שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל א · פרט ג
יבואר דעת הראב"ד ז"ל דהודאת בעל דין לא מהני למפרע:
ט נראה לענ"ד להוכיח דהראב"ד ז"ל סובר דהודאת בע"ד לא מהני למפרע והוא רק מטעם חיוב כשיש עדים או היכא שיא חזקה אלימא המכחיש הודאתו דהנה במס' כתובות ד' ע"ב עמוד א' אלו יוצאת שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהדות ואיזה דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומקשה הש"ס היכי דמי אי דידע נפרש אי דלא ידע מנא ידע וכתב בר"ן שם וז"ל והאי דלא מוקי במודה כ' הראב"ד זלה"ה משום דאינה נאמנת דהא אין אדם משים עצמו רשע ולא נראה דלהפסיד כתובתה וודאי נאמנת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי אלא משום דמילתא דלא שכיח הוא לא אוקמי בהכי יע"ש, ועיין בר"ן במס' שבועות ד' מ"ה ע"א מ"ש שם במתניתן בשם רשב"א ומה שהשיג עליו ונוטים דברי הרשב"א לראב"ד והתמי' מבואר לעין כל הרואה דהא באומר גנבתי או גזלתי משלם ממון שהודה, ולדברינו יובן דבריו היטב דהנה לפמשכ"ל ס"ל לרש"י ותוספת דהודאתו מועיל נגד עדים אף על למפרע כי נאמן לכל דבריו שמעשה לגמרי אמת כמו שאומר ונגד עצמו לא האמינה התור' לעדים כלל, ולפ"ז צ"ל אם אחד אומר שגנב או שגזל הא שמחויב לשלם אף שאינו נאמן לפסול א"ע לעדות מצד גז"הכ שאין אדם משים עצמו רשע מ"מ נאמן לומר שגנב או שגזל כדי להפסיד ממונו שעל זה האמינה התורה, והוא כעין פלגינן דבורא שאינו נאמן שיופסל לעדות כדאי' בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה ונאמן להפסיד ממונו, אבל ראב"ד י"ל דסובר כמש"ל בשיטת האחרונים אם עדי' מכחישים אותו אף שעדים נאמנים על המעשה שלא הי' ההלואה באותו זמן מ"מ חייב לשלם ומתחיל החיוב מכאן ולהבא דהא אפילו בהודאתו מתחייב א"ע בדבר שאינו חייב וכדעת הרמב"ם בפרק י"א מה' מכירה וראב"ד דשתיק ש"מ דהודה להרמב"ם ולכן סובר באם אומר שגנב או גזל אף שאין אנו מאמינים אותו דאין אדם משים עצמו רשע ואין יכול להוציא א"ע מחזקת כשרות דהוא חזקה אלימא ואתי' מכח רובא דרוב ישראל כשרים הם מ"מ מחויב לשלם דעכ"פ נתפוס מתוך דבריו שמחייב את עצמו ומתחיל החיוב מכאן ולהבא דאף שלא גנב מ"מ הוא רצונו לשלם והוי כמתחייב א"ע בדבר שאינו חייב והא דאיתא בקרא ויקרא ה' בכחש בפקדון או וגו' ונשבע ואח"כ כשהודה שנשבע על שקר חייב קרן וחומש ואשם וכן אי' בשבועות ד' ל"ו ע"ב במתניתן וכיון שחייב קרבן בע"כ אנו אומרים שנאמן על גוף המעשה במה שמשים עצמו רשע וא"ל כמ"ש תוס' ב"מ ד' ג' ע"ב ד"ה מה דהיכי דרוצה לעשות תשובה נאמן והכא מיירי ששב בתשובה וכמו שפירש רש"י בחומש, והיה כי יחטא ואשם כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהודות כי יחטא ואשם יע"ש לכן נאמן אפי' להשים עצמו רשע משא"כ כשאינו רוצה לעשות תשובה דז"א דהפי' בתוס' היכי דאם לא יאמינוהו יעשה איסור שיביא חולין לעזרה כמו התם לכן נאמן, וכ"כ להדיא בס' כנ"הג בחשן משפט סימן ל"ד ס"ק ס"ז בהגהות הטור בשם מוהר"ל נ"ח סי' קי"ז בדבר שאם לא נאמינהו יעשה איסור כגון להביא חולין לעזרה או כהן שהרג את הנפש לישא כפיו אמרינן אדם משים עצמו רשע יע"ש ויסודו מתוס' הנ"ל משא"כ הכא אף אם לא נאמין לו שנשבע לשקר ולא יביא קרבן לא יעשה איסור בפועל ובע"כ מוכח שנאמן על גוף המעשה מ"מ יש לומר שראב"ד מחלק מסברא דנפשי' היכי שהודה שגנב או גזל שלא בדרך תשובה אזי אינו נאמן רק מחמת חיוב אבל כשהודה דרך תשובה ורוצה לעשות תשובה נאמן הגם בתשובת מהר"ם לובלין סימן פ"א וממ"ש המרדכי בפ' זה בורר משמע דל"ל חילוק הלז מ"מ אין הראב"ד משועבד לסברתם ועיי' ס' כנ"הג ח"מ סימן ל"ד ס"ק ס"ה תראה ראי' לסברא זו, וא"כ א"ש דהא דיוצאת שלא בכתובה הוא מחמת שעוברת על דת ומכשילתו בדבר איסור וכיון דאינה נאמנת להשים עצמה רשעה אינה נאמנת שמעשה אמת שעברה רק שיכולה לחייב א"ע ולהפסיד ממונה וזה לא שייך בנדון דידן דאם מעשה שקר מותרת לדור עמו ואם תשב בלא כתוב' הוי בעילת זנות, וא"כ שפיר פריך אמאי מגרשה כיון דהיא מודית אינה נאמנת להשים עצמה רשעה ויכול לדור עמה אם ירצה ואף דאם רוצה לגרשה בע"כ בלא כחובה הרשות בידו מ"מ אינו מחויב לגרשה מצד שמקיים מצו' לגרש אשה רעה העוברת על דת רק משום שבלא"ה מדינא דש"ס יכול לגרשה בע"כ ומה שהיא יוצאת שלא בכתובה הוא מחמת שנתנה ומחלה לו הכתובה ואפי' אם אינה עוברת על דת אם מוחלת כתובתה הרשות בידה לקבל גט בלא כתובה אבל מלשון מתני' משמע מצד שהיא עוברת על דת מצוה לגרשה ולשיטת הראב"ד הובא בר"אש שם הוא רשע אם לא מגרש' ותצא שלא בכתובה הוא ג"כ מה"ט הא אינו מחויב לגרשה אפי' מצד מצוה בכה"ג כשהיא מודית כי אינה נאמנת להשים עצמה רשעה וגם מצד הודאתה שעוברת על דת לא תצא שלא בכתובה כ"א מצד שהיא מוחלת והא מחילה מועלת אפי' באשה שאינה עוברת על דת וז"ש מנא ידע וא"א לוקמי שהודית דהא ע"ז שעוברת על דת לא מהני הודאתה ומדוייק היטב לשון הש"ס מאכילתו שאינו מעושר היכי דמי ר"ל כי א"א לידע שמעשה אמת שהאכילתו כי ממון הכתובה מוחלת ולא מצד אכילה תצא שלא בכתובה וא"ל שמיירי. שהודית בדרך תשובה ורצונה לעשות תשובה על שהאכילתו דבכה"ג נאמנת על גוף המעשה כנ"ל, דז"א דהא כתבו הפוסקים והובא בב"ש סי' קט"ו ס"ק א' דאינה יוצאה בלא כתובה אלא אם כן הכשילו בדבר איסור או כשהיא עוברת על חטא דבנים מתים באותן החטא או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה יע"ש וכיון שעיקר הטעם שלא תכשיל לבעלה ולא משום קנסא שעשתה איסור בכה"ג היכי שאין לנו עדי' שהאכילתו ומודית דרך תשובה ורצונה לשוב אמאי תצא שלא בכתובה כי יש ראי' ברורה שלא תכשיל אותו עוד מכאן ולהבא כיון שלא היינו יודעים שהכשילתו ובאה להודות דרך תשובה, וא"כ בממ"נ אי הודית שלא בדרך תשובה אינה נאמנת על גוף האכילה, ואי בדרך תשובה מותר לדור עמה כן י"ל לשיטת הראב"ד אף אם לא נראה כן משאר פוסקי' מ"מ מצוה להצדיק דברי רבינו הגדול זלה"ה שלא יהי' שיטתו נגד הרבה סוגיות בש"ס:
אמנם לכאורה יש סתירה לזה מדברי הראב"ד בעצמו מהא דאי' במס' ב"ב ד' קכ"ח ע"ב שלח רב אבא לר' יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום והלוה אומר פרעתי מחצה והעדי' מעידים שפרע כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין, וכתב בס' שיטה מקובצת שם וז"ל הקשה הראב"ד למה נאמן בשבועתו הא איכא שטר, וא"ת מפני שהעדי' מעידים שפרעו כולו מבטלין כח השטר ואעדים סמכינן א"כ אף הוא לא ישבע דאטו מי שמודה במקצת ויש לו עדי' שמעידים על המקצת שפרע מי נשבע וא"ת שאני הכא שהעדים מוכחשין שהוא מכחישם ואפילו לגבי נפשי' נאמן להכחישן ולחייב את עצמו כדרך שהוא נאמן לחייב את עצמו במה שהוא אומר שלא פרע א"כ חזרה הקושי' למקומה שלא יהי' נאמן אפי' בשבועה שהרי השטר בחזקתו יע"ש מה שתירץ ויש להבין למה האריך בלשונו ואפי' לגבי נפשי' נאמן להכחישן ולחייב א"ע כו' שהן דברים מיותרים וקושי' זו הרגישו כל הראשוני' ולא כתבו כל דברים הללו אבל כראה שרבינו ז"ל גלה לן רז לפמש"ל הא דנאמן לחובתו אף נגד עדי' שמעידין על זכותו י"ל הטעם גז"הכ שנאמן על גוף הענין לחובתו יותר מהעדים או מטעם חיוב שמתחיל החיוב מהיום כיון שבידו ליתן והוי מתנה ולכן דייק בלשונו הקדוש להקשות ממ"נ איזה טעם נאמר אם נאמר שעל גוף הענין נאמן יותר מעדים א"כ העדי' פסולים וקם השטר ואי אינו נאמן על גוף הענין כ"א שהוא מתנה למה נשבע שבועה דאורייתא דהא אינה מודה כלל ומתנה נתן לו המקצת וז"ש וא"ת מאני הכא כו' ואפי' לגבי נפשי כו' ר"ל שאפי' לענין חיוב שבועה במה שמודה קצת לחייב שבועה שמודה לחייב א"ע שבועה נאמן כמו שנאמן לענין ממון במה שהוא אומר שלא פרע אם כן הדק"ל לא יהיה נאמן אפילו בשבועה שהרי השטר בחזקתו וא"כ מוכח שהראב"ד ל"ל מה שכתבתי לעיל בכוונתו, ואולי י"ל שתרי ראב"ד היו כמו שכתבו הפוסקים וא"ש: