אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל ג › פרט יג

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ג · פרט יג

פרט יב

יבואר חילוק אף לשיטת פוסקי' הנ"ל דשתיקה לא הוי כהודאה רק היכי שיש הוכחה ע"י מעשה המוכיח שהודה או מחל היינו דוקא היכי דבשעה ששותק הי' ודאי לחובתו, אבל אם בשעת שתיקתו הי' קרוב לזכות ורחוק לחוב הוי כהודאה שמקבל ע"ע לעשות כדברי האומר כיון דנוטה יותר לזכות:

לב מקור הדין הוא בש"ות מוהרי"ק שורש קנ"ה דאי' שם בספר אחד אשר נלקח בעלילות מכס מיד שמעון שלוחו של ראובן וטוען ראובן ששמעון נעשה עליו שומר שכר מאחר שאמר לשמעון שאם ימכור הספר יותר מל"ד דוקאטי שיהי' המותר של שמעון, ושמעון שתק ומתוך אותו הדברים נשאה הספר למכרו ושמעון טוען כי לא נעשה שומר שכר שהרי ראובן עצמו הודה שמתחילה לא שאל ולא ביקש ממנו דבר רק אמר לו אם תרצה אשרתך ואשאנו עמי ואמכרנו עבורך בסך אשר תעריך ופסק דהוי שומר שכר מאחר שבסוף אמר לו שמותר יהי' שלו ושתק אע"ג שמתחילה לא ירד אדעתא דאגרא כיון דלבסוף אמר לו ראובן שמותר יהי' שלו ושתק הוי שתיקה כהודאה וכן פסק רמ"א בח"מ סי' ש"ג סעיף א', וכתב שם מוהרי"ק וז"ל ופשיטא אע"ג שלא נעשה בתנאי מפורש רק דיבורא דראובן מ"מ נעשה שמעון שומר שכר מאחר ששתק וראי' מדאי' בב"ב דף קל"ח הכותב נכסיו לאחר והי' בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם הי' רבו שני כהן יאכלו בתרומה, רשב"ג אומר כיון כו' כבר זכה בהן יורשים ומפרש התם דבשתק ולבסוף צווח כ"ע לא פליגי דיאכלו בתרומה דמדשתיק ודאי קנה והשתא הוא דהדר בי' ולא פליגי כי אם היכי דאיכא למימר הוכיח סופו על תחילתו כדאי' שם בהדי', וכן בפ"ב דחולין דף ל"ט מייתי לה אהא דהוכיח כו' הא לאו הכי מודו כ"ע דאמרינן מדשתיק קנהו וסמכינן אהא אפילו לענין איסור תרומה לזרים שהוא במיתה כדאמר דיאכלו עבדים בתרומה מכח רבו שני דהיינו מקבל מתנה כ"ש דיש לסמוך על השתיקה לענין ממון הקל לכ"ע דהא פשיטא בצווחת שמעון שהי' אחר עלילת המכס לא שייך שהוכיח סופו על תחילתו, אדרבא מדלא צווח עד השתא שראה שהי' הוצאה יתירה על השבח מוכח מילתא דהשתא הדר בי' ועד האידנא ארצויי' ארצי וכ"ש לדברי רשב"ם ור"אש שפסקו כת"ק דאפילו היכי דאיכא למימר הוכיח סופו כו' אפ"ה לא אמרינן אלא אזלינן בתר שתיקה דמעיקרא ואין לומר שאני התם שעם השתיקה הי' מעשה שהרי קיבל השטר כמו שפי' רש"י בחולין דף ל"ט בשתק וקיבל שטר כו' וכ"כ רשב"ם בב"ב משום דקשה להו אם לא קיבל השטר במה קנה רבו שני כדי שיאכלו בתרומה דאי אפשר בלא קנין ומשום כך מפרש דאיכא מסירת שטר כו', דא"כ קשה בריש חולין דקאמר שחטה ואח"כ חישב ולא אמרו בה איסור והיתר משום כבודן דחכמים ולא היתר משום ם רשב"ג ואם איתא אפי' חכמים לא נחלקו אלא היכי דאיכא מעשה המוכיח נגד הצווחה דבסוף כי החם דקיבל השטר א"כ איזהו כבודן של חכמים נימא דבכה"ג דליכא שום מעשה נגד הוכחה דלבסוף כי התם שלבסוף חישב עלי' ולא עשה שום מעשה שיודה נגד המחשבה אפי' רבנן מודו דאמרינן הוכיח סופו כו' ותאסר הבהמה א"ו דאין לחלק כלל וגם אין לחלק ולומר דשאני הכא שאין זכות גמור שהרי מתוך זכיות המותר נעשה עליו שומר שכר, ואי לא"ה לא הי' כי אם שומר חנם, ואית לן למימר משום כך שחק שלא הי' חפץ באותו זכות שהי' יכול להגיע אליו חובה, ז"א שהרי גם בהאי דיש נוחלין יש למקבל מתנה צד חובה כמ"ש רשב"ם שהי' עבדים ומתוך כך צווח שאין רוצה לזון אותם ואף דשייך קצת חובה במתנה זו אפ"ה אמרינן מדשתיק מעיקרא ודאי נתרצה והא דצווח לבסוף קא הדר בי' כ"ש הכא דלא צווח שמעון כלל כשאמר לו ראובן לתת את העודף רק לבסוף כשנתגלגל המכס עכ"ל. ולכאורה סובר אפי' בשתיקה דליכא מעשה המוכיח הוי כהודאה וחולק על הפוסקי' הנזכרים בפרט י"ב, אבל ז"א דהיכי דשתיקה הוא ודאי לחובתו לא הוי כהודאה רק כשיש הוכחה כגון שהי' מעשה המוכיח, משא"כ בנידון דידן שבשעה ששתק הי' קרוב לזכות כמ"ש שם באריכות רק שיוכל להצמיח חוב אם יגנב או יאבד דהוא לא שכיח מן הסתם ניחא לאינש בזכות הקרוב לודאי ומעייל נפשי' לספק הרחוק לחוב וכן נראה להמעיין בלשונו ואולם דברי מוהרי"ק תמוהין לעין כל דהיאך מביא ראי' מסוגי' דחולין דאפילו היכי שאין עושה מעשה הוי השתיקה כהודאה דאל"כ איך מביא ראי' מחכמים הא חכמים ורשב"ג איירי כשזיכה השטר ע"י אחר ולא עשה המקבל שום מעשה רק שראה ושתק וכבר הרגיש בזה בש"ות שער אפרים סי' קכ"ב והניח בצ"ע שדוחק לומר במה שמסרו השטר ליד אותו שזוכה בעבורו חשוב מעשה, ועיין משנה למלך בפרק ד' מזכי' ומתנה הלכה ג' שרמז לעיין בס' ש"א. וההכרח לדחוק בכוונתו שאם יש חילוק בין שתיקה עם מעשה לשתיקה גרידא מנלן לדמות זה לזה דלמא האי שתיקה אלימא כיון שראה שבפניו זיכה לו ונעשה מעשה בפניו, ואף שהוא דוחק גדול מ"מ נראה שכן הבין מוהרי"ק:

אמנם לולי דמסתפינא לחוות דעתי בין רבותינו הקדושים עמודי הוראה מוהרי"ק ורמ"א וכל אחרונים זלה"ה סתמו כדבריהם הי' נראה לומר כתלמיד הדן לפני רבותיו שיש לעיין בדין זה ושלא להוציא ממון המוחזק, דאפשר לומר כמו דסובר רש"בג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ה"ה להיפך אמרינן הוכיח תחילתו על סופו, וא"כ הכא כיון שמתחלה אמר שרצה לשרתו בחנם ולא עייל אשכירות מוכח מה ששתק לבסוף כשאמר לו שיהי' לו המותר, שסמך על דבריו שאמר בתחילה, וא"כ אף דלא מהימן במה שצווח עכשיו לאחר שהעלילו ממכס בלא"ה הוכיח תחילתו על סופו לרשב"ג, וכיון דקיי"ל בסי' רמ"ה סעי' י"א דהוי ספיקא דדינא אי הלכה כחכמים אי כרשב"ג אין להוציא מן המוחזק, ומנא אמינא סברא זו, ונראה דהנה מתחילה יש להבין מ"ט דרשב"ג, והטעם מבואר בפשיטות דמן הסתם לא חיישינן לשינוי דעת ואדם מן הסתם עומד על דיעה אחת ובאותו מחשבה שהי' לו לבסוף הי' לו בתחילה, ולא חיישינן לנמלך במחשבה, וכיון שכן מן הסברא אמרינן מהאי טעמא הוכיח תחילתו על סופו, ויש להביא ראי' לזה מהא דאי' במס' שבת דף צ"א ע"א המצניע לזרע ולדוגמא והוציא בשבת חייב, ל"ל המצניע ליתני המוציא כו' אמר אביי כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא מפיק לי' סתמא מהו דתימא בטולי בטלה למחשבתו הראשונה קמ"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה יע"ש, וכן אי' במס' זבחים דף ב' ועיין בפ' ב"ש דף מ"א ע"ב (וצ"ע בפ' הקומץ זוטא דף י"ז ע"א) וכן מצאתי סברא זו בהגהות מיימוני בפרק ט' מאישות ס"ק בסופו שכתב וז"ל אפילו אמר אחת מבנותיך מקודשת לי כיון שגילה דעתו ופירש מעיקרא לקדש המשודכת אמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה כו' יע"ש, וכ"כ בתשובת הר"אש כלל ל"ה סימן ח', הובא בדרכי משה באבן העזר סי' קמ"ג ס"ק ב' כל המתנה בתחילה ובשעת גמר המעשה לא הזכיר התנאי כגון שאמר הריני מגרשך על תנאי זה וכפל לתנאי ואחר כך נתנו לה סתם לא אמרינן דמחל לתנאי אלא אמרינן דעל דעת הראשונה הוא עושה. וכן מוכח בריש מס' קדושין דף ט' ע"א בההיא איתתא דאמרה הב לי חד שוכא, א"ל אי יהיבנא לך מקודשת לי א"ל הבה מיהבה א"ל ר"ה כל הבה מיהבה לא כלום הוא וה"ה בלא כפלה לדיבורא, אינה מקודשת, וכתבו בתוס' ד"ה הבי וא"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת כ"ש כשאמרה תן לי, ויש לומר שאני הכא מעיקרא הי' שואלת שלא בתורת קידושין, ועש"ה איכא למימר כשאמרה הב אדעתא דמעיקרא קאמרה עכ"ל, והיינו כמ"ש דמסתמא עומדת בדעתה קמייתא משום כל העושה כו', ובזה מובן כוונת תוס' גיטין דף וי"ו ע"ב בד"ה אפילו שכתבו בהא דאי' התם אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך, כתבו וז"ל פי' שלא ראה אלא שיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה יע"ש כי ל"ח לשינוי דעת, והא דאי' במס' ב"מ דף ח"י ע"א מצא גיטי נשים כו' שאני אומר כתובין הי' ונמלך עליהם שלא ליתנם, שאני התם דאיתרע בנפילה וכיו"ב אי' שם בדף י"ג דאפילו נגד חזקה חיישינן היכי דנפל, שוב ראיתי בש"ות מוהרי"ק ס' קס"א שהביא ראיות אחרות דלא חיישינן לשינוי דעת ודחי האי דמצא גיטי נשים מטעם הנ"ל, ועיין בר"ן מס' גיטין דף ב' ע"א במ"ש פי' לרש"י דל"ב בשליח לקבלה שיאמר בפ"נכ ובפ"נח בע"כ כוונתו לסברא הלז, ועיין במס' יו"ט דף י' ע"א והא דסובר ר' אסי בקידושין דף מ"ה ע"ב נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ונשאת אינה אוכלת בתרומה שמא יבוא אביה וימחה, א"כ חיישינן לנמלך היינו משום שגילה דעת לא הי' מתחילה רק על הקידושין ולא על הנשואין משא"כ היכי דמגלי דעת על דבר אחד לא חיישינן דנמלך ממחשבה ראשונה ועיין בהר"אש שם, ואולם קשה מהא דאי' במס' נדרים דף יו"ד ע"א שלא יאמר אדם לה' עולה ת"ל קרבן לה' ופי' המפרש זלה"ה דלמא לא גמר לדיבור וקא מפיק ש"ש לבטלה, ובודאי אין הכוונה דלמא יארע לו אונס מיתה ולא יוכל לגמור דהא קיי"ל דל"ח למיתה בזמן מועט, ועיי' בס' שערי המלך בפ"ד מסוכה ה"ו שהוכיח דאפי' שבעה ימים הוי זמן מיעוט ול"ח שמא ימות, ובזה תמהני שראיתי בספר כתנות אור שהגאון אמיתי בעל פנים מאירות בפ' ויחי הבין הטעם שמא ימות והמעיין יראה שאי אפשר לומר כן, רק הטעם פשוט דחיישינן לאמלוכי ויחזור ממחשבתו ראשונה, וכן משמע מהר"אש שם. והא מוכח דאם אדם אומר או עושה איזה דבר בכוונה לא חיישינן שימלוך אחר כך לחזור מדיבורו הראשון היכי דליכא ריעותא לפנינו, הגם שמשמע קצת דוקא כשעושה מעשה אינו חוזר מכוונה ראשונה שלא יהי' לבטלה, מ"מ מראיות הנ"ל משמע אפי' בדיבור ותו דגם הכא איכא מעשה לפי מה דאי' בנדרים דף ט' ע"ב אמרו עליו על הילל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו מביאו כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עלי' ושוחטה, וכתב בר"ן שם ובר"אש דכשרים אינם מתנדבים אם אין בהמה עומדת בעזרה. וא"כ אמאי איסור בכל גווני לומר מתחילה לה' קרבן נימא כשהטריח א"ע והביא קרבן לעזרה ועשה מעשה מסתמא לא יחזור מכוונה ראשונה ולכאורה יש לומר משום חומר שם שמים לבטלה אסור לומר כן דחיישינן שמא נמלך, דאפי' לפמ"ש תוס' במס' ראש השנה דף ל"ג ע"א ד"ה הא דמברך ברכה שאינו צריכה שעבר על לאו לא תשא הוא רק מדרבנן ועיי' במג"א סי' רט"ו ס"ק ו' אבל כשמוציא ש"ש לבטלה בלא ברכה הוא איסור דאורייתא וטו"ז כתב בא"ח סי' ח' ס"ק ח' וסי' י"ג ס"ק ג' משום חומר שם שמים לבטלה לא סמכינן על חזקה, אך ז"א דמלשון טו"ז מוכח שהוא רק מדרבנן ובש"ס דנדרים מבואר שהוא מן התורה, ודוחק לומר כיון דאפשר שיאמר ברישא קרבן לכן מוכרח לומר ברישא דלא יכניס א"ע בספק, מיהו למפ"ש בס' נז"הק בפ' בראשית דף י"ג לק"מ שאין הטעם משום שמא ימלך שאפילו אם בודאי מסיים בו דיבורו אסור להזכיר מפני שפוגם קדושת השם בהזכיר אותו על דבר לבטלה יע"ש ועיין בספר קרבן אהרן דף ה' ע"ג (וכל הטעמים שכ' הוא לאו דוקא לר' שמעון לשיטתו דדריש טעמא, כי י"ל כן אפילו לר' יהודא ועיין תוס' במס' סוטה דף י"ד ע"א ד"ה כדי לייגעה) וע"ע ברמב"ם בפ"ג מאישות הלכה כ"ג ובראב"ד ובשלטי גבורים שסביב המרדכי במס' שבת בפ' ר"א דמילה אות א', ותוס' פסחים דף ז' ע"א ד"ה לבער ובא"העז סי' ל"ד והארכתי בכל זה בכללי חזקות, ומוכח מסוגי' דשבת דף צ"א אף דאיכא חזקה המתנגד דהתם הי' הגברא בחזקת שפטור מקרבן כמו כל חזקות קמייתות הנזכרים בש"ס ובע"כ כמ"ש מוהרי"ק סי' ע"ב ומוהרי"ט סי' כ"ג דחזקה דאתי' מכח סברא עדיף מחזקה דלא אתיא מכח סברא כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו נגד חזקת ממון ה"נ האי חזקה קמייתא בהאי גברא שפטור מקרבן הוא כמו כל חזקת קמייתא שכתבו אחרונים זלה"ה דלא אתי' מכח סברא, משא"כ האי חזקה דכל העושה כו' כך הכריעו חז"ל מעומק בינתם שהשכל מחייב שדרכן של בני אדם שלא לחזור ממחשבתו הראשונה אם לא ראינו שביטל בפירוש הכוונה ראשונה, ואין לומר שאני הכא בנידון דמוהרי"ק ורמ"א כיון דהכא אמר אח"כ לחבירו שיהי' לו המותר ושתק מוכח שחזר מכוונה ראשונה, משא"כ התם במס' שבת דף צ"א ובאינך דליכא הוכחה שחזר מכוונה ראשונה, ז"א דהא ברשב"ג איכא ג"כ הוכחה דשתיקה ששתק מעיקרא, מ"מ סובר הוכיח סופו על תחילתו כיון שיש ליישב טעם שתיקתו דכי לא אתי לידי מאי צווח, הרי היכי שיש ליתן טעם על שתיקתו כדי לקיים הוכחה דנעשה לבסוף כדי שלא יהי' שינוי דעת אמרינן דבטעם כל דהו מבטלינן שתיקתו, כמ"ש הגהות אש"רי הובא בש"ך ח"מ סי' פ"א ס"ק י"ז והיינו ע"פי כלל המיוסד כמו דקיי"ל בשתי כיתות עדים הסותרים זו את זו היכי דיש לישב דבריהם שלא יהי' סתירה מפרשינן דבריהם כדי שלא יהי' מוכחשין, ה"ה היכי דאמרינן בש"ס אנן סהדי שהענין כך, ואיכא אנן הסותר או חזקה, או הוכחה היכי דמועילין דהוי כאנן סהדי וסותרי' הוכחות או החזקות זו את זו אם אפשר לישב שלא יהי' סתירה מיישבינן, וה"ה אף דשתיקה דמעיקרא הוי הוכחה שהסכים ויש נגד זה הוכחה מה שנעשה לבסוף שראוי' לומר הוכיח סופו על תחילתו שלא נעשה שינוי בדעתו, ואיכא הוכחה נגד הוכחה ואפשר לנו ליישב הוכחות שלא יהי' סתירה ביניהם כי י"ל מה ששתק מעיקרא משום דסובר דכי לא אתי לידי אמאי אצווח, מיישבינן הוכחות וממילא ה"ה כיון שיש לנו הוכחה דהוכיח תחילתו ע"ס, ואיכא אח"כ סתירה להוכחה כיון ששתק לדברי שכנגדו שאמר לו ליתן שכר מה שיעלה יותר מוכח שהודה והסכים, ואם לא הי' לנו טעם על שתיקתו הוי הוכחה לגבי הוכחה, אך הא באמת יש לנו טעם על שתיקתו שסמך על דיבורו הראשון מכבר אמר שרוצה לעשות בחנם, ועוד יש לומר טעם לשתיקתו דחושב למה לי להגיד עכשיו דעתי כיון שלא ברור שיהי' ריווח, וכיון דמוכח מסוגיא דשבת ומקומות הנ"ל דל"ח לשינוי דעת וה"ה ותו קשה לי לשיטת מוהרי"ק ורמ"א כיון ששומר הוא מוחזק בממון וחזקת ממון אלים טובא והא יכול לומר אמתלא על שתיקתו דלכן שתק שסמך על דיבורו הראשון היאך נוכל להוציא ממון מן המוחזק, וע"כ לא כתבו הפוסקי' בסי' קל"ח סעי' ו' כמש"ל דלא מהני אמתלא דחזי לי' רבנן כיון שהלה תופס, ולולי כן מהני אמתלא על שתיקתו כדאי' במס' ב"מ דף ל"ז ע"א גבי גזל אחד מחמשה כו' משום דאלים חזקת ממון, והכא יש לו אמתלא, ותו קשה לפי הכלל דקיי"ל בכל מקום דברים שבלב לא הוי דברים, ובע"כ הא דקיי"ל בכמה דוכתי שתיקה הוי כהודאה אף שהוא דברים שבלב, כמש"ל הטעם כיון דיש הוכחה ובעינן הוכחה שיהי' ניכר לכל כמ"ש בפרט ד' בשם תוס' ור"ן וריטב"א והיכי שיש ליתן טעם ואמתלא על שתיקתו הוי דברים שבלב ואינם דברים אף שהי' כן בלבו כיון חלא מוכח לכל דהא ע"י אמתלא שיש לנו לומר על שתיקתו לא מבורר כוונתו, וא"כ בשומר שקיבל עליו לשמור בעינן שיאמר שמרוצה לדברי המפקיד ולא מהני דברים שבלבו, וממילא הכא אף שיש לומר אולי הי' בלבו שמרוצה לקבל שכר ויהי' שומר שכר הא לא מוכח לכל דאולי סמן על דיבורו הראשון והוי דברים שבלב כיון שלא אמר בפירוש שרוצה לשמור בשכר, וראיתי בתשובת מוהר"א ששון סי' קמ"ד שנסתפק היכי שבא ראובן והביא פקדון ואמר לשמעון טול פקדון זה ושמעון שתק וראובן הניח בידו ברשותו לפניו יש להסתפק אי כיון ששתק הוי כהודאה כיון שלא מבואר בש"ס דשתיקה מהני לענין זה ואדרבה אי' בש"ס דבעינן שיקבל עליו לשמרו, או אפילו אינו מקבל עליו לשמרו צריך שיאמר הנח לפני ואפי' בהנח סתם אבעי' ולא איפשטא ופסק לקולא וכ"ש היכי דשתיק גריע, או דלמא הני לישני כגון הנח סתמא גריעי משתיקה דומי' דאיכא לישני בקידושין דגריע מהיכי דלא אמר כלום יע"ש, שכתב שנראה לו לסמוך על צד הפטור כל זמן שלא קיבל בפירוש הרי אף שהניח ברשותו לפניו דעתו דלא הוי כהודאה, מכ"ש הכא שמקבלתו לא מוכח שקיבל עליו להיות ש"ש כי אולי סמך על דיבורו הראשון שיהי' שומר חנם:

**(הג"ה עיין מס' קדושין דף למ"ד ע"א תוס' ד"ה לא ובס' הפלאה שם וצ"ע בהא דאיתא במס' מועד קטן דף ח"י ע"ב ואלו כותבין במועד כו' כתבו תוס' דהוי דבר האבד פן ימות הנותן או עדים הא הוי לזמן מועט דלא חיישינן כיון שהוא רק לז' ימים, עיין תשובת ראנ"ח סי' ס"ג ומשנה למלך בפ"ב משבועות הלכה א', ופי' משניות לרמב"ם ריש מס' יומא ותשובת שבות יעקב ח"א סי' כ"ט:)**

לג ואולם אחר עיון נראה לישב שיטת מוהרי"ק ורמ"ה דהנה לכאורה קשה לפי דברינו הנ"ל מהא דאבעי' לן בגמ' ב"מ דף ו' בתקפה אח' בפנינו ושתק ולבסוף צווח א' אדויי אודי לי' או דסבר הא חזי לי רבנן ואמאי לא אמרינן כיון דמתחילה בב"ד הי' צווח שטען כולה שלי ולכן שתק עכשיו כי סמך על מה שצווח מעיקרא ונימא הוכיח תחילתו על סופו, ולמה קאמר בש"ס הטעם דהוכיח סופו על תחילתו, אך ז"א דכבר כתבו תוס' בחולין דף ל"ט ע"ב ד"ה כי, דאבעי' הוא בין לרבנן ובין לרשב"ג דהאי טעמא כי לא אתי לידי אמאי אצווח לא שייך התם ואיכא טעמא אחרינא, דקסבר אמאי אצווח הא קא חזי רבנן יע"ש ועיין בחידושי מוהר"ם לובלין וכיון דפלוגת' דרשב"ג ורבנן הוא בהוכיח סופו כו' נקיט הש"ס ג"כ אי אמתלא דחזי רבנן עדיף ומהני אפילו לרבנן או דגרע ול"מ אפילו לרשב"ג. אך אכתי יש לדקדק דהו"ל לש"ס לומר אולי בנידון דידן גם חכמים דרשב"ג מודה כיון שיש הוכחה מתחילתו שצווח מעיקרא, וגם בסופו איכא הוכחה דהוכיח סופו על תחילתו, לכן הוכחה דתחילתו על סופו, והוכחה דסופו על תחילתו תרווייהו בהדדי מהני לכ"ע וכיו"ב אי' בש"ס דחולין שרצה לומר רשב"ג דגיטין שאמר הוכיח סופו כו' בבריא ודחפו ומת ומשני דלמא שאני התם דאמר כתבו פי' רש"י ואיכא קצת הוכחה בתחילה ונפילתו גילוי מילתא בעלמא דהאי דאמר ברישא כתבו ע"מ ליתן קאמר יע"ש וכתבו רמב"ן ורשב"א בחי' לגיטין דף ס"ו שאפילו רבנן דרשב"ג בהכותב כו' מודו ג"כ מהאי טעמא הרי דמצרפינן הוכחה דתחילתו הגם שהתם לא הי' באמצע שנוי והכא באמצע שתק מ"מ ראוי' לצרף הוכחה דתחילתו והוכחה דלבסו' ללמד על השתיקה ששתק באמצע ובא זה ולימד על זה ולא דמי לפלוגתא דרשב"ג ורבנן בהכותב נכסיו כו' (ועיין תשובת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"העז תק"ע סי' מ"ד שהוכיח ג"כ מתי' הנ"ל שיש לומר הוכיח תחילתו על סופו) וראיתי בתשובת מוהר"א ששון סי' קמ"ב שנחית לסברא זו כיון דצווח מעיקרא סמך על מה דצווח מעיקרא ועיין א"ות סי' פ"א ס"ק ט' ודוק כי יש לפקפק בדבריו להמעיין, ותמהני הא בע"כ הש"ס לא נחית לסברא זו לכן נלענ"ד לומר דהנה רש"י פי' תקפה אחד הוציאה מיד חבירו בחזקה והרי כולה בידו קודם שנשבעו יע"ש, ומשמע שהאבעי' הוא גם כשתקפ' לאחר שפסקו בית דין שיחלוקו בשבועה, ובכה"ג לא שייך הוכיח תחילתו על סופו דליכא הוכח' מצווחא דמעיקרא שהי' קודם פסק דין קודם שידע שמגיע לו שבועה, דיש לומר אולי מחמת חומר השבועה הי' מודה ולכן שתק ולכן סובר הש"ס דלא מוכח ממה שצווח מתחילה קודם הפס"ד על השתיקה לאחר פסק דין כיון שנעשה השתנות ע"י שבועה ובאמת אם תקפה קודם פסק דין או לאחר פסק דין והי' צווח אז קודם שתקפה שרוצה לקיים הפס"ד ולישבע ואח"כ תקפה ממנו ושתק ולבסוף צווח איכא הוכחה דהוכיח תחילתו על סופו, ואולם הש"ס רוצה למיבעי גם בכה"ג היכי שלא הי' לן גילוי דעת לאחר פסק דין שרוצה לישבע ולכן אי' הטעם דהוכיח סופו כו' כיון דעכשיו צווח ורוצה לישבע מוכח שמעיקרא לא הודה מחמת חומר השבועה ולכן דייק רש"י קודם שנשבעו משמע להדי' שהי' פס"ד רק שמחוסר שבועה דהא מה"ט רמינן שבועה כמ"ש אביי אולי משום חומר השבועה יפרש לכן לא מוכח צווחא דמעיקרא שהי' קודם פסק דין על סופו שיש לומר לאחר שראה שב"ד מחייבין שבועה פריש משבועה דלא חשיד אשבועה וא"ש כנלענ"ד נכון העולה מזה היכי שיש לנו לומר טעם על שינוי דעת כגון שנעשה התחדשות מזמן שהי' מברר דעתו הראשונ' לזמן שעכשיו שאנו מסופקים אם עומד בדעתו הראשון לא שייך הוכיח כו' וה"ה להיפך דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כי אם היכי דלא ראינו התחדשות וכמו שהי' הענין מקדם כן הוא עכשיו בכה"ג לא חיישינן לשינוי דעת כיון דלא הי' לו טעם שישתנה דעתו, מסתמא עומד בדיעה אחת משא"כ היכי שיש לנו לומר טעם מספיק שחזר מדעתו הראשונה אשר אותו טעם לא הי' אז לא שייך לומר הוכיח תחילתו על סופו או הוכיח סופו על תחילתו וא"כ יט להצדיק דברי מוהרי"ק ורמ"א דבנדון דידן לא שייך לומר הוכיח תחילתו על סופו דכיון בזמן שאמר לו לשרתו בחינם לא היה גילוי דעת משכנגדו שחפץ ליתן לו ריוח רצה לגמול חסד חנם אבל לאח"כ שאומר לו שהריוח שירויח יותר יהיה שלו כיון דמן הסתם אדם חפץ בהרווחת ממון ובמידי דזכות הוא לו קיי"ל דזכין לאדם אפי' שלא בפניו ראוי לומר כיון דשתק נתרצה לדבריו כיון דלא מיחה ולא שייך בכה"ג הוכיח תחילתו על סופו כיון דיש טעם על שינוי דעת שנעשה התחדשות ואם הי' לו גילוי דעת מבעל הפקדון מעיקרא שרוצה ליתן לו ריווח, ומ"מ אמר לו שרוצה לשרתו בחנם ואחר כך חזר ואמר לו שהריוח שהרויח יותר יהי' שלו ושתק בכה"ג שייך לומר דהוכיח תחילתו על סופו משא"כ בכידון דמוהרי"ק ורמ"א ולכן לא אתי מהאי טעמא, וממילא מיושב ב' קו' הנ"ל ג"כ ומשה אמת ותורתו אמת במה שיסד רמ"א דברי מוהרי"ק זלה"ה להלכה וברוך שבחר בהם ובמשנתם ועיין עוד בעניני שתיקה כהודאה כתובות דף י"ד עמוד ב' ובר"ן שם אבן העזר סימן ב', וע"ע בקידושין דף ס"ו עמוד א' וביבמות דף פ"ח עמוד ב':

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה