שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
חושן משפט
סימן א
עד החתום בשטר אם יכול להיות דיין על אותו שטר אי אמרי' בכה"ג אין עד נעשה דיין או לא:
הנה מרן ז"ל בב"י סי' ז' מח"ו כתב בשם רי"ו דאינו יכול ושכ"כ העיטור בשם הרי"ף ז"ל אך הרשב"א ז"ל כ' בתשו' ובמיוחסות סיקי"ב כתב דיכול. והכנה"ג בהגב"י אוי"א כ' דהרשב"א מדבר בקיום שטרות דוקא אבל בעניני השטר לכ"ע לא ושכ"כ מוהרח"ש חאה"ע סי' ג' והבני שמואל ז"ל ע"ש. וכ"כ הש"ך בסימ"ו סקנ"ז בבירור והכריח הדבר מתשו' הרשב"א סיק"ל שהביאה מהב"י ז"ל בסי' ז' מח"ט. וה' נחמד למראה ח"ב דקפ"ו תמה על הכנה"ג שחילק כן מדידיה ולא זכר לדברי הש"ך. ומ"ש הכנה"ג שם על מוהר"ש הלוי ז"ל שכ' בחו"מ סימ"ט דגם בקיום שטרות אין לעשות מעשה כס' הרמב"ן והרשב"א ז"ל דמ"ש בפשוט שדעת הרמב"ן ז"ל ממ"ש במיוחסות סיקי"ב לא דק דהמיוחסות הן מתורת הרשב"א ז"ל כמ"ש ר' המחבר בהקדמתו עכ"ל. ואנכי הרואה דתמיהא זאת היא נופלת ג"כ על הבני שמואל שם כפי שטח לשונו דכתב דחולקים הרי"ף עם הרשב"א או הרמב"ן וכו' מטעמים שכתוב בתשו' הרשב"א סי' תתקס"ט והרמב"ן סקי"ב ע"ש. ואיני יודע מדוע הכנה"ג לא העיר עליו ג"כ בזה. וה' נאמן שמואל ז"ל בסקי"ג האריך בזה ואסיק דבודאי יש לנו לילך אחר דברי ר"י והבהע"ט והרי"ף דפירשו דבריהם דבעניני השטר אין ענ"ד ומה גם שהם מחמירים וראוי לתפוס דבריהם וכמ"ש הכנה"ג והש"ך ע"ש. ואנכי הדל נ"ל דמרן ז"ל בש"ע כן ס"ל להלכה ממ"ש בסימ"ז סכ"א דיינים שדנים על תנאים וענינים שבמלוה עצמה צריך שיהיו הדיינים רחוקים מעדי השטר ע"כ. והדברים ק"ו דאם צריך שיהיו הדיינים רחוקים מעדי השטר וכ' הש"ך בסקנ"ג דה"ט משום דאם יהיו הדיינים קרובים לעדים ה"ה כעד עצמו נעשה דיין וכו' ע"ש. מכ"ש אם הדיין עצמו הוא חתום בשטר דאין לדון באותו שטר מטע"ז. ומקוצר שכלי לא ידעתי מדוע הש"ך ושאר האח' ז"ל לא נסתייעו מדברי מרן אלו שכן ס"ל לדינא. והנחמ"ל שם כתב דדוקא בקיום שטרות במח' הוא שנוי ברם בשאר דיינות לכ"ע אין עד החותם רשאי להיות דיין. אכן ממ"ש הרדב"מ ח"א בחאה"ע סיס"ו נר' דס"ל דיש לעד החתום בשטר להיות דיין דבענין אם יכול המסדר לכתוב הגט כתב ונר' דודאי לכתחי' לא דהרי כתוב במורם בשיק"ל וכו' ואף בדיעבד נר' דיש לפקפק בזה שהרי בעהע"ט דנ"ג ע"ד כ' החשוד ליטול שכר דינו בטל להרי"ף סופר החתום בעד ברוב שטרות אינו ראוי לדון בשטר ששמו חתום עליו שחשוד על אותו דבר שנוטל שכר כתיבה ע"כ הרי דאפי' בד"מ דינא הכי כ"ש בגטין. ועם כי מהב"י ז"ל בח"מ סי"ז הביא דב"ז בסגנון אחר בשם רי"ו וכו' דמשמע דמשום אין ענ"ד נגעו בה ואחריו נמשכו האח' ז"ל הנה מדברי בעהע"ט במקומו לא משמע כן וכמ"ש השב"י ז"ל ח"א סיקט"ז דלאו מענין ענ"ד אלא משום חשוד ליטול שכר ואדרבא משום ענ"ד מותר לדון וכו'. ונר' דע"ז סמכו רבני מתא דאף דהיו חתומים בתורת עדות על השטרות כיון דשנים מהם סופרי מתא היו עכ"ז היו דנים באותו שטר אפי' שהם דנים יחידי בלי שנים אחרים עמו. ועו"ש כתב דהיה סבור דאף לדברי מב"י בשם רי"ו ז"ל דאסור להיות דיין באותו שטר ה"ד למי שדן יחידי ברם אם הם ב"ד ש"ג וחד מהם הוא חתום בשטר ש"ד ושוב חזר בו ודחה חילוק זה עש"ב. ומ"ש דע"ז סמכו וכו' אחהמ"ר אנא אמינא דאי מהא ישיבה שאין עמה סמיכה היא דהגם לפי דבריו דמדברי הרדב"מ יש לדון דס"ל דעד החתום בשטר לית ביה משום ענ"ד מ"מ אם הוא היה הסופר ג"כ באותו השטר אין ראוי לדון בו משום דין חשוד ליטול שכר וכמבואר בדבריו וכיון שכן מאחר דשני הרבנים הם המה היו לבני העיר סופרי מתא איך היו דנים באותו שטר ואף דנימא דלא היו נוטלים שכר הגם דדב"ז הוא רחוק עכ"ז עדין איכא חשדא דטירחא כמ"ש הרדב"מ ז"ל שם. ועוד דהוא נגד סברת מרן ז"ל ושאר האח' וכבר כתבתי דמרן ז"ל בש"ע כן ס"ל להלכה. ועיין בס' שבט בנימין סיר"ח דס"ד מ"ש באורך בזה. והנלע"ד כתבתי לשוני ע"ט ס"ט:
א. בש"ע סי' י"ב מצוה לבצוע וכו'. ה' יפה ללב בח"ד או"ה כתב דהכי איתא בפ"ק דסנה' ריב"ק אומר מצוה לבצוע שנא' אמת ומשפט שלום וכו'. ויש לתמוה על ה' יד"מ במד"ר ר"ס שופטים במאמר רשב"ג אל תהי מלגלג בדין שהוא אחד מג' רגלי העולם למה ששנו חכמים על ג"ד העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום דכתב וז"ל פי' שאל תאמר אעשה תמיד פשרה לפי שמצוה לבצוע ואיתא בג' סנה' מצוה לבצוע וכו' א"כ אליבא דמ"ד זה דין ושלום חדא היא לז"א רשב"ג אל תהי מלגלג בדין פי' שאסור לבצוע וכו' והפסיקו חכמים בין דין לשלום בתיבת אמת להורות דלאו חדא היא והלכה כחכמים שאסור לבצוע עכ"ד וצ"ע יעו"ש. ואנא זעירא ל"י מאי קק"ל על היד"מ שהוא ז"ל בא לפרש דברי רשב"ג ולהסכים דבריו שאמר אל תהי מלגלג בדין ש סברת חכמים שס"ל אסור לבצוע ודבריו הם ברורים. ברם זאת היא שק"ל אני הדל על היד"מ דכפי פי"ז שפי' בדברי רשב"ג מהו זה שסיים תן דעתך שאם הטית את הדין שאת מזעזע את העולם שהוא אחד מרגליו. דגר' דכונתו היא שלא יהא מלגלג קל בעיניו ויטהו יען שהוא א' מג"ד וכו' ואין כונתו לענין פשרה וביצוע. והיפ"ל לא כיוין להק' זה כיעו"ש:
סימן ב
בש"ע סי' י"ב ס"ח מחילה איצ"ק. וכ' הבאה"ט סקי"ד בשם הסמ"ע דוקא בדלא נקט המוחל עדין שט"ח דבתפיס שטר כ"ז שאינו מחזיר לו מיד ל"מ אפי' מחילה גמורה בלא קנין והש"ך כתב דצ"ע דהא בסי' רמ"א ס"ב לא כתב מורם כן וכן הק' הט"ז ועיין באה"ע סיק"ה ס"ו בב"ש ובח"מ שם שפסקו ג"כ דלא כהסמ"ע עכ"ד. גם ה' קול אליאו ח"ב חח"מ סי' כ"ב הביא מח' הפוס' בזה והביא ראיה דס"ל להרמב"ם ומרן ז"ל דל"ב החזרת שטר ובדבור בעלמא נמחל ממ"ש באה"ע סיק"ה המוחלת כתו' לבעלה אי"צ ל"ק ול"ע וכו' ושכן דקדקו הב"ש והח"מ שט וכן מוכח מדברי הרא"ש כלל ס"ג סי' ב' ושמצא הדבר מפורש יותר בהריב"ש סי' ת"ד בראו' וש' דפסקו להם דיינים שיעשו מחי' זל"ז ושיתחייב שמעון בסך מה בשטר ואח"ז תבע שמעון את ראובן שיחזיר לו שטרו כיון שיש בידו שטר מחילה ופסק שאם נודע שהחוב נעשה תחי' ואח"כ המחי' הרי המחי' כוללת גם את החוב וכו' ע"ש הרי דס"ל להדייא שאף שלא החזיר השט"ח יש כאן מחי' וכו' ע"ש ולי הדל נלע"ד דאין מזה כ"כ ראיה דש"ה כיון דהשטר מחי' נעשה אחר השט"ח הוי ככותב ממש שובר על השט"ח ולהכי חשיב ליה מחי' משא"כ בדברים שבע"פ יש באפשרות לו' דמילי דכדי נינהו ואין מועילין בלא החזרת השטר דלא אתו דברים ומבטלים כתב השט"ח אלא בהחזרת השטר או בכתב כנגדם לבטלם. ועו"כ שם דלענין מחי' בלא חזרת השטר אין ספק דראוי לדון דהוי מחי' וכו' ולפחות כיון דלא נמצא זה בש"ס מעדותו של העיטור ז"ל ראוי לדון לקולא ואין מוציאין ממון מספק. אך מחי' במלוה על המשכון אם המחי' היא בקנין פשיטא אליבא דכ"ע אף אם לא החזיר המשכון הויא מחי'. ואם היא בלא קנין הביא בתחי' דברי הד"נ ז"ל בחח"מ סי' ג' שהביא דברי הסמ"ע דכתב ע"ד מור"ם בהגה"ה וע"ל סי' רמ"א וצריך להחזיר השטר או המשכון וכו' דמשמע שאם לא החזיר השטר או המשכון לא נמחל החוב אם לא שקנו מידו על אותה מחי' וה"ז כמ"ש הטור בשם ר"י ז"ל. ושוב כתב דעמו הס"ר שלא דקדק יפה שהוא ז"ל הבין שהוא לשון תנאי דהא דקאמר מור"ם אפי' הי"ל שטר או"מ הוייא מחי' ה"ד כשהחזיר השטר או"מ ואין הדבר כן וכו' אלא כלו' מחייבינן ליה למלוה להחזיר השטר או"מ ללוה מאחר שכבר מחל וז"פ מאוד אין צורך להאריך בו ע"ש. ואנכי תולעת אמינא דעם דמפשט הלשון בכאן הכי משמע כמ"ש מוהרא"י ז"ל דלא הוי תנאי. מ"מ כבר אנהרינהו לעיינין הסמ"ע ז"ל מקודם בסע"ח שסל"ה דעמ"ש מרן מתי' איצ"ק כתב שם בסקכ"א וז"ל משום דמיד שמח"ל נסתלק המוחל ממנו וה"ד בדלא נקט המוחל עדין שט"ח בידו דבתפס שטרא כ"ז שאינו מחזיר לו מיד ל"מ ביה אפי' מאי' גמורה בל"ק וע"ל סי' רמ"א עכ"ד. הרי שכבר גילה דעתו שכן ס"ל לדינא וגם ממאי שציין על סי' רמ"א נר' דזהו כונת דבריו שבסי' רמ"א כמ"ש הד"נ ז"ל. וכנר' דנעלם מעי"ק דברי הסמ"ע שבסי' י"ב הנ"ל. וממילא יוצא דלפי"ז אזד"ל קושית הש"ך בסי' י"ב סקי"ז דאחר שהביא דברי הסמ"ע כתב וז"ל וצ"ע דלקמן סי' רמ"א ס"ב לא כתב מור"ם כן ע"כ דלפי האמור ל"ק ול"מ. שו"ר להמשכה"ר מער' מ' דהאריך בזה ובדקע"ה ע"ג כתב וכ"כ שם אות כ"ד דיש חילוק בין אם מחל כל החוב שבשטר או מקצת ממנו דכיון דאכתי הוא צריך לשטרא בכה"ג לא מיחזי דלהשטאה קא מכוין ואסיק שם לדינא דלא כהרי"ש וכ"ר להורות וכ"ש להוציא מיד הנמחל. ואפי' אם תפס מוחל לא מהנייא ליה תפיסתו וכייפינן ליה למיהדר שטרא ללוה וכו' עש"ב ומ"ש דאפי' אם תפס המוחל לא מהנייא ליה תפיסתו. לע"ד אחהמ"ר הם דברי תימה דמאחר דאיכא דקיימי בס' הרי"ש ז"ל א"כ מדוע לא מהנייא ליה תפיסתו למוחל לו' קי"ל כמותם ודברי הסמ"ע שבסי' י"ב לא אתברירו היטב ואפשר דאליבא דמרן קאמר הכי וא"כ גדול כח המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דבלא החזרת השטר ל"מ. ובס' אחי וראש ח"מ סי' י"ב האריך בזה אי מהנייא מחי' בלא חזרת שטר או"מ ולא זכר לדברי הסמ"ע ושאר הפוס' שדברו בזה כנר' דנעלם מעי"ק ע"ש. והחק"ל ז"ל מ"ב חח"מ סי' ט' דק"ץ כתב דרבו הסוברים דגם בדתפיס שטרא מחי' איצ"ק ודאי דמצי המוחזק לומר קי"ל. ואם המחי' היה בה צד אונס אינה מחי' ע"ש. ובס' אזן אהרן מע' מ' אוט"ל כתב אפי' תפיס שטר או"מ בידו כן הסכמת האח' בדעת מרן עיין משכה"ר דקע"ה עב"ג ועיין ערוה"ש אה"ע סיק"ה עכ"ד. ועיין בפת"ש סקי"ד מה שהביא בשם הפוס' חילוקי דינים בזה ע"ש:
ולענין מחי' שבועה כגון ראובן שידע שיש סחורה אצל גוי בזול ואין ידו משגת לקנותה והלך אצל שמעון והודיעו עליה ושהוא רוצה שיקנו אותה בין שניהם יחד והריוח לאמצע ונטלו ת"כ בש"ח שלא ילך אחד ויקנה הסחורה ההיא לבדו כ"א שניהם יחד יקנו אותה לאמצע. ואח"ז רצה ראובן לילך למ"ה לעסקיו וכשמעו שמעון בא אצלו ואמ"ל דהת"כ בש"ח שנטלנו וכו' מה יהיה בה כיון שאתה הולך למ"ה ורוצה להרחיק נדוד. והשיבו ראובן כיון שאני נוסע לעיר אחרת מעתה אני מוחל לך את הת"ך בש"ח ולך וקנה לך אותה לעצמך וכו' וביום המחורת חזר בו ראובן מלילך למ"ה מאיזה סיבה ושמעון טוען כיון שמחלת לי לאו כ"כ לחזור עלי וראובן אומר אני לא מחלתי אלא אדעתא ללכת אל עי"א וכיון שנשארתי במקומי חזרה השבועה למצבה הראשון. ועלה בדעתי לכאורה דהשבועה היא נמחלה לגמרי וראיה לזה מדברי הרדב"ז סי' שכ"ו דהביא שם בראובן וש' שנשתתפו לזמן והתנו בניהם שאח"ז השות' אם ירצה א' מהם לחדש השות' לא יוכל חבירו לעכב ונשבעו ע"ז ובתוה"ז אמ"ל ראובן לשמעון תא ונפלוג ונתרצה ש' והתחילו לחלוק והחלוקה צריכה זמן לחלוק ובין כך כשראה ראובן שיש ריוח בשות' חזר בי ואמר שאינו רוצה לחלוק עוד וש' אומ"ל כיון שמחלת השבו' והשות' לאו כ"כ לחזור. והשיב הז"ל דכיון שראובן מודה שאמר תא ונפלוג אעפ"י שחזר בו כיון דאמר איני רוצה עוד בשות' ומחל ומחי' איצ"ק א"י לחזור בו דמיד שמחל נמחל שעבוד השות' וכו' ולענין השבו' עשאוה כחרמי הקהל וכו' דדעת השות' היתה בשעת השבו' דבהגעת זמן השות' ולא ירצו לחדש שיהיו מותרין הילכך כיון דאמר ראובן שאינו רוצה עוד שות' הוי כאילו נשלם הזמן ואי"צ התרה וכו' עש"ב. הרי גם לגבי השבו' באמירה ומחילת דברים לבד סגי. ועם שיש הוכחה דלח מחל בסתמא כ"א מחמת שהיה סבור בדעתו דלא היה בשות' ריוח לכן אמר תא ונפלוג ויש הוכחה לזה דכשראה שיש ריוח בדבר חזר בו דמשמע מזה דלא מחל בסתמא בין שיש ריוח בין שאין ריוח כ"א הוא משום שהיה בדעתו שלא היה שם ריוח. וא"כ יש פנים לומר דמחילתו לא הוייא מחי' עכ"ז ס"ל להז"ל דמחי' הוייא מחי' ואי"ל אדעתא דהכי מחלתי. ומינה גם בנ"ד כיון שמחל לחבירו השבו' הוייא מחי' לגמרי ושוב א"י לחזור בו:
ברם האמת הוא דלאו שמה מתייא דע"כ לא קאמר הז"ל שם כן אלא משום דלא אזלינן בתר כונתו שהיתה דמה שמחל הוא משום שהיה סבור דלא היה ריוח בשות' כיון דלא פי' כן בפירוש אלא שבלבו היה כן ודברים שבלב אינם דברים ומחי' גמורה הוייא. משא"כ בנ"ד דבעת שהוא רוצה חבירו ללכת מעירו בא חבירו ואמ"ל א"כ השבו' וכו' מה יהיה בה והשיבו כיון שאני רוצה ללכת אל עיר אחרת השבו' מחו"ל וכו' הו"ל כאילו פי' להדייא דמה שהוא מוחל לו השבו' הוא דוקא כשהוא הולך מעירו לעי"א ואם לאו אינו מוחל והו"ל כמי שמכר קרקע לחבירו אדעתא למיסק לא"י וכו' וכיון שכן כשחזר בו ואינו רוצה שוב ללכת מעירו השבו' ההיא חזרה קמה וגם ניצבה למקומה וא"י חבירו לעשות הדבר ההוא שנשבעו עליו לבדו כ"א ברשות חבירו דהו"ל כאילו פי' בהדייא דע"מ כן אני מוחל. ועיין בהד"ן חיו"ד סי' ה' שהבי"ד הרדב"ז הנ"ל והאריך בה דיש ללמוד מדבריו לדברינו אלה כיעוש"ב. וחפץ הייתי לעמוד ולראות בס' שערי רחמים להרי"ף ז"ל בחאה"ע סיט"ז בדכ"ז במ"ש והביא שם דנר' דיש שייכות להנ"ל אך אין הפנאי מסכים עמדי ע"ש:
סימן ג
מחילה בטעות. אם כתוב בשטר המחי' והפיטורין דמחל לו כל טעותא ושלותא מאי דאתגלי ליה עד השתא ומאי דעתיד לאתגלויי ושוב נמצא שהנמחל לקח סך מה קודם ולא הכניסו לחשבון. ה' פני משה ח"א סיז"ן וח"ב סיכ"ו האריך בזה. והרדב"מ ח"ג סיט"ו הק' על ב' תשו' הנ"ל דסתראי נינהו דמדבריו בח"ב נר' דאם קצב עד סך פ' לכ"ע הוה ניחא ומח"א נר' דאפי' מח"ל דבק"צ פטומי מילי הוא כיון דלא ידע אם הרויח כ"כ וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם לכתוב דבק"צ לצאת י"ח הרמב"ם דהא בהא תלייא דאי ידע מאי דמחיל אף הרמב"ם יודה דמחילתו מחי' דהרי ידע שיעור המחי' ואי לא ידע בין מדין אונאה בין מדין דשא"ק לא מהני. אם לא שנר' דהז"ל עביד ליה לתרי עניני עכ"ד. וכונתו מבוארת דבתחי' מקשה דכיון דהא בהא תלייא אי ידע וכו' ואי לא ידע בין מדין אונאה כיון דלא ידע מאי דמחיל לא מהנייא כמ"ש באונאה ובין מדין דבר שא"ק לא מהנייא לדעת הרמב"ם וע"ז תי' אם לא דהז"ל עביד ליה לתרי עניני ר"ל דהפ"מ ז"ל ס"ל שהם תרי אופנים אופן הא' האי דלא ידע מאי דמחיל ואופן הב' הוא דבר שא"ק. כלומר במקום דאיכא הב' אופנים היינו לא ידע דמחיל דסבור שלא י"ל אצל חבירו כלום וע"כ מחל וגם לא כתב במחי' דב"ק אזי מהב' צדדים המחי' בטילה ופטומי מילי הוא. אכן היכא דנסתלק צד הערעור הא' כגון דמח"ל עד סך פ' דהו"ל דב"ק אזי המחי' בטילה מהצד הב' דלא ידע דמחיל דסבור בדעתו שלא י"ל אצלו כלום או היכא דכתב לו כל טעותא וכו' מח"ל דבזה הו"ל כאילו ידע דיש לו אצל חבירי ממון ועכ"ז מח"ל דנסתלק צד הערעור דלא ידע דמחיל. מ"מ הצד דלא מחל דב"ק הוא עדין עומד במקומו ולא מהני לדעת הרמב"ם ויכול לומר קי"ל זהו כונת דבריו ז"ל ולע"ד דזהו כבר מבואר בדברי הפ"מ ז"ל ולא הי"ל להרדב"מ. לומר בלשון נר' דכבר הדברים הם מפו' בדברי הפ"מ כן וכיעו"ש. ות'ם אני על ה"ה אג"ן הסהר ז"ל בס' חוקי חיים סי"נ שהביא לקושית הרדב"מ הנ"ל והאריך לתרץ ולפרש דברי הפ"מ שבשתי התשו' דשוין הם וכנ"ל וכבר הרדב"מ ז"ל כלל דבריו בדברות שתים שהן ארבע במ"ש בקיצור אם לא שנר' דהז"ל עביד ליה לתרי עניני דכונתו היא מבוארת וכנ"ל ותול"מ:
עו"ש הק' על הפ"מ ז"ל דבח"א כתב דגם רש"י ז"ל יודה בנ"ד דל"ה מחי' מכיון דלא עביד שום מעשה וכו' ואילו בח"ב כתב שם בנדונו חזרנו למ"ש דלדברי כולם זולת רש"י ז"ל מחי' בטעות בכ"מ ל"ה מחי' ע"כ. והרי גם בנדון ההוא לא עביד שום מעשה וא"כ אף רש"י יודה בזה דמחי' בטעות ל"ה מחי' וכמ"ש בח"א וצ"ע ע"כ. ואחהמ"ר דבריו תמוהים דהפ"מ עצמו שם בח"ב סיכ"ו דמ"ט ע"ב חי' כן להסכים דעת רש"י עם שאר הפוס' כמ"ש בח"א ממש וצ"ע. וכבר ראיתי לה"ה כמוהר"י אב"א יצ"ו שהק' עליו כן בכיה"ק על שפת הגליון. אך אנכי נבער מדעת ק"ל ע"ד הפ"מ ז"ל דבח"ב שם אחר שכתב דהמחי' בטילה מצד דמחי' בטעות היא דמי ידע דמחיל שוב כתב ועוד יש ס"א בנ"ד שלא תועיל המחי' מטעם מוחל דשא"ק וכ"נ מדברי מ"ז ז"ל בסימ"ט. איברא שדברי התשו' הלזו אפשר להסב אותם דלאו מדין דשא"ק דהרמב"ם אתי עלה רק מטעם דכיון דמסיים אינם קצובים לא ידע דלמחול וכההיא דאונאה. אך המדקדק היטב בלשון מ"ז ז"ל יראה דחדא ועוד קאמר אי מטעם הרמב"ם דס"ל דאיא"מ דבשא"ק וצ"ל דה"ה במחי' אי מטעם דלא ידע דמחיל ודכוותא מצינו להר"ן ז"ל במוחל דשלב"ל וכו' ומצי המוחל לומר קי"ל וכו' ואילו בח"א אחר שכתב כן בדק"ל ע"א שם בעמוד ב' חזר בו מזה וכתב מ"מ אינו מוכרח מדבריו ולע"א שהמדקדק בדבריו בתשו' השנית סי' ס"ג מדבריו שם נר' דלא חש להא דדבשא"ק לדעת הרמב"ם וכו' וכפי"ז משמע דלא דמי מחי' להקנאה וחיוב לענין זה הדין דדשא"ק ואף שהר"ן השוה וכו' שנא ושנא הך דינא וכו' ע"ש. הרי דדבריו סותרים דבח"א דחה דבריו הראשונים והכריח מדברי מ"ז דלא חייש מטעם ס' הרמב"ם דדשא"ק ואילו בח"ב עשה אותו יתד וסניף לבטל המחי' ושכן הוא מ"ז ז"ל סל"ה וצ"י. שו"ר דתשו' שבח"ב היא קודמת שהיא בשנת הת"ט ושבח"א היא בשנת התי"ב א"כ י"ל דמ"ש בח"ב לבטל המחי' ההיא מטעם דשא"ק מכח דברי מ"ז שפי' דבריו דחדא ועוד קאמר כן הוה ס"ל מעיקרא כמ"ש כן בתחי' בתשו' שבח"א אבל אח"כ חזר בו וכתב שאינו מוכרח מכח תשו' השניות ותול"מ. ועיין בס' סם חיי בסי' כ"ה וכ"ו וכ"ז דהאריך בדין מחי' בטעות וראיתי לו דבסי' כ"ז בדנ"ט אחר שהביא דברי הפ"מ כתב אך מאי דהוה קצת מקום לכאורה לאסתפוקי הוא מטעם השבו' וכו' ואני הצעיר אומר דלא צריכנא כולי האי בנדון הז"ל דאפי' לדעת רש"י פטור מהשבו' דהא כיון דנדון הז"ל הוא שהמוחל לא ידע מה שהוציא בעד הגירמי כ"א ח' אלפים לבנים דבכה"ג אפי' לדעת רש"י ז"ל ל"ה מחי' כיון דלא ידע דמחיל ודמייא לההיא דרב ענן ואונאה דאמרי' דאין מחילתו מחי' כיון דלא ידע דמחיל ע"כ. ומהתימה דהפ"מ ז"ל עצמו באותו דף כ"כ בסוף וז"ל ולע"א דבנ"ד איכא טעמא רבא דאפי' דבעלמא הוה אית לן דמחי' בטעות הוייא מחי' הכא בנ"ד ליכא למימר הכי דבנ"ד אמ"ל כי מה שהוציא בגירמי היה ח' אלפים לבנים לבד וכו' ונמצא למפרע ששמעון רימהו ודמייא נ"ד ממש למ"ש מוהריק"ו שורש קי"א וכו' ע"ש. הרי דהז"ל בעצמו כ"כ בפי' שאפי' שנאמר כרש"י דמחי' בטעות הוייא מחי' עכ"ז בנ"ד מטעם דרימהו המחי' בטילה ואפי' שהיא במקום שבועה והוא פלא על הרב דלא סיימוה קמיה וצ"ע:
ועיין בס' בני אברהם חח"מ סיכ"ג בדין מחי' בטעות מ"ש בשם הפוס' וכתב דהרואה יראה דכולם פסקו דמחי' בטעות לא הוייא מחי' ואפי' בקנין ושבועה ע"ש. וכ"כ הרשב"ש ז"ל סי' תקפ"ב דמחי' בטעות אף בקנין ושבו' אינה מחי' בשם הרמב"ם פ"ו מה' סנהדרין ע"ש. ואנכי לא ידעתי מדוע שאר הפוס' ז"ל לא נסתייעו והביאו ראיה מזה. ועיין במוהרשד"ם ז"ל סי' שמ"ח ובס' זכות אבות סי' י"ג. והמשכה"ר מע' מ' אוי"ט כתב הא דקי"ל מחי' בטעות לא הוייא מחי' דוקא בע"פ אבל בכתב מהנייא עיין בתשו' הפר"ח שבקונ' מ"ח חח"מ סי' ועיין בתשו' הכנה"ג שנדפסו מחדש בחאה"ע סי"ך דל"ג עכ"ל. ועיניך הרואות מלבד דשאר הפוס' לא סל"ה אלא אפי' בכתב ס"ל דמחי' בטעות ל"ה מחי' וכמבואר בדברי הפ"מ ושאר הפוס' ז"ל הנז"ל. גם בתשו' מרן ז"ל בס' אבק"ר סיקמ"ב כתב בפי' דמחי' בטעות אפי' בכתב שובר ופיטור ומחילה ואפי' נשבע אינם כלום כיון דבטעות הם ע"ש. והיתה העלמ"ה מעי"ק של הז"ל. ומה שציין על תשו' הכנה"ג הרואה יראה דשם לא קאי הרב כ"א על עיקר דינא דמחי' בטעות לא הוייא מחי' ולא נזכר שם מהאי חילוקא כלל כיעו"ש:
סימן ד
בש"ע סי' י"ו ס"ה המוציא שטר ע"ח והלה טוען שיש בו זיוף ושאל שיתנו לו הטפסת השטר כדי לדקדק בו נותנים לו אעפ"י שכתוב בו בלא טפיסת טופס מזה השטר ע"כ. והיא עיקרה פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש ז"ל להרשב"א והריטב"א ונ"י ז"ל. ומב"י ז"ל בסי"ס כתב דהרמב"ם והרא"ש דס"ל דצריך שיתן הטופס ה"ד בטוען טענת זיוף. והסמ"ע ז"ל פליג וס"ל דבכל גוונא צריך שיתנו לו הטופס עיין בסקט"ז באורך. והב"ח ז"ל הסכים ע"ד מרן ז"ל ועיין בהש"ך ז"ל גם מוהר"י מברונא ז"ל בסקי"א הסכים כמרן. והכנה"ג בסי"ס במ"ב כתב דמאי דפליגי הרמב"ם והרא"ש ז"ל עם שאר הפוס' ה"ד בשטרי מלוה אבל בשאר שטרות מתנה וכיוצא לכ"ע צריך ליתן ההטפסה וכ"כ בבע"ת ח"א סיכ"ח וכ"ט ורמ"ד ובתשו' הנ"ל יש לגמגם דבתחי' כתב דכיון שקבלנו הוראות מרן ז"ל אפי' להוציא ראוי ללכת אחריו ושוב כתב דיכו"ל קי"ל כהסמ"ע ובדבריו שבכנה"ג שם באו הדברים מתוקנים כיעו"ש ואין להאריך. ומדברי מוהר"י מברונא ז"ל נר' דחילוק זה אינו דשם נדונו הוא בשטר שכירות וסיים שם דדקדק בדברי הרא"ש דדוקא בטענת זיוף מחוייב ליתן וכו' ע"ש. דנר' מלשונו דס"ל דאין חילוק כלל. והערה"ש ז"ל בסי' י"ו או"ג כתב דבתשו' הרשב"א ח"ב סי' רי"א מבואר דגם בשאר שטרות ס"ל דאין ליתן טופס ודחה חילוק זה ע"ש. גם מ"ש החיד"א ז"ל בברכ"י או"ה בשם הגו"א ז"ל דביורש כ"ע מודים דצריך ליתן דאנן טעני"ל וכו' ע"ש. גם ע"ז כתב הערה"ש שם דחילוק זה נסתר מדברי הכנה"ג בתשו' דסיכ"ח וכ"ט הנ"ל דמשמע דלדעת החולקים גם ליורש וללוקח אין ליתן הטופס ע"ש. גם המשכה"ר במער' ט' א"ו הביא דברי הגו"א ז"ל וכתב דמדברי מוהרלנ"ח סי' צ"ו מוכח דלמאן דס"ל דלא יהבינן טופס לתובע אפי' ליתומים נמי דבהכי קא מיירי הז"ל ע"ש. ות'ם אני דמדברי הרשב"א ז"ל במיוחסות סוס"ה נר' שם בבירור דגם ליורש אין נותנים טופס כיעו"ש. ואיהו ז"ל בתחי' ציין על התשו' ההיא ומדוע לא הביא מינה ג"כ ראיה. ואולי י"ל דס"ל דההיא שאני דהוי יורש לגבי יורש ואיכא פלוגתא בהפוס' ז"ל אי טעני' ליורש כנגד יורש כיעו"ע לכן הביא ראיה מוהרלנ"ח ז"ל דמבואר דגם ליתום נגד המלוה דלהרשב"א וסי' אין ליתן. ואם כנים אנחנו בזה ממילא מ"ש הערוה"ש דמתשו' בע"ח סיכ"ח משמע דאין ניתנים ליורש וללוקח לדעת החולקים כנ"ל אין ראיה מהתם דשם הוי יורש נגד יורש ולוקח כיעו"ש. אך מתשו' דסיכ"ט יש ראיה משם דהויא יורש נגד מקבל מתנה ע"ש. גם ה' ידי דוד קאראסו ז"ל בסימ"ט בהגהה שבאמצע התשו' תמה ע"ד הגו"א ז"ל דביורש לכ"ע ס"ל דנותנין ושגם חכמי מנטובא עשו הלכה למעשה ביורש שהרי מוהרלנ"ח ס"ל דאפי' ביורש אין נותנים וסיים שם דכן מדברי הר' עדות ביאוסף ח"ב סוס"א נר' דסל"ה ע"ש. גם בס' פ"ת סק"ה אחר שהביא דברי הברכ"י בשם הגו"א ציין ע"ד הע"ב הנ"ל ונר' שכן כונתו כמ"ש הידי דוד ז"ל. ואנכי לא ידעתי מהיכן נר' מהע"ב ז"ל שסל"ה דנדונו שם הוא דאחר הוא בא להוציא הפס"ד מיד אפוט' היתום וכתב דהגם דהפוס' ס"ל דאין ליתן וכו' מ"מ בהפס"ד כולהו מודו דצ"ל ע"ש דליכא שום ראיה מדבריו דס"ל דגם ביורש אין לתת. ושם פסק הידי דוד ז"ל דצריך לתת לו הטופס בלי פקפוק כיעו"ש. וזהו דוקא בנדונו דהיורשים הם המוחזקים דהממון ברשותייהו ולדידהו יש להם דגל הקי"ל. ולדידן דלית לן ט' קי"ל נגד ס' מרן ז"ל אם המקבל מתנה הוא מוחזק יכו"ל שלא לתת הטופס במקום דליכא טענת זיוף וכמ"ש מרן ז"ל וקי"ל כמ"ד דאין חילוק בין יורש לאיניש דעלמא וגם קי"ל כמ"ד דאין חילוק בין שטר מלוה לשטר מתנה וכיוצא דבכולהו אין חיוב לתת הטופס. (ומקבל המתנה אי מיקרי מוחזק או נכסי בחזקת יורשים קאי לא פלט מפלוגתא עיין בס' צרור החיים):
וראיתי בס' לב שלמה בליקו' אות שי'ן בענין הטפסת השטר דכתב דהיא מחלוקת בין הרשב"א וסי' והרמב"ם והרא"ש ז"ל כתבו דנותנים וכן ראוי להורות ובפרט בזה המלכות מוהרלנ"ח סיצ"ו אבל ה' המפה סיפ"ו דק"ע כתב וז"ל ועוד דכתב הרא"ש בתשו' דאין מכריחין לאדם להראות שטרו לבע"ד אפי' בד"י והמ"מ כתב כלל ס"ח סיכ"א הבי"ד הטור סי' י"ו ע"כ והנה שאלה זאת היא בסיכ"ה ואם על שאלה זאת קאמר צ"ע שלא נזכר שם בע"ד ואדרבא לבע"ד כ' הרא"ש שיתן לו ההטפסה כמ"ש מרן סי"ס וכ"ש שיצטרך להראותו לו בפני ב"ד שהרי אפי' הרשב"א דסבר שאינו מחויב להטפיסו כ' שצריך להראותו בב"ד וצ"ע עכ"ד. ובדרישה סו"ס י"ו עמ"ש הטור בשם הרא"ש שאין כופין וכו' כתב עיין בתשו' הרא"ש כ' ס"ח סיכ"ד דמחוייב ליתן לו ההעתקה וצ"ע עכ"ל מוהר"ש ז"ל. ולע"ד נר' לחלק דשם מיירי בשט"ח שיש למלוה עליו ובה תובע אותו עכשיו וכאן בשט"ח שיש לו על אחרים או שטר אחר שיש לו לתובע ע"ז הנתבע ע"כ. מעתה תו ל"ק ול"מ דמה שנזכר בע"ד הוא ר"ל מה שהוא טוען עכשיו עליו שיוציא השטר שיש תח"י כדי לראות הזכות שיש בו ולעולם שנייא זו מזו וז"פ. ועיין בס' פנים במשפט סו"ס ס':
ואם טוען שהשטר מזויף והשטר הוא מקוים. הבע"ח בסי' כ"ח האריך בזה שאם הוא טוען שהוא מזויף ורוצה הטופס לעיין ולדקדק בו אולי ימצא זיוף או מחק או גרר זהו מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש ז"ל וכו' ואנן קי"ל כהרא"ש כמ"ש מרן בש"ע ואם טענתו שהוא מזויף ושיש לו עדים לפסול השטר ושיתנו לו זמן להביא עדים גם בזה טענתו טענה וכו'. אמנם אם טענתו שהוא מזויף ואינו ראוי לגבות בו הבל יפצה פיהו דלאו כ"כ לומר על שטר מקוים שהוא מזויף דא"כ בטלת תורת שטר וכו'. ואם טענתו היא שישבע הלוה שבועה שאינו מזויף גם בזה יש מחלוקת הפוס' והרמב"ם ומרן ז"ל פסקו בסי' כ"ב כרוב הפוס' ככולם שאינו נשבע עש"ב:
והן עתה נד"מ ס' ישא איש למוהרה"ג ראש"ל כמוהר"ר ישא ברכה הי"ו ובחח"מ סי' ח' הובאה תשו' מאחד קדוש מר' המערב בשטר משכנתא ותובע הטופס דכתב דיטפיס ויתן לו מאחר דמרן בש"ע כן ס"ל. ומה גם דמשכנתא דמיא למתנה דכתב הבע"ח דלא פליג שום פוסק במתנה וכיוצא וכו' ומה גם דכתב דדוקא אם יהיה ב"ד מומחה הוא דפליג הרשב"א ודעי' וכמעט אין בכל מקומותינו מאן דפקיע ומומחה. ומה גם דכתב הגו"א הוב"ד בהחיד"א והערה"ש ומשכה"ר דביורש אף הרשב"א יודה וכו'. ומע' הב"ד מקודש שבעיה"ק ירוש' ת"ו הסכימו בזה לגבי היורש דחייב ליתן דכ"ע מודים וכו' וציינו ע"ד הפוס' הנ"ל, ועט"ר ראש"ל הי"ו השיב על דבריהם דהן אמת שכ"כ הגו"א והוב"ד בהחיד"א ז"ל וכו' אך לא זכר ש"ר למוהרלנ"ח סיצ"ו דמוכח שם דגם לגבי היתו' בפלוגתא מתנייא ותמה על החיד"א שהבי"ד הגו"א וכו' וסיים האמנם אנן בדידן דבתריה דמרן גררינן והוא ז"ל פסק בב"י ובש"ע דאף ללוה נותנים טופס בטענת זיוף וכ"ש להיורש בטוען ט' זיוף וכו' ותלוי הדבר בעיני הדיינים שאם רואים שיש מקום לטענתו חייב ליתן טופס השטר ביד הלוה וכ"ש ליורשיו. ואם רואים שמבקש להתעולל עליו לבקש תואנות אין נותנים לי וכו'. ואולם בנ"ד דהוא משכנתא והוי כשטר מתנה דיש פרטים רבים לשאת ולתת כמ"ש מע' השואל הי"ו אני מסכי'ם ומערי'ב שחייב ליתן הטפסת השטר באין תפונה עכת"ד הי"ו ע"ש:
ואנא עבדא משתחוה מול הדרת כבודם ובמטותא מנייהו אחהמ"ר אמינא דמאי דמע' השואל הי"ו כתב דמשכנתא דמיא למתנה וכו' וגם החילוק בין יורש ללוה עצמו. ועט"ר הרה"ג ראש"ל הי"ו פליג עליה בחדא בההיא דיורש וכו' ומודה לו בחדא בההיא דמתנה ודמשכנתא דמיא לה וכו'. אנכי הדל באלפי רואה דבתרווייהו בין לגבי יורש ובין לגבי שטר מתנה וכיוצא אי ליכא טענת זיוף לא פלט מפלוגתא וכמו שביארתי והבאתי לעיל ות'ם אני איך לא זכרו שרים לדברי הערה"ש סי' י"ו או"ג דכתב ודחה חילוק זה דשטר הלואה משאר שטרות מדברי הרשב"א ח"ב סירי"א דמבואר דגם בשאר שטרות ס"ל דאין ליתן טופס ע"ש. והיותר תימה דהם ציינו על דבריי ובדב"ז היתה העלמ'ה מעי"ק. וגם אנכי בעוניי כבר הבאתי לעיל דגם מדברי מוהר"י מברונא ז"ל נר' דס"ל דאין לחלק בהכי וכנז"ל:
סימן ה
מעשה היה בשטר שיצא בב"ד והוצרכו לקיימו ובא עד האחד והעיד שהוא כתב את השטר ושזו היא חתימתו. והעד השני אמר שאין זאת חתימתו וגם אינו זוכר מההלואה זאת כלל והב"ד גזמו ואיימו עליו בגזרת התו' וח"ס באם לא יגיד ונשא עינו והוא עומד בדברו הנ"ל. יש לנו לדעת האם יש תקנה לקיים שט"ד ע"י חתימת עד זה בשטרות אחרים או לא:
הנה מרן ז"ל בש"ע חו"מ סי' מ"ו סע"י כתב העד שבא להעיד על כ"י בב"ד והכיר חתימתו צריך שיזכור ענין ההלואה ואם לא נזכר לא יעיד כלל ולכן שטר שיצא בב"ד ובאו עדים ואמרו כ"י הו"ז אבל מעולם לא ידענו עדות זה ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים עד שיזכרו עדותן וכו' אבל אם היה כ"י יוצא ממ"א או שהיו שם עדים שזה כ"י מקיימין השטר ואין משגיחין על דבריהם של אלו שאומרים אין אנו זוכרין העדות הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם וכו' אלה דברי הרמב"ם. וי"ח ואומרים שאפי' אין זוכרים שלוה או שחתמו על שט"ו ואין כ"י יוצא ממ"א כיון שמעידים שזה כ"י מקיימין השטר על פיהם. ולפי דבריהם כשהם עצמם באים להעיד על כ"י אם שכחו ההלואה ואינם זוכרים כלל שחתמו בשט"ז צריך שני עדים ע"כ חתימה לכן צריך או שיעיד כל אחד על כ"י ועל כת"י חבירו או שיצטרף אחר עמהם שיעיד על כ"י שניהם כדי שיהא ע"כ חתימה שני עדים ע"כ. ועיין בדבריו ז"ל מ"ש בכ"מ ובב"י וכמה מרבוותא ראשונים ואח' ז"ל עמדו הרבה על דבריו ז"ל ע"ע. והכנה"ג ז"ל הביא שם ג"כ שמרן ז"ל בס"ה לא הכריע ולפי הכלל הוא דס"ל כס' קמייתא ע"ש. אבל ה' פנים במשפט הביא וכתב דס"ל כס' השנית ע"ע. והראב"ד ז"ל בהשגות כתב ע"ד הרמב"ם שאם אמרו אין אנו זוכרין כלל אין זו סתירה וכו' אבל אם אמרו דומה חתימה זו לכ"י אבל מזויפת היא כי מעולם לא חתמנו בשט"ז ודאי יכולין לפוסלו ע"כ. ומרן ז"ל שם בכ"מ השיב לדבריו ועוד הביא מ"ש מוהריק"ו ז"ל בשורש ע"ד בשם בה"ג משמיה דר"י גאון ז"ל וכו' ע"ש ובלח"מ שם ויש באפשר לומר במשמעות דברי הרמב"ם ז"ל שכתב אם היה כ"י יוצא ממ"א וכו' מקיימים השטר ואין משגיחין ע"ד של אלו שאין זוכרין העדות. היינו שאם אחר שקיימנו השטר ע"י כ"י שיוצא ממ"א או ע"י העדאת עדים שזה כ"י שוב אח"כ אם באי העדים עצמם החתומים בשטר ואמרו אין אנו זוכרין העדות אין אנו משגיחין על דבריהם. משא"כ אם מתחילה באו העדים החתומים בשטר ואמרו אין אנו זוכרין העדות שוב אין אנו יכולין לקיימו ע"י שכ"י יוצא ממ"א או ע"י העדאת עדים. אבל לכי תידוק שפיר אין זה משמעות דבריו לא גם אחר שבאו הם עצמם מתחילה ואמרו כן יכולין אנו לקיימו אח"כ ע"י כ"י שיוצא ממ"א או ע"י העדאת עדים שזהו כ"י ולא משגחינן בדבריהם שאמרו אין אנו זוכרין העדות שכן הוא פשטיות דבריו ז"ל וכ"כ מוהריט"ץ ז"ל סו"ס מ"ו ופ"ח בד"ה ועוד ראיה וכו' מדנקט אם כ"י יוצא ממ"א או שיש עדים משמע שצריך קיום ב"ד מחדש בשני עדים ואז מהני ולא כמ"ש מוהריק"א ז"ל דסגי בצירוף עד אחר וכו' ע"ש. הרי דמבין בדבריו דגם אחר שאמרו העדים עצמם שאין זוכרין ההלואה יכולין אנו לקיימו ע"י כ"י שיוצא ממ"א או ע"י עדים אחרים. ברם עדין יש לספק ולומר דז"ד היכא דבאו ואמרו כ"י הו"ז אבל אין אנו זוכרים וכו' אזי מועיל לקיימו ע"י כ"י שיוצא ממ"א וכו' אבל היכא שבאו ואמרו אין ואת חתימתינו וגם אין אנו זוכרים וכו' אין מועיל לקיימו אח"כ וכמו שכן נר' מדברי הראב"ד ז"ל שכתב אם אמרו דומה וכו' אבל היא מזויפת כי מעולם לא חתמנו בשט"ז ודאי יכולין לפוסלו האמנם מדברי מוהריק"ו ז"ל בשורש ע"ד יש ללמוד דגם בזה יש בו מועיל לקיימו אח"כ דהתם בנדונו בשטר קידושין דבאו החתומים בו ואמרו אין זה כ"י ולא ראינו שקדשה כתב דכל היכא שיצא השטר בב"ד וקראוהו וחתום בו ב"ע הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד ושוב לא מהימני לומר לא חתמנו. והוק"ל מדברי בה"ג ור"י גאון והרמב"ם ז"ל והוצרך לישב וכו' וסיים דבלא"ה לא נהי"ל דבריהם מדתנן פ"ב דכתובות וכו' ואפי' הם לא אשכחן דאית להו האי סברא אלא בממונא וכו' עש"ב. ועיין בס' בני שמואל בשאלות שהאריך בדבריו ובס' עדב"י סי' י"ט מ"ש בזה. ונוכל לומר דגם שאמרו אין זאת כ"י נאמנים לפוסלו אם אין כ"י יוצא ממ"א או שאין עדים אחרים אבל היכא שכ"י יוצא ממ"א או שיש עדים אחרים שיעידו על כ"י מהני לקיימו אח"כ. ועיין במשפ"ץ ח"ב סי' יו"ד דל"ג בנדונו דאחר שנתקיים השטר עפ"י עדים אחרים באו העדים החתומים בו וא' אמר שאין זוכר העדות והב' אמר שהרבה מציירים יש בעולם ואולי זייפו השטר וחתמו חתימתו. כתב דלאו מילתא היא דמאחר שנתקיים השטר בב"ד עפ"י עדים מכירים חתימת העדים בטב"ע לא מפיהם אנו חיים ודמייא למ"ש בפ"ב דכתובות העדים שאמרו כ"י הו"ז אבל וכו' ואם כ"י יוצא ממ"א אי"נ. ולא דמי למ"ש הראב"ד בפ"ח מה"ע בהשגות אבל אם אמרו דומה וכו' יכולין לפוסלו. דהתם מיירי כשמתקיים השטר על פיהם אבל כשמתקיים ע"י אחרים שמכירים החתימות אי"נ וכו'. זאת ועוד שבנ"ד וכו' לא החליט הענין וכו' וא"כ לא דמי נ"ד להתם. ואף שהיו אומרים בנ"ד העדים החתומים במתנה כמ"ש הראב"ד ז"ל מ"מ לא יועיל כמ"ש שהתם מיירי הראב"ד ע"ד הרמב"ם דמיירי כשמקיימים השטר עפ"י העדים עצמם שמעידים על כתב ידם כמו שהוא ברור עכ"ד. היוצא מהאמור דבנ"ד ג"כ יש תקנה לקיימו אח"כ ע"י כ"י היוצא ממ"א או ע"י העדאת עדים אחרים. הנלע"ד כתבתי לשוני ע"ט ס"ט:
סימן ו
מענין המתחייב בדבר שאי"ק הנה הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מכירה כתב שאינו מתחייב ואפי' קנו מידו והטוש"ע חו"מ סי"ס ור"ז כתבו דרבו החולקים עליו והכי נקטינן. ואם נתן קצבה לשנים ולא למעות הגיה שם מור"ם ז"ל או שלא נתן קצבה לשנים. ועיין מ"ש הסמ"ע וש"ך בזה. וראיתי לה' אהל יצחק כהן ז"ל בחח"מ סי"כ דכתב דאי"ל קי"ל כמור"ם ושהמורה בזה דיכו"ל קי"ל כמור"ם הו"ל כטועה בדבר משנה ע"ש. ואחהמ"ר הפליג הז"ל בדברים הללו שהרי גם ה' ראש יוסף ז"ל סל"ה כס' מור"ם דלהרמב"ם גם שלא נתן קצבה לשנים מיקרי דשא"ק וכשאין קצבה בזמן מיקרי יותר דשאי"ק מכשיש קצבה בשנים ולא למעות והק' על הרשב"א דפסק להיפך. גם הכנה"ג שם בהגב"י אוכ"ו הביא בשם מוהר"א בן עקאר ז"ל בתשו' כ"י דהמתחייב בקנין לתת לחבירו מנה בכל שנה כל ימי היותו סופר או"ח דלא מיקרי ד"ק ע"ש. הרי דתרי אשלי רברבי רא"י ומוהר"א ב"ע ז"ל קיימי בס' מור"ם לדעת הרמב"ם ושפיר מצי"ל קי"ל. וכ"כ מוהרשד"ם חח"מ סי' שע"ג הוב"ד בס' מכתם לדוד פארדו סי' ט' דמי שנתחייב בדשאי"ק או שלא נתן קצבה לשנים מי זה יערב אל לבו להוציא ממון נגד ס' הרמב"ם ואחרים שעמו וכ"ש לתושבי ירוש' תוב"ב שבאותה המלכות נמשכים אחר סברת הרמב"ם ז"ל עכ"ל. ועיין בס' באר המים סיקי"ח שכ"פ לדינא מוהר"י נוניס ואייס ז"ל והסכים עמו ה"ה מוהרי"ך ז"ל בסקי"ט דהגם שנתן קצבה למעות ולא לשנים הו"ל דשאי"ק ויכו"ל קי"ל ע"ש. והרב שמן המשחה סי' צ"ז בדע"ו כתב אי"ל קי"ל כמור"ם כפי מה שהבינו הסמ"ע והש"ך ז"ל ע"ש. ויש להעיר עליו ג"כ. ולדידן הגם דבתריה דמרן ז"ל גררינן ע"כ אשר יאמר כה"ז ואיהו פליג על הרמב"ם וס"ל דאדם מתחייב בדשאי"ק כלל. מ"מ המוחזק מצי"ל קי"ל בהרמב"ם וסי' מאחר דגם בתריה דהרמב"ם נמשכים כמ"ש מוהרשד"ם ז"ל וכנ"ר מדברי המכת"ל הנ"ל דנדונו הנתבע הוא באותה העת בירוש' ועכ"ז פסקיה לדינא כהרמב"ם דהיינו דמצי"ל קי"ל כוותיה ודעי' ע"ש. וה' בית אברהם בסי"ס כ"כ בפשיטות דאף לדידן דקבלנו הוראות מרן ז"ל מאחר דנמשכים גם אחר הרמב"ם מצי המוחזק לומר קי"ל ועיין בס' אורח משפט סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות. ומעתה מ"ש הרב צו"מ ז"ל בחי' על סיר"ז בסכ"א דבמה שכתב מרן וכל הבאים אחריו חלקו עליו והכי נקטי' בא ללמדנו דאף למקומות שנהגו לפסוק כהרמב"ם בהא מיהא אין לפסוק כמותו דסברתו תמוה וכל הפוס' חולקים ודאי דלא נקטי' כוותיה ע"כ. אחהמ"ר לא צדק בזה דכבר נתבאר דמצי"ל המוחזק קי"ל וכנז"ל. גם בס' שמחת יו"ט סי' י"ז דס"ח ע"ד כתב דכבר עלו בהסכמה הפוס' ז"ל דיכו"ל המוחזק קי"ל כדעת הר"ם ורבותיו וכדעת מ"ד דאפי' נתחייב בדשא"ק בעד טובת הנאה שקבל ל"ק ע"ש. ברם מ"ש שם דמאחר שנתן קצבה למעות הגם שאי"ק לשנים חשיב דב"ק ואי"ל קי"ל וכו' כיעו"ש בזה סלח נא אנכי מבקש דגם באופ"ז דנתן קצבה למעות ולא לשנים המוחזק יכו"ל קי"ל כמור"ם ומוהר"ש ב"ע וראש יוסף ז"ל דקיימי בסברתו וכמו שכ"פ בס' באר המים להלכה וכנז"ל:
ולענין המתחייב בדשא"ק בעד טובת הנאה ה' בני שמואל בסי"ל כתב דל"ק הרמב"ם דאי"מ כ"א דוקא כשנתחייב בלא הנאה אך אי איכא הנאה בדבר כדי שיתחייב אגב ההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה ומתחייב. והפ"מ ז"ל ח"ב סי"ל הבי"ד וכע"ז דיש אתו להכריח ס"ז מסוגיא דהנזיקין מההיא דאי"מ לאכילת פירות דיהיב ר"ח טעמא מפני שאי"ק ודוקא ממשעבדי אבל מבח"ר גבי וכו'. גם בח"ג חזר ושנה דבריו בסי' ל"ג דהביא דברי הבנ"ש ז"ל וכתב וז"ל ואני הפעוט עשיתי סמוכות לדעתו מסוגיא דהנזיקין כמ"ש בח"ב סי"ל ע"ש. וק"ל דהכרח זה בעצמו כתבו הבנ"ש ז"ל שם וסיים דבזה החילוק סרה קושית הרמב"ן להרמב"ם מסוגית הנזיקין יעו"ש. ואינו דבר חדש מתורתו של הפ"מ ז"ל. וראיתי שכבר הק' כן עליו ה' חזון עובדיה בפ' תולדות ע"ש. ונעלם ממנו שכבר המש"ל ז"ל בפי"א מה' מכירה הק' זה וגם הביא שם בשם הריטב"א ז"ל דליתא לחילוק זה יעו"ש. וה' משאת משה חח"מ סי' ל"ב הביא חילוק הבנ"ש וכתב שכן הסכמת הפ"מ בח"ב סי"ל וכיפי תלי לה להכריח דעת הז"ל כן מסוגית הנזיקין וכו' ע"ש. גם ה' מוהרי"ע ז"ל בס' בני יאודה דק"ו כ"כ ע"ש. ולא העירו דהכרח זה הוא מתורתו של מוהרש"ח ז"ל וגם לא זכרו שרים לדברי המש"ל ז"ל שהק' כן והניחו בתימה ומוהר"ש הלוי ז"ל בחח"מ סי' ה' הביא חילוק הבנ"ש שכ"כ בסי' יו"ד וכ"ע דחילוק זה נלע"ד דהמ"ז מוהרשד"ם בתשו' סי' צ"ט כתב אותו והסכים בו. ונר' דמוהרח"ש לא ראה אותו בזקינו מדלא הזכירו ע"כ. ועיניך תראינה דשם בסי' יו"ד דל"ח כתב שכ"כ מ"ז מוהרשד"ם סי' רנ"א ורע"ח ומשם נר' קצת סיוע למ"ש דדוקא בדבר דהוי כעין מתנה לא נשתעבד בדשא"ק וכמו שכתבתי ע"כ. גם בתשו' דסי"ל בסופה אחר שכתב החילוק הנ"ל סיים כמו שנר' מדברי א"ז ז"ל סי' רנ"א ורע"ח בח"א מדפוס סלוניק"י ע"כ. ובלומדי בדברי הפ"מ ז"ל בח"ב סוס"ל ראיתי דכתב דהא דל"ג ממשעבדי משום דאין קול יוצא לשא"ק ע"כ. ולדידי הד'ל ק"ל ע"ז דהא מפורש בהנזיקין דנ"א דאעפ"י שאינם כתובים ככתובים דמו ואית להו קלא. וכ"כ הב"ד ז"ל חח"מ סיל"ב וז"ל טעמא דמזון האשה והבנות שאי"ג מקרקע המשועבד אינו משום דלא משתעבדי דשפיר משתעבדי וגם אינו משום דלית להו קלא דאעפ"י שאינם כתובים כמאן דכתיבי דמיין ואית להו קלא כמפורש בהנזיקין דנ"א אלא הטעם הוא מת"ח מפני תקון העולם לפי שהוא דבשא"ק למזונותם ואין לך אדם לוקח שדה מחבירו שאין ח"ז עליו ואין לו קצבה ובמה יזהרו הלוקחים כמפורש הכל שם ואעפ"י שנר' מדברי רש"י שבלא תקון העולם דין הוא כבר התוס' שם כתבו שאינו אלא מפני תקון העולם וגם רש"י בעצמו בפ"ק דמצי' די"ד כ"כ כהתוס' עכ"ד. ואיך הפ"מ ז"ל כתב הטעם משום דאין קול יוצא ולדידי צ"י. וה' נאמ"ש ז"ל בדקמ"ד האריך לדחות חילוק דטובת הנאה. והרב"ד חח"מ סי"ג כתב באורך מזה ע"ש:
ולענין אם המתחייב בדשא"ק הוא ש"מ כתב הלח"ר סי' קצ"ט כיון דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו ה"נ יועיל גם בדבר שאי"ק גם לדעת הרמב"ם ז"ל. גם הפ"מ ז"ל בח"א סוסנ"ה כתב בדרך אפשר דבש"מ משום שלא תטרף דעתו עליו תיקנו דיועיל מתנתו אף בדשא"ק כי היכי דתיקנו וכו' הך טעמא נמי שייכא בש"מ הנותן דשא"ק ע"ש. וראיתי לה' אמר"ט בדע"ו דכתב דבש"מ המתחייב בדשא"ק אע"ג דבבריא ל"מ הוא משום דאנ"ס דאינו מתחייב ברצונו דהוי דבשא"ק ויבוא לידי עניות ומשו"ה לא מהני אבל בש"מ חל חיובא דלא איכפת ליה אם יבואו יורשיו לידי עניות והו"ל כאילו נותן כ"נ לזה במתנה דמהני ע"כ. ואנכי הרואה דהפוס' ז"ל נתנו הטעם להמתחייב בדשא"ק דל"מ הוא משום דלא סמכא דעתיה דמקבל דאינו יודע כמה יהיה עיין בראש יוסף דקי"ב הוב"ד בס' באר המים דקכ"ב וז"ל והרי לך לשון של הרא"י ז"ל שכתב ע"ד הרשב"א הנ"ל וז"ל נ"ל לומר דלהרמב"ם גם בנד"ז נקרא דשא"ק כיון דלא נתן קצבה בשנים אינו סומך דעתו דזה הטעם דהמחייב עצמו בדשא"ק דאינו מתחייב הוי משום דאינו סומך דעתו דלא ידע כמה יהיה וא"כ מ"ל שלא יהיה קצבה בענין מ"ל שלא יהיה קצבה בשנים ע"כ. וא"כ כפי"ז הטעם דלא סמ"ד אפש"ל דליכא הפרש בין בריא לש"מ. והחק"ל ז"ל חח"מ ח"א סי' ל"א הסכים לחילוק הנ"ל והביא ראיה ע"ז ע"ש, ברם ה' אורח משפט סי"ס הגה"ט או"ה שדי ביה נרגא והק' ע"ז כמו שהק' המש"ל פ"ח מה' זכו"מ והצ"ע וציין על ה' דין אמת בסי' ר"ן שנדחק לישב. גם ציין על הרדב"מ ח"ב סי' פ"ב והאהל"י חח"מ ס' קי"ג ולבסוף כתב דדין זה לדידיה צ"ע עש"ב:
ולענין שטר מכר שנתחייב בכל מין הוצאה ופיזור שיצטרך הקונה להוציא כדי להעמיד המקח בידו ולא יש קצבה לדבר עד סך פ' כתב ה' פנים במשפט ז"ל סי"ס אוי"ג דלדעת הרמב"ם אינו מתחייב ויכו"ל קי"ל וכו'. האמנם משני צדדים יש לחייבו הא' מצד דדמי המכר קצובים הוי כאילו קצב ההוצאה וכו' וגם דכתוב בשטר נאמנות שהאמינו המוכר ללוקח וגם דאיכא בשטר שקיבל המוכר ס' הפוסק וחתם בחת"י. וגם שנשבע המוכר לקיים כל הכתוב בשטר עש"ב. ולע"ד דאי"צ לכל הני טעמי דבקבלת ס' הפוס' די לחייבו. ולפי"ד הז"ל גם בשטר משכנתא או מכו"ש וכיוצא י"ל כן דלדעת הרמב"ם אינו מתחייב וכו' ונצטרך לקבלת ס' הפוסק וכו' וסוגיין דעלמא כפי מנהג מקומינו לא חיישי להכי כלל ותמיד דנים דייני לחייב. והגם דאיכא פלוגתא בפוס' ז"ל אי במקום מנהג יוכ"ל קי"ל נגד המנהג עיין בס' אחי וראש חיו"ד סי"ז מדכ"ט ואילך ובאר המים חיו"ד סי' ל"ח. ובס' פ"מ ח"א דכ"ז ואהל יצחק חח"מ סוס"א וי"ו ול"ה ויש לעמוד בדבריו דנר' דסתראי נינהו ממקום למקום ובד' קי"ט כתב דבסוגיין דעלמא המוחזק מצי"ל קי"ל משא"כ במנהג קבוע לא מצי"ל קי"ל ע"ש באופן דנר' דלא פלט מפלוגתא. מ"מ החבי"פ ז"ל בס"ה חקק"ל ח"ב סי' ל"א דקל"ח כתב דמצי"ל קי"ל במקום מנהג וסוגיין דעלמא אך אמנם אם המנהג ההוא הורגל בין הדיינים שפסקו כמותו דור אחר דור אי"ל קי"ל כנגדו והגם שמדברי הרא"ש כ' נ"ה והרא"ם ח"א רס"י י"ו והרשב"א ח"ה סיפ"ה נר' שמה שדנים הדיינים דור אחר דור ל"מ מנהג ה"ד במנהג שהוא היפך הדין לגמרי. ברם היכא דהדין ההוא תלוי בפלוגתא דרבוותא והוקבע המנהג בין הדיינים לפסוק כצד האחד אז אי"ל קי"ל כנגד המנהג עש"ב וכ"ש בדין זה דרבו החולקים על הרמב"ם ומכללם מרן ז"ל והמנהג כמותם דודאי דאי"ל קי"ל. אשר מזה יוצא נפקותא ג"כ למ"ש הרב"ד חח"מ סו"ס י"ו בהמחייב עצמו לתת לחתן סך קצוב במעות וש"ע בלא קצבה וכו' דיוכ"ל קי"ל וכו' ע"ש והבאתי דבריו בחאה"ע ע"ש וכתבתי שם דגם לדידן יוצא דיכו"ל קי"ל וכו' ע"ש. הן עתה כפי מש"ל בכאן נר' דאי"ל קי"ל מאחר דהמנהג בין הדיינים הוקבע כמרן וסי' ותול"מ:
וחזי הוית בהרדב"ז ז"ל בישנות סי' קל"ו דכתב דמ"ש הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' מכירה אם פי' המוכר ואמר ע"מ שאין אתה חוזר במו"מ וכו' הולך הרב לשי' שאין אדם מתחייב בדשא"ק וכו' ע"ש. ואנכי הדל הוק"ל דהרי מרן ז"ל הוא מכלל החולקים על ס' הרמב"ם. וס"ל שאדם מתחייב בדשא"ק ועכ"ז פסק בחו"מ סי' רכ"ז סכ"א האומר לחבירו ע"מ שאי"ל עלי אונאה יל"ע אונאה בד"א בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול וכו' אבל במפרש אי"ל אונאה כיצד וכו' ע"ש. הרי דגם החולקים להרמב"ם ס"ל דבזה צריך שיפרש. ועיין בהסמ"ע סקט"ל דכתב ועפ"ר כאן ובסי' רל"ב דכתבתי דאף לפי מאי דקי"ל דאדם יכול להקנות ולמחול אף דשא"ק מודה במחי' כזו שצריך שיפרש דאל"כ יכול לומר לא ידעתי שיש בו אונאה כ"כ דלמחול ע"כ. ועם דהרדב"ז ז"ל לא ס"ל לחלק בהכי וגברא רבא הוא ואינו מן הקושי דע"כ יאמרו המושלים גברא אגברא ק"ר. מ"מ החילוק מצד עצמו הוא מסתבר דבזה כ"ע מודים. והקמ"ר ז"ל בד' ר"ד תמה ע"ד הרדב"ז הנ"ל וכתב דלענין שצריך לומר יודע אני שיש בו אונאה אין מחלוקת מטעם דמי ידע דקא מחיל. והמחלוקת הוא אם צריך שיאמר כמה אונאה יש דרבי' ס"ל דמלבד דצריך שיאמר יודע אני שיש בו אונאה צריך שיאמר כמה אונאה יש מטעם דאל"כ הוי דשא"ק ובזה הוא שחולקים עליו. אבל במה שצריך שיאמר יודע אני אין מי שחולק ע"ש. ומהתימה דדברי הסמ"ע ז"ל הם בפי' נגד דבריו דקאמר אף לפי מאי דקי"ל דאדם מקנה דשא"ק מודה דבמחי' כזו צריך שיפרש וכו' הרי דס"ל דגם להחולקים על הרמב"ם בכאן צריך שיפרש כמה אונאה יש בו וצ"י. והמט"ש סי' רכ"ז הגה"ט סוף אוצ"ז כתב דדברי הרדב"ז הם קשים לשמוע ועיין קמ"ר ז"ל ולא העיר עליו בזה. שו"ר בעיקר דברי הפרישה בסי' רכ"ז ורל"ב ובצד האחד נר' מדבריו שם דמפרש הוא ג"כ כהקמ"ר ז"ל ע"ש:
סימן ז
בש"ע סי' ס"א ס"ה כל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרי שנהגו הסופרים לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה ואין צריך לפרש כל לישני שפירי דאית ביה ויתבאר עוד בסי' ע"א ע"כ. וכן הביא הכנה"ג בסי' ע"א בהגב"י אוי"ט בשם מוהריב"ל ח"א כי"ט סי' ק"ה דעכשיו שנהגו לכתוב נאמנות בכל השטרות וכו' אדעתא דנאמנות קנו ממנו. והוא ז"ל נסתפק בכונת דבריו דאפשר להבין דדוקא לכותבו בשטר אמר הז"ל דאדעתא דנאמנות קנו ממנו ויכתבו הנאמנות בשטר אבל אם לא נכתב אמרי' שצוה הלוה שלא לכותבו. ואפשר ג"כ דה"ק דכיון דנתפשט המנהג לכותבו בכל השטרות אדעתא דנאמנות קנו ממנו ואם לא נכתב ט"ס הוא כדאמרי' באחריות דט"ס הוא ושכ"כ מוהרש"ך ח"ב סי' רל"ו וקי"ו וח"א סיק"ן הג"ת דק"ך הביא ראיה לדבריו מתשו' הרשב"א אלף וס"ח. אבל מוהרש"ח בסיל"א כתב דאחר דהגאון והרשב"א והריטב"א ז"ל ס"ל דאם לא נכתב הנאמנות לאו כמי שנכתב דמי אין לעשות מעשה כדברי הרא"ש וכן הסכמת מוהרש"י סימ"ט וכו' ע"ש. ונר' דהא דנסתפק בדברי מוהריב"ל ולא בדברי מרן משום דפשיט"ל בדברי הרא"ש דאף שלא נכתב הוי כנכתב ומרן פסק לדברי הרא"ש לכן לא עלה לבית הספק אלא בדברי מוהריב"ל. ועיין בס' בית דוד חח"מ סי"ל שכ"כ כבר ידוע מ"ש הטור בסיס"א בשם הרא"ש דבמנהג פשוט לכתוב בכל השטרות נאמנות כל שקנו מידו בסתם הוי ע"ד לכתוב נאמנות ואפי' שלא נכתב הו"ל כאילו נכתב. ואעפ"י שיש חולקים וסוברים דלא אמר הרא"ש אלא שיכולין העדים לכתוב נאמנות אבל אם לא נכתב לא הו"ל כאילו נכתב כמ"ש הכנה"ג בסיע"א הגב"י אוי"ט מ"מ לוי שהוא מוחזק שהוא יורש יכו"ל קי"ל כמ"ד דהוי כאילו נכתב וכו' ע"ש. ואחהמ"ר בדברי הכנה"ג שם אין מי שסובר כן בהרא"ש ומוהרש"ח ז"ל בתחילה כתב דאין הכרח למה שהבין מוהרש"ך מלשון הרא"ש דאעפ"י שלא נכתב כמי שנכתב דמי ושוב הביא כמה ראיות והכרחיות שכן דעת הרא"ש כמו שהבין מוהרש"ך ברם איהו פליג עליה דאין לעשות מעשה כהרא"ש נגד הגאון וכו' וכמ"ש הכנה"ג. ובכל מה שציין עליהם הכנה"ג עיניך תראינה שאין מי שפירש בדברי הרא"ש היפך מזה. וה' פ"מ ז"ל בח"א סי' י"ג כתב שנניח שהרא"ש סובר כן כפי' מוהרש"ך הנה כפי מ"ש מוהרש"ח הגאון והרשב"א והריטב"א ז"ל פליגי עליו ומאן ספין וכו' וכן דן שם מוהרש"ח ע"ש. ובח"ב סיק"ד כתב אך אם לא נכתב בנ"ד נאמנות בפי' אף לדעת מוהרש"ך סיק"ן והבעב"ש סיל"א דאית להו דאע"ג דלא נכתב כנכתב דמי וכו' הא ליתא וכו' ע"ש דדבריו אלו ק' שכלל מוהרש"ח עם מוהרש"ך יחד דס"ל דאף שלא נכתב כנכתב דמי ואינו כן וכמ"ש הוא ז"ל בעצמו בח"א וכנ"ל. ועיין בס' חש"ש סימ"ב הגה"ט אול"ז דכתב דצ"ע בדבריו ושכבר תמה עליו הכר"ש ח"מ סי' י"א ע"ש. וכעת אין ס' הכר"ש מצוי תח"י. וכעת נ"ל לישב דבריו במה שכללם יחד היינו דשניהם כן ס"ל בדעת הרא"ש שס"ל דאף שלא נכתב כנכתב דמי. ואיהו ז"ל רצה להסכים דינו שם גם אליבייהו דס"ל בדעת הרא"ש כן עכ"ז בנדונו גם הרא"ש מודה דיש לחלק וכו':
ומרן ז"ל בתשו' אבק"ר סיפ"ז הביא דברי הטור שבסיע"א וס"א דנראין כסותרין והביא שני תי' שישבם בב"י. ומוהר"ש ן' וירגא ז"ל שם בסיפ"ח הק' עליהם ומרן ז"ל בסיפ"ט השיב לו עליהם עש"ב. ועיין בתשו' רב"א ז"ל סיכ"ה ומוהרח"ש ח"ב סיט"ז דתמהו על שני התי' של הב"י ז"ל ותי' דהרא"ש מיירי כשידע הלוה שכותבין כן ובעה"ת מיירי כשאין ידוע שהלוה ידע במנהג ע"ש. ובזמנם עדין לא נתפסו שו"ת אבק"ר כנודע. והערוה"ש ז"ל בסיע"א אוכ"ב הביא בשם הרי"ף ז"ל בתשו' סיר"ב דמשמע דאפי' המנהג ידוע ופשוט לכתוב נאמנות אמרי' אם אין עידי השטר מצויים שנשאל אותם בטל הנאמנות ולא אמרי' דסתם קנין שיכתבו כמנהג המדינה ואי"צ לפרש וכו'. ואפשר דמיירי במקום שאין כותבים הנאמנות אלא לשופרא דשטרי ולא ע"ד שיהיה קיים כמו שחי' מרן בב"ה. גם הביא שם בשם הרשב"ץ ח"ג סיש"א בפי' הכתובה דס"א דכתב דבענין הנאמנות אינו כשאר דברים אלא אם לא שמעו מפיו אינם רשאים לכותבו ושכ"כ בעה"ע. עוד הביא מ"ש מוהר"ם ז"ל סי' תקע"ו הוב"ד בתשו' דשייכי לס' קנין סי' ד' וכו' ושדעת הרא"ש בתשו' כשי' רבו מוהר"ם ז"ל עש"ב. וה' בני משה שלטון ז"ל בליקו' ד"ד כתב דשטר שלא נכתב בו נאמנות דדיינינן ליה כאילו נכתב לא ראה בפוס' שום זכר מזה ע"ש. ומה שק' עליו דדב"ז נפתח בגדולים וכו' כבר הק' עליו הכ"ש ז"ל סי"א הוב"ד בס' חש"ש ז"ל סימ"ב וגם הי"א בחאה"ע סיצ"ו הגב"י או"ח הק' כן ויעו"ש מה שישב. והמט"ש סיע"א הגב"י אוכ"ד תמה עליו כן ונעלם מיניה דמר דכבר מוהרמ"א דציין עליו הוא והי"א ז"ל הק' כן וגם מר אביו ז"ל בחש"ש בסימ"ב הגה"ט אול"ז הביאו. ועיין ג"כ בס' בגדי ישע לכמוהר"י עטייא ז"ל בחח"מ סי"ד דהק' עליו כן ועוד הגדיל התימה עליו ממ"ש איהו בסי' י"א בשם מוהרש"ח ומוהרש"ך ז"ל ואולי הכא העלים עין וגם ע"ד שבסי' י"א הק"ע במ"ש בשם מוהרש"ח דבמסקנא דדיני לא קאי מוהרש"ח כן דכתב דאין לעשות מעשה נגד ג' הרועים והניח דבריו בשתי המקומות בצ"ע ע"ש. וגם הוא ז"ל לא זכר לדברי הכר"ש והי"א והמט"ש ז"ל, והזכו"ל חח"מ אות נו"ן הבי"ד המט"ש ולא העיר עליו ועיין בס' כבוד יו"ט בחי' על הרמב"ם בה' מלו"ל פט"ו ד"פ מה שכתב בזה. ועל מש"ל דכל הפוס' אין מי שפי' בדברי הרא"ש דדוקא שיכולין העדים לכתוב הנאמנות אע"ג דלא פי' אבל לא אמרי' אע"ג דלא נכתב כנכתב דמי הנה עתה ראיתי בס' בית אברהם בסיס"א דקט"ז דהאריך לפרש בדברי הרא"ש ז"ל דס"ל דאם לא נכתב לאו כנכתב דמי ע"ש. ודבריו ג"כ אחהמ"ר הם תמוהים ועיין בס' משכה"ר מער' מ' אוש"ח שהאריך להוכיח בראיות מדברי הרא"ש והטור ז"ל דס"ל להרא"ש דגם כי לא נכתב כנכתב דמי. ושדעת מרן ג"כ סל"ה כדעת הטור בדעת הרא"ש דכי היכי דלא בעי אמירה ה"נ ל"ב כתיבה כמ"ש הרא"ש בכלל ע"ח וביאר שיחותיו שם מדברי התוס' דכתבו דכתיבה נמי לא מעכבא ולא ס"ל להרא"ש כשי' רבו מוהר"ם ז"ל דכתיבה מיהא בעי. וציין על להקת הפוס' מאי דהאריכו למעניתם בזה וסיים דמרן ז"ל בש"ע פסק כמו שנטה דעתו בב"י דהכתיבה מעכבא ולא זכר תשו' הרא"ש דכלל ע"ח וכו' וציין על משחא דרבותא שהאריך בזה עש"ב. ועיניך תראינה דלא זכרו מדברי מרן שבתשו' אבקת רוכל:
ובדרך לימודי ראיתי להסמ"ע ז"ל בסיקע"ו סק"ד שהביא מ"ש הע"ש ז"ל דשטרות שאנו כותבין בהם שקיבלו עליהם בח"ת ובש"ד וכו' אין לחזור דאף על גב שקנו סתם הואיל ונתרצו לכתוב השטר מסתמא קבלו וכו' והוי כמו שקיבלו עליהם השותפות בח"ח ובש"ד לקיים ואינם יכולים לחזור בהם. והוא ז"ל כתב דברים של טעם הם ומיהו וכו' אין להעדים לכתוב בכל תוקף כל שלא קבלו עליהם בק"ס וכו' ע"ש. והכנה"ג שם בהגה"ט או"ז הביא דבריהם וציין עמ"ש באוי"ז בשם מוהר"י הלוי ז"ל. ואנכי בעוניי ראיתי מ"ש באוי"ז והוא לא שייך לדבריהם דהתם הביא בשם מוהרי"ה ז"ל דכתב דאפי' לא נכתב השטר בלשון חיוב דיינינן ליה כאילו נכתב כיון דכל שטרי חיוב נהיגי למיכתב הכי. והוא ז"ל גמגם בזה וכתב אפשר דלא אמרי' בזה אע"ג דלא נכתב כנכתב דמי ע"ש. ודברי הע"ש והסמ"ע ז"ל הם המדברים בעיקר הקנין דאע"ג דלא קיבל עליו בפי' בקנין בכל תוקף הואיל ונתרצה לכתוב השטר מסתמא הוא שקבל עליו כל מה שנוהגים הסופרים לכתוב בשטר בכל תוקף והוי כמי שקבל עליו בקנין בכל תוקף וכותבים השטר בכל תוקף והסמ"ע כתב ע"ז ומיהו וכו'. ואינם ענין למ"ש בשם מוהרי"ה דאע"ג דלא נכתב הוי כנכתב ודבריו לע"ד צ"י:
והיכא דלא כתיב בשטר מתנה כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא הקמ"ר ז"ל בסי' ב' בנדונו דלא היה כתוב בה כבו"ב ונוסף ג"כ שהעדים מעידים שהש"מ אמר אל תגלו דהז"ל חשש בה משום דלא כתוב בה כבו"ב אבל משום שאמר אל תגלו לא חשש די"ל כונתו אל תגלו אלא לאח"מ דמהני כמ"ש בש"ע סירמ"ב ס"ו. ומוהרמ"מ ז"ל שם בסי"ג כתב דמשום דלא כתוב בה כבו"ב טענה זו תברא בצידה שכבר פסק מרן בסירמ"ב וז"ל ימ"ש דהאידנא לא חיישי' לסתמא משום דנהיגי למיכתב וכו' הילכך כשמצוה לכתוב וכו' הוי כאילו אמר כבו"ב והיא ס' הרא"ש והטור וכיון שכן אין ממש בטענה זו אבל במ"ש אל תגלו ט"ז טענה היא וכו' ע"ש. ואחהמ"ר ק"ל ע"ד דפשיט"ל בדעת מרן כן שהרי כפי מה שפי' בב"י בפי' האחד דלא חיישי' להנותן כשאמר בסתמא ולא אמר כבו"ב משום דנהיגי למיכתב ושזה הפי' עולה בהסכמה עם דברי התוס' ז"ל ובש"ע בדיוק לשונו שכתב הילכך כשמצוה לכתוב וכו' כאילו אמר כתבוהו וכו' נר' דכתיבה מיהא בעי ומעכבא ועיין בהסמ"ע סק"י וגם מוהרימ"ט סינ"ד הסכים בזה"פ א"כ מדוע הוא ז"ל לא חשש לזה. ועיין בס' משאת משה חח"מ סי"ה דהאריך דיש לחוש לדעת התוס' והרא"ש ורשב"ם ומרן ומקבלי המתנה העלו חרס בידם וכו' ובדכ"ה ע"א כתב דרבים הם שס"ל דדוקא אם נכתב בשטר אמרי' אעפ"י שלא ציום בפי' מהני אבל אם לא נכתב מתנתו בטילה כמ"ש המשפ"ש סיק"ג ומוהרימ"ט סינ"ד ומוהר"ם ד"ב סיכ"ד ונמצא דבמחלוקת היא שנויה והיורשים הם מוחזקים ומי יקל ראשו להוציא וכו' עש"ב. ויש לעמוד ע"ד דבסי"ה כתב דיש לחוש לס' המצריכים שיכתב כבו"ב ושכן מפרשים בדברי הרא"ש ומרן ז"ל כן פי' בחד פירושא. ואילו בסוס"ז כתב דל"מ לס' הרא"ש דפשיטא דאף שלא נכתב הוי כנכתב ע"ש. גם בדכ"ה כתב בשם מוהרמ"א ז"ל דאם כתוב בה מתנה גלויה ומפורסמת פשיטא דמהני. ובסוס"ז כתב זה מדנפשיה וחיזקה מדברי הרמב"ם ולא זכר לדברי מוהרמ"א ז"ל הנ"ל כלל. ובס' חוקי חיים סי"ד דכ"ה פקפק בשטר מתנה דלא כתיב בה כבו"ב וציין ע"ד הפוס' ז"ל בזה ע"ש. ועיין בס' ידיו ש"מ חח"מ סיכ"ג דכתב דנמצא בכ"י של מוהריב"ד ז"ל שהביא דברי הר"ב ז"ל בשי' לגטין דכ"ח דכתב בשם הרא"ה ז"ל דבמתנה אי קבל עליו אחריות תו אי"צ למיכתב כבו"ב והמתחייב לחבירו מתנה היא וצריך למיכתב ביה כבו"ב וליכא למיסמך לאחריות שבה וכו' ולא מהני אא"כ מוסיף לו זכות באחריות יתירה או שמשעבד לו כ"ן דו"ד ואפש"ל דהשתא כיון דנהוג למיכתב הכי אפי' בכי הא לא סגי ע"ש הרי דגרע שטר חיוב ממתנה שנותן לו דמהני האחריות משא"כ במחייב עצמו וכו' וכ"כ הריטב"א בשי' בשם הרא"ה ולכאורה נר' דאין חולק עליו. ואע"ג דבמתנה גופה איכא מ"ד דהאידנא דנהיגי וכו' הוי כמו אמר כבו"ב מידי ס' ל"נ עיין בכנה"ג סירמ"ב וכו' ע"ש. וע' בס' ידי דוד קאראסו ז"ל סי' ס"ו דהאריך בענין זה בשם הפוס' ז"ל דאפי' אמר שיכתוב כל מיני אופני זכיות וכו' כתחז"ל מידי ס' ל"נ והבא משום ירושה הוא המוחזק והמתנה בטלה ע"ש. וכשמנהג המדינה לכתוב כבו"ב ומצוה לכתוב שטר וכו' ע' בד"מ ח"ב סיע"ז ובמט"ש סימ"ב הגה"ט אוכ"ג. ובס' משר"א די טולידו ז"ל ח"א סי' י"ב דהאריך בזה ושיש מקומות וכו'. ובסי' נ"ב חילק לזכות אף דלא כתיב כבו"ב ע"ש. ויש לעיין בדברי מרן ז"ל שבאבק"ר סיפ"ז דאחר שהביא שני התי' שבב"י כתב והשתא לתי' קמא אין המנהג פשוט וכו' ולהתי' הב' וכו' ועוד אפי' אם היה הדין שבכל שטר סתם היה נכלל כל הדברים שנוהגים לכתוב בכל השטרות כגון נאמנות וביטו"מ תנאי זה דח"ס אינו נכלל בו משום דהיה צריך לכתוב שטר ולהשליש וכו' ע"ש. דבדבריו אלו מוכח דס"ל דבמקום מנהג אף דלא כתוב כ"א בסתם הכתיבה לא מעכבא היפך מ"ש המשכה"ר בדעתו וכמש"ל:
סימן ח
שאלה ראובן שהוא סג"נ ובנו יושב עמו בחנות לקנות ולמכור ואירע שיום אחד מנה הבן כים המעות ומצא שהם ת' גרוש והניחו בחנות והלך לעסקו וחזר ומנה הכיס וראהו חסר קרוב לחציו ושאל לאביו והשיבו שלא ידע מזה כלום. ובעל החנות שכנגדם אמר שהבחור פ' ישב על החנות לקנות ושמא הוא ממנו אך הוא לא ראהו שפשט ידו לכיס. מיד הלך הבן לבית הבחור ולא ראה אותו וסיפר לאביו ואמ"ל אביו בגדיו שהיה לובשם פשטם והנם לפניך ולבש בגדים אחרים והלך להתפלל ערבית של ש"ק ויחפש בהם ולא מצא כלום ושאל אח"כ להבחור וכפר בכל וברוב התחינות וההפצרות הודה שלקח והוציא מתחת הכר ק' גרוש ונתנם להבן והוא עדין צועק במרה שעדין חסר לו קרוב לק' גרוש. ואחר השבת ע"י הפצרת אנשים אחרים הודה עוד בכ"ה גרוש דוקא וכפר בהשאר. והבן רוצה להשביעו שלא לקח עוד ונפשו לשאו"ל הגיע אי חשיב כמודה במקצת וחייב ש"ד או לא יען שתביעתו אינה טענת בריא ומה"ט ג"כ גם שבועת היסת אינו נשבע. או נימא דמאחר דבתחילה כפר בכל ושוב הודה פעם אחר פעם במקצת חייב הוא לישבע לפחות שבועת היסת ושכמ"ה:
הנה מרן ז"ל בש"ע ח"מ סיע"ה סי"ז פסק כל טענת ס' אין משביעין עליה ואפי' ש"ה וכו' וליכא עליו כ"א ח"ס ע"ש. והגם דרש"י ז"ל בפ' הניזקין [דנ"א.] גבי שני כיסים מצאת וכו' נר' מדבריו דאם ראו' תובע לשמעון בטענת שמא וע"י הודאת שמעון חזרה טענת ראובן בריא דס"ל דחייב שמעון לישבע ש"ד כשיש הודאה במקצת. ולפי דבריו בנ"ד דחזרה טענת הבן בריא ע"י הודאת הבחור במקצת חייב לישבע ש"ד האמנם שאר הפוס' ז"ל פליגי עליו בזה כמ"ש רי"ו ז"ל נת"ג הוב"ד בב"י סיפ"ז וז"ל תובע לחבירו בשמא ומתוך הודאת הנתבע חזרה טענתו בריא שהודה במקצת חייב ש"ד כן נר' מדברי רש"י וגדולי המורים חלקו עליו ע"כ ומרן ז"ל השמיט דב"ז בש"ע. ולפי"ז בנ"ד ליכא לא ש"ד ולא ש"ה כ"א ח"ס דוקא. ואע"ג דהמרדכי בפ' ש"ה הבי"ד מור"ם ז"ל שם כתב דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבה פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה והוא חושד לשמעון יכול להשביעו היסת וסיים שם מור"ם שכנ"ל להורות ע"ש. גם הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תל"ז בראובן וש' שדרים באוצר ואין זר נכנס לשם כלל ונגנב לאחד מהם מעות אם יכול להשביעו לחבירו ש"ה ובתחילה הסכים דעת הרמב"ם לס' רש"י והרא"ש ז"ל דאף שלא ראה אותו בשעה שלקחו אפי"ה אם טוען עליו בריא לי שאתה גנבתו שאין נכנס לאוצר שלנו אלא אני ואתה משביעו היסת. ושוב כתב דאף את"ל שהוא מחלוקת דעתי נוטה להשביעו שלא יהיה כל א' הולך וגונב וכו' ע"ש. ולפי דבריהם בנ"ד דיש ריעותא גדולה ושור שחוט לפניך ורגלים לדבר הרבה. ואף שהש"ך ז"ל בסקס"ג שם פליג וס"ל דאינו נשבע היסת כ"א כשיראה בעיני הדיין שיש רג"ל שזה לקחו אזי משביעין אותו היסת הלא"ה לא ע"ש. בכאן חשיב טובא רג"ל לעיני הדיינים מאחר דבתחי' כפר בכל ושוב הודה במקצת פעם אחר פעם ושגם הש"ך ז"ל מודה בזה דחייש לישבע ש"ה. וגם יש להביא ראיה לזה ממ"ש מרן בסישמ"ט ס"ב אשת ראובן שהשאילה לאשת שמעון חפצים ויצא קול בעיר שנגנבו אם שמעון מודה שהחפצים באו לרשותו ואינו יודע מה נעשה בהם צריך לישבע שאינם ברשותו וכו' וכ' הבאה"ט סק"ג בשם הסמ"ע וז"ל לישבע אף שהוא ט' ס' ובתשו' הרא"ש כתב וכו' אבל המחבר שלא העתיק זה ודאי ס"ל דבלא"ה נמי משביעין אותו ונר' דה"ט כיון שבא לרשותו ועכשיו אינן יש כאן ריעותא דמשביעין על ט"ס כזה במקום ריעותא ככל שבועת השומרים שהוא ס' וכו' ע"ש. גם בסי"צ בבאה"ט סקי"ב כתב בשם הכנה"ג מי שנכנס לחנות חבירו והוא אמיד בנכסים וטוען שלא מצא כלום בחנות נשבע ש"ח מוהרשד"ם חח"מ סיקע"ד ועיין בהרש"ך ח"ב סיכ"ח ובהר"ש הלוי חח"מ סיל"ב ובפליטת ב"י סיכ"ח ע"כ. דמכל זה נר' דבנ"ד חייב לישבע היסת. ולא הוי חשוד על השבו' דדינו הוא דאינו נשבע כ"א ח"ס מאחר דליכא עדים בדבר שראו אותו שלקח כ"א הודאת פיו ועיין במרן ש"ע סוצ"ב ס"ה דאין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עליו עדים שעבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מעצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה אעפ"י שחושדים וכו' אם נתחייב שבועה להפטר מתביעה שתובעים אותו משביעין אותו. ועי"ש בבאה"ט סקי"א ובש"ע סי' שס"ד ס"ח ובבאר הגולה שם ובבאה"ט סק"ה:
אשר מכל זה היה נר' דבנ"ד דאיכא רג"ל טובא גם לעיני הדיינים וגם אינו חשוד על השבועה וכנ"ל דחייב לישבע שה"ס. עכ"ז מאחר דאנן בתריה דמרן ז"ל גרירן ומרן ס"ל דאינו נשבע היסת על טענת שמא גם כי איכא רג"ל וכמו שפסק בסי"צ ס"ה כשנכנס זה למשכנו שלא ברשות וראוהו עדים יוצא בכלים תח"כ אם לא היה שם בע"ה שיוכל לישבע כמה גזלו והעדים אינו יודעים כמה הוציא אין משביעין את הגזלן מפני שהוא חשוד על השבו' אלא מחרימים ח"ס ע"כ מי שנטל כלים מביתו ואינו מודה בב"ד ואפי' אם הודה הגזלן שגזל מקצת מחזיר מה שהודה בלבד שהרי אין בע"ה טוענו טענת ודאי ע"כ וע"ש בבאה"ט סקי"ד וכ"פ מרן ז"ל בסיש"ד ס"ז נכנס לביתו ש"ח שלא בפניו וכו' ואינו נשבע על השאר אפי' שבוה"ס מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי ע"כ. מעתה בנ"ד אף שכפר בתחילה בכל ושוב הודה במקצת פעם אחר פעם דהוי רג"ל עכ"ז מאחר דליכא עליו טענת ודאי אין עליו אלא ח"ס כמו שפסק מרן ז"ל ותול"מ. לשוני ע"ט ס"ט:
סימן ט
בענין חזרת מטבע פסול. הט"ז ז"ל סוסע"ה כתב מי שפרע לחבירו מעות ואח"כ הביא לו המלוה מטבע א' מזוייף שקבלה תוך הפרעון והלה משיב שא"י מזה וכו' פסק דהו"ל כא"י אם אני חייב לך דנשבע היסת שא"י ופטור והביא ראיות לדבריו ע"ש והוב"ד בבאה"ט סוסע"ה סקס"ג. וה' עדב"י ן' סאמון ז"ל סימ"ח פליג עליו וס"ל דדמי לא"י אם פרעתיך דחייב. גם מוהרשד"ם ז"ל בחח"מ סי"פ סל"ה ועיין בבית דוד חח"מ סקי"ח שהאריך בדבריו והביא כמה חילוקים בזה. ופרמ"א ח"א סוס"ס ג"כ חלק על הט"ז. וכ' מוהרשד"ם ז"ל דאין לפטור לנותן מטעם שאמר אני לא ידעתי אלא כמו שלקחתי נתתי אלא הכא הוי מק"ט כדין בצים מוזרות דאעפ"י שהוא נתאנה אין לו להונות אחרים הבי"ד הפרה"א ח"ב דל"ב ול"ו. גם ה' בני חיי ז"ל בסירל"ב הגב"י או"ג אזיל בס' מוהרשד"ם ומוהרש"ך ז"ל שם וכתב דאפי' טוען כבר אמרתי לך שתעיין במעותיך ועיינת והחזרת לי והחלפתי והי"ל להחזיר גם את זה אם המקבל טוען בריא צריך הנותן לישבע שפרע לו מעות טובים או יפרע ואין על המקבל כ"א ח"ס ע"ש. גם ה' בית אברהם בדקפ"ב תמה על ראיית הט"ז ז"ל דהביא דהמרדכי סוף המפקיד והביאו רמ"א סירל"ב סי"ח מכר לו טבעת בחזקת זהב ונמצא בו בדיל וכו' שאם אינו מאמינו נשבע שא"י וכו'. דשאני התם דהמוכר מכחיש דלא היה בו בדיל לכן נשבע שא"י משא"כ בנ"ד שהוא מודה בעיקר החוב אלא שאומר שא"י אם נתן לו זה המטבע המזויף והוי כאומר א"י אם פרעתיך וחייב עש"ב. ולע"ד דאין שינוי ביניהם ושקולים הם דכמו במטבע דהלוה מודה בעיקר החוב אלא שאומר שא"י אם נתן לו זה המטבע וחשבינן ליה כא"י אם אני חייב לך כן ג"כ ההיא דטבעת דהמוכר מודה דחייב לי טבעת זהב אלא שאומר שא"י אם נתן לו זאת הטבעת שיש בה בדיל וכמו דהתם פסק רמ"א ז"ל דנשבע שא"י ופטור כן בההיא דמטבע. ודחית ה' ב"א ז"ל הנ"ל היא כמ"ש הפ"ת ז"ל בסיע"ה בסקכ"ז ע"ש ומשנלע"ד כתבתי דשקולים הם. וכ"ר לה' קול אליאו בח"ב סי"כ דכתב דראיה נכונה היא ופסק כהט"ז ז"ל וכתב שכ"פ מוהריק"ש ז"ל בסירכ"ז סי"ז ושגם הבאה"ט הביא סיעה של כמה גדולי אשכנז שפסקו כן ע"ש מאי דציין על להקת ספרי הפוס' בזה. גם עיין בס' זוכרנו לחיים ח"ב חח"מ ערך בריא ושמא או"א מה שציין בזה גם הפ"ת ז"ל שם הביא הגה"ה ממו"ה עוזר ז"ל דדחה לדברי מוהרשד"ם והסכים כהט"ז ושכ"פ כמה פוס' וציין עליהם שם עש"ב ובדבריו בסי' קכ"ו סק"ח ובסירל"ב. והאו"ת סקכ"ב הבי"ד הט"ז ז"ל ויצא לחלק בין אם הוא בדרך מקח וממכר לפרעון חוב שהי"ל עליו וכו' ע"ש. ועיין בדברי הכנה"ג מ"ב סירל"ב הגה"ט אוט"ו בשם מוהר"א מטוואל ז"ל כ"י דמפקפק לומר דאפי' אם אין הנותן טוען בריא לו אינו חייב להחליפה וכו' ע"ש. ועיין בס' קמ"ר בחי' הרמב"ם על ה' מכירה פי"ב הי"ב. וה' זרע יעקב סיל"ב פסק כמוהרשד"ם וכתב בשמו דאם המקבל נתנם לאחר ואח"כ החזירם לו לומר שהם נחושת מצי הנותן לומר את מהימן לי האיך לא מהימן לי כדאמרי' גבי שומר. וכתב הוא מדנפשיה דאם המקבל יודע בודאי שזה הוא שנתן לו לשני תו לא מצי אמר את מהימן וכו' וכן אם רגיל הלוה להאמין לזה השני בשיעור סך זה ליכא תו האיך לא מהימן וכו' ע"ש. ולא זכר שר שהרב"ד בסי' קי"ח ושאר אחרונים שהאריכו בענין זה. ומ"ש דאם המקבל יודע בודאי וכו' ה' קו"א ז"ל כתב היפך זה שם וז"ל ואם הוציאו המקבל מתח"י ונתנו לאחר ושוב מחזירו ואומר בריא לי כי הוא זה והנותן אומר א"י דפשיטא דנשבע שאינו מכירו ונפטר והוא במכ"ש וכו' ע"ש. גם מ"ש וכן אם רגיל וכו' כעת לא ראיתי בספרי הפוס' חידוש זה ולדידי צריכה לימוד. וראיתי בס' דברי מרדכי קרישפין חח"מ סיל"ד דפסק במקבל טוען בריא והנותן שמא דנשבע המקבל ונוטל ע"ש. ותמיהני עליו דפסקיה לדינא בסכינא חריפא ולא זכר אמבוהא דספרי המדברים בזה באריכות ועיניך תראינה דלשני הצדדים דבריו אינם מוסכמים להלכה. ויגדל התימה דשם במפתחות כתוב וז"ל א"ה עיין בתשו' ב"ד סיקי"ח ובתשו' זר"י הנ"מ למוהרי"ן נאיים ז"ל דפסקו כן וכן מעשים בכל יום דון דייני הכי דנשבע ונוטל ע"כ. והוא פלא דשם לא פסקו כן וצ"ע. ועיין בס' מט"ש סי' רל"ב הגה"ט אוכ"ד מ"ש בזה. ועינא דשפיר חזי דרוב הפוס' ז"ל פסקו כהט"ז ז"ל. וה' לב מבין בדר"ד ציין ע"ד הפוס' דס"ל כמוהרשד"ם ז"ל ונסתפק אם יכול הלוה לומר קי"ל כהט"ז והחב"י ז"ל דס"ל דפטור מלשלם ואינו חייב אלא שבועה והרי אני מוכן לישבע או לא והאריך ואסו"ד דעדין צריך בירור וכבר בא מעשה לידו בש' התקע"ג ודן כהב"ד אף דלבו מגמגם אפי"ה לא מלאו לבו לעשות להיפך מפסק הב"ד וסי' ז"ל ע"ש. גם עיין שם בהשמטות דרכ"ו מ"ש בזה. ונעלם מעי"ק דאדרבא רוב הפוס' פסקו כהט"ז וסי' כנז"ל. גם המשכה"ר מער' מ' אות ל"א האריך בזה ופסק כהט"ז ע"ש. ברם יש מהתימה בדבריו במה שצידד לומר אי הו"ל לשמעון בריא בחיובא וס' בפרעון דקי"ל כר"ן דאמר בפ' הגוזל דמשתבע מלוה ונוטל וכמ"ש בטוש"ע סיע"ה ס"ט וכו' ע"ש גם במער' האלף אוכ"ה כ"כ ע"ש. דקשה דבבריא בחיובא וס' בפרעון ליכא שבועה על המלוה כ"א ח"ס כמ"ש בש"ע סיע"ה. ועיין עו"ש אול"ד מאי דציין ג"כ בזה גם ה' בני משה נאגאר ז"ל האריך בסוגית פ"ח שהביאה המשכה"ר והסכים כהט"ז ז"ל. ועיין ג"כ בס' פנים במשפט סיע"ה אוכ"ד שכ"כ. ובס' זכו"ל חח"מ אות מ' ערך מטבעות ציין ג"כ בזה. גם בס' אזן אהרן מער' מ' אומ"ד ציין בזה וכתב כיון שכן בפלוגתא מתנייא ומצי"ל הנותן קי"ל ונשבע היסת ונפטר. אך אם המקבל הוא מוחזק הדר דינא דמצי"ל קי"ל ויקבל ח"ס כס' מוהרשד"ם ונפטר. וכ"ז אם המקבל לא נתנה לאחר אבל אם יצאה מתח"י ונתנה לאחר אע"ג דזה האחר מהימן לגבי המקבל מצי הנותן למימר את מהימנת לי וכו' ובזה אפי' מוהרשד"ם מודה שהנותן אינו חייב לקבלה ע"כ. מ"ש אפי' מהרשד"ם מודה וכו' אינו מדוייק כ"כ דאיהו ניהו מוהרשד"ם ז"ל גופיה המולידם והמוציאם לדברים אלו וכתבם הזר"י בשמו והבאנו דבריו לעיל. ועיין בס' משר"א די טולידו ז"ל בח"א סיפ"ט במי שמכר נייר קאיימ'י ונמצאת מזוייפת ויצאה מתח"י שנתנה לאחר והלוקח חזר אצל המוכר דהאריך הרב שם להביא ס' הפוס' שדברו במטבע מזויף או חסר וחילוק מוהרשד"ם דאם יצאה מתח"י דמצי"ל את מהימן וכו' ושהכנה"ג בסיע"ה אול"ג הבי"ד בלתי חולק ופסק כן הז"ל בנדונו שיצאה מתח"י עש"ב:
סימן י
בש"ע סי' ע"ז ס"ב שות' שלוה אחד מהם מאחר לצורך השות' השני משועבד וכו' ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השות' או שיתברר הדבר בעדים אז דינם כשנים שלוו. כתב הט"ז ז"ל בסק"ב דע"כ לא ס"ל להרמב"ן לחייב השות' השני אלא בשות' סתם לכל דבר דכל שותף הוי שליח לחבירו. אבל בשנים שהניחו כל א' איזה סך להתעסק בזה לחוד והלך אחד ולקח בהקפה שלא מדעת חבירו אין שייכות לומר שהוא שליח אעפ"י שהוא עושה לטובת השות' ע"כ. ונר' דכונת דבריו הוא היכא דבתחילת השות' בשעה שנשתתפו התנו ביניהם שאינם רוצים להתעסק כ"א בסך הממון של קרנות שהניחו שניהם דוקא וז"ש להתעסק בזה לחוד ושוב אח"כ הלך הא' ולוה פטור הב' יען דעיקר שותפותם היתה אדעתא דהכי להתעסק בזה לחוד לכן אין שייך לומר בזה שהוא נעשה שלוחו. והרב פרה"א ח"ג דנ"ו הבי"ד הט"ז וכתב עליו ולע"ד דדברי הרמב"ן נר' דכל דמודה דנכנס דב"ז בשות' ילצוה"ש לוה נקראים שלוחים זל"ז והביא שם מ"ש הכנה"ג אוכ"ג בשם מוהר"י הלוי סיקכ"ו ומשפ"ץ ח"א סיכ"א דלא נחלקו אלא דוקא בשות' דכולם מתעסקים בעסק השות' ושם שניהם מוזכר בכל השטרות. אבל אם השות' הא' או הב' הם מתעסקים וכל העסק הוא על שמם לכ"ע משתעבד השות' השני. וגם הביא בשם מוהראנ"ח ז"ל דלא נחלקו אלא היכא שהשות' השני לא נהנה מאותה הלואה אבל אם נהנה לכ"ע משתעבד ע"ש. ואנכי הדל הוק"ל דמה דחייה היא זו לדברי הט"ז הן אמת דהרמב"ן ז"ל ס"ל כל דמודה וכו' נקראים שלוחים זל"ז. מ"מ ז"ד כשלא היה תנאי ביניהם בתחי' השות' שאין רוצים להתעסק כ"א בסכי הקרנות שנתנו אלא שנעסקו בסתם. אבל היכא דבתחי' השות' התנו תנאי זה ביניהם שרוצים להתעסק בזה לחוד אזי י"ל דגם הרמב"ן מודה בזה והוא חילוק דמסתבר ומתקבל. ושו"ר דמוהרי"ן ז"ל שם בד' נ"ח השיב ע"ד דצדקו דברי הט"ז וכו' וממ"ש הכנה"ג ל"ק משום דאפשר דהם מיירי בשות' לכל דבר חוץ מהסך שמתעסקים בו דאז גם הט"ז מודה וכו' ואין דברי הט"ז אמורים אלא בשותפות המתעסקים לסך קצוב דוקא וסברא נכונה היא. גם מדברי מוהראנ"ח ל"ק דאי בנהנה ודאי יודה הט"ז שנתחייב השני ואין דבריו אמורים אלא בתחילת הענין קודם הנאה דאינו מתחייב מטעם שליח אף שהאחר כיוין לטובת השותפות ולעולם דבנהנה ממנו מודה דחייב. ומתשו' הרדב"ז ז"ל סיקפ"ד יש להוכיח דס"ל כהט"ז וכו' ע"ש. ובקמ"ר ח"ב דס"ה הבי"ד מוהרי"מ ז"ל וכ"ע וז"ל וכבר ראיתי לאחי יפ"ת שחלק בזה והדין עמו דודאי אין ראיה מדברי הרמב"ן דכל כה"ג דפי' בדבריהם להתעסק בזה הממון לחוד כל שהלך ולקח בהקפה כה"ג לא הוי שלוחו דעבר ע"ד חבירו ועיין בהרמב"ם ז"ל פ"ה מה' שות' עכ"ד ע"ש. ועיין בס' חס"ל אלקלעי ז"ל ח"ב סי' ט"ל בדקפ"ד דלא כ' הט"ז כן אלא ב' שהניחו איזה סך להתעסק בזה לחוד דוקא דבכג"ד ודאי דאין כאן שייכות להשליחות מאחר דלא נשתתפו לישא וליתן אלא בדב"ז שקנו לבד וכל שאינו מרשהו בפי' ליטול יותר אינו רשאי. משא"כ היכא דמסר מממונו בידו ועשאו מתעסק לישא וליתן בכל דבר כדרך המתעסקים אין לך שליח גדול מזה ועדיף מסתם שותף דעלמא וכו' וכ"ז הוא אפי' על הסתם שלא הרשהו בפי' וכ"ש היכא דכתוב בשטר השות' אפי' מציאה בשוק דבזה אין ס' דגם בנדון הט"ז משתעבד וכו' עש"ב שהביא כמה פלוגתות וחילוקים בעניני שות' וגם יש דברים שחזר בו ממ"ש בס' זכו"ל. גם בס' באר המים סיצ"ד חו"ד כ"כ בשם פרה"א דנ"ז דאם כתוב שנשתתפו בכל מין עסק מו"מ משתעבד חבירו לפרוע דהו"ל כאילו לוה בציוויו וכן הסכים מוהרי"ן שם בדט"ן. וכ"ז אם מודה דנכנסו בתוך השות' ואם טוען דלא נכנסו בשות' או דאינו יודע אזי נשבע שא"י וכו' ע"ש. ובס' ידיו ש"מ חח"מ סי"מ אם טוען שא"י אם נפרעו. ובס' ברית אבות דצ"ט הביא בשם הכנה"ג והכריח שכן דעת מרן בסיצ"ג סי"ג וגם דעת מרן דאם השות' שלוה אינו טוען ע"ח טענת ודאי שהוא יודע שלצו"ה לוה וגם שהחוב הוא אצלם עדיין לא משתעבד להב"ח וגם אינו נשבע אלא ח"ס דוקא ואם יש ע"א המסייעו פטור גם מח"ס ע"ש. ובס' חוקי חייס בסיל"ד ובס' פני יצחק ח"א סי' ואם נפל הפרשות וטענות ביניהם שלצורך השות' לוה או לא עיין בס' אחי וראש סי"א באורך. והחק"ל ח"מ סי"ן כתב דאף למאן דמצריך שיכנס אותו דבר בשות' אינו אלא למעט שאח"כ לא הכניסו ולקחו לעצמו שאז אינו משתעבד השותף השני. אבל אם אין דעתו ליקח המקח לעצמו כ"א להכניסו מתחייב השות' השני ע"ש. והיכא דהמלוה כשהלוהו לקח ממנו ערב לאיש זר או לוה עם אחר ואפי' חתנו שהוא זר לענין השות' לעולם שותפו האחר אינו משתעבד ושגם הרמב"ן ז"ל יודה בזה משום דגלי דעתיה שאינו סומך על שותפו אלא על הערב או לוה האחר ופטור השות' מלשלם למלוה כן למד ה' ידי דוד קאראסו ז"ל סימ"ז מס' גב"ע סיכ"ב ושכעין זה כתב מוהר"א הלוי ז"ל ע"ש:
וראיתי בס' נדי"ל ח"ב חח"מ סי"ח דכתב בסוף התשו' וז"ל דאי"כ הלואה לא' מהשות' כ"א שניהם הם הלוים ושניהם נשתעבדו לפרוע וה"ז דין פשוט ומוסכם דפסקו הטור בריש סי"ז משם הרמב"ם והרא"ש ז"ל דשנים שלוו דיפרע ממי שירצה. ופשטן של דברים כמ"ש הטור ז"ל אפילו שלכל א' יש כדי החוב יכול לגבות מא' מהם כל החוב אם ירצה, ואע"ג דמידי פלו' ל"נ דאם יש לשותף לפרוע אי"ח אלא חלקו ומצי פטר נפשיה מכח קי"ל. הנה בנ"ד נר' דחייב לשלם הכל אליבא דכ"ע כיון דשלחו אלו הגירקולאריס והגידו לכל העמים דשניהם גוף אחד היינו לומר דהשולח נכסיו הוא לשניהם והו"ל כאילו נעשו ערבים זע"ז ועיין להבע"ח ז"ל בתשו' ח"ב סיח"ל עכ"ד. ואנא בריה קלה לא ידענא היאך נחה דעתו ד"ע לחייב לראובן אליבא דכ"ע לשלם הכל מטע"ז כיון דשלחו וכו' הו"ל כאילו נעשו ערבים זע"ז. דהן עוד היום דנימא הכי מ"מ כבר מודע לבינה דדינא הוי דשנים שהם ערבים זל"ז גובה מכל א' מהם החצי המוטל עליו אא"כ דאין נכסים להאחד אזי גובה מחבירו הכל. אבל אם י"ל נכסים לא יתבע הערב תחילה וכמ"ש מרן ז"ל כן באותו פרק ובאותו סי' בס"א בזה הדין בעצמו כיעו"ש ודבריו לע"ד צ"ו. וכעת ס' בע"ח אינו מצוי תח"י לראות מה שציין עליו ועיין בחס"ל שם שהאריך והביא מח' בענין פרעון החצי או כולו להיכא דחייב השות' הא'. גם המשכה"ר מער' שי"ן אוע"ו בד"ה ואחר וכו' כתב וז"ל שעדיין סובל האריכות וכו' ואנן בדידן בתריה דמרן ז"ל גרירנא וכבר בש"ע שם כתב דהוו כשנים שלוו מא'. וכבר נתבאר שם בשנים שלוו מאחר דדין ערב י"ל עד שלא ימצא ממה לגבות מהראשון ע"ש בהסמ"ע ז"ל עכ"ל. באופן דדברי הנדי"ל בממ"נ הם קשים דהגם דנימא דתשו' היא למקומות דלא אזלי בתריה דמרן ואית להו דגל הקי"ל. הרי כבר נתבאר דאיכא דס"ל מרן וסי' דהוו דינם כשנים שלוו שהם ערבים זל"ז ואין גובה הכל מהא' אא"כ אי"נ להשני. וא"כ אם יש לשותף לפרוע מצי פטר נפשיה שלא לפרוע הכל בטענת קי"ל ואם תשו' היא למקו' דגרירי בתריה דמרן ז"ל יגדל התימה ביותר באופן שדבריו שגבו מני וצל"ע:
סימן יא
בש"ע סיע"ח ס"א הקובע זמן לחבירו ותבעו תוה"ז ואמ"ל פרעתיך אינו נאמן דחזקה אין אדם פורע בתו"ז. ומוהרא"ש ז"ל סיע"ד הוב"ד בכנה"ג הגה"ט או"ט כתב דה"ד במעות אבל בסחורה עביד איניש דפרע גו"ז. והש"ך סק"י הק' עליו דמדברי הגה"א סו"פ השואל ומוהרי"ו אינ"כ דדוקא בפקדון וכו' ע"ש. וה' פני משה ח"ג דס"ה הביא דמוהר"א ברודו ז"ל הק' דהנה כל הסוברים במת תו"ז אף מע"פ נפרעים מן הקטנים ולא חיישי' לפרעון ולא להתפסת צררי הויין תיובתיה דאי ס"ל כהז"ל אכתי הו"ל למיחש דילמא פרע אבוהון בסחורה אף שהוא תו"ז. והפ"מ ישב לזה דלא אמרה מוהרא"ש ז"ל אלא בנ"ד לענין שבועה שלא לדונו ללוה חשוד על השבועה וכו' ע"ש. וה' אור יקרות בקו"א ד"ב הק' על הפ"מ דא"כ מה הוק"ל למוהרא"ש מדברי הרא"ש והוצרך לחלק וכו' וגם מ"ש מוהרא"ש אפי' ר"ל דפליג על אביי ורבא וכו' והצ"ע וציין על הש"ך דדבריו אינם מובנים לכאורה ובד' ד' השיב לו האב"א ז"ל דגם מה שהק"ל למוהרא"ש הכל הוא לס' טעות הלוה וכו' ובד' י' חזר וכתב בשם רבו וכו' ולעיקר קושית מוהרא"ב ז"ל תי' רבו דל"ק מהך דיתומים משום דע"כ ל"ק מוהרא"ש כן אלא כבנ"ד שכבר ידענו דלוה זה נתפשר לפרוע חובו בסחורה לזמן עז"א הז"ל כן וכו' וא"נ דגבי יתומים ג"כ אם אבוהון היה חייב לתת סחורה בחובו ודאי דטעני' להו וכו'. אמנם כשהחוב הוא מעות ולא סחורה אז אין לבדות מלבנו, שמא נתפשר לתת סחורה ושמא נתנה בתוה"ז זה לא אמרו אדם מעולם ולכן ל"ט ליתמי טע"ז מכיון דיש חזקה כנגדה דאאפת"ז עש"ב. ואחהמ"ר דבריו ק"ל דהמעיין שם בדברי מוהרא"ש וראה דכשכתב דעביד איניש דפרע גו"ז בסחורה לא נכנס עדין מענין הפשרה דנתפשר הלוה לפרוע חובו בסחורה כ"א דבריו הם סובבים על עיקר החיוב שנתחייב בקו"ש ועז"א דלעני' השבו' לא עבר עליה דלביה אנסיה וכו' הך חזקה דאאפת"ז ליתא אלא במעות ולא בסחורה. והוק"ל מדברי הרא"ש ותי' דשאני משכון מסחורה וכו' ובפי' קאמר דאפי' ר"ל דקאמר התם בש"ס וכו' וקי"ל כוותיה היינו במעות. אבל בסחורה איכ"ל ודאי דמודה להו וכ"ש בנ"ד בסחורה עופרת וכו' דברור מללו דלאו על נדונו דוקא הוא דקאמר כ"א ע"כ הלואה דפרעונה במעות קאמר דדוקא במעות אמרי' אאפת"ז אבל בסחורה עביד איניש דפרע גו"ז וכו' ולבסוף דוקא הוא שנכנס בענין הפשר שכתב ותו כפי מה שנר' וכו' כיעו"ש: