שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ג · פרט ד
יבואר לשיטת הר"ן שהבין באבעי' דר' זירא אף אי שתיקה הוי הודאה הוא רק ספק הודאה היאך מהני השתיקה שיהי' הודאה הא הוי דברים שבלב ויבואר חקירה אם נאמן לטעון ברי נגד ספק שיש לחכמים בכוונתו:
ה כבר ביארנו מחלוקת ר"אש ונמוקי יוסף עם הר"ן ומוהרי"א לר"אש ונ"י אי אמרינן מדשתיק הודה ולא אמרינן אמתלא דחזי לי' רבנן הוי ודאי הודאה ולר"ן ומוהרי"א הוי רק ספק הודאה ויש להתבונן ולחקור לשיטת הר"ן ומוהרי"א דהנה בלא"ה קשה בהאי כללא דשתיקה כהודאה דמי' לפי מאי דאי' במס' קידושין דף מ"ט ע"ב דדברים שבלב לא הוי דברים והוא כלל בכל מקום זולת בקצת מקומות וא"כ מה בכך שהודה הא לא הודה בדבר שפתים רק בלב א"כ הוי דברים שבלב ולא הוי דברים ואולם לק"מ לפי מ"ט תוס' שם היכי דיש אומדנא דמוכח לכל אדם כוונתו לא הוי דברים שבלב וכאילו הוציא בדבר שפתים והר"ן במס' כתובת דף ע"ט ע"א מסביר הדבר דהיכי דיש הוכחה לאו דברים שבלבו הוא אלא דברים שבלב כל האדם הוא כיון שיש לנו הוכחה יע"ש וכ"כ ריטב"א במס' קידושין שם דבעינן שיהי' הוכחה לכל ומצאתי בש"ות מוהר"י טראני חלק ב סימן מ"ה דף ק"א שעמד בחקירה זו מה שמצינו בש"ס בכמה דוכתי דמהני מחילה בלב ותירץ כן יע"ש ומהאי טעמא קיי"ל בחשן משפט סימן פ"ח בטענו חיטין והודה בשעורין פטור לדעת תוס' וסיעתם מטעם הודאה או מחילה אף דהוי בלב משום דמוכח לכל מדלא תבעו וה"ה בכל מקום כששתק אמדו חכמים דעת בני אדם שאין דרכם לשתוק בענין כזה מוכח לכל שהודה לדברי חבירו אבל בלא"ה אף אם הי' אומר אחר כך שהודה או מחל מחילה בלב ועכשיו רוצה לחזור לא הוי הודאה ומחילה בלב כי לא מהני מה שהי' בלבו וא"כ בנידון דידן בשלמא לשיטת הר"אש ונמוקי יוסף שאבעי' דר"ז אי הוי ודאי הודאה ולא אמרינן כלל אמתלא דחזי לי' רבנן דאין דרך העולם לסמוך על אמתלא כזו ולשתוק א"ש דשפיר הוי שתיקה כהודאה כמו בכל מקום היכי דליכא אמתלא כששותק בדבר שהי' לו לצווח כשרואה שחבירו רוצה להפסידו מוכח על ידי שתיקתו שמחל או שהודה לדבריו כיון דליכא אמתלא הוי הוכחה לכל כוונתו, משא"כ לשיטת הר"ן ומוהרי"א שהבינו דגם לצד דאודי' לי' ע"י שתיקתו הוי ספק הודאה ובע"כ גם לצד הזה איכא אמתלא דחזי לי' רבנן רק דלא הוי ודאי אמתלא דלא הוי אמתלא ברורה לנו ואנו מסופקים אי סמך על אמתלא הלז או לא וא"כ קשה כיון דיש לכו ספק אם כוונתו הי' לאמתלא זו או לא ממילא אף אי אמת שהודה בלב לא הוי הודאה דהא הוי דברים שבלב כיון דלא מוכח לכל כוונתו דעל ידי ספק אמתלא הוי דברים שבלב, דאי אפשר לומר דמוכח לכל העולם כיון דיש לנו ספק אולי סמך על אמתלא ולא הודה וא"כ אפי' ספק הודאה ראוי לומר שלא יועיל להוציא מידי ספק כי ספק הודאה בשתיקה הוי דברים שבלב שאינו מוכח לכל וממילא אפי' אם עכשיו מודה שהודה בלב ורצה לחזור ג"כ מהני חזרה כי לא מהני ד דברים שבלב היכי שיש לנו ספק:
ונראה לענ"ד לומר דהר"ן ומוהרי"א סוברים דהאי כללא דדברים שבלב לא הוי דברים במחילה היכי שמוחל בלב ולא מוכח לכל הוא רק במחילה ולא בהודאה, והודאה בלב מהני בכל גוונא היכי שהודה שהי' כן בלבו וא"י לחזור או היכי שיש לנו ספק הודאה בלב מהני להפקיע מידי ספק וטעמא דמילתא נראה דוקא היכי שבא להתחייב את עצמו או לעשות דבר חדש מה שלא הי' מחויב מעיקרא לא אלים דברים שבלב וכמו כן הוא כל דברים שבלב שאומר עכשיו בלבו דבר חדש על להבא לא מהני בלב ולכן במחילה שרוצה לעשות דבר חדש שלא הי' מחויב ל"מ בלב דבעלמא מצינו היכי שרוצה לעשות ולהתחייב תחייב א"ע דבר חדש על להבא במה שאינו מחויב ל"מ אפי' כשהוציא בשפתיו ובעי קנין רק מחילה קל שאין צריך קנין עכ"פ בעינן שהוציא בשפתיו כי מה שהוא בלב לא אלים כל כך שיתהווה ע"י דיבור שבלבו דבר שלא הי' ע"ע משא"כ בהודאה כיון דלא איברו סהדי אלא לשקרא ואין אנו צריכין רק לידע האמת והוא רק גילוי מילתא בעלמא שהי' חייב מעיקרא ולא נתהווה דבר חדש על ידי דברים שבלבו לא איכפת לן אי הוי דברים שבלב ואם הי' אפשר לנו לידע מה שהי' בלבו הוי הודאה רק שאין אנו יודעים וממילא נראה אם אחר כך הודה מעצמו שכן הי' בלבו שהודה רק עכשיו חזר כיון שעכ"פ נתגלה לנו שהאמת עם חבירו ממילא הדין עמו דהא אין אנו צריכין לידע רק האמת ולענין זה שוה מה שבלבו להיכי דהוציא בשפתיו כי סוף סוף הודה שהאמת עם חבירו וכי משום שהי' בלבו נימא שהודה בשקר וא"כ שפיר כ' הר"ן דמיבעי' עי' לר' זירא אי ספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה או דלמא כיון דאנן סהדי מאי דתפיס האי דידי' הוא וכנ"ל וא"ש:
ו
ו אמנם אכתי קשה לשיטת הר"ן הלז לפמ"ש בפרט א' דנראה דהנתפס טוען אמתלא זו דלא הודה דסמך על רבנן דאם לא טען לא טענינן לי' וכן משמע ברמ"א סימן פ' סעיף א' היכי שיש לו אמתלא על שתיקתו צריך לטעון וא"כ מה קמבעי' לרב זירא דלמא אודי' לי' משום דטלית בתחילתה בספק הי' עומדת שלא היינו יודעין של מי הוא ולא אמרינן א"ס מאי דתפיס האי דידי' הוא וספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה ולא מהני אמתלא דחזי לי' רבנן הא עכ"פ טוען הנתפס ברי שסמך על אמתלא והתופס לא יוכל לטעון ברי שהודה רק שמא כי אי אפשר לו לידע מה שהי' בלבו ולפמ"ש פני יהושע במס' כתובת דף י"ב אף דקיי"ל כר' נחמן ור' יוחנן שם דברי ושמא ברי לאו עדיף היינו נגד חזקת ממון שיש למוחזק סיוע שמעלת התפיסה שתופס גם חזקת מרא קמא אבל היכא שאין לו רק מעלת התפיסה שאין לו חזקת מרא קמא וטוען שמא עדיף ברי של כנגדו והכא אף לפי צד של בעל אבעי' דלית לנתפס חזקת מרא קמא על פלגא דלא הוי אנן סהדי מ"מ גם לתופס אין לו חזקה ואין לו רק מעלת התפיסה יהי' נאמן התופס שלא הודה וסמך על האמתלא ומאי קמבעי' לש"ס כיון דבע"כ מיירי שטוען אמתלא דאי לא טען כתבתי לעיל אפי' לאידך צד דסמכינן על אמתלא לא טענינן עבורו כיון שלא יהי' לו היזק אם יברר האמתלא מוכח שלא סמך על אמתלא הלז דדרך אדם לברר טענותיו לזכות בכל מה דאפשר כדי שיצא זכאי בדינו וכיון שמיירי שטוען אפי' אי נימא דהוי ספק הודאה ומוציא מידי ספק מ"מ יהי' נאמן כיון שטוען ברי ומיהו ע"ז שתי תשובות בדבר חדא כמ"ש תוספת בכתובת דף י"ב ובכמה דוכתי לחלק לר' יהודא דסובר ברי ושמא ברי עדיף בין הוי לי' למידע ללא הוי לי' למידע כמו כן יש לומר לענין תופס לדידן וכ"כ בספר פני יהושע בנידון דידי' שם יע"ש ואפי' לדעת בעל התרומת בשער ל"ט חלק ג' שלית לי' סברת תוס' הלז (ומ"ש בס' פ"י שם שרמב"ם לית לי' חילוק הלז הוא טעות הדפוס שרמב"ם כתב כן לענין משאיל"מ שמחלקים הפוסקים בין הוי לי' למידע ללא הוי לי' למידע והוא זלה"ה לית לי' חילוק הלז כמ"ש בש"ך חושן משפט סימן ע"ב ואין מקום לרמב"ם לכתוב כן כי הוא סובר כר' נחמן אפי' בברי טוב ושמא גרוע לא מהני הברי רק צ"ל רמב"ן) מ"מ לק"מ דנלענ"ד מוכרח לומר דהא דסובר ר' הונא ור' יהודא ברי עדיף משמא נגד חזקת ממון ולר"נ ור' יוחנן ברי עדיף משמא נגד תופס שתופס מספק היינו היכי שאין לבית דין ספק בלא טענותיהם רך הספק הוא לבית דין ע"פי טענותיהם שאין יודעין מי אומר אמת בכה"ג אלים הברי משא"כ כשיש לבית דין ספק מכח דעת תורה שמסופקים אלים הספק ולא יוכל לטעון ברי נגד ספק שהוא מכח הדין שראוי להסתפק ספק כזה כמו הכא שיש לנו ספק בדין היכי ששתק בשעת תקיפה ולבסוף צווח אי הודה ולא סמך על אמתלא דחזי לי' רבנן או לא הודה וסמך על האמתלא אין יכול לטעון ברי שכוונתו הי' לסמוך על אמתלא כיון שהוא נגד ספק שיש לנו ספק כזה אלים טובא דע"פי דין תורה הוא ספק והוא אומר להיפוך וראי' ברורה לזה מהא דאיתא במס' ב"ב בדף קמ"ו ע"ב במתני' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כל שהו אנן מתנתו מתנה ואם עמד חוזר דאזלינן בתר אומדנא ומבעי' לן בדף קמ"ח ע"ב הקדיש כל נכסיו הפקיר כל נכסיו חילק כל נכסיו לעניים אי הוי אומדנא ונשאר בתיקו יע"ש דקשה לן מה קמבעי' לן הא אפשר לשאול אותו אם יודה שכוונתו הי' אף אם יעמוד הודאתו עדיף מעדים ודוחק לומר דנ"מ בחב לאחרינא דסתמא קמבעי' הח"ס וגם הפוסקים סתמו כן לדינא ואם יאמר ברי שכוונתו הי' אם יעמוד יחזור ממתנתו כיון דיש לנו ספק בכוונתו ראוי שיועיל ברי שלו אף דהוא ברי גרוע ושמא טוב כי אי אפשר לידע כוונתו, מ"מ כיון דהוא מוחזק בנכסים כמ"ש בהגהות אשר"י ובטוש"ע חוטן משפט סימן רנ"א סעיף ג' ובש"ע יו"ד סימן רנ"ט ס"ק ד"ל בשם תשובת רשב"א (ואף דכתב ריב"ש הובא ברמ"א שם אפי' בתפס' עניים מ"מ אבעי' דש"ס הוא בכל גווני היכי שעדיין הנכסים ברשותו אי מהני להוציא דכן הוא מן הסתם וכן מבואר להמעיין שם) ומוכח בש"ס דכתובת דף י"ב ע"ב דברי גרוע בצירוף חזקה מהני להוציא ממון מחזקתו מכ"ש ברי גרוע בצירוף חזקת ממון דחזקת ממון אלים טובא דאי' שם בתירץ בתרא לכן סובר רבן גמליאל דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי להוציא הכתובה מבעלה אף דקיי"ל כר' נחמן דברי ושמא ברי לאו עדיף משום דיש לה חזקה המסייע דאוקי על חזקה שבתולה נולדה ואיתנסא לאחר אירוסין וברי דהתם הוא ברי גרוע כמ"ש תוס' ד"ה ור' הונא ואפ"ה מהני (ואין לומר כוונת הש"ס שם בצירוף מגו יע"ש) מכ"ש הכא דברי גרוע בצירוף חזקת ממון שיש לשכ"מ שראוי לומר שיועיל ומאי קמבעי' לש"ס ודוחק לומר דמיירי שמסופק עכשיו ואין יודע מה הי' בדעתו ועיין כיו"ב בתוס' במס' שבועות דף כ' ע"א בד"ה לישנא דכל כי האי הו"ל לפרושי ולא לסתומי ומסתימת לשון הש"ס ומפרשי קמאי זלה"ה משמע להדי' דאבעי' הוא בכל גווני אע"כ כמ"ש כיון שהספק הוא לנו ע"פי דעת תורה בכל שכ"מ העושין כן אי מתנחם לגמרי בכה"ג אינו נאמן נגד ספק שיש לנו על פי דעת תורה להכחיש הספק וה"ה אינו נאמן נגד ספק שיש לנו אם הודה או לא, וכן מוכח למסקנא דכתבו הפוסקים דהוי ספק ולא מפקינן מתופס ומסתימת דבריהם מבואר בכל גווני אף אי הנתפס טוען ברי שסמך על האמתלא ובע"כ צריך לומר כמ"ש כן נלענ"ד נכון, ואולם שוב ראיתי בש"ות תרומת הדשן סימן ר"ז שכתב בשם אור זרוע גבי בועל שפחתו שכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכוונתי יע"ש משמע היכי שמסופקים בכוונתו נאמן לברר הספק וצ"ע לדינא: