אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל ד › פרט ד

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ד · פרט ד

פרט ג

יבואר אי אמרי' מגו נגד הוכחה דהוכיח סופו על תחילתו:

יא בספר כ"ופ סימן ד' ס"ק ב' כתב שיש להסתפק אם אין עדים שחשיב לזריקה רק הוא אומר שחשב כן והוא אומר שלא חשב כן בשעת שחיטה אם נאמן במגו דלא חשבתי כללו או נימא כיון דהוכיח סופו על תחילתו הוי כמגו במקום חזקה והניח בצ"ע:

ולכאורה יש להוכיח דלא מהני מגו דהנה ר' שיזבי אמר דלא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג בגיטין דאמר הוכיח כו' שאם מעצמו נפל ה"ז גט והקשה הרשב"א ור"ן בחידושם א"כ אמאי לא אמרו איסור דהא ליכא מאן דפליג על רשב"ג ותי' משום כבוד עצמן דלא נ"ל לדמות להתם דשאני הכא דישראל בדיל מע"ז ואע"ג דשמענא דחשיב השתא הוכיח כו' לא אמרינן דלמא יצר אלבישה השתא א"נ איכא למימר ה"ה דהוי מצי לאקשויי אי הכי אמאי לא אמרו איסורא אלא דלא חש לאקשוי יע"ש והרואה יראה כמה טרחו רבותינו הקדושים ליישב הסוגי' שלא יהיה מוקשה ולכאורה יש ליישב הסוגי' על נכון די"ל ר' שיזבי הי' מדייק לשון הברייתא דאיתא שחט ואח"כ חישב וסתם חישב היינו בלב ואף שמצינו פירושו בפה מ"מ מן הסתם מורה שהי' בלב וא"כ אי אפשר לידע כוונתו רק שהוא בעצמו אמר כן שחשב לזרוק דלפמ"ש ב"י דעת רוב פוסקי' שחשב לזרוק ולא זרק וא"כ יש להבין כיון דבע"כ מיירי בבהמתו דאין יכול לאסור בבהמות חבירו כדאי' בדף מ"ח ובסימן ד' ואם אמר שחשב מעיקרא פשיטא שבעלים נאמנים על שלהם לאסור אכ"ע אפי' לדבריו שהוא נכרי כי עע"ז דינם כעכ"ום כמ"ם בפרט ב' (ודוחק לומר ששכח מה הי' כוונתו כיון דהוא בזמן מועט), ובע"כ צ"ל דמיירי שבאמת אמר שלא חישב בשעת שחיטה רק בשעת זריקה ומ"מ אינו נאמן כיון דכ"ע סוברים דאמרינן הוכיח סופו ע"ת וכמו דלא אמרינן מגו במקום חזקה ה"ה מגו במקום הוכחה וכבר בארנו בפרט א' אף דאמרינן הוכיח סופו ע"ת מ"מ לא אמרינן שמחשבה שהי' בשעת שחיטה הוי כדיבור ומכ"ש דלא שייך לומר הוכיח ממחשבה דסופו ע"ת בשעת שחיטה שהי' דיבור כי ע"ז לא מוכח וכמ"ש בס' פליתי ס"ק א' רק שמחשבה שבסופו מוכח שבתחילתו הי' ג"כ מחשבה כמו עכשיו וא"כ הכא כיון שבאמת שחט בפנינו ולא אמר כלל ואח"כ אמר שהי' לו מחשבה בפנינו לאחר שחיטה לזרוק ולא חישב בשעת שחיטה ושואל הדין אם הבהמה מותרת אף שמוכח ממחשבה שבסוף לפי דבריו שבתחילה הי' ג"כ מחשבה מ"מ אי בעינן שיוציא בשפתיו כמו בפיגול לא מהני ומעתה י"ל דר' שיזבי פי' שהי' מסופקים אי בקרבן הוי פיגול בלב וכיון דילפינן חוץ מבפנים ואמרינן הוכיח סופו ע"ת כמו שחשב עכשיו כן חישב בשעת השחיטה ופסולה השחיטה או דפיגול בעינן בפה וילפינן חוץ מבפנים וכשירה השחיטה ולכן לא אמרו איסור אף דכ"ע סוברים כרשב"ג ואין לומר לדברינו למה נסתפקו בשחט ואח"כ חישב הו"ל להסתפק בשחט גופא היכי ששחט במחשבה לע"ז אי הוי מחשבה ונאסרה מלבד די"ל דמעשה שהי' כך הי' אף גם י"ל בודאי אם בא לפנינו ואמר ששחט במחשבה זו הוי ג"כ ספק רק קמ"ל רבותא אף בשחט סתם ואח"כ חשב דבע"כ אי אפשר לצייר כי אם כשהי' אומר שלא חשב מעיקרא וסד"א שיהי' נאמן במגו קמ"ל דלא אמרינן מגו נגד הוכחה והוי ספק זבחי מתים מכח ספק הנ"ל כיון שמוכח מסופו שבתחילתו היה כן בלבו והוי ספק אי נפסל בלב וא"ש ולק"מ קו' הרשב"א ור"ן:

יב אמנם נראה להוכיח דנאמן במגו דהא הוכחה לא עדיף מעדים או אנן סהדי ואנן קיי"ל אף דלא אמרינן מגו במקום עדים או במקום אנן סהדי מ"מ אמרינן מגו בעיקר עדים ואנן סהדי היכי שאנן סהדי בא מפיו ושייך לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר וה"ה כיון דהוכחה בא מפיו והוי מגו בעיקר הוכחה כי אילו רצה לא הי' שום הוכחה לפנינו ובכה"ג אף דהוי כחזקה וכעדים מ"מ מגו בעיקר חזקה ובעיקר עדים אמרינן וראי' לזה מהא דאיתא בש"ע ח"מ סימן ע"א סעיף א' שכתב הרמ"א היכי שנתן לוה למלוה נאמנות (שאז נוטל המלוה בלא שבועה אפי' מלוה בע"פ) דווקא שיש עדים שהאמינו עליו אבל ליכא עדים והלוה אמר שהאמינו ופרעו נאמן במגו דלא נתן לו נאמנות והקשו הסמ"ע ס"ק ה' וש"ך בס"ק ד' ממ"ש אח"כ רמ"א שאם נתן לו נאמנות ויש ללוה מגו שהיה יכול לפטור א"ע בטענות אחרו' אינו נאמן במגו נגד נאמנות ותי' דברישא הוי מגו בעיקר נאמנות דאי בעי הוי אמר לא האמנתי אבל הכא מיירי דיש עדים שהאמינהו ולא יכול לכפור הנאמנות אלא דאי בעי יכול לפטור עצמו בטענה אחרת וכן הסכים מוהרי"ט סי' ע' ודלא כתי' ב' יע"ש ומבואר בש"ך ס"ק א' היכי שהאמינו הוי כאנן סהדי דלא פרע והוי מגו במקום עדים ואפ"ה היכא שנאמנות בא מפיו ויש לו מגו בעיקר עדים דאנן סהדי בא רק מפיו ולא דמי לעובדא דנהר פקוד במס' ב"מ דף פ"א ע"ב בהאי גברא דאוגיר חמרא לחברי' וא"ל לא תלך באורחי דנהר פקוד דאיכא מיא רק באורחא דנרש אזיל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא אמר אין באורחא דנהר פקוד אזיל וליכא מיא דקיי"ל דא"נ במגו דהוי אמר באורחא דנרש הלך דהוי במקום עדים משום דאף אם הי' טוען שהלך באורחא דנרש לא הי' יכול להכחיש העדים או האנן סהדי שיש מיא בנהר פקוד דק שהי' יכול לפטור עצמו בטענה אחרת דהא יש עדים לפנינו דאיכא מיא וכיון דבין לטענת שטוען עכשיו ובין לטענת המגו איכא עדים לפנינו הוי מגו במקום עדים, משא"כ בנאמנות אם הי' טוען המגו לא הי' בנידון זה שאנו דנין עכשיו אנן סהדי ואף שאיכא אנן סהדי מי שנותן נאמנות אינו פורע בינו לבין עצמו מ"מ בנידון שלפנינו לא הי' אנן סהדי כי היה טוען שלא האמינו וה"ה אף דבעלמא היכי שחשב ואמר בפני עדים בשעת זריקה אמרינן הוכיח כו' מ"מ היכי דליכא עדים והוכחה בא מפיו נאמן במגו בעיקר הוכחה כמו דאמרינן מגו בעיקר אנן סהדי וכל כה"ג לא שייך לומר אסורא מממונא לא ילפינן דדיני מגו וענינים אלו שייך באיסורא כמו בממונא:

ודע דלכאורה נראה לרש"י פליגי תנאים בזה אי אמרינן מגו בעיקר עדים דבמס' כתובו' דף י"ט ע"ב פליגי ר"מ וחכמים ר"מ סובר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וחכמים סוברים צריך לקיימו ופירש"י הטעם לר"מ דלא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא הפה שהתיר דמכיון שאומר כשר הי' הרי הוחזק בשטר וכי אמר פרעתי לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא ע"ש ומשמע מטעם דאי פרעי' שטרא בידי מה בעי (ועיין תוס' ד"ה מודה שכתבו טעמים אחרים ועיין בש"מ שם) וא"כ לרש"י נראה כיון שכתב הרשב"ם במס' ב"ב דף ע' דהך חזקה דשטרך בידי מה בעי הוי כעדים והכא הוי מגו בעיקר עדים דאי היה טוען מזויף לא הי' לפנינו עדים ובע"כ ר"מ סובר דלא אמרינן מגו בעיקר עדים וחכמים סוברים דאמרינן מגו בעיקר עדים ומיהו אנן קיי"ל בח"מ סימן מ"ו סעיף א' וב' כחכמים וא"כ דין הנ"ל נפשוט אפי' לרש"י לדידן אמרינן מגו בעיקר הוכחה, ואין להקשות לפי דברינו הנ"ל הו"ל לש"ס לומר הטעם דלא אמרו איסור והיתר דמיירי שחשב בלב ולפוסקים דפיגול בפנים הוי מחשבה וה"ה בחוץ ץ ובע"כ מיירי שהוא בעצמו אומר שחשב שלאחר זמן בא לפנינו ואמר כן כי מי יוכל לידע מחשבתו ואמר שכן היה שמחשב בסוף אבל לא חישב בתחילה, וכ"ע כרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו רק דנחלקו במחלוקת אי אמרינן מגו בעיקר הוכח' כעין שנחלקו ר"מ וחכמים אי אמרינן מגו בעיקר עדים ולא אמרו משום כבודם, איסור והיתר ז"א כיון דלפי זה בע"כ צריך לומר לכ"ע אמרינן הוכיח סופו ע"ת והי' מוכרח להביא דברי רשב"ג ורבנן מוטב לפרש כפשוטו דנחלקו במחלוקת רשב"ג ורבנן ולא אמרו משום כבודם ועוד יש לדחות בכמה אנפין, ואם כן נפשוט הספק שנסתפק הפליתי:

יג אמנם לכאורה בהאי כללא שכייל לן הש"ך דלא אמרינן מגו בעיקר אנן סהדי סותר א"ע מכמה דוכתי א) בסי' פ"א בש"ך ס"ק ח' במעשה שהובא במרדכי באשה שצותה לבנה קודם מותה שיתן מנכסיה שבעה זקוקים לקרובים והבן שתק ואחר מותה טען שלא נשבעת על כתובתה ומה ששתק הי' שלא להכעיסה והשיב דשתיקה בשעת מיתה הוי הודא' אף דליכא עדים בצוואה רק שהבן בעצמו מודה שכן היה וא"נ במגו דהוי מגו במקום אנן סהדי דשתיקתו הוי ודאי הודאה וכיון דודאי הודה לית ליה מגו ואף דיש לו מגו בעיקר אנן סהדי דהא האנן סהדי בא מפיו:

ב) שם בסימן פ"א בסעי' ו' כתב מחבר בשם בעל העיטור במתעסק בשל חבירו ונתן לו ריוח כל שנה ובסוף טען שלא הי' ריוח ורוצה לחשוב מה שנתן בשביל קרן דאי נתן רווחא באפי' סהדא או שמודה לו שנתן לי' בשם רווחא אין יכול לחשוב על הקרן והקשה הסמ"ע בס"ק ס"ב שיהיה נאמן במגו דאי בעי אמר לא אמרת לך אלא לשם קרן ותי' דהוי מגו דהעזה וש"ך בס"ק ע"ו השיג ע"ז דאמרינן מגו דהעזה לאפטורי מממון ותי' דהוי מגו במקום עדי' דאנן סהדי דודאי הי' ריוח כיון דעשה מעשה נתינה לשם ריוח אין לאחר מעשה כלום יע"ש אף דהוי מגו בעיקר אנן סהדי דאם היה אומר שלא היה נותן לשם ריוח לא היה עדי' ואנן סהדי בנידון הלז:

ג) בסי' פ"א הנ"ל ש"ך ס"ק ס"ח חולק על רשב"ם שפסק באחד שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר עיינתי בחשבוני וטעיתי שנאמן אם לא הי' השבועה בעדים והש"ך השיג ופוסק דאינו נאמן במגו דודאי אין אדם נשבע אלא א"כ יודע בירור הדבר ובע"כ כוונתו דהוי כמגו במקום אנן סהדי אף דהוי מגו בעיקר אנן סהדי דאם הי' אומר שלא הי' נשבע לא הי' עדים בנידון זה שאנו דנין עכשיו וגם בסמ"ע סי' ע"א משמע דלית לי' כלל זה וגם מצד הסברא יש לעיין דמה בכך דיש לו מגו בעיקר עדים סוף סוף עכשיו שיש עדים לפי דבריו איכא הוכחה שמשקר אף דאם היה טוען בטענת המגו לא הי' עדים בדבר והי' נאמן הא גם במגו במקום עדים אם היה טוען בטענת המגו אף שהעדים הם לפנינו לא היה מועילים כלל וכאילו לא הי' לפנינו וא"כ מה לי אם העדים הי' לפנינו אם הי' טוען במגו ולא הועילו בעדותן או אם לא הי' עדים בדבר כשהי' טוען כמגו סוף סוף לא היה נאמנים וכיון דלא אמרינן מגו במ"ע כיון דטענה שטוען עכשיו מוכחש מעדים ה"ה מגו בעיקר עדיה והאמת שיש לישב קו' הנ"ל על הש"ך ואולם דבר זה צריך ביאור רחב ואין כאן מקומו וקנה מקומו בכללי מגו לכן קצרתי, ועכ"פ נראה הספק של הפליתי תלי' בזה אי אמרינן מגו בעיקר עדים וכ"ז פשוט:

**(הג"ה ומדי עיוני בח"מ סימן ע"א קשה לי על מ"ש הש"ך בס"ק ד' היכי שיש עדים על נאמנות אף שיש לו מגו אינו נאמן כגון שהאמינו נאמנות סתם כשילוונו יהי' נאמן עליו אע"פ שיש לו מגו דלהד"ם ויוכל לומר האמנתיך כשתלווני אבל לא הלותני מ"מ כיון שיש עדים על נאמנות סתם והוא מודה שלוה אלא שאמר שפרעו חייב לשלם יע"ש:

מאי שכא מהא דאי' במס' ב"ב דף ע' במפקיד אצל חבירו בשטר דיכול לפטור א"ע בהחזרתיו במגו נאנסו דלא הוי מגו במ"ע אף דחזקה שטרך בידי מה בעי הוי כאנן סהדי דיכול לומר סמכתי על המגו וע"ש ברשב"ם ה"ה אמאי אינו יכול לומר סמכתי על המגו אף שאיכא אנן סהדי שאינו פורע כיון שהאמינו מ"מ יכול לומר צא חששתי בכך כי סמכתי על המגו שיש לי לטעון להד"ם ואולי התם י"ל כיון דנאנסו אין חבירו מכיר בשקרו יכול לומר סמכתי על המגו משא"כ בלהד"ם לא הוי לי' לסמוך ע"ז וצריך עיון ועוד צ"ע שם במס' ב"ב דף ע' היאך יכול לומר שסמך על טענת נאנסו כיון שיצטרך לישבע וכי חשוד לישבע בשק' כיון דהוי מצי ליזהר בי' וליקח שטרא או להחזיר בעדים וכיו"ב ויש לעיין בזה הדבר ואין כאן מקומו:)**

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה