שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ג · פרט י
יבואר אי האי כללא דשתיקה כהודאה היכי דליכא אמתלא על שתיקתו אי הוא כללא בכל מקום או שיש איזה חילוק וגם יבואר בענין שתיקה אי הוי כמחילה:
יג דע לכאורה מסוגי' דב"מ הנזכר בפרטים הקודמים מבואר דשתיקה הוי כודאי הודאה והיכי דשתק בבית דין מתחילה ועד סוף כיון דליכא אמתלא דחזי לי' רבנן דהוי לי' למצווח אחר שיצא מבית דין וראה שלא עשה לו דין כמ"ש רשב"א הבאתי בפרט א' עדיף אפי' מעדים כמ"ש בפרט ח' ובשתק ולבסוף צווח דאיכא אמתלא דחזי לי' רבנן נסתפקו בש"ס אי הוי אמתלא מיהו נראה דלא נוכל ללמוד מסוגי' דב"מ דשתיקה הוי ודאי הודאה רק כששותק בפני ב"ד דאין דרך לשתוק במקום משפט כשחבירו תובעו ומכ"ש כשתפסו ממנו היכי דלית לי' אמתלא וכן משמע בש"ות מוהר"יט ספר ב' חלק אבן העזר סימן א' דף ל"ד ע"א שכתב וז"ל דלא שייך לומר דהא דשתקה משום דלא חיישה לדבריו דבפני בית דין כשאומר שיעידו בפניה הוי לה למיחש ולא לשתוק כדאמרינן גבי שנים אוחזין תקפה כו' ושתק ולבסוף צווח לא אמרינן הוכיח סופו כו' עד מ"מ לא מקרי עד אחד בהכחשה אלא במכחיש בפני ב"ד דאורחא דמילתא לצעוק בפני ב"ד במעידין עדות שקר על פניה יע"ש וכן כתב באורים ותומים בסימן פ"א ס"ק ט' דיש לומר שתיקה בב"ד אלים יותר דהוי הודאה מהיכי ששותק בפני עדים, אך מראי' שה שהביא מוהר"יט שם ממס' שבועות בפ' הדיינין אם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים ושתק או שלא בפני עדים אמר כן האי דשתק משום דלא חש לדבריו אבל היכי דאמר לי' בפני עדים ושתק הוי שתיקתו קבלה יע"ש מוכח דשתיקה אפי' בפני עדים הוי קבלה ולא יוכל לטעון שלא חש להטיב:
יד וכדי לברר הדבר על בוריו ההכרח להעתיק דברי תשובת מוהר"ם פאדווי סימן מ' שהוא זלה"ה התחיל להעמיק בהך כללא דשתיקה כהודאה מקור הדבר שהגאון השואל ז"ל מביא ראי' מתשובת מוהר"ם המובא בש"ע סימן פ"א סעיף ז', שכתב הא דמהני אתם עידי דווקא כשתבעו מנה ואמר לו הן ואחר כך אמר אתם עידי ושתק הלוה אבל אם אמר לו מנה לי בידך והלוה שותק ואמר התובע לעדים אתם עידי ושתק הנתבע אין שתיקתו כלום דלא הוי שתיקה כהודאה אלא כשהודה לו תחילה ואמר לי' הן וכשאמר אתם עידי ושתק אבל כששתק מתחילה ועד סוף יכול לומר לא חששתי להשיבך, א"כ מוכח דשתיקה לאו כהודאה והשיב לו מוהר"ם פאדווי וז"ל מה שמעלתך מצא און דשתיקה לאו כהודאה מתשובת מוהר"ם כו' אמינא בע"כ לאו כללא הוא דהא בדיני חזקות דהוצאת זיזין ומרזב ומזחילה והעמדת סולם פסקו הגאונים וכן הרמב"ם דאין צריך טענה ושלש שנים דהטעם משום מחילה דכיון שרואה משתמש בשלי ושתק לאלתר הוי חזקה וכ"כ רמ"בן בדיני נזקין הביאו בטור סי' קנ"ח וכן פירש"י בפ"ק דב"ב גבי אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי דגבי עניני תשמישים בשל חבירו שו שמשתמש בפניו ושותק לאלתר הוי חזקה רק שהוא סובר שהוא צריך טענה וריב"ם סובר ההיפך שאין צריך טענה דהטעם משום מחילה מאחר ששתק אך שסבר שצריך שלש שנים מ"מ כל הני סברי דמשום שתיקה כהודאה יש חזקה ואף כי הר"אש חולק וסובר כר"ת וטור הביאו בסימן קנ"ג וקנ"ח היינו משום שסובר שלכל חזקות צריך טענה ושלש שנים אמנם גבי שאר דברים אולי גם הוא סובר שתיקה כהודאה דמי' וכן יראה גבי הא דבעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח וכתב הר"אש אבעי' לא איפשטא ולא מפקינן מיד התוקף וכתב הטור בסימן קל"ח משמו שאפי' אם יביא עדים אחר כך שהוא שלו לא מהני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי (ומכאן נראה שסובר כהבנת רמ"א בסימן קל"ח בכוונת הטור ודלא כב"ח ועיין בש"ך שם סע"ק ח' שנראה שכיון לזה) ומעתה יקשה לומר דמוהר"ם יחלוק על כל הני גאונים הנ"ל ואפשר לומר דאף הוא מודה בכיוצא באילו דרואה שחבירו מזיק לו ומשתמש בשלו ומחזיק בשלו א"כ ודאי מחיל או הודה שהוא של חבירו משא"כ בדרוש שהשיב עליו מוהר"ם שהוא על טענות שלא ראה עדיין היזק בשלו ואינו חש להשיב עתה בעבוד העתיד אבל במקום שרואה שור טבוח לפניו בודאי דרך כל אדם לצווח אם אינו מוחל עכ"ל וש"ך בסימן פ"א סע"ק י"ז ובסי' קל"ח סע"ק ח' רמז לעיין בתשובה זו משמע דמודה לחילוק הלז ולכאורה סברא זו נזכר בתוס' ב"מ דף ו' ע"א ד"ה הקדישה וז"ל הקדישה בלא תקפה ומיירי נמי כגון ששתק בשעה שהקדיש ולבסוף כששאלה הגיזבר צווח ומיבעי' לן כיון דאמירתו לגבוה הוי כמסירה להדיוט הוי הקדש כתקיפ' דכיון ששתק אדויי' אודי' לי' והוי הקדש כו' א"ד הקדש לא הוי כתקיפה דלמה יצווח בשביל דבריו ומייתי מהאי מסותא דהקדיש חד ושתק אידך ומסקנא דלא הוי הקדש אלמא שתיקתו אינו כהודאה יע"ש והיינו כסברא הלז דבתקיפה כיון שרואה שהיזק בא מיד שחבירו מחזיק בשלו הו"ל למצווח משא"כ בהקדיש סובר למה אצווח עכשיו בשביל דבריו כיון דאין היזק בא מיד כי אם לאחר זמן כשיבוא הגזבר ליקח וסמך על זה שיצווח אז לכן לא אודי לי' עכשיו בשתיקתו ולא חל ההקדש וא"כ סברת מוהר"ם פאדווי הוא אבעי' בש"ס ומסקנא נפשוט דלא הוי הודאה מטעם הנ"ל ותמהני על מאורי עינינו מוהר"ם פאדווי והש"ך היאך העלימו עין כבודם מדברי תוס' הלז במקומו וא"כ לפי דברי מוהר"ם פאדווי וש"ך אין ללמוד מסוגי' דב"מ דף ו' דשתיקה הוי כהודאה רק היכי שהיזק מוכן לפניו בשעת שתיקה כמו הכא שתקפה טליתו מידו אבל אם הוא על להבא י"ל שלא חש להשיב ומוכח להדיא מלשון מוהר"ם פאדווי מה שנסתפקתי לעיל בפרט ה' אי שתיקה הוי מחילה כמו בהודאה דסובר דשוין אהדדי דכמו דהוי כהודאה ה"ה שתיקה הוי כמחילה היכי דהיזק בא מיד ואפי' בדבר שהוא ודאי שלו דלא שייך לומר שמודה שהוא של חבירו מ"מ כשחבירו משתמש או תוקף ממנו כיון שהיזק הוא מיד מוכח שמחל לו והא דכתבו הפוסקים הובא בש"ע ח"מ סימן צ"ח סעי' א' ראה מלוה שכתב נכסיו ולא כתב למלוה רק קרקע כל שהוא ושתק לא הוי מחילה משום דאין היזק נעשה לו מיד דלא איכפת למלוה בכתיבה שכותב כיון דיכול אחר כך לגבות בשטר חוב שבידו או בהודאת פיו שמודה על החוב וכה"ג:
טו וראיתי להש"ך בח"מ סימן פ"ח במה שכתב רמ"א שם סעיף ג' בשם מרדכי שכתב בשם ראב"י באחרי' שהודה או ששתקו לצואת שכ"מ הוי כהודאה ולא יכולין למימר שעשו שלא להכעיס השכ"מ וכתב בש"ך שם וז"ל נראה דוקא היכי שיש לומר שהשכ"מ אומר אמת וכהן עובדא דראב"י שבמרדכי פרק ז"ב שצותה האלמנה ליתן שבעה זקוקים לקרובי' דאמרינן מסתמא יש לה ז' זקוקים שאין לבן חלק בהן וכיון ששתק הבן הוי כאילו הודה שיש לה ז' זקוקים אבל בעלמא לא הפסיד בשתיק' ששתק לשכ"מ דהא קי"ל אפי' באשה במחלק נכסיו כשהוא שכ"מ ושתקה לא הפסידה כתובתה בשתיקה רק בחלק לבניו וגם דווקא באשה ומקולי כתובה אבל בשאר בע"ח לא וכדאי בכל הפוסקי' והביאם הב"י בא"העז סי' ק"ו ובע"הת שער נ"ט והטור והרב לקמן ר"סי צ"ח אלא ודאי התם שהנכסים הם בודאי לבע"ח לא אמרינן שהשתיקה תהי' כמחילה משא"כ כאן שיכול להיות שדברי שכ"מ אמת אמרינן שפיר שהשתיקה לשכ"מ הוי הודאה ובזה ניחא נמי דלא תיקשי ממ"ש רשב"ם בפ' יש נוחלין דף קכ"ו ע"ב שכתב אבל הכא מה הנאה יח לו לבן שימחול ואע"פי ששתק הבן אין זה מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו יע"ש דהתם נמי כיון שהוא יורש בודאי לא הוי השתיק' כמחילה עכ"ל ונראה פשוט כיון מהש"ך בסי' פ"א וסי' קל"ח מביא דברי מהר"ם פאדווי הנ"ל שסובר כוותי' היכי דהיזק נעשה לו מיד הוי שתיקה מחילה אף היכי דלא שייך לומר שהודה כגון שידוע שהוא בוודאי שלו רק בנידון דראב"י שהיזק לא נעשה מיד בשעת שתיקה ואפ"ה הוי הודאה מוכרח לחלק בין היכי דאפשר לומר שאמת הודה או היכי שיש לומר ששתיקה הוי כמחילה בכה"ג לא הוי מחילה אבל היכי דהיזק נעשה לו מיד מודה הש"ך דהוי מחילה וגם מוהר"ם פאדווי מודה בזה להש"ך, דהיכי שאין היזק נעשה מיד הוי שתיקה כהודאה היכי שיש לומר שהאמת עם חבירו אבל לא הוי כמחילה דהיכי שברור שהוא שלו לא אמרינן שמחל לו כיון שאין היזק נעשה מיד ובטעמא דמילתא נראה לענ"ד בכוונת הש"ך כמ"ש בפרט ה' דמחילה בעצם הוא טענה גרועה דאין דרך אדם למחול ממונו על מגן ובעינן הוכחה ברורה ואלימא שיהי' היזק נעש' מיד שמוכח מזה שמוחל משא"כ בהודא' היכי שיוכל להיו' שהאמת עם חבירו לא בעינן הוכחה אלימא כיון דיש לומר שאינו רוצה להיות גזלן להחזיק בממון חבירו סגי הוכחה מדשתיק הודה אף אם ההיזק לא בא מיד שעכ"פ יוכל לבוא ההיזק אח"כ לא היה לו לשתוק אלא ודאי שהודה לחבירו אף שהי' בחזקת שהוא שלו דהודאתו עדיף אפי' מעדים ומכ"ש מחזקה ולכן בשט"ח כיון דאי אפשר לומר שהמלוה מודה שלא מגיע לו החוב וכ"כ ביורש כיון שהוא ודאי יורש א"א לומר רק ע"י שתיקה מוכח שמחל בכה"ג לא הוי שתיקה כמחילה והאמת שלכאורה יש לפרש כוונת הש"ך שלא מחלק בין מחילה להודאה רק שמחלק בין היכי שנכסים הם בוודאי שלו כמו בבעל חוב לא הוי שתיקה כהודא' כי שתיק' הוי רק ספק הודאה ואין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ בנידון דשכ"מ שיוכל להיות אמת כמו שהודה כיון שמיירי שנכסים הם בחזקתם כמו שמבואר בגוף התשובה המובא במרדכי שכתב וז"ל על עסק אלמנה שצותה לתת מנכסיה לפלוני קרוביה שבעה זקוקים והבן שתק ועתה אחר מותה אמר שלא נשבעת על כתובתה ומה ששתק ממני שלא רצה להכעיסה והשיב כיון שצותה בפני' ושתק הוי כאילו הודה שיש לו ז' זקוקים בידה שאין לו חלק בהם ואיך שבא לידה בין במציאה בין שמעיסתה קיבלה הודה ששלה הי' יע"ש לכן אפילו ספק הודאה מהני וכעין חילוק שהבאתי בפרט ג' לר"ן אבל ז"א דהא הש"ך בסימן קל"ח נחית בשיטת הר"אש ונמוקי יוסף דשתיקה הוי ודאי הודאה דלא כר"ן כמ"ש שם ס"ק ח' וכשיטתם דהוי אנן סהדי דלא כזכר כלל שיטת הר"ן בשום פוסק כי אם בש"מ וגם משמע מסתימת דבריהם שאפי' בתפיסי בגוף הבגד שייך האי דינא דר' זירא בב"מ דף ו' כמ"ש בפרט ג' וא"כ יש לנתפס ג"כ ודאי על החצי מכח חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו ואפ"ה הוי החזקה כהודאה היכי דלא שייך אמתלא הרי אף שבודאי הדבר שהוא שלו מהני הודאה אע"כ ששתיקה הוי ודאי הודאה ועדיף מחזקה רק היכי שא"א כלל לומר דהוא הודאה רק מחילה בזה קם החילוק שמחלק מהר"ם פאדווי ועיין בא"ות סי' פ"א ס"ק ט' שהבין ג"כ הפי' בש"ך שמחלק בין הודאה למחילה וכתב לפי דבריו אם אמר במעמד הבע"ח כל שטרות עלי בחזקת פרועים והבע"ח שותק איבד זכותו דאמרינן גם חובו נפרע וכל זה פשוט:
טז אמנם באמת דברי מהר"ם פאדווי תמוהין מהא דאי' במס' ב"ב דף ל"ה ע"ב אמר ר' אבא אי' דלי לי' איהו גופא צנא דפירי לאלתר הוין חזקה, פי' רשב"ם אם יש עדים שהגבי' המערער צנא דפירי מקרקע זו על כתיפו של המחזיק שטוען לקוחה בידי מאחר שסייעה לו להוליך הפירות לבית שוב אין יכול לטעון ולומר לא מכרתי לו יע"ש ומבואר דוקא כשעשה מעשה אבל בלא"ה אף שרואה שחבירו מכניס הפרי לביתו לא הוי חזקה ולא מחיל והדרא ארעא והדרא פירי כדאי' שם בדף כ"ט ע"א הרי אף שחבירו מחזיק בשלו ובא ההיזק מיד לא הוי השתיקה מחילה וכן פסקו כל הפוסקים כמ"ש הרי"ף ור"אש ורמב"ם בפ' י"א מטוען הלכה ט' ובטור ש"ע סי' קמ"ב סעי' א' וכן מבואר להדי' בשיטה מקובצת בחי' לב"ב שם שכתב וז"ל ואי דלי לי' איהו צנא כו' ואע"ג דלית הלכתא כר' יהודה דאמר בפניו לאלתר הוי חזקה התם בפניו הכא קעביד איהו בידים ומוליכו לתוך ביתו, ואע"ג דלענין חלון אמרינן בירושלמי הגע עצמך שהי' מסייע עמו יכול לומר מגחיך הוינא בי' דבעינן דתלעו לא דמו התם חינם הכא מטי לי הנאה מיני' ואיהו מסייע בהדי' הראב"ד ז"ל והר"י ז"ל תירץ דהתם לא הי' זה הפותח נוגע בשל חבירו ולא מזיקו לו עכשיו כלום ושייך למימר בעינן דתלעי אבל זה שנטל פירותיו והולך אם בגזל היה עושה כן לא הי' מסייע יע"ש הרי להדיא דלא כמוהר"ם פאדווי ואפילו היכי שהיזק בא מיד בעינן שיעשה מעשה ובלא"ה לא אמרינן כיון שרואה ושתיק מחיל וכיו"ב כתב רבינו יונה הובא בטור ח"מ סימן קמ"ב וכפי פירש הפרישה ומה שהביא מוהר"ם פאדווי לנידון דידי' דשתיקה הוי מחילה ומוכח להדיא מתוך דבריו אפי' בממון שודאי הוא שלו כשרואה מזיק לו ומשתמש בשלו או מחזיק בשלו ושותק הוי שתיקה מחילה ומביא ראי' מדיני חזקה דהוצאת זיזין ומרזב והעמדת סולם דפסקו הגאונים דאין צריך שלש שנים דהטעם משום מחילה וכיון שרואה משתמש בשלו ושתק לאלתר הוי חזקה לא ירדתי לסוף דעת הגדול כי בה"המ בפרק י"א משכנים הלכה ד' כתב וז"ל דעת המחבר בזה כדעת הגאונים שכתבו שהשעבודים נקנים בשתיקה ומדין סבלנות ותיכף שראה הזיקו ונודע לו ושתק הוי חזקה ולא אמרו חזקת שלשה שנים וטענת מכר או מחילה אלא בגוף הקרקע יע"ש והובא דיעה הלז בטור ח"מ סימן קנ"ג וקנ"ד וקנ"ה ובסי' קנ"ז כתב בשם רמב"ם ורמב"ן דחזקת חלון וזיזין וכיו"ב שאינו אלא נזק ואינו גוזל גוף קרקע כגון סמיכת קורת ורפת וזבל וסיד וכל נזקי פרקין דלא יחפור אינו חזקה שלשה שנים אלא מכי מתברר נזקו ושתק מחל לו יע"ש וכ"כ בש"ות ריב"ש סימן תע"א והובא בב"י סי' קנ"ג ועיין בח"מ סי' קנ"ג רמ"א סעיף ט"ז וסי' קנ"ד ס"ז וסי' קנ"ה ס סעי' ל"ה (ועיין בב"ב דף ו' ע"א רש"י ד"ה אחזיק) ועיין במס ב"ב דף כ"ג ע"א תוס' ד"ה והא שחולקים בזה על גאונים ורמב"ם וע"ע בס' הש"מ שכתב בשם השיטה וז"ל פי' גאונים דלאו בחזקת ג' שנים ובבא מחמת טענה קאמר אלא ששתק לו שעה אחת מחל ושוב אין יכול לערער בשער נזקין כגון סמיכת גפת ומלח וסיד וכולהי נזיקין דמתני' וטעמא דמילתא משום דלא מידי קא שקיל מחברי' אלא בדילי' קעביד ומתזיק חברי' וכיון שראה שעה אחת ושתק לו הרי מחל יע"ש ועיין סמ"ע סי' קנ"ג ס"ק ל"ב שכתב חילוק זה בדעת רמ"א מיהו הרמב"ם סובר בחזקת זיז או מזחילה שהעמיד סולם בחצר חבירו או נעץ קורה בכותל חבירו אף דבא להשתמש בשל חבירו כיון דאינו מזיק בגוף של קרקע הוי שתיקה מחילה יע"ש וא"כ היכי שמחסר ממון חבירו כמו התם שרוצה להחזיק בגוף הקרקע וכמ"ש פוסקים הנ"ל ובסמ"ע סימן קנ"ג ס"ק ל"ב לא אמרינן שמחל כששתק אף היכי שהיזק בא לו מיד ואולם היכי שהיזק הוא רק בשיעבודם דעת רמב"ם וסיעתו כמ"ש בפי"א משכנים הנ"ל דלא בעינן שיעשה מעשה רק בשתיקה לבד כשרואה שעושה חבירו ושתק מוכח שמחל לו וכן אי' בש"ע סימן קנ"ה ס"א וסוגי' דב"ב דף נ"ט שאמר ר' חייא יגע וסתום פי' ה"המ לרמב"ם וסיעתו שמוחה קודם שנתברר הזיקו והובא דבריו בבדק הבית לב"י בסי' קמ"ב ובב"ח שם וחילוק שמחלק מוהר"ם פאדווי מבואר במרדכי בפ' לא יחפור בחידושי אנשי שם לענין היזק שאינו בגוף ממון של חבירו יע"ש אבל היכי שלוקח ממון חבירו נראה שאין חילוק לענין זה קרקע ומטלטלין ומעות כיון שהוא בגוף ממון לא אמרינן שמחל ע"י שתיקה שרואה שחבירו עושה ושותק כי אם כשיעשה בעצמו מעשה דהא אפי' בפירות תלושין כשרואה שחבירו מכניס לא אמרינן שמחל כיון ששתק ומה שכתבתי לעיל ראי' מתוס' ב"מ דף ו' ע"א ד"ה הקדישה דסובר כמהר"ם פאדווי כעת נראה דז"א דהא לשיטת תוס' מבואר בפוסקים הנ"ל אפי' בחזקת תשמישין בעינן ג' שנים וטענה ומכ"ש כשמזיק בגוף ממון של חבירו דלא אמרינן שתיקה הוי כמחילה רק נראה דתוס' כתבו כן רק לענין הודאה שתיקה כהודאה היכי שהיזק בא מיד מוכח שמודה שהוא של חבירו והכי שאין היזק בא מיד לא מוכח שהודה כי יש לומר דלא איכפת לי' כיון שאין ההיזק נראה לעיניו אבל לענין מחילה היכי דלא שייך לומר שתיקה כהודאה שהוא של חבירו רק שנימא מדשתיק מחיל אפי' אם ההיזק נעשה מיד לא אמרינן דמחל דמן הסתם אין אדם מוחל או נותן מתנה לחבירו ובעינן דוקא שיעשה מעשה המוכיח שמורה שמחל וא"כ לפ"ז בע"כ תוס' חולקים על ראב"י שהבאתי לעיל בס"ק ט"ו שסובר דשתיקה הוי כהודאה אף היכי שאין היזק נעשה מיד ותמי' על הש"ך שלא העיר בזה שתוס' חולקים וצ"ע על מוהר"ם פאדווי ושפתי כהן:
יז וכן קשה לי על הש"ך בסימן פ"א ס"ק ט' שכתב טעמא דראב"י כיון שיכול להיות שדברי שכ"מ אמת הוי השתיקה כהודאה מסוגי' דב"ב הנ"ל דאי' אם דלי לי' צנא דפירי לאלתר הוי חזקה פי' הרשב"ם אם יש עדים שהגבי' הפרי כו' ומדסייע לו הפסיד וכמודה לו שמכר דמי יע"ש וכן מוכרח למעיין בפוסקי' אבל אם אינו טוען לקוחה הוא בידי רק שטוען שמחל לו כיון שסייע לו לא מהני כי לא אמרינן שמחל בשתיקתו א"כ ממילא היכי שלא סייע לו אף שרואה שנוטל פירותיו ושותק אינו נאמן לומר שמכר לו ולא אמרינן ששתיקה הוי כהודאה אף שיוכל להיות אמת ובע"כ כיון שקרקע ופירות הם בחזקת המערער כי קרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת לא אלים השתיקה שיהי' כהודאה להוציא מחזקתו מחזקת בעלים הראשונים וגם פירות קרקע שדינן בתר קרקע ואמאי פסק ראב"י שבמרדכי הנ"ל שמוציאין ממון מיד המוחזק היכי ששתק לצוואת שכ"מ דהא מוכח בש"ס אף היכי דליכא אמתלא ברורה לא הוי שתיקה כהודאה להוציא מחזקתו אפי' בשתק מתחילה ועד סוף מכ"ש הכא שיט לנו אמתלא שעשה שלא להכעיס לשכ"מ שהוא אמתלא חשובה וניכר לאמת מאין לומר כיון דדברי שכ"מ הם ככתובין ומסורין דמי ועיין סמ"ע סי ר"נ ס"ק ב' דאם הם מטלטלים דאינם נקנים בשטר הרי הם כמסורים לידו וא"כ יש לומר דהוי המקבל מתנה מוחזק והוי השתיקה כהודאה לסייע להמוחזק דז"א דהא קיי"ל בחשן משפט סימן רנ"א סעיף ב' בספק שיש בין היורשים ומקבל מתנה במתנת שכ"מ הוי היורשים מוחזקים אף במטלטלים היכי שהם תחת יד היורשים ובע"כ הא דאמרינן כמסורין היינו לענין קנין כיון דהדיבור מהני כאילו היה קנין ובמטלטלין דבעינן משיכה אמרינן כאילו נמסרו תחת ידו ובקרקע אמרינן כאילו כתב שטר ומסר לו כמ"ש סמ"ע סי' ר"נ סע"ק ב' אבל לא לענין שיהי' נקרא המקבל מתנה מוחזק וכיו"ב אמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכתב רשב"א במס' גיטין דף ט' ע"א ד"ה הא דלא אמרו שיהי' כמוסר ליד גזבר ממש דא"כ לא יועיל שאלה שאין שאלה אחר המסירה כדאי' בנדרים גבי תרומה רק לענין קנין שאם הקדיש שור אפי' הוא בסוף העולם קנה הקדש ובהדיוט בעינן עד שימשוך יע"ש וכ"כ הש"ך בח"מ סי' רנ"ה ס"ק ו' בשם תשובת מוהר"ב אשכנזי זלה"ה שכתב כן בשם רשב"א (ותמי' קצת שלא הביא שכן כתב הרשב"א בחי' לגיטין וצע"ג על הסמ"ע בסי' ר"נ ס"ק י' שהבין דהוי כמוסר ליד הקדש והקדש נקרא מוחזק לשיטת הר"אש וממשמעי' דבריו נרא' שבמכ"ת אשתמיט ממראה עיני הכהן הגדול לפי שעה דברי רשב"א הנ"ל וה"ה לענין מתנות שכ"מ שוב ראיתי בפרישה סי' ר"נ בד"ה ואם הקדיש נכסיו שכ' וז"ל אבל אין לתרץ ולומר דאין זה נקרא מוציא מידו כיון דכל דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דהא לא אמרינן כן אלא דוקא אם ימות דאז אמרינן דהו"ל למפרע כמסורין כדי שלא תטרוף דעתו משא"כ בהקדש ונדר דהוי כמסורין מיד יע"ש א"כ סובר בהקדש הוי כמסורין ממש ונקרא מוחזק מספק וה"ה במתנות שכ"מ היכי שמת ויש ספק הוי המקבל מתנה מוחזק וא"כ יש לישב שיטת ראב"י די"ל דסובר כיון דהשתיק' כהודאה הוא לסייע להמוחזק מהני ולא דמי להאי דדלי צנא דפירי שהוא להוציא, אך שיטת רמ"א שנמשך בסי' פ"א אחר דברי ראב"י צ"ע דאי אפשר לישב כן דהוא סובר בסי' ר"נ סעי' ג' אפי' בהקדש כשיש ספק נקראים היורשים מוחזקים וכ"כ בסי' רנ"א סעי' ב' במתנות שכ"מ אף כשמת נקראים היורשים מוחזקים ובע"כ פירש דהא דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין הוא רק לענין קנין ולא לענין מוחזק ונסתר חילוק הנ"ל והדק"ל וצ"ע:
יח גם מ"ש הטורי זהב באבן העזר סי' ק"ו דהך דינא דראב"י שכתב דשתיקה הוי כהודאה משום שטען הבן דלא נשבעת על כתובתה אמרינן מסתמא מחל על השבועה הואיל ולא השביעה בשום זמן יע"ש יפה כתב הא"ות בסי' פ"א ס"ק ט' שדבריו דחוקים בדברי מרדכי וסותרים דברי רמ"א בח"מ סי' פ"א שלא הביאו כלל לענין שבועה רק בפשיטות דמתחייב בשתיקתו כמו בהודאה ממש וראיתי בס' נתיבות משפט בס"ק ד' שכתב כבוד מחו' הרב הגאון המפורסם מו"ה יעקב נר"י אב"ד דק"ק ליסא לישב דעת רמ"א דוודאי דשתיקה הוי כהודאה רק נראה דוקא כשטוען שהוא שלו ותקפה בחזקה שהוא שלו הוי שתיקה כהודאה ודוק' ששתק מתחילה ועד סוף דהיינו עד שהלך ממנו כמבוא' בסוגי' דב"מ בש"ס ובמפורשים ומבואר עוד בש"ס ובתוס' שם דה"ה שאם הקדישה בפניו ושתק מתחילה ועד סוף דהוי כהודאה מטעם כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולפ"ז א"ש דברי ראב"י דמיירי באשה שצותה לבנה ליתן לקרובי' והיתה שכ"מ וכיון דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי להקדש דהוי כתקפה מטעם דהוי כמסירה כיון ששתק מתחילה ועד סוף הוי הודאה כמו בהקדש וכן לשון שכתב הרב בהג"ה שכתב ששתקו לצוואתו משמע שציוה ליתן לאחרים דבזה הוי ודאי שתיקה כהודאה מטעם דדמי למסירה לאחרים והוי כתקפה ושתק אבל ודאי שכ"מ שציוה מפלוני חייב לו או שיש לו שטר פרוע ופלוני שתק לא הוי מתיקה כהודאה וזהו ברור עכ"ד, ובמחילת כבוד תורתו דבריו תמוהין מאוד דמבואר בתוס' דבור המתחיל הקדישה וז"ל הקדישה בלא תקפה מהו ומיירי נמי ששתק בשעה שהקדיש ולבסוף כששאלה הגזבר צווח ומיבעי' לי' כיון דאמירה כמסירה הוי הקדש כתקיפה כיון ששתק אודי לי כו' א"ד הקדש לא הוי כתקיפה דלמה יצווח בשביל דבריו ומייתי מהאי מסותא כו' דלא הוי הקדש אלמא שתיקה אינה כהודאה יע"ש א"כ סוברים בהקדש לא מיקרי שתק מתחילה ועד סוף רק כששותק בשעה שנמסר ליד הגזבר אבל אם שתק ולבסוף צווח אליבא דאמת אף דאמירה הוי כמסירה לא הוי הודאה כיון דלא נעמה מסירה בפועל ולא דמי לתקפה כיון מכבר תקף כששתק מתחילה ועד סוף כל זמן שהי' בב"ד הודה לו כיון דחזי דלא עבדי לי' דינא וכבר הוא תחת יד אחר וא"כ כיון דהקדש אפי' כשצווחה הי' זמן רב לאחר השתיקה והיינו כשנטל הגזבר לא הוי הודאה ממילא ה"ה כיון שנכסים הם תחת יד היורש אף ששתק הבן מתחילה ועד סוף דהיינו במשך זמן שהי' משעת הצוואה, מכל מקום כיון שהוא תחת ידו וכעת שמקבל מתנה רצה להוציא ממנו צווח יש לו דין שתק ולבסוף צווח דמוכח מהקדש דלא הוי הודאה דלמה יצווח בשביל דבריו כיון שעדיין תחת ידו וה"ה ומכ"ש שיש לו אמתלא שעשה שלא להכעיסה ואדרבא מהתם קשה לשיטת רמ"א וזהו ברור, גם מה שמחלק הא"ות בס"ק ט' דהיכי דתובע לחבירו שיתן והוא שותק הו"ל כהודאה דהו"ל להשיב איך אפרע ואין בידי כלום חילוק זה רחוק שעיני ואיפכא מסתברא דחושב מה לי להשיב כיון שאני מוחזק בממון יאמר מה שרוצה וראי' מגזל אחד מחמשה דחה היטב כיון שתבעו בב"ד הוי ודאי הודאה דדרך לגלות הטענות בבית דין, סוף דבר לא מצאתי תי' מתיישב בעיני לשיטת רמ"א הנ"ל בשם ראב"י וצע"ג לדינא כאשר כתב הא"ות שכן הורו רבנים מובהקים גאוני הדור שבזמנו:
יט ודע שעלה בדעתי לחלק חילוק חדש וככר רמזתי לעיל מזה שיש חילוק היכי שע"י שתיקה שיהי' כהודאה בא להוציא ממון מחזקתו לא אלים השתיקה דחזקת ממון אלים טובא די"ל דשתיקה לא הוי ודאי הודאה אפי' בשתק מתחילה ועד סוף דהיינו עד שנסתלקו מענין או מב"ד כמ"ש בפרט א' ואח"כ חזר וצווח רק הוי רגלים לדבר שהודה ולא עדיף מהוכחה שאין מוציאין ממון בהוכחה או רובא כי קיי"ל כרבנן דרב אחא בב"ב דף צ"ב וכשמואל והטעם דגז"הכ הוא שה שהמוציא מחבירו עליו הראי' ובעינן ראי' ברורה כמ"ש בש"ות תרומת הדשן וה"ה להוציא ממון ע"י הודאתו בעינן דוקא ודאי הודאה אבל כל שיש לנו שום נדנוד ספק דלמא לא הודה אף שיותר נוטה שהודו מדשתיק כי אין דרך לשתוק בכה"ג מ"מ אולי לא חש לזה ואי אפשר להוציא ממון מחזקתו ולפ"ז אין להביא ראי' מסוגי' דב"מ דף ו' דאמרינן שתיקה כהודאה דהתם השתיקה כהודאה הוא לסייע להתופס ואולם לכאורה חילוק זה נכון לשיטת ר"ן שהבאתי בפרט ג' שסובר הא דאי' בש"ס אנן סהדי מאי דתפיס האי דידי' לאו דוקא א"כ גם קודם תפיסה לא הי' לו חזקה בטלית שמחצה הוא שלו שפיר י"ל כמ"ש דלכן אי' בש"ס היכי דשתק מתחילה ועד סוף הוי הודאה מכח הוכחה או רגלים לדבר שהודה ולא יוכל אחר כך לחזור ולצווח כשיצא מבית דין כיון דיש הוכחה שהודה ולא הי' לו חזקת מרא קמא מעיקרא וכעת התופס תופס בכולו אין יכול להוציא מידו ובשתק ולבסוף צווח כיון דאיכא אמתלא דחזי לי' רבנן קמבעי' בש"ס אבל תוס' דניידו מפירוש זה כמ"ש שם בדף ב' ע"א ד"ה ויחלוקו דבאוחזין הוי כאילו יש לכל אחד בודאי מחצה דאנן סהדי מאי דתפיס האי דידי' הוא וכן הבינו רוב הראשוני' זלה"ה בע"כ סוברים דשתיקה הוי ודאי הודאה דאם לא הי' רק רגלים לדבר שהודה איך מהני תפיסתו נגד חזקת מרא קמא אך לאחר עיון י"ל אפי' לפי' תוס' יש לומר חילוק הלז לפי מאי דקיי"ל בממון ובמטלטלין אזלינן בתר חזקה דהשתא ולא בתר מרא קמא כמ"ש תוס' בכתובות דף כ' ע"א ד"ה ואוקי ומבואר בתוס' ב"ב דף ס"א ע"ב ד"ה ארעתא דאזלינן בתר המוחזק עתה כמו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן בב"ב דף צ"ב אע"ג שמתחילה הי' של לוקח ולא אמרינן בחזקת בעלים הראשונים קיימא יע"ש הרי אף שרובא וחזקת מרא קמא מסייע להמוציא מ"מ אהני חזקה דהשתא אף שמוכר אין יכול לטעון ברי כמ"ש תוס' בב"ק דף כ"ז ע"א דאין יכול לומר קים לי בנפשך מאתה מן המיעוט מ"מ אלים חזקה דהשתא מכ"ש הכא שהתופס הטלית יש לו סיוע רובא או הוכחה והיינו שיותר נוטה שהודה או דיש הוכחה שהודה אף שיש להנתפס חזקת מרא קמא על החצי' מ"מ אי אפשר להוציא ממנו ואף שכתבו תוס' במס' כתובות דף ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר דהתם החזקה דהשתא אלים כיון שמדעתו נתנם לו הלוקח היינו היכי שלא נתנו לו מדעתו אזלינן בתר רובא אבל היכא שרובא מסייע לתופס עדיף מחזקת מרא קמא כי כבר בארתי בפרט ד' דתפיסתו לא הוי קודם שנולד הספק דוק שם ותשכח ולפ"ז יש לחלק היטב דל"ד לקרקע ופירות קרקע שהוכחתי לעיל דלא הוי שתיק' הודא' היכי דליכא מעשה כיון דמוכח בב"מ דף ק"ו ע"א דפירות קרקע שדינן בתר קרקע אף שאכל הפירות היכי דליכא על"ג אזלינן בתר חזקת מרא קמא כר' נחמן דקיי"ל כוותי' לכן היכי דליכא מעשה המוכיח ממערער שהודה לא אמרינן שהודה כיון ששתק אף שראה שחבירו מאסף הפירות והניח י"ל שסמך שאח"כ יוציאנו בדינא ודיינא הכל כיון דשתיקה לא הוי ודאי הודאה רק רוב או הוכחה ול"מ נגד חזקת ממון ובקרקע הוי לעולם הבעלים ראשונים מוחזקים דקרקע בחזקת בעלים עומד והיינו המערער שיש לו עדים שהי' שלו נקרא מוחזק וא"ש:
אמנם קשה לחילוק הלז מהא דאי' במס' ב"מ דף ק' ע"ב המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר ברשותי וזה שותק זכה וכן קיי"ל כמ"ש רמב"ם בפ"ה ממכירה הי"א וז"ל זה אומר א"י וזה אומר א"י ואינם ברשות אחד מהם יחלוקו זה אומר ברשותי ילדה והא' שותק זכה הטוען בולד יע"ש וכתב המ"מ משום דשתיקה כזאת כהודאה דמיא וכן אי' בטור ש"ע ח"מ סי' רכ"ג סעיף ג' ובסמ"ע ס"ק ז' ומשמע להדיא מלשונם דהיכי דשותק אפי' אם המוכר עדיין מוחזק בולד (עיין רש"י במתני' ד"ה המחליף והלוקח טוען ברי שברשותו ילדה לאחר שקניתי והמוכר שתק הוי כהודאה ואין יכול אח"כ לחזור א"כ מוכח דשתיקה הוי כהודאה אפי' להוציא ממון מחזקתו מיהו ראיתי בס' שיטה מקובצת שם שכתב בשם הרמ"כ וז"ל זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה מי שטוען ברשותו ילדה דשתיקה כהודאה דמי' וצ"ע היכי דאישתק מוכר ולבסוף צווח ואמר כל כמה דלא הוי מפיק לי מרשותי לא צווחנא דאמאי אצווח והשתא דקא בעית לולד לא יהיבנא לי' ניהלי' דהא ברשותי ילדה נראה לומר דמצי טען הכי ולא זכה לוקח בשתיקתו של מוכר אבל מוכר הוא זוכה מיד בשתיקתו של לוקח היכי דאמר המוכר ברשותי ילדה ושתק לוקח ואע"ג דהדר צווח לא מהני לי' מידי כן נראה וצ"ע עכ"ל ודומה לסברת תוס' בב"מ דף ו' ע"א ד"ה הקדישה דהיכי דהקדיש ושתק ולבסוף צווח כששאל הגזבר לא הוי שתיקה כהודאה דכל זמן שלא מפיק מרשותו לא איכפת לי' וה"ה וא"כ יש לקיים חילוק הנ"ל דכיון דלא הוי שתיקה כהודאה כי אם כששותק הלוקח בכה"ג לא בא השתיקה להוציא מחזקתו כי המוכר הוא מוחזק אך מסתימת לשון הפוסקי' לא משמע כן ומשמע להדי' דבכל גווני מי ששתק הודה ואולם באמת קשה על דבריהם מ"ש מהקדש דקיי"ל בשתק ולבסוף צוות כששאל הגזבר דלא הוי הקדש משום דכ"ז שהוא תחת רשותו לא מוכח שהודה ה"ה יכול המוכר לטעון כל זמן שהי' תחת רשותי לא צויחנא דאמאי אצווח וצ"ע היטב בכל זה: