שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ב · פרט ד
יבואר ביאור סוגי' הש"ס במס' ב"ק דף ל"ה לשיטת סמ"ע דהודאה שהודה הוי ממילא מחילה:
ז בפרט א' כתבתי בשם רמ"א וסמ"ע ולבוש וב"ח שהבינו בכוונת רש"י ותוס' לכן בטענו חיטים והודה בשעורין פטור לשלם שעורין דכיון דהודה שלא מגיע לו שעורין מדלא תבע ממילא הוי מחילה דהא דהודאה מועיל מטעם מחילה, ויש להתבונן, דלכאורה קשה למה כתבו רש"י ותוס' שפת יותר שהוא מחילה, וראיתי בחידושי פני יהושע במס' ב"ק שכתב לפי דברי סמ"ע בכוונתם, דעיקר הטעם משום הודאה דהודאת המלוה הוי כעדים אלא דלא תקשי להיפך הא גבי נתבע נמי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ועל זה כתב אחולי אחיל פירש דלגבי תובע שייך יותר הודאת בעל דין דאף שהדבר ברור שחייב הוי כאילו מחל בפירוש משא"כ בנתבע יע"ש, ולענ"ד משום קושי' זו לא הי' צריכין לפרש כן דבלא"ה ניחא כמש"ל בשם רמב"ן ובעל התרומות כיון דהודאת כל אחד לחובתו הוי כעדים יש להן דין שתי כיתות עדים המכחישים זו את זו דאמרינן סליק עדותן ואין מוציאין מיד המוחזק, והכא הנתבע מוחזק בשעורין ואכתי יש לומר לפמ"ש תוס' בד"ה ראוי' בטענו חיטין כו' ל"מ תפיסה בשעורין ומכ"ש לאחר שעמד בדין ל"מ תפיסה כמ"ש הש"ך סי' פ"ח ס"ק כ"ג לכן מוכרחין להוסיף משום מחילה דאי משום הודאה כיון דהודאתם סותרים זא"ז אמאי אין מועיל תפיסת המלוה דכשתפס שוב הוא מוחזק אבל משום מחילה ניחא כמ"ש הש"ך שם לפמ"ש רמ"א דהטעם משום מחל ממילא מוכרח לומר דל"מ תפיסה, וא"כ יש לקיים במקצת דברי פני יהושע בכוונת רש"י ותוס' ע"פי דברי הסמ"ע:
מיהו לענ"ד נראה בכוונתם דהוי קשה להו לפי מאי דקיי"ל להלכה פסוקה בש"ע ח"מ סי' כ"ט סעי' א' ובסימן למ"ד סעיף ב' כל מקום שנוכל ליישב דברי העדים שלא יהי' מכחישין זה את זה מיישבין דבריהם ויסודו מש"ס, והיינו בחד לגבי חד ומכ"ש בב' כיתות המכחישים זא"ז שראוי' ליישב דבריהם שלא יהי' הכחשה, וה"ה כיון שהתורה האמינה לבעל דבר לחובתו כעדים, והתובע ונתבע מכחישים זא"ז, שתובע הודה בשעורין שלא חייב לו והנתבע מודה שחייב אמאי מקיימין דברי התובע לבד נימא ליישב דבריהם ששניהם אומרים אמת כי לא מבעי' לפי מאי דמשמע פשטא דמלתא שלא אמרו הזמן כלל, דאפי' למאי דקיי"ל בח"מ סי' ע"ה סעי' א' שתובע ונתבע צריך לברר טענתם, היינו ממה חייב אי הוי הלואה או פקדון, וע"ז צריך הנתבע לברר אבל א"צ לברר זמן הלואה, ותו לפמ"ש הגהות מיימו' דפ"ו מהלכות טוען ס"ק א' בשם כמה פוסקי' שהוא רק לאחר תקנות הגאונים ולא מדינא דש"ס יע"ש ובמרדכי בפ"ק דב"מ, וא"כ יש לקיים דברי שניהם שהתובע שמודה שלא נתחייב לו אומר אמת וגם הנתבע אומר אמת מה שהודה בשעורין כיון שלא אמר זמן כלל, דהא הם לא פירשו כמ"ש הר"אש וכמש"ל רק שאומר יש לך בידי שעורין או אני חייב לך שעורין אולי כוונתו שמתחייב את עצמו מהיום שעורין כי יוכל להתחייב אח עצמו בדבר שאינו חייב, ואפי' באומרים זמן כגון שהתובע אומר שנתן לו חיטין בניסן והנתבע אומר שמגיע לו שעורין, א"כ בעל כרחך יש הכחשה מ"מ קשה אמאי פטור משעורין כיון דהא דנאמן הלוה לחייב לעצמו הוא רק מטעם שהוא בידו ואינו נאמן על למפרע כמ"ש בכלל א' פרט א' בשם תשב"ץ, ומוהריב"ל וב"ש רק שנאמן על להבא מטעם שהוא בידו דפלגינן דיבורא דעל למפרע אינו נאמן, ואף דאומר שהלואה בניסן הי' שעורים א"נ על זה, ופלגינן דיבורא והוי כאלו אמר שמתחייב א"ע מהיום שעורין שכך הוא גזירת הכתוב לומר פלגינן דיבורא והוי כאלו אמר רק שחייב שעורים מהיום, וכמו כל פלגינן דיבורא הנאמרים בש"ס שכן הוא דמסלקינן הדיבור שאינו נאמן כאילו לא אמר כלל וה"נ הוי כאילו לא אמר שהלואה בניסן הי' שעורים רק כאילו אמר שחייב מהיום שעורין וכיון שהודאתם לא מוכחש קשה אמאי פטור משעורין יהי' חייב לשלם מטעם חיוב שהוא מתחייב א"ע מהיום, לכן מוכרחים רש"י ותוס' לומר שממילא הוי הודאת המלוה מחילה והיינו שמחל על החיוב שיתחייב א"ע הלוה מהיום זולת חיטין ולכן אף שנימא שהודאת הלוה הוי כגדר חיוב פטור מלשלם כיון שתפסינן מהודאת המלוה כאילו הי' מחילה על החיוב שיתחייב א"ע הלוה ואף שבארנו לעיל בכלל א' דרש"י סובר דמהני אפי' על למפרע מ"מ יש לומר כדברינו בכוונת תוס' שסוברים כפוסקי' הנ"ל ואף שכתבתי בפרט ב' שס"ל כרש"י ידוע שהרבה בעלי תוס' היו, ומצאתי בתומים סי' פ"ח ס"ק זיי"ן בכוונת הר"אש ורי"ו שכתבו מטעם הודאה כתב כעין סברא זו וז"ל דהודאה לא ס"ל לר"אש דהוי מחילה רק הואיל והודאת בע"ד כמאה עדים דמי הרי הוא פוסל כל עדים שיאמרו הפכו וכמו שאמרו נאמנות עלי שלא פייסתי ופוסל כל עדים ואף בזו באומרו שאין חייב לו שעורין הרי הוא פוסל כל עדים שיעידו שחייב כי הודאתו יותר מק' עדים אבל מ"מ אם הנתבע מודה שחייב פשיטא דמוציאין דכאן הוי איפכא הודאת בע"ד שהוא פוסל כל עדים שמעידין על הפטור ודבריו נשמעין מה בכך דהוא מודה דלא הי' חייב מ"מ זה שאמר שחייב הרי יכול לחייב א"ע אפי' בדבר שאינו כדאי' בסי' מ' וא"כ ודאי דברי זה קיימין דתובע נתכוין להרוויח כמ"ש הר"אש וגם אנו מקיימין דברי שניהם דאמת הוא דלא הי' חייב שעורין כלל רק בהודאת פיו מתחייב אע"פ שאינו חייב וכאודייתא דאיסור גיורא שהי' יודע שאין לרב מרי חלק בפקדון שביד רבא כלל ואף זהו כמוהו יע"ש שכתב כן בשיטת הר"אש שיש לו שיטה אחרת לרבינו ירוחם, וא"כ שפיר יש לומר כדי לשלול קו' זו כתבו תוס' כן, ואין להקשות היאך אפשר לומר שהודאת הנתבע יהי' מטעם חיוב הא סוברים רוב הפוסקי' כמ"ש בש"ך סימן מ' ס"ק ב' ומכללן רש"י דלא מהני כשמתחייב בדבר שאינו חייב כ"א בקנין ואף לרמב"ם שם היכי דאמר הוו לי עדים שאני חייב לפלוני מנה חל אף בלא קנין, וי"ל הודאה בפני ב"ד מהני להתחייב א"ע אף כשלא אמר אתם עדי, מ"מ לרוב פוסקי' וכ"מ דעת תוס' לא מהני וכיון שנתבע שמודה בשעורין לי עשה קנין לא חל החיוב ונסתרו דברי התומים הנ"ל, דז"א דאפי לחולקים על הרמב"ם יש חילוק בין היכי שאמר בלשון חיוב להיכ' דאמר בלשון הודאה, וכמ"ש הנמוקי יוסף במס' ב"ב דף קמ"א ע"א וז"ל אמר המחבר מהא דלודי איסור כתבו חכמי פרובינצא והריטב"א בשם רבו זלה"ה דכל שמתחייב א"ע בלשון הודאה אע"ג דידעינן דלא הוי מחויב לי' מעיקרא הוא מחייב יע"ש ולא נחלקו הפוסקי' כי אם היכי שמתחייב א"ע בלשון חיוב דרמב"ם מדמה לקנין אודייתא כמ"ש הכ"מ בפי"א ממכירה הט"ו דנלמד מאודייתא והפוסקי' החולקים סוברים כיון שלא אמר בלשון הודאה לא מהני, אבל היכי שאמר בלשון הודאה אודייתא בעצמו הוי קנין, ומ"ש בקצ"הח בסי' מ' סק"א שבעינן בפני עדים ויאמר אתם עדי, תוס' ופ"י חולקים על זה, ומה גם הכא כשהודה בפני ב"ד הוי כאומר אתם עדי וא"כ דברינו הנ"ל נכונים:
אמנם אכתי קשה דהא אנן קיי"ל בח"מ סי' ע"ה כשאומר הנתבע אינו יודע אם פרעתיך חייב לשלם דחיוב הוא ודאי ופרעון הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, וה"ה היכי שאומר הנתבע אינו יודע אם מחלת לי דמאי שנא כיון דחיוב הוא ודאי ומחילה הוא ספק וא"כ הא בנדון דידן באמת לא מחל בפירוש, רק אנן אמרינן מדלא טען גם שעורין הודה שלא הלוה לו שעורין וגם מחל על החיוב שיתחייב א"ע הלוה זולת חיטין כי אינו רוצה רק בחיטין ולכן כשמודה בשעורין חל המחילה של המלוה, והא החיוב הוא ודאי דאנן סהדי שעכ"פ חייב הלוה שעורים לכל הפחות דישנו בכלל מאתים מנה דבדמי שעורין ליכא הכחשה, וכן הש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"ח רמז לזה שכתב ובשום טענה שיאמר התובע שלא תבעו שעורין סגי דלא מפקינן ממון ברור שחייב הנתבע אם לא במחילה גמורה ע"ש שכ"כ בשיטת רמ"ה, וכיון דנתבע אין יכול לטעון בריא שמחל המלוה משעורין דאולי הי' רק הודאה לבד שמודה שלא חייב שעורין ונגד הודאה עדיף הודאת הלוה כנ"ל, והוי ספק אם מחל ואין ספק מוציא מידי ודאי, ותו דכבר כתבתי לעיל בישוב קו' היש"ש אמאי מהני מחילה שמחל או הודאה, הא דברים שבלב לא הוי דברים, וכתבתי לישב דהוי אומדנא דמוכח מדלא טען גם שעורין, והא על זה לא מוכח שהי' הודאה ומחילה דלמא הי' רק הודאה לבד דהשתיקה לא מוכח על תרווייהו וממילא הוי דברים שבלב כיון דלא מוכח לכל כוונתו, וצריך לומר דבלא"ה קשה כמש"ל בפרט א' הא יוכל המלוה לטעון בין לפי דברי ובין לפי דבריך מגיע לי שעורין עכ"פ דהא גם לפי דברי נשתעבדו השעורין דנכסי דאינש אינון ערבין ובע"כ צ"ל הטעם כיון שתבעו חיטין וכל מי שטוען סחורה ולא אמר להדי' שוה כוונתו דוקא, איכא הוכחה לכל מלשונו שמחל השעבוד משעורים ורוצה חיטין דוקא, וכיון שדייקינן בלישנא כאילו אמר שמחל השעבוד משעורין דייקינן נמי בלישנא כאלו אמר שרוצה רק חיטין שהלוה ומוחל מה שיתחייב א"ע בשעורין כי אינו רוצה דבר אחר רק אותו דבר שהלוה והמעיין היטב יראה שהכרח לומר כן ואולם יש להבין, דהנה תוס' כתבו במס' כתובות דף ע"ג ע"א ד"ה כדרב כהנא, דהא דאדם יכול לסלק א"ע מדבר שלא בא לעולם או מדבר שאינו ברשותו בדבר שמעשיו גרמו לו כגון נחלה הבאה לאדם ממקום אחר וכו', או בכותב ועודה ארוסה דוקא בדבר שהוא תקנת חכמים והוא לטובתו אף לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כהאי דרב הונא שם, אבל בדבר שהוא זוכה מן התורה אף שהוא לטובתו ומעשיו גרמו לו לא מצי לסלק א"ע מדבר שלא בא לעולם או אינו ברשותו ועיין משנה למלך בפ' כ"ג מאישות ה' א' וכן הבין מוהרי"ט כמ"ש שם בסופו וכן מורה בפשיטות לשונם ובע"כ ירושת הבעל הוא מדרבנן, ולכן לא מצי לסלק בירושת אביו משום דזוכה מן התורה אבל הר"ן סובר דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן רק שאני ירושת אביו כיון שראוי לירש בכל שעה הוי כזכה בהם ודמי לנשואה דלא מהני סילוק דבעינן לשון מתנה באופן המועיל ובש"ע ח"מ סי' ר"ט סעי' ד' בהג"ה איתא בשם תשובת ר"ן דאין יכול למחול דבר שלא בא לעולם ובסעי' ח' כתב דיכול לסלק מדבר שלא בא לעולם וזהו דלא כתוס' רק כהר"ן, ומבואר בטורי זהב שם החילוק בין סילוק למחילה דמחילה לא שייך אלא אחר החיוב ואיך תחול המחילה קודם החיוב משא"כ סילוק שאינו רוצה לזכות בדבר יכול לסלק את עצמו אף קודם שבא לעולם שלא לזכות אחר שבא לעולם והשיג על הסמ"ע שכתב שם חילוק אחר יע"ש, וא"כ הכא איך שייך לשון מחילה שמוחל המלוה על החיוב שיתחייב א"ע הלוה זולת חיטין כיון שלפי דברי המלוה לא היו חייב הלוה מעולם שעורין, לא שייך לומר כלל שמחל לו שעורין, דהוי דבר שלא בא לעולם, דבאותו זמן שאמר חיטין לא הי' החיוב של שעורין דלא שייך מחילה רק היכי שיש לו חיוב על חבירו וכבר בא החיוב מוחל לו אותו חיוב כמ"ש בטורי זהב הנ"ל, משא"כ הכא לרש"י ותוס' עיקר הטעם שהודה המלוה שלא הי' חייב מעולם שעורין לא שייך כלל לומר שמחל, ובע"כ צ"ל דלשון מחילה הוא לאו דוקא רק משום נגד שעבוד שעורין שייך מחילה שכבר הי' חל עליו החיוב דשעורין משועבדין לחיטין דכל נכסי' דאינש ערבין, נקטי כן שמחל כי רוצה דוקא חיטין, ובאמת לענין החיוב שמתחייב א"ע הלוה בשעורין מלבד השעבוד על החיטין לא שייך לשון מחילה רק סילוק שמסלק א"ע משעורין, והיינו דאמרינן ע"י טענת התובע שתבע חיטין דוקא הודה שאין לו עליו שעורין וגם מסלק א"ע שאף אם יודה לו הנתבע בדבר אחר זולת חיטין אינו רוצה באותו דבר כיון דלפי דבריו לא חייב לו רק חיטין מסלק א"ע התובע בשעת טענתו מחיוב שיתחייב את עצמו הנתבע ע"י הודאתו ולכן פטור הנתבע לשלם שעורין אף דהודאתו הוא בגדר חיוב שמתחייב א"ע מהיום בדבר שאינו חייב מ"מ לא מהני כי הסילוק של תובע מהני לזה, ולפ"ז קשה לשיטת תוס' הנ"ל דאין יכול לסלק א"ע מדבר שלא בא לעולם בדבר שהוא מן התורה, וכיון דקנין אודייתא של הלוה מהני מן התורה כמבואר בתוס' במס' ב"מ דף מ"ו ע"א ד"ה ולקנינהו דמוכח כן דמהני אפילו לענין איסורא ועיין בט"ז יו"ד סי' קס"ח מ"ש בשם הב"ח, והודאת הלוה שמודה בשעורין מהני מן התורה אף נגד הודאת המלוה אם לא הי' המלוה מסלק את עצמו ג"כ מקודם לכן רק הי' הודאה ממלוה בלבד הי' הלוה מחויב לשלם שעורין מטעם קנין אודייתא דהיינו מקיימין דברי שניהם ועיקר הפטור משעורין בא גם מסילוק שסילק א"ע המלוה, הא בשעה שהי' מסלק א"ע המלוה משעורין דהיא ברגע שטען חיטין מדיבור הלז אנו אומרין שסילק א"ע גם משעורין, לא הי' בעולם הזכות כי עדיין לא הי' הלוה מודה שעורין כשטען חיטין ולא מהני הסילוק לשיטת תוס' בכתובות דף פ"ג לסלק א"ע מדבר שיש לו זכות מן התורה היכי דלא בא לעולם או אינו ברשותו וא"כ אכתי קשה אמאי פטור משעורין שראוי' לומר שיועיל אודייתא של לוה דהסילוק של מלוה לא מהני, ובשלמא לשיטת תוס' במס' ב"ק דף ק"ד ע"ב ד"ה אגב שכתבו דקנין אודייתא לא הוי קנין מן התורה רק מדרבנן לכן לא מהני באיסורא א"ש כיון דהוי דרבנן היכי שבאמת לא חייב יכול המלוה לסלק א"ע (וגם בזה יש לפקפק שאינו לטובתו) אבל לשיטת תוס' בב"מ וכן דעת רוב הפוסקי' שהוא קנין דאורייתא קשה, ולכאורה יש לומר טעמא דרבה בר נתן דלכן פטור משעורים דהודאתה סותרין זא"ז, דאם תפסינן הודאת המלוה לאמת שלא הי' חייב לו שעורין מעולם הודאת הלוה הוא בתורת אודייתא שמודה שעכשיו מחייב את עצמו כמו אודייתא דאיסור לא מהני מחילת המלוה דהוי דשב"ל. אבל אם תפסינן הודאת הלוה לאמת שחייב לו שעורין כבר דהי' באמת הלואה משעורין בזמן שאמר המלוה שהי' חיטין פטור משעורין כיון דבשעה שמלוה טוען חיטין לא רצה בשעורין הוי לפי דברי הלוה בגדר מחילה שמחל על השעורין שהי' חייב לו כבר ומהני דהא לפי דברי הלוה הי' בעולם וברשותו החיוב משעורין דהא כבר הי' מחויב לו הלוה וכיון שלוה מוחזק בממון יכול הלוה לטעון כיון שאני מוחזק בשעורין אני אומר שהודאתי אמת שחייבתי לך שעורין למפרע ועל כל זה מחלת לי וקם המחילה לה כיון שהי' כבר בעולם לפי דברי ומנלן לילך בתר הודאת המלוה לחוב להלוה נלך בתר הודאת הלוה לפטור את הלוה שהוא מוחזק בממון, אבל ז"א להמעיין היטב דהנה לעיל בכלל א' פרט א' כתבתי בשיטת תשב"ץ ומוהרי"בל דהא דקיי"ל דהודאת בעל דין לחובתו הוי כעדים היכי דלא חב לאחרינא אף דאומר נגד חזקה שמוחזק בממון ותוס' כתבו בריש ב"מ דף ב' דהוי כאנן סהדי דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו כיון שאומר רק לחובתו נאמן כיון שבידו ליתן עכשיו כל נכסיו להמודה, וא"כ אם מודה באייר שלוה בניסן הנה אף שלענין החיוב שיחול מניסן אינו בידו על למפרע, מ"מ מתחיל החיוב מניסן ונאמן על למפרע כיון דליכא נ"מ בזה אם החיוב מתחיל למפרע או מעכשיו, אבל אם תמצא גווני שעל ידי זה שיהי' נאמן למפרע יהי' חב לאחרינא פשיטא דאינו נאמן נגד אנן סהדי דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו כדאי' בח"מ סי' צ"ט שאינו נאמן לומר על נכסים שלו ששייכים לאחרים היכי דחב לאחרים בהודאתו ואפי' למאן דאמר דנאמן במגו דבידו ליתן לו אבל הכא על למפרע אין בידו עכשיו ובש"ע חשן המשפט סי' ע"ט קיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואם עדים מעידים שלוה ופרע מ"מ חייב לשלם דלחובתו נאמן שלא פרע ולזכותו א"נ כיון דמוכחש מסהדי ולא אמרינן בממ"נ אם נלך בתר הודאתו יהי' נאמן לגמרי ופטור ואם בתר סהדי הרי הם אמרו שפרעו ובע"כ כך הוא גזירת הכתוב דפלגינן דיבורא דאזלינן בתר הודאתו לחובתו ולא לזכותו כיון שהוא מוכחש מסהדי, וא"כ ה"ה אם הודה בא באייר שחייב מנה שלוה בניסן אם נמצא גווני שעל ידי זה יהי' חוב למלוה אינו נאמן על למפרע כיון דמוכחש מאנן סהדי, דאנן סהדי כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ועל להבא דליכא חוב למלוה נאמן לחובתו יותר מעדים ואמרינן פלגינן דיבורא דנאמן בהודאתו שמתחיל החיוב מכאן ולהבא דהוא לחובתו וגם הוא בידו לחוב א"ע מכאן ולהבא וליתן כל אשר לו במתנה וכמו דאית לי' לחד מ"ד בב"ב דף קל"ד ע"ב בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע נאמן מכאן ולהבא דפ"ד דעל להבא בידו לגרשה ואינו נאמן על למפרע שאינו בידו ה"נ אם הודה שחייב מנה שלוה בניסן נאמן לחובתו שחייב לשלם והחיוב מתחיל מזמן הודאה, וא"כ הכא בטענו חיטין והודה לו בשעורין, כיון דהודאת הלוה ל"מ היכי דחוב למלוה משום שמוכחש מסהדי דאנ"ס כל מה שיש ביד אדם ואמרינן פלגינן דיבורא ונאמן לחובתו ה"נ אינו נאמן שחייב שעורין למפרע דהא ע"ז מוכחש מסהדי דאנן סהדי כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, דעל ידי זה יבוא חוב למלוה דהא מוכח מכלל כל האומר לא לויתי אף כשאומר הלוה בהודאתו זכות תפסינן מהודאתו לחובתו ואינו נאמן לזכותו היכי דמוכחש מסהדי ופלגינן דיבורא וה"ה פלגינן דיבורא שהחוב מתחיל מעכשיו וכעין אודייתא הנ"ל דאף שאומר שקר מ"מ מהני קנין אודייתא וממילא מה שפטרו המלוה ללוה משעורין לא הי' מחילה כיון שלא הי' חייב כבר רק הוא סילוק ואין יכול לסלק בדבר שזוכה מן התורה כיון שלא הוי באותו זמן ברשותו ובעולם, ואף אי נתפס כל דברי הלוה פטור דהא הי' מחילה הא קיי"ל בלא לוויתי דהודאה לחובתו מהני ולא לזכותו היכי דמוכחש מסהדי ופלגינן דיבורא וה"נ הלוה מוכחש מסהדי במה שיצמח מהודאתו לזכותו כי אנן סהדי שכל מה שיש לאדם הוא שלו, והודאת המלוה שלא הי' חייב שעורין לא מוכחש מסהדי, וכיון דפלגינן דיבורא של הלוה, הוי כאילו מודה מהיום ממילא ל"מ הסילוק של מלוה כיון שבשעה שסילק לא הי' בעולם ואין יכול לסלק בדבר שלא בא לעולם בדבר שיזכה אח"כ מן התורה, ואין לומר דאכן אמרינן מדלא תבע שעורין מלבד הודאה מחל לו היינו שמחל על השעבוד דנכסי דאינש אינון ערבין ומשועבדים למלוה על חוב חיטין ושעורין בכלל אותו שעבוד מחל לו דאם יודה הלוה בחיטין לא יהי' עליו שעבוד שעורין או דבר אחר כי רוצה דוקא חיטין, ועל זה יכול למחול דהשעבוד כבר בא הי' בעולם דמיד שלוה נשתעבדו נכסים, וגם מסלק א"ע מחיוב שיתחייב הלוה א"ע זולת חיטין, דאי אפשר לומר שמחל רק השעבוד דא"כ קשה אמאי פטור כשהודה הלוה בשעורין הא על זה לא מחל אם יודה הלוה בתורת חיוב ובע"כ צריך לומר דמסלק א"ע גם כן אם יודה הלוה שמגיע לו שעורין או דבר אחר בתורת חיוב ויש כאן מחילה על השעבוד וסילוק מחיוב שיתחייב א"ע הלוה בהודאתו זולת חיטין וכיון דהי' בבת אחת כיון שחל המחילה על השעבוד דבא לעולם חל נמי על הסילוק אף שלא בא לעולם ויש לו זכות מן התורה דזה אינו דכתב רמ"א בסימן ר"ט סעיף ז' בהקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם בבת אחת דמי לקני את וחמור הנזכר בסי' ר ג ס"חי ובמס' ב"ב דף קמ"ב נחלקו לר' נחמן קנה מחצה ולר' המנונא לא קנה כלום ולרב ששת קנה הכל, וא"כ בנ"ד בסילוק בדבר שלא בא לעולם בדבר שיש לו זכות מן התורה עם דבר שבא לעולם וברשותו בבת אחת תלי' במחלוקת הנ"ל וקשה לדידן דקיי"ל קנה מחצה וכן לר' המנונא אמאי פטור משעורין דהא הוא הלכה פסוקה כחכמים ולחד תי' של תוס' אפילו לרבן גמליאל פטור הא הסילוק לא מהני, ובשלמא לפוסקי' הסוברים הטעם דפטור משעורין מדטען חיטין ולא שעורין מחל לו על שעורין, אבל לא הודה המלוה דבאמת הי' חייב לו שעורין א"ש דמועיל מחילה דהוי דבר שבא לעולם וברשותו כיון שהי' חייב לו דאפילו חוב שלא הגיע זמן פרעון אם מחל המלוה מהני דלא הוי דבר שלא בא לעולם כיון שכבר נעשה השעבוד כמ"ש בש"ות מוהר"י קולן זלה"ה שורש פ"ט הובא בספר שערי המלך בפרק כ"ב מהלכות מכירה הלכה ט', אבל לפי תוס' שכתבו טעמא דהודאה ומחילה וביאורו הסמ"ע וסייעתו כוונתם דממילא הוי מחילה והיינו סילוק כמו שכתבתי לעיל קשה היאך יכול לסלק לשיטת תוס' כיון דהוי דבר שלא בא לעולם:
ולכאורה עלה בדעתי לומר דהנה המעיין יראה מיש קצת שינוי לשון בין רש"י לתוס', דרש"י כתב וז"ל דהא אמר לי' תובע לאו שעורין יהבי לך ואחולי אחיל גבך יע"ש מורה להדי' שעיקר הטעם משום הודאה דכתב לאו שעורין יהבי לך ותוס' כתבו בד"ה לימא וז"ל דסברא דהוא פטור דכיון שהודה לו שאין חייב לו שעורין ומחל לו יע"ש, וא"כ יש לומר לולי דברי סמ"ע וסיעתו שאין כוונתם לומר שהודה שמעולם לא הי' חייב לו שעורין כי לא נתן לו וממילא הוי מחילה, דא"כ לא יוצדק כל כך לשון מחילה רק לשון סילוק, רק יש לומר כוונתם דאנן אמרינן שהודה שלעת עתה אינו חייב לו שעורין כי מ מוחל לו החיוב, וזהו גופא הוא הודאה שמודה שמחל לו ושפיר מהני מחילה דהא גם לפי דברי המלוה הי' חייב לו שעורין והוי דבר שבא לעולם וברשותו ומחילה אין צריכה קנין אבל אכתי קשה כיון דחיוב ודאי וכמש"ל ופטור ספק דאיכא ספק אם הודה שלא חייב כלל וממילא הוי סילוק או הודה שמחל לו והלוה אין יכול לידע כוונתו, כי אף דמוכח מטענתו חיטין שמחל על השעורין לא מוכח אי מחל על החיוב אשר יתחייב א"ע הלוה אי מחל על החיוב שכבר הי' חייב הלוה דזה לא מוכח מלשונו ואין ספק מוציא מידי ודאי כי אולי הודה שלא חייב כלל שעורין ולא מהני הסילוק, ותו כיון דבעינן מוכח לכל כוונתו והא לא מוכח לכל באיזה אופן הודה, ואף אי הודה באופן המועיל לא מהני דהוי דברים שבלב כיון דלא מוכח לכל שהודה באופן המועיל על פי דין תורה, מיהו לפי' רש"ל לק"מ דהא לא מתחיל המחילה רק לאחר שחזר ואמר התובע שמגיע לו רק חיטין וכבר אמר הנתבע שעורין ובא לעולם החיוב אך תוס' בע"כ לא ס"ל כרש"ל כמ"ש בפרט הקדום וא"כ תוס' לשיטתם קמה הקו' הנ"ל ודוק היטב כי הוא קו' נכונה להמבין והמעיין היטב, והוא דבר שראוי' לעמוד עליו:
ח אמנם כד דייקינן יש ליישב קו' זו דאיתא במס' ב"ב דף מ"א ע"א ר' ענן שקיל בידקא בארעא אזיל הדר גודא בארעא דחברי' אתא לקמי' דר' נחמן אמר לי' והא אחזקי' לי' א"ל כמאן כר' יהודא ור' ישמעאל דאמרי כל בפניו לאלתר הוי חזקה לית הלכתא כוותייהו, א"ל והא אחיל דאתי וסייע גודא בהדאי פי' רשב"ם וז"ל והא יש לי טענה ודאית שהקנה לי קרקע דיש לי עדים שראו שהי' מסייע לי לבנות הכותל וכמאן דאמר לך חזק וקני דמי יע"ש אמר לי' מחילה בטעות הוא אנת גופא אי הוי ידעת לא עבדת כי היכי דאת לא הוי ידעת הוא גם לא הוי ידע יע"ש נתבאר לילי הטעם דמחילה בטעות הי' נקנה ע"י שתיקתו כיון שהי' מסייע לו לבנות הוי כהקנה לו באופן המועיל ונ"מ לדינא כמ"ש בטור ח"מ סי' קמ"ב בשם רבינו יונה אם המסייע מודה שידע שהכניס שכנגדו בשלו הוי חזקה, אע"פ שלא ידע הבונה וכן קיי"ל בש"ע שם סעי' ב' וכמ"ש בסמ"ע ס"ק ח' דאנן סהדי דמחיל וקשה היאך נקנה קרקע במחילה כדאי' בח"מ סי' רמ"א ס"ב ובסמ"ע ס"ק יו"ד מיהו רשב"ם תיקן בלשונו כמאן דאמר לך חזק וקני דמי, וכן כוונת הטור במ"ש גמר ומקנה, ואכתי קשה ניהו שמוכח מכח מחשבתו הניכר מתוך מעשיו שסייע לו שמחל לו הא אילו אמר להדי' מחיל לך לא מהני בקרקע כי אם כשיאמר לך חזק וקני ולא עדיף דברים שבלב מאם אמר להדי' שאם הי' בלבו לשון שמחיל לו לא מהני והא על זה לא מוכח ממעשה שסייע לו דלמא הי' בלבו לשון שאינו מועיל ע"פי דין תורה ובשגם כיון דקיי"ל דברים שבלב לאו דברים כי אם היכי דמוכח לכל העולם והכא לא מוכח לכל העולם כוונתו שהי' באופן המועיל ועל דיבור זה לך חזק וקני הוי דברים שבלב ואינם דברים, וצריך לומר דאמדו חכמים דעת בני אדם כשרוצים לעשות דבר לטובת חבירו ליתן במתנה וכיו"ב לטובתו רוצה שיהי' באופן המועיל ע"פי דין תורה דכיון שרוצה להפיק מחשבתו להטיב עם חבירו אנן סהדי שכוונתו באופן המועיל על פי דין תורה, ולכן כיון שהאי גברא רוצה באמת ליתן מתנה לחבירו רוצה שיהי' נקנה המתנה באופן המועיל על פי דין תורה, ואמרו חכמים באומדנא דמוכח שכן הי' דעתו, וראי' לזה ממ"ש הר"אש במס' קדושין דף י"ג סי' כ' במשאיל טבעת לאוהבו אנן סהדי שדעתו ליתן לו בכל יפוי ולשון כח שבעולם המועיל על פי דין תורה ואם לא יועיל לשון שאלה יתפוס לשון אחר והביא הרבה דמיונות לזה יע"ש, והוי כאילו אמר לך חזק וקני, וא"כ יש לומר ה"ה בטענו חיטין, כיון שאנן אומדין דעתו שאינו רוצה רק חיטין ומוחל ללוה השעורין, מסתמא מחל באופן המועיל ע"פ דין תורה ואמרינן שהודה לו שאין לו עכשיו תביעה משעורין כי מוחל לו ומודה שמחל ומחילה מהני בדבר שהוא ברשותו, הגם בשיטת רש"י ההכרח לומר כסמ"ע מיהו לרש"י בלא"ה לק"מ כמו שכתבתי לעיל דרש"י סובר דהודאת בע"ד מהני על למפרע ועיקר הקו' הוא רק לשיטת תוס' ולתשב"ץ וריב"ל הנ"ל ולשיטתם המעיין בלשונם בד"ה לימא שפיר יש לומר כפירושנו, איבראי למעיין בספר שיטה מקובצת במס' ב"ב דף כ"ח ע"ב ד"ה אלא מעתה מ"ש בשם רשב"א לא מוכח מסוגי' דב"ב דיש לומר שאני התם כיון שעשה מעשה בידים וסייע לגדור וכמו שכתבתי בכלל שתיקה כהודאה שהטעם הוא משום שאין אדם עושה מעשה לבטלה ויש לומר בעלמא היכי דליכא מעשה וגם היכי דלא הי' דיבור לבטלה יש לומר אולי לא הקנה באופן המועיל, אבל התוס' אינם משועבדים לסברת רשב"א ושפיר יש לומר דס"ל כדמשמע מהר"אש שהטעם הוא היכי דחזינן שרצה להטיב עם חבירו מסתמא רוצה שיהי' הענין באופן המועיל לחבירו דוק ותשכח כדברי בהרבה מקומת בש"ס ופוסקי' וא"ש, ואין להקשות לדברינו לשיטת התוס' בכתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב שמוציאין ממון ע"י ספק ספיקא והסכים לזה הבית שמואל בסי' נ"ג וסימן ס"ח אמאי פטור מלשלם שעורין הא איכא ספק ספיקא, חדא דלמא לא הודה כלל על שעורין ולא הי' הודאה ומחילה, ואת"ל שהודה מנלן שהודה שאינו חייב לו שעורין עכשיו ומהני כי הודאה הוא על מחילה דהוי ברשותו דלמא הודה שלא הי' חייב לו שעורין כלל וממילא הוי סילוק אם יתחייב א"ע בשעורין ולא מהני כי אין יכול לסלק מדבר שלא בא לעולם, ואפי' לחולקים על תוס' וסוברים שאין מוציאין ממון ע"י ספק ספיקא משום כח של המוחזק בממון שיש לו חזקת ממון אלימא יש לומר דמודו הכא כיון דחיוב הוא ודאי דלפי דברי שניהם חייב בודאי שעורין דיש בכלל מאתים מנה ושעורין בכלל חיטין איתרע חזקת ממון, דז"א דמבואר בכללי ספק ספיקא דעת כמה פוסקי' דלא אמרינן ספק ספיקא נגד חזקה ומכ"ש נגד שני חזקות והכא איכא חזקה דמחיל כיון שלא תבעו שעורין איכא הוכחה דמחיל והוי בגדר אנן סהדי כמ"ש הסמ"ע בס"ק כ"ח וש"ך ס"ק כ"ג דאנן סהדי דמחיל לו וגם חזקה שמן הסתם הקנה לו באופן המועיל ואף אי נימא כיון דספק ספיקא הוא מטעם רוב כמ"ש רשב"א סי' ת"א ובתשובת נודע ביהודא הוכיח דרובא עדיף משני חזקות, מ"מ בנידון דידן לא מהני ספק ספיקא דנגד כל ספק וספק איכא חזקה הסותר לספק דנגד ספק דלא מחיל איכא חזקה דמחיל ונגד ספק דלמא הודה באופן שאינו מועיל איכא חזקה שמן הסתם הקנה לחבירו באופן המועיל וא"כ אפי' נימא כפוסקי' דאמרינין ס"ס נגד חזקה כיון שהוא מטעם רובא דעדיף מחזקה וה"ה נגד שני חזקות היינו אם אין החזקות סותרים לכל ספק וספק בפני עצמו אבל הכא כיון שסותרים החזקות לכל ספק בפני עצמו איך אפשר לחשוב בגדר ספק כיון דאיכא חזקה שאינו כן ובשגם כי החזקה הוא בתוך הספק, וכן ראיתי סברא זו בפרי מגדים וז"ב ואין להקשות לפמ"ש הסמ"ע בס"ק כ"ה וכ"ו נראה בדעת מחבר וסיעתם בתפס המלוה שעורין אפי' לאחר שעמד בדין ג"כ מהני תפיסתו דכיון שהוא מוחזק יכול לומר יודע אני בעצמי שלא הודיתי ולא מחלתי אלא שלא רציתי לתבוע בפעם אחת וש"ך בס"ק כ"ג השיג על זה דלא מהני תפיסה לשיטת הפוסקים משום הודאה ומחילה כי אם קודם שעמד בדין ועיין בא"ות ס"ק יו"ד ומבואר למעיין שם שנחלקו אי אמרינן חזקה דמחיל ולשיטת הסמ"ע דתפיסה מהני בע"כ צריך לומר דלא הוי חזקה דמחיל רק מספק אין יכול המלוה להוציא מן הלוה שעורין, ואף דבעלמא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי יש לומר דשאני הכא כיון דאיכא ספק לב"ד אם מחיל ואין הספק בא מבעל דין לבד איתרע החזקת חיוב וכעין זה מחלק רשב"א בגיטין דף ע"ח ע"ב גבי מחצה על מחצה להמעיין היטב וא"כ לפוסקי' דאמרינן ס"ס נגד חזקה אמאי פטור משעורין לכ"ע בלא תפיס הא יש ספק ספיקא דלמא לא מחיל ואת"ל דמחיל דלמא לא הי' באופן המועיל ע"פ דין תורה דהא ליכא רק חדא חזקה שמן הסתם הוא באופן המועיל ז"א וכמה תשובות בדבר חדא אפי' לפוסקי' דאמרינן נגד חזקה י"ל באיסורא ולא בממון ותו י"ל כיון שאין שני ספיקות סותרים לחזקה רק ספק אחד סותר לחזקה לא אלים כיון שאין הספק השני מצטרף לסתור החזקה, וכן ראיתי בספר פרי מגדים, ותו י"ל כעין שמחלק מוהרי"ק סי' ע"ב ותשובת מוהרי"ט סי' כ"ג דחזקה דאתי' מכח סברא עדיף אפי' מרובא יש לומר נגד חזקה זו לא מהני ספק ספיקא, וחזקה זו שמן הסתם כשרוצה להטיב עם חבירו וליתן כוונתו באופן המועיל אתי' מכח סברא, ותו כל דברינו הוא רק לשיטת תוס' והם סוברים באמת ל"מ תפיסה בשעורין דאיכא חזקה דמחיל והוי ס"ס נגד שני חזקות דלא אמרינין כנ"ל וא"ש ודוק:
ט ובדברינו הנ"ל יש לפרש היטב סוגי' דב"ק דף ל"ה ע"ב בדרך פלפול ויתיישב כמה קו' בס"ד, דהנה שם בש"ס מתקיף רב פפא הי' אחד גדול ואחד קטן ניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק אחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראי' הא לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק נימא תיהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חיטין והודה בשעורין פטור יע"ש. ולכאורה קשה דבע"כ גם לרש"י ותוס' אף לפי' הר"אש שהבין בכוונתם, וכן הבינו רבינו ירוחם ויש"ש דטעמא דרבה בר נתן משום מחילה, מ"מ במתניתן לא שייך מחילה רק הודאה כמ"ש ר"אש (ולקו' הר"אש בע"כ לא חשו דס"ל דהש"ס מדמי ז"לז ובע"כ הי' להם איזה תירץ המפורש במפרשים) וכן לפי פירושינו בכוונת תוס' דטעמא דרבה שמודה שאינו חייב לו עכשיו ומודה שמחל בנידון דמתני' לא שייך לומר דמודה שמחיל לי דהא באמת לא הזיק רק אחד וכיון שגדול הזיק לא שייך מחילה על קטן דלא דמי לחיטין ושעורין דיוכל להיות שמגיע לו גם שעורין ומודה לו ע"ז שמוחל מעכשיו משא"כ הכא שרק אחד הזיק וכיון שגדול הזיק פטור מקטן, ובע"כ צריך לומר דש"ס סובר דראוי' לומר שמודה לו שקטן לא הזיק לו מעולם ולא הי' חייב מעולם מקטן וא"כ קשה קו' הנ"ל באות זיי"ן מאי מקשה הש"ס דלמא מש"ה שקיל כדאמר מזיק דלא דמי לדין של רבה דהתם לא מהני אודייתא דהלוה שנימא דהחיוב מתחיל מיום שהודה דאנן אמרינן שמלוה מודה שמוחל החוב והיינו שאינו מכחיש ללוה שהי' חייב לו שעורין ומוחל לו ומהני כיון שהוא ברשותו, משא"כ הכא דלא שייך הודאה על המחילה שפיר מחויב המזיק לשלם כדאמר דאף דניזק מודה שלא הזיק הקטן מ"מ כיון שמזיק מודה שקטן הזיק חייב מטעם אודייתא שהתחייב את עצמו בדבר שאינו חייב כמו אודייתא דאיסור וכמו היכי שמודה בדבר שידעינן שאומר שקר מ"מ יכול לחייב א"ע בדבר שאינו חייב ממון והוא כמתנה ה"נ נימא כן כמ"ש הא"ות הנ"ל, וע"ז לא שייך ג"כ מודה בקנס דזהו היכי שהחיוב בא מכח שנאמן שהזיק והיינו אם לא הי' הודאת חבירו המתנגד פטור כשמודה בקנס כיון שעיקר החיוב בא מחמת ההיזק שהזיק שורו לשור חבירו אמרה תורה מודה בקנס פטור, משא"כ הכא כיון שהודאת הניזק לחובתו הוא כעדים ונאמן שקטן לא הזיק ומה שאומר המזיק שקטן הזיק ורוצה ליתן לקטן הוא שמתחייב א"ע בדבר שאינו חייב ורוצה ליתן מתנה לניזק וכיון שהתחייב א"ע בבית דין חל החיוב, ואין לו שם קנס רק שרוצה ליתן השור במתנה, ואף אי בימא דהוי מודה בקנס כבר כתבו מפרשים שיש עדים שנגח אחד מהם או למ"ד פלגא נזקא ממונא יע"ש. ואין לומר דקו' רב פפא דנימא כיון שהודה שגדול הזיק ולא קטן הוי ממילא סילוק שאף אם יודה לו המזיק שקטן הזיק ויתחייב א"ע מ"מ מסלק א"ע מחיוב, דז"א דהא הוי דבר שלא בא לעולם כיון שלע"ע אינו חייב לו כלום בשעה שטוען שגדול הזיק ואין יכול לסלק בדבר שלא בא לעולם במידי דיש לו זכות מן התורה ולא דמי לדרבה, מיהו קו' זו יש לישב לפמ"ש הראשונים זלה"ה דמסתמא מיירי שיש עידי נגיחה, רק שאין יודעין מי נגח ולכל הפחות מגיע לו קטן שפיר שייך מחילה על הקטן שהי' לו זכות לפי דברי העדים דהוי דבר' שבא לעולם דהעדים כבר היו בעולם והודאתו לחובתו מהני שמוחל את הקטן אשר הי' לו זכות על ידי עדים:
י אמנם יש לה להתבונן, דהנה תוס' כתבו במס' ב"ק דף ל"ג ע"ב ד"ה איכא בינייהו, לר' עקיבא דסובר שותפי נינהו קיימא ברשותא דניזק משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאילו בא חצי נזק לידו מאותו שעה ולא דמי לשאר קנס דאינו זוכה עד שעת העמדה בדין דהכא גלי קרא דזוכה משעת נגיחה יע"ש, ואולם בספר שיטה מקובצת בחידושי לב"ק שם ד"ה ולענין פסק כתב בשם הרב המאירי שגדולי המחברים תופסין בזה שיטה אחרת ויראה מדבריהם שדברי ר' עקיבא לאחר שעמד בדין נאמרו, ומתוך כך פסקו שקודם שעמד בדין מכרו המזיק מכור אלא שהניזק חוזר וגובה ממנו שהרי כאפותיקי ואינו דומה לשאר אפותיקי של מטלטלין שכיון שנגח יש לו קול והרי זה כעבד שעשאו אפותקי ואם הקדיש מוקדש משום דר' אבוהו אבל אם עמד בדין אם מכרו אינו מכור ואם הקדישו אינו מוקדש יע"ש ולפ"ז יש להתבונן לשיטת המחברים הנ"ל דקודם העמדה בדין יש לו דין אפותקי ואנן קיי"ל אפי' באפותקי מפורש יכול הלוה לסלק. במעות כדאי בסי' ק"ג סעי' ו' ובסי' קי"ז בע"כ כן הוא לשיטתם דקודם העמדה בדין יכול המזיק אפי' לר' עקיבא לסלק במעות כיון שמכרו מכור רק לאחר העמדה בדין אין יכול לסלק במעות ובש"ע ח"מ סי' פ"ח סעי' י"ג כתב מחבר דין המבואר בנמוקי יוסף היכי דטען דאית לי' גבי חפץ פלוני דשווי' אפותיקי ניהלי' במנה והלה מודה בחמישים זהובים דאוזפא בהלואה גרידא הוי הודאה שאינה ממין הטענה ופטור מתשלומין ומשבועה והנמוקי יוסף למד כן מסוגי' ממועד הזיק את הגדול והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק ולית לך אלא חצי נזק מגופו דאמרינן דהוי טענו חיטין והודה בשעורין, ותמה הש"ך בס"ק כ"ז על זה כיון דיכול הלוה לסלקו במעות, א"כ הוי כתובעו תן לי חפץ כזה או דמי חפץ זה וכשמודה לו בחמשים זוז דאוזפי' הו"ל הודאה ממין הטענה כיון דסוף סוף מודה לו במעות ולא מסתבר לומר כיון שהי' יכול ליתן לו החפץ בעל כרחו או כיון שאם הי' נאבד החפץ פטור לא הוי לי' הודאה ממין הטענה, אלא נראה כיון דסוף סוף יכול לסלקו במעות א"כ תובע ממנו חפץ או מעות מאה זהובי' והלוה מודה בחמשים זהובי' דהוי מודה במקצת גמור, ומה שלמד הנמוקי יוסף שם משור תם לא דמי דבשור תם אין יכול המזיק לסלק במעות דשותפין נינהו, ולכן פי' מ"ש נמוקי יוסף ומחבר דשווי' אפותיקי ניהלי' לאו דוקא אלא ר"ל שהלוה לו על מנת שלא להשתלם אלא מגופו דומי' דשור תם דהיינו כשהתנה עמו כשיגיע זמן פרעון יתן החפץ דוקא בשומא ולא יוכל לסלקו במעות ע"ש והש"ך שפיר כתב דהבין דהנמוקי יוסף כתוס' וסיעתם דאפילו קודם העמדה בדין לר' עקיבא אין יכול לסלקו במעות וא"כ לשיטת מחברים הנ"ל דגם לר' עקיבא יכול לסלקו במעות קודם העמדה בדין קשה מאי מקשה רב פפא על רבה בר נתן ממתני' דאחד גדול ואחד קטן אחד תם ואחד מועד, דהא כיון שעדיין לא עמדו בדין ויכול המזיק לסלקו במעות כשתבעו גדול הזיק ומודה בקטן הוי ממין הטענה דהוי כתבעו תן לי חפץ זה או דמי חפץ זה ובשלמא בלא"ה לק"מ מנלן להש"ס להקשות דלמא אתי' כר' ישמעאל דאמר בעל חוב הוא ויכול לסלוקי בזוזי ולא הוי כטוען חיטין והודה לו בשעורין דיש לומר כיון דבבא אם הי' שניהם של איש אחד שניהן חייבין אתי' כר' עקיבא כדאי' בדף ל"ו ע"א וגם כיון דאי' בש"ס דכולה סתימאי אליבא דר' עקיבא מסתמא כל המתני' אתי' כר' עקיבא ובשגם כיון דקיי"ל כר' עקיבא, אבל לשיטת מחברים הנ"ל קשה, ולכאורה יש לישב קו' זו בפשיטות לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ח ס"ק ט"ז אפי' אי הסוגי' אזלא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא מיירי בלא עדים דמתני' מסתמא מיירי בלא עדים אלא משום קנס צריך עדים וא"כ משכחת לי' כשתבעו גדול הזיק והעמדתיך בדין ונתחייבת ע"פי עדים וזה אמר קטן הזיק ועליו נתחייבתי בדין, מיהו השתא ליכא עדים אלא מ"מ חייב כיון דעמד בדין וכתב כן לפי שיטתו דסובר כרמ"ה, כמו כן יש לומר בשיטתנו לפוסקי' שפירשו מטעם הודאה ומחילה, ושפיר מקשה רב פפא כיון דמתני' מיירי בסתם משמע שמיירי בכל גווני אפי' כשנחלקו בהעמדה בדין ניזק אומר שנתחייב בדין על הגדול והמזיק אומר על קטן דבכה"ג הוי חיטין ושעורין דכיון דלפי דבריו כבר עמד בדין טוען על גוף השור שאין יכול לסלקו בזוזי, ולק"מ על המחברים הנ"ל, אך לפ"ז הדרא קו' הנ"ל לדוכתי' דכיון דליכא עדים לפנינו לא מהני הסילוק מקטן דהא הוי דבר שלא בא לעולם כנ"ל, והי' מן ההכרח לומר דגדולי מחברים הנ"ל חולקי' על תוס' כתובות וסוברים דיכול לסלק א"ע בדבר שלא בא לעולם, אבל הוא דוחק כי מנלן לרב פפא להקשות אטו סברא פשוטה הוא דלמא סובר ר' חייא בר אבא דאין יכול לסלק בדבר שיש לו זכות מן התורה היכי שלא בא לעולם לכן נראה דגדולי מחברים הנ"ל הבינו דמתני' מיירי כפשוטו שיש עידי נגיחה רק שלא ידעו מי נגח כמ"ש הראשונים זלה"ה רק דס"ל אפילו באפותיקי דיכול לסלוקי בזוזי יש לו דין הודאה שאינו ממין הטענה כאשר מורה פשט לשון הנ"י ומחבר, ובישוב קו' הש"ך יש לומר כמ"ש האורים ותומים בסימן פ"ח ס"ק י"א ושפיר מיירי קודם העמדה בדין רי וכיון שיש עידי נגיחה מהני מחילה וא"ש:
יא ואכתי איכא למידק דהנה בראשונים זלה"ה מבואר דמתני' מיירי בב' אופנים למאן דאמר פלגא נזקא קנסא מסתמא מיירי שיש עידי נגיחה, ולמ"ד פלגא נזקא ממונא לא מוכרח ויש לומר דמיירי שלא הי' עידי נגיחה, וא"כ קשה למאן דאמר פלגא נזקא ממונא כיון דלא הי' עידי נגיחה מאי מקשה רב פפא הא לא דמי לרבה בר נתן דהכא לא מצי לסלק מדבר שלא בא לעולם, ובע"כ צריך לומר כמ"ש אחרונים זלה"ה אפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא דלא מוכרח, מ"מ כיון דמתני' סתמא קתני משמע דאיירי אפי' בעידי נגיחה ודלא כש"ך בס"ק ט"ז ושפיר מקשה רב פפא כיון דאי' במתני' סתם ולא מפליג משמע דמיירי בכל גווני הדין כן ואי לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק הא בכה"ג הוי חיטין ושעירין, ואולם קשה מאי מקשה רב פפא כיון דמתני' אתי' כר' עקיבא דסובר שותפי נינהו כדאי' שם, וכיון דפלגא נזקא ממונא ואיכא סהדי שנגח אחד מהם ועכ"פ מגיע לו הקטן ואינו יכול לכפור ולפטור א"ע דהא הוא ממונא, וקיי"ל בחשן משפט סי' כ"ט בעדים כל זמן שלא נחקרה עדותן בבית דין לא מהני עדותן חוץ לב"ד כלל דיכולין לומר מוטעין היינו ועיקר עדות היינו כשהעידו בב"ד וכן קיי"ל בח"מ סי' רמ"א סעיף ב' באם הי' לו חפץ אצל חבירו לא מהני מחילה, ובענין קנין באופן המועיל, וא"כ ק' בממ"נ מאי מקשה רב פפא הא לא דמי כלל לרבה ב"נ דאי מיירי שב"ד קיבלו עדות העדים קודם שטענו הבעלי דינים, כיון שברור לב"ד לפי דברי עדים מגיע הקטן לכל הפחות ולר' עקיבא שותפי נינהו הוי השור כפקדון ביד הניזק דכל היכי דאיתא ברשותא איתא לא מהני הודאתו שמחל לו דבכה"ג לא מהני מחילה כ"א קנין באופן המועיל ולא עדיף מחשבה מדיבור, ואי מיירי שהב"ד לא קיבלו העדות עד לאחר שטענו הצדדים ובשעה שטען הניזק גדול הזיק והודה על הקטן לא הי' עדים בדבר דכל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד אין להם שם עדות דאולי יסתרו זה את זה בדרישה וחקירה ולא הי' לניזק שום זכות בדבר כיון דאכתי לא נחקרה עדותן בב"ד והוי דבר שלא בא לעולם ואין יכול לסלק בדבר שלא בא לעולם במידי דהוי דאורייתא וקשה בממ"נ על רב פפא דלא דמי כלל להאי דרבה, מיהו לשיטת גדולי המחברים הנ"ל לק"מ דשפיר י"ל דקו' רב פפא הוא כיון דתנא דמתני' לא קמפליג משמע דמיירי בכל גווני ואפי' באו עדים והעידו קודם שטענו בע"ד דבכה"ג לא הוי דבר שבא לעולם כיון שעכ"פ יש לו זכות על הקטן ומ"מ מהני מחילה כיון דהוא קודם העמדה בדין, ואפי' לר' עקיבא יכול לסלוקי בזוזי ואין לו דין פקדון, אבל לשיטת תוס' הנ"ל דמיד כשהזיק עומד ברשות הניזק קשה קו' הנ"ל וכמו כן קשה למ"ש הראשונים דיש לומר דהסוגי' אזלא להלכה דפלגא נזקא קנסא אף דרב פפא הוא מרא דשמעתא, ובע"כ מיירי שיש עידי נגיחה, לא מבעי' לשיטת תוס' הנ"ל קשה קו' הנ"ל דאף שיש עידי נגיחה כיון דהוי כשותפי ואין יכול לסלקו בזוזי לא מהני מחילה ובעי קנין ואף לשיטת המחברים הנ"ל דלכאורה יש לומר דקו' רב פפא הוא על מתני' כנ"ל מדאי' סתם משמע אף שקיבלו עדות העדים קודם טענתם א"כ עכ"פ הי' לו קצת זכות על קטן, ומ"מ לא הוי כשותף ממש ומהני מחילה כיון דלשיטתם קודם שנגמר הדין לא הוי שותף דבקנס אמרה תורה אשר ירשיעון אלהים דבעינן פסק דין וקודם שפסקו ב"ד שחייב אף שקיבלו העדות לא הוי שלו ממש כשותף דהא יכול לסלקו בזוזי ודמי למלוה שיש לו שעבוד נכסים דלא הוי כגבוי דאפילו לאביי דאמר למפרע הוא גובה דוקא כשגבאו לבסוף אפ"ה יכול למחול והוי דבר שבא לעולם כמ"ש מוהרי"ק כיון שיש לו שעבוד נכסים הוי דבר שברשותו ואין צריך קנין על מחילה כיון דלא היו שלו לחלוטין רק יש לו שעבוד ולא קמה ברשותו, וה"ה בשור זה אין לו רק שעבוד כיון שיכול לסלקו בזוזי ויכול למחול כי דמי ממש לכל המחילות השיעבודין, אבל לאחר העיון הקו' במקומה עומדת אפי' לשיטת מחברים הנ"ל, דהנה איתא בירושלמי הובא בתוס' דף כ"ט ע"א ד"ה על והר"ן במתני' דיתומה שנתארסה דקנס אין יכול למחול דהוי דבר שלא בא לעולם דאולי יודה ויפטר (ומצאתי בקצ"הח שכתב ירושלמי הלז לנידון שחידש הוא זלה"ה) ולכאורה יש לומר דה"מ בדליכא עדים אבל ביש עדים דלא מהני הודאתו יכול למחול, אבל הש"ך בסי' ת' סק"ו כתב דאפילו בעדים על מה שיכול לכפור הוי מודה בקנס והשיג על הטור והמ"מ, ומ"ש בתומים בסי' פ"ח על דברי הש"ך יפה השיג עליו בק"הח בסי' ת', וא"כ הכא בתבעו גדול הזיק ושוה חצי נזקו דהוא למשל מאה זהובים והודה בקטן שוה חמשים זהובים דעל חמשים זהובים אין יכול לכפור דהא יש עידי נגיחה ולכל הפחות קטן הזיק, ועל אידך פלגא חמשים זהובי' אף דהודה פטור דהא על זה יכול לכפור דהא לא ידע מסך הלז כי אם מחממים זהובי' וזהו בודאי דאף אי נימא דמחל על הקטן היינו שלא להשתלם מגופו אבל אי אפשר לומר שמחל לו בנזק כדי שיעור קטן שהוא סך חמשים זהובי', דלמה תובעו בגדול, דהא לא יהי' לו כלל דאם יודה בקטן פטור דמחל לי' ואם יודה בגדול הא בחמשים זהובי' שאין יכול לכפור כשיעור קטן מחל לו ועל המותר סך חמשים זהובי' ג"כ פטור המזיק כיון שמודה בדבר שיכול לכפור דעל חמשים זהובי' שגדול שוה יותר מקטן יכול לכפור דעדים לא ידעו מזה אלא ודאי דלא סילק ומחל רק שלא להשתלם משור הקטן מגופו וא"כ אכתי ק' קו' הנ"ל דהא ע"ז שסילק א"ע מקטן או מחל לא מהני דהוי דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו אף שיש לו עדים דהא אין יודעים למי נגח ואולי יודה בגדול ויהי' לו נזקו כשיעור קטן מגדול ולא יהי' לו שום זכות בגוף הקטן וממילא לא מהני הסילוק ומחילה כיון דתם אינו משתלם אלא מגופו והוא לא מחל רק על גוף זה, ועל מה שמחל לא הי' לו עכשיו שום זכות דודאי אם הי' מוחל המעות שעולה כשיעור דמי הקטן שפיר הי' מועיל מחילתו דהוי דבר שבא לעולם וברשותו דעכשיו יש לו ג"כ זכות זה דעל זה א"י לכפור דעכ"פ מגיע לו כשיעור דמי הקטן מקטן או מגדול אבל בע"כ הוא לא מחל על זה רק שלא להשתלם מגוף הקטן ונגד זה הוי דבר שלא בא לעולם דאולי יודה בגדול דבע"כ כיון שתבעו בגדול בע"כ חושב שיודה לו כן דהא לית לי' סהדי על הגדול, וא"כ בממ"נ קשה אם באו עדים קודם שטענו ונחקרה עדותן בב"ד מ"מ כיון דהוא קנס א"י למחול דבר שלא בא לעולם דאולי יודה בגדול, ואי באו עדים אחר טענתם פשיטא בשעה שתובע בגדול לא הי' שום זכות וגם לא שייך מחילה כמ"ש הר"אש דלפי דבריו לא הזיק הקטן (דבשלמא אם יש עדים עכ"פ ספק לפנינו ב"ד ושייך מחילה) דק שייך לשון סילוק שמסלק א"ע מקטן אף אם המזיק יתחייב א"ע הקטן והא לשיטת תוס' לא מהני סילוק בדבר שב"ל או אינו ברשותו במידי דיש לו זכות מן התורה, ואף דר"ן כתב דרמב"ן שם חולק על ירושלמי כבר כתב המשנה למלך דהוא אזיל לשיטתו דסובר דיכול לסלק א"ע בדבר שלא בא לעולם אף במידי דהוי מן התורה אבל לתוס' שם אף דמחילה בקנס הוי כסילוק מ"מ אין יכול לסלק א"ע כיון דהוי מן התורה וא"כ הדק"ל, וצריך לומר דהסוגי' אזלא לר' עקיבא דסובר ביבמות דף צ"ג דאדם מקנה דשב"ל ה"ה דיכול לסלק מדבר שלא ב"ל או אינו ברשותו כיון דבלא"ה אתי' מתני' כר"ע דסובר שותפי נינהו הוי דחיקא לש"ס לומר דתיתי מתני' כמאן דסובר כוותי' בחדא ופליג בחדא, אך אכתי קשה לפי מאי דסובר ר' הונא במס' ב"מ דף ס"ו ע"ב דאפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לחזור קודם שבא לעולם מאי מקשה רב פפא על רבה ב"נ אולי סובר דבעינן שיבוא לעולם כל הדבר אבל אם קצת בא לעולם יכול לחזור, אף דמשמע מרש"י שם קצת דאם קצת בא לעולם כמו חניטת פירות אין יכול לחזור מ"מ מנלן להקשות דלמא רבה פליג על זה, וא"כ הכא בקנס לפמ"ש לעיל בשם גדולי מחברים זלה"ה אפילו לר' עקיבא לא הוי שותף קודם שעמד בדין והוא כשאר קנס, ובכל קנס אמרה תורה אשר ירשיעון אלקים כל זמן שלא פסקו בית דין לא הוי בא לעולם ממש, דאף שיש עדים ומודה על הקטן א"צ לשלם עד שפסקו ב"ד, ואף שיש לומר שעכ"פ מקצת בא לעולם דאיכא קצת חיוב על ידי עדים והודאתו מ"מ כיון שלא בא לעולם כל הזכות שיש לו יכול לחזור ותו דנראה בקנס כל זמן שלא נפסק הדין מבית דין אף שים עדים ונחקרה עדותן בבית דין הוי כלא בא לעולם כלל דהתורה גזרה שעיקר החיוב יתחיל כשיפסקו הבית דין (ועיין בר"ן במס' כתובות בפרק נערה עלה דמתני' יתומה כו' ומשנה למלך בפ' כ"ג מאישות שם מבואר כדברינו שכתב בשם ירושלמי דקנס א"י למחול לפי שאינו זוכה עד שעת העמדה בדין ואין אדם מוחל דבר שאינו ברשותו) ובמתני' לא מבואר להדי' דשקיל כדאמר מזיק דבאמת לשון המוציא כמ"ש תוס' בד"ה הא אינו דיוק כל כך כמ"ש בתומים סי' פ"ח ס"ק ז' דיש לומר דפרושי קא מפרש שבא להוציא צריך ראי' רק קושי' הש"ס הוא מדיוקא דמשמע דאי לא מייתי ראי' שקיל כדאמור מזיק או כמ"ש בשיטה מקובצת בשם תלמיד הר"פ ורבינו ישעי' דהו"ל למיתני פטור דאע"ג דברישא פטור לגמרי ולא קתני משום דליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי אם איתא דפטור לגמרי הוי לי' למתני' פטור יע"ש, על זה שפיר יש לומר לכן לא תני פטור דבאמת אם קודם שנפסק הדין חוזר הניזק ממחילתו ואומר שרוצה בגדול או בקטן באיזה שיפסקו בית דין או שטוען שמא יכול לחזור מסילוק או ממחילה ולהכי תני המוציא מחבירו עליו הראי' דנ"מ אם לא מייתי ראי' יש גווני דשקיל כמו שאמר המזיק היכי שחזר קודם פסק דין דיכול לחזור ממחילה או מסילוק שסילוק א"ע מקטן ומנלן להקשות על רבה בר נתן:
יב ולענ"ד ליישב דהנה הש"ס מקשה לקמן על רבה ב"נ. תנן הי' הנזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול, וגדול את הקטן, המוציא מחבירו עליו הראי', הא לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק ואמאי חיטין ושעורין נינהו ומשני ראוי ליטול ואין לו, ומקשה הש"ס הרי זה משתלם על הקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן ומשני בשתפס, ובפי' ראוי' ליטול נחלקו רש"י פי' ראוי' ליטול אי מייתי ראי' ואין לו אי לא מייתי ראי' ותוס' פירשו ד"ה הא ראוי' ליטול אם תפס ואין לא אם לא תפס והקשו אחרונים זלה"ה על הפירושים פי' רש"י אינו מן המובן כלל ועל פי' תוס' קשה דמשמע כשמשני ראוי' ליטול לא ידע עדיין מתי' הש"ס דתפס, עוד הקשו רש"י ותוס' בד"ה ראוי' אמאי מוקי רב פפא המציעתא בניזק שמא ומזיק ברי ולא מוקי בברי וברי והפירוש ראוי' ליטול ואין לו, והש"ך בסי' פ"ח ס"ק ט"ו פירש לשיטת רמ"ה דיכול הנתבע לחזור מהודאתו, הפירש ראוי' ליטול כשאינו חוזר המזיק מהודאתו ואין לו אם חוזר יע"ש, ולפי זה לולי דברי ראשונים יש לפרש לשיטת רש"י ותוס' שפי' הטעם משום הודאה ומחילה על הסיגנון שכתב הש"ך בשיטת רמ"ה, דהנה הש"ך בסימן פ"ח ס"ק ט"ז הקשה מאי מקשה מנזקין שנים ומזיקין שנים לטעם הודאה או מחל מה מחילה והודאה שייך כאן שהרי אדרבא הוא תובע גם הקטן ורוצה יותר והניח בקו' ומיישב היטב בקצ"הח ס"ק ח' ע"פי דברי הנמוקי יוסף יע"ש היטב ודבריו ברורים, ובלחם משנה בפ"ט מנזקי ממון כתב אף אי נימא דקו' ראשונה ממציעתא לרבה הוא למ"ד פלגא נזקא ממונא כיון דרב פפא מקשה כן דסובר בדף ט"ו ע"א אבל קו' מנזקין שנים דסתם גמרא הוא דמקשה כן בודאי הוא לפסק הלכה דקיי"ל פלגא נזקא קנסא, וא"כ א"ש דלכאורה כעין קו' הנ"ל שהקשיתי על דב פפא, ע"פי הכלל דאין יכול לסלק מדבר שלא בא לעולם קשה כמו כן לפי הוצעת דברינו הנ"ל ג"כ בהא דמקשה הש"ס מהנזקין שנים לשיטת ירושלמי דאין יכול למחול או לסלק דשלב"ל בקנס מה מקשה כיון דפלגא נזקא קנסא קודם שפסקו ב"ד הוי לבר שלב"ל ואף דר' עקיבא סובר אדם מקנה דבר שלא ב"ל ומתני' כר"ע הא יכול לחזור קודם שבא לעולם וקודם שפסקו ב"ד הפסק הוי לא בא לעולם ולכן לא תני פטור רק המוציא מחבירו ע"ה דנ"מ אי לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק היכי שהניזק חזר ממחילה ומסילוק ואולם יש לומר זהו באמת תירץ הש"ס ראוי' ליטול היינו כשתובע חוזר קודם פסק דין ממחילה ואין לו אם עומד בהודאתו דלאחר פסק דין אין יכול לחזור כיון שבא לעולם, וכעין שפי' הש"ך לרמ"ה על הנתבע כמו כן לפירושנו קאי על התובע, ולפ"ז מיושב קו' רש"י ותוס' דלא מצו רב פפא לתרץ ראוי' ליטול ואין לו דרב פפא לשיטתו דסובר פלגא נזקא ממונא, לא מבעי' אם יש עדים שאחד מהן הזיק ומודה על הקטן בודאי אין יכול לחזור אף קודם פסק דין דהא כבר בא לעולם שא"צ לפסק ב"ד על הודאת הקטן, ואפי' כשאין עדים על קטן כיון שמודה בפני ב"ד ופלגא נזקא ממונא נתחייב מיד לשלם דבממון מיד שהודה נתחייב וא"צ עדים ופסק דין, ומוכרח לאוקמי בניזק שמא ומזיק ברי, משא"כ הכא בהנזקין שנים קאי להלכה דפלגא נזקא קנסא שפיר יש לומר ראוי' ליטול ואין לו, וע"ז מקשה מברייתא דתני' ה"ז משתלם מן הקטן וכו' דבשלמא במתני' י"ל ראוי' ליטול ואין לו דבמתני' לא מבורר להדיא דנוטל כדאמר מזיק רק מדיוק כנ"ל שפיר י"ל דהדיוק הוא באם חוזר מהודאתו ראוי' ליטול, אבל בברייתא דמתני כן על מתני' ה"ז משתלם דחיקא לאוקמי שחוזר התובע מהודאתו דהא במתני' לא נזכר להדי' שחזר מהודאתו, ותו דברייתא בא לפרש ולא לסתום וכן מוכרחין אנו לפרש כן לשיטת רמ"ה כפי הבנת הש"ך ולכן דחיקא לי' לפרש ראוי' ליטול וע"ז משני כשתפס והיינו קודם שעמד בדין וכמ"ש הפוסקי' הובא בטור ורמ"א סי' פ"ח סעי' י"ב, ואפי' תפיסה בעדים מהני והם ז"ל כתבו הטעם שיכול לומר מה שלא תבעתי שעורים מפני שהייתי מוחזק בהם יע"ש בסמ"ע ס"ק כ"ז ובח"כ ס"ק כ"ג, ולולי דבריהם יש לומר טעם אחר דהא דמחילה אין צריך קנין היינו כשהלוה מוחזק, אבל כשמלוה מוחזק ומוחל לא מהני מחילה וצריך קנין וא"כ ה"ה אף לפמ"ש בשם גדולי מחברים הנ"ל שאפילו לר' עקיבא קודם שעמד בדין יכול המזיק לסלקו בזוזי ואין לניזק עליו רק שעבוד מ"מ כשמוחזק בשעבוד ומוחל לא מהני בלי קנין, ומצאתי בספר שיטה מקובצת שכתב כן בשם גליון תוס' וז"ל ותוס' משאנטץ כתבו וז"ל לא צריכא דתפס פי' קודם שתבעו דהא דפטרינן טענו חיטין והודה לו שעורין היינו טעמא דהוי כאלו מחל לו שעורין אבל השתא דתפס הקטן והגדול ואחר כך תבעו לגבות מהם לא מהני מחילה בדבר שאדם מוחזק בו יע"ש, והנאני שכוונתי לדעת הגדול, הגם שיש לומר שהוא ז"ל סובר כתוס' הנ"ל לר' עקיבא הוא שותף בשור בשעת הנזק אף קודם שעמד בדין, וכיון שהוא שלו לגמרי צריך קנין כדין מתנה, משא"כ לשיטת מחברים הנ"ל שאין לו על גוף השור קודם שעמד בדין רק שעבוד יש לומר כשמוחזק בשעבוד סגי במחילה בלא קנין, מ"מ נראה להביא ראי' שבכה"ג צריך קנין דאיתא בטור ח"מ סי' י"ב וז"ל אבל מחילה אין צריך קנין כתב הר"ר ישעי' זלה"ה מה שצריכין דוקא במידי דמצי למיהדר בי' כגון באתן לך או במחול לך ותפיס שטרא אבל במחול לך ולא תפיס שטרא אינה צריכה קנין וא"א הר"אש זלה"ה לא חילק יע"ש, וכן הובא מחלוקת הלז בש"ע ח"מ סי' רמ"א סעי' ב' בש"ך ס"ק ד' שהוא מחלוקת ירושלמי וכתב הב"ח שם על דברי רבינו ישעי' וז"ל פי' במחול לך ותפוס שטרא סבר הר"ר ישעי' דהלכה כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וכדעת רוב הפוסקי' וחשיב התובע מוחזק ודינו כאתן לך יע"ש, וכבר השיג עליו הש"ך בסי' י"ב סע"ק י"ז שדבריו תמוהין דהא קיי"ל הלכה כב"ה דלא הוי כגבוי (ועיי' ב"ש סי' ט' ס"ק ד' ותוס' סוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה וב"ה וש"ות שבות יעקב חלק א' סי' ק"כ) ובאמת דבריו תמוהין כי הב"ח בעצמו בח"מ סי' ס"ז תמה על מוהר"יק בשורש צ"ב שר"ל כן להלכה כב"ש דהוא נגד הלכה, ועיי' בכנסת הגדולה בח"מ סי' כ"ה בכללי קים לי ס"ק כ"ה וסי' פ"ב בכללי מגו ס"ק נ"ז, מיהו ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו דיש לקיים דברי הב"ח לפמ"ש בתשובת הרמ"בן סי' ק' והובא בש"ך בספר תקפו כהן אף דקיי"ל כב"ה דלא הוי כגבוי מ"מ נקרא בעל השטר מוחזק מחמת שעבוד נכסים כן מוכרח לומר להמעיין היטב בש"ך שם, ומהאי טעמא צריך קנין, וא"כ ה"ה בתפס כיון שמוחזק בשעבוד צריך קנין, מיהו לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ד מוכח היכי דמוחזק בשעבוד ומחל מהני אף בלא קנין דכתב שם על מה דקיי"ל שם כשמואל דהמוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אפי' למאן דאמר דמחילה לא מהני היכי דתפס שטרא מודה הכא דהא ליתא שטרא בידי' דליהדר לי' כן כתב בעל העיטור יע"ש, וש"ך סובר כסברת רמ"בן דבעל השטר הוי מוחזק כמ"ש בספרו תקפו כהן לענין תפיסה אע"כ דסובר אפילו כשמוחזק בשיעבוד כיון שחבירו יכול לסלקו בזוזי מהני מחילה רק הטעם דלא מהני בתפס שטרא דמוכח דלא מחל בלב שלם מדלא החזיר השטר אי אפשר לפרש פי' הנ"ל דהכא יש לומר דמחל בלב שלם, ומה שלא החזיר דרצה לגבות כפי תביעתו לגדול מן הגדול ואם יחזיר יאמרו שמחל כשיעור נזק דקטן ולא יהי' לו כלום כנ"ל באריכות ובע"כ צריך לומר הפי' בתפס כפשוטי ולק"מ קו' הנ"ל:
ודע דלכאורה ק' לפי' גליון תוס' הנ"ל מהא דאי' בגיטין דף מ' ע"ב ת"ר האומר נתתי שדה פלוני לפלוני כו' ר' אומר קנה אמר ר' יוחנן וכולן בשטרי ופי' הר"ן דכי אמר דרך הודאה אפילו בעל פה נמי והיינו דהוי הודאה שהקנה לו כבר ועיין בב"י ח"מ סי' ק"ץ וכן אי' בש"ע ח"מ סי' ס' סעי' ו' בהג"ה בשם הרבה פוסקי' דכל האומר נתתי לפלוני כך וכך הוי הודאה ואין מדקדקין כיצד נתן דמאחר שהודה אמרינן דודאי נתן באופן המועיל למקבל מתנה, וא"כ מה מהני הכא כשתפס כיון דאמרינן דשתיקה הוי כהודאה נימא שהודה שמחל באופן המועיל ע"פי קנין ויש לומר דס"ל כשיטת הר"יף המובא שם דלית לי' האי כללא ועוד יש לדחות כנלע"ד נכון בדרך פלפול ודוק היטב בכל מ"ש בפרט זה: