שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
חושן משפט · סימן מב
שאלה ראובן היה נשוי לאה והוליד בנים זכרים ממנה ונלב"ע לאה ונשא רחל והוליד ממנה שתי בנות וחילתה רחל מבעלה לעשות לה מתנה איזה בתים מהחצר הידועה לו פה צובא יע"א ושלח ראובן וקרא לאחד מהדיינים ואמ"ל שיעשה לה שטר מחנה כדין לרחל הנז' ובקשה רחל מהדיין לרצות בעלה שיעשה לה מתנה מב' בתים בחצר והדיין דבר עם הבעל ונתרצה ואח"כ מאיזה סיבות וענינים לא בא הדבר לידי גמר ואח"כ עמד הבעל ונתן לרחל כל כללות החצר והבתים שלו לפני עש"ג בטאבו לפני עידי ישראל אשר נמצאו לפני העש"ג והודה בפני כולם שאיך הגיעו ממנה כל דמי החצר והבתים והעש"ג עשו לה טאבו כנהוג ואח"כ נלב"ע ראובן והיורשים טוענים א' שלגלויי זוזי הוא דעבד. ב' שרגילות כל אדם כשקונה חצר עושה אותה ע"ש אשתו ויכול להיות שראובן בשביל שרוצה לעשות מסחר לכן החזיר הטאבו ע"ש אשתו לא שהקנה לה ממש. ג' שהטאבו בעש"ג אינו עושה קנין כיון שלא לקח בקנין לפני עידי ישראל. והאל' משיבה לטענה הא' דבשטר שעשה הבעל על שמה לא אמרי' לגלויי זוזי כמ"ש הקצה"ח בסיס"ב וכן מוכרח שכתב הש"ך שם לדעת הרשב"א דאפי' בשטרות שעשה הבעל ע"ש אמרי' לגלויי זוזי והרא"ש ס"ל דבשטרות שעשה הבעל ע"ש לא אמרי' לגלויי זוזי ומרן ז"ל בסי"ס סתם כדעת הרא"ש. ולטענה הב' משיבה שבעלה זה לו דו"ה שנים שהוא חולה ויושב בבית ואינו יכול לצאת החוצה ואיננו בר מסחר ולולי שכיוין לתת לה החצר הנז' לא היה כותב לה בטאבו בעש"ג ומודה שקיבל הדמים וראיה לזה ג"כ שהביא אחד מהדיינים לכתוב לה מתנה לחלוטין. ולטענה הג' משיבה כי דינא דמלכותא דינא והוא אמר שהטאבו קונה ולו הארץ. ועתה כשנלב"ע ראובן האל' היא מוחזקת בכל הבתים והחצר והיורשים אינם מוחזקים בשום דבר על הכל יורנו הדין עם מי ושכמ"ה. ע"כ נוסח השאלה הבאה מאר"ץ יע"א תיבה בתיבה ממש:
תשו' הגם שידענא בנפשאי ערכי ומצבי. שחכמה ודעת לא נמצא בי. ויראה ורעד יבוא בי. לבוא בדבר הלכה דלא לחיוכי בי. וע"ז נאמר צדק צדק תרדוף הלך אחר רבי. עכ"ז להפצרת השואל אמרתי אני אל לבי. לגשת בארשת כאשר עם לבבי. ובה' בטחתי משגבי. כי הוא יעזור לי לכוין לדבר הלכה ויהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי. ואען ואומר כי מזה כמה. שנים אנכי הדל כתבתי והארכתי בזה בענין שטרות העולים בעש"ג והיא כבר נדפסה בסה"ק זה חלק ב' חו"מ סי' ז"ך והבאתי שם דברי הפוס' האח' ז"ל שכתבו דהאידנא כל השטרות הנעשים בעש"ג אין בם מועיל כיון שאין המלך מקפיד אם ידונו עפ"י דין תוה"ק ליכא תו טעמא דד"ד לזכות הנכתב ע"ש בערכאות או בטאבו וכ"ש בשטרי מתנה דאין בם מועיל ואפי' אם המקבל מחנה הוא מוחזק בקרקע ג"ש לא מהנייא חזקתו. ועם דמרן ז"ל בש"ע ח"מ סיס"ח ס"א כתב דשטרי מקח וממכר ושט"ח העשוים בעש"ג כשרים והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר לפנינו מנה פ' לפ' כו"כ דמי המכר או המעות החוב וגם צריכים עידי ישר' שיעידו על עידי השטר ועל השופט שלהם שקיים עדותן שאינם ידועים בקבלת.... ואז גובים מבנ"ח ואם חסרו דבר מכל אלו ה"ה כחרם. אבל שטרי מתנו' כגון שדי נתונה לך שעיקר הקנין נעשה ע"י השטר וכן שטרי הודאות שפ' הודה לפ' שהוא חייב לו וכו' אעפ"י שיש בהם כל הדברים שמנינו ה"ה כחרס ע"ש. כבר הכנה"ג שם בהגה"ט אוי"ג הביא מ"ש הפוס' דהאידנא כולהו ערכאות מקב"ש נינהו. גם ה' גבעות עולם סי"ז כתב דבזמנינו זה כבר הסכימו כל האח' ז"ל דהשטרות שנעשו בעש"ג לא מעלו כלל אפי' בשטר מכר וכ"ש בשטר מתנה ועיין במט"ש הגה"ט או"ח והגב"י אוכ"ב. והן עתה ראיתי ג"כ להרה"ג שער אשר ז"ל בחח"מ סיז"ך שגם הוא ז"ל האריך בזה להביא דברי הפוס' ראש' ואח' ז"ל דסברי דמאחר שאין המלך מקפיד אם ידונו עפ"י דין תוה"ק ליכא תו טעמא דד"ד וכו' ועוד הביא שם מאי דס"ל להר' ירמיה מרגונטו ז"ל שהובאה בס' פ"מ ח"ב סיט"ו שסובר דהבת יורשת עם הבן מכח ד"ד בקרקעות הכתובים ע"ש אביהם ושחלקו עליו כל רבני דורו וסברתו היא יחידאה. והוא ז"ל כתב שאין לעשות סניגרון לדבריו מדברי התו"י ז"ל סיכ"ב בראובן שנתן חנות לבנו במת"ג ולא הקנה לו בשום א' מדרכי ההקנאות רק שהעבירו בפנקס המטווילי וכו' דכיון דמד"ד קונה בכתיבת המטווילי אע"ג דבדיננו אי"ק אמרי' דד"ד וזכה הבן וכו' ע"ש. הא ודאי ליתא דע"כ ל"ק התו"י ז"ל א"ד היכא שרצה האב להעביר הקרקע ע"ש בנו בפנקס המטווילי מרצונו הטוב כדי ליתנה לו במת"ג דודאי בכה"ג הגם שלא עשה שום אחד מדרכי ההקנאות הצריכים לפי דיננו שפיר אמרינן דזכה הבן מכח דד"ד כיון שבאותה שעה שהעביר ע"ש בנו אינו סותר שום דין מדיננו כלל. משא"כ בההיא דר' ירמיה דבאותה שעה שנכתב ע"ש הבת הרי הוא סותר תורה שלימה שאין לבת במקום הבן וכו' ע"ש. וכונתו היא לומר דאין מדברי התו"י ז"ל ראיה דקאי בסברת הר' ירמיה ז"ל דמטעם דד"ד מועיל אף שהוא נגד דין תוה"ק וכו' ושיש חבר לסברתו וא"כ להולכים בדגל הקי"ל מצי"ל קי"ל כוותייהו. דהא ליתא דע"כ ל"ק התו"י ז"ל כן אלא בנדונו שהוא אינו נגד דין תוה"ק וכו' משא"כ בההיא דר' ירמיה ז"ל שהיא נגד דין תוה"ק וכו' אין חבר לסברתו וליכא קי"ל כלל. וזהו שסיים שם וכתב באופן שלא מצאנו לס' זו של הר' ירמיה ז"ל שום סמך מה"ת הכתובה בסש"ץ ראש' ואח' אשר מה"ט נר' שכל רבני דורו נדחה קראו לה כמ"ש בתשו' פ"מ ע"כ. וזהו אינה משלנו לדידן דגררינן בתריה דמרן ז"ל ואיהו פסק בש"ע דבשטרי מקח וממכר אין בם מועיל עד שיהיו כל התנאים וכו' ובמתנה אפי' שיהיו כל התנאים כולם ה"ה כחרס וזהו אפי' שאינו נגד תוה"ק ובש"ע שם מרן ז"ל לא כתב מענין דד"ד אבל בתשו' בחאה"ע מה' גביית כתובה סי' יו"ד כתב דיש להכשיר מטעם שהמלכות מקפדת באותן גלילות שלא יכתבו שטרות כ"א ע"י הסופרים ההם וכ' הרא"ש אם הנהיג המלך שלא יעשה שום שטר אלא בפני הערכאות אז היו כל השטרות הנעשים בערכאות כשרים אפי' שטרי מתנות משום ד"ד ע"כ וכשם ששטרי מתנות אפי' בערכאות פסולים וע"י ד"ד נכשרים כן הדין לכל שטרות שע"י סופרים הללו שהם שלא בפני הערכאות דאע"ג דמדינא פסילי משום ד"ד מתכשרי ואע"ג דסיים הרא"ש אבל כיון דהאידנא ליכא ד"ד הני שטרי מתנות הנעשים בערכאות חספא בעלמא הם הדבר ברור דמנהג מקומו כתב וכיון שאנו רואים שבגלילות של בע"ד אלו המלכות מקפדת שלא יעשום שום שטר אלא בפני הסופרים ההם כשרים משום ד"ד. וכן היה המנהג במקומו של הריב"ש כמ"ש בסירנ"ג עכ"ד. ועיין עו"ש בשע"א דכתב דאפי' דקפיד כיון דאין זה מחוקי ונימוסי המלך רק מחלקי הדינים שלהם שדנים כן ע"פ ספרי דייניהם לא צייתי' ליה כיון שהוא נגד תורה שלימה שלנו המקובלת אצלינו ושם האריך להביא בתחילה דברי הרשב"א בתשו' והוב"ד במב"י ז"ל חח"מ סיכ"ו ודברי הריב"ש סיתצ"ה וכמה פוס' שנמשכו אחריהם כמ"ש בתשו' אורח לצדיק ח"מ ס"א וכו' וסיים שם והיכא דאין למלך הקפדה כמו אנן בדידן במלכיות הללו שמרשין אותנו לדון בדיני תורתינו ואינם מקפידים כלל אם אין אנו הולכים לדון בדיניהם לא נמצא מי שיאמר דאיכא משום דד"ד כלל עש"ב וכפי מה שהביא וכתב הז"ל שם הכתיבה בפנקס הטאבו אינה בכלל דינים שדנים בערכאותיהם כ"א מחוקי ונימוסי המלכות ואזי זה הדבר תלוי בהקפדת המלך דאם אינו מקפיד לית ביה משום דד"ד וחוזר הדין למ"ש מרן בש"ע דבשטרי מקח וכו' צריך שיהיו בו כל התנאים הנז' שם ובשטרי מתנה אפי' שיהיו כל התנאים ה"ה כחרס ומה שהכשיר שם בתשו' חאה"ע השטרות ההם היינו משום שאותה המלכות מקפדת בזה שלא יעשו שטרות אלא אצלם וכנז"ל:
ברם זאת היא שק"ל דבתשו' מרן בס' אבק"ר סיע"ה כתב וז"ל ואעפ"י שהרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן ובעה"ט חולקים על הרמב"ם וסי' וסוברים דהיכא דאיכא הורמנא דמלכא כל השטרות העולים בעש"ג כשרים ואפי' שטרי מתנה וכ' הה"מ ועליהם סומכים בארצותינו ובנד"ז איכא הורמנא דמלכא דהיינו חק השררה שלא תכתב צוואה אלא ע"י גוים אכתי איכא למיפסל צוואה זו מפני שמלשון השאלה משמע שלא נעשה ע"י ערכאות שהרי כתב יש חק מאת השררה שכל יאודי ש"מ שיצוה מח"מ יעשה צוואתו ע"י גוים וסתם גוים לא משמע ערכאות ובכה"ג ליכא מאן דמכשיר דהא אמרי' בפ"ק דגיטין וכו' ואע"ג דבהא י"ל דמסתמא כיון שהשררה מקפדת בכך היינו שלא יעשו צוואה אלא ע"י ערכאותיהם והשואל לא הקפיד בכך וכתב גוים במקום ערכאותיהם מ"מ צריך שיעידו עידי ישר' על עידי השטר ועל הערכ'י המקיים אותם שאינם ידועים בקב"ש כמ"ש הרמב"ם ואע"ג דהרא"ש וכו' וסובר דסתם ערכאות לא מקב"ש י"ל דבהא לא חיישי' להרא"ש כיון דהרמ"ה סובר כהרמב"ם וכו' ואפי' יעידו עידי ישר' שאינם יודעים אותם בקב"ש עיקרא דדינא תברא דלא שבקי' הרמב"ם ורוב הגאונים והרי"ף עמהם מקמיה בעל העיטור והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן וכ"ש שהרמב"ם הוא רב מפורסם במלכות הזה וכו' ועוד שהבא להוציא מהיורשים צריך להביא ראיה שהצואה קיימת וכיון דפלוגתא דרבוותא היא אמרי' אוקי נכסי בחזקתייהו עכ"ד. והוק"ל אנכי העבד בדבריו תרתי חדא דבתשו' אבק"ר כתב דאפי' שחק השררה שלא תכתב הצוואה אלא בערכאות צריך שיעידו עידי ישראל וכו' ולא חש לס' הרא"ש מקמיה ס' הרמב"ם והרמ"ה. ועוד דכתב דאפי' שיעידו עידי ישר' לא שבקי' ס' הרמב"ם וכו' ואוקי ארעא בחזקתייהו. ואילו בתשו' חאה"ע שם אזיל בס' הרא"ש דמכשיר שטרות הנעשים בעש"ג משום ד"ד. ולא עו"א דעמ"ש הרא"ש דהאידנא ליכא ד"ד וכו' כתב הוא ז"ל דמנהג מקומו כתב וכיון שאנו רואים שמקפדת וכו' כשרים משום ד"ד ולא הצריך לשום עדות ישר' שיעידו עליהם שאינם ידועים בקב"ש. ולא די זה אלא שמכשיר גם הסופרים אפי' שלא היו בפני הערכאות משום ד"ד וכעת לי הדל דבריו צ"י:
נחזור לדברינו הנ"ל דכתיבה בטאבו הוי מחוקי ונימוסי המלכות והוא תלוי בהקפדת המלך דאם אינו מקפיד לית ביה דד"ד וצריך שיהיה כל התנאים המוזכרים בש"ע או דרכי ההקנאות. ובעינינו ראינו דנעשה מעשה בעירנו הזאת נעמי דמשק יע"א באחד שמכר לחבירו ישר' חצי חנות הצביעה שלו בתורת מכר ושכירות בק"ס ושטר כדין וכתחז"ל ועברו איזה שנים שלא פרע שכירות חצי החנות ועמדו בפני בדה"ץ וחייבו אותו לפרוע והוא מסרב ונתנו לו רשות לקבול עליו אצל השררה יר"ה ושם קיימו המכר עפ"י השטר שביד הקונה והמוכר עשה אסתאנאף לעי"ת עיר המלכות קוסטא יע"א בזה וגם שם קיימו המכר עפ"י השטר שבידו. ומחדש כדי שיהיה גם בפנקס הטאבו בשמו נתן הראסי'ם כפי חק הטאבו וכתבו לו נייר טאבו בשמו בחצי החנות הנ"ל. וזהו רבותא יותר שקיימו בשררה את המכר שנעשה עפ"י דיננו הגם שלא היה כתוב מקודם אצלם נייר טאבו ע"ש הקונה. וא"כ בודאי דצריך שיהיה דרכי ההקנאות כפי דין תוה"ק או כל התנאים וכו' וגם מהצורך שיהיה מלבד דרכי ההקנאות גם צריך שיהיה כתיבת נייר טאבו ע"ש הקונה ותרוייהו צריכי כמ"ש רבני האח' וזה בלא זה לא סגי כמ"ש ה"ה כמוהר"י אב"א יצ"ו בס"ה פני יצחק ח"ה סי"ד דקמ"ג בשם רבני קוסטא יע"א שהבי"ד ה"ה כמוהרא"ע ז"ל בס' אזן אהרן מער' מ' או"ע ע"ש. וכיון שכן בנ"ד דליכא דרכי ההקנאות כפי דתוה"ק כ"א כתיבת נייר הטאבו ל"מ ול"מ. ובפרט דאנו רואים מעשים בכ"י כמה אנשים דכותבים קרקע שלהם או קנית קרקע מחדש בשם נשותיהם לסיבה הידועה להם והיא בתורת אמנה דוקא ע"ד מ"ש בתשו' מוהר"ב אנגיל ז"ל סי' י"ט דאין להחשיבו לש' מוחזק במה שכתוב הקרקע ע"ש בפנקס המטווילי והחק"ל ז"ל חח"מ ח"ב סי"ח כתב דלא אמר כן כ"א כשלא נפל שום ספק בגוף הקרקע וכו' והשע"א ז"ל שם תמה עליו דאשתמיטתיה תשו' הפוס' דמפורש בדבריהם דגם היכא שנפל הס' בגוף הקרקע עלתה הסכמתם דלא משום שכתוב ע"ש בפנקס המטווילי בתורת אמנה חשיב מוחזק רק מוקמינן ליה בחמ"ק או היורש הבא מחמתו עש"ב:
ולדידן דאזלי' בתריה דמרן ז"ל ואיהו ס"ל כלישנא בתרא דש"ס דאמרו חוץ מכגיטי נשים ופסק דכל דליכא דרכי ההקנאות הם חשובים כחרם וכנ"ל וגם כבר הוכחנו דהגם דהכתיבה בטאבו היא מחוקי ונימוסי המלך מאחר דליכא קפידא למלך וכנ"ל לית ביה משום דד"ד וא"כ כתיבת הטאבו לבדה לא מהניא כ"א עד דאיכא בהדה דרכי ההקנאה ג"כ או התנאים המובאים בש"ע וכנז"ל. מעתה תו אי"צ להאריך במחלוקת הפוס' אי קרקע בחמ"ק קאי או היכא דקאי ארעא תיקום וגם לעמוד בדעת מרן כמאן ס"ל מאחר דבהאי דינא פסק מרן ז"ל דאין בו מועיל כתיבה בעש"ג וכו' וכנ"ל. וראיתי להשע"א ז"ל בסיכ"ו בדנ"ד דכתב דלא אתבריר דעת מרן ז"ל בספיקא דדינא ובמח' הפוס' כמאן ס"ל אי ס"ל כמ"ד קרקע בחמ"ק קאי או היכא דקאי ארעא תיקום בכל מקום כס' רשב"ם ז"ל וסי' דסל"ה ע"ש. והגם דאנן בדידן מצאנו בתשו' מרן באבק"ר סיקכ"ו דכתב שם דמאחר דאיכא פלוגתא בזה היכא דקאי ארעא תיקום אין להוכיח משם שכן איהו ז"ל ס"ל בכל מקום דאיכא פלוגתא וספיקא דדינא דהיכא דקאי ארעא תיקום ולא בחמ"ק. די"ל דדוקא שם שהוא מוחזק בקרקע והערעור שיש הוא מצד דאיכא יתו"ק ועי"כ המה באים להוציאו מחזקתו של המחזיק והפלוגתא דאיכא בין הפוס' ז"ל הוא אי מקבלים עדות במקום דאיכא יתו"ק או אין מקבלין שאין עיקר מחלוקתם על גופא ש"ק אי מהנייא חזקתו או לא אלא המח' היא על קבלת העדות אי מקבלים העדות בעודו קטן ושלא להוציא הלה מחזקתו או אין מקבלים ומוציאין הלה מחזקתו עז"א שם מרן ז"ל דכיון שהוא דר שם בבית ומוחזק בו ואתה בא להוציאו מחזקתו הוא יכו"ל קי"ל כרשב"ם וארעא היכא דקיימא תיקום. משא"כ היכא דאיכא פלוגתא וספיקא דדינא בגופה ש"ק אי מהניא או לא י"ל דלא איתבריר מהתם דעתו של מרן ז"ל כמאן ס"ל ואינו רחוק מהדעת לומר דס"ל דאזלי' בת"ר וכמאן דסל"ה. ועיין בתשו' כמוהר"י כ'ולי ז"ל בס' עזרת נשים סי"ג דכתב דגם מרן הלך בדרך זו בשי' רשב"ם ז"ל שהרי בדין הז"ר שחלקו הרא"ש אי יש חזקה להז"ר או לא פסק מרן בסיקנ"ד ס"ו כמ"ד דיל"ח ושמוהרימ"ט ז"ל בח"א סיקי"ד כתב דלפי שראה הז"ל דבמח' הוא שנוי תפס סברא זו לסייע את המוחזק כאותה שאמרו ארעא היכא דקיימא תיקום ע"ש. והרי"ף ז"ל בס' שערי רחמים חח"מ סי' ג' ד"ז עאו"ב דחה לזה וכתב דאין ראיה וכו' ע"ש. וכן גם אנו נאמר דאין ראיה מהתשו' הנ"ל דיש לחלק וכאמור. ועיין בס' שע"א שם בסו"ס ז"ך דנר' מדבריו שם דהחילוק הזה בין היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא וספיקא דדינא בגופה ש"ק ובין היכא דהפלוגתא היא מבחוץ דיש לו חלות הרבה לחילוק זה כיעו"ש. באופן דמ"ש השע"א ז"ל סיכ"ו דלא איתבריר דעת מרן ז"ל כמאן ס"ל נוכל לומר אף הוא ראה תשו' אבק"ר דסיקכ"ו ועכ"ז כתב דלא איתבריר דעת מרן ולא סמך עלה יען דיש לחלק וכנ"ל. ודלא כה' נוכח השלחן ז"ל דכתב בתשו' סי"ט בדמ"א ע"ג דיש הוכחה מתשו' אבק"ר זו דס"ל כרשב"ם וסי' ז"ל וגם מני"ר ה"ה כמוהר"י אב"א יצ"ו כתב דדבריו נאמנו מאוד ותמה על השע"א ז"ל דכתב דלא איתבריר דעת מרן דהוא פלא שלא זכר לתשו' מרן אבק"ר הלזו ע"ש. דאחהמ"ר לע"ד לאו שמה מתייא דהשע"א ז"ל לא סמיך עלה מטעם האמור דיש לחלק והוא חילוק נכון וברור:
נמצא כפי"ה דהאל' דנ"ד לא זכתה בבתים בכתיבת הטאבו מאחר דליכא ג"כ דרכי ההקנאה או התנאים הצריכים וכנ"ל. האמנם יש זכות תולה לאשה בנ"ד מצד אחר והוא דמקודם כתיבת הטאבו שלח אחר הדיין לעשות לה שטר מתנה כדין וכו' ושוב מאיזה סיבה לא נכתב השטר. ואח"כ בעת שעשה לה הטאבו שם היו נמצאים עדים ישראל והודה שם בפניהם איך הגיע לידו מאשתו ס"פ דמי הקרקע ובעבורם מכר לה הקרקע פ'. מצד זה י"ל דקנתה האשה מדין מכר בהודאתו שהודה כן שקיבל ממנה ס"פ ושבו"ב מכר לה הודאת בע"ד כקע"ד. ועיניך תחזינה בס' פ"מ ח"א סיס"ד דנדונו שם הוא קרוב לנ"ד וכתב שם וז"ל מפאת החוגיט לבד אמינא דקנתה לאה הבתים הנז' אבע"א מדין מכר כיון שהודה ראובן שקיבל מאשתו ס"פ ושבעבורם מכר לה הבתים הודאת בע"ד כקע"ד וקנתה מדין מכר ואעפ"י שאנו יודעים שלא קבל מאשתו הסך הנז' דאנ"ס שלהד"מ מ"מ מה בכך כיון שכבר הודה הודאת בע"ד כקע"ד וכבר כתב הנ"י בפ' מ"ש שכתבו חכמי פרובינצה והריטב"א בשם רבו ז"ל דכל שמחייב עצמו בל' הודאה מהנייא אע"ג דידעינן דלא הוה מיחייב ליה מעיקרא הוא מחייב בהודאתו ע"כ. א"כ ה"נ כיון שכבר הודה שקבל ממנה וכו' ושמכר לה הבתים הודאתו הוייא הודאה אע"ג דידעינן דלא קבל ממנה כלום. ועוד האריך שם בדברי הרמב"ם דס"ל דשבעש"ג ל"מ וכו' וכתב בסוף דבנ"ד גם הרמב"ם יודה שהרי בא בשאלה שבפני עדים ישר' שנמצאו בערכאות הודה ראובן הודאתו הנז' ושהשופט הערכ'י החתימם בחוגיט כנהוג א"כ אין לך הודאה גדולה מזו שהרי הודה בפני ישראל ואפי' שלא אמ"ל א"ע אין לך א"ע גדולה מזו שאמר לשופט בפניהם שיחתימם תוך החוגיט כנז' וכו'. ועוד שם האריך בענין ההודאה וכתב זאת תורת העול"ה דקנתה לאה הבתים הנז' בחוגיט זו כיון שנמצאו שם אנשים מבני ישר' לכל הסברות אי למ"ד דמהניא אודיתא להקנאה כאן נמי קנתה בתורת מתנה וכו' ולמאן דסבר דאודיתא ל"מ להקנאה מ"מ קנתה מדין הודאת מכר אף לדעת הרמב"ם דכיון שנמצאו בעש"ג יאודים ואמר לשופט בפניהם שיחתימם בחוגיט נתקנו כל הרעותות דאין לך א"ע גדול מזה וגם נסתלק ההיא דכתב הרמב"ם שצריך שיעידו עידי ישר' על השופט הלז דלא מקב"ש כדכ"ל עש"ב. ונדונו שם הוא קרוב לנדוננו ודון מינה ואו"ב דמוכח מדבריו שם דקנתה זאת האשה הבתים במה שהיו נמצאים שם בעת כתיבת הטאבו עידי ישר' והודה בפניהם איך קיבל ממנה ס"פ ומכרם לה. ואף דבנ"ד לא אמר שיחתמו העדים בחוגיט לא מרע דאעיקרא הא דמהניא חתימתם בחוגיט הוא למען תהיה עדותם ניכרת וקיימת לדורי דורים אף לאחר מיתתם. אבל כ"ז שהם בחיים וזוכרים הדבר שנעשה בפניהם ומעידים בו אי"צ שתהיה עדותם כתובה בעט ברזל ועופרת וכשיעידו על מה שנעשית ההודאה בפניהם די והותר ומסתלק מאי דצריך העדאת עידי ישראל על השופט דלא מקב"ש מאחר שהיתה ההודאה בפניהם ליכא תו חששת שוחדא וזיוף. והא דמשמע מדברי הפ"מ ז"ל שם בבירור דס"ל צריך שיאמר א"ע ואי ליכא א"ע ל"מ האודיתא ובנ"ד ליכא א"ע. י"ל לע"ד דמ"ש הז"ל כן הוא כפי מה שהאריך שם לפרש דברי הריב"ש בכונתו בדברי הרמב"ם דמצריך שיאמר א"ע בהודאות הלואות שיש בהם שעבו"ן וכתב שאגב למדנו מדברי הרמב"ם שפסל הודאת שמכר ביתו בעש"ג וכפי דברינו הוא משום שחסר א"ע לפי דרכי' זה יוצא דהמודה לחבירו שמוכר לו ביתו צריך שיאמר א"ע דכיון דהודאתו הוא להוציא הדבר מחזקתו להודאות של חיוב מדמינן ליה ולא להודאות של פיטור ושכן תמצא בתשו' מוהריב"ל ח"א סיפ"ד ואפשר לפרש גם דברי מרן הכ"מ ז"ל כמו שפי' בדברי הריב"ש ז"ל אלא שקיצר בדבריו עש"ב. האמנם אנכי הרואה אחהמ"ר דמרן ז"ל לא קאי בסברתו זאת ואף בלא א"ע ס"ל דמהני דשם באבק"ר סיע"ה אחר שהאריך בדין שטרות הנעשים בעש"ג דלהרמב"ם ל"מ וכו' כתב וז"ל ומיהו אם יש עידי ישראל כשרים שנמצאו שם בשעת הצוואה ויעידו שהם שמעו שאמר שהיה מניח ן' דוקאדום לפ' ודאי שזכה בהם, דהשתא לא על השטר העשוי ע"י גוים סמכינן אלא על עדות הישר' המעידים. ואפי' אם לא נמצאו עידי ישר' שיעידו כן אם שטר צוואה זו נעשה ע"י ערכאות ועידי ישר' מעידין שערכאות אלו ועדים החתומים בשטר אינם ידועים בקב"ש יש להכשירו אליבא דכ"ע שאעפ"י שכתב הרמב"ם דשטרי מתנות העשוים בערכאותיהם פסולים אע"פ שיש בהם כל הדברים שמנינו לא נתכוון אלא לשטר שכתוב בו שדי נתונה לך שהשטר הוא הקנין וכדמשמע וכו' אבל מתנה שאין השטר עיקר הקנין שלה כגון בנ"ד דשטרא אינו אלא לראיה בעלמא דומייא דשטרי מכר כשרים הם זה נר' נכון וברור בעיני וכו' אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בתשו' הריב"ש שכתב אפי' לדעת הרמב"ם הדבר ברור דשטרי צוואה כשרים כשטרי מכר שהרי אין השטר עושה קנין אלא דבור המצווה עושה קנין וכו' והו"ל כשטרי מכר ע"כ וכיון שהוא ז"ל מסכים כן שאף לדעת הרמב"ם כשרות כפשט דברי הג' הכי נקטינן עש"ב. הרי לך דלא הצריך שיאמר להם א"ע כ"א כיון שנמצאו שם ויעידו שהם שמעו שאמר די בזה מדקאמר סתם אם נמצאו ושמעו ויעידו שהם שמעו וכו' נר' דס"ל דכל שהיו שם עידי ישר' כשרים ומעידים במה ששמעו די בזה כל שהשטר הנעשה אינו אלא לראיה בעלמא דומיא דשטרי מכר כשר. ואפי' בשטר מתנה שאין כתוב בו שדי נתו"ל שאז הוי לראיה בעלמא כשטרי מכר כשר. וכן בסיום לשונו שם אסיק להלכה כן דכל שהיו שם עידי ישר' כשרים מצויין שם ומעידים שאמר כן זוכה בזה. ולא הצריך לומר א"ע כלל. ועיין ג"כ בש"ע ח"מ סיפ"א סע"ח דפסק אמר בפני שנים הריני מודה לפניכם שיש לפ' אצלי מנה ואמר כן דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה אעפ"י שלא אמר א"ע ואעפ"י שאין התובע עמו ה"ז עדות גמורה ומשלם על פיהם. הודה בפ"ע הודאה גמורה וחזו ליה סהדי אחריני אע"ג דליתנהו לעידי הודאה כי אתו עידי ראייה ומסהדי דאודי קמי הנך חייב ע"כ. ועיין בהמפרשים שם וגם בסמ"ע בסיל"ב. סק"א מ"ש ע"ש. וכבר מודעת זאת דהודאה כה"ג שמודה בפני השררה שקיבל מפ' ס"פ ובעבורם מכר לו קרקע ושיכתבו לו נייר טאבו על שמו בקרקע ההיא אין לך הוראה גמורה גדולה מזו ואינה בדרך שיחה כלל כ"א שכונתו היא בהודאת מכר גמור וכל שהיו שם מצויים עדי ישר' כשרים בשעת הודאת המכר ומעידים על הודאתו מהניא עדותם אע"פ שלא אמ"ל א"ע. וכ"ש וק"ו היכא דהוייא עדותם היא להחזיק הקרקע ביד הקונה שהוא מוחזק בה בקרקע כנ"ד ושלא להוציא מידו דודאי דמהנייא עדותם על הודאת המכר אעפ"י שלא אמר א"ע. וא"כ בנ"ד שהיו מצויים עדי ישר' שם בעש"ג בשעת הודאתו שהודה שקיבל מאשתו ס"פ ושמכר לה את החצר והבתים וכתב לה נייר טאבו ע"ש בודאי שעדותם מהניא לזכות האשה בהם וסמכינן על עדותם. וכ"ש השתא דהיא מוחזקת בהחצר ובבתים דבודאי דאין לנו להוציאה מחזקתה וכנז"ל:
אתאן לטענה הא' שטוענים היורשים שלגלויי זוזי הוא דעבד. הנה הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מה"א הלכה כ"ט כתב המוכר קרקע לאשתו אם היו גלוים קנתה והבעל אוכל פי' ואם היו טמונים לא קנתה דיכו"ל לגלויי זוזי ואותן המעות שנראו ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פי' ע"כ. וכ' הה"מ ז"ל לא קנתה שאין המכר קיים אבל מהמעות ילקח קרקע והוא אוכל פי' לפי שהאשה נאמנת לומר על מעות שבידה ניתנו לי במתנה וכיון שכן אעפ"י שהם עתה ביד הבעל כיון שלא נתנתן לו אלא על דעת המכר לא הורע כחה בכך שהרי כשהוציאתן מרשותה היתה סבורה שיהיה לה שדה תחתיהם ע"כ. ועיין בהלח"מ ז"ל שהאריך בדברי הה"מ ז"ל ולבסוף כתב דרבי' סובר כן דלא קנתה אבל מ"מ מהמעות ילקח פי' ע"ש. ומרן ז"ל בש"ע אה"ע סיפ"ה פסק ותפס בלשונו כהרמב"ם ז"ל וגם בב"י הביא לדברי הה"מ ז"ל מה שפי' בדברי הרמב"ם ושגם בטמונים הם חשובים כנכסי מלוג ושילקח בהמעות קרקע והוא אוכל פי'. גם ה' חלקת מחוקק סקכ"ג כתב כהה"מ וגם הב"ש שם סק"כ כתב דברי הה"מ בקיצור דבמכר לה קרקע אז אכתי המעות בחזקתה דהא נתנה המעות לשם מכר לכן המעות הם בחזקת נ"מ ע"כ גם הבאר הגולה הביא דברי הה"מ ע"ד מרן ע"ש. וא"כ כיון דלדברי כל הפוס' הנ"ל אפי' שלא קנתה הקרקע שאין המכר קיים מ"מ המעות הם בחזקת נ"מ ובחזקתה הם כיון שמת הרי הם שלה לגמרי דנאמנת לומר ניתנו לי במתנה ודינם כדין נ"מ ממש ובמותו לוקחתם לעצמה מלבד כתו':
וכ"כ המבי"ט ז"ל בח"ב סי' פ"ט בנדונו באלמנה שנמצאו מעות בידה והיא תובעת כתובתה מנכסי בעלה והיורשים אומרים שתגבה כתו' מהמעות שבידה והיא גנבתן משל אביהם והיא אומרת שהמעות הם שלה או של פ'. שהביא שם דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל וכתב הרי דברי הרב נר' שכל מה שנמצא ביד האשה הם בחזקתה ואין לו אלא פי' ובין טמונים ובין גלוים אין לו אלא פי' והביא דברי הה"מ הנ"ל וגם מ"ש דמדברי הרשב"א וקצת מפ' נר' דכשאמרו אין לה עליו כלום דוקא בטוען בריא שמשלו הן והיא גנבתן. אבל אם לא טען בריא אין לו אלא פי' וכשגרשה חייב להחזירם וכו' והאריך וסיים הא קמן לכ"ע דהכל בחזקת האשה ואפי' טמונים אם לא כשטוען בריא הבעל והכא בנ"ד היורשים לא מצו לטעון טענת בריא וכו' ואפי' היה טוען בריא לא הי"ל בהם זכות כ"א לפירות לדברי הרמב"ם אפי' היו טמונים ועתה שכבר מת אין ליורשים בהם שום זכות. ואפי' לדעת מ"ש כי הטמונים י"ל זכות לבעל להחזיק בהם כשלו היינו כשטוען בריא והכא ליכא אלא טענת שמא מן היורשים ולאו כלום היא ע"ש. והפ"מ ז"ל שם בח"א סיס"ד בנדונו שהוא קרוב לנ"ד כתב דליכא למשדי נרגא במכר זה ממאי דקי"ל בפח"ז המוכר לאשתו ל"ק דלגלויי זוזי הוא דעבד. הכא בנ"ד ליכא בית מיחוש מתרי טעמי חדא דבנ"ד דכבר כתבנו דראובן זה לא קבל מאומה מאשתו אלא שמדעתו הודה במה שאינו וכבר כתבנו לעיל שכתבו מגדולי רבוותא שכל מה שהאדם מתחייב בדרך הודאה אע"ג דידעינן דלא מחייב מ"מ מחוייב הוא בו וא"כ מכר זה והודאה זו שהודה ראובן מדין הודאתו לבד הוא דאתי' עלה דמילתא א"כ בכי הא לא שייך למימר לגלויי זוזי הוא דעבד וז"ב. ועוד אף שהדברים כפשטן שקבל ראובן הסך הנז' מאשתו על הכל אין בכך כלום ולא שייך ה"ט דלגלויי זוזי דהא ידוע הוא דלא כתבי אינשי חוגיט שקבלו את הדמים אלמלא שקבלו הדמים מעיק' או שלפחות השלישם ביד שליש וכיון שכן אי לגלויי זוזי קעביד כבר גלויים היו לו ול"ל לעשות החוגיט ודוגמא לזה כתוב בהג"א פח"ז וז"ל ובמקום דלא קני בזוזי עד שיכתוב שטר ונתנה לו מעות ואח"כ כתב לה השטר קנתה בשטר דהא קודם גמר קנייה נתנה לו זוזי ע"כ ה"נ בנ"ד היא היא ע"כ. ודון מינה ואוק"ב דנדוננו הוא כנדון הז"ל והטעמים שנתן הן הנה הנאמרים בנ"ד ממש כאשר עיני הרואה תחזינה משרים ובלא"ה כבר הבאנו לעיל דלדעת הרמב"ם ומרן וסי' ז"ל דגם היכא דאיכא טענת לגלויי זוזי כגון שהיו טמונים דלא קנתה עכ"ז אותן המעות הם חשובים כנ"מ וילקח בהם קרקע והוא אוכל פי' דכל מה שנמצא בידה הם בחזקתה דנאמנת לומר במתנה ניתנו לי וזהו אפי' אם הבעל טוען בריא וכיון שמת היא לוקחתם לעצמה מלבד סכי כתו' ואפי' לדעת האומרים דהטמונים דאיכא טענת לגלויי זוזי ה"ה לבעל כשלו כבר כתב המבי"ט ז"ל דהיינו כשטוען הבעל בריא והיכא דלא טעין הבעל אלא היורשים הם שטוענים כן היא טענת שמא ולאו כלום היא וכנז"ל:
ולפי"ה גם הטענה השנית שטענו היורשים שרגילות הוא שכל אדם כשקונה חצר עושה אותו ע"ש אשתו ויכול להיות שראובן בשביל מסחר החזיר הטאבו ע"ש לא שהקנה לה ממש. וגם אנכי בעוניי כתבתי לעיל בכלל דברי כדברים אלו. מ"מ מלבד דכבר בנ"ד השיבה האשה תשובה ניצחת ע"ז וכמובא בשאלה דמוכיחים הדברים דכונת הבעל לתת לה בהקנאה גמורה וראיה לזה שמקודם הטאבו רצה ליתן אותם במת"ג ע"י הדיין ותשובת חכם היא ועיין בהפ"מ ז"ל שם דכתב מעין זה בנדונו ע"ש. עוד אמינא דמכיון דטענה זו היא טענה גרועה ושמא היא לאו כ"כ להוציא מידה דבר שהוא תח"י והיא מוחזקת בו וכנז"ל. ומה גם דאף דהמצא ימצא דכשקונה חצר כותב אותו בטאבו ע"ש אשתו אבל האמת הוא דאם כבר קנוי החצר לו מקודם וכתוב בטאבו בשמו זה אינו בנמצא שיתן מעות ראסים בטאבו כדי שיכתוב אותו ע"ש אשתו כ"א אחד מעיר ולסיבה גדולה ודבר כזה אינו רגיל והוה בין איש לאשתו כ"א כשהוא בדעתו להקנות לה בקנייה גמורה לכן טענתם זו מהבל תמעט והיא נאמנת לומר דבמתנה ניתנו לי ואפי' היא נושאת ונותנת בתוך הבית מהנייא טענתה זו. אבל כשהקרקע היא קנוייה מאחרים וכתוב השטר בשמה כבר פסק מרן ז"ל בש"ע ח"מ סוס"ס אשה שטוענת על הקרקעות שהניח בעלה שחציים שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה והשטרות כתובים בשם שניהם הדין עם האשה ואם כתובים בשמה לבד והיא טוענת שכולם שלה כולם שלה ע"כ. וכ' שם הסמ"ע ז"ל והבי"ד הבאה"ט שם סקכ"ח דהיינו באינה נו"נ בתוך הבית כמ"ש בסיס"ב ס"א דשם חזר וכ' הרמ"א ד"ז והש"ך כ' דבמקור הדין בתשו' הרא"ש משמע דאפי' בנו"נ וכו' כשהבעל עצמו כתב השטרות ושכ"כ הסמ"ע גופיה בסיס"ב לדעת הטור באה"ע סיפ"ו וכו' ע"ש. ובענין אם ראובן נתן מעות לשמעון המוכר או הלוה ואמר שיכתוב השטר ע"ש לוי דיש מהפוס' דס"ל דזכה לוי בזה שנכתב השטר ע"ש עיין בס' קול אליאו ח"א סיל"ו דהאריך בזה וסיים דבנדונו אליבא דכ"ע לא זכה דהא ודאי הא דס"ל הפוס' דזכה מי שנכתב השטר ע"ש הוא מדין אודיתא קא זכי דהא ודאי כיון שאמר להם שיכתבו הודאתו כולי האי לא עביד איניש שלא להשביע א"ע ולכן כתבו ז"ל דבאומר לעדים שיכתבו השטר ע"ש פ' דזכה בו אותו פ' מדין אודיתא. ובנדונו לא חשיבא הודאה כיון דהודאה זו לא היתה בפני עדים כשרים אלא שאמר לגוי שיכתוב השטר ע"ש פ' ואין בזה דין הודאה כיון דיודע הוא דאין לו עליו שום ממון ורוצה לזכות בשביל הודאתו אי"כ הודאה ויכול לטעון שלא להשביע א"ע עשיתי או לפנחייא בעלמא וכיוצא ע"כ. ובס' ושב הכהן סימ"ו כתב וז"ל ועדין איכא לברורי היכא שהודיע ראובן לש' שקונה או מלוה אותו לשם לוי דקנה לוי אי הטעם הוא משום דהוי כמזכה ללוי ע"י שמעון או משום הודאה דהוי כאילו מודה ראובן שהמעות הללו המה של לוי ואין אחר הודאתו כלום דזכה לוי בהודאת ראובן וכו' ונ"מ בין ב' הטעמים היכא שקנה מנכרי או הלוה לנכרי דאי אמרי' דהוי כמודה וכו' א"כ אין חילוק בין ישראל לנכרי אבל אי אמרי' דלא הוי הודאה גמורה כיון שלא אמר בלשון הודאה אלא הטעם הוא משום דהוי כמזכה אותם וכו' א"כ בנכרי דלא שייך לומר הכי דאי אפשר לזכות ע"י נכרי לא קנו הבנים ולא יצא עדיין הממון מרשות אביהם וכו' ע"ש. והוב"ד בס' שמו משה סי"ו דצ"ח ע"ש. והגם שלא נתבאר בדבריו דאי משום הודאה הוא שזוכה לוי דצריך שתהיה ההודאה בפני ע"כ וכמ"ש הקו"א ז"ל. מ"מ נלע"ד ברור דלא לאפושי פלוגתא ושגם ה' וש"ה ז"ל אזיל ומודה דההודאה צריכה שתהיה בפני ע"כ ואם היתה בפני עדים פסולים לא מהניא ומאי דקאמר אי מטעם הודאה ל"ש בין ישר' לנכרי היינו דהמוכר או הלוה בין יהיה ישר' או נכרי ל"ש ולנ"מ מידי מאחר דאינו מזכה ללוי ע"י אבל לעולם צריכה שתהיה ההודאה בפני ע"כ אבל אם מטעם זיכוי אזי כיון דהזכיה היא ע"י המוכר או הלוה אם הוא גוי ל"ק הישר' דגוי לית ליה זכייה שיזכה בעד הישר' וז"פ. ושם בס' שמו משה כתב דה' בתי כהונה ס"ל דהיא מחלוקת בין הרמב"ן ובעה"ת דלהרמב"ן ז"ל נר' שהוא משום אודיתא ולבעה"ת נר' שהוא משום זיכוי וכן ס"ל להרא"ש ע"ש. ומהתימה על הקו"א ז"ל דפסקיה בסכינא חריפא דמדין אודיתא קא זכי ולפי האמת דבפלוגתא היא מתנייא ואיך לא זכר ש"ר לדברי ה' ב"כ וה' וש"ה ז"ל ועיין בס' חק"ל מ"ב חח"מ סיכ"ג וכ"ד וכ"ה שהאריך בזה ושהמוחזק מצי"ל קי"ל ובסיכ"ג דרל"ג הבי"ד הקו"א ז"ל במה שתמה בדברי הטור שסתם כבעה"ת שהוא היפך דברי אביו הרא"ש וכו' והק' עליו דאיך נעלם ממנו תשו' אביו וכו' ע"ש. ובעיקר הדין שסיים הקו"א ז"ל כנז' לא כתב עליו מידי דנר' דשר המסכי"ם לדינו. ועיין בכנה"ג סיקפ"ד הגה"ט אוי"ב ובמט"ש סי"ס הגה"ט אוס"ב ובס' פאת ים מער' שי"ן מה שציין בזה ולא עת להאריך בזה:
נחזור לדברות הראשונות שכתבנו וביררנו דאם בעת ההודאה שהודה בשררה בעש"ג היו מצויים שם עידי ישר' ושמעו את הודאתו שקבל מפ' ס"פ ובו"ב מכר לו מקום פ' ושיכתבו לו טאבו ע"ש ומעידים הישראלים על הודאתו זאת סמכינן עלייהו אפי' שלא אמר א"ע ותו ליכא שום מיחוש כלל וכנז"ל. עוד נוטה דעתי לומר ג"כ יען דהן עתה הנימוס הוא שאין כותבין בשררה נייר טאבו ע"ש הקונה כ"א עד שילך בתחילה המוכר לפני חכם ולפני אחד מישראל שהוא ממונה על היאודים שבעיר שקורין אותו מוכתאר ויאמר ויודה בפניהם הודאה גמורה שהוא מכר ביתו שבמקום פ' לאיש פ' ושיכתבו נייר אעלאם בזה ושיחתמו בו החכם והמוכתאר כדי להראותו בפני השררה וכותבים האעלאם הנז' וחותמים בו החכם והמוכתאר ומוסרים אותו בידו והוא מוליכו בידו ומראהו לשררה ועוד חוזר ומודה בפני השררה שקיבל מפ' ס"פ ובו"ב מכר ביתו שבמקום פ' לו ושוב ע"י ראיית כתיבת וחתימת האעלאם הנז' וגם עפ"י הודאתו הנז' שמודה בפניהם אזי הם כותבים נייר הטאבו בשם הקונה ולא סגי בלא כתיבת וחתימת האעלאם הנז' מקודם. א"כ י"ל דתו אי"צ שבשעת הודאתו בשררה כנז' שיהיו מצויים עדי ישראל שם ושישמעו הודאתו שם בעת כתיבת הטאבו אלא מכיון שכבר מקודם הודה הודאה גו"ש בפני החכם והמוכתאר במעמד שניהם יחד שמכר ביתו לפ' ושיכתבו ויחתמו אעלאם בזה כדי להראותו בשררה לכתוב על פיו נייר טאבו ע"ש הקונה א"כ אין לך הודאה גמורה בפני עידי ישראל וא"ע גדולה מזו ושוב אח"כ ליכא חששא דמקב"ש וחששת זיוף כלל כשנייר הטאבו עשוי כמו כתיבת וחתימת האעלאם הנז' ואי"צ שיהיו מצויים עידי ישר' שם בשררה בעת הודאתו וכתיבת נייר הטאבו כלל. דתו ליכא למיחש למידי ואפי' דשם בשררה הוא מודה שקבל ס"פ מפ' ובהאעלאם אינו מזכיר סכום כלל ואיכא חששא לשמא ירבה וימעט בדמים עכ"ז זה אינו מעלה ומוריד לדידן דקי"ל כמרן ז"ל דפסק דאין אונאה לקרקעות כלל ואפי' ליותר מפלגא ואפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף עיין בסירכ"ז סכ"ט:
זאת תורת העול"ה מכל האמור ומדובר לעיל דבנ"ד זכתה האשה בחצר ובבתים בכתיבת הטאבו שכתב לה בעלה בחייו ומכ"ש שהיא מוחזקת בהם וטענות היורשים עליה אינם טענות כלל וכנז"ל. זהו הנלע"ד להלכה אבל למעשה עד אשר יור'ו המורי'ם רבנן סבוראי הולכי על מדין והן בפרט אם יעלו ויראו דברי לפני מי שגדול האשל אשר ברמה מ"ד מני"ר עטרו'ת ויעז'ר כבוד מע' הרה"ג כמוהר"י אב"א יצ"ו ויזר'ח יצחק זר'ח רב כי מפיו תצא תורה ועל פיו יקום דבר אזי אהיה לסניף להלכה ולמעשה וצויי"מ וימ"ן אכי"ר כ"ד העבד הבוטח באל מושיע ורב הצעיר:
עזרא הכהן טראב ס"ט
הן כל יקר ראתה עיני את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת רב אחאי גאון הרב המובהק המאיר כברק רב כהנא ותנא תונא כמהר"ר עזרא הכהן טראב נ"י ואותי שאל לחוות דעי גם אני וכשאני לעצמי ניכר שפחמי ולאו למודע'י הוא צריך אמנם בעבור כבודו כי רב הוא אמרתי הנה באתי כיאודה ועוד לקרא והנה אמת שכל דבריו נאמנו מאוד יפה דן יפה הורה יפה זיכה וה' עמו מלמד שהלכה כמותו. וכבר אנכי עשיתי אר"ש בדרך קצרה והעליתי לדינא ככל מ"ש הרב הפוסק עליון למעלה יצ"ו ושם הבאתי בעניותי תשו' מרן ז"ל באבק"ר סי' ע"ב כי משם באר"ה שגם שטר מתנה העשוי בעש"ג כל שהוא עשוי לראיה שהוא כשר וחזק כראי מוצק אפי' שהוא חתום בלתי עדי ישראל זולת חתימת השופט אשר יהיה בימים ההם הממונה מאת המלך יר"ה יעש"ב ודון מינה ואו"ב. גם הבאתי שם תשו' הגאון שער אשר ז"ל בח"מ סי' ז"ך בח"ב אשר זיכה להבת במקום אחיה כיון שכתוב על שמה בעש"ג בחיי אביה והיא מוחזקת בו בט' קי"ל כרשב"ם ודעימי' ז"ל דס"ל דגם לספיקא דדינא הקרקע כל היכא דקיימא ארעא בידיה תיקום. ובזה תירצתי אני עני תשו' הרב תומת ישרים ז"ל שהביאה הגאון הרב שע"א ז"ל שם סי' הנז' ותמ"ה יקרא על הוראתו אשר זיכה להבן בחנות שנתן לו אביו בעש"ג. ולדעתי המעט הוא דשאני התם שהבן היה מוחזק בחנות של אביו וזוכה בדין בט' קי"ל ועוד העלתי שם דשאני ההוא נדון שנשאלתי עליו אני עני בסה"ק פנ"י ח"ה ח"מ סי' ב' דאיירי התם שלא היתה מוחזקת הבת באותו חצר הכתוב על שמה כלל כ"א אביה ואמה היו דרים שם ולא זולתם ובכן לכל הדברות והאמירות הדין עם האשה דנ"ד כיון שהיא מוחזקת בחצר ההוא ויורשי בעלה מבחוץ כידוע ובידה להרים דגל הקי"ל כרשב"ם ודעי' ז"ל ככל מ"ש הגאון שע"א ז"ל כנז"ל והדברים ברורים אנא נפשאי כתבית יהבית בש"א לחו' טבת ש' מי חכם וישמר אלה ויתבוננו לפ"ק החותם פה דמשק יע"א אנא זעירא דמן חבריא. הצעיר:
יצחק משה אבואלעפ'יא ס"ט
מענותנותיה דמני"ר רב כהנ'א ותנא תונא קול בעזר"ה. מעלת הרב המובהק פטיש החזק צנה וסוחרה. כקש"ת מוהר"ר עזרא הכהן טראב יצ"ו ברבו יתירה. עליון למעלה אשר האריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו ע"כ פו"פ מסש"ץ הכינה וגם חקרה. וזאת התורה העלה להלכה לזכות להאשה בחצר המטרה. שכתב לה בעלה עפ"י נימוסי השררה. שריה בגוים אין תורה. ופנה אל האזוב אשר כמוני לבוא על החתום אנא זעירא. ואנכי ידעתי מיעוט ערכי עלי בער אנכי ולא בינת אדם לי לאהדורי סברא. ומי אנכי כי הביאותני עד הלום להסכי'ם ולהערי'ב באתר די זקוקין דנורא. מאן מעייל בר נפחא תמן כתותי מכתת שיעוריה וחסורי מחסרא. וכ"ש וק"ו לפני מי שגדול והיא כהן לאל עליון דחיישינן ליוהרא. אך אמנם לעשות ר"ץ כי הוא פקד עלי ודברו אחור אין להשיב היא גופה גזירה. ע"כ יצאתי ממחיצתי ובאתי עה"ח כיאודה ועוד לקרא. וה' עמו מלמד שהל' כמותו יפה דן יפה הורה. והיה זה בש"א לחו' טבת ש' תנו עז לאלדי'ם ותנו כבוד לתורה לפ"ג הלא כה דברי תולעת ארץ. והוא הצעיר:
משה פרץ ס"ט