שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ב · פרט ג
יבואר כוונת תוספת במסכת בבא קמא
דף ל"ה ע"א בד"ה לימא ושבועות ד' מ'
ע"א ד"ה והודה במה דנחלקו חכמים ור' גמליאל: ד כבר נתבאר בפרט הקדום לתי' א' של תוס' ר"ג סובר פטור מלשלם השעורין וחייב שבועה דאורייתא, ולכאור' דבריהם תמוהין אמאי חייב ש"דא הא לא הוי הודאה במקצת ועיי' בש"ע ח"מ סי' ע"ה סעי' ה' בסמ"ע וש"ך דעת הסמ"ע שם היכי שכופר הכל ונתחייב במקצת מתוך דברי עצמו שטעה בחשבון חייב ש"דא, אבל אם נתחייב במקצת מחמת שאין ב"ד מאמינין אותו או שנתחייב ע"פי פסק דין לא הוי מודה במקצת וש"ך שם מחלק היכי דנתחייב במקצת מכח שאין ב"ד מאמינים אותו כגון מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכיו"ב פטור מש"דא דאפשר דהאמת כדבריו, אבל אם נתחייב במקצת מחמת שב"ד הכירו שאף לפי דבריו חייב ה"ז מוד' במקצת ממש דהא הב"ד עדים בדבר יע"ש, ומיני' בנדון דידן להיפך שהוא מודה במקצת וב"ד מכירין שפטור מלשלם כמ"ש קמאי זלה"ה משום מחילה או הודאה ראוי לומר כיון שפטור מלשלם פטור משבועה דאורייתא וכן תמה בספר הא"ות בסי' פ"ח ס"ק ח' וכתב שדומה למי שתבע מחבירו מאה זהובים ואמר חמישים זהובים אני מוחל לך וחמישים פרע לי והלה אומר שלא חייב רק חמישים זהובים ואותן חמישים מחלת לי פשיטא דפטור מש"דא, ותוס' בעצמן במס' שבועות כתבו כן לפשיטות בקושייתם, ואח"כ בתירוצם כתבו להיפך בלי שום סברא:
וראיתי בספר הנ"ל שתירץ דהתוס' סוברים כשיטת רש"ל המובא בש"ך ח"מ סי' פ"ח בתביעה ראשונה לא מוכח שמחל לו דאין אדם תובע הכל בבת אחת רק כשהודה בשעורין וחזר ותבע לו חיטין אז נעשה עיקר המחילה ואם כן בשעת הודאת הנתבע בשעורין הי' הודאה גמורה עדיין דאם לא הי' התובע חוזר לדבריו הראשונים הי' מחייב שעורין לכן הוי הודאה גמורה לחייב שבועת ת מודה במקצת יע"ש, ולא ירדתי לסוף דעתו הרחבה דסוף סוף עכשיו שחזר התובע ותבע חיטין דבכה"ג בע"כ מיירי ר"ג וחכמים לשיטת רש"ל נימא הוכיח סופו על תחילתו שגם בשעה שתבעו חיטין מחל לו שעורין דמהיכי תיתי נימא שנשתנה דעתו והוא רק גילוי מלתא בעלמא שמוכח שכן הי' חושב בשעה שטען חיטין ומחילה הוי כקיבל מעות ועדיף מהילך דשעורין כבר הי' אצל המלוה, וכיו"ב מצינן בש"ס פלוגתי' היכי שאדם שותק ואין אנו יודעין כוונתו ואח"כ גילה דעתו נחלקו התנאים אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כדאי' בחולין דף ל"ט ע"ב וב"ב דף קל"ח ע"א בהכותב נכסיו לאחרים וזוכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ואמר אי אפשי בהן והיו במתנה עבדים סוברים חכמים אם הי רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ואמרינן מדשתק קנהו והאי דקא צווח מהדר קא הדיר בי', ורשב"ג סובר אמרינן הסע"ת, והאי דלא צווח מעיקרא קסבר כי לא אתי' לידי' מאי אצווח, וע"כ לא פליגי רבנן כי אם משום ששותק מעיקרא ולית להו אמתלא זו דכי לא אתי לידי מאי אצווח, אבל היכי דליכא הוכחה המתנגד להוכחה דסופו מודו שראוי לומר שדעתו שנתגלה לן עכשיו הי' כן בדעתו מתחילה ולא חיישינן לשינוי דעת מן הסתם, וכמו שהוכחתי בכלל הוכחה וא"כ הכא כשטען חיטין ולא שעורין עכ"פ לא הי' הוכחה שתבע שעורין, ואח"כ גילה דעתו שרוצה רק חיטין ומודה או מחל שעורין ממילא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שמה שאמר מתחילה חיטין כוונתו הי' שמודה או שמחל השעורין וכשמודה בשעורין לא הוי הודאה כלל שהודאת התובע או מחילת התובע הי' מקודם, ותו המעיין היטב במס' חולין שם בפוסקי' במס' גיטין דף ס"ז ע"א מ מוכח היכי שגילה דעתו קצת מקודם לכ"ע אמרינן הוכיח סופו על תחילתו והכא ע"י שתבעו חיטין לבד איכא קצת גילוי מלתא, ועיין בספר גידולי תרומה בשער ז' הבאתי לעיל נראה ג"כ שנחית לסברא זו וא"כ הק"ל ולכאורה יש לישב קו' הנ"ל דהנה בלא"ה יש להבין על גוף הדין דטענו חיטים והודה לו בשעורין פטור כפי הכוונה פשוטי לולי דברי רש"ל אמאי אמרינן מדלא תבע הודה או מחל, הא לא הוציא בשפתיו ודברים שבלב לא הוי דברים כדאי במס' קידושין דף מ"ט ע"ב גבי האי גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ולאו דברים והוא כלל בכל מקום זולת בקצתן, ומבואר שם אף שנאמן שכך הי' בלבו מ"מ לא מהני, וקו' זו הי' קשה לי בתחילת העיון, ומצאתי את שאהבה נפשי בספר יש"ש סימן ל"ד שתמה כן על רש"י ותוס', ואולם יש לומר בפשיטות לפמ"ש תוס' שם ד"ה דברים ורשב"א ור"ן וריטב"א ור"ן במס' כתובות דף ע"ט ע"א באו דנא דמוכח לכל הוי דברים שבלב דברים, ועיין, בר"ן שכתב שם וז"ל דאומדנא דמוכח שאני דלאו דברים שבלבו לבד הן אלא דברים שבלב כל העולם שהדבר מוכיח שלא נתן אלא להבריח יע"ש וכמו כן יש לומר לשיטת רש"י ותוס' דכיון שלא תבעו שעורים ג"כ ודרך העולם כשיש לו תביעה על חבירו ומוכרח לבוא לבית דין שתובע הכל שלא יצטרך זילותא בב"ד פעמים איכא הוכחה שהודה או מחל ועיין ש"ות מוהר"י טראני חלק ב' סימן מ"ה:
והר"אש שהקשה עליהם דהוא מילתא דשכיח שיש לאדם כמה תביעות ואינו רוצה לתובעם בפעם אחת יע"ש, י"ל כוונתו דלא הוי מוכח לכל כיון שדרכן של בני אדם שלא לתבוע בבת אחת וממילא הוי דברים שבלב אף אם הי' כן בלבו, ולכן תירץ הר"אש שמיירי שהי' הכל בשעה אחת דבכה"ג מוכח לכל שבע"כ הודה דאל"כ הי' לו לתובעו שנים כיון שהי' בשעה אחת וא"כ לפ"ז יש לקיים תי' הא"ות בכוונת תוס' לשיטת רש"ל, ואומ' בתביעה ראשונה אף שיש לומר כיון שלא תבע שעורין מחל מ"מ כיון דהי בלב לא מהני מחילה, דאז לא הי' מוכח דאין אדם תובע הכל בבת אחת רק בתביעה שני' כשחזר ותבעו חיטין אף ששמע מחבירו שהודה בשעורין לא תבעו שעורין איכא הוכחה וקצת גילוי דעת שמחל השעורים והוי דברים, לכן אף דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו שכן הי' דעתו מתחילת תביעתו, מ"מ אז לא הי' מוכח לכל מה שהי' בלבו והיינו דנין אז דלא הוי דברים, אף דבא אח"כ הוכחה מ"מ באותו זמן לא הי' לנו אותו הוכחה שלא הי' מוכח אז לכל העולם כוונתו והי' לאותו מחילה דין מחילה בלב ומתחיל המחילה מתביעה שני', האמת למעיין היטב בספר תבואות שור סי' ד' ס"ק ב' יראה שסובר היכי דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו הוי כאילו הי' אומר כן להדי' בתחילה ולא הוי דברים שבלב דהוי הוכחה כי כתב שם להקשות לשיטת רש"י ותוס' דמחשבה הפוסלת בקדשים היינו כשהוציא בשפתיו, וה"ה מחשבת שחיטה לע"א, אמאי אי' במס' חולין דף ל"ט שחט ואח"כ חושב עלה הוי ספק אי הוכיח סופו על תחילתו אע"ג דבשעת שחיטה לא קאמר מידי חיישינן דלע"א שחטה ותירץ אמירתו דעכשיו הוי כאילו אמר בשחיטה אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו יע"ש וא"כ ה"ה:
אבל כבר כתבתי בכלל הוכחה, שאין דבריו מוכרחים כלל ועיין כריתי ופליתי שם סי' ד' ס"ק א' וגם תב"ש כתב שם תירץ אחר וא"כ יש לקיים תי' הא"ות בכוונת תוס' מיהו דברי מוהרש"ל לא נזכר כלל בתוס' והעיקר חסר, ותו הא לתי' א' של תוס' שר"ג מחייב בדמי שעורין בע"כ לא פירשו כרש"ל דא"כ אמאי טעמא דר"ג הא הוי כהודה או מחל להדי' כיון שאמר אח"כ חיטין וא"כ אי ס"ל לתוס' בתירוץ ב' כהבנת מהרש"ל הוי להו לפרושי וגם בסברא הנ"ל בענין הוכיח סופו כו' יש לעיין טובא, לכן לענ"ד לא נראה כלל תי' הא"ות:
ה אמנם ראיתי בש"ך ח"מ סי' ת' ס"ק ה' בסופו לאחר שהביא שיטת רמ"ה שהטעם דיכול לטעון משטה אני בך והביא דאי' לדבריו כתב וז"ל אלא וודאי כמ"ש דאף בהוי הודאה ממין הטענה פריך שפיר כיון דטעמא דרבה ב"נ משום דכיון דלא הודה מה שתבעו יכול לטעון משטה א"כ ה"ה במתניתן כיון דלא הודה לו ממש, אמאי שקיל כדאמר מזיק הא יכול לומר משטה אני בך, ויש ראי' לזה ממ"ש תוס' בפ' המניח ד"ה לימא ובהג"מיי בפ"ג מהלכות טוען דרבה קאמר למילתא אפי' לר"ג דמחייב שבועה בטענו חיטים והודה לו בשעורים מ"מ פטור מלשלם השעורים ע"ש ודוק ותראה שכל זה ברור עכ"ל, ולכאורה דבריו סתומין וחתומין, ונראה כוונתו שהי' קשה לו קו' הא"ות הנ"ל וש"ך אזיל לשיטתו שבחר דרך לעצמו בסי' פ"ח ס"ק ט"ז שרש"י ותוס' ס"ל כרמ"ה שכתב שאפשר שגם דעת רש"י ותוס' כן דאף שכתבו טעמא דהודאה ומחילה כוונתם דמחל לו עתה ולא תבעו עתה על זה וא"כ הודאת הנתבע לאו הודאה הוא כיון שלא תבעו על זה ע"ש ובזה מיושב היטב כוונת תוס' ויען כי רבינו הש"ך זלה"ה קיצר במובן אמרתי לפרש היטב הנלע"ד בכוונתו דהנה לכאורה קשה לשיטת רמ"ה דזהו פשוט ומוכח לרמ"ה אף כשעומד בהודאתו ורצה ליתן השעורי' מ"מ פטור מש"דא, וכמ"ש הש"ך בסי' פ"ח להדי' בחידושי דינים שהעלה כרמ"ה כתב בסעי' י"ב תבעו חיטין והודה לו בשעורין פטור מש"דא אפי' עומד בהודאתו ורוצה ליתן לו שעורים רק נשבע היסת שאינו חייב לו חיטין מיהו אם אינו רוצה ליתן לו שעורים פטור אף משעורים יע"ש, וא"כ כיון שאינו טוען משטה אני בך הוי מודה במקצת ממש, ואמאי פטור מש"דא, וא"ל דהוא גז"הכ מכי הוא זה מנלן להרבות בחוקת דלמא הג"הכ הוא רק כשחוזר מהודאתו וטוען משטה אני בך קמ"ל קרא שיכול לטעון ומהאי טעמא פטור מש"דא כיון דלא הוי מודה במקצת שפטור מתשלומין וזהו גופא קמ"ל קרא כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה יכול לטעון משטה אני בך ומנלן כשעומד בהודאתו ומשלש שמורין דפטור משבועה דאורייתא:
ונראה לענ"ד להסביר הדבר, דהנה רש"י פי' בקידושין דף ס"ה ע"ב דהא דהודאת בעל דין כמאה עדים משום דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו יע"ש, ונראה כוונתו דעל זה ל"צ קרא באם עומד בהודאתו כיון דאינו חב לאחרינא הוי כמתנה, רק קמ"ל קרא שאינו יכול לחזור מהודאתו, דלולי קרא הייתי אומר כיון דהאי גברא הי' בחזקת שכל מה שיש תחת ידו הוא שלו ועתה שמודה שחייב לחבירו, יהי' נאמן באמתלא כל דהוא שנותן על חזרה כגון משטה וכיו"ב יהי' נאמן בהודה בב"ד כמו כהודה בפני עדים כל זמן שלא אמר אתם עדי יכול לטעון משטה, ה"ה בהודאה בפני ב"ד יהי' צריך לומר אתם עדי וכיו"ב בלשון המוכח שכיון להודאה גמורה כיון דלא הוי ידעינן מסברא דאין יכול לחזור כשהודה בב"ד אפילו בלי אתם עדי כדאי' בסימן פ"א סעי' ו', דניהו בעומד בהודאתו ורוצה ליתן מי ימחה בידו כיון שאינו חב לאחרינא, אבל סד"א דיכול לחזור כיון דלא הי' קנין, דגם במתחייב את עצמו בדבר שאינו חייב בעי קנין כדאי' בח"מ סי' מ"א ואפילו לרמב"ם מוכרח לומר אתם עדי, ולכן גילה לן קרא דמסתמא כשאדם מודה בב"ד מ"י תביעה מאותו טענה שהודה שהוא ממין הטענה דליכא הוכחה דהי' משטה הוי הודאה גמורה, ובפני עדים כשאמר אתם עדי הסברא נוטה שאינו משטה כמו בפני ב"ד בלי אמירת אתם עדי שמן הסתם אינו משטה בב"ד כשהודה ממין הטענה, ואף שכתבתי בכלל א' פי' אחר מ"מ מסתבר יותר בפשיטות כמ"ש כאן וכן מצאתי בספר פני יהושע שכתב כן בקיצור ולפ"ז י"ל חכמים דס"ל כשהודה בדבר שאין ממין הטענה פטור משבועה דאורייתא טעמייהו כיון דעיקר הודאת בעל דין אתי' מכי הוא זה, ומהאי קרא ילפינן דמודה במקצת הטענה ישבע, וכיון דגזירת הכתוב הוא דמ"מ הטענה ישבע כמ"ש תוס' ב"מ דף ג' וכן יש בזה עוד חוקה דבעינן שתקדים תביעה להודאה, ה"ה לענין זה גלי תורה דוקא כשהודה ממין הטענה שהוא הודאה גמורה שאין יכול לחזור מהודאתו ולטעון משטה כיון שהי' תביעה באותו מין הוי הודאה לחייב שבועה, אבל כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה שיכול לחזור מהודאתו לא מיקרי מודה במקצת לחייב ש"דא על אותו הודאה, אף שעומד בהודאתו לכן ממעטינן מאותו קרא דכי הוא זה הודאה שאינו ממין הטענה דפטור משבועה אף דבשעה שהודה בשעורין עדיין לא חזר כיון דבידו לחזור ולטעון משטה דבודאי מן הסברא יכול לטעון משטה כמ"ש בש"ך בסי' פ"א ס"ק נ"ו וסי' פ"ח ס"ק ט"ז, דהא לולי קרא דכי הוא זה הייתי אומר אפי' בהודאה ממין הטענה יכול לחזור ולטעון משטה כיון דלא אמר בב"ד אתם עדי, רק התורה חידשה לנו דהוי הודאה דמסתמא אינו משטה בפני ב"ד כיון דליכא הוכחה, אבל הודאה שאינו ממין הטענה איכא הוכחה דהשטה כמ"ש הש"ך, אבל ר"ג יש לומר דסובר דקרא לא ממעט הודאה שאין ממין הטענה משבועה דאף הודאה שיכול לחזור מהודאתו כל זמן שלא חזר הוי הודאה גמורה לחייב ש"דא כיון דבשעה שהודה הי' עומד בהודאתו, דלית לי, דאתי' הודאת בעל דין מכי הוא זה דגם מצד הסברא ידעינן שאין יכול לחזור כשהודה בפני ב"ד כל זמן דליכא הוכחה שהשטה כי מן הסתם אין אדם משטה בהודאתו בפני ב"ד, דהוא סברא פשוטה (ועיי' תוס' שבועות ד' כ"ב ע"ב ד"ה אבע"א דיש דברים שהסברא פשוטה שלא צריך קרא ויש שאינו פשוטה שצריך קרא להשמיענו הסברא) וכיון דהודאת בעל דין לא אתי' מכי הוא זה שפיר יש לומר דהתורה הי' מחייב שב"דא כשהודה במקצת אף היכי דיכול לחזור מהודאתו, דמ"מ כל זמן שלא חוזר הי' חל השבועה דאורייתא כי אז הודה במקצת ושוב לא נפקע שבועה, וא"כ דברי תוס' נכונים דאף דסובר ד"ג דפטור משעורין אם אח"כ חזר מהודאתו מצד סברא דיכול לטעון משטה כיון דאיכא הוכחה כמ"ש הש"ך, מ"מ חייב ש"דא דתיכף כשהודה חייב שבועה וכיון דבשעה שהודה קל עליו חיוב שבועה דבאותו שעה הי' הודאה במקצת לא נפקע אח"כ, דגם הודאה במקצת שיכול לחזור הוי הודאה לענין שבועה, והמעיין היטב לשיטת רמ"ה יראה שהכרח לומר דפליגי חכמים ור"ג אי הוי הודאה שיכול לחזור הודאה לענין שבועה דאל"כ אין טעם לחלק אמאי סוברים חכמים כשעומד בהודאתו ורצה לשלם שעורין פטור מש"דא אע"כ כמ"ש, וי"ל הש"ך סובר דפליגי חכמים ור"ג בסברא זו בהודאה שיכול לחזור אי הוי הודאה לענין שבועה, וא"כ הש"ך לשיטתו שפי' שתוס' סוברים כרמ"ה שפיר כ' בסי' ת' ס"ק ה' להביא ראי' שס"ל כרמ"ה דאל"כ קשה מ"ט דר"ג שחייב שד"א כיון דאמרינן כשתבעו חיטין מחל לו שעורין לא הוי מודה במקצת ועדיף מהילך וכקו' א"ות אע"כ דס"ל כרמ"ה דלא אמרינן שהודה או שמחל שעורין, וא"כ הוי מודה במקצת ממש רק שיכול לחזור מהודאתו, וכל זמן שלא חזר פליגי ר"ג וחכמים לחכמים לא הוי הודאה ולר"ג הוי הודאה וכיון שחל עליו השבועה כשהודה שוב לא נפקע אף כשחזר ופטור מלשלם מ"מ חייב ש"דא, ולכאורה יש לפקפק קצת ואולם המעיין היטב יראה כמ"ש ואף שהש"ך קיצר במובן מ"מ המעיין היטב יראה שכיון לזה, מיהו מה שהבין הש"ך דכוונת רש"י ותוס' דסוברים כרמ"ה המעיין בלשונם מורה כמ"ש כל אחרונים זלה"ה שלית להו כרמ"ה וש"ך הוא יחיד בפי' זה, ועדיין לא נתיישב כוונת התוס' לפי הבנה פשוטי, ועכ"פ יצא לנו מתוך דברינו שיש לומר לשיטת רמ"ה טעם מספיק מה שנחלקו חכמים ור"ג אבל לתוס' דס"ל משום הודאה או מחילה הדרא קו' הא"ות לדוכתי':
ונראה לענ"ד לישב דיש להסתפק היכי שהודה במקצת בדבר שאין ביד ב"ד לכוף שישלם המחצה שהודה ולירד לנכסיו רק החיוב מוטל עליו מדינא לשלם והוא כגזלן אם אינו משלם אי נימא דלא אמרה התורה מודה במקצת הטענה ישבע, רק במודה בדבר שיש ביד ב"ד לכוף שישלם דאף למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, אפי' מיני' דידי' מ"מ איתא בכתובות דף פ"ו ע"א דכופין אותו עד שתצא נפשו, משא"כ היכי שאין ביד ב"ד לכופו כלל, הוי כמודה במקצת בדבר דמחויב לשלם אותו מקצת רק לצאת ידי שמים דפטור מש"דא כיון שהכירו ב"ד שעל פי הדין פטור מלשלם אותו מחצה יש לו דין כופר הכל, או דלמא לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ח ס"ק ל"ו שיש ב' גווני מה שמחויב לשלם:
א) מה שב"ד לא יכולין לכופו אבל הוא רשע ונקרא גזלן עד שישלם לו מה שמודה:
ב) יש לצאת ידי שמים שהוא רק מידת חסידות ויש לומר היכי דמוזהר ועומד לשלם דהוי כגזלן ובע"כ הב"ד אומרים לו כך שאתה הוא גזלן אם אינך משלם המקצת שהודית י"ל דחייב ש"דא, דלא דמי לצאת ידי שמים דהתם ליכא חיוב בדיני אדם והוא רק מידות חסידות, משא"כ בנידון דידן דבאמת יש לו על המודה ממון גמור דהא הוי כגזלן כשאינו משלם רק שאין ביד ב"ד דין לכופו והוא כמו עני שאין לו לשלם שאין ב"ד כופין אותו מ"מ חייב שבועה דאורייתא וה"ה וכמדומה שגם בק"הח העיר בזה ואין ספרו תחת ידי כעת מיהו לכאורה מוכח בפשיטות דפטור מש"דא דהנה דעת רבינו ירוחם הובא בדרכי משה סי' פ"ח בהגהות ס"ק ח' להר"אש דהטעם דפטור משעורין משום הודאה מ"מ אם הנתבע עומד בהודאתו ואומר שחייב לו שעורים צריך לשלם לו שעורים ובד"מ השיג עליו דפטור דהוי כמחל התובע וכן הוא ברמ"א סעי' י"ב ומבואר דנחלקו בהבנת הר"אש הד"מ סובר כמ"ש בסמ"ע ס"ק כ"ג דרש"י ותוס' ור"אש מודים ז"לז דמדלא תבע הודה וממילא הוי מחילה אבל דעת רי"ו כתב בש"ך ס"ק ט' שהבין בכוונת הר"אש דלית לי' טעמא דמחילה רק משום הודאה ולכן אם יודע שחייב לו שעורים חייב לשלם לו וגזלן הוא אם אינו משלם לו רק הב"ד א"י להוציא מידו שהרי כבר הודה לו שאינו חייב לו שעורים וכתב שם שכן הוא דעת הר"אש וטור וא"כ לרי"ו וסיעתו אף שחייב לשלם כשעומד בהודאתו מ"מ פטור מש"דא דסתמא אית' במתניתן, ובדברי רבה בר נתן טענו חיטין והודה בשעורי' פטור משבועה, וכעין שמבואר לרמ"ה אף כשעומד בהודאתו מיעטה התורה משבועה כיון שאין ממין הטענה ה"ה לחולקים מוכח שבע"כ כיון שאין ביד ב"ד לכוף פטור משבועה ובזה יש לישב קו' שיטה מקובצת ופני יהושע המובא בפרט ב' דשפיר איצטריך קרא למעט משבועה אף כשעומד בהודאתו בין לרמ"ה ובין להחולקים מיהו אף שמוכח כן אליבא דחכמים, מ"מ לר"ג יש לומר טעמו לכן חייב ש"דא כיון שעומד בהודאתו חל עליו החיוב לשלם רק שאין הב"ד יכול לכופו הוי מודה במקצת, וא"כ לפמ"ש בפרט א' בכוונת רש"י ותוס' שס"ל שעיקר הטעם משום הודאה שמודה שלא חייב שעורין ומ"ש גם מחילה כוונתם הוא על השעבוד שעורין אבל לא מחל על גוף החוב, אם הי' שעורין וא"כ בעומד בהודאתו ויודע שחייב לו שעורין חל החיוב על הנתבע לשלם והוי כגזלן רק שאין ביד ב"ד לכוף אותו, וי"ל בזה פליגי חכמי' ור"ג, לחכמים כיון דאין ביד ב"ד לכוף פטור מש"דא דלא הוי מודה בהודאה גמורה כי מה שמודה לא הוי ממון גמור שיהי' מחויב בבירור ולר"ג כיון שעכ"פ חל עליו החיוב לשלם אף שאין ב"ד כופין הוי מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא, וא"ש וק"ל: