שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל א · פרט ד
יבואר לפמ"ש מחלוקת הפוסקים אי הודאת בע"ד מהני על למפרע יש לפרש על נכון סוגי' הש"ס מס' בבא מציעא דף ו' ע"א:
י גרסינין במס' ב"מ ד' ו' ע"א את"ל תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותו מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי א"ד השתא מיהא הא לא תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו וגו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לאפוקי האי דלאו ברשותו וכ' בתוס' ד"ה הקדישה דמיירי כגון ששתק בשעה שהקדיש ולבסוף כששאלה הגזבר צווח ומבעי לן כיון דאמירה כו' הוי הקדש כתקפה דכיון ששתק אדויי אודי לי' והוי הקדש ולא דמי לגזל ולא נתיאשו הבעלים דשניהם אין יכולין להקדישן זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דכיון דאודי לי' הוי לי' כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדיש או דלמא הקדש לא הוי כתקיפה דלמה יצווח בשביל דבריו ומייתי מהאי מסותא דהקדש חד ושתק אידך ומסקנא דלא הוי הקדש אלמא שתיקה אינה כהודאה יע"ש והובא בס' שיטה מקובצת מה שנתקשה הריטב"א לפי' תוס' מה דאומר אח"כ וכתיב ואיש כו' הוא למותר דסגי במה שאמר השתא מיהא הא לא תקפה ולא הוי כהודאה דלמה יצווח לכן כ' דבקצת ספרים לא גרסו לי', הגם שכתב ליישב גי' זו מש"ה לא חש להקדישו כיון שאינו ברשותו מ"מ יש לפקפק דהו"ל לומר רק השתא כו' כי ממילא מובן שאין יכול להקדיש דבר שאינו שלו כיון שעיקר הטעם שאינו חושש לדבריו כיון שלא מסר עדיין ליד הגזבר וגם למה הביא הלימוד מקרא ולא קאמר בקיצור שאין להקדיש דבר שאינו ברשותו:
לכן נראה לומר מסוגי' זו יח ראי' לרבינו הגדול הר"אש זלה"ה דהנה הרמב"ם כ' בפרק ה' מהלכות אישות הלכה ו' המקדש את האשה בגזל או בגנבה אם נתיאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת וכ' ה"המ וז"ל והטעם שכשנתיאשו הבעלים מקודשת אע"ג דקיי"ל יאוש בלבד אינו קונה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהי' בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה יע"ש והובא דבריו בב"ש א"העז סימן כ"ח סק"ז א"כ סובר דקנין בחפץ שיהי' שלו וקידושין באו בבת אחת (וזכר לדבר עיי' מס' גיטין ד' ע"ז ע"ב דמיון קצת לזה ועיין ש"ך ח"מ סי' ר"ב סק"ג ופני יהושע מס' קידושין דף כ"ז):
ואולם במס' ב"ק ד' ס"ו ע"א בהא דפליגי רבה ור' יוסף רבה סובר דיאוש קונה בגזלן רק דמספקא לי' אי מדאורייתא או מדרבנן ור' יוס' סובר אפי' מדרבנן לא קנה וכ' הר"אש דקיי"ל כרבה דיאוש קונה לחומרא ואם קדש אשה בגזילה לאחר יאוש צריכה גט דרבה סובר דלכל הפחות קונה מדרבנן אבל מדאורייתא קיימ"ל דיאוש לא קנה יע"ש ותמה היש"ש שם סימן ז' במ"ש שמקודשת רק מדרבנן הא לכ"ע מקודשת מדאורייתא משום יאוש ואח"כ שינוי רשות לידה דקונה לכ"ע ובוודאי דסובר הר"אש דאין זה קידושין מדאורייתא אם לא קנה כבר בקנין ממש דהא קודם שנתן לידה לא הוי שלו והיא לא קנתה אלא כשהגיע לידה ונמצא כמו שקידש במה שאינו שלו, ומ"מ לא נהירא דמאחר דהיא קנתה הגזילה א"כ נמצא שקנה אותה הבעל בעת שמסרה לידה דנעשה ג"כ הגזילה שלו במסירתו לידה והביא ג"כ ראי' מה"המ הנ"ל יע"ש וא"כ הר"אש לית לי' הך סברא דה"המ דקנין וקידושין באין כאחת ולכאורה דברי הר"אש תמוהין כי סברת הה"מ מוכח מש"ס ב"ק דף ס"ז ע"א דמקשה על ר' יוסף מברייתא דגנב וגזלן הקדישן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר ומשני דהתם איכא שינוי השם דמעיקרא טבלא והשתא תרומה הקדש מעיקרא חולין השתא הקדש וק' ג"כ האיך חל הקדש דבשעה שהקדיש לא היה שלו ובעכצ"ל כמו דמוכח למעיין בחידושי רשב"א שם דכיון דאיכא שינוי השם בשעה שמקדיש בא הקנין הנקנה לגזלן והקדש בבת אחת ובע"כ צ"ל דהך סברא מוכרח לר' יוסף אבל לרבה כיון דבלא"ה לק"מ קושי' הש"ס לא אמרינן דקנין והקדש בא בב"א וה"ה בקידושין, כדמוכח במס' קדושין דף נ"ב ע"א למעיין שם דקדושין והקדש יש להם דין אחד דמדמה כמו שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו ה"ה שאין יכול לקדש בדבר שאינו שלו ודינם לגמרי שוה והוא ז"ל ס"ל כרבה:
ואולם מכל מקום ק' מנ"ל להר"אש להמציא מחלוקת חדש בין רבה לר' יוסף ובדברינו יובן היטב די"ל דהיה לו הוכחה נכונה מסוגי' זו דהוי קשה לי' לפרש הא בעי' ע"פי גי' שלנו ולפ"ד יובן היטב דהנה כבר גילה לן רז חדש רבינו הריטב"א הובא בס' שיטה מקובצת די"ל הכא ג"כ כסברת ה"המ הנ"ל שכ' וז"ל ואפי' לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שאינו יכול להקדיש הכא קדיש דשאני הכא דכיון דאודית לי' הרי הוא כפקדון גבי' ואע"ג דבשעת אמירה אכתי לא הודה לי' ידו והקדשו באין כאחת יע"ש ואולם לדברי הר"אש דלית לי' סברא זו יש להבין אמאי קאמר הש"ס כיון דאמר מר כו' כמאן דתקפה דמי והיינו כיון דשתק אודי מה בכך דאודי מ"מ דמי לגזל ולא נתיאשו הבעלים דא"י להקדיש דל"ד לפקדון שכבר היה שלו קודם שהקדישו משא"כ הכא ע"ע היה בחזקת שניהם כי אנן סהדי מאי דתפיס כל אחד דידי' הוא, וכמ"ש תוס' במס' ב"מ דף ב' ע"א ד"ה ויחלוקו דחשיב כאילו כ"א יש לו בוודאי חצי ול"ל סברת חידושי הר"ן המובא בס' שיטה מקובצת וכן מוכח למעיין היטב בר"אש וא"כ לא בא הקנין למקדיש רק בשעה שהקדישה ושתק חבירו והא בעינן שיהי' שלו קודם שהקדיש ודוחק לומר דאבעי' קאי לר' יוסף כיון דלהר"אש הלכה כרבה ורבה לא ס"ל סברת ה"המ ויש"ש הנ"ל:
ונראה לפמש"ל היכי שמודה נגד עדים איכא מחלוקת רבוותא אי הודאתו מהני על למפרע והיינו שנאמן על גוף המעשה או שאינו נאמן על למפרע רק שנאמן וחל החיוב מכאן ולהבא והוי כאילו נתן לו היום משעה שהודה ממילא י"ל ה"ה אף שיש אנן סהדי דכ"א יש לו מחצה מ"מ לא עדיף מעדים המעידים לפנינו ואם נאמר דהודאתו וה"ה שתיקתו דהוי כהודאה מהני למפרע ממילא היה של המקדיש מימים ימימה והודאתו הוא רק גילוי מילתא בעלמא ששקר הי' טוען והאמת כחבירו שהי' טוען כולה שלי אזי חל ההקדש דהא החפץ הי' של המקדיש מקודם שהקדיש ולא בא הקנין והקדש בבת אחת, אבל אי נימא שהוא מטעם חיוב מכאן ולהבא ולא בא הקנין כ"א בזו הרגע שהקדיש וחבירו שתק דהוי כהודאה אז קנה המקדיש החפץ כי מקודם היה של חבירו ג"כ אזי לא חל ההקדש כיון דבשעת אמירה לא היה של המקדיש ולא אמרינן שידו והקדשו באין כאחת ולפ"ז יש לומר דבזה היה מסופק הש"ס אי הודאתו מהני למפרע או לא והיה פשוט לבעל אבעי' דשתיקה הוי כהודאה כשרואה שחבירו מקדיש לא היה לו לשחוק, רק שמסופק בזה אי הוה הודאתו על למפרע וחל ההקדש, או דלמא דחל הודאה מכאן ולהבא וכיון דקודם שהקדישה היה ברשות חבירו ג"כ דהא עדיין לא תקפה והיינו אם היה תקפה ממנו קודם ושתק דאז הוי השתיקה כהודאה עכ"פ מכאן ולהבא יוכל אח"כ להקדיש משא"כ בכה"ג ובזה מובן היטיב לשון הש"ס כיון דאמר מר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כמאן דתקפה דמי ר"ל כמ"ש תוספת כיון דשתק אודויי אודי לי' וחל הודא' למפרע והוי כאלו הי' תקפה מקודם שחל ההקדש או דלמא השתא מיהא הא לא תקפה ד"ל דבאמת הודאה מהני רק על להבא וכיון דהשתא בשעה שהקדיש עדיין לא תקפה והיינו בשעת אמירתו עדיין לא תקפה והוא ברשות חבירו וניהו דהוי כהודאה מכאן ולהבא מ"מ לא מהני דכתיב איש כו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ר"ל לכן מדמינן לביתו שבעינן כמו בית שהי' מקודם שהקדיש ברשותו והוא שלו, ולא בא ההקדש וקנין בבת אחת ה"נ בעינן שיהי' ברשותו בשעת אמירה לאפוקי הא דלאו ברשותו פי' בשעת אמירה לא היה ברשותו כי בעת שאמר לא היה כפקדון אצל חבירו כי הודאתו חל מכאן ולהבא ולא אמרינן ידו והקדשו באין כאחד כי היה גז"הכ דומיא דביתו והיינו דדייק הש"ס ומביא הלימוד מביתו, וע"ז פשיט הש"ס ממסותא כפי' תוס' בזה דהקדש חד ושתק אידך ומסקנא דלא הוי הקדש מטעם דהודאה הוא מכאן ולהבא ובשעה שהקדיש לא הי' ברשותי' ומובן היטב מה דפשיט בד' ז' ע"א כל ממון שאינו יכול להוציא בדיינין הקדישו אינו קדוש והיינו שאין לו ראיי' בדבר כמ"ש כיון שאין לו ראי' קודם שהקדיש וא"י להוציא מקודם וכל ראייתו בא ע"י שתיקה ששתק בשעה שהקדיש לא חל ההקדש דלא אמרינן הקדישו וידו באין כאחת מיהו כששתק בשעה שהקדיש ושתק כשבא הגזבר ונתן לידו בוודאי חל ההקדש דע"י שתיקה ששתק בשעה שהקדיש הודה והוא של המקדיש ואח"כ כשבא הגזבר ונתנו לידו חל ההקדש משעה שבא ליד הגזבר כי היה הודאה בשעה שהקדיש ומאותו זמן הוא של המקדיש ומתחיל משעה שנתן ליד הגזבר משא"כ כששתק ולבסוף צווח כשבא הגזבר שפיר קמבעי' לן ופושט דלא הוי הקדש ואולם לפ"ז צריך לומר דאבעי' הוא רק לענין הקדש אם יכול אח"כ אפי' המקדיש לחזור דבשעה שהקדיש לא היה מקדיש כהוגן כי לא הי' ברשותו אבל אם עומד המקדים בהקדישו ליכא ספק וחל ההקדש והטעם כיון לפ"ד הוי שתיקה כהודאה ועכ"פ חל ההודאה מכאן ולהבא בא א"כ החפץ הוא של המקדיש לגמרי יהי' הודאה מאיזה טעם שיהי' סוף סוף הודה ונתן לו מכאן ולהבא אע"כ מעיקר האבעי' הוא לענין הקדש אם חל כיון שלא היה קודם שייך להמקדיש וכ"מ אם יכול אח"כ המקדיש לחזור מהקדשו אבל אם רוצה לעמוד בהקדשו ליכא נ"מ בהאבעי' דזה שכנגדו מחויב ליתן החפץ ליד המקדיש שנגד המקדיש הוי הודאה ממילא קם ההקדש כיון שעומד בהקדשו ואף שאין מפורש בהש"ס כן מ"מ י"ל כעין שפירש בתוספת האי דמסותא שהקדיש חד ושתק אידך אף דלא מפורש כן בש"ס כ"כ י"ל לדברינו שאח"כ חזר המקדיש מהקדשו ובכה"ג מיירי הש"ס ויותר נראה לומר והוא עיקר בעיני דאפי' לגבי המקדיש יכול השותק לחזור לצד דהודאה מטעם מתנה וחל החיוב מכאן ולהבא והטעם דבעלמא כשמודה בפירש בפני עדים הוי הקנין במה שאמר לפניהם אתם עדי' וכמ"ש הרמב"ם בפרק י"א מהלכות מכירה משא"כ הכא ניהו דמוכח דה דאה מכח השתיקה אבל לא מוכח ע"י שתיקתו שכוונתו הי' שיהי' קנין ועשה אותם לעדים דהא לא אמר אתם עדים וכיון שלא הי' קנין יכול לחזור ואף דקיימ"ל בחשן משפט סי' פ"א בהודאה בפני בע"ד הוי הודאה אף כשלא אמר אתם עדי' היינו היכא שחייב באמת ורק לבטל חשש דהשטאה והשבעה אלים כחייהו דב"ד שאין נ"ל אתם עדים כיון דאין דרך להשטות ולהשביע בפניהם משא"כ הכא לצד דהודאת בע"ד נגד אנן סהדי לא חל למפרע כי אנו אומרים שגוף המעשה וההודאה שקר רק שחל החיוב מכאן ולהבא מטעם מתנה וכמתחייב א"ע בדבר שאינו חייב ממילא אפי' בפני ב"ד בעי קנין וא"כ הכא שעדיין החפץ תחת יד המודה דהא הקדישה ולא תקפה איכא קנין להמקדיש ויכול לחזור להצד אי הודאה מטעם מתנה אפי' נגד המקדיש וא"כ האבעי' בכל גוונא אפי' אם המקדש עומד בהקדשו ושפיר פשיט הש"ס והבן היטב ואולם חלילה לפרש פי' אחר ממה שבחרו הראשונים ז"ל וברוך שבחר בהם ובמשנתם: