אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל ג › פרט יב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ג · פרט יב

פרט יא

יבואר שיטת מוהרי"ט ז"ל בשו"ת שסובר דשתיקה לא הוי כהודאה או כמחילה היכי שאינו עושה מעשה המוכיח:

כד ראיתי בש"ות מוהרי"ט ספר א' סימן ק"ו דף ע"ו ע"א וע"ב שהאיר עינינו בהאי כללא דשתיקה ובקצת דבריו כוונתי לדעת הגדול מה שרמזתי לעיל, אמרתי להעתיק כל לשונו כי מתוך דבריו הקדושים הלכתא רבתא איכא למשמע מיני' וז"ל היכי שראה בעל הקרקע שהי' גודר ובונה ושתק ולא מחה אין לומר מאחר שלא עיכב כיורד ברשות דמי ואינו נקרא יורד ברשות אלא כשהורידו בעל הקרקע בעצמו אבל מי שירד ברשות חבירו ובתורת שכירות או שאלה או שותפת והי' בונה מעצמו אע"פי שהלה רואה ושותק לא איבד את זכותו שהוא סובר לעצמו הוא עושה לצורך שעה ודוקא כי גדר ומנטיר לי' דעביד מעשה דמוכחא דניחא לי' לדידי' הוא דאמרינן גלית אדעתך דניחא לך אבל בשתיקה דעלמא ליכא גילוי דעת שהוא רוצה בדבר ומנא תימרא דאיכא בין רואה לשותק ועושה מעשה דאמרינן בפ' חזקת דף ל"ה ע"ב אמר ר' אבא אי דלי לי' איהו גופא צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ואע"פי כשהי' רואה אותו שאסף כל הפירות ומכניסין לביתו הי' שותק ולא הי' מוחה אינו חזקה ולא איבד זכותו בכך כי דלי לי' איהו גופא אפי' חד צנא הוי חזקה לאלתר אף כאן דוקא כי עביד מעשה דמוכח דניחא לי' הוא דאמרינן דאיבד את זכותו אבל בשתיקה בעלמא לא מצינו שתהי' בשתיקה שום חיוב ולא שום נתינת רשות וכ"ש כאן שאדרבה מועיל ומתקן הוא למה הי' לו לעכב על ידו דומי' דאמרינן ניר אין לו חזקה דמימר אמר כל זיבי דנזבי ניזול בה פי' רשב"ם הלואי שיחרוש בה הרבה ואח"כ יטלנה וכתב בנימוקי יוסף שם דמהא שמעינן שהבונה חורבתו של חבירו אין בנין שני עולין לו לחזקה דמימר אמר הלואי כל ממונו יוציא לבנין אלמא אינו ראי' ממה שלא מחה כיון שאינו אוכל ואדרבא מוציא משלו מה איכפת לי' הוא סבור יוציא עכשיו ואח"כ אעמוד בדין עמו ואתן לו כדינו ואשכחן בעלמא דשתיקה לאו כהודאה דמי' אלא כי עביד מעשה דמוכח כדאי' גבי קדושין דף י"ב ע"ב דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא גבי ההוא דקדיש בציפתא דאסא אמרו לי' לית בה ש"פ אמר תיקדש בארבע זוזי דאית בה שקלתה ואישתקה דאמרינן כל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא אע"ג דמקמי מתן קבלתם מוכח שהיא מרוצה בקדושין דהוי מעשה אבל שתיקותא גרידא לאו כלום הוא ואע"ג דלענין מה שלא השליכתה מידה איכא טעמא דלאו כ"ע דינא גמירי דסברי אי שדינא ומתברי מחייבא באחריותא מ"מ הי' לה לומר שאינו רוצה ואפ"ה אמרינן הא דשתקה לא שרוצה אלא שלא חששה וכן הא דאמרינן בפ' יש נוחלין דף קל"ב אהא דכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא דאיבדה כתובתה ומוקי לה רב במזכה על ידה ושמואל בנותן לפני' ושותקת ואמרינן עלה מקולי כתובה שנו כאן הא בבעל חוב אע"פי שנתן כל נכסיו לאחרים בפניו או שזיכה להן על ידו לא חשיבה הודאה ולא מחילה והא דשתק משום דלא חש למחות וכן הא דתנן בכתובות דף ק"ט ע"א העורר על השדה והוא חתום עלה בעד איבד זכותו משמע טעמא משום דעשה מעשה המוכח אבל אם הי' בשעת המקח ושתיק לא איבד את זכותו בשתיקה לבד וכ"כ הריטב"א דוקא חתום וכיו"ב (כגון האי דעשאה סימן לאחר איבד את זכותו) ולאפוקי הא דאמר לי' זיל זבין או שהי' בשעת המכר ושתק ומיהו התם איכא טעמא דמצי למימר השני נח לי ולכך שתקתי כדאי' בב"ב דף למ"ד ע"ב דאפילו במשיאו עצה לקנות בדיבורא בעלמא עביד אינש דמיקרי דאמר משום שהשני נח לי אבל מעשה לא עבידי ובהאי דאמרינן בפרק הדיינים במס' שבועות דף מ"א מנה לי בידך אמר לו בפני עדים הן למחר אמר לו פרעתיך נאמן א"ל אל תפרעני אלא בעדים למחר אמר לו פרעתיך אינו נאמן שצריך לפרעו בעדים כתב הר"אש דוקא שלוה קיבל עליו או שאומר לו כן בפני בית דין אבל אמר לו בינו לבינו ושתק שתיקה לאו הודאה הוא אלא שלא חש לדבריו בו' ומיהו בפ"ק דף ו' גבי תקפה אחד בפנינו והלה שותק אמרינן אע"ג דצווח לבסוף לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אלא אדויי' אודי לי' ובפרק השואל דף ק' ע"ב גבי המחליף פרה בחמור זה אומר עד שלא מכרתי והלה שותק שתיקה כהודאה דמי' התם משום דלא הוחזק הדבר בשלו אלא עכשיו וכיון דשותק אגלי מילתא שלא הי' בה כלום אבל אינו מאבד זכותו בשתיקה עכ"ל ודפח"ח ובכוונת סוף דבריו אפשר לומר שכיון לדברי הש"ך בסימן פ"א סק"ט שהבאתי לעיל בפרט יו"ד דשתיקה הוי כהודאה שמודה שלא הי' שלו אבל לא הוי כמחילה אך לשונו לא משמע כן ויותר נראה שכוונתו למ"ש לעיל בפרט יו"ד ס"ק י"ט דשתיקה כהודאה לא אמרינן היכי שבא להוציא ממון ע"י שתיקה וז"ש דלא הוחזק דבר בשלו אלא עכשיו ומובן היטב כוונתו ונשמע מדברי מוהר"יט דלית לי' חילוק של מוהר"ם פאדווי שהבאתי שם ס"ק ד"י שכתב היכי שרואה את חבירו מחזיק בשלו ושותק ודאי הודה או מחל אע"פי שלא עשה השותק מעשה ומוהר"יט סובר דבעינן דווקא מעשה המוכיח וכמו שמביא ראי' מאי דלי' איהו צנא דפירי מוכח אם לא דלי אף שהי' רואה שחבירו מאסף הפירות ושותק לא הוי כהודאה וראי' זו כתבתי ג"כ לעיל ומשמעות דבריו נראה להדי' היכי שעושה מעשה שנראה שמחל הוי שתיקה כמחילה אפי' היכי שהי' ודאי שלו כי לא מחלק בין הודאה למחילה היכי דעושה מעשה ודבר זה צריך בירור בש"ס ופוסקים אם עולה להלכה:

כה גרסינן במס' ב"ב דף מ"א ר' ענין שקיל בידקא בארעא אבל הדר גודא בארעא דחברי' אתא לקמי' דר' נחמן אמר לי' זיל הדר והא אחזקי לי' א"ל כמאן כר' יהודא ור' ישמעאל דאמרי כל בפניו לאלתר הוי חזקה לית הילכתא כוותייהו א"ל והא אחיל דאתי וסייע גודא בהדייהו א"ל מחילה בטעות הוא אנת גופא אי הוי ידעת לא עבדת כי היכי דאת לא הוי ידעת הוא נמי לא הוי ידע וכתב בטור ח"מ סימן קמ"ט בשם רבינו יונה אבל אם המסייע מודה שידע שהכניס שכנגדו בשלו הוי חזקה אע"פי שלא ידע הבונה וקנה המקום שהכניס לתוך שלו מיד אע"פי שלענין פתיחת חלונות כה"ג לא הוי חזקה שאם ראובן פתח חלון לחצר שמעון לא הוי חזקה אע"פי שסייעו בפתיחה לגבי כותל הוי שפיר חזקה דכיון דהסיג גבולו וכנס בשלו והוא ידע לא הי' לו לסייע אלא ודאי גמר והקנה ע"ש ועמ"ש הבית יוסף בשם רשב"א בתשובה וכן קיי"ל בש"ע שם סעיף ב' וכתב בס"מע ס"ק ח' בכאן כ"ע מודו דאין צריך חזקה שלשה שנים וטענה משום דאנן סהדי דמחיל מוכח היכי שעושה מעשה הוי השתיקה ראי' ברורה שמחל ולכאורה קשה על זה היאך נקנה קרקע במחילה הא מבואר בש"ע חושן משפט סימן רמ"א סעיף ב' בשם תשובת הר"אש ומוהרי"ק שורש צ"ד שמחילה לא שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם הי' לו חפץ ביד חבירו ואמר מחול לך אינו כלום ועיין סעיף ב' ובסמ"ע שם סע"ק יו"ד דלא שייך מחילה רק בדברי שהוא ביד חבירו ואינו בעין אבל בקרקע לא שייך מחילה מיהו רשב"ם תיקן בלשונו שכתב בד"ה והא אחיל וז"ל כמאן דא"ל לך חזק וקני דמי יע"ש וכן כוונת הטור הנ"ל במ"ש גמר והקנה ומצאתי בס' שיטה מקובצת בב"ב דף כ"ח ע"א ד"ה אלא שכתב בשם רש"בא וז"ל ולדידי קשה לי אדרבא איהו שפיר קפריך כיון דמשור המועד גמרת לימא כשור המועד דבכל ענין נפקא לי' מחזקת בעלים ראשונים וקם לי' ברשותא דהאי שאני אומר כיון ששתיק אחולי אחיל וכעין שאמרו הגאונים בכל דבר שאינו מחסרו קרקע דטענת סבלונת מהני מדין מחילה כו' ויש לומר דקרקע אינו נקנה במחילה אלא במכירה ונתינה ולא עדיף שתיקה ממחילה מפורשת ואילו אמר לי' שדה מחולה לך לא אמר כלום כ"ש מחילה מתוך שתיקה אבל שעבודין שיש לה חזקה בטענת סבלונת כדעת הגאונים זלה"ה נתונים במחילה שאילו הוציא זיז על חצר חבירו ואי נמי נעץ קורה בכותל יכול הוא למחול לו שלא יסלקם משם שאין זה כנותן קרקע אלא כמוחל על שיעבודם וכן נמי אכילת פירות אחר מאכל את הפירות הרי חזר על המוחל לחוב בעלמא ויכול למוחלו משא"כ בגופו של קרקע אלא שעדיין קשה לי עובדא דר' ענן דשקל בידקא בארעא דאית לי' סהדי דאתי וסייע גודא בהדאי ופי' רש"י כמאן דאמר לי' לך חזק וקני וא"כ הכי נמי נימא הכי וי"ל שאני התם שעשה מעשה בידים ומסייע לגדור אותו עם שלו עכ"ל ומיהו אכתי צריך ביאור לדבריו ניהו שמוכח מכח מעשה שמחל לו הא אילו אמר להדי' מחול לך לא מהני דק כשאמר לך חזק וקני ולא עדיף דברים שבלבו מאם אמר להדי' ואם הי' בלבו לשון שמחול לו לא מהני והא על זה לא מוכח ממעשה שסייע לו דלמא הי' בלבו לשון שאינו מועיל וא"כ היאך אמר לי' והא אחיל מה מהני מחילה וכן קשה על פסק הלכה שפסק רבינו יונה היכי דלא הוי מחילה בטעות הוי השתיקה מחילה אמאי דלמא הי' כוונתו על מחול לך ותו קשה לפמ"ש לעיל בפרט ד' דמחילה בלב לא מהני כ"א היכי דמוכח לכל כוונתו והכא לא מוכח לכל כוונתו שכוונתו הי' באופן המועיל א"כ על דיבור זה של לך חזק וקני הוי דברים שבלב שאין מוכח לכל שכוונתו הי' לומר לך חזק וקני שהמעשה לא מורה על זה ואף דאי' בב"ב דף נ"ב וכן קיי"ל דבפניו אין צריך לומר לך חזק וקני היינו כשלוקח כיון לקנות משא"כ הכא שלא ידע ועיקר הטעם כמ"ש ראב"ד הובא בנ"י כיון דדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן שכיון לקנות ולכן בעינן שיהי' מכוין להקנות ולומר לו לך חזק וקני ונראה לענ"ד בכוונתו דהנה בכמה דוכתי הוכחתי א דקיי"ל כחכמים דר"מ בערכין דף ג' דאדם מוציא דבריו לבטלה היינו היכי שאומר להדי' לשון הסותר לפירושינו כמו התם שאמר בלשון ערך לא מפרשינן כוונתו שרצה לומר לשם דמים אבל אם אמר לשון המשתמע לתרי אפי מסתמא אמרינן שלא הוציא דבריו לבטלה ומפרשינן כוונתו באופן המועיל (וע"ע במס' ב"ב דף קכ"ז ע"ב בספר שיטה מקובצת שם ד"ה הי' משמשו כעבד ומ"ש הבית יוסף בח"מ סימן רנ"ג וז"ל אפי' אי ברור לנו שאמרה באותו לשון ממש כיון דקיי"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה סתמא דמילתא שהיא המנחת אלא שלא דקדקה בלשונה יע"ש צ"ע דהא קיי"ל כחכמים דר"מ) וה"ה היכי שעושה מעשה ויש לפרש כוונתו בב' אנפין מסתמא כוונתו הי' באופן המועיל כי אין אדם עושה לבטלה וראי' לזה מהא דאי' במס' יבמות דף קט"ו ע"ב בנמצא כלי וכתב עליו ק' קרבן כו' ולא אמרינן דכתב לבטלה אע"כ מחום דהוי מעשה וכן מצאתי בש"ות מוהרי"ק שורש קס"א וכן משמע להדיא בהר"אש בפ"ק דקדושין הובא בטו"ז א"ח סימן י"ד ס"ק ה' ובסימן תל"ד ס"ק ו' ובמג"א סי' תרנ"ח ס"ק ג' במשאיל טבעת לחבירו אנן סהדי שדעתו שבאם שלא מועיל לשון שאלה יתפוס לשון אחר המועיל לענין קידושין דלאו כ"ע דינא גמירי וסברי ששאלה מועיל ולא אמרינן דעשה מעשה הנתינת טבעת לבטלה אע"כ מה שרוצה לעשות כוונתו לעשות באופן המועיל (מיהו יש לדחות כיון דמסייע לדבר מצוה מן הסתם ניחא לי') ועיין בש"ות מוהרי"ט ספר א' דף פ"ד סוף ע"ג שכתב ג"כ ואף שכתב בלשון דיבור מ"מ בע"כ כוונתו על מעשה וה והמעיין היטב בבעל המאור במס' חולין דף יו"ד בהא דאי' שם גבי צלוחית מוכח להדי' כסברא הלז שכתב לכן תלינן באדם טהור שאילו הי' טמא עושה כן לא הועיל כלום במעשיו יע"ש דוק ותשכח כדברי וא"כ מובן היטב כוונת רשב"א היכי ששתק אף שמוכח שמחל מ"מ לא מוכח שכוונתו ללשון המועיל לקנין קרקע דהיינו לך חזק וקני כיון דלא דיבר ולא עשה מעשה ליכא חזקה אין אדם מוציא דבריו ועושה מעשה לבטלה ויש לחוש אולי כוונתו הי' באופן שאינו מועיל ומספיקא קם הקרקע בחזקת בעלים הראשונים וגם מצד דהוי דברים שבלב אבל כשעשה מעשה וסייע גודא בהדי א"כ חזינן שרצה להקנות לחבירו מסתמא עשה באופן המועיל ולא הוי דברים שבלב דהוי אומדנא דמוכח לכל ע"י חזקה שאין אדם עושה מעשה לבטלה דאנן סהדי שכן הוא דרכי בני אדם:

אמנם קשה לפי מה שהוכחתי שם דהאי דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוא רק בגדרי חזקה וכיון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב נגד חזקת ממון ה"ה דלא מהני חזקה או הוכחה להוציא ממון כי הגזה"כ הוא המע"ה ורובא או חזקה לא מיקרי ראי' כמ"ש בש"ות תרומת הדשן סימן שמ"ט וא"כ אכתי קשה על עובדא דר' ענן וכמ"ש רבינו יונה היכא דסייע בגודא ולא מחל בטעות הוי מחילה וקנה מקום הכותל בארעא דחברי' הא קרקע בחזקת בעלים עומדת והדק"ל הא לא מוכח רק על מחילה שלא מהני בקרקע וא"ל כתי' רש"בא כיון שעשה מעשה כנ"ל דז"א דהיאך מהני חזקה זו להוציא מחזקת מרא קמא דכמו דאזלינן במטלטלי' וממון בתר חזקה דהשתא אזלינן בקרקע בתר חמ"ק ודלמא הי' כוונתו על מחילה דלא מהני ועשה לבטלה כיון דל"מ נגד חזקת ממון וצריך לומר דרש"בא סובר דמעשה אלימא והאי חזקה דאין אדם עושה מעשה לבטלה עדיף דדיבורא עביד אינש דמיקרי ואמר ואולי הוציא שפת יתר (ועיין דרכי משה בח"מ סימן ע"ה וסמ"ע סק"ב וש"ך ס"ק ה' ובתומים שם) אבל אינו עושה מעשה להטריח א"ע לבטלה ומהני חזקה זו אפי' להוציא ממון דמסתמא כיון באופן המועיל וכאילו אמר לך חזק וקני ואף שחזקה ל"מ להוציא ממון מ"מ לפי מ"ש מוהרי"ק סימן ע"ב ומוהרי"ט סימן ק"ז דחזקה דאתי' מכח סברא שהשכל מחייב לחזקה הוי כאנן סהדי שמהני להוציא ממון וה"נ השכל מכרעת לזה דאטו בשופטני עסקינן שיעשה מעשה לבטלה ואע"פי שאין ראי' לדבר זכר לדבר מיהו איכא דמעשה אלים מדיבורו כדאי' במס' ב"ב דף למ"ד ע"ב, ועיין כיו"ב בטוש"ע יו"ד סימן קפ"ה וא"ש:

כו ואין להקשות לסברא זו שמוכח מסוגי' הנ"ל דהיכי שעשה המערער מעשה אף שאין המחזיק טוען שמכר רק שמחל מהני דהוי כאילו אמר לך חזק וקני מהא דאי' בדף ל"ה דאי דלי לי' צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופי' רשב"ם ונ"י שטוען המחזיק לקוחה בידי, ורמב"ם בפי"א מטוען ה"ט מוסיף מדילי' שטוען שמכרה או נתנה לו היום וכוונתו שבפירוש מכרה או נתנה לו מעיקרא קודם שסייעו, למה לי טענה זו, אפי' אי לא טען רק שדלי לי' צנא דפירי מוכח כיון שעשה מעשה שמחל וכאילו אמר לך חזק וקני, ועיין בסמ"ע ס"ק ח' שכתב דכ"ע מודים בהאי דכותל דז"א כמ"ש בספר שיטה מקובצת בדף מ"א וז"ל שם והא דאמרינן דאי דלי לי' צנא דפירי לאלתר הוי חזקה אינו על דרך זה דהתם אחזקה דמתני' קאי ודוקא בחזקה שיש עמה טענה הא לא"ה מחילה אין כאן שאין ראי' במה שסייעו בנטילת פירות על מחילת קרקע אלא על מחילת פירות שלוקט כו' ואפילו על מחילת פירות שאכל אינו ראי' במה דדלי לי' צנא דפירי אלא על מחילת פירות שסייעו ליטול ועוד דהא דקאמר רב ענן דהא אחיל לי' דאתי וסייע גודא בהא דוקא מפני שסייע לקנות קרקע ולהחזיק דגדר הוי חזקה ע"ש שכ"כ בשם רבינו יונה, הגם לרמב"ם ליתא לתירוץ ב' דכתב בפ"א ממכירה ה"ו שאם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח הוי חזקה וקונה בזה ועיין בה"המ שם וא"כ בדלי לי' צנא דפירי עשה מעשה לקנות קרקע, ורבינו יונה בע"כ סובר כראב"ד שם, ועיין בח"מ סי' קצ"ב סי"א מ"מ י"ל דרמב"ם סובר כתי' א' הנ"ל וזהו פשוט:

כז אמנם קשה מהא דאי' במס' ב"ב דף קל"ב בהא דאי' בפ"ג דפיאה הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, ומקשה הש"ס משום דכתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה אמר רב במזכה להן על ידה, פיר' רשב"ם שנתנה לו סודר טלה להקנות לבנים דקיי"ל בכליו של קונה דמוכחא מילתא מדקא משתדלה בזכיות הבנים וגם נתן לה קרקע כל שהוא, ואינה מערערת כלום כיון דאיכא תרתי ודאי נתרצית להן בלב שלם להיות קונין מתנה זו שלא תוכל לטרוף מהן הכתובה ומחלה להן השעבוד שעל נכסים הללו והפסידה כתובתה אם לא תמצא ממקום אחר לגבות יע"ש. ושמואל אמר במחלקת לפניה והיא שותקת ר' יוסי בר חנינא אמר באומר לה טלי קרקע בכתובתיך ומקולי כתובה שנו כאן פי' רשב"ם וז"ל אכולהי קאי דשאר בעלי חובין לא איבדו בכך עד שיאמרו בפירוש אנו מוחלין שעבוד שעל נכסים הללו, אבל בכתובה הקילו כדאקילו גבה נמי לענין זיבורית דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא דניחא בכל דהו כדר"ל כו' אבל שאר בעל חוב דעשה טובה ללוה לא מקלינן גבי' דבשביל שהוא עושה טובה אין לו לאבד בחינם עכ"ל, הא מוכח מסוגי' דר' ענן כמ"ש בשם רשב"א היכי ששותק ועשה מעשה אשר מחשבתו ניכר מתוך מעשיו שמחל איבד זכותי'. ה"ה בבעל חוב לרב היכי שהלוה הי' מחלק נכסי' בפני המלוה וכתב לו קרקע כל שהוא, ומלוה עשה מעשה שנתן סודר שלו להקנות להם דלמא מודה רב דשוה בע"ח לכתובת אשה ומנלן לרשב"ם דלמא לא קאי האי ומקולי כתובה רק לשמואל וריב"ח ולא על רב ואי הי' לו איזה הכרח קשה מאי טעמא דרב ונראה לישב דהנה דעת רבינו ישעי' הובא בטור ח"מ סי' י"ב ובסמ"ע ס"ק כ"א ובש"ך סי' רמ"ח ס"ק ד' וב"ש סי' ק"א ס"ק זיי"ן, וחלקת מחוקק סי' ק"ה סע"ק ד"י ובית שמואל ס"ק י"ב בהא דקיי"ל מחילה אין צריך קנין ה"מ כשלא הי' לו שטרא אבל בתפיס שטרא צריך קנין והוא מחלוקת אמוראים בירושלמי סוף פ"ק דגיטין הלכה ה' כמ"ש בש"ך, ועיין ש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ד ובסי' פ"א ש"ך ס"ק ע"ב, וא"כ היכי דיש לאשה שטר כתובה ומוחלת השעבוד ולא מחזירה השטר צריך קנין על מחילה, ובנ"ד צריך האב לעשות ב' דברים שיהי' מקנה גוף נכסים לבנים שיקנו הגוף, ואולם אף שקנו גוף הנכסים מ"מ הם משועבדים להאשה, צריך גם מחילת שעבוד מאשה שיהי' קבלת קנין ממנה, דהיינו בכליו של קונה שהוא הבעל שזוכה בשעבוד ומקנה הכל לבנים, וא"כ אף שממילא מוכח שמחלה כיון שנתנה הסודר שלה להקנות לבנים, כדי שיהי' בכליו של קונה כמ"מ רשב"ם ועיין סימן קצ"ה ס"א, הוא לענין גוף הקרקע שקנו הקרקע שנתן להם אביהם אבל לא הי' קבלת קנין מאשה על מחילת השעבוד ולענין זה הוי דברים בעלמא שמוכח מכח השתדלותה שמחלה השעבוד, וזה הי' מקולי כתובה אף היכי דיש לה שטר כתובה ואינה מחזירה דבכל גווני אי' דאיבדה אף במקום שכותבין כתובה דבכה"ג בבע"ח היכי שהשט"ח תחת ידו ל"מ דמה בכך שהי' מעשה ומוכח שמחל ל"מ כיון שלא הי' קנין על מחילת השעבוד ואינו מחזיר השטר. אף דכתב הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ע"ד בשם בעל העיטור בהא דקיי"ל המוכר פט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אפי' למ"ד דמחילה לא מהני היכי דתפס שטרא מודה הכא דלית לי' שטרא בידי' דליהדר לי' יע"ש (ועיין באורים ותומים סי' י"ב ס"ק ח') והטעם כמו שאכתוב לקמן דמוכח שלא מחל בלב שלם כיון שלא החזיר השטר, וכיון דהכא אף כשמוחל השעבוד לא מחל רק מנכסים הללו כדאי' שם ובסי' ק"ו ס"א א"כ הי' צריך להחזיק בשטר כדי לגבות משאר נכסים אם יקנה דז"א הגע בעצמך כשהי' החוב מנה ומחל רק מחצה אף שהי' מוכרח להחזיק בשטר כדי שיגבה המותר, מ"מ נשמע מסתימת הפוסקים דצריך קנין דחידוש דין כזה הו"ל לפרושי, ובע"כ הטעם דאם הי' מוחל בלב שלם הי' לו להחזיר שטר וליקח שטר אחר על המותר או לכתוב שובר וה"ה הי' לו לכתוב שמוחל השעבוד מנכסים הללו, וא"כ לק"מ על רשב"ם די"ל דסובר כרבינו ישעי' והחולקים על רבינו ישעי' י"ל דבאמת פירשו מה דאי' בש"ס מקולי כתובה שנו כאן קאי רק על שמואל ור' יוסי בר חנינא. מיהו זהו דוחק דלא אישתמיט בשום מפורש שיה' חולק בזה אפי' רשב"ם אף כי רבו החולקים על רבינו ישעי' ותו דרשב"ם כ' וז"ל דשאר בע"ח לא איבדו בכך עד שיאמרו בפירוש אנו מוחלין שעבוד שעל נכסים הללו יע"ש הא לרבינו ישעי' אף כשאמרו כן לא מהני וצריך קנין או להחזיר השטר, ולכאורה עלה בדעתי לישב דהנה בפשיטות נראה כוונת הש"ך בשיטת הסוברים כרבינו ישעי', דהיכי דהשטר בידו מוכח שלא מחל בלב שלם, מדלא החזיר לכן בעי קנין, ולפ"ז יש להבין במאי נחלקו התוס' עם רבינו ישעי', ונראה לומר לפי מ"ש לעיל כלל מוסכם היכי שאמר לחון הסתום מסתמא לא הוציא דבריו לבטלה, וא"כ כשמוחל החוב איכא הוכחה שמן הסתם גמר והקנה בלב שלם, דמי כפהו למחול כיון שהי' ברצון הטוב ואולם נגד זה איכא הוכחה הסותר שלא הי' בלבב שלם כיון שלא החזיר השטר, וסובר רבינו ישעי' דהוכחות הללו שקולין הם וכיון שסותרין זא"ז איכא ספק אי חל המחילה, וכיון שחיוב ודאי ומחילה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי, כמו בכל מקום דחזקתו חיוב הוא חזקה עיין בטו"ז חשן משפט ס"סי ע"ה ולכן קם השטר חוב בתקפו כיון דהוא בחזקת חיובו ועיין תשובת רמב"ן סי' ק', ולפ"ז צריך לומר דהחולקים סוברים דהוכחה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה עדיף מהוכחה דלא החזיר או דסוברים דבעל השטר לא הוי מוחזק כיון דקיי"ל לאו כגבוי דמי וכ"ה בסוטה דף כ"ה וגם לית להו הך חזקה דחזקת חיוב, דלא דמי לחזקת חיוב דעלמא, כמו באינו יודע אם פרעתיך, דחייב לשלם מטעם חזקת חיוב הוא משום בצירוף ברי דברי וחזקה מהני להוציא ממון, עיי' כתובות דף י"ב ע"ב אבל בשמא ושמא פטור לשלם, כיון שמוחזק בממון, ותו כיון דנעשה ספק לפנינו שיש לבית דין ספק בכוונתו ספק כזה אלים טובא לגרוע החזקת חיוב דכיון דנעשה מעשה שראוי להסתפק דהא מחל החוב ואין אנו יודעין אם הי' בלב שלם או לא איתרע החזקת חיוב דכיון דנעשה ריעותא בחזקה דכיו"ב אפילו באיסורין רבו הסוברים היכי דאיתרע החזקה ל"מ כמ"ש בכלל חזקה, לכן אף דהוכחת שקולין הם אין מוציאין ממון מן המוחזק ומהני המחילה וא"ש, ובזה מובן היטב כוונת הב"ש באבן העזר בסי' ק"א דאי' שם אם אין כתובתה בידה ובאה לגבות בתנאי ב"ד במקום שאין כותבין כתובה אינה גובה אלא עד סוף כ"ה שנים אבל אם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה מחלה והוא מסוגי' דכתובות דף כ"ד וכתב הבית שמואל ס"ק זי"ן וז"ל מחלה דוקא כשאין הכתובה בידה אף למאן דאמר מחילה מהני אפילו אם השטר בידה מ"מ כאן דכתובה בידה לא אמרינן דמחלה מדלא החזירה הכתובה שבידה יע"ש ודבריו מובנים בדוקא היכי דבפירוש מחל סוברים החולקים על ר"י דאיכא הוכחה שאין אדם מוציא דבריו לבטלה אבל הכא כיון ששתקה ולא אמרה כלל, דליכא הוכחה דהא לא הוציאה שום דיבור קם הוכחה במקומו מדלא החזירה השטר מוכח שלא מחלה בשתיקות' כי סמכה על השטר, וזהו פשוט בכוונתו, ואולם כל זה היכי שהי' שתיקה בלתי מעשה המוכיח על המחילה, אבל היכי שעשה מעשה המוכיח על המחילה איכא הוכחה המתנגד להוכחה דלא החזיר השטר, וא"כ לכאורה אכתי קשה כיון דלהחולקים על רבינו ישעי' היכי שמחל בפירוש לא צריך קנין דאמרינן שגמר והקנה מכח הוכחה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מכ"ש היכי שעשה מעשה המורה על מחילה שראוי' לומר שלא עשה מעשה לבטלה ואכתי קשה למה לי מקולי כתוב' הא אפי' בבעל חוב היכי שעשה מעשה המורה על מחילה ל"ב קנין ונראה לישב כיון דבברייתא מיירי בשכ"מ, דאח"כ מבעי' לרבא בבריא היאך, וקיי"ל היכי ששתי כיתות עדים מכחישין זו את זו אם אפשר ליישב דבריהם אפי' בפירוש רחוק מיישבינן כדאי' בהלכות עדות, וה"ה היכי ששני חזקות או הוכחות סותרים זו את זו מיישבינן החזקות או הוכחות שלא יהי' סתירה ביניהם, וכמו שהוכחתי בכללי חזקות, והנה הכא בשכ"מ יט אמתלא לומר טעם על שתיקתו אפי' באחד ששותק לצוואתו שיוכל לומר שעשה שלא להכעיסו, ואף דקיי"ל בחושן משפט ס' פ"א סעי' ב' היכי ששתקו לצוואה הוי הודאה ולא יכולין לומר שעשו שלא להכעיסו, היינו דלא הוי אמתלא ברורה לבטל הוכחה דשתיקה היכי שאין לו הוכחה המסייע כי התם מיירי רק בהודאה שמודה ולא מיירי בשטר חוב כמ"ש הפוסקי', משא"כ הכא כיון שיש לנו שתי הוכחות הסותרת זא"ז כי יש הוכחה שמחל בלב שלם כיון שעשה מעשה ואין אדם עושה מעשה לבטלה ואיכא הוכחה המתנגד מדלא החזיר השטר ואפשר לישב ששניהם אמת כי המעשה לא הי' לבטלה שעשה שלא להכעיס לשכ"מ מיישבינן ההוכחות וא"כ א"ש דוקא בכתובה הקילו חכמים ואמרינן שמחלה ותפסינן הוכחה זו לאמת וסותרין הוכחה אחרת כמ"ש רשב"ם הטעם אבל בבע"ח מיישבינן ואמרינן שלא היה לבטלה ושניהם אמת ומה שעשה מעשה ושתק לא הי' בתורת מחילה דק שלא להכעיסו וקם השטר חוב בתוקפו וא"ש ולק"מ:

כח אמנם בגוף היסוד הנ"ל שפירשתי בכוונת הפוסקי' הנ"ל במה שנחלקו בתפס שטרא אי צריך קנין לכאורה צ"ע להבין, כי מ"ש הש"ך הטעם כיון דלא החזיר השטר, לכאורה יש לומר כוונתו כיון שכתב הרמב"ן בתשו' סי' ק' אף דקיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי מ"מ הוי הבעל השטר מוחזק בממון מכח השעבוד נכסים, וא"כ י"ל לא נפקע השעבוד נכסים מן המלוה כי אם ע"י החזרת השטר או קנין, כיון דע"י שטר הוא מוחזק ודבר שאדם מוחזק כשרוצה ליתן לחבירו בעי קנין, מיהו פירוש זה יש לומר לשיטת הש"ך בספר תקפו כהן סי' ק"ל דנגד שטר ל"מ תפיסה כשיש ספק דבעל השטר הוי מוחזק ומביא דאי' מרמב"ן דלכך אמרינן מגו להוציא במקום שטר דהוי כמוחזק אבל לאורים ותומים שם בכללי תפיסה סי' ק"ל דלא הוי מוחזק ומה דאמרינן מגו להוציא בשטר משום דחזקה שטרך בידי מה בעי נסתר פי' זה, כי דוחק לומר דלא הוי כגבוי לגמרי, כי לפמ"ש תוס' במס' סוטה דף כ"ה הטעם דלא הוי כגבוי משום מי יימר דמזדקק לי' ב"ד מה"ט לא הוי מוחזק ויותר נראה הפירוש בש"ך בכוונת העיטור כמש"ל כי כן מחמע לשונו, ואולם לכאורה קשה לפי פירושו דאמרינן שלא מחל בלב שלם כיון שלא החזיר השטר, הא קיי"ל דברים שבלב אינם דברים היכי דהדיבור החיצון סותר לדיבור הפנימי, מיהו המעיין ברמב"ם בפרק ה' ממכירה הלכה י"א וי"ב וי"ג ימצא ישוב לקו' זו, שכתב שם וז"ל יש דברים הרבה שאין צריכין קנין ואין לקנין בהם טעם כגון המשחרר את עבדו והמגרש את אשתו או מוחל חוב לחבירו כו' נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו דברים כו' קנין שנהגו להקנות באילו דברים אינו מועיל כלום אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל בלבו כו' לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך דבר אחר עכ"ל, הרי שכתב להדי' שצריך להיות המחילה בלב שלם וקשה ג"כ קו' הנ"ל הא הוי דברים שבלב, ובע"כ צריך לומר טעמו כמו שמיישב בעצמו בלשונו הצח כיון שיש לומר שאומר דברים אלו כמשחק ומהתל, לא סותר כלל מה שבלבו למה שאומר בפיו, וכיו"ב כ' האורים ותומים בסי' פ"א ס"ק ב' לענין טענת משטה דלא הוי דברים שבלב שאינו סותר מה שבלבו למה שאומר בפיו, וא"כ שפיר כתב רבינו ישעי' הטעם שצריך קנין כדי לידע שמחל בלב שלם כי זה מורה הקנין ואף דקיי"ל בחשן משפט סי' פ"א סעי' כ"ט דלא שייך טענת השטאה והשבעה היכי שמוחל החוב ועיין בש"ך שם ס"ק ע"ב ובס"ק ע"ג כתב בשם הפוסקי' דלא שייך רק בנתבע ולא בתובע, וא"כ דבמחילה לא שייך שחוק והיתול נסתר טעם הנ"ל בע"כ צריך לומר כוונת רבינו ישעי' היינו מן הסתם, אבל כשלא החזיר השטר מוכח שמה שמחל הי' רק בדרך שחוק והיתול, וא"כ לפי זה קשה קו' הנ"ל על החולקים דסוברים דאין צריך קנין הא שפיר קאמר רבינו ישעי' שיש הוכחה שאמר בדרך שחוק כיון שלא החזיר השטר, ומה שכתבתי לעיל דסוברים דאיכא הוכחה המתנגד דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ליתא דכיון שכוון לשחוק ולהיתול לא הוי דבריו לבטלה לפי מחשבתו כיון שרצה בזה, ועיין בתבואת שור סי' א' ס"ק ע"ו שמוכח בש"ס שאפילו מעשה עביד לכוונת ערמה היכי דצריך למעשה וא"כ קשה טובא על הפוסקים הנ"ל וצ"ע בכל זה היטב:

**(הג"ה ועיין בספר ב"ש אבן העזר בסדר גט שני מיד הבעל ליד השליח סי' קע"ט ס"ק כ"ג שכתב יאמר השליח בלב שלם אמרתי וגמרתי לעשות דבר הזה הוא טעות הדפוס וצריך להיות יאמר הבעל כו' כמ"ש בית יוסף א"העז סי' קמ"א ס"ק ו' וכדמוכח מלשון רמב"ם הנ"ל וכן מצאתי בספר דעת קדושים דף ע"ג עמוד ב', ועיין ש"ות שב יעקב חלק אהע"ז סי' ל"ה בסופו:)**

כט אמנם אכתי קשה לי בהאי דינא דרבינו יונה המובא בש"ע סי' קמ"ב הנ"ל לפסק הלכה באין חולק, ולענ"ד מוכח דבע"כ יש חולקים, דהנה לכאורה קשה לי לשיטת הגאונים ורמב"ם הנ"ל שהשעבודים היכי שאינו מזיק בגוף הקרקע נקנה לו מיד כשנודע לו הזיקו ושתק ואין צריך חזקת שלש שנים ולא טענה, מאי קאמר רב נחמן לר' ענן כמאן כר"י ור' ישמעאל פי' רש"י וכל הפוסקי' עובדא דר' ישמעאל שפתח חלונותיו לחצר השותפין וא"ל החזקת יע"ש היאך מדמי זה לזה שאני התם כיון שאינו היזק בגוף הקרקע הוי השתיקה מחילה מיד משא"כ הכא שהדר גודא בארעא דחברי', ולא מצאתי ישוב בפשיטות עד שהאיר ה' עיני וראיתי בשיטה מקובצת שכתב כן בשם רבינו יונה שהוכיח מזה כשיטת חכמי הצרפתים זלה"ה וסיעתם החולקים שאפי' היזק שאינו בגוף הקרקע צריך שלש שנים וטענה וא"כ חל עלינו ליישב שיטת גאונים ורמב"ם וראיתי בחי רמב"ן שמתוך דבריו יש לישב שהוא ז"ל הביא מתחילה פי' קמאי זלה"ה שהדר בארעא דחברי' כפשוטו וכתב ע"ז וז"ל והלשונות ראשונים אינם נכונים שלא מצינו זוכה במתנה בענין זה בגוף הקרקע וכן בלשון אחיל אין לשון מתנה בתלמוד ודמי לדין ודברים אין לי עמך וידי מסולקת ממנה ויש מי שפירש שרב ענן לא כנס לתוך שלו אלא מקום הכותל והי' מקום שיש על שניהם לגדור והלה רוצה שיחזרו כותל למקומו, וא"ל רב ענן אעפ"י שהי' לי לגדור בתחילה כדי שלא אזיקך בהיזק ראי' כיון שגדרתי בתוך שלך החזקתי באותו היזק ואין עליך להחזיר כותלי למקומן, וא"ל ר"נ לאלתר לא הוי חזקת מחילה דלית הלכתא כר' ישמעאל וכ"ש כר"י דמתניתן יע"ש מבואר להדי' שלא הי' הקפד על קרקע רק משום היזק ראי' ומחמת שלא הי' יכול להעמיד כותל באותו מקום הוי כאילו עשאו בארעא דחברי', וא"כ בפשיטות לק"מ קו' הנ"ל דשפיר קאמר כר' ישמעאל (ורמב"ן סובר כגאונים, כמ"ש בטור סי' קנ"ז) ואף אמנם לשיטת הגאונים כשראה נזק ושתק הוי מחילה אף שלא עשה מעשה המורה על מחילה כיון שהוא רק בשעבודם שיש להם זה על זה, מ"מ הסיב לו ר' ענן קושטא דמילתא דאתי וסייע בגודא בהדאי דהוי נמי מעשה, ובאמת בלא"ה הוי מחילה, כי מה דפליגי ר' ישמעאל ור' חיי' ביאר ה"המ שמחה קודם שנתבאר הזיקו בזה סובר ר' חייא יגע וסתום, כמ"ש ה"המ בפי"ד משכנים הלכה ד' ובביאור דברי ה"המ מבואר היטב בש"ות מוהר"י טראני חלק א' סי' ק"ז דאי אפשר לפרש כמ"ש הכסף משנה שצווח חבירו המעכב עליו דא"כ מ"ט דר' ישמעאל, רק שמיירי שהיזק לא ניכר מיד בשעה ששותק והיזק בא לאחר זמן בזה פליגי ר' ישמעאל ור' חייא, וע"ז אמר ר"נ ולסתום לאלתר הוי חזקה שאין אדם עשוי' מסותמים אורו בפניו ושותק כ' ההיזק בא מיד והי' לו למחות מיד כיון שהרגיש בהיזק מיד יע"ש שוב ראיתי בס' מלחמות ברמב"ן בדף ו' שכתב בביאור יותר לאחר שהסכים לסברת הגאונים שחזקת נזקין ושעבודין אין צריך שלשה שנים וטענה כתב וז"ל ועל זה הדרך יעלה בידך פירוש יפה בעובדא דר' ענן דהדר גודא בארעא דלאו דילי' ונאמר שלא כנס ר' ענן לתוך של חבירו אלא מקום הגדר שהיא מתחילה באמצע ולפיכך טען אע"פי שהי' חייב לגדור עמו משום היזק ראי' כיון שחזר וגדר בשלו מחל על הזיקו שהחזיק במחילה שסייע היאך בגודא ואודי לי' ר' נחמן אלא משום דהאי שעתא מחילה בטעות הוי והכי נמי טוען מעיקרא דהחזיק משום דשתק לי' מכי בנה ועד השתא ולא אודי לי' ר' נחמן מחום דלאלתר הוי ואין חזקה לאלתר אלא בגוף הקרקע כר' יהודא (נ"ל תיבת אלא ט"ס או שצ"ל לר' יהודא) ולא בנזקין ושעבודין כר' ישמעאל בר' יוסי אלא מכי שהי' עד דמתגלי כל היזקא דמטו לי' מיני' לעולם כמו שפי' הגאונים ז"ל עכ"ל והיינו כפי' מוהרי"ט כיון שעדיין לא היכר בהיזקו סובר ר' חייא דלא מחל בשתיקתו, וע"ז השיב לו ר' ענן כיון שסייע בגודא בהדי' מוכח שמחל אף שעדיין לא בא ההיזק, וכמו שדייק בתשובת מוהרי"ט מלשון רמב"ם שהטיל תנאים בדבר בפ' י"א משכנים הלכה ד' וז"ל כל הרחקות האמורים בפרקים של מעלה אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק ה"ז מחל ואין יכול לחזור ולהצריכו ולהרחיקן והוא שראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראה שעשה בצידו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה זכה שכל המחזיק בנזק זכה בו עכ"ל, וקשה השתא בראיה בעלמא בשתיקתו חשוב לי' בהודאה אמר לו או שבא וסייע עמו מבעיא, ובהנ"ל ניחא דלא יפה כח סבלונות ושתיקה אלא כשהכירו וידע הנזק כלומר דתיכף ומעכשיו הוא ניזק ממנו, אבל אם עכשיו לאלתר אין הנזק ניכר לא מהני בי' שתיקה גרידא אלא מעשה דמוכח כגון שסייע בהדי', ותדע דבמקום דל"מ שתיקה מהני סיוע כדאי' בת' חזקת גבי אכילת שלש שנים דאי דלי לי' המערער אפילו חד צנא דפירי הוי חזקה לאלתר ובשתיקה לחודא לא חשיבא חזקה בפחות מג' שנים יע"ש, ובאמת הו"מ מוהרי"ט זלה"ה להביא ראי' מסוגי' דר' ענן גופא כי לפי דברי רמב"ן במלחמותיו מה שדחה ר' נחמן לר' ענן דאין הלכה כר' ישמעאל רק כר' חייא כיון שאין היזק ראי' בהעמדת הכותל ניכר תיכף אינו מוחל בשתיקה, והשיב לו דסייע בגודא ומוכרח לומר דהוי מחילה בטעות, נשמע היכי דלא הוי בטעות הוי השתיקה מחילה היכי שעושה מעשה אף שאין ההיזק ניכר להשותק מיד, וכפי הנראה במכ"ת מוהרי"ט לפי שעה לא הי' למראה עין העדה דברי רמב"ן מ"ש בס' מלחמות ובחידושיו דאל"כ הו"ל להביא ראי' לדבריו, ולפ"ז ההכרח לומר שגאונים ורמב"ם הסוברים בשעבודים ונזקין אין צריך שלשה שנים וטענה פי' הסוגי' דר' ענן כשיטת רמב"ן, ורבינו יונה דפירש ומחדש הדין הנ"ל שאפי' בגוף הקרקע כשמסייע מחל אזיל לשיטתו שמבואר בשיטה מקובצת שסובר כשיטת תוס' שאפי' בשעבודים ונזקין בעינן שלשה שנים וטענה, וכן תוס' דפי' כן משום דסוברים להדי' בב"ב דף כ"ב ע"א ד"ה והא דבעינן שלשה שנים וטענה, ורשב"ם דסובר במתני' דסגי בלאלתר עכ"פ בעינן טענה, לכן שפיר פי' שהדר בארעא דחברא והי' רוצה לזכות בגוף הקרקע ודחה לו ר' נחמן דלא קיי"ל כר' ישמעאל שסובר דל"ב טענה והוא לא הי' לו טענה כמ"ש רשב"ם רק סבלנות מדשתיק, וא"כ קשה כיון דטוש"ע לא החליטו במחלוקת הנ"ל בין גאונים ותוס' לא הו"ל לכתוב דין רבינו יונה בסתם דהא לא מוכח דין זה רק לפי פירושו והא הרמב"ן חולק בהדיא שכתב שלא מצינו זוכה במתנה בענין זה בגוף הקרקע, ובע"כ דלית לי' סברא הנ"ל שכתבתי כיון דאין אדם עושה מעשה לבטלה מסתמא הו"ל כאילו אמר לו לך חזק וקני דדלמא הי' כוונתו על מחול לך ולא מהני קרקע, ויש לומר דסובר כמו דלא מהני חזקה אין אדם מוציא דבריו לבטלה נגד חזקת ממון ה"ה חזקה זו דאין אדם עושה מעשה לבטלה, ודוקא בשעבודין דמהני מחילה כמ"ש בס' שיטה מקובצת דף כ"ט בשם רשב"א מוכח היכי שסייע שמחל על השעבוד אבל בגוף הקרקע לא מוכח משתיקתו כיון שסייע שכוונתו הי' באופן המועיל על פי דין, בשגם די"ל דלא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה או אין אדם עושה מעשה לבטלה רק היכי שידע הדין משא"כ היכי שיש לומר שטעה בדין כי לאו כ"ע בקיאין בהלכה, כאשר מוכח להמעיין במס' גיטין דף מ"ב ע"ב בתוס' ד"ה הואיל, וכיו"ב מבואר בתוס' ב"ק דף מ"ה ע"א ד"ה מכור ובשלטי גיבורים במס' ב"מ בפ' איזהו נשך בדף ק' כתב שכוונת תוס' לא דוקא בשור הנסקל רק דלא בקיאין בהלכה (וע"ע במס' ביצה דף י"ט ע"א ובתוס' ב"מ דף ט"ו ע"ב ד"ה ונתן ובמס' כתובות דף נ"ט ע"ב כיון דשמעינן כו' ויבמות דף צ"ג ע"א וצ"ע קצת ואין כאן מקומו) וא"כ לא מוכח שכוונתו במה שסייע לו כאילו אמר לך חזק וקני דלמא הי' כוונתו שמוחל לו בדרך מחילה הגם שיש לישב קצת להמעיין בר"אש קידושין דף י"ג סי' כ' מ"מ מ"ל דרמב"ן ל"ל כסברתו, וא"כ כיון שרמב"ן חולק בפירוש על רבינו יונה ולשיטת הגאונים ורמב"ם ליכא ראי' לשיטת רבינו יונה מש"ס קשה אמאי כתבו הפוסקי' בסי' קמ"ב בסתם דברי רבינו יונה, וביותר קשה על סמ"ע שכתב שכ"ע מודו לרבינו יונה הא מבואר להמעיין שהרמ"בן חולק:

ואולם לכאורה קשה לשיטת הדמב"ן מהא דאי' במס' כתובות דף ק"ט ע"א העורר על השדה והוא חתום עלה בעד אדמון אומר השני נח לי והראשון קשה ממנו וחכמים אומרים איבד את זכותו וקיי"ל כחכמים כמ"ש כל הפוסקים בח"מ סי' קמ"ז שאין משגיחין על הראיות שיבוא על אותו שדה שאומרין לו היאך תעיד על המקח ותביא ותערער, ומבואר שם בש"ס דב"ב דף למ"ד ע"ב משום דעשה מעשה וחתם מעשה לא עביד הרי אף שעשה מעשה כל דהוא שחתם ולא אמר בפי', וגם יש לו קצת אמתלא השני נח לי כו' מ"מ אמרינן שמוכח ממעשה שהודה שאמת עם חבירו אף שיש לו עדים המעידים כדבריו מ"מ הודאתו שהודה מעיקרא עדיף מעדים, ובע"כ אמרינן שהודה באופן המועיל שיהי' של חבירו, וה"נ נימא כיון שעשה מעשה וסייע בגודא אף שהוא על גוף קרקע הו"ל כאלו אמר לי' לך חזק וקני דמסתמא כוונתו הי' באופן המועיל, ומוכח כרבינו יונה, ומיהו כד דייקינן לא דמי זה לזה דאי' במס' גיטין דף מ' ע"ב ת"ר האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתונה לפלוני הרי הוא שלו הרי הוא שלו כו' אמר ר' יוחנן וכולן בשטר וכתב הר"ן שם וז"ל וכי תימא בין בעבד ובין בשדה אמאי לא מהני אפילו בעל פה כשאומר עמיתי ונתתי משום הודאת בעל דין יש לומר דכי אמר בדרך הודאה הכי נמי אבל הכא בבא לשחרר עכשיו בלשונות הללו עסקינן כו' דעשיתי דומי' דאעשנו מה אעשנו כשבא לעשותו עכשיו אף עשיתי נמי והא דשדה כה"ג נמי מפרשה יע"ש והובא דעתו ברמ"א ח"מ סי' רמ"ה ס"א, ובח"מ סי' ט' סעי' ו' דכל האומר נתתי שדה לפלוני הוי הודאת בעל דין כמאה עדים ואין מדקדקין כיצד נתן דמאחר שהודה אמרינן ודאי נתן באופן המועיל ע"ש ועיין בש"כ ס"ק כ"ח וכ"ט, וא"כ א"ש דכיון שחתם עלה בעד כיון דאין העדים חותמין בשטר אלא א"כ קראוהו וכיון דקיי"ל עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד והוי החתימה על השטר מכירה כאילו הוציא בשפתיו לפני ב"ד מה שנכתב בשטר, וכיון שנכתב בשטר שמוכר שדה שלו לפלוני ועל זה העיד, א"כ הודה שזה מכר שלו, וכיון שאמר בלשון הודאה ולא איירי שרוצה ליתן עכשיו כי כבר מוחזק בידו, ממילא הודה שהוא שלו ובודאי הקנה לו באופן המועיל וא"צ קנין וסגי בדיבורא בעלמא (ואף שיש למערער עדים הודאתו עדיף מעדים אפילו כשמכחישן לגמרי, ובשגם כי יש לומר שכוונתו שנתן לו מתנה באופן המועיל שהוא שלו, וע"ז אין יכול להכחישם כי שמא זיכה לו ע"י אחר) וכן בעשאה סי' לאחר לא מבעי' לפי' רש"י שמערער חתם עלה בעד, כיון דע"כ צריך לומר דבכה"ג אכולה מילתא קא מסהדי ולא דמי להא דאי' בכתובות דף כ"ד ע"ב למאן דאמר אין מעלין משטרות ליוחסין כמ"ש בס' שיטה מקובצת שם דכיון דממונא דידי' ועביד בי' חברי' מעשה וחתם עלה ודאי אודי' לי' יע"ש, וכ"כ רשב"א בתשובה אלף קנ"ו הובא בבית יוסף סי' קמ"ז (ועיין כנסת הגדולה בהגהות ב"י סי' מ"ט ס"ק י"ב) א"כ הודה בחתימת ידו כאילו העיד בעל פה, ואפילו לפירוש תוס' ד"ה עשאו שהמערער עשאו סימן לאחד בשם המוחזק, כבר פירש הב"ח בסי' קמ"ז שבע"כ הכוונה שנכתב בשטר וכך אמר לנו פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני מצר שדה פלוני, והזכיר המחזיק א"כ עידי השטר מעידים שהמערער עשאה סי' לאחר בשם המחזיק דאל"כ קשה הא המערער לא עשה מעשה רק שהעדים החתומים על השטר הם המסמנים המצרים ומעידין על מה שכתוב בשטר אבל המערער לא עשה כלום אע"כ כנ"ל ובכה"ג בע"כ העדים אכולה מילתא קמסהדי, וא"כ כיון שאמר להם שמכרתי שדה פלוני לפלוני מצר שדה פלוני הוי ג"כ לשון הודאה דהא ממילא הודה כיון שאינו רוצה עכשיו ליתן לו דכבר מוחזק בידו, ואמרינן שהי' באופן המועיל משא"כ הכא בעובדא דר' ענן דממה שסייעו עמו בגודא לא מוכח כלל שאמר בלשון הודאה כי על זה לא מוכח ואולי הי' כוונתו בלשון מחילה ושאני התם שע"י מעשה שחתם או שאמר לפני עדים אמר להדי' בלשון הודאה והוא קנין המועיל בשדה כמו כל קנינים, וא"כ דברי רמב"ן ברורים:

אמנם לפ"ז קשה לשיטת הרי"ף המובא ברמ"א שם וקצת מרבוותא הסוברים בסי' ס' אפי' כשאומר בלשון הודאה לא אמרינן שהודה באופן המועיל אמאי עשאה סי' לאחר איבד זכותו כיון שיש עדים שהשדה הוא של מערער ואנו באין לפוסלן מכח הודאתו בעינן שיהי' ודאי הודאה המועילה וא"כ מה בכך שחתם הא לא עדיף מהודאה גמורה ועיין בתוס' כתובות דף ק"י ע"א ד"ה ורבנן ובספר שיטה מקובצת שכתב בשם רבינו ישעי' מטראני דלא הוי הודאה (ובס' פ"י כיון קצת לדבריו) וא"כ הוא בעשאה סימן כ"ש בחתם כדמוכח ממתני' דעשאה סימן, והא אפי' בהודה בפירוש שהשדה הוא של המחזיק כיון שהוא רק דיבורא בעלמא לא קנה המחזיק דאף דכתב הראב"ד הובא בנימוקי יוסף במס' ב"ב דף מ"א בעובדא דר' ענן דאי הוי ידע המזכה אף שלא ידע הזוכה קני ולא דמי להעודר בנכסי הגר וקסבר שהוא שלו דלא קני דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה אותו מהני וכן מוכח דעת הש"ע בסי' קמ"ב סעי' ב' והכא הרי החזיק המחזיק אף שלא כיון לקנותו כי בגזל בידו היינו לפי שיטתם לעיל דאמרינן שמסתמא כיון באופן המועיל והוי כאילו אמר לו לך חזק וקני משא"כ לשיטת רי"ף וסיעתו שסוברים שלא אמרינן כשהודה שאמר באופן המועיל, א"כ על זה גופא אנו דנין דלמא כוונתו הי' בלשון הודאה שנותן לו בדיבורא בעלמא ולא כיון להקנותו באופן המועיל ואין לומר כיון דהודאתו עדיף מעדים אנו אומרים שמכחיש לעדים ומעולם לא היו שלו וממילא לא צריך לקנין כיון דמעולם הי' שייך למחזיק ולא גזל ממנו, ז"א אם באמת אמר כן להדי' מועיל, וכמו שכתבתי בכלל הודאה פרט א' דעת רש"י שאפי' בגוף הענין נאמן בע"ד לחובתו יותר מעדים, וכמ"ש רש"י דאתי' מכי הוא זה, ומבואר שם השגה על תשב"ץ ומוהריב"ל וב"ש. אבל הכא לא אמר בלשון הודאה גמורה המבורר להכחיש העדים כיון שיש לומר שאין מכחישים (ועיין בטו"ז סימן קל"ח) כי על זה לא מוכח ממה שחתם בעד וממה שעשאה סי' שמודה שמעולם הי' של המחזיק ולא גזל ממנו כי אולי כוונתו שהוא שלו כי מחל לו ונתן במתנה הגזילה ויכול לעשות מה שירצה וא"כ בשלמא להר"ן וסיעתו א"ש כיון שהודה כן הוי כאילו אמר נתתי דאכן אמרינן שהודה שנתן המתנה באופן המועיל ע"פי דין מש"ה איבד זכותו אבל לרי"ף וסיעתו קשה ודוחק לומר שאם טען כן באמת הי' נאמן דק כיון שלא טען כן לא טענינן לי', דמשמע בש"ס שם שלא יוכל לטעון טענה אחרת רק תלם אחת עשיתי לך או חזרתי ולקחתי ממך והו"ל לפרושי גם טענה זו, ותו אמאי לא טעין אפטרופס טענה זו הא טענינן ליורשים, וכולה סוגי' דשם מוכחת דאין לו טענה אחרת וצ"ע לישב. העולה מדברינו דשתיקה לא הוי כמחילה רק היכי שעושה מעשה שמורה על המחילה, וכן לא הוי כהודאה רק היכי שעושה מעשה שמורה על הודאה:

**(הג"ה ודע ברשב"א הובא בס' שיטה מקובצת שם משמע שחולק על ראב"ד כי פירש שם לאחר שהביא דברי ראב"ד הנ"ל ומסתברא שלאחר שבנאו ונודע לו לרב ענן החזיק בו רב עכן קודם שמיחה בו חבירו והלכך אילו הי' מכיר בו חבירו הו"ל כמאן דאמר לך חזק וקני והא אחזיק קודם שחזר בו וע"ש וצ"ע דבמס' גיטין דף כ' ע"ב ד"ה ובא כתב בעצמו כראב"ד וצ"ע:)**

לא וכן מוכח להדי' דעת בע"הת מובא בטור ח"מ סי' פ"א ובש"ע סעי' ז', בהא דקיי"ל בסנהדרין דף כ"ט היכי דאמר אתם עידי ושתק הלוה הוי הודאה דוקא כשתבעו מנה ואמר הן ואח"כ אמר אתם עידי ושתק הלוה, אבל אם אמר מנה לי בידך ושתק הלוה ואמר התובע לעדים אתם עידי ושתק לא הוי כהודאה דיכול לומר לא חששתי להשיבך, הרי דבעינן רגלים לדבר כיון שהודה מתחילה בפירוש, והנה לשון זה יכול לומר לא חששתי להשיבך הוסיף הטור מדילי', כי בבעל התרומות בשער מ"ב חלק א' ס"ק זי"ן לא נזכר כלל טעם זה רק שכתב סתם שאין שתיקתו כלום, ומשמע קצת אף שלא טען טענינן עבורו דהוי אמתלא מעלי' כמו בהשבעה, ומלשון טור ומחבר משמע דבעינן שיטעון כן שלא חשש להשיב, אבל אם אמר סתם שאינו חייב אע"פי ששתק לא טענינן עבורו כמו באמתלא דמשטה, ועמ"ש בפרט א' והבן, אמנם לכאורה ראב"י המובא במרדכי בפ' ז"ב ורמ"א בסי' פ"א ס"ב חולק ע"ז כמ"ש הא"ות בסי' פ"א ס"ק ט' דהתם כששכ"מ אמר ושתק מתחילה ועד סוף הוי הודאה, עיין היטב בלשון מרדכי ותמה על דמ"א דמזכה שטרא לבי תרי ולכאורה יש לישב לפמ"ש בסי' פ"א סעי' י"ז כשהודה במעמד שלשתן אף שלא אמר אתם עידי אין יכול לפטור בטענת השטאה והשבעה דמעמד שלשתן הוי כקנין ואילימא מילתא, וא"כ יש לומר האי אמתלא דלא חששתי להשיבך, הוי כמו אמתלא דהשטאה והשבעה, ולא שייך רק היכי שהודה לחבירו בלא מעמד שלשתן אבל אם אמר לחבירו מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני והי' באותו מעמד ושתק הוי הודאה דלא יכול לומר לא חששתי להשיבך כיון דאלים מעמד שלשתן והוי כקנין לא הי' לו לשתוק וכן משמע קצת לשון הש"ס בגיטין דף י"ב דאי' שם מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ולא נזכר שאמר הן, וא"כ לפי מאי דאי' בב"ב דף קמ"ט ע"א דגם בשכ"מ שייך תקנה דמעמד שלשתן י"ל דראב"י הנ"ל היה שקרובים היו באותו מעמד לכן אין יכול לפטור בשום טענה ולק"מ קו' א"ות על ראב"י הגם שכדברי רמ"א אי אפשר לפרש כן מ"מ נקוט מיהו פלגא בידינו לישב דברי המרדכי ולמעט המחלוקת, אך לשון המחבר בסימן קכ"ו לא משמע כן דאיתא שם ראובן שהי' לו מנה ביד שמעון כו' משמע דבעינן שיהי' ידוע בלא"ה אבל שיהי' השתיקה כהודאה כששותק במעמד שלשתן לא שמענו, שוב מצאתי בש"ות מוהרי"ט חלק א' סי' ל"ו שכתב להדי' להיפך ולמד מדברי בעל התרומות וז"ל עוד אני קרוב לומר שמטעם אחר פטור שמעון משעבודו של ראובן כו' אין שתיקתו כלום ואע"פ שיהי' שם עדים ואמר המפקיד אתם עידי, כמ"ש הטור בסי' פ"א כשאומר מנה לי בידך ושתק ואמר אתם עידי ושתק אין הודאתו כלום, אף כאן במעמד שלשתן שאמר המפקיד תן מנה לפלוני במקום אתם עידי הוא וכל שלא הודה שיש לו פקדון משלו אין שתיקתו ראי' ואין כאן דין מעמד שלשתן ע"ש, ואולם הכנסת הגדולה בחושן משפט סי' קכ"ו בהגהות הטור ס"ק כ"ג כתב דין זה בשם רבו מוהרי"ט זלה"ה כמסתפק וז"ל אמר המפקיד לנפקד פקדון שיש לי בידך תנהו לפלוני ושתק הנפקד אע"פי שאמר לו כן בפני עדים קרוב לומר שאין שתיקת נפקד הודאה ויכול לחזור בו יע"ש וצ"ע לדינא:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה