אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל ד › פרט ז

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ד · פרט ז

פרט ו

יבואר פסק הלכה בשחט ואח"כ חישב:

טז הרי"ף השמיט ולא הביא כלל ברייתא דקסרי והר"אש הביא בסתם וז"ל שחטה ואח"כ חישב על' זה הי' מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר יע"ש וברמזים בס"ק י"ב כתב הרי זה ספק ובטור סימן ד' כתב להדיא ה"ז ספק זבחי מתים וברמב"ם פרק ב' מהלכות שחיטה ה' י"ו כתב וז"ל שחטה ואח"כ חישב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז ה"ז אסורה מספק שמא הוכיח סופו ע"ת ובמחשבה כזו שחט וע"ש סתם דבריו ולא כתב כלל אי אסירה בהנאה מספק ואולם נלמד ממ"ש בהלכה ט"ו בהשוחט לזרוק דמה כתב ג"כ ה"ז אסורה והתם בע"כ הפירוש דאסור גם בהנאה דסובר כר' יוחנן וא"כ כתב לשון אסורה אפילו על הנאה ה"ה הפירוש ג"כ שאסורה בהנאה מספק ורבינו ירוחם סובר שמותר בהנאה שכתב וז"ל אם שחטה ואח"כ חישב כלומר שזרק דמה לע"ז אסור' והבהמה מותרת בהנאה דלא אמרינן הוכיח סופו ע"ת כך פשוט ומוכרח בפרק ב' דחולין וכן בתוספתא בפירוש אם שחטה ואח"כ זרק דמה יע"ש הוסיף אפי' שזרק ממש מ"מ מותרת בהנאה וראיתי בפליתי ובתב"ש שכיוונו לדבר אחד די"ל הטעם דכיון דאיכא ספק ולענין איסור אכילה איכא ספק בשחיטה דבהמה בחזקת איסור עומדת ודלמא הי' מחשבתו לע"ז בשעה ששחט אבל לענין הנאה הבהמה בחזקת היתר עומדת וכיון שיש ספק אמרינן אוקי אחזקה ובחזקת היתר עומדת וע"ש וכן עלה במחשבה לפני ואולם לפ"ז יש להבין מ"ט דפוסקים הסוברים דאסורה בהנאה ולכאורה אפ"ל דס"ל כרש"י דפירש בחולין דף ט' בהמה בחיי' בחזקת איסור אמ"ה והקשו התוס' במס' ביצה דף כ"ה ע"א ד"ה בחזקת דא"כ למה לי עד שיודע במה נשחטה דכיון דחזינן שמתה א"כ לא שייך בה איסור אמ"ה דאיסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים ולכן פירשו דהיא בחזקת שאינו זבוחה ואולם הרשב"א במס' חולין שם מיישב שיטת רש"י כיון דמעיקרא בחזקת איסור אמ"ה עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור וכיו"ב כתבו תוס' במס' כתובת דף ע"ה ד"ה ספק ועיין ש"ות מוהרי"מט חלק א' סימן פ"ב וא"כ ה"ה י"ל כיון שהי' בחזקת איסור לענין איסור אכילה מחזקינן מאיסור אכילה לאיסור אחר אבל באמת לא דמי זה לזה כלל דהתם הבהמה לא הי' מעולם בחזקת היתר לענין איסור אכילה לכן מחזיקין מאיסור זה לאיסור אחר משא"כ הכא הבהמה בחיי' הי' בחזקת היתר הנאה שהיינו נהנין מחלבה וגבינות ועכשיו שנולד הספק אם נאסרה שפי' י"ל לענין היתר הנאה היא בחזקתה בודאי לא אלים בכה"ג לומר שמחזיקין מאיסור לאיסור אחר להוציא מחזקת היתר וכ"כ לא דמי למ"ש רשב"א ביבמות דף ל' ע"ב שמעולם לא הי' שם החזקת היתר לחול דבשעה שהי' בחזקת היתר לשוק הי' עלה איסור א"א ועיין תוס' ד"ה אשה ובחי' רמב"ן שם וכן ל"ד למ"ש תוס' בכתובת דף ע"ה הנ"ל להמעיין שם וזהו ברור לכן נראה כשיטת הטור וסיעתו דס"ל כמ"ש בכללי חזקות בשם אחרונים ומכללם הכנ"הג ותב"ש שכתבו בספיקא דדינא לא מוקמינן על חזקה וכן מצאתי סברא זו בפרי מגדים או דסבר כמ"ש רש"ל בפ' השוחט סימן כ' שלא הי' ספק אצל חכמי דקסרי:

יז ולכאורה עלה בדעתי להוכיח כשיטת רבינו ירוחם דהנה בב"ק דף ע"ב ע"א פליגי אמוראים רשב"ל משום לוי סבא אמר אינה לשחיטה אלא לבסוף פירש"י אין שחיטה נקראת אלא לבסוף ונ"מ לענין המחשב בקדשים חוץ למקומם או חוץ לזמנם או מחשב שלא לשמן אינה מחשבה אלא א"כ חישב בשעת סוף שחיטה ור"י אמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף פירש"י וכל כמה דחשיב הוי מחשבה וכן אי' במס' חולין דף כ"ט ע"ב וא"כ פשוט לרשב"ל וללוי סבא לדידן דקיי"ל כר"י דילפינן חוץ מפנים אזי לא נפסול כשמחשב לע"ז כ"א כשמחשב לבסוף ואפי' לר"ל גופא שלא יליף חוץ מפנים מ"מ לענין זה איתא להדי' במס' ע"ז דף ל"ד ע"ב לשיטתו לא נפסל כי אם כשמחשב לבסוף שמוקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ופי' רש"י בד"ה תרמינך דלהכי נקיט גמר זביחה דסובר ר"ל דאין לשחיטה אלא לבסוף ף והמעיין במס' זבחים דף ל' ע"א ופסחים דף ס"ג ע"א משמע דרבא סובר אין לשחיטה אלא לבסוף וחולק בזה על אביי וכ' בתוס' ד"ה סימן אף דרבא סובר ביבמות דף ל"ו דבכל הש"ס הלכה כר"י שאני הכא מדקאמר לה ר"ל משום לוי סבא ועיין בר"ן במס' חולין בחי' בדף כ"ט שכתב שבעל הלכות פסק כר"ל וכ"כ היש"ש בפרק ב' דחולין סימן ו' כיון דהלכה כרבא ואולם רמב"ם בפ"ד משחיטה הי"ב ובפ"ח מפסולי מוקדשין הלכה י"ח פוסק כר"י (ועיין בכ"מ ודבריו צ"ע קצת) וצ"ל בכוונתו כמ"ש בש"ות מוהרי"ק שורש קל"ז ס"ק ב' ומוהרש"א במס' קידושין דף נ"ב ע"א תוס' ד"ה ביע"ל וא"כ קשה לרבא אמאי איתא בברייתא שחט ואח"כ חישב ה"ז ספק זבחי מתים והיינו שאסור בהנאה מספק דלמא הלכה כרשב"ג הא אפי' לרשב"ג דסובר הוכיח בע"כ מותרת בהנאה דניהו שמוכח שהי' מחשב בשעת שחיטה אבל אינו מוכח אימת הי' המחשבה אי בתחילת השחיטה אי בסופו דאטו מוכח מסופו שהי' מחשב כל משך השחיטה ודלמא הי' מחשב בתחילת השחיטה או באמצע ולא בסופו ובע"כ צ"ל לרשב"ג כיון שמוכח שבע"כ הי' מחשב בשעת שחיטה ואף דיש ספק אימת מ"מ אסורה באכילה דהוי ספק בשחיטה וקמה בחזקת איסור אבל לענין הנאה כיון שהי' בחזקת היתר הנאה בע"כ גם לרשב"ג מותרת וממילא הפירוש שלא אמרי איסור והיתר רק לענין אכילה וא"כ אף דקיי"ל כר"י כמ"ש הרמב"ם מ"מ מדרבא נשמע לר"י דניהו דר"ל לא הוי שמיע לי' הברייתא מ"מ רבא שהי' בסוף אמוראים כבר ידע דברי ר"ל ור"י וידע מברייתא דתני' כוותי' דר"י וכיון דלרבא הפירש כן בברייתא מנלן לומר לר"י הפי' בברייתא דהוי ספק גם לענין הנאה יותר מסתבר כרי"ו וכפי' רש"ל שהי' רק לענין איסור אכילה משום כבודו דאל"כ הו"ל לש"ס לבאר כן ולהקשות על רבא מברייתא הלז דאיך אפשר לומר דאין לשחיטה אלא לבסוף אמאי הוי ספק זבחי מתים הא לענין הנאה לא הוי ספק כלל דמותרת אפי' לרשב"ג וא"כ יש ראי' לרבינו ירוחם ובזה נסתר דברי הכ"ופ בסימן א' ס"ק ב' שרצה לומר לרשב"ג הוי רק ספק אי הוכיח סופו ע"ת וכמש"ל בשמו דא"כ קשה לשיטת התורת חטאת כלל מ"ג וכמ"ש הפ"ח בסימן ק"י בכללי ס"ס ס"ק ט"ו להלכה דאף בס"ס שסותר החזקה מהני להתיר כגון בספק בשחיטה והעלה כן בדעת רשב"א יע"ש א"כ קשה לרבא דאין לשחיטה אלא לבסוף אפי' לרשב"ג תהי' מותרת באכילה דהא לרשב"ג הוי ספק אי הוכיח סופו ע"ת ואיכא ס"ס ספק דלמא לא חישב כלל בשעת שחיטה והשתא הוא דאיתרע ואת"ל דחשיב דלמא לא חשיב כלל לבסוף השחיטה רק בתחילת השחיטה או באמצע ואף דהוא נגד חזקת איסור מהני ס"ס אע"כ לרשב"ג הוי ודאי הוכחה וס"ס נגד הוכחה ומכ"ש בצירוף חזקה ל"מ והעיקר כפי הבנה הפשוטי' לרשב"ג הוי ודאי וא"ש ובע"כ להסוברים דאסור בהנאה מספק ההכרח לדחוק שסוברים כיון דקיי"ל כר"י דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף שפי' י"ל גם לענין איסור הנאה לרשב"ג אסורה:

וראיתי בפ"מ ביו"ד סימן ד' ס"ק ו' שמסופק אם שחט רוב שנים או רוב אחד בעוף ואח"כ חישב לע"ז מהו מי אמרינן כיון דשחט בהכשר תו אין סברא לאסור וכמ"ש רשב"א ור"ן בזרק לע"ז מהאי טעמא ה"נ כאן או דילמא כיון דלכתחילה בעינן כל השני סימנים מן התורה כנראה לכאורה מרמב"ם הלכות שחיטה וכמו דמשמע מכסף משנה ריש הלכות שחיטה הלכה א' דלהר"ם בעינן לכתחילה מן התורה כל השנים שכתב דהוי ספיקא דאורייתא וכן בחולין דף כ' גבי הבדלה נראה לכאורה כן לכן מיתסרא אף במיעוט בתרא וכתב שלא מצא גילוי לדין זה ורמז לעיין במס' ע"ז דף ל"ד ע"ב ברש"י ד"ה תרמינך שעתך יע"ש ולענ"ד יש לפשוט הספק ואומר לרמב"ם וסיעתו הסוברים כפי הכוונה פשוטית דחכמים דקסרי אסרו בהנאה מספק משים דלרשב"ג ודאי אסור בהנאה והם נסתפקו בהלכה קשה הא בע"כ גם לרשב"ג מותר בהנאה אף לר"י דקיי"ל כותי' ישנו לשחיטה כו' ניהו דמוכח מסופו שהי' מחשב בעת השחיטה הא לא מוכח אימת הי' מחשב ודלמא הי' מחשב במיעוט בתרא ובע"כ גם לרשב"ג הוא ספק ומשום ספק אסור באכילה ומותר בהנאה דמוקמינן על חזקתו ולענין אכילה הי' בחזקת איסור ולענין הנאה הי' בחזקת היתר ואמאי אסרו בהנאה מספק כיון דלרשב"ג גופא מותר בהנאה אע"כ לשיטתם אפי' חשב במיעוט בתרא הוי מחשבה הפוסלת ולפ"ז י"ל לרבינו ירוחם שסובר שמותר בהנאה י"ל דהוכחתו הי' אפי' לר"י בע"כ הפי' בברייתא כן דס"ל דבמיעוט בתרא ליכא פסול במחשבה והי' קשה לי' קו' הנ"ל לכן הוכיח שבאמת לא אסרו רק באכילה דלרשב"ג גופא הוא רק ספק ולענין אכילה אסור ולענין הנאה מותר:

יח שוב ראיתי מ"ש לעיל להביא ראי' לרבינו ירוחם מדברי ר"ל ורבא יש לדחות לפמ"ש תוס' במס' ע"ז דף ל"ד ע"ב ד"ה וכי כיון דעיקר שחיטתן אינו אלא לצורך דם וחלב ומש"ה מסיק ואמר בגמר זביחה ולא קאמר בזביחה עצמה יע"ש ומשמע דלא כרש"י ד"ה תרמינך וא"כ י"ל שמן הסתם כוונתו רק לצורך דם וחלב והא ראי' שעכשיו חשב לזרוק דם מסתמא מוכח שבשעת שחיטה חושב מחשבה זו ג"כ בסוף השחיטה לצורך דם ואין אנו צריכין לדוחק הנ"ל דנחלקו ר"ל ור"י בפי' הברייתא מיהו מה שכתבתי לפשוט ספק של פ"מ הוא בתקפו כמובן ולפ"ז יש לדחות מ"ש הפליתי בסימן ד' ס"ק א' ותב"ש שם ס"ק ג' דאמרינן הוכיח מעבודה לעבודה כמו שעכשיו חשב ע"מ לזרוק כ"כ אמרינן הוכיח סע"ת שחישב שהשחיטה גופא תהי' לע"ז יע"ש דאם כדבריהם בשחיטה גופא לא מוכח אם הי' כוונתו בתחילת השחיטה או באמצע או בסופו והדק"ל על רבא לש לשיטת הסוברים דהוי ספק זבחי מתים הא בע"כ גם לרשב"ג מותרת בהנאה שאולי לא חשב בסוף השחיטה כיון שבשעת השחיטה לא הי' כוונתו לדם רק שהשחיטה גופא הי' עבודה אצלו הספיקות שקולים וכמובן (ויש לפקפק בענין להקטיר חלב ואולם בגמ' איתא ולהקטיר ובטוש"ע ס"ה איתא או והבן מה שיש לפלפל בזה):

ועוד ראיתי מ"ש לעיל להנחה פשוטה לר"ל דסובר דאין לשחיטה אלא לבסוף לא נפסל במחשבת ע"ז רק בגמר שחיטה הוא מחלוקת בין הראשונים זלה"ה האמת שדעת רש"י במס' ב"ק דף ע"ב ע"ב ובע"ז דף ל"ד ע"ב ד"ה תרמינך נראה כן להדי' ואולם בס' שיטה מקובצת במס' ב"ק שם הביא דעת הראב"ד והמאירי זלה"ה שפי' בדברי ר"ל וז"ל אין שחיטה אלא בסיף פירש דבר שאינו נאסר כי אם בשביל שחיטה כגון חולין שנשחטה בעזרה שאינן נאסרין אלא מפני שם שחיטה כדאמרינן כי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך בריחוק מקום אתה זובח וא"א זובח בקרוב מקום אינו נאסר עד גמר שחיטה אבל שאינו נאסר בשביל שם שחיטה אלא מפני איסור אחר אפילו בכל דהו כמי כגון שוחט לע"ז דאמרינן לעיל כיון ששחט בה פורתא אוסרה כו' וכן הדין לשוחט בחוץ שאינו נאסר אלא בשביל שם שחיטה יע"ש שכ"כ בשם הראב"ד ואח"כ כ"כ בשם הרב המאירי שכתב כן להדי' בשוחט לע"ז כיון שאסורו משום דבר אחר מודה ר"ל כיון שהתחיל לשוחטה נאסרה בהנאה וכן לענין פיסול מחשבה בקדשים גם ר"ל מודה דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ואף מחשבה שבתחילת השחיטה פוסלת וזהו להדי' דלא כרש"י הנ"ל וכן נראה דעת התוס' בב"ק דף ע"א ע"ב דמקשה הש"ס לר"מ דמחייב ד' וה' בגנב וטבח לע"ז אמאי מחייב כיון דשחט בה פורתא אוסרה ואידך איסורי הנאה ולאו דמרי' קטבח ופירש"י דקס"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילה נאסרה משום זבחי מתים ולענין תשלומין ד' וה' וטבחו כולו בעינן ותוס' בר"ה כיון כתבו אפי' למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף נאסרה בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה וכפי הנראה לכן תוס' במס' ע"ז דף ל"ד ע"ב ד"ה וכי ניידו מטעמא דרש"י דרש"י כתב לכן אמר ר"ל בגמר זביחה הוא עובדה דסובר אין לשחיטה אלא לבסוף ותוס' כתבו טעם אחר והרגיש בזה בס' לחם סתרים יע"ש מ"ש לתרץ ולפמ"ש מובן בפשיטות דלשיטתם אפי' לר"ל נאסר בפורתא קמא:

ודע דקשה למה הוצרך רבא במס' ב"ק לתרץ באומר בגמר זביחה הוא עובדה הא ר"מ אליבא דרבא סובר להדי' בזבחים דף ל' ע"א ובפסחים דף ס"ג אין שחיטה אלא לבסוף ולמה הוצרך לפרש ולומר בגמר זביחה הוא עובדה הא אפי' שחט לע"ז מתחילתו לא הוי מחשבה לאסור כי אם בסוף דילפינן חוץ מפנים וצ"ע לכאורה וא"כ נסתר הוכחה הנ"ל לרבינו ירוחם די"ל החולקים על רבינו ירוחם סוברים הפי' לר"ל כשיטות תוס' וראב"ד והמאיר זלה"ה:

יט אמנם נלענ"ד לומר טעם מספיק לשיטת רבינו ירוחם דלכאורה קשה לטעם שכתבו הפליתי ותב"ש משום דלעניין הנאה איכא חזקת היתר לפי שיטת אחרונים שכתבו שהחמירו חכמים שלא לסמוך על החזקה כמ"ש בכללי חזקות אבל לענ"ד י"ל הטעם בפשיטות לפמ"ש תוס' במס' ב"ק דף ע"ב ע"ב בד"ה דאי דנסתפקו אי תקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התירה אף דבאכילה ודאי אסירה מן התורה ובס' שערי המלך בפ' חמישי מהלכות אשות ה"א כתב שנחלקו בזה לרמב"ם בפרק ז' מהל' ע"ז ה"ב נראה דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה ורשב"א בע"ז סובר דאסור בהנאה מדרבנן וכ"כ הגאון בעל מגיה למשנה למלך בפרק השמישי מהלכות יסודי התורה הלכה ח' בשם רשב"א בקידושין דף נ"ז וא"כ הטעם פשוט די"ל רי"ו סובר דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדרבנן וחכמים היו מסופקים כמאן הלכה לכן לענין אכילה דהוי ס"דא אזלינן לחומרא ולענין הנאה דהוי ספיקא דרבנן הקילו דאפי' ספיקא דפלוגתא כמאן קיי"ל לא הוי ספק חסרון חכמה והוי ספק מעלי' ובדאוריי' לחומר' ובדרבנן לקולא וא"ש בפשיטות שוב נדפס ספר קטן מכבוד הרב הגאון המובהק מוהר"ר דוד דייטש נ"י וראיתי שכתב כן והנאני:

כ וראיתי ברש"ל בפרק השוחט סימן כ' שהביא דברי רי"ו והסכים עמי ועיין בס' בכור שור מה שפי' בכוונתו ומה שנראה מדבריו שם דחכמים דקסרי לא קאמרו כלל לא נלענ"ד דהיאך אפשר לומר כשיבוא השואל למורה הוראה שלא יאמר כלל הוראה רק כפשוטו שלא אמרו איסור ברור והיתר ברור ואמרו לשואל שאסור מספק לשיטת רמב"ם וסיעתו שנסתפקו וכן מורה לשון ה"המ בפ"ד מזכי ולשיטת רי"ו ויש"ש אמרו שאסור באכילה משום כבודו דרשב"ג וכן מוכח להמעיין בשיטת רמב"ם וסיעתו דלכן הוי ספק כמו שהי' ספק לחכמי קסרי שפסקו שאסור מספק קיי"ל דחכמים דקסרי ומה שהקשה רש"ל שם על הטור לא הבנתי דלדבריו יותר הו"ל להקשות על ר"אש שהביא סתם מעשה דקסרי ולא ביאר שהוא מותר בהנאה ומשמע בסתם שהיא ספק אף שפוסק כרבנן ואולם לענ"ד נראה בפשיטות דר"אש וטור הבינו דרבנן דקסרי אף שס"ל כרבנן מ"מ משום כבודו דרשב"ג הניחו בספק ופסקו הלכה שיהי' דין ספק זבחי מתים ודוקא לענין נידון דידן החמירו משום חומר ע"ז:

ודע דנראה לשיטת רי"ו שבהמה אסורה באכילה ומותרת בהנאה צריך המורה לומר הטעם כדי שלא יהי' מלתא דתמי' וכתרתי דסתרי כיון דחשש הוא שמא שחט לע"ז מוכרח לומר הטעם שלענין אכילה איכא חזקת איסור ולענין הנאה איכא חזקת היתר כמ"ש כ"ופ ותב"ש ולרש"ל יאמר הטעם משים כבודו דרשב"ג וראי' לזה מ"ש הגהות מיימוני בפ"ה מהל' ת"ת הלכה ו' הובא ביו"ד סימן רמ"ב סעיף י' ועיין במס' עירובין דף ע"ו ע"א בתו' ד"ה התם ורש"י ד"ה לא מנכרא ופסחים דף י' ע"א וכתיבת דף כ"ז ומשנה למלך בפ"ב מהלכות חמץ ומנה הלכה א' ד"ה והנה והגהות מרדכי בפ' אוחזין בהגהות השניות סימן תמ"ב אבל כשאומר לשואל טעם המתקבל מבואר ביו"ד סימן רמ"ב ש"ך ס"ק י"ז שמותר:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה