שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ד · פרט ח
יבואר דין הוכיח סופו ע"ת לענין דבר שבערוה:
כגון בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ונפל ומת כשנפל מעצמו הוי גט דאמרי' הוכיח כו' ואפי' רבנן דרשב"ג מודו בנידון דידן:
כא גרסינן במס' גיטין דף ס"ו ע"א הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא אחד שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחפתו אינו גט, מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח כו' ה"ז גט ומעשה נמי כו' וכן קיי"ל להלכה כמ"ש הרי"ף ור"אש ורמב"ם בפ"ב מהלכות גירושין הלכה י"ג וטוש"ע א"העז סימן קמ"א סי"ו:
ומבואר בחי' רמב"ן רשב"א ור"ן אפי' רבנן דרשב"ג דפליגי בהכותב נכסיו כו' וסברו דלא אמרינן הוכיח מודו הכא כיון שאמר כתבו כדאי' בחולין דף ל"ט ע"ב:
ובפירושא דהאי מילתא כתב רש"י שם וז"ל דאמר ברישא כתבו ואיכא קצת הוכחה בתחילה ונפילתו גילוי מלתא בעלמא בהאי דאמר ברישא כתבו ע"מ ליתן קאמר עכ"ל ודבריו סתומין בהבנה חדא במ"ש קצת הוכחה וגם במ"ש גילוי מילתא ובפשיטות נראה בכוונתו לפי מה שכתבתי בכלל ע"א בגילוי מילתא לשון גילוי מילתא הנזכר בש"ס בדוכתי טובא הכוונה דבר מהי' אצלינו בספק השקול מגלי מילתא שהענין כצד אחד וה"ה כשאמר כתבו הי' לנו ספק בכוונתו אם ר"ל שיכתבו ויתנו הגט לידו או ליתן ליד אשתו ולכן בבריא אם נתנו לידה אינו גט כי האשה קיימא בחזקת א"א ואם מת אח"כ לענין לפטור מיבום עומדת בחזקת איסור לשוק כמו שהיתה מקדם ואם נשאר חי עומדת בחזקת א"א משא"כ כשנפל מוכח ומגלי מילתא שמה שאמר מתחילה כתבו הי' כוונתו ליתן לידה:
אמנם קשה לפ"ז ראוי לומר שגם בבריא הוי ספק מגורשת ומלשון מתני' דאי' רצה לשחק בה וכן בטור ומחבר בסימן קמ"א סעיף ט"ז שכתבו אינו גט מורה דלא הוי גט כלל ואם קבלה קידושין מאחר אינם חלין כדין ודאי אשת איש ולפי דברינו דהוי ספק מגורשת קידושין תופסין בה מספק כדאי' בא"העז סימן י"ז סעיף א' אבראי המעיין בלשון הטור שם שכתב וז"ל א"א בכלל עריות ולא תפסי בה קידושין בד"א בודאי א"א אבל ספק א"א כגון שקבלה גט או קידושין ספק קרוב לו ספק קריב לה כו' אם קדשה אחר צריכה גט משניהם יע"ש (ועיין ב"ש שם ס"ק א' ובס' עזרת נשים ס"ק ג') אפשר לומר דוקא בכה"ג דבעל כרחך מיירי שיש הכחשה בין העדים ששתי כיתי עדים מכחישים זא"ז אלים כחייהו לאפקועי מחזקת א"א דהוי עכ"פ ספיקא דרבנן ואפילו בכת אחד ע"א אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה הוי ספיקא דרבנן לענין קידושין כמ"ש בס' חלקת מחוקק סימן למ"ד סק"ה וב"ש ס"ק ט' וה"ה לענין גירושין ועיין כתובת דף ק"ג אבל היכי שיש ספק בכוונתו כמו בנידון דידן י"ל אוקי איתתא אחזקה והוי כוודאי אשת איש דלא החמירו חכמים שלא לסמך על חזקה רק בהכחשה דעדים אך באמת דין זה צ"ע כי מלשון ש"ע שם בסימן י"ז סעיף א' שכתב בסתם ספק מגורשת קדושין תופסין בה מספק משמע שכיוון לכל מיני ספיקות ואפשר לומר דסובר כמ"ש פ"ח הובא בספר פ"י בחי' לכתובת דף ט' ע"א דבכל מקום החמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה וכן משמע מתוס' קדושין דף נ' ע"ב ד"ה ה"ג לגירסת ר"ח אף שיש רובא וחזקה להתיר החמירו משום חומר דבר שבערוה והא דכתבי תוס' במס' גיטין דף ס"ח ע"א בד"ה התקבל בהא דאי' במתניתן התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד כתבו וז"ל הוי לן למימר דאוקי אשה בחזקת שלא נתגרשה אלא חומרא בעלמא הוא שהחמירו חכמים משום חזקה שליח עושה שליחות יע"ש, יש לומר דקושטא דמילתא נקטו ולהעדפה או כיון דהוא שאר איסורין לא החמירו אבל בדבר שבערוה מודו שהחמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה וקצת סמוכין לדבר זה להמעיין במס' חולין דף קל"ד ע"א ברש"י ד"ה חלה, (ועיין תשובת פנים מאירות הובא בספר פרי מגדים בפתיחה להלכות טריפות ובס' בית מאיר) ואולם בש"ות הר"אש כלל כ' סימן י"ז כתב ואפי' באיסור א"א אמרינן בכולי גמרא בכל ספק שנולד אוקמי בחזקת היתר יע"ש משמע דלית לי' האי כללא שהחמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה בדבר שבערוה ולא החמירו רק בהכחשה דעדים אך אפשר בנידון דידן גם הר"אש מידה דלא שייך לוקמי על חזקה לפמ"ש כנ"הג ביו"ד סימן ח"י ופר"ח ותב"ש סי' כ"ט דבספיקא דדינא לא מוקמינן על חזקה כי בשביל חיקה לא ישתנה הדין כי סוברים דבעינן שחזקה יהי' לו שייכות עם הספק ואפי' בספיקא דמציאות היכי שאין שייכות החזקה לספק לא מהני החזקה כמבואר למעיין במשנה למלך בפ"ו מהלכות עדות הלכה ז', ועיין משנה למלך בפ"ב מהלכות טומאת צרעת סוף הלכה א' וא"כ הכא דאין החזקה שייכות לספק דהחזקה היא באשה והספק הוא אם כוונתו הי' במה שאמר כתבו ליתן לידו או לידה אטו משום חזקתה נימא שכוונתו הי' ליתן לידו אפשר לומר דגם הר"אש מודה דבכה"ג החמירו עכ"פ חכמים שלא לסמוך על חזקה כזו וא"כ הדק"ל אמאי אי' במתני' ובפוסקים דלא הוי גט כלל:
ולכאורה י"ל הטעם דאינו גט כלל דמיירי שהבריא מפרש כוונתו שמה שאמר כתבו הי' כוונתו ליתן הגט לידו וכאשר מורה לשון המשנה רצה לשחק בה ובאמת אם הוא עצמו מסופק בכוונתו וכעין שכתבו תוס' במס' שבועות דף כ' ע"א ד"ה לישנא הובא בש"ך יו"ד סימן רל"ו ס"ק א' הי ס' מגורשת רק כיון שהוא טוען ומברר כוונתו ע"א נאמן באיסורין וכל מקום שעד נאמן אפי' בע"ד נאמן בספק השקול היכי שאינו סותר החזקה והכא אדרבא דיבורו מסייע לחזקה אבל ז"א חדא שרמב"ם בפ"ב מה"ג הלכה י"ב וטוש"ע לא העתיקו לשין המשנה רק כתבו סתם אינו גט משמע שאין אנו צריכין כלל לדיבורו ואפי' אם מסופק ג"כ הדין כן דאל"כ הוי להי לפרש חידוש דין בזה, ותו לפמ"ש בירושלמי הובא בה"המ שם הלכה י"ג ורמב"ם וש"ע דוקא מסוכן שקפץ עלי' חולי במהרה והכביד עליו חלי' מיד אבל חולה כדרך כל הארץ צריך שיאמר תנו ואם לא אמר רק כתבו ומת לא הוי הגט ושוה לבריא ואמאי כיון שמת ולא הי' מברר כוונתו תהוי ספק מגורשת הגם שהי' אפשר לומר ולישב קו' הלח"מ שם במאי דלא נשנה במתני' רק בריא ולא חולה משום דדיניו חלוקין מ"מ מלשין הפוסקים מבואר דדיניהם שוין, ותו לפי מה שהוכחתי לעיל בכלל ג' פרט ד' בספק שיש לבית דין אין בעל דבר נאמן לברר הספק דאלים הספק כיון שהספק הוא ע"פ דעת תורה:
כב ולכאורה עלה בדעתי לישב קו' הנ"ל דהנה בהא דאי' בש"ע א"העז סימן למ"ד סעיף ה' בקידושין בס' קרוב לו או לה הוי ספק מגורשת כתב הב"ש בס"ק ט' וז"ל היינו שני כיתי עדים המחולקים אי קרוב לו או לה אבל אם הי' לעדים ספק אם הי' קרוב לה אין כאן חשש קידושין דהוי כאילו קידש בלא עדים הגהות אשר"י סוף גיטין עכ"ל:
ונראה מ"ש בשם הג"א היא טעות הדפוס כי מקורו מן המרדכי בסיף פ' המגרש ובתשו' מיימוני דשייכי לה להלכות אישות סימן א' בשם מוהר"ם ב"ב ז"ל:
ועיין פ"ח ביו"ד בכללי ס"ס כלל א' ובספר פ"י בחידושו לקידושין בקונטרס אחרון דף ה' ע"ב סימן ט' ובש"ות נ"ב מ"ק חלק א"העז סימן נ"ח:
(ומ"ש בחלקת מחוקק ס"ק ה' טעם אחר כתבתי בחידושי לא"העז ליישב) וא"כ י"ל ה"ה בגירושין היכי שיש ספק לעדים הוי כמגרש בלא עדים ולא הוי גט כלל וא"כ ממילא מיושב קו' הנ"ל אף שהוא ספק בכוונתו מ"מ כיון דעדים צריכין לידע דבר ברור שצוה ליתן הגט לידה ואותו ספק שיש לנו בכוונתו במה שאמר כתבו היא ג"כ לעדים וא"כ לא ראו דבר ברור וה והיכי שראו ספק ולא ראי דבר ברור הוי כלא ראו כלל ולכן לא הוי אפי' ספק מגורשת וא"ש אמנם לאחר עיון הא ליתא חדא דבדין של מוהר"ם הלז רבו החולקים כי המעיין במס' גיטין דף ע"ח ע"ב בתוס' ד"ה והא אי אפשר ובחידושי רשב"א במס' יבמות דף ל"א בשם ר"ח בתי' רבה ור"י מוכח שחולקים וכן כתב בפני יהושע ובספר פר ה המקנה בחידושו לקדושין בקונטרס אחרון סי' למ"ד ותו דבלא"ה הי' קשה לי מזמן כביר היאך משכחת ספיקא דדינא בקידושין הא אותי ספק הוא גם לעדים הוי כמקדש בלא עדים ומצאתיו אח"כ בספר המקנה שהקשה כן וקצת רמז ג"כ הפ"י וה והעיקר נראה לענ"ד דכוונת מוהר"ם דכיון דילפינן דבר דבר מממון בעינן שיאמרו דבר ברור לפני בית דין מה שראו והרי זה דומה למאי דאי' במס' ב"ק דף ע' דבעינן שיאמרו דבר שלם ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים א' בגבה ושנים א מרים א' בכריסה דלא דמי לאכלה שנה. ראשונה בפני שנים ושני' בפני שנים ושלישית בפני ב' דהוי חזקה דראו כל מה שהיו יכולין לראות באותו שעה יע"ש הרי היכי דלא הי' יכולין לראות היי דבר ברור ויש לומר כלל של מוהר"ם לא נאמר רק היכי שהי' יכולין לדייק היטיב ולראות יותר דלא ראו מה שהי' יכולין לראות והיינו דדייק וכתב שם ז"ל ואפי' היא יודעת דנפלה תוך חיקה בעינן דליהוי סהדי שהגיע הקדושין לידה דילפינן דבר דבר מממון ואין כאן קידושי תורה אלא עד דחזי סהדי דמטי לידי יע"ש כוונתו כמו בממון דבעינן דבר ולא חצי דבר משום דבעינן שידעו דבר ברור ה"ה בקידושין כיון דלא ראו שנפל לתוך חיקה והי' יכולים לראות אם הי' מדייקים לא ראו דבר ברור משא"כ היכי שלא הי' יכולין לראות יותר הוי עדותן עדות על מה שראו שיהי' ספק ולכן בספיקא דדינא הוי ספק קידושין כי לא הי' יכולין לראות יותר ובזה מובן היטב דברי הב"ש בסימן ל"א סעיף ג' סק"ו במ"ש מחבר שם קידש באוכל או בכלי וכיו"ב ששוה פחות משוה פרוטה ה"ז מקודשת מספק שמא דבר זה ש"פ במקום אחר וכתב הב"ש בס"ק הנ"ל וז"ל וא"ל מאי מהני אם שו"פ במקום אחר כיון דלא שו"פ במקומו הוי כאילו קידש אותה בלא עדים דהא במקום שעדים עומדין אינו שו"פ וי"ל כיון דהאי ספק שמא שו"פ במקום אחר ספק גם לעדים לכן חוששין לקידושין יע"ש ולכאורה דבריו תמוהין לפי מאי דסובר בסימן למ"ד כמוהר"ם אמאי הוי ספק קידושין ולפמ"ש א"ש דהספק שמא שו"פ במקום אחר לא הי' יכולין לראות ועיין בב"ש סימן ל"א ס"ק י"א ובס' עצי ארזים ס"ק ח' ודוק ובארתי בכלל זה במקומו כמה סוגי' בש"ס וא"כ הכא הספק בכוונתו במה שאמר כתבו אי אפשר לעדים לידע ראו כל מה שהי' יכולין לראות גם המוהר"ם וסיעתו מודים והדק"ל:
כג והנלענ"ד בזה דהנה בלא"ה קשה אמאי אי' בש"ס ופוסקים הנ"ל בסתם בבריא שאמר כתבו גט לאשתי שכותבין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן ואם נתנו לה אינו גט הוי להו לבאר היכי שהבעל אמר שכוונתו הי' ליתן הגט לידה דהוא נאמן כדין בעל שאמר גרשתי את אשתי דסובר ר' יוסף במס' ב"ב דף קל"ד ע"ב דנאמן ואפי' לדידן דקיי"ל דא"נ והוי רק ספק מגורשת כדאי' בש"ע א"העז סימן קנ"ב סעיף א' משום דאם איתא דגירש קלא אית לי' כמ"ש רשב"ם ור"ן הובא בב"ש ס"ק א' והכא לא שייך האי טעמא דהא באמת יש לו קול שאמר כתבו ועל הכוונה לא שייך ה"ט (ותו הא לא נזכר דתהי' ספק מגורשת ומשמע בכל גווני אינו מגורשת כלל) ועיין במס' גיטין דף י"ט ע"ב תוס' בד"ה טעמא:
ובאמת בלשון המתני' דאי' רצה לשחק בה יש לפרש הכוונה שבאם אמר עכשיו שכוונתו הי' ליתן לשם גירומין נאמן אך הפוסקים הנ"ל ששינו לשון המתניתן בע"כ הבינו כיון שיכול לשחק בה אינו נאמן עכשיו מיהו שם נחלקו בבעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע אי פלגינן דיבורא רב מארי ור"ז חד אמר פלגינן וחד אמר לא פלגינן כיון דהוא בחד גופא והכא היכא שאומר שכוונתו הי' באמירת כתבו שיתנו לידה הוי כאומר להדי' גרשתי את אשתי למפרע דהא עכשיו הוא דן על אמירתו שאמר למפרע וא"כ למ"ד דלא פלגינן דיבורא לק"מ, רק לפמ"ש הב"ש שם דרמב"ם וטור ס"ל כמ"ד פלגינן דיבורא קשה אמאי לא העתיקו לשון המשנה ובפרט הרמב"ם שדרכו למשוך אחר לשון הש"ס וכתבו אינו גט ולא חילקו בין היכי ששותק ובין היכי שאומר שכוונתו הי' לגרשה והוא תמי' לפי שיטתם, ותו קשה לי מהא דאי' במס' גיטין דף י"ח ע"א אמר לי' רבינא לרבא כתבו ואותבא בכיסתא דאי מפייסא תיפייס א"ל לא מקדים אינש פורעניות לנפשי' פירש"י דלא רגילי למיעבד הכי לאנוחי בכיסתי' דכיון דלא ניחא לי' בגירושין פורענית הוא לגבי' ולא מקדים וא"כ קשה אמאי קיי"ל בבריא דאמר כתבו באם נתנו לה אינו גט כלל כנ"ל נימא מן הסתם הי' דעתו ליתן לידה דאם כוונתו הי' שלא לגרשה מיד לא הי' מקדים פורעניות לנפשי' כיון דלא ניחא לי' בגירושין ואין לומר דהטעם הוא כך דהאי דלא מקדים כו' הוא בגדר הוכחה שמן הסתם רצה לגרשה דק יש נגד הוכחה זו הוכחה המתנגד דדרך העולם המגרשים לנשותיהם היכי שאינם בהולים וטרודים מפרשים דבריהם לאמור תנו גט לאשתי והאי גברא כיון שאמר רק כתבו מוכח שכוונתו הי' ליתן בידו והאשה היא בחזקת א"א והוי חדא במקום תרתי דלאו כלום הוא דז"א דאכתי קשה אמאי אינו מגורשת כלל להוי כ"פ ספק מגורשת להחמיר מדרבנן לענין שיתפסו קידושי אחר דנימא סליק הוכחה נגד הוכחה ונשאר ספק השקול וכבר נתבאר בספק השקול החמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה להקל כמ"ש באות כ"א ומלשון רמב"ם וטוש"ע שכתבו אינו גט מוכח דסוברים דאינו מגורשת כלל והיא כוודאי א"א ואין לומר לפמ"ש רש"י שם וז"ל לא מקדים לא רגילי למיעבד הכי כו' יע"ש ויש לומר דעכ"פ הוי ספק השקול דז"א דבע"כ מה דאי' שם לא מקדים כו' ר"ל שמן הסתם לא מקדים דאל"כ אכתי קשה מה הועילו חכמים בתקנתן דבספק השקול חשו חכמים ליתקן אע"כ צ"ל הכוונה דלא שכיחו למיעבד הכי ובכה"ג אי' בש"ס במילתא דל"ש לא חשו חכמים ליתקן וההכרח לפרש לשון רש"י ג"כ על דרך זה הגם שיש לדחוק ולפרש בענין אח"ר להמעיין שם בסוגי' בדף י"ז אבל היא דוחק ובשגם דלשון השס לא מקדים כו' משמע שמן הסתם הוא כן דאל"כ לא הוי למינקט בלשון ברור מיהו לפמ"ש רשב"א שם בחידושיו לגיטין ד"ה אמר בכוונת רש"י דלא אמרינן האי כללא דלא מקדים כו' אלא בכותב על הספק כיון שלא גמר בדעתו לגרשה אבל היכי שגמר בדעתו לגרשה בודאי יש לחוש שרצה שיהי' בידו וליתן לאחר זמן לידה יע"ש לק"מ די"ל הכא שהי' גומר בדעתו לגרשה לאחר זמן ומהאי טעמא ציה לכתוב ולמסור לידו אך רשב"א שם מסופק בכלל זה די"ל בכל גווני שייך האי כללא כמ"ש שם בד"ה ר' יוחנן וא"כ הדק"ל:
לכן נראה לפמ"ש לקמן בפרט יו"ד ובכמה דוכתי דלאו כל אומדנות והוכחות שווין כי מצינו דקיי"ל כרבנן במס' ב"ב דף צ"ב דאין מוציאין ממון ע"י הוכחה ומצינו בכמה דוכתי שמוציאין ממון ע"י הוכחה בע"כ דלאו כל הוכחות שווין והדבר נמסר לחכמי תלמוד הם שקלו בשכלם הקודש אשר רוח ד' נוססה בם לברר איזה אומדנא והוכחה דאלים טובא עד שהוא בגדר אנן סהדי ואומדנא כזו מהני אפי' להוציא ממון יע"ש וה"ה י"ל לענין דבר שבערוה דרבותי' חקרו בשכלם הקדוש שהוכחה זו בבריא כשאומר כתבו ולא אמר תנו שכוונתו הי' ליתן לידו אלים טובא והוא בגדר אנן סהדי שדרך העולם כשרוצים לגרש ואינם טרודים שגומרים דבריהם ואלים טפי מהוכחה דלא מקדים כו' וגם אינו נאמן הבעל אף כשאומר להיפוך דהוי כמגו במקום אנן סהדי דקיי"ל דלא אמרינן וכמו דאינו נאמן לומר גרשתי את אשתי לשווי' ודאי גירושין משום דאם איתא דגירשה קלא אית לי' הכא א"נ לשווי' אפי' ספק דהוכחה זו אלימא טובא דאנן סהדי שאומר שקר ולפ"ז מובן לשון רש"י בחולין הנ"ל במה שדייק בלשונו הקדוש דאמר בריחא כתבו ואיכא קצת הוכחה דלא הוי הוכחה גמורה כמו הוכחה מדלא פירש ואמר תנו דא"כ אמאי איתא במתני' רצה לשחק בה ולא הוי גט כלל תיהוי ספק מגורשת כי חכמים החמירו בדבר שבערוה שלא לסמוך על חזקה אע"כ דהוא רק קצת הוכחה והוכחה מדלא פי' כשוא הי' בהול הוי הוכחה גמורה ואלים מהוכחה דכתבו ועכשיו כשנפל הוי גילוי מילתא בעלמא לברר שאותו הוכחה קצת שהי' לנו היא אמת כי מיישבינן שלא יהי' סתירה ביניהם דלכן לא פי' מחמת שהי' בהול והוא דק גילוי מלתא בעלמא דמאי דאמר בר שא כתבו הי' ע"מ ליתן לידה ומובן ע"פי כלל המיוסד לנו בכמה דוכתי היכי ששני כיתי עדים או שני עדים מכחישים זה את זה אם אפשר ליישב דבריהם אפי' בפי' רחוק מפרשינן ומיישבין דבריהם שלא יהי' סתירה והכחשה ביניהם כדאי' בח"מ סימן כ"ט ה"ה היכי שיש שני חזקות או הוכחות שסותרין ומכחישין זא"ז ואפשר ליישב שלא יהי' סתירה שהוכחה או החזקה יהי' אמת כל אחד ואחד במקומו רק שבענין שאנו דנין עכשיו ביניהם ליכא סתירה מיישבינן וכיון דהוכחה דלא מקדים כו' הוי ג"כ הוכחה בעלמא (ואף דגמר בדעתו לגרשה איכא הוכחה קצת דלא מקדים והיכי דמסופק א איכא הוכחה אלימא ומה שיש לעיין בזה בסוגי' דג דגיטין דף י"ז ישבתי בחידושי ואין כאן מקומו והמעיין היטיב ימצא ישוב) רק הכא הוכחה דלא פירש עדיף והיינו בבריא שלא הי' בהיל וטריד אי אפשר ליישב בע"כ בנידון זה יש סתירה בין ההוכחת הוכחה דלא פי' עדיף אבל היכי דבהיל וטריד מיישבינן ואמרינן שתרווייהו אמת וזה שלא פי' הכא משום שהי' טרוד וכן דרך העולם מי שהוא טרוד אינו גומר את דבריו וא"כ לפי תירץ הש"ס הלז הכוונה הוא אף דלא הוי בגדר הוכחה שנימא הוכיח סופו ע"ת שמתחילה הי' דעתו לעלות וליפול כי אפי' אם הוא ספק השקול אם כוונתו הי' אז כשאמר כתבו לעלות ולהפיל א"ע והי' בהיל או שלא הי' בהיל מ"מ כדי ליישב ה כחה שאמר כתבו מטעם לא מקדים אינש פרעניות לנפשי' אמרינן נן שכן הי' כוונתו כי אפי' פירוש רחוק מפרשינן ומיישבינן מכ"ש בספק השקול אבל בעלמא י"ל דלא אמרינן הוכיח סופו ע"ת היכי שלא בא ליישב ההוכחות והכי מורה לשון רש"י שכתב גילוי מילתא בעלמא הוא וכבר הקדמנו בתחילת דברינו שלשון גילוי מילתא הוא היכי ששני ענינים סותרת זא"ז מגלה האמת כצד אחד והכא הי' לנו ספק בכוונתו ומגלה עכשיו כוונתו וזה פשוט בכוונת רש"י וע"ע מ"ש לקמן בפרט ט' באריכות ועיין בש"ות תרומת הדשן סימן שמ"ט ותשובת ח"צ סימן מ"א ותשו' שערי אפרים סימן קכ"ג ותשו' נ"ב מהדורא קמא חלק א"העז סימן מ"ד: