שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ב · פרט ז
יבואר דעת הפוסקים היכי דנתבע עומד בהודאתו אי חייב לשלם שעורין לטעם הודאה או מחילה:
טו דעת רבינו ירוחם הובא בדרכי משה סי' פ"ח ס"ק ח' בהג"ה, אפילו לר"אש דסובר הטעם דפטור משעורין משום הודאה מ"מ אם הנתבע עומד בדיבורו ואמר שחייב לו שעורין צריך לשלם לו וד"מ השיג עליו וסובר דפטור דהוי כמחל לו התובע כמ"ש בסי' ע"ה סעי' י"א, וכן הוא בהגהות רמ"א סעי' י"ב וכפי הבנה פשוט' נחלקו בכוונת ר"אש רמ"א סובר כמ"ש בסמ"ע ס"ק כ"ג דרש"י ור"אש שוין בטעמם מדלא תבע שעורין הודה לו וממילא הוי מחיל, אבל רי"ו סובר כמ"ש הש"ך בס"ק י"ז דטעמא דר"אש לא הוי משום מחילה דאי הוי משום מחילה אפילו לא הי' שתי הלואות בבת אחת נמי, ולא דמי לדלעיל בסי' ע"ה דכיון שאומר בפירוש אני חייב לך הוי לי' להשיב אל לבו ולדקדק ומדלא דקדק והשיב אינך חייב לי פטור אפי' לצאת ידי שמים משא"כ הכא ולכן אם יודע הנתבע שחייב לו שעורין חייב לשלם לו וגזלן הוא אם אינו משלם לו רק הבית דין אין יכולין להוציא מידו שהרי יכולין לומר כבר הודה מאינו חייב לו שעורין יע"ש. וראיתי בספר אורים ותומים בסי' פ"ח ס"ק ז' שתמה על סברת הש"ך בכוונת רבינו ירוחם וכתב וז"ל דבריו בלתי מובנים בממ"נ אם אנו אומרים דלא הוי הודאה מחילה למה לא יכופו בית דין לשלם הרי הודו דחייב לו שעורין ואיך ינצל משום דהודה דאינו חייב הלא אתה יודע דשקר אומר ובשטות ידבר ואתה יודע ואומר בב"ד כדבריך אז כן עתה ואם הוא חשיב ליטול תמורת שעורין חיטין, מ"מ אתה יודע דחייב לו שעורין ובמה תפטר אם לא דיטעון הואיל והודה מחל לי והוא הדבר הנרצה דאף בהודאה ברור מחילה, ולפי זה אף מגזל הנתבע פטור דאין לאחר מחילה כלום, ולא ידעתי הבדל בין בית דין לבינו בין עצמו יע"ש שהשיג על הש"ך, ולענ"ד דברי הש"ך פשוטין וברורין, דכל יסודו הוא לשיטת רמב"ן ובע"הת המבואר לעיל בפרט ה' לכן פטור הלוה לשלם שעורין, כיון דהודאת הלוה כעדים וכמו כן הודאת המלוה כעדים, ויש להם ספק האמת עם מי אין מוציאין ממון מספק מן המוחזק דאזלינן בתר חזקת ממון של הלוה דהוי כשני כיתות עדים המכחישין זא"ז מאין מוציאין ממון, והרמב"ם כתב בפרק ח' מיסודי התורה וז"ל הא למה הדבר הזה דומה לעדים שהעידו על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן, אלא יודע בוודאי שהן עידי שקר עכ"ל נשמע אף דבית דין מחויבין לפסוק כמו שאמרו עדים מ"מ מאחר דנוגע רק לבעל דבר והו' יודע בעצמו ששקר אמרו העדים מחויב לעשות כמו שיודע בעצמו, ועמ"ש בספר תבואות שור בספרו בכור שור במס' יבמות דף פ"ז ע"ב, א"כ פשיט היכי שעדים אומרים על דבר שמותר ובעל דבר יודע בעצמו שאסור הדבר אף שאין הב"ד יכולין לכופו מ"מ הבעל דבר בעצמו מוזהר דנגדו הוי דבר ברור כיון שראה בעיניו, ומהאי טעמא כתבו הפוסקים הובא בי"ד סי' א' סעי' י"ב דאמרינן שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אפילו נגד עדים ובארתי לקמן בכלל שוי' אנפשי' ח"דא בשם כמה פוסקים שמחויב לצאת ידי שמים, וא"כ דברי הש"ך ברורין כיון דאיסור גזל הוא כמו כל איסורין כמו באיסורין היכי דיודע בעצמו שעדים שמעידים על דבר שמותר אומרין שקר, אף שאין הב"ד יכולין לכופו כיון דב"ד אין יודעין האמת מחייבין לסמוך על עדים דיותר מסתבר שהאמת עם עדים מ"מ האיסור חל עליו, לגבי עצמו שיודע דבר ברור שאומרים שקר, ה"ה לענין איסור גזל ולכן כיון שהודאת המלוה ולוה מכחישים זא"ז ועל חיטין אין המלוה נאמן לזכותו (ועיין מ"ש בש"ות המיוחסת לרמב"ן סי' קי"ז בשם ירושלמי) אך לחובתו נאמן כעדים, וה"ה הלוה נאמן לחובתו כעדים וסוברים הר"אש ורבינו ירוחם דהודאה לאו מטעם מחילה רק כמ"ש רש"י בקידושין דף ס"ה ע"ב דאתי' מכי הוא זה דהתורה האמינתו כעדים כמ"ש בכלל א' פרט א' והוי כשתי כיתי עדים המכחישים זא"ז:
ולכן אי אפשר לבית דין לפסוק וליתן למלוה שעורין דהא נאמן לחובתו, ועל החיטין מוכחש דאינו נאמן לזכותו, וכיון דהוי ספק השקול אין לבית דין להוציא ממון כי אם בדבר הברור, אבל הלוה בעצמו שיודע שחייב שעורין ועומד בדיבורו מחויב ליתן לו דהא אפילו אם עדים מעידין שלא מגיע לו שעורין מ"מ כיון דיודע בעצמו שחייב שעורין עובר על לאו דגזל דיודע ששקר אמרו, לכך מיקרי גזלן אם אין נותן לו, ומלוה רשאי ליקח דהא לפי דבריו שמגיע לו חיטין הוי בכלל מאתים מנה, אבל אין ביד ב"ד לכופו דהא הם מחויבים לילך בתר עדות העדים והוי כשני כיתי עדים המכחישין זא"ז כיון שגם הודאת מלוה לחובתו הוא כעדים כמו הודאת הלוה לחובתו דהוא ספק לבית דין, אבל הלוה לגבי עצמו נאמן יותר מעדים וזהו ברור: