אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל ג › פרט יא

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ג · פרט יא

פרט י

יבואר ביאור סוגי' דב"ב דף נ"ט שלכאור' מוכח דשתיקה הוי כהודאה היכי שרואה שחבירו מזיקו ושותק אף שהשותק לא עשה מעשה המוכיח שהודה:

כ לכאורה נראה לענ"ד להוכיח שאפי' היכי שאין עושה מעשה רק שרואה שחבירו מזיקו ושותק הוי הודאה שמודה שהאמת כדברי חבירו ומנא אמינא לה מהא דאי' במס' בבא בתרא דף כ"ט ע"א בטעמא דחזקת קרקעות דבעינן ג' שנים אמר רבא שתא קמייתא מיזדהר אינשי בשטרא תרתי ותלת מיזדהר טפי לא מיזדהר וכתב בספר תורת חיים דאין לומר מהאי טעמא לחודא הוי חזקה נימא כיון דעבר שלש שנים לא ניזהר בשטרא אלא דעיקר טעמא משום קפידא דכל אדם קפיד לאלתר כשרוא' את חבירו אוכל נכסיו וכיון דשתיק ודאי מכר לו ומיהו כיון שהוא תוך ג' שנים איכא הוכחה להיפוך דהי' לו ללוקח להיות שטר דדרך ליזהר בשטרא וסליק הוכחה נגד הוכחה וקם השדה בחזקת בעלים הראשונים אבל לאחר ג' שנים דאין דרך ליזהר בשטרא קם הוכחה המסייע ללוקח במקומו מדלא קפיד מכר לו כי נסתר הוכחה המסייע למוכר ע"ש וכיון לדברי הרמב"ן בחידושיו לב"ב דף מ"ב ע"א בד"ה הא דתני' אכלה האב שכתב וז"ל דטעמא דחזקה לאו משום אזדוהרי דידי' בלחוד הוא אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר אלא שתוך שלש שנים אמרינן למחזיק אחווי שטרך ולאחר שלש כיון דלא מיזדהר בה טפי איתרע לה האי טענה ואמרינן לא לחנם שתק יע"ש וכ"כ בש"ות מוהר"י טראני ז"ל בספר א' סי' קנ"ב דף ק"ט ע"ב בשם מוהר"ט הלוי ז"ל וא"כ כמו דאמרינן ע"י שתיק' מוכח שהאמת כדברי הנתבע אף שיש לתובע חזקת קרקע והיינו חזקת מרא קמא דמהני בקרקע כדאי' בב"מ דף ק"ב ע"ב מ"מ ע"י שתיקה מוכח דהאמת כהשני ואלים כל כך השתיקה היכי שרואה שחבירו עושה לו היזק ושותק שמוכח שמודה אף שהוא נגד חזקת ממון דכמו דאזלינן במטלטלין ומעות בתר חזקה דהשתא אזלינן בקרקע בתר חזקת מרא קמא ה"ה בעלמא היכי שרואה שחבירו מזיקו ושותק הוי השתיקה הוכחה שהודה היכי דליכא הוכחה המתנגד להוכחה דשתיקה:

אמנם קשה לי דהנה שם בדף ל"ג ע"ב איתא אמר ר' זביד אי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן לא חציף אינש למיכל פירי דלאו דיליה ומקשה הש"ס אי הכי ארעא נמי ומשני אמרינן לי' אחווי שטרך ושטרא לפירי לא עבדי אינשי משמע להדיא דעיקר טעמא משום דהיה לו ליזהור בשטרא ולולי זה היה נאמן מטעם לא חציף למיחת בארעא דלאו דידי' וא"כ לולי טעמא דשתיקא איכא הוכחה דלא חציף רק הוכחה דאחווי שטרך סותר להוכחה זו, ולמה לרמב"ן וסיעתו לפרש הטעם משום דשתיקה הוי הוכחה הא הו"מ לפרושי בפשיטות דיש למחזיק הוכחה דלא חציף לעומת זה יש למערער הוכחה דאחווי שטרך ולאחר שלש נסתר הוכחה דאחווי שטרך דאין דרך ליזהר יותר משלשה קם הוכחה של המחזיק משום דלא חציף ותו קשה לפי דברי רמב"ן ות"ח ומוהרי"ט כיון דקיי"ל בכל דוכתי חדא חזקה במקום תרתי לאו כלום הוא ה"ה חדא הוכחה במקום תרתי לאו כלום הוא דמאי שנא וא"כ אמאי אינו נאמן בתוך ג' שנים שלקוחה הוא בידו דהא יש ללוקח תרתי הוכחות שהאמת אתו חדא דלא חציף למיחת בארעא דחברא והוכחה דשתיקה כיון ששתק המערער ולא הקפיד מוכח שמכר לו ולמערער אין לו רק הוכחה דאחווי שטרך והוי חדא במקום תרתי דלא כלום הוא ואין לומר דיש גם למוכר תרתי הוכחה דאחווי שטרך וחזקת מרא קמא ז"א חדא דמשמע להדיא מש"ס לולי הטעם דאחווי שטרך עדיף הוכחה דלא חציף מחזקת מרא קמא וכן משמע מרמב"ן דלא נחית לסברא דלא חציף דלא זכר כלל משמע דלאחר ג' שנים מטעם הוכחה דשתק לבד מהני להוציא מחזקת מרא קמא ותו אף אי שקולים הם יהי' הדין כדין שנים שמחולקים על קרקע ויש ספק לנו למי שייך הקרקע שנחלקו ואין לאחד חזקה יותר משני דשניהם שקולין בהוכחות דקיי"ל בח"מ סי' קמ"ו סעיף כ"ב דכל דאלים גבר, ותו קשה לן לפי מאי דאי' במס' קדושין דף כ"ו ע"א דבמקום שכותבין שטר לא קנה קרקע בכסף כי אם בהדי שטר אבל במקום שאין כותבין קרקע נקנה בכסף לבד וכן קיי"ל בחושן משפט סי' ק"צ סעי' ז' כמ"ש כל הפוסקים ומשמע בסמ"ע סימן ק"צ ס"ק ח' מקום שאין כותבין היינו אפי' שטר ראי' והא האי דינא דחזקת קרקעות דבעינן דוקא שלש שנים איתא בש"ס סתמא ולא מפלגינן בין מקום שכותבין למקו' שאין כותבין ובכל גווני בעינן שלש שנים וא"כ קשה במקום שאין כותבין שטר לפי דברי רמב"ן וסיעתו יהי' נאמן המחזיק בקרקע שקנה הקרקע בקנין כסף כי יש לו הוכח' המסייע לו מדשתק בוודאי מכר לו כי ליכא הוכחה המתנגד דהא אין כותבין שטר וא"כ יהי' נאמן אפי' בתוך שלש שנים כשאומר שקנה בלא שטר ואין לומר אף דאין כותבין שטר מ"מ אין דרך העולם לקנות קרקע המוחזקת שהיא של אחר רק בעדים שיהי' יודעים שקנה ולא דמי למטלטלים כיין שמחזיק נאמן לטעון לקוח בידי כשהוא תחת ידו דאזלינן בתר חזקה דהשתא אינו מן הצורך ליקח עדי' כשקונ' דבר משא"כ בקרקע כיון דיד המוכר על העליונה דרך העולם ליקח עדים עידי ראי' דז"א דא"כ קשה אמאי נאמן המחזיק לאחר ג' שנים הא נגד עדים גם עכשיו יש הוכחה המסייע למערער דאם איתא כדברי המחזיק יבוא עדים שהי' בשעת מכירה כי לא שייך טעם הנ"ל לחלק בין שלש לאחר שלש לענין עדים (ובאמת קשה ג"כ לפי טעם המשמע בש"ס דף ל"ג ע"ב כמבואר לעיל) ותו אי נימא משום דאין דרך לקנות כי אם בפני עדים יהי' נאמן אפי' בתוך ג' שנים כשאומר שקנה בפני עדים ומתו או הלכו למדינת הים כי בסתר הוכחה זו דלפי דבריו קנה בפני עדים וקם הוכחה המסייע לו מדקא שתיק והניחו לו לאכול מוכח שמכר לו וכי תימא דטענה זו היא טענה גרועה הא מוכח במס' שבועות דף מ"א ע"א במלוה את חבירו בעדים אף באמר לו אל תפרעני אלא בעדים דצריך לפרעו בעדים יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למד"ה ואף דכתב הר"אש דאינו נאמן לומר פרעתיך ביני לביני במגו דפרעו בפני עדים והלכו למדינת הים היינו לדחות להמגו דלא הוי מגו מעלי' דיותר נח לו טענה זו ועיין בש"ך ח"מ סי' ת"ב בכללי מגו בשם תרומת הדשן דמגו דחינן בסברא כל דהוא אבל מ"מ אי טען סובר רמב"ם וסיעתו דנאמן ואין לומר דמהני רק לסייע לחזקת ממון שהלוה הוא מוחזק בממון משא"כ הכא שהוא נגד חזקת מרא קמא דז"א דהתם כיון שהלוה בעדים איכא חזקת חיוב שבודאי הי' חייב וחזקת חיוב הוי חזקה מעלי' כמ"ש ראב"ד הובא בס' שיטה מקובצת במס' ב"מ דף קי"ב וטו"ז בחושן משפט סוף סימן ע"ה ואפ"ה מועיל וא"כ ה"ה יהי' מועיל לסייע להוכחה דשתיק כיון דיש טעם לסתור הוכחה שקנה בלא סהדי דלפי דבריו קנה בסהדי (מיהו יש לדחות דחזקת חיוב בהלואה לא אלים דעשוי לפרעון דעומד לפרעון כמ"ש בטור ח"מ סימן ס"ה והביאו בטורי זהב יורה דיעה סימן שצ"ז ס"ק ב' דאל"כ אמאי נאמן לומר פרעתי ביני לבינין):

אמנם בפירוש דשמעתא דרב דאמר דוקא במקום שאין כותבין שטר קונה בכסף אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף שפי' בסמ"ע סימן ק"ץ ס"ק ח' הן שמדרכם לכתוב שטר קנין והן שמדרכם לכתוב שטר ראי' כפי המנהג המקום כן יקום הוא כפי פירוש רבוותא ועמהם ריטב"א מכתב במס' קידושין שם וז"ל ומסתברא דכל מקום שכותבין את השטר קאמר לא שנא שטר הקנאה ולא שנא שטר ראי' יע"ש א"כ משמע להדי' דמקום שאין כותבין היינו אפי' שטר ראי' שמאמינים זה לזה או בעדים וקמה קו' הלז אבל לפמ"ש הר"ן בשם יש אומרים והובא בכסף משנה בפרק א' ממכירה דמה דאמרינן מקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב היינו דוקא שטר קנין כלומר שכתב בו שדי מכורה לך והיינו טעמא דכל שיש לפניו שתי קניות אין דעתו לקנות אלא על הקנין היותר מועיל ושטר הוא יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקנין ולראי' אבל במקום שאין כותבין שטר קנין אע"פי שכותבין שטר ראי' שהוא הודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף יע"ש ורמ"בן ור"ן חולקים וסוברים כריטב"א ולפי דברי י"א לק"מ קו' הנ"ל דיש לומר דאפי' במקום שאין כותבין היינו שטר קנין אבל המנהג הוא לכתוב שטר ראי' ושפיר י"ל כמ"ש רמב"ן וסיעתו הטעם דעכ"פ הי' לו להיות שטר ראי' וגם סוגי' דב"ב דף ל"ג א"ש אבל לרמב"ם וריטב"א וסיעתם דפירשו מקום שכותבין היינו בין שטר קנין לבין שטר ראי' משמע להדי' דמקום שאין כותבין היינו שאין כותבין אפי' שטר ראי' הדק"ל וצריך לומר דחכמים תיקנו שלש שנים בכל מקומות משום לא פלוג והוא דוחק ותו קשה לי לשיטתם מהא דאי' במס' ב"ב דף ל"ה ע"ב אמר ר' אבא אי דלי' לי צנא דפירי לאלתר הוי חזקה פי' רשב"ם אם יש עדים שהגבי' המערער צנא דפירי מקרקע זו על כתיפיו של זה המחזיק שטוען לקוחה היא בידי מאחר שסייע לו להוליך הפירות לביתו שוב אין יכול לטעון ולומר לא מכרתיה לו שלא הי' לו לסייע בלקיטת הפירות אלא היה לו למחות ומדסייע לו הפסיד וכמודה לו שמכר לו דמי יע"ש וכ"כ נמוקי יוסף ומדייקו שטוען לקוח מוכח שאם טען שמחל לו אינו נאמן ולא אמרינן דהוי כאילו אמר לו לך חזק וקני כיון דעשה מעשה וכמו בהאי דר' ענן בדף מ"א ע"א שעי' רשב"ם בד"ה והאי כיון דסייע בגודה בהדי' מחל לו הכותל וכאילו אמר לך חזק וקני בהדי' הטעם מבואר בשיטה מקובצת בדף מ"א בשם רבינו יונה שאין ראי' במה שסייעו בנטילת פירות על מחילת קרקע אלא על מחילת הפירות שהוא לוקט יע"ש וא"כ קשה לפי טעם רמב"ן ות"ח ומוהרי"ט אמאי נאמן לטעון לקוח בידי על הקרקע כיון דמה דעשה מעשה שדלי לי' צנא דפירי ליכא הוכחה שהי' קנין דאולי מחל הפירות ואם יטעון המערער שמחל לו הצנא דפירי יהי' נאמן כי קם הוכחה דאם איתא דמכר הי' לו להיות שטר או עידי מכירה ואי משום שאין דרך אדם למחול וליתן במתנה מסתמא הי' מכירה הא אותו הוכחה הוא גם כשאין עושה מעשה שדלי לי' צנא דפירי רק אם הניח לאכול פירות ומ"מ אמרינן כיון דיש נגד זה הוכחה דאם איתא שמכר הי' לו ליזהר בשטרא סליק הוכחה נגד הוכחה וקם הקרקע בחזקת בעלים ראשונים ולענין זה לא מהני מעשה דדלי לי' צנא דפירי וזהו ודאי לא שייך לומר משום דאין דרך לידלי בעצמו כשנותן הא גם כשמוכר אין דרך כן ואדרבא אמרינן בעלמא הנותן בעין יפה נותן ואדרבה הכא יש הוכחה אלימא דהי' לו להיות שטר בידו לפמ"ש הרמב"ם בפרק י"א מהלכות טוען וז"ל הביא ראובן עדים שזה שמעון בעל השדה קיבץ פירות שדה זו ונתנם לי תעמוד השדה ביד ראובן טען ששמעון מכרה לו או נתן לו היום מאילו לא מכר או נתן לא הי' משמש את ראובן בשדה זו ונותן לו פירותיה ע"ש דאי' במס' כתובות דף כ"ב ע"ב אמר ר' יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ה"ז לא תנשא ואם נישאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תנשא ואם נישאת תצא ומקשה הש"ס מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ותי' ר' אסי כגון דאמרי עכשיו מת עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורי' גירושין איכא לברורי' דאמרינן לה אם איתא דהכי הוא אחווי גיטך פי' רש"י דבשעתא פורתא לא מהימני' למימר אירכסתא ע"ש וכן פסקו הרי"ף ור"אש ורמב"ם בפרק י"ג מהלכות גירושין הלכה ז' וטור וש"ע אבן העזר סימן קנ"ב סעיף ג' דבאותו יום לא מהימני לומר אבד גיטי כי אם כשאמרה מכמה ימים וא"כ ה"ה אמאי נאמן לומר אבד שטר מכירה שלי כיון שהוא באותו יום כמו שדייק הרמב"ם:

כא אמנם בישוב קו' זו עלה בדעתי להוכיח מ"ט הרמב"ם בפרק א' מהלכות מכירה הלכה עשירי אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח קנה לוקח מיד בחזקה שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קנין גמור ונעשו פירותיה שלו וכתב הרב המגיד שם אע"ג שהלשון בגמרא אינו לענין חזקת קניה אלא לענין ראי' שהשדה שלו סובר רבינו דתרתי שמעת מיני' לפי שיטתו דאכילת פירות הוי חזקה יע"ש ודבריו סתומין ובדברינו מובן היטב דיש לומר דהוי קשה לי' קושי' הנ"ל ולשיטתו א"ש דמיירי שאינו טוען כלל שקנה בשטר קודם לכן או שקנה בקנין בפני עדים דא"כ הוי לי' להראות שטר ולהביא עדים דבשעה מועט לא שייך לומר שאבד השטר או שמתו העדים או הלכו למד"הי ומה גם שטענה זו הוא בעצמו טענה גרועה רק שמיירי שטוען שקנה ממנו בינו לבין עצמו ובפני עדים אסף המוכר סל פירות לשם קנין שיהי' של לוקח על ידי קנין זה וכיון דקיי"ל היכי דלוקח עושה קנין בפני מוכר אין צריך המוכר לומר לו לך חזק וקני כדאי' במס' ב"ב דף נ"ב ורמב"ם בפ' א' ממכירה הלכה ח' וטוש"ע ח"מ סימן קצ"ב סעיף ב' מכ"ש היכי שמוכר מסייע לו בקנין לכן לא ידעו העדים כוונתו מה שאסף ודלי על כתיפו רק שלוקח טוען שעשה כן משום שקנה ממנו קודם לכן ונתן לו מעות וא"כ שפיר איכא הוכחה לדברי לוקח דהא ליכא ריעותא לדבריו דכיון דטוען שלא לקח שטר וגם יש הוכחה לדבריו דאין דרך לימחל וליתן במתנה ומכ"ש ליתן על כתפו אבל דרך הוא לעשות קנין והי' הוא מסייע לקנין ולכן אף דמנהג הוא שאין אדם לוקח שדה בלי עדים הכא כיון שקנין חזקה הי' בפני עדים יכול הלוקח לטעון סמכתי על זה שיהי' לי עדים שדלי לי צנא דפירי מזה מוכח שמכר ועשה לי קנין כיון שבזה הוי קנין ועל זה יש לי עדים והיינו דדייק הרמב"ם שאלו לא מכר או נתן לא הי' משמש את ראובן בשדה זו ונותן לו פירותיה ר"ל כיון שמכר או נתן עשה קנין על ידי זה שאל"כ למה עשה מעשה זו וא"ש (ואף במקום שכותבין שטר א"ש כמו שאברר לקמן) ואולם לפ"ז יצא לנו דין חדש היכי שהמחזיק טוען שקנה בשטר ואבד ויש לו עדים על דלי צנא דפירי אינו נאמן כיון דלפי דבריו איכא ריעותא לא מבעי' אי טוען שקנה היום בשטר ואבד בודאי אינו נאמן דאין דרך לאבד באותו יום רק אפי' אם טוען שקנה מכמה ימים ואבד ג"כ אינו נאמן כיון שכבר קנה על ידי שטר ולא הי' צריך האסיפת פירות לקנין אין מעשה דאסיפה הוכחה לדברי הלוקח יותר משהוא לדברי המוכר ואי משום שאין דרך לשתוק ולמחול הא בלא"ה איכא הוכחה זו ומ"מ הוכחה דהי' לו ליזהר בשטר סותר הוכחה זו וקם הקרקע בחזקת מרא קמא וה"ה ודוקא כשטוען שקנין הי' בזה המעשה דאסיפת פירות הוי הוכחה לדברי לוקח כי אף שטוען שנתן כסף וקרקע נקנה בכסף מ"מ יוכל לטעון כיון שנתתי לך הכסף ביני לבין עצמך אולי תכחיש הקנין לכן במכוין עשיתי קנין דאסיפת פירות בפני עדים כי אף שעדים לא ידעו למה הי' אסיפת הפירות מ"מ ממילא יהי' נאמן משא"כ כשטוען שהי' לו שטר ואבד אזי אם טוען שאבד לאחר אסיפת פירות ליכא הוכחה כלל מאסיפה דגם לפי דבריו הי' למותר זולת אם טוען שאסיפת פירות הי' לאחר יום שקנה ע"י שטר ונאבד ממנו השטר שאז הי' מוכרח לעשות איזה קנין וכדי שיהי' לו ראי' ג"כ נעשה הקנין דאסיפת פירות בפני עדים ואפשר מש"ה דייק הרמב"ם ומבאר לשון הש"ס שאין דרכו בחיבורו ברוב המקומות כי אם לתפוס לשון הש"ס וכאן כתב טען ששמעון כו' וכיון שביאר למה לא ביאר כמ"ש בכמה דוכתי שטוען שהי' לו שטר ואבד ולפמ"ש דבכה"ג אינו נאמן בכל גווני רק כשטוען שקנין הי' בזה דאסיפת פירות (ואף אמנם דאין קונין בשטרות העומדים לראי' והי' מוכרח לעשות קנין דאסיפת פירות היינו במקום שקונין בשטר אבל במקום שקונין בכסף אף שכותבין שטר ג"כ דאז אינו קונה בכסף לחוד מהני שטר ראי' לכסף וקונין בו כמ"ש בסמ"ע סימן קצ"א ס"ק ז' וא"כ הי' קנין דאסיפת גם לפי דברי המחזיק לבטלה כנ"ל) לכן כתב הרמב"ם לשון הנ"ל וא"ש:

כב אך לפי זה קשה על הפוסקים אחרונים שסתמו בזה בשיטת הרמב"ם אף שהובא דעתו בש"ע סימן קצ"ב סע"א כשאסף מוכר סל של פירות ונתן ללוקח קנה לוקח מ"מ בש"ע סימן קמ"ב סע"א אי' בסתם דאם הביא המחזיק עדים שהמערער הביא סל של פירות כו' הוי חזקה ולא ביארו מה הי' טענתו משמע בכל גווני מה שטוען הוי חזקה וכן משמע מתחילת לשון המחבר שכתב אע"פ שאין חזקה בפחות משלש שנים אם הביא המחזיק עדים כו' והא מה שאין חזקה בפחות מג' שנים הוא גם כשטוען שטר הי' לי ואבד משמע גם בכה"ג נאמן לומר שקנה היכי דיש לו עדים שדלי צנא דפירי הגם שמחבר השמיט לשון רמב"ם שכתב שטען שהיום מכר או נתן מ"מ לפמ"ש גם כשטוען שמכר מכמה ימים ג"כ ליכא הוכחה כיון שמחבר נמשך אחר דברי רמב"ם דאסיפת פירות הוי קנין ולכאורה אפשר לומר אף כשטוען שקנה בשטר ואבד נאמן הלוקח במגו שהי' טוען שקנה ע"י קנין דאסיפת פירות שאסף המוכר שהי' נאמן רק היכי שטוען שאבד השטר היום סובר רבינו המחבר שאינו נאמן דהוי מגו במקום הוכחה דיש הוכחה שאומר שקר דאם הי' כדבריו הי' נזהר דאין דרך לאבד בשעה פורתא וכמו דלא אמרינן מגו במקום אנן סהדי ה"ה דלא אמרינן מגו במקום הוכחה ואפשר דזהו ג"כ אנן סהדי שדרך אדם להיות נזהר בשטרו בפרט שטר על קרקעות ולכן השמיט המחבר ולא כתב שנעשה הקנין היום ומה דאי' בש"ס לאלתר הוי חזקה אינו מוכרח דוקא באותו יום ונגד ג"ש מקרי לאלתר הוי חזקה איכו מוכרח דוקא באותו יום ונגד גזירה שוה מקרי לאלתר אפי' הי' כמה ימים אבל היכי שאמר שנעשה מכירה מכמה ימים ואבד השטר אף שדרך אדם להיות נזהר בשטרו עד תלת שנים מ"מ הוכתה זו דלא אלים כל כך איכא הוכחה אחרת מדהניח לו לאכול ולא קפיד כמ"ש רמב"ן ות"ח וסליק הוכחה זו נגד הוכחה זו וממילא מהני המגו במה שטוען שהי' מאסף הפירות אף שהי' שלא לצורך גם לפי טענתו שלא הי' צריך לקנין מ"מ מהני כי מחמת טענה זו יש לו מגו שהי' טוען שנעשה לשם קנין לא הי' לו שטר כלל אף די"ל דהכא הוי מגו בעיקר אנן סהדי דאנן סהדי לא בא רק מפיו ובכה"ג כתב הסמ"ע בסימן ע"א וש"ך ס"ק זיי"ן דאמרינן מגו בעיקר אנן סהדי יש לומר דמחבר לית לי' סברא הלז וכבר הארכתי במקום אחר שרבו החולקים ואף דקיי"ל דלא אמרינן מגו להוציא מ"מ לפי מאי דאי' במס' ב"ב דף ל"ב ע"ב בגמ' ותוס' שם ד"ה והילכתא וברמב"ם בפ' ט"ו מטוען הלכה ט' ובש"ע ח"מ סימן קמ"ו סעי' כ"ה ובסמ"ע ס"ק ס"ז וש"ך ס"ק כ"ח היכי שמחזיק יש לו שטר מקויים וטוען המערער שהוא מזויף ומודה המחזיק רק שלקח לאיים שהי' לו שטר כשר ואבד נאמן במגו אף שלא החזיק שלש שנים ולא הוי מגו להוציא נגד חזקת מרא קמא ואזלינן בתר חזקת מארי' דקיימא השתא וכ"כ בכנסת הגדולה בסימן ע"ב בכללי מגו ס"ק נ"ח להלכה דמגו להעמיד הקרקע ביד המחזיק בו עכשיו אע"ג דלאו מרא קמא הוא אמרינן ומ"ש שריב"ם חולק יפה דחה בא"ות שם סק"ט וא"כ ה"ה יש למחזיק מגו שוב ראיתי די"ל גם כשטוען שנאבד ממנו השטר היום לא הוי בגדר אנן סהדי ושאני התם במס' כתובות כיון שחזקת אשת איש מתנגד אינה נאמנת בטענה זו משא"כ הכא כיון שיט הוכחה המסייע לו שהניח לו פירות ודרך להקפיד סליק הוכחה נגד הוכחה ושוב מהני המגו אם מחזיק בשדה באותו יום שמשתמש בו ובע"כ המחבר אף שהשמיט לשון הלז מודה לרמב"ם וצ"ע בכל זה מיהו כל זה לשיטת הרמב"ם אבל החולקים על רמב"ם וסוברים דאסיפת פירות לא הוי קנין קשה לרמ"בן ות"ח ומוהרי"ט קו' הנ"ל בס"ק כ' אמאי נאמן לומד לקוח הוא בידי כשטוען שדלי לי' צנא דפירי בפני עדים הא ליכא הוכחה שהי' קנין:

כג ועוד קשה לי לרמב"ן ות"ח ומוהרי"ט לפמ"ש רמב"ם בפי"א מטוען שטוען שמכרה לו היום כשדלי לי' צנא דפירי וכאשר משמע לשון לאלתר הנזכר בדף ל"ה והיכי דלא דלי לי' צנא דפירי אף שיש עדים שמוכר ראה כשאסף הפירות ומוליכן לביתו כיון שלא עשה המוכר מעשה לא מהני הא אפי' במקום שכותבין שטרות אי' במס' כתובות דף ק"י ע"א דאיכא מקומות דכותבין שטרות והדר יהבי זוזא ואיכא מקומות דיהבי זוזי והדר כתבו שטרות וא"כ היאך סתמו הש"ס ופוסקים דבכל גווני לא הוי חזקה ולא מחלקין הא היכי דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ראוי שיהי' נאמן המחזיק אף כשלא עשה המערער מעשה דאיכא הוכחה המסייע ללוקח שאין דרך אדם שרואה את חבירו לוקח פירות משדה ומוליכו לביתו ושותק ולמערער אין לו הוכחה המסייע מדלית לי' שטרא דהא יוכל הלוקח לטעון אני נתתי המעות כמנהג המקום שיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ורצתי לכתוב שטר היום או למחר ובשלמא אם יהי' הטענות להרבה ימים איכא הוכחה המסייע למערער דאין דרך להניח מעותיו אצל המוכר בלא שטר מכירה דאולי יכחיש המוכר, ואפשר אפי' במקום דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא המנהג נתייסד לכתוב שטר באותו יום והטעם יש לומר לפמ"ש תוס' במס' ב"ב בדף ע"א ד"ה ובא בסופו וז"ל וא"ת נפשוט דלא אמרינן מגו דאי בעי אמר פרעתיך עתה ואומר ר"י דלא חשיב מגו כיון דקיימי ביום אחרון של זמן ואע"ג דמסקינן דעביד אינש דפרע ביומא דמשלים זמני' מ"מ אין זה מגו דלא חציף אינש למימר פרעתיך היום אבל רגיל לומר פרעתיך אתמול ושכחת יע"ש א"כ נשמע בדבר הנעשה לאותו יום אין דרך אדם להעיז ולכן נתייסד המנהג שאין מקפידין ליתן דמים ואח"כ לכתוב שטר כיון שהוא באותו יום לא יצמיח מכשול וריעותא ללוקח וא"כ בנידון הנ"ל שטוען המחזיק שלקח היום ורצונו הי' לכתוב אח"כ שטר וביני ביני בא סכסוך ביניהם ליכא הוכחה המסייע למערער ולהמחזיק איכא הוכחה והדק"ל אמאי אינו נאמן היכי דלא דלי לי' צנא דפירי:

אמנם קו' זו יש לישב דהנה המעיין ברמב"ן בס' מלחמות במס' כתובות דף ק"י ע"א והביאו הש"ך בסימן פ"ה ס"ק זיי"ן נתבאר כמו במכירה יש מקומות שכותבין שטרי מכירות והדר יהבי זוזי ויש מקומות שיהבי זוזי ואח"כ כותבין שטרי מכירות ה"ה בשטרי הלוואות איכא חילוק מקומות וא"כ לפ"ז קשה איך נתייסד המנהג לעבור על דברי חכמים דהא אי' במס' ב"מ דף ע"ה ע"ב אמר ר' יהודא אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור כו' ופי' רש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור וכן קיי"ל כמ"ש רי"ף ור"אש ורמב"ם בפ"ב מהלכות טוען הלכה ז' ובח"מ סימן ע' סעי' א' (ואי' שם המלוה בשטר ה"ז משובח) וכיון דאי' בש"ס סתם שאסור להלוות בלא עדים משמע להדי' שבעינן בפני עדים בשעת הלואה אף אם רוצה באותו יום לילך עם הלוה בפני עדים לא יסמוך על זה דאולי יכפור הלוה ובע"כ צריך לומר אף שכתבו תוס' במס' ב"ב הנ"ל דאין דרך אדם להעיז באותו יום היינו לדחות המגו דמגו דחינן בסברא כל דהו כמ"ש הש"כ בכללי מגו בשם תרומת הדשן אבל לענין איסורא החמירו חכמים שלא לסמוך על זה אולי יעיז פנים ויכפור כי יש בני אדם שמעיזין אפי' מיד אע"כ צ"ל דמנהג שנתייסד בהלואה דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא או שיהיב זוזי בפני עדים ואמר בפניהם שהוא בתורת הלואה וכותבין שטר אח"כ אימת שירצו או שמנהג הוא שיהיב זוזי בפני עדים וסופר וכותבין מיד לאחר נתינת המעות השטר כשהם עסוקין באותו ענין וכיון דנשנית בחד לישנא מסתמא הפי' גם בשטרי מכר כן וגם כי מן הסברא נראה כמו שאסור להלוות בלא עדים כמו כן אסור לקנות קרקע וליתן מעות בלא עדים דהאי חששא דשמא יכפור שייך גם בקניות קרקע כיון דקיי"ל קודם שלש שנים הוא בחזקת בעלים הראשונים ואף אם יחזיק עכשיו בקרקע אולי יוציא המוכר ממנו אח"כ בדינא ודיינא, ובאמת יש לעיין בהא דאי' במס' ב"מ ובפוסקים הדין בהלואה הו"ל לבאר הדין ג"כ במכירת קרקע לפי מאי דקיי"ל במס' קדושין דף ס"ה ע"ב ובטוש"ע ח"מ סימן קפ"ט שיוכל לגמור המקח אפי' בלא עדים דלא איברי סהדא אלא לשקרא וכיון שאחד מקניני המקח בקרקע היינו כסף והיינו דמי פרעון כמ"ש סמ"ע בסימן ק"ץ סק"א (ועיין בטורי זהב שם ואפי' לטורי זהב בודאי דמי פרעון הוי קנין) וא"כ הו"ל לבאר שאסור ליתן דמי פרעון הקרקע ולעשות קנין בלא עדים ובשלמא במטלטלים כיון דכשנוטל הלוקח לרשותו הוא מוחזק לכל דיניו (זולת בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר עיין בח"מ סימן קל"ג סעיף ה') ליכא מכשול משא"כ בקרקע ומסתימת דבריהם משמע דליכא עבירה בזה וכן משמע שכן הי' המנהג במקום שאין כותבין שטר שנקנה בכסף ולפי דעת כמה פוסקים הנ"ל אפי' שטר ראי' לא הי' כותבין ואולי הי' המנהג שהי' בפני עדים אך לא משמע כן מסתימת דבריהם וכן ראיתי בכנ"הג בח"מ בסימן ע' סעי' ב' שכתב בשם מוהר"ש יונה דה"ה דאסור להפקיד בלא עדים יע"ש ולא כתב כלל ממכירות קרקעות וצ"ע ויהי' איך שיהי' עכ"פ כיון שפירוש מה דאי' בש"ס בשטרא הלואה במקום שכותבין דהכי דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא היינו באופנים הנ"ל ה"ה במקח היכי שכותבין שטרות רק שיהבי זוזי והדר כתבי שטרות הוא באופנים הנ"ל כיון שנאמר בחד לישנא מהיכי תיתי לחלק וא"כ לק"מ קושי' הנ"ל דכיון שמנהג ליתן מעות בפני עדים וסופר ומתנה בפניהם ואח"כ כותבין או שכותבין מיד כשעסוקין באותו ענין ממילא לא יוכל המחזיק לטעון שנתן זוזי ורצה לכתוב אח"כ כי מסתמא לא שינה ממנהג ואינו נאמן לטעון תמורת המנהג כמ"ש מרדכי בפ' המקבל הובא בש"ך ח"מ סימן פ"ב בכללי מגו ס"ק ב' ובמוהרי"ט זלה"ה חלק א' סימן קנ"ב שכל הטוען תמורת המנהג עליו להביא ראי' ועיין שם שכתב באתרא דכתבי שטר מכירה והדר יהבי זוזי ויש סכסוך ביניהם אינו נאמן לטעון שעשה תמורת המנהג יע"ש וה"ה וא"ש. אך המעיין בש"ך סימן פ"ה ס"ק זיי"ן לא משמע רק באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא שנותנים המעות אפי' בינו לבין עצמם וצ"ע וגם קשה קו' הנ"ל לשיטת רמב"ן ותורת חיים ומוהרי"ט:

ואולם ראיתי בנמוקי יוסף ר"פ חזקת הבתים שכתב וז"ל טפי לא מזדהר כי סבר ולפי שדעת העולם כן לא תיקנו חכמים אלא שלש שנים עכ"ל וביאר בקצות החושן סימן ק"מ ס"ק ב' כוונתו דעיקר חזקה שלש שנים הוא רק תקנת חכמים משום תיקון עולם דלא רגיל אינשי להזדהר בשטרא טפי משלש שנים דסובר המחזיק כיון דישב בתוכו שלש שנים ואין עורר ערעור שוב לא יתעורר עוד ערעור ולא מזדהר טפי וימשך מזה פסידא ללקוחות לכן ראו חכמים לתקן שיהי' נאמן בחזקה שלש שנים והמערער שהאמת אתו יעשה מחאה תוך שלש ואחר המחאה גם המחזיק יזהר בשטרו ואם אינו מוחה תוך שלש שנים יפסיד המערער וכן נראה מלשון רמב"ם בפ"א מטוען יע"ש ולפי דבריהם אין הטעם דמהני חזקה בשלש שנים כיון דיש חזקה מדשתיק מכר כמ"ש רמב"ן ות"ח ומוהרי"ט העולה לשיטת רמב"ן ות"ח ומוהרי"ט טעמא דמהני חזקה ג' שנים כיון דשתיק רגלים לדבר דמכר לו ונשמע אפי' היכי שאין עושה מעשה רק שרואה שחבירו מזיקו מוכח משתיקה דהוי הודאה שמודה שהאמת כדברי חבירו ולשיטת רמב"ם ונ"י הוא תקנת חכמים ולא מוכח האי דינא ושיטת רמב"ן וסיעתו צ"ע ואין כאן מקומו לישב דבריהם:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה