוי במסוכן ואינך גט ודאי ומותרת לשוק נימא סמוך מיעוטא שמקדימים פורענות לנפשם לחזקת יבום, דז"א דהנה רשב"ם פי' במס' ב"ב דף קמ"ו ע"ב שיש לומר מחמת טירדת ודאגתו שכח לומר תנו יע"ש ואפשר לומר בהני מחמת טרדתם ודאגתם דרכם שלא לגמור הדיבור כל צרכם כדרך אדם שהוא טרוד ובהול שאינו גומר דבריו וכיון שהענין מוכח שראוי לגרשה שכיון שמתיירא ממיתה וגם בודאי אין כוונתם אז לצחק בה בודאי מה שאמר כתבו הוי כאומר להדי' כתבו ותנו וכל מי שהוא טרוד אומר כך א"כ כמסוכן ואינך אין אנו צריכין לטעם דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' דבלא"ה כיון שאומר כתבו הוי כאומר להדי' כתבו ותנו שכן הוא דרך הטרודים ואנן סהדי שהם טרודים, ואולם בבריא שעלה לגג ונפל, אם בודאי הפיל א"ע סוברים רשב"א ור"ן דגם רבנן מודו לרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו כיון שאמר כתבו הוי כמסוכן ולשיטתם אפי' נפל לאחר זמן הוי גט ודאי כיון שבודאי הפיל א"ע ואמרינן הוכיח סופו ע"ת כיון שאמר כתבו ובודאי הי' טריד אבל בספק נפל מעצמו ספק רוח הפילתו נראה לומר דלא שייך לומר הוכיח סופו על תחילתו דדוקא היכי שברור שהפיל א"ע שייך לומר הוכיח כו' שגם מעיקרא הי' רוצה להמית א"ע והי' טרוד משא"כ כשאנו מסופקים דלמא לא נפל מדעתו רק ע"י רוח איך שייך לומר הוכיח כו' דלמא באמת נאנס ע"י רוח ומה שאמר כתבו כוונתו הי' לצחק כי אז הי' בריא ולא רצה כלל להמית א"ע או שהוא ממיעוט בני אדם שמכינים א"ע גט שיהי' מוכן להם, רק דיש לומר **(הג"ה גם מ"ש הב"ח בביאור הירושלמי שר"ל דפשטינן דספק כפל מעצמו ספק רוח ה"ז גט דכי היכי דאם כפל מיד ג"כ ספק הוא ואפ"ה הוי גט דרגלים לדבר דכיון דמתוך בריו אמר כתבו דהי' רוצה להפיל א"ע ה"נ בספק כפל מעצמו ספק הרוח דחפתו אע"פ שלא נפל מיד כל שאינו לאחר זמן כמי הוי גט ודוקא לאחר זמן מרובה לא הוי גט כיון דליכא רגלים לדבר ומ"ש ב"י לפרש בירושלמי כראה דליתא עכ"ד. ואף כי מזרעא דב"ח קאתינא מ"מ אהבת אמת דחקני כי לולי דמסתפינא הייתי אומר שפי' בית יוסף מתקבל יותר כי לפי פירושו יש שלשה חילוקים לאלתר והיינו מיד, וזמן שאחר מיד, וזמן מרובה, ולא נזכר כלל בש"ס ופוסקים חילוקים הללו ומשמע להדיא שיש רק ב' חילוקים מיד ולאחר זמן, וגם איזה שיעור ניתן לידע אימת הוא אח"כ ואימת הוא לזמן מרובה, ובשלמא לפי כוונה פשוטי' בארתי לעיל שיש לומר כל משך הכתיבה, ונתינה מה שנוכל לשער כדי שיעור כתיבה ונתינה נקרא מיד וכן יש לצדד ולומר כל אותו היום נקרא מיד ואח"כ הוי לאחר זמן אבל לשיטת הב"ח שגם בלאחר זמן יש חילוק הו"ל לחכמים לבאר שלא נטעה בדין הא מצינו שדרכם לבאר. אימת לאלתר ואימת לאחר זמן כדאי' בגיטין דף כ"ז ובתוספתא בפ"ג דגיטין וכאן סתמו ולא פירשו השיעור לאלתר הנזכר בתוספתא ולפי פירוש פשוטי א"ש דממיל' מובן שלאחר שיעור כתיב' ונתינה הוי לאחר זמן אבל לשיטת ב"ח שגם בלאחר זמן יש חילוק הו"ל לפרש לכן דבריו צ"ע:)** כמו דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו אמרינן הוכיח תחילתו על סופו דכיון שאומר כתבו, ורוב בני אדם אין מקדימין פורענות לנפשם, וגם אין כוונתם לצחוק רק שהי' לנו הוכחה המתנגד לרובא מדלא פירש ואמר תנו עכשיו שאפשר לישב הרוב שלא יהי' מתנגד מיישבינן כמ"ש בפרט ח' היכי דרוב והוכחה סותרים זא"ז אם אפשר ליישב מיישבינן. כמו בעדים המכחישין זא"ז שמיישבינן דבריהם יע"ש וה"ה כיון שיש לנו ספק אולי הפיל א"ע ראוי לומר שמוכח שבסופו הי' מפיל א"ע בידים והי' לו אותו מחשבה גם בשעה שאמר כתבו והי' טרוד אז ולא גמר דיבורו, נמצא עיקר הוכחה בא מכח רוב שאין מקדימין פורענות לנפשי', וגם רוב אין מצחקין בנשותיהם בענינים כאלו, ואולם כשהמית א"ע לאלתר הוי כודאי הפיל דיש הוכחה ברורה מזה גופא ממה שנפל לאלתר שהי' בכיון שצמצם הזמן כדי שיוכלו לכתוב הגט וליתנו לידה כמש"ל ואיכא תרווייהו הוכיח תחילתו על סופו והוכיח סופו על תחילתו והוי גט בודאי, אבל בשנפל לאחר זמן סובר רשב"ג דליכא הוכחה דסופו על תחילתו רק הוכחה דהוכיח תחילתו על סופו והיינו כיון שאמר כתבו ואין דרך להשטות וגם שאין דרך ליקח גט ולהקדים פורענות רק בבריא יש הוכחה המתנגד, והכא יש לנו טעם לסתור הוכחה המתנגד ולומר שהי' בכלל רוב הטרודים אמרינן שהפיל א"ע בידים והי' טרוד אז במחשבה, אבל לית לנו עכשיו שום הוכחה רק מתחילתו ולא בא הוכחה רק מחמת רוב, כי אי אפשר לומר דאנן סהדי שהי' טרוד אז הא לא בדור שהי' טרוד וע"ז גופא אנו דנין כיון דלא שייך הוכיח סופו על תחילתו, ומה שאנו אומרים הוכיח תחילתו על סופו הוא מכח רוב, ומעתה באנו למחלוקת ר' מאיר וחכמים לר' מאיר דסובר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מצרפינן מיעוט בני אדם שכוונתם לצחק בעלמא, או להקדים פורענות לחזקת איסור לעלמא שהיתה בחזקת זקוקה ליבם והוי פלגא ופלגא וממילא הוי ספק מגורשת אבל לחכמים דלא אמרינן סמוך כו' ולפוסקים החולקים על ר"ת וסוברים דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אפי' להחמיר הוי ודאי מגורשת ותוס' במס' בכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב ובחולין דף י"א ע"ב ד"ה לר' מאיר מפלפלו אי רשב"ג סובר סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר וכתבו וז"ל והא דאמר רשב"ג כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהא ספיקא אפי' בנפל מן הגג אע"ג דרובם אינם נפלים משום דלא יבואו להקל בערוה החמורה והצריכוהו חליצה במת בתוך ל' יום ולא רצו לסמוך על הרוב ולהתירה לשוק יע"ש וא"כ לפ"ז יש לי ליישב קו' הנ"ל בשיטת הטור ור"אש במאי פליגי חכמים ורשב"ג אמאי יהי' סברות הפוכות ולפמ"ש א"ש חכמים אזלו לשיטתם דאפי' בדבר שבערוה אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף ואין צריך אפי' חליצה לכן בספק נפל מעצמו ספק הרוח דחפתו אפי' לאחר זמן הוי גט ודאי ומותרת לשוק ואין צריכה אפי' חליצה דאמרינן שהי' מן הרוב ועדיף מחזקת איסור, אבל רשב"ג לשיטתו דסובר סמוך כו' להצריך חליצה (וכן נראה דסובר בעלמא ג"כ סמוך כו' להחמיר) לכן סובר דוקא אם לאלתר נפל הוי כודאי נפל מכח הוכחה שהי' לאלתר, אבל לאחר זמן ליכא הוכחה דסופו כ"א הוכחה שתחילתו והוא מכח רובא ואמרינן סמוך כו' והוי פלגא ופלגא ולכן היא ספק מגורשת שמא הרוח דחפתו וחולצת ולא מתייבמת ויש לומר שלכן דייק שאני אומר שמא הרוח דחפתו י"ל שהוא לשיטתו דסובר סמוך מיעוטא לחזקה וא"ש ולפ"ז מיושב שיטת הטור דביו"ד סימן שי"ו פסק דחלב פוטר ובע"כ סובר דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא לכן סובר כאן כחכמים, ואף דפסק כרשב"ג בכל ששהא כו' כדאי' בסי' קס"ד משמע בדבר שבערוה החמירו לומר סמוך כו' ז"א דלאו כל דבר שבערוה שווין כמ"ש בתשובת מוהר"א ששון סימן רי"ד דוקא בהך רובא לא רצו לסמוך משום דשייך לעז דפיהק ומת אבל באידך רובא סמכינן כדאי' בפ' בתרא דיבמות יע"ש וא"כ שפיר פוסק כחכמים ורשב"ג באמת סובר בכל מקום סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר לכן מחלק בין לאלתר ולאחר זמן אבל לחכמים אפי' בלאחר זמן הוי גט ודאי דלא אמרינן סמוך כו' להחמיר אפי' בדבר שבערוה ונכון בדרך פלפול אבל הוא רחוק ממרכז האמת ומחוורתא כדשנינן מעיקרא ולא כתבתיה רק להגדיל תורה ולהאדירה:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה