שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ב · פרט ו
יבואר דברי הש"ך בסימן פ"ח ס"ק ט"ו:
יד דע דדברי רבינו הגדול הרמב"ם תמוהין, כי המעיין בלשון רמב"ם בפרק ג' מהלכות טוען הלכה י' מבואר שסובר הטעם דטענו חיטין והודה לו בשעורין פטור מטעם הודאה, כי מ"ש הש"ך בס"ק ט"ו לפרש דסובר כרמ"ה המעיין היטב אי אפשר לפרש כן בלשונו וכמ"ש בתומים, והש"ך בעצמו בכמה דוכתי בסי' פ"ח ובסי' ת' נבוך בדבריו, וממ"ש בפרק ט' מנזקי ממון הלכה ט' מבואר שסובר היכי שיש עדים חייב לשלם שעורין כמ"ש ה"המ, וכבר תמה ע"ז בספר לחם משנה וגידולי תרומה וש"ך בס"ק ט"ו ובסי' ת' ובתומים דהא הודאתו עדיף מעדים ועיין בדבריהם מ"שכ בזה, וכן הקשה בש"ך בס"ק ט"ו על מחבר ותירץ דאפשר דס"ל דוקא התם חייב כשיש עדים משום דהעדי' אינם יודעים איזה הזיק וא"כ אינם מכחישים אותו והו"ל כטענו חיטין ועדים מעידין שיש לו חיטין או שעורין דמחויב לשלם על כל פנים שעורין שהרי התובע אומר אני אומר שהעדים מעידים על חיטים כדברי, ואם אתה אומר שמעידין על שעורים תן לי לכל הפחות שעורין, אבל הכא כיון דהוי כאילו הודה שלא הלוה שעורים והודאתו חשובה יותר ממאה עדים א"כ מה שהעדים מעידים שהלוה לו שעורין בטל הוא כיון שמכחיש את העדים דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים יע"ש. והאורים ותומים בס"ק ו' תמה על זה וז"ל לא הבנתי הטעם מה בממ"נ יש אם העידו על חיטין תן לי חיטין ואם במעידין על שעורין תן לי שעורים הא במעידים להדי' על שעורין לית ליה שעורין מ"ש דאומרין דרך ספק או דרך החלט, סוף כל סוף הא אם אמת דשעורין הי' הודה ומחל ואיך יוציא ממון מספק כו' ולכן לא הבנתי הטעם על בוריו עכ"ל, ולענ"ד לק"מ כי דברי הש"ך ברורין ומיוסדין על אדני פז אף שקיצר קצת במובן, דכבר נתבאר בפרט ה', למעיין ברמב"ן ובעל התרומות שעיקר הטעם שפטור משעורים, אף אמנם כמו שהודה המלוה מודה הלוה ג"כ משום דהוי כשני כיתי עדים המכחישין זה את זה דאזלינן בתר המוחזק בממון, והנה מצילו בראשונים זלה"ה דחזקת חיוב הוי חזקה מעליא כמ"ש הראב"ד הובא בס' שיטה מקובצת במס' ב"מ דף קי"ג ע"א בד"ה וכי שכיר וז"ל גבי בעל הבית איכא תרי חזקה קשה לי מ"ט לא חשיב חזקה דממונא, ונראה לי משום דהאי חזקה מיקלש קלישא הכא דהא מידע ידיע דהאי שכיר עביד עבידתא גבי' ואחייב לי אגרא דהו"ל כחזק' ומש"ה לא חשיב לי' יע"ש, והיינו חזקת חיוב, ומהאי טעמא קיי"ל בחשן משפט סי' ע"ה ס"ק ו' באינו יודע אם פרעתיך דחייב לשלם דחיוב ודאי ופרעון ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי משום חזקת חיוב וכיו"ב כתב רשב"א במס' גיטין דף ע"ח ע"ב יע"ש בהא דמוקי רבה ור' יוסף בשני כיתי עדים כתב וז"ל הקשה הר"ר אלחנן ז"ל א"כ הא דקתני לענין החוב מחצה על מחצה יחלוקו היינו נמי בשני כיתי עדים ואמאי יחלוקו אדרבה הוי לן למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מארי' ותי' בתוס' דהכא לתרווייהו אית לו חזקה למלוה איכא למימר אוקי אחזקתי' שהוא מחויב לו הלוה קודם שנולד ספק זה וללוה איכא חזקה דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מארי' הלכך יחלוקו וא"ת אדרבה הוי לי' כמנה הלויתיך והלה אומר אינו יודע אם פרעתיך דחייב ויש לומר שאני התם דליכא רגלים שפרעו אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך הלכך יחלוקו יע"ש, הרי היכי דאין לפנינו ספק המגיע חזקת חיוב כמו התם שלפי דברי עדים זרק החוב ואין יודעים אם הי' קרוב למלוה ונפטר מחיוב או קרוב ללוה ועדיין חייב ונעשה מעשה שראוי להסתפק דמגרע חזקת קמייתא דכיו"ב גם באיסורין ובדבר שבערוה כתבו תוספ' כתובות דף כ"ג ע"א ד"ה תרווייהו ומוהרי"ט בקידושי' דף ה' ע"ב, ופני יהושע בחי' לגיטין דף כ"ח ע"א היכי שנעשה מעשה לפנינו איתרע חזקת קמייתא כיון דנעשה מעשה בוודאי והספק הוא באיכות המעשה אבל בעלמא חזקת חיוב הוי חזקה מעליא, וא"כ לפי זה צריך לומר הא דקיי"ל טענו חיטין והודה בשעורין פטור משעורין אף שישן עדים מעידין על השעורין לשיטת בעל התרומות, אמאי הא איכא חזקת חיוב דהא חייב בשעורין בודאי, דכיון דתובע לחובתו נאמן יותר מעדים, ובארתי בכלל א' פרט א' בשם רש"י בקידושין דף ס"ה ע"ב דאתי' מקרא דכי הוא זה והיינו שהתורה פסלה לעדים נגד בעל דבר כשהודה לחובתו ואינו נאמנים כלל נגדו כי נאמן יותר מק' עדים אפי' בגוף הענין עצמו ודלא כב"ש, א"כ ליכא חזקת חיוב שאי אפשר לומר שהלוה נתחייב ודאי חיטין או שעורין דהא על שעורין נאמן המלוה יותר מעדים שלא הלוה, ועל החיטין אין למלוה עדים והלוה מכחיש שלא חייב כלל חיטין, ואף שהודאת הלוה על שעורין הוי גם כן כעדים מ"מ כיון דהודאת כל אחד לחובתו מכחיש זא"ז הוי כשני כיתי עדים המכחישין זא"ז שמסלק עדותן כאילו לא העידו כלל והוא כמו שהי' קידם שנולד הספק שהי' מוחזק ממש, ולא מהני מה שעדים מסייעין ללוה, דהא אם כת אחת מכחשת למאה כיתות כיון דתרי כמאה הדין שמסלקין עדותן כמאן דליתא ונשאר הדבר כמו שהי' מקדם שהלוה פטור ולכן אף שעדים מסייעין ללוה שחייב שעורין והודאת הלוה לחובתו הוי ג"כ כעדים, ומ"מ כיון שהודאת המלוה לחובתו הוי ג"כ כעדים והו' מכחיש ללוה וגם לעדים אמרינן סליק דברי המלוה ולוה והעדים המכחישים שים זא"ז כמאן דליתא וממילא פטור מלשלם דהא אין אנו יודעין כלל והוא בחזקת המוחזק בממון דכיון שהכרח לסלק דברי כולן ליכא חזקת חיוב ואוקי הדבר כמו שהי' קודם שנולד הספק שפטור מלשלם משא"כ היכי שעדים אין יודעין אי חיטין או שעורין נראה גם בעדים יש לפנינו שלשה כיתות שתי כתות עדים מכחישים זא"ז וכת אחת אין מכחישים ואומרים דבר שאין מכחיש לשתי כיתות אזי מסלקינן דברי שני כיתות המכחישין זא"ז כיון שאין אנו יודעים האמת עם מי ונשאר כת שאינה מכחשת בתקפו. וא"כ ה"ה אף שמלו' ולוה מכחישין זא"ז מסלקינן כח העדות שלהם מה שהאמינה תורה להם ואין להם נאמנות כלל וכאילו לא אמרו כלל ונשארו רק דברי עדים שאמרו שלוה ואין יודעין אם חיטין או שעורין ועל דבר זה לא מכחישים המלו' ולא הלוה, ממילא מחויב לשלם הפחות דהו' שעורין דהא אם לא אמרו כלל, והי' מביא המלוה עדים שאומרים כן חייב לשלם הפחות היכי דטוען ספק ע"פי עדים וזהו ברור בעיני והמעיין בש"ך יראה שיש לכיון כן בכוונתו ושפתי כהן ישמרו דעת וגו':