שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
אבן העזר
סימן א
הבחנת ג"ח. עיין בס' יד אהרן אה"ע סי' י"ג הגה"ט אות א' דתמה על הרדב"ז ז"ל החדשות ח"א סי' רס"ד דכתב אפי' מחזי"ג צריכה להמתין ג"ח ההבחנה שלא השגיח בדברי הסמ"ק והריב"ש ז"ל דכתבו שאי"צ להמתין ולפחות הי"ל להזכירם ע"ד שפתיו ולדחות דבריהם והצ"ע ע"ש. וק"ל ע"ד דשם בהרדב"ז לא דבר מזה כלל כ"א שכתב לעיקר הדין דגזרו בכל הנשים הגרושות לאפוקי ממאנת ואנוסה ומפותה כיעו"ש. וראיתי שכבר מוהר"א ענתיבי ז"ל בקונט' חוקי הנשים שבסוף ס' חכומ"ס העיר עליו בזה. והיותר ק"ל עליו דאם באנו לומר דמ"ש הרדב"ז ז"ל דכל גרושה וכו' אפי' מחזי"ג במשמע א"כ קשה מיניה וביה דהוא ז"ל בתשו' הישנות סי' רס"ג שם מבואר בדבריו דמחז"ג אי"צ להמתין ג"ח ההבחנה. דלא הצריכה כ"א ז"נ משום חמוד אם ההחזרה היא רחוקה מהגרושין דעבר איזה זמן. משא"כ אם החזירה קרוב לגרושין בגוונא דליכא חמוד אי"צ להמתין כלל יעו"ש. וכפי הבנת הי"א ז"ל בדבריו שבחדשות הו"ל דבריו סתראי נינהו ובודאי דכמוהרא"ע ז"ל לא זכר שר דברי הרדב"ז הישנות לכן לא הק' עליו בחוזק מדבריו בעצמו כקושייתינו הנ"ל שו"ר דגם החיד"א ז"ל בברכ"י שם תמה על הי"א דמעולם לא איירי הרדב"ז שם במחז"ג ע"ש. ובודאי דגם מעי"ק ז"ל היתה העלמ"ה דברי הרדב"ז בתשו' הישנות הנ"ל:
ולענין אם מותר לשדך בג"ח ההבחנה כתב הב"י ז"ל בשם תשו' הרא"ש ות"ה ז"ל דמותר רק שלא יכנס עמה בבית והבי"ד מורם ז"ל בהגהה וסיים שם בב"י שישבע המשדך שלא יכנס לביתה עד שיגיע הזמן. והבי"ד הבאה"ט סק"ב וכתב וז"ל וכן הדין במינקת כ"כ הח"מ סק"א וסק"ט והשב"י ח"א סי' צ"ו חולק על הח"מ במינקת וכתב דדוקא גבי הבחנה החמיר הב"י משא"כ במינקת ומעו"ח דקילא טפי. גם הבה"י פסק דלא כח"מ בזה ע"ש והמבי"ט ח"ב סו"ס ר"ט וכנה"ג בהגה"ט סי"ו כתבו כח"מ ע"ש ועיין הרדב"ז סי' קצ"ב עכ"ל. ובסקי"ד על דין דלא ישא ולא יקדש מניקת ומעו"ח כתב אפי' אם הוא סריס דלא פלוג. וכן בשידוכין אסור כמו תוך ג"ח דהבחנה ע"כ. ודבריו אלו הם מדברי הב"ש ז"ל וכונת דבריו הם פשוטים לע"ד דבמניקת ומעו"ח מלבד הנישואין והקי' דלא אלא גם בשידוכין לא כמו בג"ח דהבחנה. אכן אם רוצה לשדך ולישבע שלא יכנס לביתה אזיל ומודה דש"ד והוא ברור. ועין גם בח"מ סק"ט דכתב גם בשידוכין אסור ליכנס לביתה כדלעיל ס"א גם בב"י מדמי להו אהדדי ולומד היתר שידוכין בהבחנה מן מינקת ר"ל הב"י תחילת סי' זה כתב דלשדך בלא קי' מותר גבי הבחנה ושכן מבואר בתשו' הרא"ש כ' נ"ג ושם בתשו' הרא"ש מיירי במינקת ע"כ. הרי דגם בשידוכין לא הותר כ"א כשאינו נכנס לביתה. וכן דעת הב"ש וכמו שהוא בעצמו ציין בדבריו על הח"מ כיעו"ש וכן הוא דעת המבי"ט ז"ל. וראיתי לה' כסא אליאו ז"ל שם או"ד דהביא דברי הבאה"ט שבסקי"ד וכ"ע דאין הדבר כן אלא דמותר לשדך ובלבד שישביעו שלא יכנס לביתה המבי"ט ח"ב סי' ר"ט עכ"ד. ואנכי הצעיר אחהמ"ר איני רואה שום תמיהא עליו מדברי המבי"ט ז"ל וכאמור וכבר הבאה"ט בעצמו בסק"ב ציין ע"ד המבי"ט והכנה"ג וכנ"ל וכונתו מבוארת כאמור ואיך הכס"א ז"ל העלים עין מדבריו הנ"ל. והחיד"א ז"ל בברכ"י או"ט עמ"ש מרן ולא יקדש מעו"ח וכו' כתב וז"ל אבל שידוכין שרי ויש ליזהר מלהורות כך עד שישביעו למשדך שלא ליכנס לביתה ה' מוהר"ר ישראל בנימין בהגהותיו וציין על מוהריק"ש בהגהותיו מ"ש באורך בריש הסי' והמבי"ט ח"ב סי' ר"ט ע"ש. ואנכי ל"י למה הוצרך למוהרי"ב ז"ל והדברים הם מבוארים בח"מ וב"ש והכנה"ג וכנ"ל ואם כונתו לומר דהוא ז"ל הסכמתו כדבריהם הי"ל להביא בתחי' דבריהם ולכתוב אח"כ כן בפי' שכן הסכמת מוהרי"ב ז"ל. ועיין בפתחי תשו' סק"ב מ"ש בשם הנו"ב סי' י"ט ובשם ס' ישועות יעקב:
ומ"ש הבאה"ט בסק"ב גם הבה"י פסק דלא כח"מ במינקת. אנכי הדל לא ראיתי כן בבה"י כ"א דעמ"ש מורם בהגהה בס"א הביא שם דהב"י כתב מד"ע דישבע וכו' ואינו בת"ה אך בהרא"ש כתב בזה"ל ואפשר שתשבע שלא תינשא למשודך שלה אבל לא כתב שלא יכנס לביתה וסיים הוא ז"ל דהנכנס בבית באקראי מותר יעו"ש. ואינו שייך למינקת דהוא פליג על הח"מ דקילא טפי וכו' כהשב"י ז"ל כ"א שדבריו המה באו על עיקר דברי הב"י בדין ג"ח ההבחנה כיעו"ש:
סימן ב
ברכת אירוסין. עיין בכנה"ג חאה"ע סי' ל"ד הגה"ט אות א' דכתב וז"ל בנוסח הברכה ואסר לנו את הארוסות אני מגמגם דנר' דאסר לנו ארוסות של אחרים וזה לא יתכן דמ"ש ארוסות ולא נשואות או אפי' פנויות ולכן אני אומר שצריך לגרוס ואסר לנו הארוסות ור"ל אסר לנו הארוסות לנו משום כלה בלא ברכה וכדרך שכתב רש"י בהתיר לנו הנשואות. הנשואות לנו ולמה לא פי' ג"כ כן בואסר לנו את הארוסות. ועיין בנוסחת הגמרא ובכל הפוס' ובדרשות מוהרי"ל ה' נישואין והרחבתי הדבר בזה בתשו' וכן מצאתי בנוסחא בס' צד"ל עכ"ל. ות'ם אני ע"ד שהרי רש"י ז"ל בכתובות ד"ז ע"ב פי' כן ג"כ על ואסר לנו את הארוסות וז"ל ואסר לנו את הארוסות מדרבנן שגזרו על היחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואדרבנן נמי מברכינן וציונו ואסר לנו כדאשכחן בנר חנוכה ע"כ. הרי דמפרש כן ג"כ ועיקר פי' על הנשים שהם ארוסות לנו. ועיין בשי' מקו' כתובות שם שהאריך ומבין בפשיטות בכונת דברי רש"י שכונתו על הארוסות לנו. גם הביא שם דברי רש"י שבמה"ב דמבוארים יותר שכן כונתו על הארוסות לנו עש"ב. והר"ן ז"ל כתב כלשון רש"י שלפנינו ועמ"ש ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה כתב מוהר"ם הוב"ד שם בחי' אנשי שם ר"ל שאפי' כשנתארסה לא יצאתה מכלל גזירת יחוד אפי' לארוס שלה עד שתכנס לחופה בברכה דכלה בל"ב אסורה לבעלה כנדה ע"כ. באופן שדברי הכנה"ג ז"ל לי העבד הם תמוהים וצ"י ודב"ק שבתשו' כעת לא זכיתי לראותם. ומ"ש דצריך לגרוס ואסר לנו הארוסות הן אמת דבמוהרי"ל וצד"ל כך היא נוסחתם וכן אני הדל מצאתי במוהרשד"ם ז"ל חיו"ד סי' צ"א שכנ"ר נוסחתו דכתב וז"ל וידוע שהארוסה אסור לארוס וכמו שאנו אומרים בנוסח הברכה ואסר לנו הארוסות וכו' ע"ש. האמנם נוסחת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א והטור ורש"י ור' יונה והריטב"א והרא"ה והר"ן ז"ל כולהו נוסחתם היא ואסר לנו את הארוסות ע"ע ועיין בשי' מקו' שם ובלבוש. גם מרן החבי"ב ז"ל בעצמו בס' ד"ד עשין די"ט שינה את טעמו דכתב וז"ל ואסר לנו את הארוסות וכו' מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו וכו' ועיין בהר"ן. והתיר לנו הנשואות וכו' כצ"ל ומילת את ט"ס וצריך למוחקה פי' התיר הנשואות לנו ע"י חופה וקדושין וכו' ע"ש. הרי דבארוסות לא הגיה שם תיבת את ובנשואות הגיה ולא עוד אלא דגם הביא עלה פי' רש"י והר"ן ודבריו שם היפך מ"ש בהכנה"ג. ברם מרן ז"ל בש"ע סי' ל"ד גריס ואסר לנו הארוסות. באופן מאן דגרים הכי ל"מ ומאן דגריס הכי ל"מ דכל אחת מהגרסאות יש לה עמודים גדולים גאוני עולם לסמוך עליהם. ואנן בדידן בשתיהם אנו נוהגים לומר את:
סימן ג
המקדש אשה ברשות ב"ד ובקהל ועדה ובברכת אירוסין. והנישואין הם לאח"ז אי צריך לחזור ולקדש בעת הנישואין או לא:
הנה הרב"ד ז"ל בחאה"ע סי' כ"ד מסיק שם אסו"ד למעשה דבמקדש ע"י שליח אין לחזור לקדש לכתחי' משום לעז רק שאם חכם אחד חזר וקידש וכו' אינו כ"כ מהתימה. ברם במקדש ע"י עצמו נר' לחזור ולקדש דלא שייך לעז כיון דמורם ולבוש פסקו כן לכן אפי' מקדש בעצמו בברכה חוזר ומקדש בברכה בלא שם ע"ש. וכן הבי"ד הב"ע בדקצ"ז ע"ש. והי"א ז"ל בסי' ל"ד הגב"י אות ו' הביא מ"ש הרב"ד ז"ל בתוך התשו' דמי שקידש ע"י עצמו בזמן אחד ונושא בז' אחר כגון שקידש בניסן ונושא בתשרי אין לחזור ולקדש בשעת נישואין אליבא דכ"ע וכו'. גם באות ז' הביא מי שקידש ע"י שליח בעיר אחרת שצריך לחזור ולקדש בעיר המשלח בשעת נישואין ובאות ח' הביא מסקנת דברי הרב"ד במקדש ע"י שליח דאין לחזור ולקדש וכו' הנז"ל. והוא מהתימה דבזה נתן מקום לטעות למי שלומד דבריו שבאות ו' וז' לבד דיסבור שכן היא מסקנת הרב"ד ז"ל ולפי האמת שאי"כ. ולא ידעתי לאיזה צורך הביא דבריו שבתוך התשו' ובסעיפים מיוחדים והם היפך מסקנתו ולא חש לטועים. והגם דמצאנו להכנה"ג חאה"ע סי' כ"ח הגב"י אות ט"ל כתב בשם מוהרש"י ז"ל סי' כ' מי שקידש בפני יו"ד ורוב יחידי קהלו אלא שלא נמצא שם ת"ח שיש לו עול קהל וזהו נגד הסכמתם הקדומה דקידושיו ק"ג ואין בהם פיקפוק ועירעור לכן אין נכון שיחזור ויקדש משום דנפיק מיניה חורבה ע"ש. עכ"ז מוכר"ל דדוקא התם בנדונו שהם נגד הסכמתם דיש מקום לטעות ולומר דיש בקי' ההם פקפוק וערעור ואם חוזר ומקדש נפיק מיניה חורבה לאמת ערעור ההוא עז"א הרב ז"ל דהם ק"ג ואין נכון הדבר לחזור ולקדש דנפיק מיניה חורבה. משא"כ בגוונא דנ"ד דהקי' הן הנה ברשות ב"ד ובפרסום רב וליכא למיחש למידי עם שחוזר לקדש בעת החופה לא נפיק מיניה חורבה כלל דכ"ע ידעי דקי' הא' הם ק"ג בלי שום פקפוק כלל ומה שהוא חוזר ומקדש פ"ב הוא משום כדי שיהיו קידושין סמוכין לחופה כמ"ש מורם ז"ל בזה יש לו לחזור ולקדש. ונר' דזהו כונת הרב"ד ז"ל דכ' כיון שמצאנו למורם והלבוש ז"ל דפ"כ ואין מי שחולק עליהם בהדייא כוותייהו נקטי' וכו' ובודאי שהוא ז"ל ראה דברי מוהרש"י ז"ל הנ"ל וכמו שהוא ציין ע"ד באותה תשו' שם בריש דכ"א כיעו"ש ועכ"ז קאמר דאין מי שחולק על מורם והלבוש ז"ל דמוכר"ל שכן הוא כונתו ז"ל וז"פ לע"ד. וכן המנהג בעירנו דחוזר ומקדש בברכה בלי שו"מ. ויען שראיתי בס' חופת חתנים בסי' ו' אות ו' דהדברים מעורבבים הוצרכתי לכ"ז דכתוב שם וז"ל ואם עבר זמן שקידש מחמת איזה סיבה ובירך כבר בר"א בשעה שקידש י"א דחוזרין ומברכין בלא שם וכו'. ולענין לקדש פע"א כ' רמ"א דחוזר ומקדש כדי שיהיו קדושין סמוכין לברכה. אבל הכנה"ג סי' כ"ח הביא דאי"צ לקדשה ואדרבה ראוי שלא לקדש דנפיק מיניה חורבא ע"ש ובפרט לפי התקנה שבמח"ק דלא מפקעי הקי' כלל, וכן יצא לידון הי"א סי' ל"ד אות ו' מדברי הריב"ש דלכולהו טעמי נמצא מי שקידש ע"י עצמו בז' אחד ונושא בז' אחר וכו' אין לחזור ולקדש בשעת נישואין אליבא דכ"ע וכן הוא דעת הרשב"ץ עכ"ד. דכבר נתבאר דדברי הכנה"ג בשם מוהרש"י ז"ל אינו דומה לדעלמא כנ"ד ואין הנושאים שוים. גם מ"ש שכן יצא לידון הי"א מדברי הריב"ש כבר נתבאר דהי"א לאו מדידיה כ"א שהם דברי הרב"ד ז"ל. וגם לא השגיח שדברים אלו הם מה שבאו בתוך התשו' שלא כהמסקנא ומסקנת הרב"ד היא מה שהביא הי"א באות ח'. ומה שסיים שם שהורו המורים דייני העיר במעשה שאירע שלא יברכו בעת הנישואין אפי' שלא ברכו בשעת אירוסין וגם שלא לחזור ולקדש ע"ש. אנן בדידן לענין החזרת הקי' לא כן נוהגין אלא שחוזרין ומקדשי' כדברי הרב"ד ז"ל וכנז"ל:
סימן ד
הטור באה"ע סו"ס ט"ל כתב נתקדשה לו ע"מ שלא יהא בה מומין ונמצאו בה מומין ורפאן הרופא ה"ז מקודשת. והק' מרן הב"י ז"ל דאיך פסק דלא כהתו' והרא"ש ז"ל דס"ל דאינה מקו' ובס' בד"ה ישב תמיהא זו והב"ח ז"ל כתב דט"ס יש וצ"ל בו ודקדק כן מכח הלשון ודשרי ליה מריה להב"י ז"ל ובקונ' אחרון שלו נתן הכרח דאין לחלק בין לשון שאין עליה מומין ללשון שלא יהא בה מומין דאם אתה אומר באיש שהתנה כך בל' זה דאינה מקו' אם ריפאן הרופא ה"ה אם האשה התנית כך באותו ל' נמי אינה מקו'. ואם באיש שהתנה כן באותו לשון וריפאן הרופא מקו' ה"ה באשה אלא בקפי' המומין תליא וכו' וכמ"ש התוס' וכך היא דעת הרא"ש והב"י ע"כ. וכונתו מבוארת היא לע"ד דאם לא אזלינן בתר קפידת המומין אלא בתר הלשון אם אתה אומר באיש שהתנה כך בל' זה דאינה מקו' אם נתרפאת ה"ה באשה שהתנית כך בל' זה נמי אינה מקו'. ואם באיש שהתנה כך מקודשת ה"ה באשה ומדוע חילקו בין איש שהתנה לאשה א"ו בקפידת המומין תליא מילתא. ולכן באיש שהתנה אינה מקו' ובאשה שהתנית מקו' דאיתתא בכ"ד ניח"ל משא"כ באיש דקפיד וכיון שכן ליכא חילוק בין לשון שאין עליה מומין ללשון שלא יהא בה מימין אינה מקו' דקפיד ומדכר דכיר ונמאסת היא בעיניו כן נ"ל בכונת דבריו. דמזה ת"ם אני הדל במה שראיתי בס' חלקת מחוקק דהביא מ"ש הב"ח דט"ס יש בהטור וצ"ל שלא יהא בו ונסתפק בדעתו אם אמר ע"מ שלא יהיו בה מומין וכתב דהוו ק"ס וסיים ועיין בקונ' אחרון והב"ש ז"ל כתב דאף לגי' הב"ח נר' דין זה דע"מ שלא יהיו בה מומין וכו' דמקו' אמת למ"ש בכה"ג הוי נתקיים התנאי והח"מ כתב דהוו ק"ס ע"ש. דמאחר דעי"ק המה ראו דברי הב"ח בקונ"א ומבואר שם דאין לחלק בין ל' שאין עליה מומין ללשון שלא יהיו בה מומין דבכולהו אינה מקו' איך כתבו כן בדעתו ז"ל וצ"י. והי"א ז"ל הביא דברי הב"ח דכתב דט"ס בהטור וציין על הקונ"א וגם ע"ד הח"מ והב"ש ז"ל. גם הרב ארץ צבי העתיק דברי הב"ש ולא ידעתי מדוע לא העירו מזה כלל. וה' אמ"ט ז"ל הביא דהפרישה והב"ח הגיהו דצ"ל ע"מ שלא יהא בו. וכ' לקיים הגי' דכונת רבינו לומר דדוקא כשהיו עליה מומין בשעת התנאי אע"ג דנתרפאו אינה מקו'. אבל אם היו עליה מומין קודם הקי' וקודם התנאי וכבר נתרפאו בשעת התנאי לא אמרי' דהיא נמאסת בעיניו וכמ"ש בשי' מקו' לכתובות אבל מכל מקום יותר נכון להגיה בו עכ"ל:
ואחהמ"ר לענ"ד לא ניתן ליאמר ישוב זה שהרי לישנא דתנאה אינו ע"מ שלא היה בה לכשנאמר דהתנאי הוא על העבר וכיון שנתרפאת מקודם הקי' והתנאי מקו'. כ"א דתנאו הוא שלא יהא בה מומין ואמטו להכי אנן מפרשינן כונת דבריו דהיינו שלא ישארו בה המומין וכיון שנתרפאו הרי נתקיים תנאו והוא ברור ואפשר דלכן כתב דיותר נכון להגיה בו. ועיין בספר מג"ס עשין ד' ע"ו דאף הוא היה מתכוין להגהת הב"ח והפרישה. ועיין עו"ש במ"ש מקודם דמבואר דישוב הר' אמ"ט ל"מ הוא ע"ש:
סימן ה
שאלה מעשה שהיה בראובן בחור מאר"ץ יע"א ובא לדמשק יע"א מזה זמן קרוב לט' שנים ועוסק במו"מ ובתו"ז הנז' באו ג"כ אביו ואמו ודרו בדמשק יותר משתי שנים ושוב חזרו לעירם ונשאר הבחור לבדו ועמד הבחור הנז' ושידך לבת שמעון ע"י עדים בקנין ושטר וחיוב ע"ד ח"ס ז"ל לכל החוזר בו וזמן החופה לשנה. ואחר עבור חו"ט חדשים אמר הבחור שהוא רוצה לקחת הבת לאר"ץ ולעשות החופה שם אצל זקנו שהוא א"ג ורב העיר והבת ואביה ואמה מאנו בזה. וע"ז עמדו בדין לפנינו וטען הבחור שרוצה לעשות אצל מ"ז שכן בא לו ידיעה ממנו ואח"כ הוא חוזר עם אשתו לדור כאן. והשיב לו אבי הבת שאין רצונם בזה כ"א שיהיו הנישואין בעירם אצל מיודעי וקרובי הבת לשמוח עמהם יחד בנישואיה כדרך העולם. ובפרט שכן התנה מתחילה בשעה ששלח הבחור ת"ח אחד לשדך הבת שאין רצונם כולם שתצא הבת מעיר הזאת כלל ולזה אמרנו להת"ח השליח שקודם שיעשו שידוכין יודיע להבחור את זה ואם הוא מתרצה בזה אזי נעשה שידוכין וחיובים ואם רצונו להוציא את הבת מעיר הזאת לא נעשה שידוכין. והלך הת"ח השליח והודיעו שע"ת זה עושים השי' והשיב לו הבחור שהוא אין רצונו לצאת מעיר זו כלל ואדרבא על הרוב שגם אביו ואמו רצונם לחזור ולדור כאן ובא הת"ת השדכן יצ"ו ואמר את דברי הבחור שע"ת זה הוא עושה שי' ואזי גמרנו השי' והתנאים והחיובים הכתובים בשטר אדעתא דהכי וכשכתב הת"ח את השטר והביאו ונתנו לנו ראינו שלא הזכיר בשטר מענין זה של יציאת הבת מהעיר כלל ושאלנו אותו ע"ז והיתה תשובתו דאין מהצורך יען שבעת שדברנו עמו על ענין ראו ראינו וירדנו לסו"ד שאין רצונו לצאת מזאת העיר כלל ושלי"ת אנחנו כולנו חיים ואין דבר חוצץ ואנחנו סמכנו ע"ד הת"ח השדכן יצ"ו. והבחור טען שאין לו ידיעה מכל זה כלל והאמת הוא שלא היה בדעתו לצאת מזאת העיר כלל אך עכשיו שבא לו ידיעה ממ"ז שרצונו לעשות החופה אצלו לכן הוא רוצה ללכת לאר"ץ לעשות ר"ץ להיות החופה שם וכיון שאין כחוב בשטר תנאי מזה אין מתחייב בחיוב הקנס ואדרבא הוא רוצה לקחת הקנס מהצד הב' הממאן בזה. והבאנו הת"ח השדכן והעיד כדברי שמעון ממש והבחור הכחיש וגם לא רצה לישבע ע"ז ואח"כ הבאנו עוד להעד הב' החתום בשטר ובתחילה אמר שאינו זוכר אם נאמרו דברים האלו. ושוב כשהזכירו העד הא' שבביתו ובפניו דבר עם הבחור כך וכך אזי נזכר ואמר שהן אמת שהיו דברים האלו במעמד הבחור אבל איני יודע באמיתות אם נתן דעתו הבחור ושמע לדברים אלו או לא. והעד הא' מכחיש בזה ואומר שבפי' דברנו עם הבחור מזה התנאי ושכן היתה תשובתו ועפי"ז נעשו השי' ומה שלא כתבתי תנאי זה בשטר יען שראיתי שאינו מהצורך וכנ"ל. והבחור לא הודה בכ"ז והוא עומד בדבורו ואבי הבת הביא ג"כ אנשים כשרים ונאמנים והעידו שמקודם שהיה רוצה הבחור לשדך את בתם היה ע"ת זה שלא לצאת מהעיר הזאת כלל אך מצד אחר שלא בא הדבר לידי גמירא. דמזה הוכח יוכיח שהבחור הנז' אין בפיהו נכונה ע"כ הגיעו טענותיהם. ואנן בדידן כששמענו טענותיהם רצינו בתחי' לפשר ביניהם ושני הצדדים לא נתרצו ודינא קא בעו וראו ראינו שכפי"ד הפוס' ז"ל הבחור הנז' הוא מחויב לישא אותה בעירה אצל אביה ואמה וקרוביה ואם לאו חייב ליתן הקנס וכמו שיתבאר לקמן בס"ד לכן כתבנו מעשה ב"ד בזה ונתננו ביד אבי הבת. ושוב אח"כ יצאו עוררים לומר על מה היתה סמיכתנו לחייב הבחור ועוד באו בטענה חדשה שהבחור הנז' מקודם שבא מאר"ץ מושבע ממ"ז שלא ישא אשה כ"א אצלו בעירו. מה שלא בא בפי הבחור זכר שבועה שהוא מושבע לעשות החופה באר"ץ אצל מ"ז. ואדרבא ההוא אמר בפנינו שברצונו היה לעשות הנישואין בכאן אבל בשביל שמ"ז כתב לו שרצונו לעשות הנישואין אצלו לכן הוא רוצה ללכת לאר"ץ לעשות החופה שם. לכן הוכרחנו לברר וללבן הדברים ולגשת בארשת מאיזה טעם הוא מתחייב הבחור הנז':
הנה תחילת כ"ד נר' דמילתא כדנא שהבחור דר בעיר קרוב לט"ש ועוסק במו"מ ובתוה"ז באו ג"כ אביו ואמו ודרו אצלו שתי שנים ויותר וגם אביו נתעסק במו"מ ושוב אח"כ חזרו לעירם ונשאר הבחור לבדו קרוב לד"ש ואח"כ עשה שידוכין עם הבת הנז' אשר מזה מוכח כיון שהי"ל זמן רב כזה בזאת העיר הרי הוא כאנשי העיר ממש ע"ד משרז"ל כל הדר בעיר יב"ח וכו' ואומדנא דמוכח דעשה השידוכין כדי לישא אותה כאן ולהיות נשאר עמה בעירה. ואף אם נאמר שעדיין הוא נחשב גר בארץ עכ"ז אם היה בדעתו לעשות הנישואין שם באר"ץ עליו החיוב מוטל להתנות בתחי' תנאי זה ומדלא התנה כן איהו דאפסיד אנפשיה. ומכ"ש אם האמת כן הוא שהוא מושבע ועומד שלא לעשות הנישואין כ"א אצל מ"ז באר"ץ עליו החיוב מוטל להתנות כיון דארייא דשבועה רביע עליה. ובפרט שקודם השידוכין הם התנו עמו בפי' ע"י שלוחו בהיפך שאין רצונם שתצא הבת חוצה כלל וכנז' וכפי דברי השליח סבר וקביל נר' ודאי שהדין נותן דמדלא התנה שהוא מתחייב בקנס. ומאי דלא הוזכר תנאם בשטר כבר הובא בטענתם דהשדכן הת"ח נכנס בדעתו דאין מהצורך וכו' והם סמכו על דבריו וכנ"ל:
ועיין בתשו' המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' רע"ח במי ששידך בשבועה וקנס ובהגיע הזמן רוצה לקחת אותה שישאנה בעיר אחרת בטענה שלא קבע מקום ידוע לנישואין בפי' ושמעון טוען שאין לו להזמינה אלא בעירה ובין כך ובין כך עבר הזמן הקבוע ביניהם והוא תובע הקנס ושכנגדו הוא טוען בהיפך. כך נראים הדברים שאין לש' להוציא בתו ממקומה לינשא במקום אחר שהקפדת הכל היא זו שלא להוציא בתולת ישראל ממקומה קודם נישואין והקפדה ודאית היא זו וכענין שנז' בקי' גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פ' והלך וקי' במ"א שאינה מקו' משום דאמרה לא ניח"ל דליקדשה באותו מקום דילמא ממלו עלאי מילי. וכן בגיטין שאינו רוצה שתתבזה באותו מקום. וכ"ש שהאיש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש כ"ש עכשיו שהכל מקפידים עד"ז בכ"מ. וסתמן של משדכי בנותיהן דעתן שישאו במקומן ואפי' היה הבעל ממקום אחר אא"כ התנו בפי' כ"ש אלו שהיו שניהם דרים במקום אחד. נמצא שמעון זה פטור משבועתו וקנס. וכן חנוך פטור משבועתו ומקנסו לפי שהוא אנוס ויש טענת אונס בממון ובכל דבר ע"כ. הרי מבואר בדבריו שאין לו להוציאה ממקומה אא"כ התנה הבעל מתחי' בפי' ואפי' היה הבעל ממ"א ואם מעכב חייב בקנס ומכ"ש אם שניהם הם דרים במקום אחד עד שיתנה מתחי' בפי'. ולא פטרו שם מקנס כ"א מפני שהוא אנוס ויש טענת אונס בממון ודאי הגמור דפי' הוא בדאיתייליד ליה אונס מאחריני דמחמת זה הוכרח לצאת ממקומו בזה הוא דפטרו מקנס. ובנ"ד דליכא אונס חייב הוא בקנס ואין לומר דגם בנ"ד הבחור הוא אנוס כפי הטענה המחודשת שמושבע הוא מקודם שלא יעשה הנישואין כ"א באר"ץ יע"א אצל מ"ז דמלבד דבנ"ד לא הזכיר הבחור בטענתו שום זכר שבועה אלא אדרבא וכו' כנ"ל דנר' דאינה טענה אמיתית. עוד בה הגם דנימא דהיא טענה אמיתית שהוא מושבע מקודם וכו' אין סברא לומר דחשיב אנוס מחמ"ז ופטור הוא מהקנס דודאי הוא דלא פטרו ז"ל מהקנס מחמת אונס כ"א בדאיתייליד ליה אח"כ אונס לכן הגם דלא היה התנאי מקודם הוא פטור מחמת האונס דאיתייליד. אבל בכג"ד שהאונס הוא בא מחמת השבועה שהוא מושבע מקמי הכי לא חשיב אונס לפוטרו מהקנס דאדרבא היא הנותנת דמאחר שהוא מושבע מקודם שלא יעשה הנישואין כ"א באר"ץ וכ"ע אין יודעין בשבועה זאת הי"ל להתנות בפי' בשעת השידוכין והחיובים שע"ת זה הוא מתחייב ומדלא התנה חייב בקנס דאיהו דאפסיד אנפשיה:
גם הריב"ש ז"ל סי' קע"ז במי שקידש אשה בעיר אחרת וטוען שהתנה עם אמה שרוצה לכונסה במקומו ואמה רוצה שישא אותה במקומה ואח"כ יוליכנה למקומו. השיב דהא דהכל מוציאין וכו' ה"ד אחר נישואין אבל קודם נישואין אעפ"י שכבר אירס אותה א"י להוציאה למקומו עד אחר נישואין. וכיון שאין לבעל עדים שכך היה תנאן בפי' קודם הקי' א"י לכופה ללכת אחריו למקומו לנישואין אלא ישאנה במקומה ויכתוב לה כתו' ואחר תלך ואם לא ירצה יגרש בגט. ומה שטוען שתשבע אמה שלא היו כן התנאים עדיין אף אם אמה תודה כדבריו יכולה היתומה לעכב ולומר אם אמי פסקה עלי מה לי או כנוס במקומי או פטור וכו' אמנם אם התנה עמה מדעת היתומה ומרצונה קודם הקי' והיא תודה בזה אז הדין עמו ע"כ. והוב"ד במרן ב"י אה"ע סי' ע"ה. ומוהר"י אדרבי ז"ל בסי' קצ"א הבי"ד אלו בתוך תשובה והסכים עמו יעו"ש. גם מורם ז"ל בסי' ע"ה ס"ב בהגהה פסק כוותיה. גם מוהר"ם אלשיך ז"ל סי' נ"ה בנדונו באיש אחד מעיר אחרת שנשא אשה בעיר אחת ואחר שנה רוצה להוליכה לעירו בטענה שכששדכה ע"י לוי שליח אביה היה ע"ת שיוציאנה ממקומה למקומו וע"ד כן נשאת לו והיא ממאנת לצאת עמו מכמה טעמים. השיב אם היא אומרת שלא ידעה דבר או שלא היה שם תנאי כלל אפי' שיעידו עדים שהתנה הבעל עם אביה או שאביה מודה שכך היה הדבר פשוט שהדין עמה כמ"ש הריב"ש ז"ל וכו' ואם לוי השדכן יעיד עליה אז תשבע להכחיש את העד שבועת התו' וכו' ע"ש:
גם בתשו' בנימין זאב סי' רצ"א בשמעון ששידך בתו לראובן ושוב עקר ראובן דירתו משם ורצונו לקחת הבת שישאנה באותה העיר שדר בה הוא וחמיו ממאן בזה. השיב כמ"ש הרשב"א במיוחסות דאין לו לכופה להוליכה שם כי אין דרך בנות ישר' להוציאן ממקומן בעודן בתולות קודם הנישואין דרואין אנו דרובא דעלמא מקפידים בזה והקפדה ודאית היא וראיה מההיא דקי' וכו' וכן גבי גט נמי וכו' וה"נ י"ל ניח"ל לאב להכניסה שם לחופה דרחמי ליה ולא יאמרו לחתני שום גנאי בעד בתו וכ"ש דאיש מחזר וכו'. וכל משדך בתו אדעתא לבעול בבית האב משדכה כדי להראות בתוליה לנשים ולא יוציא הבעל עליה ש"ר. וכ"ש שכשעשו השידוכין היו שניהם בעיר א' אא"כ התנו מתחי' ביניהם. וכיון דמתחי' לא התנו ביניהם יכניסנה לחופה במקום האב והאם וקרובותיה ע"כ. ולא ידעתי מדוע לא נסתייעו הפוס' ז"ל לדבריהם מדברי הרשב"א ז"ל במיוחסות הנ"ל וכבר מודעת זאת מ"ש מוהרשד"ם ז"ל שרבו מוהר"י טאיטצאק ז"ל היה מחשב סברת הרשב"א ז"ל נגד רוב הפוס' והבי"ד החיד"א ז"ל בשה"ג ח"א מע' שי"ן אות כ"א ובנדון שלהם הנז"ל הנה הוא בא הדבר מבואר בדברי הרשב"א ז"ל במיוחסות. ואולי כי בימיהם עדיין לא נתגלו דבריו שבמיוחסות הנ"ל:
ועיין במורם ז"ל אה"ע סי' נ' ס"ו דפסק לההיא דמיוחסות סי' רע"ח ודהריב"ש סי' קע"ז הנ"ל וע"ש בח"מ וב"ש דאם יצא הא' בלא אונס הוא חייב בקנס והב' פטור. ואם אינן דרים בעיר א' אמרינן משדכין בנותיהם דעתן שישאו במקומן אפי' היה הבעל ממ"א אא"כ התנו בפי' כן ע"ש:
המתבאר מהאמור דחייב הבעל להתנות מתחי' ואי לא אתני א"י להוציאה לכונסה במ"א ואם מעכב חייב בקנס. ואי איכא הכחשה ביניהם אם יש עדים שהתנה הדין עמו. ואי ליכא אלא ע"א והיא אינה מודה אז תשבע להכחיש העד. ובנ"ד לא אתני הבעל ויש חיוב בשטר ע"ד ח"ס ז"ל בסתמא א"י להוציאה לכונסה במ"א ואם מעכב חייב בקנס הגם שהוא מעיר אחרת וכנ"ל. ובפרט דזה לו קרוב לט"ש שהוא דר בעיר הזאת ושידך בסתמא דודאי דאדעתא לינשא ולדור בכאן שידך ונתחייב דהו"ל כאחד מבני העיר ממש. ומכ"ש וק"ו בנ"ד דהבת ואביה ואמה לא עשו שי' כ"א שגילו דעתם והתנו מתחי' שלא יוציא הבת מעיר הזאת כלל כמו שכן העיד הת"ח השדכן יצ"ו וגם העד הב' נזכר מזה התנאי אך מסופק הוא אם שמע הבעל בכך דבודאי הגמור דהדין הוא עם הבת וחייב הבחור בקנס אם עדין הוא מסרב. ועם שהתנאי הנז' לא בא מפורש בקנין ובשטר מ"מ מלבד דכפי האמור החיוב של התנאי הוא מוטל על הבעל להתנות שיוכל להוציאה ואי לא אתני איהו דאפסיד אנפשיה וכנז"ל. עוד בה דמבואר בדברי הפוס' הנ"ל דתנאי כזה אפי' בפני העדים לבד בלתי קנין וכתיבה סגי ומהני וכנ"ל. ועיין במרן הב"י ז"ל סו"ס ע"ה דהביא בשם תה"ד בפו"כ סי' רל"א באשה שמסרה מודעא שלא מחלה על זכותה שלא יוציא אותה הבעל ממקום אביה שנשאת שם פשיטא דמהני דאפי' גלוי דעת בעלמא הוי מועיל ואי"כ צורך ראיה ע"כ. הרי דבגילוי דעת לחוד מהני דלא תאבד את זכותה ועיין במוהריט"ץ ז"ל סי' רצ"ב. דמזה אתה דן במכ"ש בנ"ד דזכותה הוא לינשא בעיר מולדתה אצל או"א וקרובותיה והתנו מתחי' בפי' עם שלוחו של המשדך שאינם עושים השי' כ"א ע"מ כן שלא תצא הבת מעיר הזאת והשליח עשה שליחותו ואמ"ל למשדך ושוב עשה השי' והחיובים אדעתא דהכי דפשיטא דחייב הוא בקנס ולית דין צריך בושש והוא ברור:
ועיין במוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' מ"ז דכתב גם דלדעת קצת המפר' ז"ל שכל שהחתן מעיר א' ונשא אשה בעיר אחרת ע"ד ללכת לעירו נשאה זהו כשלא בא לעיר הזאת אלא לדעת נישואין בלבד. אבל זה ששמעון אביו הלך שם לעסקיו עם ביתו ובניו ודר שם כמה שנים ואח"כ השיא שם את בניו אי"ל כאן שע"ד לחזור לעירו נשאה ואעפ"י שיאמר שלעולם היה בדעתו של אביו לחזור דברים שבלב הם וגם כי ארכו להם שם הימים ע"כ. דמדבריו אנו למדין לנ"ד ג"כ שעיקר ביאתו היא היתה לעסקיו וגם אביו ואמו באו לעסק ודרו איזה שנים והם חזרו לעירם והוא נשאר כאן ודר כמה שנים והוא עוסק בסחורה אי"ל שע"ד לחזור לעירו שידך מאחר שהוא עוסק בעסק מו"מ ואחר כמה ימים ושנים הוא ששידך. ואפי' שיאמר שלעולם הוא בדעתו לחזור דברים שבלב הם והו"ל להתנות בפי' בתחי' שהוא רוצה לחזור לעירו וכל כמה דלא אתני לאו כ"כ. ומכ"ש וק"ו בנ"ד שהם התנו עמו ע"י שלוחו בפי' דאדעתא דהכי דוקא הם עושים השי' דודאי הגמור דהדין עמהם ואם עודנו מסרב חייב בקנס. ועיין עו"ש בסי' קל"א שכתב שם דהא דתנן הכל מעלין ה"מ לאחר נישואין אבל קודם נישואין לאו כ"כ וכו'. ומ"ש שם וז"ל דעל מה שבא בשאלה שאבי הכלה אומר שתנאי היה ביניהם שיעלה לא"י אמרי נואש הם שכל שבא לחדש תנאי מה שלא הוזכר בשטר אין שומעין לו וע"כ לא נחלקו גבי תנאי היו דברינו אף בשכת"י יוצא ממ"א אלא בעדים או אפי' ע"א מהם מטעמא דאמרי' התם בפ"ב דכתובות הני למיעקר סהדותייהו קאתו. אבל בעל הדבר כל שהשטר מקויים לאו כ"כ למיעקר סהדותייהו דסהדי ע"כ. לא תברא לנ"ד כאשר יראה המעיין וישפוט בצדק דדוקא שם בנדונו אבי הכלה הוא שטוען דבר חדש שתנאי היה שיעלה לא"י עז"א שכל שבא לחדש תנאי מה שלא הוזכר בשטר אין שומעין לו כיון דתנאי כזה עליה דידיה רמי להתנות וכיון שלא הוזכר בשטר אין שומעין לו. משא"כ בנ"ד דכבר כתבנו דעיקר חיוב התנאי רמי על הבעל להתנות מתחי' שהוא רוצה לחזור לעירו ושיכניסינה שם. וכל כמה דלא התנה צריך לכונסה במקום שדרה שם אצל אביה ואמה וקרובותיה. ואפי' התנה כל שבא לחדש תנאי מה שלא הוזכר בשטר אין שומעין לו. ברם הכא דלא רמיא עלייהו להתנות דסתמא כל המשדך אדעתא לינשא במקום הבת הוא משדך ואפי' היה הוא ממ"א וכנז"ל בודאי דאין צורך שיהא בקנין ושטר. ובגילוי דעת לבד סגי ומהני מאחר דאפי' בלא גילוי דעת הדין כן וכ"ש היכא דהתנה כנ"ד שהתנו בתחי' בפי' עם שלוחו דאין משדכין אלא בתנאי כן שלא יוציאנה מעירה כלל והלך השליח והגיד לו בזה התנאי וכמו שכן העיד שליח המשדך וגם העד הב' הוא מסופק אם שמע הבחור בזה ודאי הם זכאים בדינם אף שלא הוזכר תנאי זה בקנין ושטר וזה ברור:
ויש להביא ראיה לחייב הבחור אף שלא נעשה תנאי זה בקנין ושטר ממ"ש המרדכי בשם מוהר"ם סו"פ הפועלים דכל תנאי ממון שהתנה עליו בתחילתו בשעת מעשה התנאי קיים בלא קנין וכו' ע"ש. והבי"ד מרן בב"י ז"ל בלי שום חולק ומהריק"ו שורש קצ"ד הלכה למעשה ע"ש. דמזה אתה דן לנ"ד במכ"ש ועיין בס' אשדות הפסגה סי' י"ב ד' פ"ד ע"ד מ"ש בזה יעוש"ב. גם עיין בס' מט"ש סי' ע"א הגב"י אות כ' דהביא בשם הט"ז ז"ל דכתב וז"ל מדברי הרא"ש הביאו הטור אה"ע סי' ע"ה נלמד דאם התנה לוה עם המלוה שלא יהיה לו נאמנות ואח"כ בשעת הקנין הקנה לו סתמא והוא במקום שמסתמא כותבין נאמנות שהדין עם הלוה ואין למלוה נאמנות ע"כ. דמזה ראיה במכ"ש לנ"ד דאף שבקנין לא הוזכר התנאי מאחר שקודם התנו בזה עמו ע"י שלוחו התנאי קיים. עוד עיין במורם ז"ל חו"מ סי' ר"ז ס"א דכתב וז"ל וכן אם התנו תנאי ואח"כ כתבו השטר סתם ודאי על תנאי הראשון כתבוהו ע"כ. ועיין ג"כ לה' מ"מ ז"ל בח"א אה"ע סי' ח' שכתב דאם התנה בתחי' המעשה ת"ג בכה"ג הוא דס"ל להרא"ש ז"ל דלא נגרע זכותא דידיה דמאי דיהיב סתמא דאימור דסמך נפשיה סמיכה בכל כחו אתנאה קמא אשר עשה וכו' וכ"כ בת"ב ד' קמ"ז ע"א יעוש"ב דס"ל דכל שהתנה ת"ג מתחי' אע"ג דלא הוזכר התנאי הלז אח"כ בעת דיהיב סתמא אמרי' אתנאה קמא סמך וכ"נ בנ"ד וכ"ש הוא דאע"ג דלא הוזכר תנאם בקנין ושטר אמרי' אתנאה קמא סמכי שאינם עושים השי' כ"א עפי"ז שלא תצא הבת מהעיר כלל וודאי דאם לא ירצה הבחור לקיים תנאי זה שהוא חייב בקנס:
והן עתה נד"מ ס' פני יצחק ח"ו ושם בתשו' אה"ע סי' ב' בהסכמת ר' ירושלים תובב"א שהובאה שם בד' ג' הביאו בשם התשב"ץ ח"ד סי' ק"ל בא' שהוציא קול בעיר שהוא עשיר ועי"ז קידש אשה בעד א' ואח"ז נודע שהוא עני דמותרת בלא גט מחמת דהטעה אותה וכתבו דה"נ בנ"ד דהטעה אותה שרוצה לגרש אשתו הא' דהוו קי' טעות וכו' אלא דאשכחן בתשו' החת"ס אה"ע סי' פ"ב והוב"ד בס' פת"ש אה"ע סי' ח"ל סכ"ד בההיא דע"מ שאני עשיר ונמצא עני דכתב להדייא דלא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכו' ע"ש. מ"מ בנ"ד גם החת"ס יודה דאפי' ספק"י ליכא שהיו הקי' אחר שג"ד עמה שרוצה לגרש הא' ופיתה אותה בזה כדי שתתקדש לו והיא גם היא קיבלה כסף קי' אדעתא דהכי דכל כי הא הגם שלא התנה לה כן בשעת הקי' אמרי' אם נתקיים התנאי דהיינו הגילוי דעתא מקו' ואם לאו אינה מקו' דבג"ד כ"ד מהני ואית לן למימר דאדעתא דהכי נתרצית בקי' אם יגרש הא' הא לא"ה לא ליהוו קי' ותהיה מותרת בלא גט דכל היכא דאיכא הוכחה ואומד"ד וכו' הגם דלא התנה כן בעת הקי' גילוי מילתא כה"ג דלא נתרצית משע"ר כ"א בזאת הא ודאי ל"א בזה איתתא בכ"ד ניח"ל וכ"נ ממ"ש החת"ס שם סי' פ"ה וכו' ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין במכ"ש שהרי התם אפי' בקי' דיש בהם חומרת א"א כ"כ דבאומדנא שנעשה מקודם סגי ומהני לבטל הקי'. מכ"ש וק"ו בנ"ד שעשו ת"ג ומפורש ע"י השליח ת"ח השדכן מקודם כ"ד דאינם עושים השי' כ"א בתנאי זה וסבר וקביל ואדעתא דהכי הוא שעשו השי' והחיובים אח"כ הגם דלא נזכר התנאי בקנין השי' אין דבר חוצץ דודאי אדעתא דתנאי הקדום הוא שגמרו את הדבר ועשו השי'. ומה שעכשיו הוא מכחיש ואומר שלא הי"ל ידיעה בזה אינו נאמן כנגד העדים. והגם דנימא דליכא כ"א ע"א מאחר דהעד הב' הוא מסופק אם שמע הבחור כשדברו בזה עכ"ז אינו נאמן כנגד העד הא' כ"א בשבועה. ובלא"ה כבר כתבנו לעיל דהתנאי הוא מוטל עליו להתנות שיוכל להוציאה וכו' וכל דלא אתני הוא מחוייב בקנס:
ועם דלכאורה הרשב"ץ ז"ל בח"א סי' צ"ז נראין דבריו דהם נגד דברי הריב"ש ז"ל וס"ל דגם לענין הנישואין יכול לכופה לינשא בעירו. ומרן ז"ל בב"י הביא דברי שניהם שם בסי' ע"ה ועיין בח"מ סקט"ו ובב"ש סקי"ג. עיניך הרואות בדברי מרן החבי"ב ז"ל בס' דינא דחיי לאוין ד' פ"ד דהאריך שם בדברי הרשב"ץ ז"ל ובתחי' הק' ע"ד דהיאך כתב דמדנאמן בעיקר הנשואין נאמן באירוסין דשנא ושנא והניח דבריו בצ"ע. ושוב הק' ג"כ על מרן ז"ל דכתב בב"י תשו' הריב"ש וסמי"ל כתב תשו' הרשב"ץ ולא שת לבו לסתירת שתי התשו'. וסיים וז"ל שאף הרשב"ץ דפליג על הריב"ש ל"פ עליה במ"ש שאירוסין אינן כנישואין ובעודה ארוסה א"י להוציאה שהרי הרשב"ץ נ"ט דיכול להוציאה לנישואין למקומו מפני שהוא נאמן לומר שהתנאי כך היה. ואם איתא דס"ל דארוסה כנשואה וכי היכי דבנשואה יכול להוציאה למקומו אף בארוסה כן למה הוצרך לומר שהוא נאמן שכך היה התנאי לימא שאפי' לא היה שם תנאי היה יכול להוציאה על הסתם אפי' בלא תנאי כמ"ש בענין הדירה. א"ו משמע דס"ל ז"ל דבעודה ארוסה א"י להוציאה אלא מטעם שנאמן מכח התנאי ואף מוהר"מ מרוטנבורק ז"ל ל"פ אהריב"ש ז"ל וכו' עש"ב:
ועם כי יש לעמוד ע"ד אחהמ"ר דמסיום דברי הרשב"ץ אינו נר' כן אלא דפליג אהריב"ש כיעו"ש וכמו שכ"ר אח"כ לה' נ"מ ז"ל בד' רמ"א שכ"כ ע"ש. וכנראה דמרן החבי"ב ז"ל לא ראה תשו' הרשב"ץ ז"ל בשורשה כ"א בדבריו שהובאו בב"י שלא נזכרו שם סיום דברי הרשב"ץ ולכן רצה לקרב הדעות דלא לאפושי בפלוגתא עכ"פ אף דנימא דהוא פליג אהריב"ש מאחר דכל הפוס' קיימי בס' הריב"ש דבעודה ארוסה א"י להוציאה. ומה גם דהרשב"א ז"ל במיוחסות כן ס"ל בפי' ובודאי י"ל דאילו היה רואה הרשב"ץ לדברי הרשב"א לא היה כותב כן ואפשר דבזמנו לא נדפסו עדיין. לכן יש ללכת בס' הריב"ש ז"ל. ועיין עו"ש בס' ד"ד בד' פ"ג דכ' דהרמב"ם וסמ"ג ז"ל מדקדוק לשונם נר' דס"ל הם ג"כ כהריב"ש ז"ל והאריך בזה ע"ש. דלפי"ד יוצא דגם מרן ז"ל בש"ע דנקט לישנא דהרמב"ם גם הוא כן ס"ל כהריב"ש ז"ל. ועיין בתשו' מוהרמ"ע ז"ל בסי' פ"ו דכתב וז"ל רביעית טען הטוען שלא הי"ל לרב ליחד מקום האשה אל הנישואין אחרי שהרשב"א הוב"ד בב"י אה"ע סי' ע"ה פסק בהיפך וכן מעש"ר של מוהר"מ ב"ב בתשו' מימו' דה' אישות סי' כ"ח. וע"ז השיב כי רבו החולקים על מוהר"ם כמו שהעיד על עצמו בתשו' הנז' ומילתא דפשיטא היא בתשו' להרמב"ן סי' רפ"ח ולהריב"ש סי' קע"ז כי המקדש אשה סתם במקומה א"י להוציאה משם עד אחרי הנשואין וגם הרשב"ץ בתשו' שזכרנו לא דבר אלא במקדש סתם אבל בנ"ד יש תנאי מפורש ע"ז מהודאת בע"ד שידור זמן מה אחר הנישואין ג"כ בבית חמיו וליכא מ"ד דבכה"ג יוציאנה ממקומה בשעת הנישואין וכו' ע"ש. הרי דהרב ז"ל לא חשש לס' הרשב"ץ מקמי תשו' הרמב"ן והריב"ש ז"ל דמזה אנו למדין לדידן דראו ראינו דכל הפוס' ז"ל שאחריהם קיימי בסברתייהו כמו שהבאנו לעיל דודאי דכן ראוי להורות. ובפרט לנ"ד דהיה תנאי מפורש מקודם ע"י השליח שלא להוציאה ממקומה דבכה"ג פשיטא דליכא מ"ד שיוכל להוציאה ואפי' שהיה התנאי בלא קנין ושטר מועיל וכמש"ל וכמו שכן מפורש ג"כ בדברי הרמ"ע ז"ל דאם יש תנאי מפורש ע"ז מהודאת בע"ד ליכא מ"ד וכו' דפשטן של דברים מורים דבתנאי דברים בעלמא ביניהם בלא עדים וקנין ושטר סגי. וכ"ש בנ"ד שהיה התנאי ע"י השליח העד וכנ"ל וגם הרשב"ץ ז"ל דיפה כח הבעל לנישואין מבואר בדבריו דאם היה תנאי ביניהם תחי' אפי' בדברים בלא עדים וקנין אזלינן בתריה. דכתב שם בסוף התשו' דמסתמא הדין נותן לכופה השתא דאיכא טענה וכפירה ביניהם הבעל מהימן ואפי' חיוב שבועה ליכא עליה אא"כ תטעון בזה טענה המתקבלת בב"ד ואומרת בבריא שכך היה התנאי ביניהם דהשתא הוי הדין עמה ע"ש:
ועוד אמינא דבלאו הכי בגוונא דנ"ד דאיכא חיוב גו"ש ע"ד ח"ס ז"ל בשטר ואינו פטור ממנו כ"א בקיומו התנאים הכתובים בו. הגם דנימא דאיכא פלוגתא בעיקר הנישואין בין הרשב"ץ והריב"ש ז"ל אי יכול לכופה לעלות עמו לעירו ולינשא שם או לא. מ"מ מאחר שהחיוב הכתוב בשטר הוי ודאי ופיטור מהחיוב ההוא אתי ובא מבחוץ בספק פלוגתא אין הספק פלוגתא שהוא מבחוץ מוציא מידי ודאי החיוב הכתוב בשטר וחייב הוא בקנס. וכמו שכ"ר להנ"מ ז"ל בד' רמ"ב ע"ג בדין מי שאינה רוצה לעלות עמו דהביא פלוגתא בזה אם מפסדת כתובתה עי"ז וכתב דאפי' לא תפסה מ"מ כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול וצריך לפנים עכ"ל, ולע"ד כדמות ראיה לזה מתשו' הרשב"א ז"ל בח"ב תשו' הכרם סי' רכ"ט ובח"א סי' תתעק"ב. ועיין מזה באורך בס' בע"ח ח"מ סי' פ"ח ובס' משכה"ר מער' תי"ו אות יו"ד. גם עיין שם במער' שי"ן אות כ"ה דכתב וז"ל ואתה דע לך דבעיקר טענת קי"ל פלגן בהדייהו רבנן נו"ן איכא מ"ד בכגון נ"ד דהאל' יודעת שתכשיטין הללו הן של חמיה היו בודאי אלא שטוענת שנתנם במתנה לבנו וזכה בהם וכיון דשל בעלה הם גובה מהם כתו' ואיכא מ"ד דנאמנת בהכי מאחר שהיא תפוסה. ושכנגד סברא זו ס"ל דלא זכה הבן במתנה זו א"כ הו"ל בריא בחיובא דתכשיטי דאב נינהו וס' בפרעון דהיינו שמא הלכתא כמ"ד זכה הבן הו"ל ס' בפרעון כאותה שאמרו מנה הלויתני וא"י אם פרעתיך דקי"ל חייב לשלם עיין סי' ע"ה דלאו כ"כ שתאמר מסתבר טעמיה דהאי מ"ד וחייב לשלם ועיין בכנה"ג סי' כ"ה בכללי הקי"ל או"ב דעל הרוב מה שדעתו נוטה לכת האומרים דלא חשיבא טענת הקי"ל אלא טענת שמא עכ"ד דמדבריו ג"כ אנו למידין לנ"ד דמאחר דהחיוב הכתוב בשטר הוי בריא בחיובא ומה שרוצה לפטור עצמו הוא בטענת קי"ל כמ"ד דיוכל לכופה לינשא בעיר אחרת הוי טענת שמא ס' בפרעון והוי כההיא מנה הלויתני וא"י אם פרעתיך דקי"ל דחייב לשלה. ועיין עו"ש במער' קו"ף אות ל"א ול"ב ובס' זכרינו לחיים ח"ב תח"מ מער' קו'ף בדין קי"ל אוה א'. ולע"ד דבגוונא דנ"ד דכתוב בפי' בשטר החיוב דאין לו פיטור ממנו כ"א בקיומו התנאים הכתובים בו יש עדיפות בזה יותר לחייב. והגם דהנ"מ ז"ל כתב שם בסוף דבריו וצריך לפנים הכא נ"ד ס"ל בפשיטות לחייב כמו שיראה הרואה והוא פשוט וברור. ואנן בדידן אחרי ראותינו את כל האמור ומדובר לעיל כתבנו מעשה ב"ד לחייב את הבחור בחיוב הקנס הכתוב בשטר אם ממאן ומסרב עדיין שלא ישא אותה בעירה ומסרנו את המעב"ד ביד הבת שכנגדו ומה שאח"כ יצאו עוררים ע"ז לומר על מה היתה סמך שלנו לחייבו בקנס כבר ביארנו באר היטב בדברינו הניתנים למעלה ותול"מ וצויי"מ וימ"ן. לשוני ע"ט ס"ט:
סימן ו
מי ששידך יתומה בת אחיו ונכנס ערב קבלן בעדה שאם תתחרט הוא יפרע סך פ' בתורת קנס בקנין ובאופן דליכא אסמכתא כמו שנתבאר באה"ע סי' ן' ובח"מ סי' ר"ז ולעת עתה מיאנה הבת להנשא להמשודך אם מתחייב דודה בהקנס:
ואען ואומר דעל דב"ז ראה ראיתי בס' משכנות הרועים מער' עי"ן אות צ"א דכתב והביא תשו' הרשב"א ח"א סי' אלף ן' במי ששאל חפץ מחבירו לזמן ואם לא יחזירנו בזמנו יתחייב בסך פ' והעמיד ערב ע"ז ולא החזירו דפסק דהשואל פטור מדין אסמכתא והערב חייב ע"ש. הרי דהערב חייב אע"ג דהשואל פטור א"כ ה"ה בנ"ד מאחר דחייב עצמו בק"ס ומה גם דמורם ז"ל סי' קכ"ט ס"ח העתיק זה והשמיט שהיה בקנין. ואפשר דס"ל למורם דהוי כערב בשעת מת"מ דבלא קנין נמי משתעבד ואע"ג דהוייא אסמכתא לית לן בה. ודעת הרשב"א נר' דהכא השואל החזיר את החפץ ולא קם גביה ולא מידי וכו' והערב חייב וכו' והא ודאי לא משכחת לה לחיובא אלא בשקנו מידו דליקניה חפצא מהשתא וכו' משא"כ בשאר ערב דהלואה דמלוה ברשות לוה קיימא וכו' גם עלה בדעתי לאוקומי מילתא דהרשב"א ז"ל וכו' ומ"מ לישנא מפיק ודחיק וכו' וצ"ע ומ"ש עוד הרשב"א ז"ל אעפ"י שאין נפרעין מן הערב תחילה ה"ד בדאיכא חיובא על ב' וכו' הק' הרב"ח מהא דאמרי' בבכורות גבי שני יוסף ב"ש וכו' אלמא דהיכא דליכא חיוב על הלוה ערב נמי מיפטר ע"ש ותירץ הוא ז"ל לזה דהתם ודאי לחד יב"ש הלוה וחייב לשלם אלא דלא מצי תבע מלוה משום דכל א' מצי דחי ליה והמע"ה וכיון דלא מצי תבע ליה ללוה משום האי ריעותא לערב דידיה נמי לא מצי תבע דבכה"ג קרינן ביה אין נפרעין מן הערב תחילה. אבל בנדון הרשב"א כיון דמעיקרא לא חל חיוב על השואל משום דאסמכתא היא א"כ ערב מתחייב מצד קנייתו בחפץ שנטל קנין להקנותו באותן הדמים שקצב השואל אם לא יחזיר החפץ לזמן. וזהו כונת הסמ"ע שם ואם הקצ'ר אמיץ וע"ע בסי' ק"ל סקי"ב שנראין דבריו לפום מאי דכתיבנא וע"ע להסמ"ע בסי' קכ"ו סק"ה ע"ש ועיין בס' אהבת דוד שהביא גוף התשובה מס' הבתים ע"ש בפ' י"ב ועיין בקונ' טוב עין דל"ה ע"ש עכ"ד המשכה"ר ז"ל:
ובימי חרפי מקדמוני אנכי הדל ציינתי על תירוץ הרב בזה"ל עיין בס' מש"ל בפ' כ"ה מה' מלו"ל הלכה ג' ע"ש ע"כ. והנה בעתה חזרתי על המקרא בדב"ק ות'ם אני ע"ד שהרי בענין השידו' הרשב"א ז"ל בעצמו פסק היפך שבח"א סי' תשע"א כתב וז"ל ראובן שידך את בת בתו לן' שמעון וחייב עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים תנאו לזמן פ' ולאח"ז עמד ושידכה וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון. והשיב שהדין עמו לפי שזה אנוס גמור אם לא רצתה הבת להנשא לן' שמעון ומאי הו"ל למיעבד ואין לך אונס גדול מזה. ואפי' תאמר שהיה יכול לפייסה במעות ליתן ואפי' התנה שאם תסרב שיפייסנה וכדאמרי' בגיטין אטו תרקבא דדינרי בעי למיתן לה. ואל תשיבני שהיה כן מתחי' להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור דלא היא דאונסא דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ואפי' שכיח או לא שכיח כמת או חולה לית ליה להתנויי ויש טענת אונס. ומיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן ודאי ולא במסרב וגורם האונס והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות עכ"ד. ובח"ג סי' רי"א חזרה ונשנית באורך מזה. ומרן הב"י ז"ל הבי"ד בחאה"ע סי' ן' ע"ש. ומוהרשד"ם ז"ל בחאה"ע סי' כ"ו נשאל כעין זה ופטר אותו מהקנס וסמך עצמו ג"כ ע"ד הרשב"א סי' תשע"א ואפי' שכבר ביאר זה המשדך ועכ"ז נתחייב ראובן מ"מ כל זה מענין אסמכתא וכו' אבל מחמת השבועה נר' בעיני שחייב ראובן לשלם להמשדך או לפייסו עכ"פ כי רבו המחמירים קמאי ובתראי דסברי שאפי' בדיעבד אם התירו לא הותר וא"כ כל שהתירו לראובן שלא מדעת המשדך לא הוי התרה זת"ד ע"ש. ואנא זעיר'א לא ידעתי איך מוהרשד"ם ז"ל חייבו לראובן מכח השבועה לשלם או לפייס מאחר דגם בנדון הרשב"א ז"ל איכא שבועה בדבר ועכ"ז פטר אותו לפי שהוא אנוס ונר' דאפי' מצד השבועה פטר אע"ג דלא נתבאר זה בפירוש ה"ה כמבואר. ויגיד עליו ריעו במה שחזרה ונשנית אותה התשו' בח"ג סי' רי"א באורך ושם כתב בפי' זה וז"ל ועל השבועה ג"כ פטור אם הוא אנוס שהאונס פוטר גם את השבועה וזה פשיט אי"צ לכתוב לכם ראיה לרוב פשיטותו וכו' ע"ש. ואיך הוא ז"ל חייבו מצד השבועה ולא חשש מטעם זה שהוא אנוס והאונס פוטרו גם משבועה ובדברי הרשב"א שהביא הוא כתוב בה ג"כ שבועה ופטרו מטעם אנוס. אעפ"י שבעלמא דעת הרשב"א ז"ל בנשבע לתועלת חבירו וקיבל הנשבע טובת הנאה מהמשביע דאפי' בדיעבד אם התירו לו אינו מותר וכמ"ש מוהרשד"ם שם בשמו לענין השבועה מ"מ שאני הכא דהוא אנוס ופטור. ואם באנו לומר דבענין השבועה דחשיב ליה הרשב"א ז"ל דאנוס הוא מוהרשד"ם ז"ל פליג עליו בהא ולא חשיב ליה אנוס לדב"ז ולכן חייבו מצד השבועה. מלבד דהסברא נותנת דכמו דחשיב ליה אנוס לגבי ממונא ופטור כן ג"כ חשיב הוא אנוס לגבי השבועה ופטור דמ"ש. עוד בה אם איתא דפליג בהא הו"ל להרחיב הדבור בזה דהרשב"א פטר גם מהשבועה ואיהו ניהו פליג עליו מראיות המוכיחות דלא חשיב אנוס לגבי השבועה:
שו"ר אח"כ להמשפ"ץ ח"א סי' א' בד' ה' ע"ב דהביא לדברי הרשב"א דסי' תשע"א ופטר ג"כ בנדונו לראובן מהחיוב וכתב דהגם דמוהרשד"ם בסי' כ"ו חייב ראובן בקנס מחמת השבועה וכו' הוא לפי שפירש לו נפתלי אם יחזור בו שמעון או בתו ונתחייב ראובן בפי' אם לא תתרצה בת שמעון או שמעון. משא"כ הכא שלא פי' בפי' רק בסתם כמו נדון של הרשב"א ז"ל ע"כ. דעתו ז"ל לחלק מנדון הרשב"א ז"ל לנדון מוהרשד"ם מאחר שפי' בפירוש לזה חייבו מכח השבועה וכנ"ל. ואנכי העבד לע"ד קשה לומר כן שהרי במוהרשד"ם שם כתב לענין הקנס דאף שביאר זה המשדך ועכ"ז נתחייב מ"מ וכו' ואילו לחיוב מחמת השבועה לא כתב שחייב מחמת שפי' בפירוש אלא מטעם אחר כיעו"ש:
וראיתי שם בד' י"א בתשו' מוהרח"ש ז"ל על דבריו דכתב וז"ל ויראה במח"ר דאיכא לאקשויי דא"כ אמאי חייבו הרב מכח השבועה הא מטע"ז יש לפוטרו מהשבועה דיכו"ל אנוס אני כי חשבתי וכו' וכגון ההיא דהרשב"א דפטרו אף מהשבועה. אלא דודאי לא דמיא הא לההיא דהרשב"א ויראה דליכא ראיה משם כלל דהתם לא נתחייב לשלם אם תחזור האשה אלא לתת לו סך מעות בנישואיה והיינו כ"ז שהיא תרצה ואם לא רצתה אנוס הוא ופטור משבועתו. אבל באותו נדון של הרב שנתחייב סך מה אם לא תרצה היא או אביה ודאי שכל שחזרה בה נשאר בחיובו. וכבר הרגיש בזה הרב ז"ל אלא שכתב לבסוף דטעמא דשידוכין הוא מפני שמתבייש חבירו והכא טעם הביוש ליכא כי ראובן לא בייש לנפתלי ע"כ. וע' בס' כהו"ע סי' ס"ט:
ובדף י"ו ע"ג השיב ע"ז המשפ"ץ ז"ל וז"ל יראה לע"ד דבשאלה של הרשב"א כתב שנתחייב בקנס ויראה שהיה הקנס בכולל בין על מציאות השידוך בין על חיוב הנתינה שנתחייב דמנ"ל לפלוגי ולומר דלא היה הקנס רק על חיוב הנתינה שנתחייב לתת לה ולא על ביטול השידוך דפשטן של דברים דאכולא מילתא קאי ופטרו הרשב"א ז"ל מטעם דהוי אנוס אכן לא דבר בענין השבועה שלא היה חייב בקנס מחמת השבועה וכמש"ל מתוך מ"ש הריב"ש משא"כ בנדון של מוהרשד"ם שהשבועה מפורשת בחיוב הקנס וכתבתי דטעם מנהג וטעם ביוש ליכא כמ"ש שם מוהרשד"ם וכו' וע"ע בעמוד ד' מ"ש בזה. ובד' כ"א בתשו' מוהרי"א ז"ל כתב על מה שרצה לצדד המשפ"ץ לומר דחשיב נדר טעות וכו' וכמ"ש הרשב"א דאפי' פי' שאם תמאן יפייסנה לאו כלום וכו' ובנ"ד הו"ל כמי שהתנה בפי'. וע"ש בתשובת המשפ"ץ בד' כ"ו ע"ד מה שהשיב בזה יעוש"ב:
ועינא דשפיר חזי בדברי הרבנים ז"ל הניתנים למעלה יוכיח במישור דלא ראו עיניהם תשו' הרשב"א שבח"ג סי' רי"א דשם מבואר בדבריו דהקנס היה לקיום השידוכין והשבועה היא לקיום התנאים שכ"כ שם ראובן שידך בת בתו לבת שמעון וראובן ושמעון חייבו את עצמם בשטרי פסיקתא לתת זה לבת בתו כו"כ ושמעון לתת לבנו כו"כ. ועוד חייבו עצמם זל"ז לקיים השידוכין בקנס ידוע וקנו מהם בקנין בסך ידוע ולהיות אלו שטרי חוב ביד שליש עד זמן הנישואין כמנהג המקום. ועוד נשבעו שניהם זל"ז להשלים התנאים וכו' ע"ש. הרי לך דשם מבואר בפי' בדבריו דהקנס היה לקיום השידוכין וגם השבו' היא לקיום כל התנאים ואילו היו רואים דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל לא היה מהצורך למ"ש הם ז"ל:
ואנכי הרואה שדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל נעלמו ג"כ מה' אבני מילואים בעל המחבר ס' קצוה"ח בחי' על אה"ע בסי' ן' שהביא שם בתחילה דברי הב"ש ז"ל דכתב בשם תשו' שא"י דהיכא דהאב פטור מהקנס גם הערב פטור אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה ואינו יכול לפטור מחמת אונס מיהו הערב פטור וכו' ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אזי השבועה קאי על הקנס. וה' אבמ"י ז"ל שם הבי"ד הש"י ז"ל וכתב דמבואר בדבריו דהיכא דהקנס נכתב אחר השבועה נהי דהבחור חייב לקיים שבועתו ואונס ממון אינו פוטר מחיוב שבועתו אבל מממון פטור והערבות לא נעשה אלא ע"ז וממילא פטורים הערבים אבל אם השבו' קאי על הקנס וחייב הבחור ליתן הקנס בחיוב שבועתו א"כ גם הערב חייב לשלם בעדו זהו המתבאר מדברי הש"י והב"ש. והוא ז"ל נחלק ע"ז וכתב אמנם נר' דהיכא דליכא חיוב ממון משום דאונס ממון פוטרו ואינו מחוייב הבחור בקנס אלא מחמת השבועה שנשבע ונכתב על הקנס אין בזה חיוב על הערבים וכו' דליכא תורת ערבות אלא היכא שהלוה חייב ממש. אבל היכא שאין הלוה חייב כלום אלא שנתחייב לקיים השבו' ושבו' אקרקפתא דגברי מונח ולא על הערבים וכו' וזה ברור לע"ד מיהו לולא דמסתפינא הייתי אומר דאפי' היכא דהשבועה לא קאי על הקנס אלא לקיים התנאים מ"מ כיון דמחויב לקיים התנאים מצד השבו' ממילא נתחייב בחיובו חיוב ממון כאשר נתחייב ואין האונס פוטרו וכו' וכל שנשבע אדרבא בדעתו היה אפי' שיהיה אונס ממון להתחייב א"כ אדעתא דהכי נתחייב אפי' שיהיה אונס ממון וקצת ראיה וכו' וה"נ כיון שנשבע הו"ל כמפרש שלא יהיה אונס ממון פוטרו אלא שדברי הפוס' לא משמע הכי עכ"ד. ומלבד שדברי הרשב"א הנ"ל נעלמו מהש"י וב"ש ז"ל דהרי מבואר בדבריו דגם אם השבועה היא על הקנס. והיא באה באחרונה פטור הערב. אלא שגם מהאבמ"י ז"ל נר' דנעלמה דאל"ה היה מביא מדבריו ראיה למאי דנחלק עליהם וגם למה שעלה בדעתו לומר וכו' היה מביא ראיה מדבריו לחזור בו דשם מבואר בפי' היפך דגם שנשבעו זל"ז להשלים כל התנאים וכו' עכ"ז פטרו מחיוב הממון והשבועה וכנז"ל:
עוד אתפלא ע"ד מוהרש"ך ז"ל בח"א סי' ס' דנשאל בנדון דמוהרשד"ם ז"ל וחייבו לראובן בקנס מצד הדין הגמור וכ"ש שחייב מצד המנהג. וכתב דמה שבא בשאלה בטענת ראובן טענת אונם האריכות לסתור טענה זאת הוא להג הרבה ויגיעת בשר כי בלי ספק היא טענה של הבל וריק כי מה טעם אונס הוא סירוב לאה דמתחילה אדעתא דהכי הוא נתחייב כמו שבא בשאלה ע"כ ע"ש. איך לא זכר שר לדברי הרשב"א ז"ל כלל דעשה עיקר מטענת האונס ופטר בתרתי מטע"ז מהממון ומהשבועה. ואם נאמר דעלה בזכור"ו לדברי הרשב"א ז"ל ולדידיה ס"ל דיש לחלק בנושאים דבנדונו מתחילה אדעתא דהכי הוא נתחייב לכן חייבו לשלם כל כי האי הי"ל להביא לדברי הרשב"א ז"ל ובחלקו'ת ישית למו ולבאר באר היטב השינוי שיש בנדונות ולא לקצר במקום שאמרו להאריך:
והנה בלומדי בדרך העברה בעלמא שם בדברי המשפ"ץ בתשו' מוהרי"א ז"ל בד' י"ט ע"ב ראיתי בתוך דבריו דרצה לחייבו ליאודה מטעם ערב והביא דברי הרא"ש בתשו' כלל צ"ד הבי"ד הטור ח"מ סי' שט"ו בראובן ששכר נער לשמשו ואמ"ל שמעון שישלם כל מה שיפסיד בהיות הנער בביתו וכו' דהשיב בזה דאי"צ קנין ע"כ והתם מטעמא דהוי שכירות ובשכירות אי"צ קנין משו"ה מתחייב בלא קנין. אמנם בענין אחר אינו מתחייב בלא קנין אבל בקנין מיהא מתחייב והיינו מטעם ערב וה"נ מתחייב יאודה וכו'. וגדולה מזו כתב הרשב"א סי' אלף ון' הביאה הב"י ז"ל סי' קכ"ט על ראובן שהשאיל חפץ לשמעון וכו' שאעפ"י שאינו יכול לתבוע השואל לפי שהיא אסמכתא תובע את הערב וטעמא ברירא היא דאזיל לטעמיה דס"ל דבערבות ליכא אסמכתא וגם הרא"ש תשו' כלל ס"ו סי' ט' הבי"ד הטור סי' ר"ז על ראובן שהי"ל פרה וכו' והקשה עליו מוהרי"ק וכו' וא"כ נר' בהדייא דבערבות ליכא אסמכתא. ובנ"ד כיון דקני ראובן מיאודה מטעם ערב גמר ומקנה איהו ליאודה דאגב דמקני גמר ומקני וכו' נמצא דבהא סלקינן ובהא נחתינן דלא נפיק נ"ד מידי ספיקא אי מהני האי קנין באסמכתא ולא מפקינן ממונא ע"כ. ומ"ש בד' כ"ה ע"ג מה שהשיב ע"ז המשפ"ץ ז"ל דשאני התם שכתב כן הרא"ש דאיכא תרי טעמי וכו' משא"כ בנ"ד וכו' ודברי הרשב"א סי' אלף ון' יש לומר דשאני התם דהרי השואל החפץ התנה תנאים וכו' משא"כ בנ"ד שהבחורה עצמה לא נתחייבה וכו' וההיא דפרה דתשו' הרא"ש וכו' י"ל דשאני התם דמחמת ערבותו שחטה וכו' לא כן בנ"ד וכו' עש"ב:
גם מוהרש"ך ז"ל בח"א סי' קל"ז הוב"ד בס' שערי רחמים לכמוהרי"ף ז"ל בחיו"ד סי' א' בד' ג' ע"ר יצא לחלק מנדון הרשב"א ז"ל לנדונו דשאני נדון הרשב"א דלא השאיל לו החפץ כ"א על סמך תנאי של לוי שהתנה וכו' ע"ש. וראיתי להמשכה"ר שם דהביא דברי הב"ח ז"ל דעמ"ש הרשב"א ז"ל דהא דאין נפרעין מן הערב תחילה היד בדאיכא חיוב על שניהם וכו' הקשה עליו מהא דאמרו בבכורות גבי שני יב"ש וכו' ומי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ולערב מצי תבע וכו' ע"ש. והוא ז"ל תירץ לזה דהתם ודאי הלוה לאחד מהם וחייב הוא הלוה לשלם אלא דלא מצי תבע ממנו דכל חד דחי ליה וכו' משא"כ בנדון דליכא חיובא על השואל וכו' ע"ש. והנך רואה דנעלם מעי"ק דברי מוהרי"א שהוב"ד בס' המשפ"ץ בר' י"ט הנ"ל ומה שהשיב עליו המשפ"ץ ז"ל בד' כ"ה כנז"ל. וגם דברי מוהרש"ך הנ"ל נעלמו ממנו. וכעת נד"מ ס' מטה לחם למוהרח"מ יצ"ו לאה"ע ובסי' ז' בד' י"ב ע"א הביא דברי הטור בסי' ר"ז סכ"ד דין הפרה דפטרו הרא"ש משום דלא היה קנין בדבר ודברי הקצוה"ח מ"ש בסק"ד לישב קושית מרן הב"י ז"ל דיתחייב מדין ערב בשעת הלואה דל"ב קנין ותירץ דשאני ההיא דפרה כיון דרוב בהמות כשירות לא חשיב מזיק דסבור שמא תמצא כשירה והו"ל כמו אונס דפטור אפי' במזיק ממש והביא דבריו ה' פתחי תשו' ח"מ סי' ר"ז סקכ"ה וציין ג"כ על נתיבות משפט בחלק ביאורים סק"ח דיצא לתרץ באו"א דשנייא ההיא דפרה וכו' ושוב הבי"ד הנמק"י בפ' ג"פ על דברי ר"ה דאמר הלוה ואני ערב וכו' מ"ש על זה ומ"ש עליו ה' כתונת פסים ד' צ' בביאורו על הנמק"י והוא יצ"ו האריך בזה שם ע"ש. גם ממנו היתה העלמ"ה דברי המשפ"ץ הנ"ל ובפרט מה שישב המשפ"ץ בכונת דברי קושית מוהרי"ק דשאני התם דמחמת ערבותו שחטה ומפסיד בעל הפרה בסיבתו וכו':
המתמצא מדברינו הנז"ל דלענין חיוב קנס של השידוכין הוא פטור מטעם אונס כמ"ש הרשב"א ז"ל והסכימו בזה הפוס' האח' ז"ל מורם ז"ל בא"ה סי' ן' והמבי"ט ח"א סי' כ"ה ומוהרשד"ם אה"ע סי' כ"ו פטרו ולא חייבו כ"א מצד השבועה גם מוהרש"ך ז"ל בח"ד סי' ל"ז פטר וכבר הפוס' ז"ל הק' ע"ד דדבריו סתראי נינהו לדבריו שבח"א סי' ס' ובאו לכלל ישוב ע"ע. גם הרדב"ז ז"ל בסי' שכ"ט פטר מכח דברי הרשב"א וכתב דאפי' מה שנתן כבר ביד יחזיר הכל מטעם דאנוס הוא ואדעתא דהכי לא נתחייב ועיין ג"כ בדברי המבי"ט ח"א תשו' מ"ב וע"ח ועיין ג"כ בחלקת מחוקק סי' ן' סקט"ו ומ"ש עליו הב"ש וע"ע מ"ש שם בסקי"ח. באופן דרוב ככל הפוס' המפורסמים פטרו מחיוב הקנס ומהתימה על ה' משכה"ר דנעלם מעי"ק כ"ז דברי הרשב"א ז"ל והנמשכים אחריו דפטרו מהקנס מטע"ז דאנוס והלך להביא עצות מרחוק מדברי הרשב"א דסי' אלף ון' לחייבו מטעם ערב והאריך בזה והוא נודע ומפורסם בקיאותו בדברי הפוס' ראשונים ואח' ואיך בכאן בהאי דינא נעלם מעי"ק כ"ז והוא פלא:
גם ראיתי בס' זכות אבות בד' ט"ל ע"ד סי' ל"א דברים תמוהים דכתב שם בראובן ששידך לאחותו הגדולה מדעתה ובלא קנין על קנס השידוכין ושוב חזרו בהם. דהאח והאם פטורים הם מהקנס כיון שלא היה קנין בדבר וכו' וכ"ש בקנס השידוכין שהוא בדרך אסמכתא דאח לאחותו לא יתחייב אלא בקנין. ועוד כיון שהיא גדולה ויכולה לעשות כרצונה הרי דבריו אינם מעלים ולא מורידין. אבל הבת כיון שהיא גדולה ועשו מדעתה ורצונה היא חייבת ואף בלא קנין דמי הבושת וכ"פ ש"ך בטח"מ סי' ר"ז סקכ"ד. עו"כ שם בציון חצי לבנה (ודעת רמ"א שם דצריך קנין ועיין באה"ט אה"ע סי' ן') ע"כ. ועיניך הרואות דלא זכר כל הפוס' הנ"ל שאפי' בקנין פטרו להאח והקרובים ושורש דבריהם הוא ראש הפסקנים הרשב"א ז"ל שפטר אפי' שהיה שם קנין ושבועה עכ"ז פטר אותם מתרתי. גם מה שחייב להבת דמי הבושת ואף בלא קנין הוא תמוה דהרי הרשב"א ז"ל פטר להבת מאחר דהיא לא ביישה וכל הפוס' נגררו אחר דבריו וכנ"ל ואיך לא זכר מכל דבריהם כלל. והיותר תימה שבציון ציין ע"ד הבאה"ט חאה"ע סי' ן' דדעת רמ"א דצריך קנין איך לא סיים לראות שם דברי רמ"א שהביא דברי הרשב"א ז"ל ומה שהביא הבאה"ט שם סקי"ח מחלוקת הפוס' בשט"ח וכו' ע"ש ודבריו צ"י:
ועיין בס' משאת משה חיו"ד סי' ז' בד' מ"ג ע"ב דכתב דבלשון חיובא לא אמרי' ע"ד כן לא נדרית ממ"ש מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קל"א במשדך את בתו וחייבו עצמם בק"ק זהובים כתח"ס וכו' וכיון דלא נתרצית הרי החוב במקומו אלא דבענין השבועה וכו' וקודם כל דברי מהודענא לנפשאי דאותה שכתב המבי"ט ח"א סי' פ"ה לא פליגא אמוהרימ"ט דהתם לא נתחייב בדבר שאפי' אם יבוא העיכוב מצד הבת שיהא מחויב בדבר אלא דלגרמיה הוא דקנים וכו' משא"כ בנדון מוהרימ"ט דאם לא תתרצה בתו הוא דקביל לנפשיה. ודלא כמ"ש הרב חסן ישועות שכתב בפשיטות דתשו' מוהרימ"ט חולקת לדברי אביו. ותימא עליו דאם כדבריו הו"ל מוהרימ"ט דלא כהרשב"א וכו' אכן קושטא דמילתא דבנדון הרשב"א כי חייב נפשיה אדידיה גרידא קמחייב ואהכי פטור. ברם נדון מוהרימ"ט בפי' אתמר בשטר התנאים שאם יבא העיכוב מצדו או מצד בתו שיהא החיוב קיים לכן לית דינא למפטריה זת"ד ז"ל ע"ש. ולדידי אחהמ"ר איכא למישדי נרגא בהאי חילוקא דגם שהתנה כן עדין יש מקום לפוטרו דמיקרי אנוס בדבר דאיהו סבור דתתרצה בתו בעובדא דידיה ועוד בה עדין הוו דברי מוהרימ"ט דלא כהרשב"א שהרי כתב הרשב"א בפי' ואפי' התנה שאם תסרב שיפייסה וכו' ופשוט הוא דפי' הוא שהתנה על עצמו שיפייסה ואם לא תתפייס שהוא מחויב בחיוב הקנס שנתחייב בו ועכ"ז פטרו הרשב"א מחיוב הקנס דסבר בדעתו שתתרצה בכך כדרך כל הבנות שהם מתרצים וכו' והו"ל אנוס בדבר ופטור. וגם מוהרשד"ם ז"ל שם בסי' כ"ו כתב כן בפי' שאן שביאר המשדך זה בפי' ועכ"ז נתחייב פטור הוא מהקנס וסמך עצמו ע"ד הרשב"א הנ"ל:
ומוהר"ם אלשיך ז"ל בסי' ל' כתב דאם חיוב הקנס הוא חיוב החלטי שנתחייב מתחילה חוב גמור בלי תנאי ואח"כ עושה לו הטבה למוחלו אם יעשה כו"כ שאין החוב נמחל בטענת אונס משא"כ בנדון הרשב"א וכו' ע"ש. גם הכנה"ג בחאה"ע סי' ן' הגב"י אות י"ט כ"כ בשם מוהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י ועוד הביא שם בשמו דכ' בתשו' אחרת דלא פטר הרשב"א אלא דוקא ברוצים אביה וקרוביה והיא אינה רוצה. אבל אם אינה רוצה בשביל שאביה אינה רוצה חייב לשלם. ותמה עליו דלמה לא פטרו (ט"ס וצ"ל לא חייבו) משום שהיה חיוב מוחלט כמ"ש בתשו' אחרת ע"כ. ולע"ד אין זה מן התימה דבתשו' ההיא דיש טעם פשוט וברור לחייב והטעם ההוא הוא מפורש בדברי הרשב"א בפי' דאם היא אינה רוצה בשביל שאביה אינו רוצה חייב לשלם שכ"כ הרשב"א בפי' והלב יודע אם לעקל וכו' והיינו שאם המיאון הוא מכח האב אזי חייב לשלם ולכן לא הניח הטעם הפשוט ומבואר בדברי הרשב"א וליתן טעם לחייבו מפני שהוא חיוב מוחלט שהוא נתן זה החילוק מדידיה בדברי הרשב"א ז"ל ולעולם דעדין הוא קיים בחילוקו שנתן להיכא דשייך זה החילוק דוקא דכל שהוא חיוב מוחלט דס"ל דחייב. וגם מוהרימ"ט שם בסי' קל"א חיובו בקנס מטע"ז שהוא חוב מוחלט והמחילה תלויה כשלא יהיה עיכוב מצדו או מבתו ע"ש. ומאי דתמהתי לעיל אדברי הרב מ"מ ז"ל הוא, יען דהוא לא תלה הדבר מצד המחילה של החוב שאינו נמחל וכו' כמ"ש מוהרמ"א ז"ל אלא תלה הדבר באם החיוב הוא החלטי וכו' ולכן תמיהתי היא קיימת וכנ"ל. גם הרב המגיה מוהר"י כולי ז"ל במש"ל פי"א דמכירה דין ח"י הביא חילוק זה בשם מוהר"א רוזאניס ז"ל שכ"כ בשם מוהר"ש הלוי ז"ל. גם ה' אבני מילואים בחי' על אה"ע סי' ן' סק"ו הביא דברי הח"מ ומ"ש עליו הב"ש והוא הקשה עליו ודעתו כהח"מ ז"ל יעוש"ב:
והיינו דהח"מ ז"ל בסי' ן' סקט"ו כתב דלכאורה נר' דה"ד אם לא כתב בדרך חיוב וכו' אבל אם כתב בדרך חיוב כמו שנתבאר לפני זה בדברי מרן הש"ע סעיף ו' אינו נפטר מחיובו אף שהוא אנוס וכ"ז שאין מקיים התנאי אין החוב מחול. ומיהו י"ל דמ"מ אומדנא דמוכח שלא נתחייב רק ע"ד שהיה סבור שבתו לא תסרב ובגוף התשו' משמע דמטעם אומדנא פטרו. ומ"מ צריך להתישב אם זה מיקרי אומדנא דמוכח וכו' ע"ש. והב"ש ז"ל שם בסקט"ז הבי"ד וכתב דאפי' בש"ח פטור ושבסי' ע"ז הביא בשם הגמ"י כשבתו טוענת מאיס עלי אי"צ לשלם הש"ח שנתן על הנדן שיתן לחתנו וכו' וכ"ש הכא וכו' ומיהו בט"ז כתב שם כשהוא נותן ש"ח סתם כש"ח שלנו חייב ליתן וכו' ע"ש. ושם בתחילה הביא בשם תשו' הש"י דכתב דאפי' אם התחייב את גופו מ"מ פטור מקנס כיון שאינו בידו ולא יבא לידו ואונס כזה הוי אונס גמור ולא שכיח כמ"ש בתשו' רשב"א וכו' ע"ש. ועיין ג"כ בסקי"ח מ"ש בשם הש"י. נמצא דהח"מ ז"ל הגם דבתחילה פשט לה דאף בש"ח גו"ש פטור ושכ"נ מתשו' הרשב"א שוב כתב דצריך להתיישב אם זה מיקרי אומדנא דמוכח וכו' ומעשים בכל יום שמניחין ש"ח ואין מועיל לומר שהיא אינה רוצה ע"ש. אבל הש"י והב"ש ז"ל ס"ל בפשוט דאפי' בש"ח גמור פטור. גם מוהרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' פ"א הוב"ד בכנה"ג ס"ל דאפי' קיבל עליי בחוב גו"ש אפי"ה פטור מטעם אונס דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה דלא תתרצה ופטרו מממון ומשבועה ע"ש. גם מריה דאתרין ה"ה מוהרמ"ג ז"ל בס' דברי מרדכי סי' י"ג הגם דשם בנדונו הוא ש"ח גו"ש ע"ד ה"ה ז"ל וכמו שכן הובא שם בשאלה עכ"ז פטר מהחוב מכח דברי הרשב"א ז"ל ע"ש. וראיתי בכתבי ידה"ק מריה דאתרין ה"ה מוהר"י ענתיבי ז"ל דכתב דמפשט דברי הרדב"ז ז"ל ח"א סי' שכ"ט מוכח דבכל אופן שיתחייב בקנס קא פטר ליה מה"ט דהרשב"א דהא אפי' מה שנתן כבר ביד קאמר דיחזיר הכל מטעם דאנוס הוא ואדעתא דהכי לא נתן וכן לא נתחייב אדעתא דהכי ושכן נר' מדברי המבי"ט ח"א סי' מ"ב וע"ח ע"כ. ולדידי אנכי הפעוט אחהמ"ר אין להביא ראיה חותכת מדבריהם שכן ס"ל דאפי' בש"ח גו"ש ע"ד ח"ס ז"ל שהוא פטור דשם בנדון המבי"ט ז"ל אינו כן וכמו שכן מוכת מדבריו בתשו' הנ"ל. גם מדברי הרדב"ז ז"ל אין הוכחה דיש מקום לומר דס"ל דבש"ח גו"ש ע"ד ח"ס ז"ל חייב. ובנדון דידיה דלא היה בש"ח גו"ש וקא פטר ליה מטעם אנוס וסמך ראשו ע"ד הרשב"א ז"ל כיעו"ש לכן כתב דאפי' מה שנתן כבר ביד יחזיר הכל מטעם דאנוס הוא ואדעתא דהכי לא נתן ולא נתחייב:
וראיתי להרב"ד ז"ל חאה"ע סי' ל"ב דבתחילה כ' שאם הוא לא נתחרט אלא היתומה פטור הוא מהקנס וציין על תשו' המבי"ט סי' פ"ה ומוהרשד"ם סי' כ"ו ומוהרש"ך סי' ס' ולבסוף חייבו מכח שבועה ע"ש. הנך רואה דמאי דבתחילה כלל מוהרש"ך עם הרבנים דפטרי פליטת קולמוס היא דאדרבא מוהרש"ך שם בסי' ס' חייבו וכמו שהבאנו דבריו לעיל, גם מאי דלבסוף חייבו מכח שבועה וכו' אחהמ"ר ת'ם אני דהרי הרשב"א ז"ל גם כי איכא שבועה פטרו וכנז"ל ואיך לא זכר ש'ר מדבריו כלל. ויותר גדולה מזו דמדברי הרשב"א למד המשפ"ץ ז"ל דמאחר דאם תמאן הבת מדינא לא מחייב יאודה בקנס א"כ גם ראובן המשדך פטור דהדרא מילתא לשבועה בטעות ע"ש. וה' משאת משה חאה"ע סו"ס ל"ז למד מדבריו לנ"ד דגם הבחור פטור מהממון ומותר מהשבועה דכיון דאם תסרב הבת בנדונו לא מחייב מרדכי בחיוב הקנס מן הדין מטעם האמור גם שכנגדו פטור דלא מצינו זה מתחייב בקנינו וזה נפטר ונמצא גם השבועה היא שבועה בטעות דאיהו סבר דבסירוב הבחורה מתחייב מרדכי וע"ד כן נשבע ולא היא וכמ"ש המשפ"ץ וגם מצד אונס ממון אין נסת"ר כמ"ש בזה הרב הנז' ע"ש עכ"ל. וחפץ הייתי לעמוד בזה דכפי דבריו ז"ל יוצא דדברי המשפ"ץ ז"ל הם סתראי נינהו מח"א סי' א' לח"ג סי' כ"ט דשם אינו נראה כן כמ"ש המ"מ ז"ל. האמנם אין הפנאי מסכים עמדי לעמוד על אמיתות הדברים ובל"ן לעת הפנאי אשובה אשנה עוד בזה:
באופן דגם כי חיוב הקנס היה בלשון חיוב גו"ש כתח"ס וגם שיש שבועה בדבר לא פלט מהמחלוקת של הפוס' ז"ל דאיכא דס"ל שהוא פטור מכל היכא דהעיכוב היה מצד הבת ולא מהאב. ואפי' שהיה החיוב בפי' אם לא תתרצה הבת או הבן עכ"ז יש מהפוס' דס"ל דפטור וכמו שכן נתבאר בדברינו לעיל. ועיין בכנה"ג בהגה"ט אות ל' דכתב דיוצא מדברי מוהרש"ך ומוהרשד"ם דאפי' נתחייב בלשון חיוב גו"ש לא מהני אא"כ התנה בהדייא אפי' אם לא תתרצה ישאר החיוב עליו אז הוא חייב דאדעתא דהכי נחית. והרב יד אהרן שם בהגה"ט אות כ"ח תמה ע"ד הכנה"ג הללו דמוהרש"ך בח"ד סי' ל"ז כתב דאפי' אם היה החיוב בפי' אם לא יתרצה בנו אפי"ה פטר האב מהקנס ע"ש ועיין מה שרמז שם ג"כ. ולע"ד דזה נכלל בדברי הרשב"א ז"ל דכתב ואפי' התנה שאם תסרב שיפייסנה וכו' דהכונה הוא שאם לא תתפייס שהוא מחוייב בחיוב הקנס ושגם מוהרשד"ם בסי' כ"ו כ"כ שאף שביאר המשדך בפי' פטור וכמש"ל. גם בתשו' מאריה דאתרין מוהרי"ע ז"ל כ"י אחר שהאריך בזה כתב המורם מהאמור מידי פלוגתא לא נפקא ופלוגתא דרבוותא היא. ברם בנדון דידיה נטה דעתו ד"ע לחייב את האב שבנו לא רצה לקחת את הפלה ועשה סמוכות לזה והוא שהביא מ"ש הח"מ והעיד דמעשים בכל יום שאין מועיל לומר שהיא אינה רוצה וכמש"ל משמו וכתב דגם אנן לגבי דידן בדמשק יע"א זה דרכם של כל הנכבדים דש'ם דאבי הפלה קונין מידו שמתחייב וכו' ושירצה את בתו שלא תשתדך וכו' וכשיכנסו לחופה אז ימחלו זל"ז החיוב ההוא ואינו מועיל לומר ולטעון שהיא לא רצתה וכו' ובנ"ד דאבי החתן אית ליה קורבה בהדיה הכלה והוא ובנו יודעים ומפירים אותה יפה יפה וברור לי כי לא יעשה האב כזה בלתי ידיעת ורצון בנו וגם בנו לית ליה מגרמיה כלום והכל מהאב וברור שלא ימרה את פי אביו ובריא לי שכו"כ פעמים ודאי דיברו בזה אב ובנו הנז' ומדעת שניהם עשו והו"ל האב שליח בנו. דהרשב"א ודקיימי אליביה שפטרו מטעם אונס כנז' אפי"ה כתב שם הרשב"א והלב יודע אם לעקל וכו' ויחוש לעצמו מדין שמים ויש מי שחייבו שבועה או חרם שאין עורמה ואין לו יד וכו' כמבואר בהרב י"א שם ובנ"ד ברור אצלי דאין כאן אונס והשתא קא הדרי בהו וחייבים לשלם החוב להיתומה או יפייסוה שתמחול כנלע"ד בנ"ד דהכל לפי הענין זהו דעתי להלכה הכא עכ"ל. הנה נר' מלשונו דגם הוא ז"ל מאחר דמידי פלוגתא לא נפקא גם שכתוב בחיוב גו"ש כתח"ס ס"ל לפטור מהחיוב ולכן בנדון דידיה דאיכא קורבה וברור הדבר דאית ליה הבן ידיעה וכו' נטה דעתו לחייב התם דוקא מהצדדים הנ"ל משא"כ בעלמא דפטור. אי לזאת בנדון דידן דאיכא כמה מהפוס' דס"ל דפטור ושני המאורות הגדולים מריה דאתרין ז"ל נר' דעתם לפטור מאחר דאיכא פלוגתא בדבר ואוקמי ממונא עדיף טפי על כן איהו פטור מהחיוב ובלבד שלא יהיה העיכוב מצדו כלל וכמ"ש הרשב"א ז"ל וכנז"ל ותול"מ וצויי"מ וימ"ן כ"ד העבד הבוטח באל מושיע ורב:
הצעיר
עזרא הכהן טראב ס"ט
וכעת שנד"מ ס' מטה לחם למוהרח"מ יצ"ו וראיתי לו בחאה"ע סי' ו' בהמשודכת ע"י אביה שמאנה שלא רצתה בהמשודך שהביא מאי דראתה עינו פתקא מרבני או"ה דהבת רשאה ושלטאה לילך להתנסבא לכל גבר די תצביי משא"כ אביה לית ליה רשות להטפל בשי' ושלא ליתן לה נדן וכו' והוא יצ"ו העיר ע"ז מדברי ה' משר"א די טולידו ז"ל ח"ב חיו"ד סי' ל"ז דרב תנא הוא ופליג עליהם וכו' ואחד מהם הראה לו תשו' חת"ס חאה"ע ח"א סי' קי"ד הוב"ד בפתחי תשו' אה"ע סי' ן' סקי"ג דמסכמת לדבריהם. והוק"ל הוא יצ"ו ע"ד החת"ס מדברי הרשב"א ח"ג סי' רי"א שמבואר שם בפי' דלא כדבריו ואחר החיפוש מצא בס' יש"ל בזכרונות דרמז לדבריו והקשה עליו באופן דיש חולק גדול על החת"ס ז"ל ע"כ ע"ש. גם אנכי כיאודה ועוד לקרא אמינא שבס' כה"ע סי' ס"ט בנדונו בשפחה ששידכה אדונה וכו' ונתחייב לפייסה וכו' ושוב מיאנה ע"י שהתריס הבחור לדבר קשות עם אדונה וכו' דמוהר"ם בכ"מ ז"ל פטר את האדון מתשו' הרשב"א ומדברי מוהרמ"ע ז"ל מכל וכל והסכים עמו מוהרא"ן ז"ל ע"ש. הרי לך דתרי אשלי רברבי הם היפך החת"ס ז"ל דהתם בשפחה האדון נתחייב לפייסה וליתן לה נדן מממונו וכ"ז בחו"ש גו"ש ועכ"ז פטרו אותו מחו"ש ולא מנעו לאדון מלהטפל עמה עוד שלא ליתן לה נדן וכו'. ומ"ד ה"ה מוהרמ"ג בס' דברי מרדכי בתשו' סי' י"ג סמך צדיק את ראשו על שני המאורות הג' הנ"ל שפטרוהו מחו"ש ופסק הוא ג"כ שיכול אבי הבת לומר קי"ל ע"ש:
ועיין בס' צו"מ לכמוהר"ם פארדו ז"ל בד' קכ"ה ע"ד דכתב וז"ל קנס שי' לבני א"י דבתריה דמרן ז"ל גרירן כל שלא נעשה כתח"ס ז"ל הוי אסמכתא ול"ק אף אם מה שכנגדו הוא תפוס ואם האב הוא אנוס דהיינו שלא רצה הבן או הבת ואפייסו ולא אפייס גם שהוא עשוי כתח"ס יש ערעור בזה בין הפוס' ז"ל אם הצד שאינו חוזר אינו תפוס אבל אם הוא תפוס אין ספק כלל. ואפשר דמשו"ה נהגו בעה"ק שלא לגבות בב"ד כל הקנס אף שעשוי כתח"ס ז"ל נהגו לפשר פשר קרוב לדין ובדידי הוה עובדא גם כי היה מקום לגבות הכל ע"כ. גם המבי"ט ז"ל בח"ג סי' קי"ד כתב שהמנהג הפשוט פה כי כשחוזר א' מהצדדים מהשי' עושין פשרה וכ"ש כאן כי שלא מדעתו חזר בו ע"ש. הבי"ד ה' לב שלמה בסי' א"ב דקל"ד בערך שידוכין. ולדידן שעושים הקנס כתח"ס ז"ל וגם שמקבל עליו ס' הפוס' המחייבו בחיוב ההוא הגם שתהיה סברתו ס' זרה ויחידאה נגד כל הפוס' פשיטא דהצד החוזר בו מחוייב לשלם החיוב ההוא עספ"א והוא ברור ול"ד צריך בושש. ועיין בתשו' מרן ז"ל בס' אבק"ר סי' פ"ז ופ"ט ובתשו' מוהר"ש ז"ל החולק עליו עש"ב. ואמת אגיד דהרב מארי דאתרין כמוהרא"י ז"ל עשה מעשה בפני וגבה כל סך החיוב הכתוב בשטר עספ"א:
א. הרא"ש ז"ל בכלל ל"ד סי' ג' כתב והבי"ד מורם ז"ל באה"ע סי"ן ס"ח דבאומר ע"מ שתכתוב את השטר יכול לחזור בו ולמחות. עיין בהמבי"ט ז"ל ח"א סי' ע"ח דכתב דבנדונו שלא נעשה תנאי הקנס ע"מ שיכתוב כתשו' הרא"ש אלא שאחר שהסכימו ביניהם ענין השידוכין והקנס ציוו לסופר שיכתוב לזכרון בעלמא וע"ז נתרשל הסופר. א"כ אעפ"י שתחזור בה בענין הכתיבה אינה יכולה לבטל הקנס כיון שלא היה מעיקרא ע"ת שיכתב ע"כ. וכתב המשכה"ר מער' קו"ף אות מ"ח דקנין וקנס שי' הנעשה ע"י סופר מתא עד שלא נכתב השטר צד המתחרט בו פטור מהקנס דסתם קריאת סופר מתא הו"ל כמפרש ע"ת לכתוב השטרות דמי וכן עושים מעשים והכי דייני תרי אלמ'י רבנן הח"ן ומוהרש"א ז"ל ע"ש. האמנם בתשו' מרן בס' אבק"ר סי' פ"ז ופ"ט מבואר דעתו ודעת מוהר"ש ן' וירגא ז"ל דכל דודאי נעשה הקנין ע"ד ח"ס אין פוטר גם כי לא נכתב השטר דסתם קנין לכתיבה עומד עש"ב. ועיין ג"כ בס' שבט בנימין סי' קפ"ג דנ"א ע"א שהביא בשם שא"י ז"ל דפסק דבשידוכין כותבין בע"כ ע"ש. וכ"כ הב"ח בתשו' סי' יו"ד והוב"ד במט"ש סי' רמ"ג הגה"ט אות י"א ע"ש:
ב. כתב הרב"ד ז"ל חח"מ סו"ס ט"ז וז"ל מה שנוהגין לכתוב בשטר שנתחייב אבי הכלה לתת לחתן סך קצוב במעות וש"ע ללא קצבה רק לפי כבודי ונעשה הכל בקנין אחד יוכל לפטור עצמו אב"ה מהכל כיון דלא חל הקנין על הש"ע משום שאיל"ק לא חל ג"כ על המעות שיל"ק ולא על הקנס דהו"ל כמו קני את וחמור ויוכ"ל קי"ל כמ"ד דל"ק כלום. זולת אם יכתוב קצבה על הש"ע כגון שיכתוב וש"ע לפי כבודו אפי' אם יצטרך כו"כ. או אם ישבע בפי' על חיוב המעות והש"ע שאז חייב מכח השבו' או בקבלה שיקבל עליו לדון כרוב הפוס' ז"ל דאדם מחייב עצמו בדבר שאי"ק וזה צ"ע קצת ע"כ ע"ש. דמדבריו יוצא נפקותא גם לדידן דאנן בתריה דמרן ז"ל גרירן ואיהו פסק בש"ע ח"מ סי' ס' דמתחייב בדבר שא"ק מ"מ יוכל המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם דס"ל דאינו מתחייב בדשא"ק דאנן גם בתריה דהרמב"ם גרירין וכל היכא שהם חלוקים בדין יוכל המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם כ"כ הפוס' האח' ז"ל והבאתי דבריהם במ"א. האמנם איני יכיל לפטור עצמו מהכל כ"א דוקא מהחצי דבההיא דקנה את וחמור פסק הרמב"ם בה' מכירה פכ"ב הי"ב ומרן בש"ע סי' ר"י ס"ג דקנה מחצה וא"כ אינו פטור מהכל כ"א מהחצי. ואעיקרא כבר כתבו האח' ז"ל דבלשון חיוב מהני לכל מילי דהיינו לדשלב"ל ואסמכתא ודבר שאינו בידו ודשא"ק ולקנין דברים וכו' עיין בס' דובר מישרים בשאלה בהשמטות ד' ס"ט דהאריך בזה ומסיק דאין דבר עומד נגד לישנא דחיובא. ועיין בחק"ל חאה"ע סי"ל גבי ק"ד דכתב דרבו הסוברים דקנין מעכשיו ל"ח ק"ד ואף שיש חולק ע"ז הנה בלשון חיוב רבו הסוברים דמהני כמבואר בכנה"ג הגה"ט אות ל"ג ומה גם די"ל דבקנין ומעכשיו ובחיוב כ"ע יודו דמהני ע"ש. ועיין בס' צו"מ דקכ"ב ע"ד. ועיין בדברי האג"ן הסהר ז"ל בס"ה ח"ח בסי' ט"ל דציין על להקת הפוס' שכ"כ ומ"ש עליו כמוהרמ"ס ז"ל ומה שהשיב האג"ן ז"ל על דבריו. וה' כמוהרא"ע ז"ל בס' אזן אהרן ק"ק שנד"מ במער' קו"ף אות ל"ח כתב דסוגיין דעלמא אזלא כוותיה דהאג"ן ז"ל וכך דנים בכל הב"ד מעשים בכל יום דבלשון חיוב מהני ע"ש. גם מ"ש הרב"ד ז"ל בקבלה שיקבל עליו לדון כרוב הפוס' דאדם מח"ע בדבר שא"ק דזה צע"ק. עיין בס' חקק"ל ח"ב חח"מ סי' טו"ב בדצ"א וצ"ב שאסף וקבץ להקת הפוס' בזה דס"ל דקבלת ס' הפוסק מהנייא קבלה זו לחייבו. גם מהנייא היכא דמקבל עליו בפי' לקיים המכר או המתנה או המחי' אפי' שתהיה נגד כל הפוס' ע"ש:
ג. שידוכין לזמן ובקנס ועבר הזמן ורצו לחזור בהם ושוב נתפשרו ביניהם לינשא והוציא הוצאות החופה ושוב חזרו בהם. החוזר בו פטור מהקנס מטעם שכבר עבר הזמן וגם פטור מההוצאות אף שנתפשרו ביניהם אח"כ ועי"כ הוציא הצד השני ההוצאות אפי"ה כיון שלא תפסו קנין שני ג"כ. כ"כ הראש"ל בס"ה בני בנימין סי' ל' ול"א וכן הסכים עמו ה"ה ראש"ל כמוהר"א אשכנזי ז"ל עש"ב. דמזה נר' מבואר שאם לא עבר הזמן שקבעו ביניהם או שיש תנאי מפורש בשטר השי' שמתחייבים בהחיובים גם אם עבר הזמן הקבוע ביניהם כמו דאנן נוהגים היום בעירנו דמשק יע"א דמתנים כן בפי' דחייב הוא החוזר בו בקנס ובההוצאות. ועיין בהרדב"ז ז"ל:
סימן ז
שאלה ראובן שידך בת גדולה ונתחייב לתת לה מוהר סך חמשה אלפים גרוש להניח מהם חציים שיהיו קיימים בעין לתת אותם על איזה בית בתו' משכנתא וחצי הנשאר לקנות בהם תכשיטין להכלה וגם שמושי ערש. וגם היא נתחייבה להכניס עמה סך שני אלפים ות"ק גרוש לקנות בהם בגדים ומלבושים לעצמה ובעת החופה ככה עשו. ובליל החופה רצה לבוא עליה והיא לא נתרצית כלל גם עם רוב ההפצרות לא הועיל כלום עד שאמה העיזה פניה ונכנסה אצלה ותפסה ידיה ואמרה לחתנה שיבוא עליה בע"כ והוא קרב אליה לבוא עליה והיא צועקת ועכ"ז דחק ונכנס מעט מזער ומרוב הצעקות שלה ולא הניחתו לגמור ביאתו ממש עד שנבהל ופחד ורגז ופי' ממנה בקשוי האבר ואח"כ פלט הזרע לחוץ. גם אחר כמה ימים רצה עוד לבוא עליה והיא מיאנה בו וברחה לבית קרוביה ואמרה שאינה רוצה אותו כלל. ושלח הבעל כמה פעמים לכמה בני אדם לבוא לישב עמו כדרך כל הארץ ותמאן בדברו לאמר אין כי הוא מאיס עלי ואיני אוהבת אותו כלל וכמה פעמים הלכו אצלה ועשה כל טצדיקי לרצותה והיא עומדת במרדה, גם הב"ד יב"ץ שלחו אנשים ת"ח לרצותה לבוא אצל בעלה ואחר רוב ההפצרות באה אצלו וכשירצה לבוא עליה צועקת ובורחת והוא מתבייש וחוזר לאחוריו זה דרכה כסל כל ימי היותה יושבת אצלו וגם בהרבה פיוסים ורצי כסף לא נשמעת לו כלל ושוב אח"כ ג"כ ברחה מאצלו והלכה וחזרה לבית קרוביה. ושלחו הב"ד עוד ת"ח ועשו לה גיזומים והתראות שהיא מפסדת כתובתה בכך ובכל זאת לא הועילו חכמים בתקנתם בטענה שהוא מאיס עלי עד שהוכרחו הב"ד להביא אותה אצלם ודברו עמה רכות וקשות הרבה והתרו בה שבזה היא מפסדת את כתו' ועכ"ז היא תשיב אמריה שהיא יוצאה ערומה ממש מאצלו ורצונה להתגרש ממנו בלא שוא דבר כו"ע יען שהיא מואסת בו. ועבר שנה וחצי והיא עומדת במרדה ואומרת מאי"ע עד שנתייאש הבעל ורוצה לגרשה וכל המוהר שנתן הבעל וכל מה שהכניסה היא הם ישנם תח"י הבעל. ובעירנו זאת נעמי דמשק יע"א נוהגין שכל המוהר שנותן הבעל וכל מה שהכניסה היא עמה מבית אביה כוללין אותם יחד בכלל נדוניא וכותבין בכתובה ודא נדוניא דהנעלת ליה והוא הוסיף לה מדיליה תוס' שליש עליהם אשר בין הכל נעשו סך פ'. ועל כן צריכין אנו למודע"י מה היא לוקחת ממנו בעת הגירושין אם דוקא מה שהכניסה עמה ממש או גם מה שנתחייב לה ונכתב בכתו' על שמה ונכלל בכלל הנדוניא דהנעלת ליה דלדעת הבעל אינו רוצה לתת לה כ"א הבגדים שהכניסה עמה דוקא ואינו רוצה לתת משלו אפי' פ"ק כי די לו הצער והפיזור וההפסד בהוצאות מעת השידוכין ועד עכשיו והוצאות הנישואין כי רבו ולא מן השם הוא שישאר בעירום ובחוסר כל והוא בתוקף בחרותו ויצרו מתגבר עליו בכל יום ומרבה תאותו ומוציא זר"ל רח"ל ואין אדם שליט ברוח והיא תקח ממונו כל מה שהכניס לה ותהיה עומדת במרדה ותנשא בממונו לאיש אחר דבזה יהיה חוטא נשכר והוא לא יעלה בידו עוד לישא אשה אחרת ושיהיה הוא יושב ובטל מפ"ו והרהורי עבירה קשים זה אין הדעת סובלו. ודי בזה שיתרצה שיגרשנה ויתן לה מה שהכניסה עמה דוקא. ואם היא מסרבת בזה וחוזרת בה ממה שאמרה בתחי' שהיא יוצאה ערומה תשב עד שתלבין ראשה והוא ינתן לו רשות לישא אשה אחרת עליה. ע"כ צריכין אנו לדעת הדין להיכן נוטה ויבוא שכמ"ה: