אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל ד › פרט י

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ד · פרט י

פרט ט

יבואר היכי דברור שמעצמו נפל רק שלא נפל מיד אי אמרינן בכה"ג הוכיח סופו על תחילתו:

כה רבינו בית יוסף בשולחנו הטהור בא"העז סימן קמ"א סעיף ט"ז כתב וז"ל בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. ואם לא כתבוהו כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה עלה לגג ודחפתו הרוח וכפל ומת אינו גט יע"ש. הרי שסובר אפי' בידוע שהמית א"ע בעינן מיד. וכבר הרגיש בזה הב"ש שם בס"ק כ"ד:

ואולם תמהני כי בספרו הארוך בב"י בביאורו לירושלמי מבואר שסובר כיון שברור שמעצמו נפל אפי' לאחר זמן הוי גט, וכ"כ בס' לחם משנה בפרק ב' מהלכות גירושין הלכה י"ג ולפי מ"ש בש"ע לא ידעתי היאך יתפרש דברי ירושלמי המובא שם כי פירושו של קרבן העדה מלבד שראשונים זלה"ה לא פירשו כן כמבואר למעיין בדבריהם אף גם הוא דוחק:

ויש לחקור דהנה יש לברר בפי' מיד או לשון לאלתר הנזכר בעניני' הללו אשר לא נתנו לנו הראשונים זלה"ה גבול, ובעלמא מצינו שרז"ל הי' מדייקים לברר הדבר, כדאי' במס' גיטין דף כ"ז ע"ב ובתוספתא בפרק ב' דגיטין וכאן בהאי דינא הנזכר בסעיף י"ו ובסעיף י"ז ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל ה"ז גט ועיי"ש שמקורו מתוספתא ומירושלמי המובא בבית יוסף לא נתנו לנו גבול לידע זמן של לאלתר ובפשיטות נראה כמו שעלה במחשבה לפני וכוונתי לדברי מחו' הרב הגאון המובהק מוה' יעקב נ"י אב"ד דק"ק ליסא בספרו תורת גיטין דשיעור לאלתר היינו כדי שיעור כתיבת הגט ונתינתו דהא בדעתו הי' שעל ידי הנפילה ימות מיד ורצה לגרשה (כדי שלא תזקק ליבם) ע"כ הי' כוונתו שיכתבו ויתנו קודם הנפילה והי' בדעתו לעכב הנפילה עד שיעור כתיבה ונתינה ואולם לפי זה יש להתבונן דרש"י פי' במס' כתובות דף נ"ה ע"א בד"ה מסוכן וז"ל ר' שמעון שזורי אומר אף ה המסוכן הגוסס והיינו בתר אומדן דעתא דאמרינן לא אמר כתבו אלא שיתנו הואיל ומסוכן הוא לא נתכוין לצחק בה יע"ש. משמע דבבריא כשאומר כתבו ולא אמר תנו אמרי' שכוונתו לצחק בה וכן משמע לשון מתני' דאי' בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה. ובתוספתא אי' בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת כותבין גט ונותנין כל זמן שיש בו נשמה. וברמב"ם אי' שכתבו וחתמו ונתנו לידה קודם שעלה לגג, וכתב בכסף משנה ובב"י דרמב"ם סובר דמתני' כללא כייל כל שנפל מעצמו הו"ל כאומר כתבו ותנו ואם כתבו ונתנה קודם שנפל ה"ז גט ואם לא כתבו עד שנפל כותבין ונותנין אחר הנפילה כל זמן שיש בו נשמה וכן העתיק בש"ע כנ"ל וא"כ קשה היכי שעלה לגג מיד לאחר שאמר כתבו והפיל א"ע ולא מת שלא נתקיים מחשבתו אמאי כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה הא בכה"ג מוכח שמה שאמר כתבו רצה לצחק בה, דכיון שאין גט לאחר מיתה והוא לא ידע שהנפילה יהי' באופן שנשאר חיות בו שיהי' יכולין לכתוב גט כיון שהוא מקום מסוכן, מוכח שבע"כ רצה לצחק בה, והו"ל לחלק אימת הוי לאלתר גט היכי שהשהא בנפילה עד שיעור כתיבה ונתינה אבל היכי שמיד לאחר הדיבור כתבו הפיל א"ע מוכח שבע"כ כיון לצחק בה, ואף כשעולה לראש הגג אמרינן דיש לו דין מפרש ומסוכן שמן הסתם לא כיון לצחק היינו היכא דליכא הוכחה כגון ששהא כדי שיעור כתיבה ונתינה, אבל היכי דאיכא הוכחה שכיון לצחק שהפיל א"ע מיד לאחר שאמר כתבו ראוי לומר דלא הוי גט. ואין לומר דלאו כ"ע גמירי מדרש חכמים דאין גט לאחר מיתה, כיון דלא מפורש בקרא, וכעין זה מבואר בתוס' גיטין דף מ"ב ע"ב ד"ה הואיל ובתוס' במס' בבא קמא דף מ"ה ע"א ד"ה מכור ובמס' בבא מציעא בפרק איזה נשך בשלטי הגבורים שסביב הרי"ף דף ק' ע"א ד"ה ופשוט בפרק ד' וה' (ומובן בזה כוונת רמב"ם בפרק ט' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ד' להמעיין שם וא"כ שפיר י"ל שכוונתו הי' לגרשה דמה"ת נימא שכוונתו הי' לצחק בה שהוא חשש רחוק כיון שיש לתלות כוונתו לטובתה שלא תזקק ליבם, ושאני בריא דכ"ז שהוא בריא לא אסיק אדעתי' ע"ז שאינו צריך משא"כ בהאי גברא דחזינן שהמית א"ע תלינן במצוי ואזלינן בתר אומדן דעתו, כדמוכח בכתוב' שם ובב"ב דף קמ"ו דטעם במסוכן ואינך דאזלינן בתר אומדנא ונ"ד דמי למסוכן כמ"ש רש"י דזה אינו חדא דא"כ לא הוי לאלתר הוכחה ותו הא הדין איירי בכל גווני אף בגברא שידעינן שידע הדין ותו כבר למדנו מש"ות מוהר"י טראני בספר ב' סימן נ"ב דף ק"ו ע"ד אף שלאו כ"ע דיני גמירי היכי שרוצה לעשות מעשה חזקה שאינו עושה אלא א"כ שואל להבקיאים בהלכה יע"ש וה"ה כיון שרוצה לשקוד בתקנתה בודאי הי' חוקר ודורש הדין, דמבואר להמעיין בר"ן במס' קידושין דף נו"ן דבמדרש חכמים עכ"פ סתם אדם מסופק ומן הסתם חקר אצל הבקיאים היאך מגרשים שבודאי יכול לחקור באופן שלא ידעו כוונתו שרוצה לאבד א"ע ונלענ"ד ליישב דהנה בפירש קו' הש"ס בגיטין שם מעשה לסתור פי' רש"י רישא תנא לא אמר כלום ואח"כ נתן חילוק בין מעצמו נפל ובין דחפתו הרוח, ועיין כיו"ב בר"ן נדרים דף מ"ח ע"א ואולם בספר שיטה מקובצת במס' בבא מציעא דף ק"ב ע"ב מבואר היכי דאי' בש"ס מעשה לסתור על סגנון הלז, לא ניחא להראשונים זלה"ה לפרש כן דהלשון משמע שהוא סתירה, לכן לולי דברי רש"י ז"ל יש ליישב דכבר כתבנו דברי הכסף משנה ובית יוסף דמתני' דידן כללא כייל כשנפל מעצמו הוי כאומר כתבו ותנו ואם כתבו ונתנו קודם שנפל הרי זה גט ואם לא כתבו עד שנפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה, וא"כ יש לומר דקו' הש"ס הוא כיון דרבינו הקדוש הי' מדייק בלשונו שאמר בריא כו' רצה לשחק בה ולא נקט לישנא קצרה אינו גט, לענין מאי תפס הלשון שחוק בע"כ כוונתו למ"ש רש"י במס' כתובות שזהו אמתלא שרצה לשחק בה, ולכן מקשה מעשה לסתור דמוכח ממעשה דלא חיישינן שכוונתו לשחוק, דאל"כ איך אמר בסתם אם מעצמו נפל הרי זה גט ולא מחלק משמע בכל גווני אף אם המית א"ע מיד לאחר שאמר כתבו ולא שהא שיעור כתובה ונתינה לידה, ואף שעדיין לא כתבו אם נשאר בו נשמה יכולין לכתוב וליתן לידה, הא בכה"ג מוכח שכוונתו הי' לצחק בה כיון שלא נשאר זמן ליתן גט לידה, ואין גט לאחר מיתה וא"כ הוי מעשה לסתור, ואמאי באמת הוי גט דמוכח שכוונתו הי' לצחק, ואפשר לכווין כן בלשון רש"י הנ"ל ור"ל כיון דנחית לחלק בין מעצמו נפל לדחפתו הרוח הו"ל לחלק גם בהיכי דמעצמו נפל בין נפל לאלתר ממש ובין נפל לאחר שיעור כתיבה ונתינה משמע דבכל גווני הוי גט, וע"ז משני חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחילתו ה"ז גט ומעשה כו' ר"ל שבאמת בעינן הוכחה וזהו גופא הוא בכלל דהוכיח סופו ע"ת דהיינו אם שהא בעלייתו לגג עד אחר שיעור כתיבה ונתינה בכדי שיכולין לכתוב וליתן לידה ואח"כ עלה ונפל ונשאר בו כשמה יכולין לכתוב עכשיו וליתן לידה כי זהו הוי הוכחה כיון שהי' שהא עד זמן זה כדי שיכולין ליתן לידה בעודו בחיים, ואם לא שהא שיעור זה אף שהפיל א"ע באמת ליכא הוכחה ואמרינן שכוונתו הי' לצחק בה וא"כ המעשה מסייע וא"ש, ואולם צ"ע כי מלשון רבינו המחבר לא משמע כן דהו"ל לבאר דאין כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה כ"א כששהא שיעור כתיבה ונתינה ומרהיטות לשונו משמע אם הרג א"ע מיד אף קודם שיעור נתינה רשאין לכתוב, וגם לא ראיתי בשום פוסק שיהי' מחלק חילוק הלז:

כו ודע לפי דברינו נראה לפרש היטב סוגי' הש"ס בחולין דף ל"ט ע"ב ורש"י שם שהבאתי בפרט ח' במה שמדחה הש"ס דברי ר' שיזבי שאני התם דאמר כתבו, ופי' רש"י דאמר ברישא כתבו ואיכא קצת הוכחה בתחילה ונפילתו גילוי מילתא בעלמא דהא דאמר ברישא כתבו על מנת ליתן קאמר יעיי"ש וכתבתי שם הכוונה כמו שנראה בפשיטות דאיכא הוכחה נגד הוכחה, שיש הוכחה שרצה לגרשה ויש הוכחה כיון שלא הי' טרוד ודרך העולם לפרוש הדיבור תנו בודאי כוונתו הי' לכתוב וליתן לידו יע"ש באריכות. שבתי וראיתי דעדיין לא עלתה ארוכה לקו' שהקשיתי שם אמאי אי' בפוסקים בבריא אם נתנו לידה אינו גט כדאי' בש"ע סי"ו משמע להדי' דליכא שום ספק ואמאי ניהו דלא ידעינן שהי' טריד אטו מי לא משכחת שגם בריא יהי' טרוד וכיון שמוכח ממפרש ואינך היכי שידעינן שהם טרודים שכח לומר תנו, כמ"ש רשב"ם בב"ב דף קמ"ו ע"ב ד"ה היוצא יש לחוש אולי האי גברא הי' גם אז טרוד בעניניו ושכח לומר תנו ואיך מקילין בדבר שבערוה דלא לשווי' אפי' ספק הא בעלמא החמירו בדבר שבערוה של"מ אפי' רובא וחזקה הגם שיש לומד כמ"ש הפוסקים הובא בטור ובית יוסף דוקא בחשש סכנה טרוד ואפי' בקולר של ממון לרמב"ם הוא בחזקת סכנה, אבל שאר טירדא לא הוי טירדא, היינו דלא הוי גט ודאי, אבל אי אפשר להכחיש שיוכל להיות שמחמת טירדא אפי' בדבר הרשות לפעמים שוכח ואינו גומר הדיבור כי כן השכל והחוש מסייעו ואמאי נקיל כל כך בדבר שבערוה ובדברינו הנ"ל יובן היטב על פי כללים ידועים:

א) המעיין בש"ס כתובות וב"ב דף קמ"ו בהאי דמפרש והיוצא בשיירא ומסוכן שאמר כתבו שמועיל הוא מטעם אומדנא דאמדינן דעתי' דלא אמר כתבו אלא שיתנו:

ב) בב"ב שם עלה דמתני' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כל דהו שאם עמד חוזר אמרי' מאן תנא דאזלינן בתר אומדן דעתא אעפ"י שלא פי' כפירש דמי. אמר ר' נחמן ר' שמעון בן מנסיא הוא דאמר במי שהלך למד"הי ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו סוברים חכמים מתנתו מתנה ור' שמעון סבר דבטילה ור' ששת אמר ר' שמעון שזורי דאזיל בתר אומדנא בגט שאמר אף המסוכן וכתבו בתו' ד"ה ר"ש, ר"ש ומחלוקתו קאמר ואמרינן ר' נחמן מ"ט לא קאמר כר"ש שאני התם דאמר כתבו, פי' ר"ש גלי דעתי' שרוצה לתת גט דאי לאו לגרשה כתיבת הגט מה צריך יע"ש ורב ששת מ"ט לא אמר כר"נ שאני אומדנא דמוכח פי' רשב"ם וז"ל שכל זמן שהי' בנו קיים לא נתן עד ששמע שמח, אבל חולה כיון דרוב חולין לחיים והוא לא צוה מחמת מיתה ליכא אומדנא דמוכח כולי האי עכ"ל והמדקדק בלשונו יראה שיש ג' מיני אומדנות:

א) אומדנא דלא מוכח ב) אומדנא דמוכח ג) אומדנא דמוכח טובא ועיין בר"אש כתובות דף צ"ז ע"א ועיין ברש"י כתובות דף נ"ה ע"ב ד"ה אלא ובתוס' ד"ה אלא ובתוס' ד"ה שאם נתבאר שנחלקו רב ושמואל לרב מוציאין ממון ע"י אומדנא ולשמואל אין מוציאין דחזקת ממון אלים טובא ובע"כ גם רב מיירי היכי דמוכח, דהיכי דלא מוכח כלל בודאי לא מהני להוציא ממון, והיכי דמוכח טובא גם שמואל מודה דמהני להוציא ממון דהוי כאנן סהדי שכן הוא רק דנחלקו היכי דמוכח ולא מוכח טובא וראי' לזה דהיכי דמוכח טובא גם לדידן דקיי"ל כשמואל מהני להוציא ממון, דאנן קיי"ל כרבנן דר' אחא במס' ב"ב דף צ"ב ע"א בגמל האוחר בין הגמלים שאין מוציאין ממון ע"י אומדנא דמוכח, כמ"ש רמב"ם בפ"ח מהל' נזקי ממון הלכה ד' ורי"ו בנתיב ל"א ח"א ונ"י בב"ב שם וטוש"ע ח"מ סימן ת"ח סעיף ב' והמעיין בש"ות הר"אש כלל ק"ה הובא בדרכי משה חושן משפט סימן נ"ו סק"ו מבואר דלאו כל אומדנא דמוכח שווין והיכי שמוכח טובא מהני אפי' להוציא ממון דהוי כאנן סהדי והדבר נמסר לחכמינו זלה"ה הני שקלו בשכלם הקודש איזה מוכח ועיין בש"ות הר"אש כלל ס"ד סימן ה' (ולא נעלם ממני מ"ש בש"ות מהרי"ק שורש קכ"ט אך הארכתי בזה בכללי אומדנא ואין כאן מקומו, ועיין תשובת הר"אש כלל ס"ח סימן ג' וב"ח בסימן ת"ח ותשובת מעיל צדקה סימן נ"ג ותשובת גאוני בתראי סימן נ"ד) ג' במס' סוטה דף ב' ע"ב ובכמה דוכתי בש"ס אמדינן דדבר שבערוה ילפינן מממון מגזירה שוה דדבר דבר כמו בממון בעינן ב' עדים ה"ה בדבר שבערוה, וכיון דקיי"ל אין גזירה שוה למחצה נראה לומר כמו דלא מהני אומדנא דמוכח להוציא ממון היכי דלא מוכח טובא כמו כן לא מהני אומדנא כ"א להוציא מחזקתו בדבר שבערוה, ולישב סוגי' הש"ס שלא יהי' סתירה לכלל זה יבואר באי"ה בכללי אומדנא, ולפי זה בין תבין דברי חכמים וחידותם, ברישא דמתני' בבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ולא הוי גט כלל א"ש בין לרב ובין לשמואל, ולכ"ע איכא אומדנא אך לא מוכח ורב סובר דלא מוכח כלל לכן לא מהני להוציא מחזקת אשת איש, ושמואל אפשר דמודה בזה לרב או דסובר דלא מוכח טובא, והטעם דלא מוכח כיון שיש לומר שרצה לשחק בה דדרך הבריא לשחק, ואף שיש אומדנא שמן הסתם רצה לגרשה מ"מ כיון שלא אמר תנו יש לומר שרצה לשחק בה ואומדנא גרידא לא מהני, ואין לומר אמאי אינה מגורשת כלל ניחוש משום חומר דבר שבערוה אולי הי' טרוד ולכן לא גמר דיבורו דז"א דהא אנן קיי"ל במס' קידושין דף מ"ט ובכמה דוכתי דדברים שבלב לא הוי דברים רק היכי דמוכח לכל כוונתו הוי דברים כמ"ש תוס' שם ובכמה דוכתי והכא כשאומר כתבו ולא אמר תנו לא מוכח כוונתו אי מחמת שטרוד לא גמר דיבורו וכוונתו לגרשה או שרצה לשחק בה ממילא הוי דברים שבלב ולא הוי דברים כי אין יכול לעשות שליח וכיו"ב דבר חדש בדברים שבלב, משא"כ בבריא שעלה לראש הגג ונפל לאחר ששהא שיעור נתינה ונתינה הוי אומדנא דמוכח טובא כיון שצמצם הזמן בכה"ג אפי' בממון מהני להוציא ממון לכן אף דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה כמ"ש מרדכי בפרק מצות חליצה סימן נ"ח (ועיין ש"ות נודע ביהודה מהדורא קמא חלק א"העז סי' נ"ד ועמ"ש בכלל ע"א בדבר שבערוה בזה) מ"מ גם בממון מהני להוציא ממון היכי דמוכח טובא ומוכח סופו ע"ת ומה"ט ס"ל לתוספתא אף בספק נפל בעצמו על ידי שצמצם זמן הנפילה הוי מוכח טובא שמה שאומר כתבו דעתו הי' לגרשה שלא תזקק ליבם אבל כששהא ועלה לגג לאחר זמן הוי רק אומדנא דמוכח גרידא כמו בבריא שלא מהני להוציא מחזקתה כי אולי רצה לשחק בה ואח"כ נאנס ונפל על ידי רוח ובזה מובן גם דברי רש"י במס' חולין הנ"ל שר"ל באמת כתבו גרידא הוי אומדנא דלא מוכח רק קצת הוכחה ולא מהני בבריא גרידא להוציא מחזקתו, ועל ידי נפילתו הוא מגלי מילתא כוונתו ונעשה על ידי זה אומדנא דמוכח טובא כאילו אמר כן להדי' דבכה"ג מהני אפי' להוציא מחזקת איסור בדבר שבערוה וא"ש:

כז ולולי דמסתפינא הי' נראה לי לומר, בהאי דינא שכתב המחבר בסעיף י"ז דבעינן שהרג א"ע מיד. וכן בסעיף י"ח בספק נפל מעצמו ספ' רוח דחפתו אם לאלתר נפל ה"ז גט, שלא מבואר היטב הזמן המוגבל, ויש לומר דבר חדש דהנה המעיין ברמב"ם בפ"ב מה"ג שכתב בריא שאמר כתבו גט כו' והרג א"ע מיד כו' לפי דברי בית יוסף וכסף משנה קאי מיד גם על מ"ש אחר כך ספק הפיל א"ע ספק רוח. והא דינא דספק נובע מתוספתא וירושלמי א"כ הבין הרמב"ם מה דאי' שם לשון לאלתר ולשון על אתר כאלו נכתב תיבת מיד, ומצינו במס' טהרות בפרק ט' משנה ד' דאי' שם הגומר את זיתיו ושייר קופה אחת יתננה לעני הכהן דברי ר' מאיר ר' יהודא אומר יוליך לו את המפתח מיד והובא בר"ש תוספתא שאמר ר' יהודא כל אותו היום, וכתב שם וז"ל והאי דאמר ר' יהודא במתני' מיד כל אותו היום מיד קרי לי' יע"ש וכ"כ הרע"ב, ומכאן למד בש"ות צמח צדק סימן ק"ך הנשבע לשלם מיד יש לו זמן כל אותו היום ועיין בהג"ה שמביא ראי' מערכין דף ל"א וכ"כ בש"ות שבות יעקב חלק א' סימן ל"ד ומביא ראי' מח"מ סימן ק"ץ סעיף ט"ז, ובמס' עירובין דף ל"ב ע"א בהא דסובר ר' ששת חזקה שליח עושה שליחותו איתא שם בית דין עד פלגא דיומא שליח כולא יומא ופי' רש"י שליח כולי יומא נטרי ומכי מטא לאורתא סמכינן עלה דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו ע"ש ועיין משנה למלך בפרק ד' מהלכות בכורות הלכה א' וא"כ יש לומר כיון דעיקר הטעם דאזלינן בתר אומדנא שכוונתו הי' כדי שיהי' להם שעות לכתוב הגט וליתן לידה לכן כל אותו היום סומך שיעשו השליחות כיון שלא עבר היום כי המה נעשו שלוחין וחזקה שליח עושה שליחותו כל אותו היום, ולאחר אותו היום הוי לאחר זמן, הגם שאין לשון על אתר הנאמר בירושלמי בכמה דוכתי לא משמע כן וחד מנהון הוא מה דהובא בתוס' במס' ברכות דף י"א ע"ב בהא דאמרינן משקרא קריאת שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה ואי' בירושלמי והוא ששנה על אתר פי' בתוס' לאלתר שלמד מיד והתם אין זמנו כל היום מ"מ הכא יש לומר כמו בתלמודא דידן היכי שנזכר מיד, בודאי ברוב פעמים פירושו מיד ממש ולפעמים פירושו כל היום והדבר נלמד מענינו מטעם השייך באותו ענין:

וה"ה כיון שעיקר הטעם הוא שסומך שבתוך כך יעשו הם שליחותן ויתנו לה ומצינו שדרך השליח שלא להתעצל יותר מיום אחד נוכל לומר שכל אותו היום סומך שיעשו. האף שיש לומר להמעיין במשנה למלך שם שכתב היכי שאין המשלח בא לידי עבירה יש לומר ששליח מתעצל כמה ימים, מ"מ אין לסמוך על זה להקל אפי' אחר יום או יומים שיהי' לו דין לאלתר כ' חושב אולי עדיין לא כתבו דאין להקל כ"כ בדבר שבערוה, וגם באותו יום אני חוכך מאד ולא כתבתי ח"ו להורות אף לסניף בעלמא ולא באתי רק כתלמיד הנושא ונותן לפני רבותיו בדרך פלפול בעלמא להגדיל תורה, וכל מה שכתבתי בענינים הללו הוא רק כנושא ונותן בהלכה ולא להורות כי ענינים אלו עמוקים והם כהררים התלוים בשערה, שלא מבואר היטב בראשונים זלה"ה:

כח ודע דקשה לי לשיטת המחבר בש"ע בסעיף י"ז שסובר אפי' בידוע שמעצמו נפל, אם נפל לאחר זמן לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וחיישינן שמא בזמן שאמר כתבו לא הי' בדעתו להמית א"ע ובעינן דוקא שיעשה המעשה מיד מסוגי' דחולין דף ל"ט בשחטה ואחר כך חישב עליה זה הי' מעשה בקסרי ולא אמרו איסור והיתר, ורצה ר' שיזבי לומר מרשב"ג דגיטין ואח"כ אמר רבינא רשב"ג דהכותב נכסים וזיכה ע"י אחר והתם בשחיטה משמע להדיא אפי' כשחישב או זרק לאחר כמה ימים כל זמן שהדם וחלב קיימין יש לומר הוכיח סופו על תחילתו דהא סתמא אית' בברייתא וכ"כ להדי' בס' תבואת שור סימן ד' סע"ק ה' כיון שמדמה לזיכה ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ומשמע מסתימת הש"ס כל זמן שלא באתה המתנה לידו ובבואה לידו אפי' למחר וליומא אחרינא צווח אמרינן הוכיח כו' ולכן כתב כל זמן שהדם או חלב קיים בידו והוא אומר שדעתו לזרקו או להקטיר לע"ז חיישינן למפרע על השחיטה יעיי"ש הא לפי פירוש רבינו המחבר דרשב"ג לית לי' הוכיח סופו כו' רק היכי שנפל לאלתר היאך אמר ר' שיזבי דלא אמרו להתיר משום כבודו משמע אפי' חישב לאחר זמן הא בכה"ג גם רשב"ג מודה דלא אמרי' הוכיח כו' ונראה ליישב, דהנה כבר הבאתי בכלל הקדום שהקשה רשב"א ור"ן לר' שיזבי אמאי לא אמרו איסור הא חכמים לא פליגי על רשב"ג ולפמ"ש י"ל דר' שיזבי הבין הפי' בברייתא דמעשה הי' שחישב לאחר זמן ועיין בכסף משנה בפרק שביעי מהלכות נדרים הלכה ט"ו בסופו מבואר היכי דאית' הלשון אח"כ לא הוי מידי והכא אירע בש"ס שחטה ואח"כ חישב, ואם הי' מיד לא הי' ספק אי הוכיח כו' והי' הדין דאסורה רק שהמעשה שחשב לאחר זמן והי' מסופקים בכוונת רשב"ג גופא במאי דאמר אם מעצמו נפל ה"ז גט, אי ר"ל אפי' לאחר זמן כיון שידוע שנפל, ודוקא לענין ספק יש חילוק בין לאלתר ובין לאחר זמן וא"כ גם הכא אמרינן הוכיח כו' או דגם בידוע שנפל בעינן לאלתר ג"כ ולאחר זמן לא אמרינן שמחשבה שהי' אח"כ הי' מתחילה דדעת האדם משתנה לזמן רב ואף שדרך אדם לעמוד בדיעה אחת בזמן מועט מ"מ לזמן מרובה יש לומר שאז נשתנה דעתו כאשר השכל וחוש מסכים לזה שאין דרך אדם להיות הפכפך בזמן מועט אבל ברבות הזמן לאחר ישוב הדעת שמתיישב נשתנה דעתו וא"ש מיהו כל זה הוא דרך פלפול ומשמעות הסוגי' ופי' רש"י וכל הראשונים לא משמע כן וצ"ע:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה