שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ג · פרט יד
יבואר דין שתק ואחר כך נותן אמתלא במה ששתק וביאור סוגי' דמס' ב"מ דף ל"ז ע"א:
לד גרסינן במס' ב"מ דף ל"ז ע"א על דין דגזל אחד מחמשה וכל אחד אומר אותי גזל דמניח גזילה ביניהם ומסתלק והלה מה טוען רב יהודה אמר רב הלה שותק רב מתנא אמר רב הלה צווח (אמר לכל אחד איני מכירך) מ"ד הלה צווח אבל שתק שתיקה כהודאה דמי', ומאן דאמר הלה שותק שתיקה דהכא לאו כהודאה דמצי אמר האי דשתיקי לכל חד וחד אמינא דלמא האי הוא ע"ש, והכוונה הפשוטי' לפי המבואר בב"י יו"ד סי' קכ"ז ובש"ע שם סעי' א' היכי ששתק תכ"ד לא יוכל לחזור דהוי כהודאה דצווחה בעינן תכ"ד, לכן לרב יהודה אף ששתק תוך כדי דבורם, ואח"כ צווח ואומר איני מכירך מהני ולא הוי הודאה, ולרב מתנא בעינן שצווח תכ"ד אבל כששתק תכ"ד הוי הודאה. והר"אש בגיטין דף נ"ד ע"ב פוסק כרב יהודה שכתב שם וז"ל וכתבו בשם ריצב"א אפילו היכי דהיה לו לידע אם שתק מעיקרא ולבסוף צווח ומכחישו אם נותן אמתלא לדבריו דמה ששתק מעיקרא לא בשביל שהודה אלא בשביל שמתיישב ומחשיב בדבר לדעת אם אומר אמת אם לא הך שתיקה דהכא לאו כהודאה כיון שיש לתלות בשתיקה דלא להודות שתק וכהאי דאי' בב"מ דף ל"ז גבי גזלתי כו' ומוקי לה כגון ששתק בשעה שכולן תובעין אותו לא הוי שתיק' כהודאה משום דמימר אמר אכל חד וחד דלמא האי הוא יע"ש, ועיין בטור יו"ד סי' קכ"ז ובש"ע שם, ופשוט אף שסובר דאמתלא זו מהני כרב יהודה, היינו שאפי' לאחר כדי דבור יכול לחזור ולצווח. אבל עכ"פ מיירי כשעדיין הם בפני בית דין אבל אם יצא מהם ואח"כ צווח ונותן אמתלא ל"מ וכעין דאי' בב"ב דף ל"א ובח"מ סי' פ' סעי' א' שאין יכול להיו' חוזר וטוען היכי שיצא מב"ד אפי' כשנותן אמתלא שמא טענתי' אגמורהו וה"ה וצריך לפרש כוונת ר' מתנא אף שבע"כ לא גזל רק לאחד כמורה לשון גזל אחד מחמשה כו' שידוע או שהם בעצמם מודים או שיש עדים, והיאך שייך הודאה שגזל לכולם, כיון דקיי"ל הודאת בע"ד לחובתו עדיף יותר מעדים, ואפילו בגזל יכול להשים עצמו רשע ולהפסיד ממון כדאי' בר"ן כתובות דף ע"ב ע"א, ובשגם כי הכא בלא"ה הוא גזלן דעכ"פ גזל לאחד, לכן אף שידוע ע"פי עדים שגזל רק לא' מחמשה או שהודה כיון שאם הי' הודה שגזל לכולם נאמן לחובתו יותר מעדים וכיון דשתיק' הוי כהודאה הודה שגזל לכולם. ולכאורה קשה לי דהנה אי' בח"מ סי' פ"א בש"ך ס"ק ט' נתבאר דשתיקה הוי כהודאה היכי שיוכל להיות אמת כדברי התובע, אבל שתיקה לא הוי כמחילה והטעם כתבתי לעיל בפרט ה' שמן הסתם אין אדם מוחל על מגן ממון שלו ובעינן דבר ברור שמחל (ועיין בשלחן ערוך ח"מ סי' צ"ח ס"א ובש"ך ס"ק א' מבואר להדיא ואפי' בשתיקה כששותק לדברי בריא הוא כן יע"ש ותבין) ולעיל בכלל א' פרט א' הבאתי דברי ב"ש בסי' ל"ח ס"ק ל"א שכתב הודאת בע"ד לחובתו הוא מטעם חיוב שמתחייב א"ע מכאן ולהבא, וכן הוא דעת מוהר"י ב"ל סוף כלל ב' ואינו נאמן על למפרע שאינו בידו והבאתי שם דעת רש"י בקידושין דף ס"ה ע"ב דסובר דאתי' מכי הוא זה משמע שתורה האמינה לבע"ד לחובתו אף על למפרע, ונ"מ לרש"י נאמן בגוף הדבר שאומר אמת אף שאין בידו על למפרע כי לחובתו האמינה תורה יותר מעדים, אבל לב"ש בגוף הדבר נאמנים העדים יותר רק שממילא מחויב לשלם כיון שמתחייב א"ע מכאן ולהבא אף שאינו מחויב וא"כ בנ"ד לר' מתנא היכי דשתק הוי כהודאה שגזל לכל אחד, אף שידוע שגזל רק לאחד א"ש לשיטת רש"י שנאמן לחובתו על גוף הדבר אף שעדים אומרי' שלא גזל רק לאחד מהם נאמן הוא יותר מהם שגזל לכולם לכן גם שתיקה הוי כהודאה כיון שיוכל להיות אמת כדברי החמשה שגזל לכולן, אבל לב"ש וסיעתו שבגוף הדבר נאמנים העדים יותר רק מטעם שמחייב א"ע בדבר שאינו חייב (ועיין בח"מ סי' מ' ס"א דעת רמב"ם באומר אתם עידי שאני חייב לפלוני יוכל לחייב א"ע אף בדבר שאינו חייב ויש לומר בב"ד אלים טפי ומחויב אפי' בסתם דאלים כח ב"ד אף שלא אמר אתם עידי ועיין ש"ך שם) והוי כמתנה א"כ אפי' במודה להדיא שגזל לכולן אין אנו מאמינין אותו שאומר אמת רק שממילא מתחייב א"ע בדבר שאינו חייב ליתן לכל אחד, ותיקשי אמאי הוי שתיקה כהודאה, כי כמו דלא אמרינן שתיקה הוי מחילה דמן הסתם אינו מוותר ממונו ה"ה לענין מתנה שייך ג"כ האי טעמא ובשגם כי יש לנו אמתלא ומאי טעמא דר' מתנא, וגם למה הוצרך הש"ס לומר לר' יהודה הטעם משום אמתלא דבלא"ה לא הוי שתיקה כהודאה כמו בבריא שחילק נכסיו בפני בעל חובו ושתק המלוה מבואר בסי' צ"ח דלא הוי מחילה אף שאין לו אמתלא כדאי' שם וה"ה ונשמע לכאורה כשיטת רש"י ותו ק' לשיטת ב"ש מהא דאי' במס' כתובו' דף ס"ח ע"ב ביתומה גדולה שנישאת כשהיא גדולה וויתרה ומחלה עישור נכסים כי שתיקתה הוי מחילה, וכתב רמ"א באבן העזר סי' קי"ג סעי' ז' בהג"ה בשם תשובת רשב"א מי שציוה לתת לבתו שליש נכסיו והשיאוה אחיה ולא נתנו לה צריכין ליתן לה אחר כך, ומבואר בחלקת מחוקק ס"ק כ"א וב"ש ס"ק כ"א הטעם דדוקא פרנסה שהוא רק תקנת חכמים הוי שתיקה מחילה, אבל מה שציוה אביה ליתן לה הוי כנכסים שלה ולא וויתרה בשתיקתה יע"ש הרי בממון שיש לו זכות מן התורה לא הוי שתיקה מחילה וה"ה מתנה, וא"כ קשה לר' מתנא, וגם לר' יהודה למה לי' טעמא דאמתלא דאמר כו' בלא"ה נמי כיון דגזלן בממון שלו שיש לו בהיתר יש לו זכות מן התורה, לא אמרינן דשתיקה הוי מתנה שמתחייב א"ע ליתן לכולם, ולכאורה עלה בדעתי לומר דר"י ור' מתנא מפרשים הא דאי' גזל אחד מחמשה כו' היינו לפי דברי הגזלן שאומר שלא גזל רק לאחד וא"י למי וגם הנגזלים אינם אומרים שגזל לכולם רק שכל אחד אומר אותי גזל ושפיר קאמר ר' מתנא בשתק הוי שתיקה כהודאה, דהא אפשר שבאמת גזל לכולם כיון שלא הי' ידוע לנו שלא גזל רק לאחד, ולק"מ קו' הנ"ל דלא הוי השתיקה מתנה רק הודאה, אבל ז"א דבלא"ה יש לדקדק מה קאמר ש"ס והלה מה טוען, הא אי' במתני' וא"י איזה מהם גזל משמע שאומר הגזלן א"י ולמה קאמר ר"י ששותק, ותו יש לדקדק מאי דייק הש"ס במס' ב"מ קו' הנ"ל והלה מה טוען יותר הו"ל להקשות כן במס' יבמות בעיקר דינם דהכא מייתי רק אגב גררא, ונראה בפשיטות. דהנה הש"ס מקשה גזל אגזל דקתני מתני' אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה וא"י איזה מכם כו' נותן לזה מנה ולזה מנה, ורמינהו גזל אחד מחמשה וא"י איזה מהם גזל זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא ומוקמינן בחזקת מארי, ומשני התם דקא תבעי' לי' הכא בבא לצאת ידי שמים פי' רש"י והוא אינו חפץ ליתן אלא מן הדין ומספיקא לית לן לחיובי' לכל חד וחד הכא בבא לצאת ידי שמים מאיליו בא לימלך מה יעשה ולא יענש השתא אמרינן לי' ידי שמים לא יצאת עד שתתן לשניהם יע"ש, ואח"כ איתא אמר מר התם דקא תבעי' לי' והלה מה טוען ר' יודא אומר כו' וא"כ נראה פשוט שקו' הש"ס הוא רק לפי' תי' הש"ס דמיירי שתבעו לי' דכיון דתבעי לי' מעיקרא לא בא לצאת ידי שמים אלא דינא, והיכי דבא מעצמו משמע שרוצה לצאת ידי שמים כן משמע מסוגי' הש"ס וכ"כ בס' תורת חיים וא"כ לולי תי' הש"ס הייתי אומר מה דאי' במתני' גזל אחד מחמשה ואינו יודע למי גזל הוא דברי תובע שבא לבית דין מעצמו ואומר שגזל ואין יודע למי יחזור ואח"כ אמרו החמשה כל אחד אומר אותי גזל, וא"כ לא שייך להקשות והלה מה טוען הא נזכר שבא מעצמו לב"ד ואומר שאינו יודע וא"כ אינו שותק אבל לאחר שתירץ שבע"כ מיירי שלא בא מעצמו שבאם בא מעצמו מן הסתם רוצה לצאת ידי שמים ומחויב לר' טרפון ליתן לכל אחד ואחד ובע"כ מיירי שהנגזלין תובעים אותו מעיקרא וממילא בע"כ מה דאי' במתני א"י למי גזל אינו דברי הגזלן כיון שלא בא מעצמו הו"ל למיתני מעיקרא תביעתם, כפי הסדר שהם תובעים אותו והוא א משיב, ובע"כ הכוונה במתני' כך שלא נזכר כלל דברי הגזלן במתני' רק שידוע לנו בעדים שגזל אחד מחמשה וא"י למי ובאו החמשה ותובעי' אותו כ"א אומר אותי גזל א"כ לא נזכר כלל דברי הגזלן במתני' ושפיר קאמר והלה מה טוען, ולכן מוקי ר' יהודה בשותק כיון דלא נזכר טענתו וא"כ נסתר תי' הנ"ל דהא בע"כ מיירי שידוע בעדים שגזל רק לאחד מחמשה והדק"ל ובע"כ מוכח כשיטת רש"י דהודאת בע"ד לחובתו מהני על גוף המעשה אפי' נגד עדים וא"ש:
לה ודע בגוף מחלוקת רב יהודה ור' מתנא יש לפרש בב' אנפין:
א) לפמ"ש דשתיקה תכ"ד הוי כהודאה היכי דליכא אמתלא בע"כ ר' מתנא מוקי שצווח תכ"ד ור' יהודה מוקי בשותק ואף שלא צווח רק אחר כד"ד ואינו מוציא אמתלא בפיו טענינן אמתלא עבורו, ומ"ש דמצי אמר לי' כו' ר"ל כיון שיכול לומר כן טענינן עבורו שכן הוי כוונתו ולא הוי הודאה וא"כ יש למעט המחלוקת דיש לומר גם ר' מתנא מודה היכי שמוציא אמתלא בפיו יכול לחזור:
ב) יש לומר דר' יהודה דסובר דלא הוי כהודאה מיירי שמוציא אמתלא בפיו שסבר דלמא האי הוא והיכי דלא טען הוי הודאה ולא טענינן עבורו, וא"כ בע"כ ר' מתנא חולק וסובר דאפי' כשטען אמתלא לא מהני והוי הודאה והמעיין בר"אש גיטין הנ"ל מוכח שהבין כפי' ב' דלר' יהודה בעינן שיטעון אמתלא, ואולם המעיין בהגהות אשר"י שציין דבריו על דברי רב מתנא מוכח שהבין כפי' הא' שר' מתנא מודה היכי שמוציא אמתלא בפיו לא הוי כהודאה, רק שמחולקים היכי שלא טען וא"כ אי נימא דהלכה כר' יהודה נגד ר' מתנא טענינן עבורו אמתלא הלז אף שלא טען, וכן משמע בהגהות מרדכי סי' תל"א שהבין לר' יהודה טענינן וסובר הלכה כר' יהודה, וא"כ חולק על הר"אש, וכן משמע מסתימת לשון הש"ך בסי' פ"א ס"ק י"ז מ"ש בשם פסקי הר"ם רקנטי, שאין צריך לטעון האמתלא רק לפי מה שהב"ד יכולין להבין דעתו של שותק כך דנין, מיהו יש לדחות די"ל כוונתו כמ"ש רמב"ם בפ"ט מאישות הלכה א' ובאבן העזר סי' מ"ז סעי' ד' בהאי דאי' בכתובות דף כ"ב ע"א האמה שאמרה אשת איש הייתי וחזרה ואמרה פנוי' אני אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת שבעינן אמתלא הניכרת לב"ד שהוא כדאי לסמוך על האמתלא, הרי אף בטוענת אמתלא בעינן שיהי' ניכרת לב"ד כיון דהודאתה לחובתה מהני, ה"ה כיון דשתיקה הוי כהודאה א"י לחזור מהודאה רק באמתלא הניכרת לב"ד שהוא כדאי לסמוך ואף שמיירי הר"ם רקנטי שהוציא אמתלא בפיו כתב כלשון הלז דבעינן שב"ד יכולין להבין דעתו, אך בזה יח קצת להסתפק דאף דהוי כהודאה מ"מ לא הוי כהודאה ממש ולא בעינן אמתלא הניכר לב"ד, ועיין היטב בספר שיטה מקובצת בחי' לב"מ שם שכתב וז"ל אפי' בהך דהכא אם טען ואמר מה ששתקתי לפי שחשבתי בלבך להכירך אם אתה הוא אותו שגזלתי ה"נ דמהימן אבל אם לא טען לא טענינן לי' יע"ש. משמע קצת שפי' כן לר' מתנא שר"ל אפי' ר' מתנא מודה דמתחילת דבריו נראה להמעיין שם דלר' יהודה אין צריך למיטען, ואולי פוסק הלכה כד' מתנא בזה וצ"ע בכוונתו, ומ"מ נתבאר שנחלקו הר"אש עם מרדכי והג"א בזה:
ולכאורה קשה כמה קושי' לשיטת הר"אש:
א) קשה בשולחן ערוך יו"ד סי' קכ"ו ס"א בהג"ה כתב רמ"א בשם סמ"ג אם עד אחד אמר נתנסך יינך ואין בעלים מכחישין אותו אע"פ שמכחישו ע"א לא מהני מאחר שהבעלים שם ושותקין הוי הודא' לעד האומר שנתנסך ותמה הש"ך בס"ק י"ב מנלן דהודה לעד ראשון דלמא סמך על המכחיש, ובס"ק י"ד העלה שכן דעת רשב"א דבכה"ג לא הוי הודאה כיון שבא בבת אחת ואפי' לסמ"ג אין להחמיר בדיעבד, ומביא ראי' ברורה לזה ממתני' כריתות דף י"ב ע"ב עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי, ובע"כ מיירי בשותק כמ"ש תוס' שם, ואפ"ה מהני הכחשת העד לפוטרו מקרבן חטאת ולא אמרינן כיון דשתק הודה להאי דאמר אכל רק דאמרינן שיודע קצת רגלים לזה ולזה ואין יודע בירור הדבר שותק ולא מודה יע"ש והנה בהאי דגזל א' מחמשה כו' לכאורה הי' אפשר לפרש שהתביעה מהנגזלין לא הי' בבת אחת רק בזה אחר זה, וכל אחד אמר רק אותי גזל, לכן סובר ר' מתנא דוקא כשצווח לכל אחד איני מכירך (וידוע שגזל א' מהם) מניח גזילה ביניהם ומסתלק, אבל כששתק הוי כהודה שגזל לראשון ואין יכול אח"כ לחזור לכן אף ששתק אח"כ לשני, ושתיקה זו הוי ג"כ הודאה וכיון שלא גזל רק לאחד חזר מהודאה ראשונה וכ"כ בשלישי חזר מהודאת שני, כי אף אם הודה בפירוש אח"כ שגזל להשני ולא להראשון וכמו כן בשלישי לא מצי לחזור, כיון שכבר הודה שגזל לראשון ולכן הודאתו מהני גבי נפשי' לחייב א"ע כי יכול להתחייב א"ע בהודאתו, וא"י לחזור מהודאתו שהודה נגד הראשונים כי א"י להפסיד לזה שהודה, ולחובתו יכול לחזור ולטוען כדאי' בח"מ סי' פ' בשפתי כהן ס"ק ה' בשם הג"מיי דהיכי דטוען לפטור ואחר כך לחיוב הולכין לחיוב והכא נגד כל אחד הודה לחיוב, אך מלשון הש"ס דקאמר לרב יהודה הטעם דמצי לומר האי דשתיק לכל חד וחד דאמינא דילמא האי הוא, משמע דכולן באין בבת אחת לב"ד ותובעין אותו וא"כ קשה מאי טעמא דר' מתנא דאמר היכי דשותק הוי הודאה כיון דמיירי שיודע שלא גזל רק לאחד מהם כנ"ל, ועיין תוס' ד"ה גזל ובמס' בבא קמא דף ק"ג ע"ב ד"ה דברי הוי ממש כמו התם בע"א אומר נתנסך וע"א מכחישו והבעלים שותקים דלא הוי הודאה דאמרינן שמסופק מי אומר אמת, וכדמוכח ממתני' דמס' כתובות דף י"ג הנ"ל ה"ה מנלן לומר דהודה שגזל לכולם דלמא שותק מחמת שמסופק שאין יודע מי אומר אמת, וקשה על רב מתנא ממתני', ובשלמא להג"א ומרדכי י"ל דר' מתנא מודה היכי שטען כן לכן שתק מחמת שמסופק באמת נאמן, רק כיון שלא טען מוכח שלא הי' מסופק כמ"ש בפרט א' שדרך אדם לפרש זכותו, אבל לר"אש דמוכח דר' מתנא סובר אפילו טען האמתלא אינו נאמן קשה (מיהו שוב ראיתי דקשה אפי' לחולקים דהא ממתני' דכריתות מוכח דאין צריך לטעון כלל דלא הוי כהודאה כיון שיש לפניו שנים המכחישים זא"ז וכן קשה לר"אש למה קאמר ר' יהודה דבעינן שיטעון אמתלא הא מוכח מש"ס דכריתות שא"צ שיטעון מיהו יש לחלק והבן) מנלן לומר שהודה לכולם כיון דבאמת לא גזל רק לאחד מהם ראוי לומר ששתק מחמת שמסופק שאין יודע בירור הדבר. ודוחק לומר דלא דמי למתני' ולדין של רשב"א וסמ"ג הנ"ל דהתם בע"כ אי אפשר להיות רק בדברי ע"א, משא"כ הכא אפשר להיות אמת כדברי כולם שגזל לכולם, דהא אם הודה בפירוש שגזל לכולם אף שעדים מעידין שלא גזל רק לאחד הודאתו לחובתו יותר מועיל מעדים ואפי' על גוף הענין כנ"ל ושתיקה הוי כהודאה, דזה אינו דהא עיקר טעם דשתיקה הוי כהודאה אף שלא הודה בפירוש כיון שיש לנו הוכחה משתיקתו דאם לא הודה לא הי' לו לשתוק וכיון שיש לנו טעם על שתיקתו ממילא לא הוי הודאה:
ב) קשה דהנה כבר הערתי לעיל בפרט ד' אמאי הוי שתיקה הודאה הא קיי"ל בקידושין דף מ"ט דדברים שבלב לא הוי דברים, ובע"כ צ"ל כמ"ש תוס' ור"ן בכתובות דף ע"ט היכי שמוכח לכל כוונתו הוי כאילו הוציאו בשפתיו והוי דברים, וכ"כ מוהרי"ט ח"ב סי' מ"ה יע"ש, וכיון ששתק היכי דליכא טעם על שתיקתו מוכח לכל כוונתו שמודה לתובע, ואף שכתבתי לעיל בפרט ד' דהיכי דהוי הודאה שהאמת עם חבירו מהני אפי' בלב ול"ב הוכחה, מ"מ היכי דהוא מטעם מחילה שמודה ששייך לחבירו מחמת שמחל לו או שנותן במתנה והתחייב א"ע בדבר שאינו חייב כיון שרוצה עכשיו לעשות דבר חדש ל"מ בלב, וכבר כתבנו דעת מוהר"י ב"ל וב"ש דהודאתו לחובתו נגד העדים לא מהני רק מחמת התחייבות שמתחייב א"ע מהיום אף בדבר שאינו חייב וכיון דידוע ע"פי עדים שלא גזל רק לאחד מהם בע"כ צ"ל דהודה לכולם היינו שמתחייב א"ע ליתן לכל אחד אף שאינו מחויב וא"כ ק' הא הוי דברים שבלב דהא לא הוי מוכח לכל כיון שיש לנו טעם ואמתלא על השתיקה כמו שאמר רב יהודה שא"י מי מהם אומר אמת וממילא הוי דברי' שבלב דלא הוי דברים ומ"ט דר' מתנא, מיהו קו' זו י"ל דיש לומר דסובר כשיטת רש"י בקידושין דף ס"ה ע"ב דהודאת בע"ד עדיף מעדים אפי' על גוף הענין ומהני אפי' בלב והבן, אך לשיטת הב"ש וסיעתו קשה ג) קשה לדברי הר"אש שגם לר' יהודה בעינן שיאמר הגזלן אמתלא ובע"כ לר' מתנא אין נאמן אף כשטען ומחויב לשלם לכולם הא הגזלן מוחזק בממון, והא אלים כח של חזקת ממון דבעינן ראי' ברורה, דקיי"ל המע"ה ולשמואל ל"מ אפי' רוב כמ"ש ת"הד הטעם בסימן שמ"ט דרוב לא הוי ראיה ברורה, והכא לא הוי ראי' ברורה שהודה כיון שיש לו אמתלא לדבריו וטוען אמתלא איך מוציאין ממון מספק דלמא אומר אמת שלא ידע מי הוא, ואף דלרב לא אלים כל כך חזקת ממון דמוציאין ממון על ידי רוב מכל מקום הכא ליכא רוב דאולי רוב בני אדם כששותקין לא הוי הודאה היכי שיש להם אמתלא שלכן לא אמרו בתוך כדי דיבור כי היה מתיישבי' להכיר למי גזל וכמ"ש הגהות אשר"י דבקל יכול אדם לתפוס בדבריו שאין יכול למהר ולענות יע"ש:
ד) קשה לשיטת ר"אש אטו מי עדיף שתיקה מהודאה בפירוש מ"מ יכול לחזור ולטעון ולסתור הודאה ראשונה היכי שיש לו אמתלא כדאי' בב"ב דף ל"ו ע"א לעולא אפי' בפירוש רחוק היכי דאמר של אבותי ונתחייב יכול אח"כ לפרש דבריו דסמך עלה כדאבהתי, ולנהרדעי בפי' קרוב וכדאי' בש"ע סי' פ' סעי' א' והכא האי אמתלא הוא פירוש קרוב שמפרש הטעם שלא שתק מפני שלא הכיר ומ"ט דר' מתנא שלא יוכל אח"כ לפרש דבריו אטו מי עדיף מאילו הודה בפירוש היכי מיש לו אמתלא יכול לפרש כוונתו כהודאתו ה"ה, שוב ראיתי באורים ותומים סי' פ' ס"ק ג' שעמד קצת בזה כנראה מרהיטת לשונו, והנאני, ואולם לא גמר ומתחיל בטעינה ולא בפריקה, ובשלמא להג"א ומרדכי א"ש דהיכי שהודה ממש א"י לחזור מהודאתו רק כשהוציא אמתלא בפי' והכא מיירי שלא טען ונחלקו בזה למר שתיקה קיל מהודאה בפירוש וטענינן אמתלא עבורו, ולמר הוי כהודאה ממש שמוכרח להוציאה בשפתיו אמתלא אבל להר"אש קשה:
ה) קשה לר"אש על ר' מתנא בשם רב דסובר דשתיקה הוי כהודאה מהא דאי' בב"ב דף קל"ב ע"א בהא דאי' במתני' דפ"ג דפיאה הכותב נכסים לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, ומקשה הש"ס משום דכתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, ומשני רב במזכה להן על ידה, עיין רשב"ם, והרי דסובר רב דשתיקה לא הוי כהודאה היכי מיש לתלות אמתלא בשתיקה כמו התם משום שרצתה לעשות נחת רוח לבעלה, ובעינן דוקא הוכחה שע"י מעשה כיון שנתנה לו סודר שלה להקנות לבנים, אף דהוא בכתובה ומקולי כתובה כמ"ש רשב"ם ד"ה ומקולי, כ"ש בבע"ח, ובעלמא כה"ג היכי ששותק לא אמרינן שתיקה הוי כהודאה לחובתו, ועיין ב"י אבן העזר סי' ק"ו בסופו וש"ך ח"מ סי' צ"ח ס"ק א', וא"כ קשה מ"ט דר' מתנא אליבא דרב דשתיקה הוי הודאה הא לא עשה מעשה המוכיח שמודה רק שתיקה גרידא, וגם יש לה אמתלא כמ"ש ר' יהודה, מיהו גם להג"א קשה קצת כמובן, ואפשר לומר דלאו כל אמתלאות שוין, ואמתלא דהתם לעשות נחת רוח לבעלה הוי אמתלא ברורה יותר אך הוא דוחק, או יש לומר כמ"ש מוהרי"ט חלק ב' סי' א' דף ל"ד דהיכי שאחד אומר בפני ב"ד דבר שהוא לחובתו ושותק הוי הודאה יותר דלא הו"ל לשתוק כי אולי יאמינו ב"ד לדברי התובע יע"ש ויש לומר דרב מתנא סובר דבפני בית דין ל"מ אפילו אמתלא כי אין דרך לשתוק בפני בית דין כשתבעו אבל גם זה הוא דוחק דדברי מוהרר"י טראני נאמרין היכי דלית ליה אמתלא ברורה אבל היכי שיש לו אמתלא ברורה סמך על האמתלא וצריך עיון:
לו אמנם בישוב קו' א' הנ"ל יש לומר בפשיטות, דהנה רש"י כתב בד"ה והלה טוען וז"ל והלה מה טוען לכל אחד דקתני מניח גזילה ביניהם ומסתלק יע"ש ויש לדקדק למה דייק רש"י וכתב הני שני תיבות לכל חד הו"ל לרש"י לכתוב מה טען להני חמשה כיון דמשמע מחמשה באו ביחד לבית דין לתבוע וכן יש לדקדק בלשון הש"ס דאי מצי אמר לי' האי דשתיקי לכל חד וחד דאמינא דלמא האי הוא יע"ש דלמה מדייק הש"ס לכל חד וחד ולא קאמר בקיצור האי דשתיקי להו. לכן נראה לומר דהוי קשה לרש"י באמת קושיא א' הנ"ל דאם התביעה מחמשה הי' בבת אחת היאך קאמר רב מתנא דאם שתק הוי הודאה דכיון שכולן תובעין בבת אחת יש לומר שמסופק למי גזל כנ"ל, לכן פי' הכוונה באופן אחר, דהנה הטעם דשתיקה כהודאה כתבתי בשם מוהרי"ט, דהיכי שאחד אומר בפני ב"ד דבר שהוא לחובתו לא הוי לי' לשתוק כי אולי יאמינו ב"ד לדברי התובע, ובמס' ב"מ דף ו' ע"א קבעי' לר' זירא תקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח מהו מדאישתק אודויי אודי לי' או דלמא כיון דצווח השתא אגלאי מילתא מעיקרא האי דאישתק מעיקרא סבר הא קא חזי לי' רבנן יע"ש, א"כ מסתפק הש"ס היכי שניכר אמתלא לב"ד מיד בשעת שתיקה דיש לומר דאינו חושש לשתיקתו כי סובר למה אצווח בבית דין כיון שהב"ד מעצמן יבינו הטעם, ואי' במס' סנהדרין דף למ"ד ע"א בשם ר' נחמי' כך הי' מנהגן שלנקיי הדעת שבירושלים מכניסין את הבעלי דינים ושומעין דבריהם ומכניסין את העדים ושומעין דבריהם ובע"כ מה דאיתא במתני' גזל אחד מחמשה כו' לפי מ"ש לעיל ע"פי עדים מ"מ לא איירי שעדים העידו כן מעיקרא, כי מסתמא היה כמנהג שבעלי דינים תובעים אותו מעיקרא ואח"כ שמעו הב"ד דברי עדים רק התנא נקיט כן הלשון לקושטא דמילתא כיון שבאמת הי' בב"ד עדים נקיט הענין בקצרה, וא"כ א"ש דבודאי גם ר' מתנא מודה אם באו כל החמשה ביחד לתבוע אותו וכל אחד אומר אותי גזל לא שייך לומר שתיקה כהודאה כי סובר למה אצווח מיד, הלא הב"ד מעצמן יבינו שאני מחשב לדעת מי הוא כיון שבאו כולם מן הסתם הוא הכחשה ביניהם שכל אחד אומר אותי גזל ולא לך ממילא יבינו הב"ד בשעת מתיקה שמחשב למי, רק שמיירי שכל אחד בא בפני עצמו לתבוע שגזל ולא אמר כלל משאר נגזלים שיש להם תביעה דמה"ת יאמר כן, וכיון שב"ד בשעה שטענו אותו לא ידעו מדברי העדים שגזל לאחד מחמשה ואין יודעין למי גזל כה"ג סובר ר' מתנא אי שתק הוי כהודה לכל אחד ואחד שגזל לכל אחד ועדיף הודאתו לחובתו מעדים שמעידים אחר כך, דלא אמרינן שסמך על זה כיון שאח"כ יבואו עדים ויאמרו שגזל לאחד מחמשה וא"י למי הוא יחשבו הב"ד שלכן שתק שמסופק ג"כ דלא הי' לסמוך על זה כיון שבשעת שתיקה ששתק לא ידעו הב"ד מאמתלא הלז, דהא עדיין לא באו העדים ור' יהודא סובר דלא הוי כהודאה דיכול לומר האי דשתיקי לכל חד וחד כו' ר"ל לכל חד בפ"ע כי אמינא דלמא האי הוא כיון שידעתי האמת כעדים ולכן בעינן שיטעון האמתלא בפירוש ולא טענינן דלא הוי אמתלא ברורה כל כך כיון דשתיק לכל חד וחד ומדוייק היטב לשון דש"י שכתב והלה טוען לכל אחד, העולה דמחולקים היכי דאמתלא בא לאחר זמן ניכר לב"ד ולא בשעת שתיקה אי הוי כהאי דריש ב"מ כי אמתלא דחזי לי' רבנן הוא מיד בשעת תקיפה ושתיקה, ואפשר להסביר דברי ר' מתנא כיון דקיי"ל בעידי גזילות וחבלות צריכין דרישה וחקירה כדאי' בסי' למ"ד בסמ"ע סק"א ואם מכחישין א"ע בדרישות וחקירות עדותן בטילה לא הי' לסמוך בשעה שטען אותו כל אחד מנגזלים על הגדת עדים אולי יתבטל עדותן ויתחייב בבית דין על השתיקה דהוי כהודאה והי' לו לומר מיד האמת שגזל לאחד מהם ואינו מכירן וא"ש ועדיין צ"ע:
לז ודע דרי"ף ור"אש וטוש"ע השמיטו מחלוקת רב יהודא ור' מתנא ולכאורה קשה אף אמנם לענין גזל ליכא נ"מ דהם פליגי רק לר' טרפון ואנן קיי"ל כר"ע דמחוייב לשלם לכל א' ואחד, מ"מ נ"מ לענין מקח דאי' ביבמות דף קי"ח דמודה ר' עקיבא בלקח מה' בני אדם וא"י מאיזה מהם לקח שמניח דמי מקחו ביניהם ומסתלק וכן קיי"ל כמ"ש הרי"ף ור"אש ורמב"ם בפכ"ב ממכירה ה"ב וטוש"ע סי' רכ"ב סעי' ב' א"כ נ"מ לדינא אי איירי בצווח מיד תכ"ד שאינם מכירים או ששתק ואח"כ צווח:
שוב ראיתי בא"ות סי' פ' סק"ג שהביא כן בשם ריטב"א שתמה כן על רי"ף ורמב"ם ולא תי', ומה שתירץ הא"ות אכתי קשה לשיטת הש"ך בסי' שס"ה ס"ב שמביא ראי' לבעל המאור דהלכה כר' טרפון איכא נ"מ בגזל, ואפשר לומר לכן השמיטו כי סוברים הלכה כר"י, ופי' בכוונתו דמצי אמר האי דשתקו כו' כמ"ש הג"א דטענינן ולכן סתמו כיון דמן הסתם בע"כ אומר א"י ממי לקח בעודם בבית דין ואף שלא אמר תכ"ד וגם לא אמר אמתלא להדי' טענינן לכן סתמו כי ממילא מובן דאל"כ הוי להו לפרושי כיון דהוא נ"מ לדינא דהא אם לא טען אמתלא לא טענינן וא"ש אך קשה על הר"אש דבמס' גיטין מוכח להדי' שסובר דבעינין שיטעון אמתלא, וגם הש"ע ביו"ד סי' קכ"ז סובר בזה כהר"אש כמו שהביא בבית יוסף גם יש נ"מ לענין קדושין בענין כתובה כדמוכח להמעיין ביבמות דף קי"ח ע"ב, ובר"יף ור"אש ורמב"ם בפרק ט' מאישות וטור וש"ע אבן העזר סי' מ"ט ס"א דוק ותשכח כדברי וצ"ע:
לח וראיתי בדרכי משה סי' פ' ס"ק א' שכתב וז"ל כתב מוהר"יו סי' ע"ו דאין אדם יכול לטעון טענה שלא טען כבר דהואיל שלא טענו תחילה הוי כאילו הודה שאין זו טענה אבל בהג"מיי בפרק ז' דטוען פסק בשם מוהר"ם דאע"ג דשתק תחילה יכול לחזור ולטעון עכ"ל, ובש"ע בהגהותיו סי' פ"א כתב וז"ל ובכל זה אין חילוק בין אם טוען בראשונה ובא אחר כך לטעון טענה אחרת, או אם שתק תחילה ובא לטעון אחר כך אלא א"כ נתן טעם למה שתק בתחילה, ודלא כיש חולקין דאם שתק יכול לחזור ולטעון יע"ש. הבין שדעת הג"מיי ששתיקה לא הוי כהודאה ואין צריך ליתן אמתלא, ועמ"ש בש"ך ס"ק ח', ולענ"ד לא הבנתי כלל דברי רמ"א אף לפי הבנתו דמוהר"יו מיירי ששתק מ"מ אינו חולק על הג"מיי, כי לפי דבריו סובר מוהר"יו שבעינן אמתלא על שתיקתו, והא גם בהג"מיי כתב שיכול ליישב טעם שתיקתו א"כ סובר דבעינן אמתלא, ומלשון רמ"א מבואר ליש חולקין שהוא הג"מיי יכול לחזור ולטעון אפי' בלא אמתלא והמעיין בלשונו לא משמע כן, כי בפרק ט' מטוען ס"ק ט' כתב וז"ל כתב מורי רבינו ז"ל דכ"ש אם אדם טוען על חבירו טענות הרבה ושותק הלה באחת מהטענות דלא חשיבה שתיקה כהודאה אא"כ אמר אתם עידי ושתק שהרי אפי' טענתו יכול ליישב אע"ג דנראה קצת כסותר דבריו הראשונים כ"ש שיכול ליישב טעם שתיקתו דשתיקה לאו כהודאה דמי' עכ"ל:
וכפי נראה מרשימה שנרשם בהג"מיי קאי על מ"ש רמב"ם בהלכה ז' מי שהודה בבית דין שאני חייב לזה מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו והרי עדים ה"ז עדות מועלת ועושים על פיהם שהרי לא הכחיש עדיו כו' יע"ש, וע"ז כתב וכ"ש בשתק כנ"ל:
וכפי הנראה הבין רמ"א כיון שציין כן עמ"ש רמב"ם והתם ליכא אמתלא כי מתחילה אמר שחייב מנה ואח"כ אמר נזכרתי ולא אמר אמתלא ולכן כתב דמשמע שאין צריך לומר אמתלא ומוהר"יו סובר דבעינן אמתלא אבל פי' זה לא מוכרח כי יש לומר זהו גופא שאמר נזכרתי והרי עדים הוא אמתלא שמוכח שטעה, ועיין בש"ך סי' ע"ח סק"ח שמביא מחבר דין של רמב"ם הלז, וכתב לעיין בסי' פ"א סעי' כ' דאי' שם המודה לחבירו בחזקת שחייב לו ואח"כ נתברר הדבר שטעה דלאו הודאה הוא הרי דהבין כיון שמביא עדים יש הוכחה שטעה דאטו בשופטני עסקינן שיתן מעותיו בחנם וע"ז כתב בהג"מיי שמהני אמתלא, ופי' זה לכאורה מוכרח דהנה מ"ש דל"ח שתיקה כהודאה, אא"כ אמר אתם עידי ושתק הוא מיותר, ולפי דברינו מדוייק דהנה קיי"ל בח"מ סי' פ"א ומקורו בסנהדרין דף כ"ט ע"ב דהיכי שלא אמר אתם עידי יכול לטעון השטאה או שלא להשביע, והיכי שאמר אתם עידי ושתק הלוה אין יכול לטעון, וטענת השטאה או השבעה הוי אמתלא עיין במרדכי בפ' ז"ב סי' תש"ג ובתשובת מוהר"ט הלוי הובא בקצ"הח סי' פ' סק"א, ואפ"ה כשאומר אתם עידי אין יכול לטעון השטאה או השבעה דהוי אמתלא גדולה למוהר"א ששון המובא שם, ומכ"ש שאין יכול לטעון שאר אמתלאות כשאומר אתם עידי דהוי הודאה גמורה, וזהו כוונתו עמ"ש רמב"ם דיכול לומר נזכרתי כיון דהוי אמתלא גדולה מכ"ש שיוכל ליתן אמתלא על שתיקתו דלא חשיבה שתיקה כהודאה שאין יכול ליתן אמתלא אא"כ אמר אתם עידי ושתק דבכה"ג הוי הודאה ממש שאין יכול ליתן אמתלא, אבל בטענות ותביעות לא הוי כהודאה ויכול ליתן אמתלא כיון שאפילו טענתו יכול ליישב מכ"ש שתיקתו וא"כ הוי ממש כדברי מוהר"יו, וכפי הנראה בכוונת רמ"א שהבין בכוונת הג"מיי דשתיקה לא הוי כהודאה כלל שאין צריך כלל אמתלא, ומ"ש דל"ח שתיקה כהודאה אא"כ אמר אתם עידי ושתק כו' י"ל כיון שלא הוי כהודאה אין צריך לאמתלא, ומ"ש שהרי אפי' כו' כ"ש שיכול ליישב כו' כוונתו להעדפה יתיר' שמכ"ש שיכול ליישב כיון דלא הוי כהודאה ואין צריך לאמתלא, וכיון שמהני אמתלא כהודאה ממש כ"ש שמהני אמתלא בשתיקה כיון דלא הוי כהודאה ואין צריך לאמתלא אבל המעיין יראה לכאורה שפי' זה לא מוכרח וצ"ע: