שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ב · פרט ב
יבואר מה שנחלקו הראשונים זלה"ה אי מיירי האי דינא דטענו חיטין בשטענו בשעה ידוע דוקא:
ב רבינו הגדול הר"אש זלה"ה הביא דברי רש"י ותוס' ותמה עליהם דמילתא דשכיח הוא שיש לאדם כמה תביעות על חבירו ואינו רוצה לתבעם בפעם אחת ותבע אחת מהן ומש"ה לא מחל על שאר תביעות ולכן כ' דמיירי שטענו הלוויתיך באותו יום ובאותו שעה והלה אומר שעורין הי' ואם איתא דהלוהו שניהם הי' טוען על שניהם כיון דבבת אחת הי' א"ו הודה שלא הלוה לו שעורין ורש"ל ביש"ש כ' דלא משמע כן במתניתן ובלשון רבה ב"נ ותו רבה דפי' המתניתן דפטור מדמי שעורין יותר חידוש הי' לו להשמיענו דאיירי שטענו בשעה ידוע, וכ"כ בש"ע סי' פ"ח סי"ב הביא הטעם משום הודאה ואח"כ הביא דברי ר"אש בשם יש מי שאומר וכן הבע"ת בשער ז' כ' בסתם וכ' הג"ת שבע"כ ל"ל כמ"ש הר"אש וכן משמע משאר פוסקים מסתימת דבריהם וא"כ קשה קושי' הר"אש (ובקושטא קאמינא שלכאורה לא הבנתי כלל בפשיטות דברי הר"אש דמנלן להר"אש סברא זו דמי תא דשכיח הוא שיש לאדם כמה תביעות ואינו רוצה לתובעם בפעם אחת כי י"ל רש"י ותוס' ס"ל כיון דמצינו בש"ס דלא ניחא להו לאינשי שיהי' זילותא דבי דינא שיצטרך לבוא בפני ב"ד, ועיין במס' כתובות דף צ"ז ע"ב שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וע"ע בש"ך ח"מ סי' י"א ס"ק א' שפוסק שצריך התובע להודיע לנתבע מקודם מהות התביעה כי אולי יודה ולא יצטרך לזילותא דבי דינא כמ"ש באורים סי' י"ג ס"ק א' וח"צ בתשובה קס"ט מסכים לזה, דלא כש"ות שבות יעקב סי' קמ"ג וכן אי' בכמה דוכתי דאדם מקפיד שלא יהי' לו זילותא דבי דינא, ואם כן כיון שכבר הוכרח לבוא לב"ד לתבוע על חיטין הו"ל לתבוע גם שעורין שלא יצטרך פעמים זילותא דבי דינא ותמהני שלא הרגישו בזה המפרשים שוב ראיתי דיש לדחות ודוק ועיין [מה שכתבתי בפרט ג):
וראיתי ליש"ש והובא בש"ך ג"כ שתי' קושי' הר"אש דמיירי אחר שהודה בשעורין השיב אתה חייב לי חיטין ש"מ שהודה שאינו חייב לו אף שעורין דאם הי' חייב לו שעורין ג"כ הי' לו להשיב אמת שאתה חייב לי שעורין ג"כ ולא הי' בדעתי לתובעך בפעם הזה יע"ש. ולא הבנתי דבריו דכמו שהקשה יש"ש על ר"אש כ"כ קשה לשיטתו למה אי' במתניתן ובדברי רבה ב"נ סתם טענו חיטין והודה לו בשעורין דמשמע אף שאח"כ התובע לא אמר כלים ותו לתי' א' של תוס' בד"ה לימא ובשבועות דף מ' ע"א בד"ה והודה ובס' שיטה מקובצת במס' ב"מ דף ה' ע"א דר"ג מחייב בדמי שעורין לפי דברי היש"ש שאמר אח"כ להדי' שחייב חיטין הוי וודאי הודאה שאינו חייב שעורין וכאילו הודה להדי' ואמאי חייב, וראיתי בש"ך ס"ק י"ט שהביא דברי ר"של הנ"ל וכתב שיותר ה"ל לפרש לפי דרכו דכיון שיצא מב"ד ולא תבעו ממנו הו"ל כאילו הודה שאין בידו שעורין דאל"כ הו"ל להשיב אחר שהודה בשעורין אמת שאתה חייב לי שעורין ג"כ ואין בדעתי לתובעך בפעם הזה, וכן פי' בס' ג"ת עכ"ד ולפי דבריו אתי' דברי רבה ב"נ כפשטן, ועיינתי בדברי ג"ת ויראה שיש הפרש בינו לש"ך בתי' הנ"ל לענין דינא כי כ' על קו' הר"אש הנ"ל וז"ל שיש לומר טעם דרש"י דמחילה וטעם דהודאה אפי' לא אמר באותו יום משום דאע"ג דאין אדם תובע כל תביעותיו בפעם אחת היינו שמתחילה אינו מהכרח שהוא יתחיל לתבוע כולן אבל כשהוא תובע תביעה אחת והנתבע משיב ומוד' לו על תביעה אחרת שתובע רוצה לתבוע פעם אחרת וודאי שיש להטיב מיד זו תביע' אחרת היא שיש לי עליך והריני מקבל הודאתך לכשאתבענה, אלא מדשתיק ואינו עומד אלא על תביעת הא' הוכחה גמורה היא שאין לתובע על הנתבע מהודאה זו כלום וא"כ הכא כשתבע חיטין והודה בשעורין אם איתא דגם שעורין חייב לו מיד הול"ל גם שעורין שהודית אתה חייב לי ואני אתבעם ממך ומדלא קאמר הכי ש"מ דלית לי' גבי שעורין וסופו הוכיח על תחילתו דמאי דקאמר מעיקרא חיטין הוי כאילו אמר אבל לא שעורין או מטעם מחילה או מטעם הודאה, וראי' ממ"ש הטור אבל אם אחר שהודה לו בשעורין אמר התובע וודאי כדבריך כן הוא שיש לי בידך שעורים אבל אינם שואלים עתה רק החיטין שאינו רוצה לתבוע עתה כל תביעותי כ' הגאונים שחייב לשלם לו דמי שעורים הרי היכי דלא אמר על תשובת הנתבע כדבריך כן הוא וכו' מוכחא מילתא דאין לתובע עליו שעורים יע"ש והמדקדק בלשונו יראה דהנה בכל מקום דקיי"ל שתיקה כהודאה היינו כששותק בתוך כדי דיבור של חבירו אף דאח"כ דיבר הוי כהודאה כמבואר למעיין ברמ"א ח"מ סי' פ' ס"א וכן מבואר במס' קידושין דף ס"ה ע"ב במרדכי שם, ובב"י יו"ד ובש"ע סי' קכ"ז סעי' א' באומר לחבירו נתנסך יינך אם מכחישו תכ"ד א"נ אבל אם שתק הוי כהודאה, וא"כ לפי לשון ג"ת שכ' אם איתא דגם שעורין חייב לו מיד הו"לל גם שעורין יש לומר כוונתו שהי' לו להשיב תוך כ"ד להודאתו בשעורין גם שעורין כו' ואם שתק אף שאח"כ קודם שיצא מב"ד אמר כן י"ל דלא מהני דהוי כאילו הודה על שעורין או שמחל, אבל לפמ"ש הש"ך דכיון שיצא מב"ד כו' מורה שי"ל אף שאמר התובע כן לאחר כדי דיבור מהודאת הנתבע מהני וא"כ מלבד הדברי הש"ך קשים להבין בגוף הדין אף גם לא יוצדק לשונו הקדוש שכתב שכן פירש בס' ג"ת:
אמנם המעיין בלשון הטור וש"ע סעי' י"ז מורה שדק היטב הש"ך כי כ' וז"ל תבעו כור חיטי' י"ל בידך וקודם שישלים דבריו לומר וגם כור של שעורים מיהר הנתבע ואמר לא אלא כור של שעורים ואמר התובע גם שעורים הי' רצוני לשאול ממך אם כמערים שמיהר להשיב קודם שיגמור זה טענתו חייב דחשבינן לי' כאלו תבע כבר שניהם ואם עשה כן לפי תומו פטור משבועה ומתשלומין אפי' אם מיד תוך כ"ד אחר הודאתו אמר גם אני הי' רצוני לבקש ממך השעורים, אבל אם אחר שהודה לו בשעורין אמר התובע וודאי כדבריך כן הוא שיש לי בידך שעורים אבל אינם שואלים עתה רק החיטין שאינו רוצה לשאול עתה תביעותי כתבו הגאונים שחייב לשלם לו דמי השעורי' יע"ש, ומדלא כתבו שאמר כן בתכ"ד להודאתו כמו שכתבו לעיל מיני', (דהאי דינא הוא גם על גוף הדין דטענו חיטי' וכו' כדמוכח למעיין בפוסקי') משמע להדי' אפי' לאחר כ"ד כשאומר כן קודם שיצא מב"ד מהני וחייב בדמי שעורין, יעיין ברמב"ם בפ' ז' מהלכות נדרים הלכה ט"ו בכ"מ שי"לד היכי דאי' בפוסקי' תיבת אחר מורה ששהא קצת ולא הי' מיד שכ' וז"ל והכי דייק לישנא שכתב וחזר ואמר לו דמשמע דחזר מיד דאל"כ הו"ל לומר ואחר שעה אמר לו או הול"ל ואח"כ אמר לו יע"ש ומכ"ש הכא דלעיל מיני' כתבו תכ"ד הו"ל לכתוב אחר כך ג"כ שאחר שהודה בשעורין אמר התובע תכ"ד כי דרך הפוסקי' לפרש דבריהם שלא יצמיח טעות בדין אע"כ כמ"ש הש"ך, ומצאתי שכ"כ מו"ז הב"ח להדי' שאפי' אם אמר כן אחר כדי דבור להודאת הנתבע שומעין לו דלא בעינן אלא לגלויי שלא מחל ולא הודה שאין חייב לו כלום שהרי נותן טעם למה לא תבעו שניהם ע"ש והנאני שכוונתי לדעת הגדול בעזה"י, ונראה מרמיזת לשונו שרוצה לישב אף דבכ"מ הוי שתיקה כהודאה כיון שנותן טעם למה לא תבעו שניהם לא הוי כהודאה ולא הבנתי דנראה בש"ס ופוסקים כמ"ש רמ"א בסי' פ' סעי' א' דצריך ליתן אמתלא למה שותק יע"ש, וא"כ הכא אף שיש לו אמתלא על מה שטען מתחילה חיטין ולא תבע שניהם מ"מ אין לו אמתלא על מה ששתק בתכ"ד להודאתו דאף לפי דברי אמתלא הי' לו לומר אותו אמתלא בתכ"ד להודאתו על שעורין ומדלא אמר כן מוכח שהודה שלא מגיע לו שעורין דהא בכ"מ הוי שתיקה בתכ"ד כהודאה וכיון שהכחיש אמתלא ע"י שתיקתו מוכח שמה שטען חיטין הודה או מחל וצ"ע, מיהו בגוף התי' של ג"ת וש"ך דבריהם נכונים:
ג ולולי דבריהם יש לתרץ קו' הר"אש בדרך אחרת ונקדים סוגי' הש"ס במס' ב"מ דף ה' דאי' שם ר' חייא מחולק עם אבוהו דר' אפוטריקו, לאבוהו דר"א הא דכתיב כי הוא זה דרשינן מהוא ומזה חד למודה במקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור, ור' חיי' ס"ל חד למודה במקצת הטענה וחד למודה במין הטענה דס"ל כרבנן דבעינן הודאה ממין הטענה, ואבוהו דר"א סובר כר"ג דחייב שבועה אף כשהודה באינו ממין הטענה והקשה בס' פני יהושע למה לן קרא לרבנן כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה שפטור משבועה, הא מסברא נדע כן כיון שפטור מלשלם מטעם הודאה או מחילה דזהו מצד סברא דהא על פיטור תשלומין לא ילפינן מקרא ממילא פטור משבועה דהא לא הוי הודאה במקצת כלל יע"ש מ"ש לפרח בתוס' והנה קו' הוא רק לתי' א' של תוס' דבמס' שבועות ד"מ ד"ה והודה הקשו מנלן לרבה דפטור אף מדמי שעורין דהא לר"ג חייב בדמי שעורין דאל"ה אין כאן הודאה כלל ומנלן לרבנן דפטור ופליגי אף בדמי שעורין דלמא לא פליגי אלא אי חייב שבועה על חיטין, ותי' ושמא משמע לרבה ב"נ לשון פטור דפטור לגמרי, א"נ אע"ג דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג אפ"ה חשיב לי' הודאה לחייב שבועה וכ"כ במס' ב"ק בסוגי' בד"ה לימא, וכ"כ לתי' ב' של תוס' אף שר"ג פוטר מדמי שעורין מ"מ אחייב ש"דא לק"מ קושי' פ"י בפשיטות דצריך קרא לרבנן דפטור משבועה כיון דחזינן לר"ג החיוב שבועה לא תלי' בחיוב תשלומין שאף שפטור מלשלם מחייב שבועה, ובע"כ קו' הוא לתי' א' דר"ג בע"כ מחייב לשלם שעורין דאם פטור הי' מצד סברא פטור משבועה ע"ז סובב קושיתו כי הי' דחיקא לי' לומר דקרא גופא קמ"ל דפטור מלשלם ולכן פטור משבועה כי מלבד שקרא לא מיירי רק לענין שבועה אף גם מסברא ידעינן שאם הודה או מחל שמועיל לסייע להמוחזק בממון וכמו שאכתוב לקמן, וכבר קדמו בזה בס' הנ"ל שם שכ' בשם הגאון מוהר"י כ"ץ זלה"ה וז"ל והודה לו בשעורין פטור תימא לי דלמ"ד אף מדמי שעורין כרבה ב"נ בפ' המניח ליכא הודאה כלל (וכוונתו בפשיטות כמ"ש פ"י למה לי קרא לפטור משבועה כיון שפטור מתשלומין וכן הבין בספ' א"ות סימן פ"ח ס"ק י"א) ותו דלמא ר"ג מחייב בדמי שעורין אבל משבועה פטור דבעי נמי הודאה ממין הטענה, וי"ל דלת"ק היא גופא אשמעינן קרא דמשום דפטור אף מדמי שעורין אם כן ליכא הודאה ור"ג דמחייב בשעורין מחייב לי' נמי שבועה על החיטין, ותימא א"כ מאי פריך בפ' המניח תנינא טענו חיטין וכו' הא איצטריך לאפוקי מר"ג וי"ל דא"כ לימא בהדי' הלכה כרבנן יע"ש, והוא שיטה חדשה ולא משמע כן משאר פוסקים וביחוד בדברי תוס' למעיין בדבריהם, ואין להקשות על תי' הלז למה לי קרא סברא הוא בעיין קושי' המ"ס כתובו' דף כ"ג ע"א וב' ודף מ"ו ע"ב די"ל דס"ל כמ"ש תוס' שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה אבע"א דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הקרא להשמיענו סברא וה"ה סברא דהודה או דמחיל י"ל דס"ל שאין הסברא פשוטה כ"כ לומר מדלא תבע מחיל וכאשר באמת שקלו וטרו בזה וגם אין להקשות, דהא קיי"ל כר' יהודא בסנהדרין דף כ"א ובכמה דוכתי בש"ס דלא דרשינן טעמא דקרא ואמאי קיי"ל הכא דפטור משבועה ומתשלומין, ודרשינן טעמא לכן פטור משבועה משום דפטרה מתשלומין נימא שחוקה הי' אף שחייב בתשלומין עטור משבועה ולא נדרש טעמא דקרא דמיושב ג"כ למעיין בתוס' מס' סוט' דף י"ד ע"א ד"ה כדי לייגעה, הגם שלכאורה יש לפרש שם עוד פי' מ"מ המעיין היטב יראה שע"פי פי' האמיתי לק"מ וכמו שכתבתי בחיבורי בכמה דוכתי בהך כללא, מיהו כבר כתבתי דמוהר"י כ"ץ הוא יחיד בדבר זה ולא משמע כן מפוסקים וביחוד בתוס' רק מבואר שהלימוד מקרא הוא רק על פיטור שבועה ומה שפטר מלשלם הוא מסברא וא"כ קמה קו' מהר"יך ופ"י במקומו ואולם קו' הלז הוא דק לשמואל ולפסק הלכה דטענו חיטין ושעורין והודה בא' מהן הוי ממין הטענה וחייב שבועה, אבל לר' חייא בר אבא במס' שבועו' שם דהוי ג"כ שלא ממין הטענה ואף שחייב לשלם מ"מ פטור משבועה מכח גז"הכ לק"מ קו' הנ"ל די"ל דצריך כי הוא זה בכה"ג היכי דטענו תרווייהו דמצד סברא הי' חייב לישבע כיון שחייב לשלם מה שמודה אע"כ דקו' הוא רק לפסק הלכה, ונ"ל ויהי' מוכח מתוך דברינו כתי' א' מל תוספת לר"ג חייב לשלם דמי שעורין, ויתיישב ג"כ סוגי' דמס' שבועות דף מ' ע"א דאי' שם אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב ואמרינן לימא מסייע לי' טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב טעמא דטענו חיטין והודה לו בשעורין הא חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב, ומשני לא ה"ה דאפי' חיטין ושעורין נמי פטור והא דקמפלגי בחיטין להודיעך כחו דר"ג וכל הרואה ישתומם מאי קמסייע לי' דלמא פטור משבועה רק דמתניתן רצה להורות לחכמים פטור אפי' מתשלומין לכן נקט חיטין והודה לו בשעורין, דבטענו חיטין ושעורין חייב עכ"פ בתשלומין אפילו לחכמים כמ"ש תוספת ב"ק ד"ה לימא, ולמה הוצרך לומר דנקיט להודיעך כחו דר"ג הא הול"ל דנקיט כן משום דברי חכמים, ושמעתי שהוא קו' מפורסמת אצל חכמי הזמן נר"י ונראה ליישב הכל בחדא מחתא, דהנה במס' שבועות דף ל' ע"ב מבואר בחי' רשב"א ור"אש ור"ן דמוכח דרב ושמואל פלי בדין הנגרר ממחלוקת שפליגי שם, לרב בטוען שתי כסף יש בידך מסתמא שוה קאמר וכל מה שיודה לו חבירו הוי ממין הטענה דאף אי מודה דוקא הוא בכלל שוה וחייב לשלם מקצת ולישבע ש"דא כדין מודה במקצת במין הטענה, ושמואל סובר דמסתמא כיון שלא פי' שוה כוונתו הי' לדווקא וכשמודה חבירו במקצת במין אחר הוי הודאה שאינו ממין הטענה ופטור מלשלם ומש"דא, ואף דקיי"ל כרב מ"מ בטענו חיטין והודה בשעורין פטור ולא אמרינן שוה חיטין קאמר והוי ממין הטענה משום דדוקא מטבע היוצא בהוצאה מסתמא טוה קאמר שדרך כל דבר לשום במטבע אבל בסחורה מסתמא טעין דווקא כדאי' בסימן פ"ח סעי' י"ב אמנם נחלקו ראשונים דעת רמב"ן הובא בר"ן לרב דקיי"ל כוותי' היינו בטוען שתי כסף יש לי בידך במלוה לפי שמלוה ניתן להוצאה ומשתלמת בכל דבר כוונתו לשוה אבל בטענו פקדון דווקא קא תבע דלא ניתן להוצאה אלא להחזירו בעיני', והר"ן חולק דאפי' בפקדון שוה קאמר דמן הסתם תובע בו באותו ענין אשר יתחייב הנתבע שבוע' וכבר נתבאר דתובע שוה אפי' אם הנתבע משיב דוקא חייב שבועה דאורייתא דדוקא הוא בכלל שוה ואם תובע דוקא אע"פי שמשיב שוה פטור לכן אמרינן בין בפקדון ובין במלוה לעולם שוה קאמר כדי שיתחייב הנתבע באיזה דבר שיודה יע"ש והובא כן בש"ע סימן פ"ח ס' י', ונראה להר"ן למעט מחלוקת בין רב לשמואל, ואומר דגם שמואל מודה דמן הסתם יש לנו לומר בעלמא שאדם מדקדק לטעון טענה היותר מועיל בב"ד כדי שיתחייב חבירו ש"דא אם יודה קצת רק שאני התם דאיכא הוכחה המתנגד על ידי דיבורו שאמר שתי כסף ולא אמר שוה שתי כסף דמן הסתם כשבא לב"ד מדקדק היטב בלשונו ואומר בפירוש טענה לטובתו, וקצת סמך לזה ממ"ש ת תוס' שבועות דף מ"א ע"ב ד"ה כל בתי' ב' דכשטוענין עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיפטור ואין לנו לתרץ דבריו יע"ש ומכ"ש שיש לומר כן לגבי תובע, ואף אי הוכחות הם שוים כי יש הוכחה שטוען שוה כיון שהוא לטובתו ויש הוכחה שטוען דוקא מדלא ביאר להדי' מ"מ כיון שנתבע מוחזק וכמו שאין מוציאין ממון מספק כמו כן אין משביעין שבועה מספק שהי' בחזקת שפטור משבועה קודם שנולד הספק, ועיין ש"ך ח"מ סימן פ"ז ס"ק י' ולכן כיון דהוי ספק פטור מלשלם ומשבוע' כי אולי הי' טוען דוקא והוי הודאה שאינו ממין הטענה ורב בע"כ סובר שהוכחה זו שמן הסתם בוחר בטענה היותר מועיל עדיף, אבל בעלמא היכי דליכא הוכחה המתנגד מתוך דבורו מודה שמואל היכי שיש לפרש בתרי אנפי כוונתו אמרינן שמוכח כוונתו ע"י הוכחה שמן הסתם הי' בוחר לעצמו טענה היותר מועיל לטובתו כדי שיתחייב חבירו ש"דא ואפושי פלוגתא לא מפשינן, והנה אנן קיי"ל כשמואל דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב שבועה דאורייתא וא"כ לק"מ קו' הר"אש על רש"י ותוס' דאף שאדם רגיל כשיש לו כמה תביעות שאינו תובע בבת אחת היינו היכי שלא יהי' לו הפסד בענין שאם יתבע בזה אחר זה אף כשיודה במקצת יהי' חייב ש"דא כגון בתובע שוה דלא איכפת לתובע לתבוע בזא"ז וכשיודה הנתבע חייב ש"דא אף כשיודה בדוקא דדוקא הוא בכלל שוה, אבל בטוען דוקא כגון טענו חיטין אם היה חייב לו שעורין אדרבה רגיל לתבוע בבת אחת דאז אף אם יכפור באחת ויודה באחת יהי' כדין טענו חיטין ושעורין והודה באחת מהן שחייב שבועה דאורייתא אבל אם יתבע חיטין ויודה בשעורין יפטור מש"דא דהא אף אי נימא דלא כרבה ב"נ מ"מ פטור מש"דא כשאינו ממין הטענה כדאי' במס' ב"מ דף הנ"ל דאתי' מכי הוא זה וכמו לרחב"א דסובר בשבועות דף מ' בטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן דפטור אף דבע"כ חייב לשלם כמ"ש תוס' ד"ה לימא כ"כ אף לולי דברי רבה ב"נ אף דהי' חייב לשלם עכ"פ פטור מש"דא מצד גזירות הכתוב דלא הוי ממין הטענה וא"כ שפיר כ' רש"י ותוס' שבע"כ הודה שלא חייב לו שעורין דאם הי' חייב לו מסתמא הי' תובע בבת אחת כדי שאם יודה באחת מהן יהי' חייב ש"דא אע"כ שהודה שבאמת לא הלוה לו שעורין וטוען האמת, והוא ע"פי כלל הר"ן הנ"ל שמסתמא בוחר לטעון טענה שיתחייב ש"דא ולק"מ קו' הר"אש ולפ"ז ממילא מיושב קו' שיטה מקובצת ופ"י דהוא גופא דפטור מלשלם שעורין לא ידעינן כ"א עכשיו דגלי לן קרא דפטור משבועה כשהודה בדבר שאין ממין הטענה איכא הוכחה ברורה מדלא תבע גם שעורין בבת אחת דהוא טענה היותר מועיל לטובתו שיתחייב הנתבע ש"דא וטוען טענה אשר יוכל הנתבע להינצל מש"דא מוכח שהודה אבל אם לא הי' לן מיעוטא מכי הוא זה מצד סברא לא ה היינו יודעין שפטור מלישבע מכח שפטור מלשלם דהוי אמרינן באמת גם כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה חייב לישבע וממילא ליכא הוכחה שהודה דאין אדם תובע כל התביעות בבת אחת כיון דאף בטענו חיטין והודה בשעורין חייב ש"דא אין לו הפסד במה שתבעו בזה אחר זה ומה דאמרינן שהודה הוא מכח דידעינן מקרא שפטור משבועה דאוריי' ולפ"ז מוכח כתי' א' של תוס' דאי נימא כתי' ב' דר"ג פוטר מלשלם ומחייב ש"דא קמה הקו' הנ"ל כיון שחייב שבועה אמאי פטור מלשלם דהא ליכא הוכחה שהודה אע"כ כתי' א' שחייב באמת לר"ג לשלם כיון שחייב לישבע וכבר כתבנו דקו' ש"מ ופ"י בע"כ לא קאי רק לתי' א' של תוס', וא"כ א"ש כנ"ל ובזה מיושב סוגי' דשבועות דף מ' הנ"ל דכבר כתבנו מ"ש תוס' שם ד"ה והודה, ושמא משמע לי' לרבה ב"נ לשון פטור דפטור לגמרי יע"ש א"כ נסתפקו לתו' אי דייקינן לשון פטור י"ל דלא הוי דיוק כ"כ כיון דאי' ברישא דמתניתן שבועו' הדייני' הטענה וכו' ואם אין הודאה ממין הטענה פטור וכו' וביאר אח"כ מה הוי אינו ממין הטענה כגון טענו חיטין וכו' י"ל פטור ר"ל משבועה ולא מתשלומין, וא"כ י"ל בזה הי' מחולקים הש"ס ואומר דכוונת הש"ס לימא מסייע לי' י"ל אינו כפי כוונה פשוטי רק שהי' מדייק מדאי' בש"ס במתניתן פטור ומשמע דפטור לגמרי אפי' מתשלומין וכיון דאי' סתם טענו חיטין והוד' לו בשעורין ולא מבואר שחזר מהודאתו וטוען משטה אני בך משמע להדי' אף בעומד בהודאתו פטו' (ול"ל סברת הש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"ב בכוונ' רמ"ה כמש"ל) ובע"כ משום דתובע הוד' שלא חייב לו שעורין וממילא מוכח דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן חייב שבועה דאל"כ אמאי אמרינן שהודה דלמא משום דאין אדם תובע כל התביעות בבת אחת וא"ל דהוי לי' למיטען טענה היותר מועיל דלמא יודה בשעורין דהא גם כשיטעון חיטין ושעורין ויודה באחד מהן יפטור משבועה, אע"כ שחייב שבועה כשטוען חיטין ושעורין והודה באחת מהן וע"י זה איכא הוכחה שמודה וכמש"ל שגם שמואל מודה לרב וז"ש לימא מסייע לי' כו' טעמא דטענו חיטין והוד' לו בשעורין הא חיטין ושעורין והוד' לו באחד מהן חייב ולק"מ קו' הנ"ל, וע"ז משני הש"ס דלא מוכח די"ל דלא דייקינן תיבת פטור ודלא כרבה ב"נ ופטור היינו משבועה ולא מתשלומין, ה"ה אפי' חיטין ושעורין נמי פטור בכה"ג שפטור משבועה ולא מתשלומין, וז"ש לא ה"ה אפי' חיטין ושעורין נמי פטור ר"ל שדינם שווין, ולק"מ אמאי פטיר מתשלומין כיון דחייב שבועה בשטען תרווייהו דבאמת חייב לשלם והא דקמפלגי בחיטין ר"ל לפ"ז דטענו חיטין והודה בשעורין או שטענו חיטין ושעורין והודה באחד שווין קשה למה פליגי בחיטין בשלמא לסברת המסייע א"ש דקמ"ל רבותא לחכמים דפטור מלשלם שעורין אבל להמדחה ק' ועז"ק להודיעך כחו דר"ג וכמ"ש תוס' להודיעך דכחו עדיף דמחייב שבועה וא"ש ולק"מ קו' הנ"ל, מיהו לכאורה אכתי קשה קו' הר"אש לשיטת רש"י ותוס' לר' חייא בד אבא דסובר במס' שבועות טענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן פטור מש"דא דלא הוו ג"כ ממין הטענה א"כ ליכא הוכחה שהודה או מחל ונסתר תי' שלי הנ"ל והדרא קו' הר"אש לדוכתי', אבל אחר עיון קצת יתיישב בפשיטות לפמ"ש הש"ך בסי' פ"א ס"ק נ"ו דדינא של רמ"ה דפי' בטענו חיטים והודה בשעורים שיכול לטעון משטה אני בך אמת לכ"ע דדוקא בהודה לפני ב"ד ע"י תביעה או מעצמו ל"ש משטה אבל בשהודה לו בדבר אחר הסברא נותנת שהשטה בו דלמה לא השיב על מה שטענו והשיב לו דבר אחר א"ו משטה ומשחק הי' בו, ובע"ת ור"אש דחולקים על רמ"ה היינו במה דס"ל לרמ"ה באם עומד בהודאתו בשעורים חייב לשלם שעורין, ול"ל טעמא דמודה או מחיל ואהא פליגי כמ"ש הר"אש דבמתניתן לא שייך טעם דהשטה אלא משום דהודה אבל לדינא מודו לרמ"ה דיכול לטעון משטה יע"ש, וא"כ י"ל דרש"י ותוס' מודו ג"כ לטעמו של רמ"ה דיכול לטעון משטה כיון דדינו כובע מתוספתא רק דהוי דחיקא להו לפרש כן בכוונת רבה ב"נ דאמר סתמא טענו חיטין והודה בשעורין דפטור כיון דנחית לבאר דין זה הוי לי' לבאר היטב כי אמורא צריך לפרט דבריו ולא לסתום והי' לו לבאר דמיירי שחוזר מהודאתו דמשמע להדי' מלשונו תיכף כשהודה בשעורין פטור מלשלם אף שעומד בהודאתו ובע"כ הטעם משום הודאה או מחילה ומ"ש הש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"ב בכוונת רמ"ה שב"ד אומרים לו בסתם שהוא פטור המעיין היטב בלשון הר"אש וש"פ לא משמע כדבריו, ורבה ב"נ י"ל דסובר כשמואל דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן חייב ש"דא איכא חזקה דהודה או דמחיל כמש"ל כיון דמן הסתם בוחר טענה היותר מועיל לכן פי' כן, אבל לר' חייא ב"א דלא אמר כלל דין טענו חיטין והודה לו בשעורין רק דין טענו חיטין ושעורין כו' י"ל באמת חולק בזה על רבה ב"נ דס"ל הטעם דהודה או דמחיל דהא לדידי' ליכא הוכחה רק דס"ל הטעם כמ"ש רמ"ה דיכול לטעון משטה אני בך, ולק"מ קו' הר"אש וכ"כ דברינו בישוב קו' ש"מ ופ"י נכונים דהא בע"כ קושי' הוא רק לשמואל דלר"ח ב"א דאפי' בטענו חיטים ושעורי' והודה באחד פטור משבועה דלא הוי ממין הטענה לא קשה מידי קושי' דיש לומר דאיצטריך כי הוא זה אף היכי דחייב לשלם כגון בטענו חיטין ושעורין מכל מקום פטור משבועה משום דלא הוי ממין הטענה כדמוכח למעיין בשבועות דף ל"ט עמוד ב' דמה"ט פטור לרחב"א אע"כ דקו' הוא רק לשמואל ושפיר יש לומר כדברינו ע"פי סברת הר"ן, ולפ"ז י"ל הא דפי' רש"י הטעם משום דהודה ומחיל פי' כן לרב פפא לשיטתו דסובר בשבועות דף מ' ע"ב כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף וכשמואל דטענו חיטי' ושעורי' והודה באחת מהן חייב ש"דא, ובע"כ לרב בודאי הכרח לומר סברת הר"ן שמן הסתם טוען טענה היותר מועיל לטובתו כדי שיתחייב ש"דא, וכיון דבטוען חיטי' ושעורי' חייב הו"ל למיטען שעורין ג"כ אע"כ שהודה או שמחל ולא הוי מחילה בלב כמ"ש תוספת בקידושין דף מ"ט ע"ב ור"ן כתובות דף ע"ט היכי דיש הוכחה לכל הוי דברים, וה"ה יש לנו הוכחה שמן הסתם בוחר בטענ' היות' מועיל וכיון שלא טען מוכח שהודה ומחיל וכיון דהוי הוכחה שהודה הוי דברים שבלב דברים ובאמת לרב חייא בר אבא יש לומר הטעם כרמ"ה וא"ש ולא קשה מידי כנלענ"ד נכון בדרך פלפול: