אור ברסלב
שערי עזרה חושן משפט › סימן מא

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

חושן משפט · סימן מא

סימן מ

שאלה שמעון נלב"ע וחלי"ש והניח אחריו אלמנה ושתי בנות מאשתו הא' ויצא עליו שט"ח בסך ר' דינ"ז גם אשתו הב' הוציאה כתו' בסך ש' דינ"ז ועזבונו בין הכל ת"ק דינ"ז והותר והשט"ח הנז' כתוב בו איך ש' ואשתו פ' לוו מן לוי סך ר' דינ"ז ושעבדו לו קרקעותיהם באפותיקי מפורש. גם בשט"ח הנז' מבואר איך כתב ש' ללוי כומבייאלת בסך הנז' הוא לבדו בלתי אשתו. גם משכן לו את קרקעותיו בטאבו בעש"ג יען שהם כתובים בטאבו על שמו. ובא בע"ח לגבות חובו והיורשים אמרו להאל' שתגבה כתו' וממנה תפרע לב"ח חצי ההלואה והם יפרעו חצי השני כדין שנים שלוו שכ"א משלם החצי והאל' משיבה שהיא אינה חייבת לשלם כלום מכיסה שהיא לא קבלה כלום מההלואה הנז' אלא הכל לקח אותם בעלה והיא כתבה שמה בשטר מפני חיות בעלה כי בלא"ה לא ילוו לו ומאחר שהניח בעלה נכסים שיעור לפרוע לב"ח ולכתו' למה תפסיד היא מכיסה יור"ה ושכמ"ה:

תשו' דב"ז נפתח בגדולים מרן ז"ל בש"ע ח"מ סיע"ז ס"י איש ואשה שלוו מאחד היא חייבת לשלם חצי החוב מכתו' ואם הבעל או יורשיו פרעו כל החוב חוזרים ונפרעים ממנה החצי ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת את הכל אלא שאני נכנסתי עמך בשטר אינה נאמנת אלא במגו דפרעתיך ע"כ. הרי מבואר שחייבת היא לפרוע החצי מכתו' וסיים מור"ם ז"ל וכתב והרי הם בטענות הללו כשני לווים שלוו יחד משמע מדבריו דבענין ההלואה נחשבת כזר. אכן הלבוש ז"ל כתב דהא דמתחייבת לשלם החצי מכתו' ה"ד במקום שנו"נ הנשים בפ"ע אבל היכא שאין הנשים נו"נ בממון בפ"ע אם פרעו הבעל או יורשיו לב"ח הכל אין חוזרין ונפרעין ממנה החצי שיכולה לומר להם הממון כולו לקח אותו הבעל ע"ש. נמצא לפי"ד דאל' הזאת אי"ח לשלם כלום מכיסה כיון שהיא אינה נו"נ בממון בפ"ע א"כ חייבים היורשים לשלם הכל מעזבון ויפרעו לה כתו' מושלם והביאו דברי הלבוש הסמ"ע וש"ך ז"ל. ואולם כד דייקת שפיר תמצא שאין נדון הלבוש דומה לנ"ד דלא קאמר הלבוש דהיא אינה מחוייבת לשלם כלום מכתו' אלא אם פרעו הבעל או יורשיו לב"ח בההיא יכולה היא לומר הבעל לקח כל המעות כיון שהיא אינה נו"נ בממון בפ"ע. אבל אם עדיין לא פרעו כלום הגם שהיא אינה נו"נ בממון בפ"ע היורשים אינם חייבים לשלם בעדה כלום כיון שהם מוחזקים שכ"נ בחזקתם וכיון שכן יכולים לומר לה שאת לקחת חצי המעות ואנחנו לא נדע מה עשית בו. ועוד כשתדקדק בדבר הלבוש תראה שחילוק זה שאמרו הוא נגד ס' מרן ז"ל כמו שתמצא שם דבריו וכיון שאנן בתר מרן גרירן והוא ז"ל פסק שהיא חייבת החצי מכתו' הכי נקטינן ואל' הזאת מחוייבת לשלם החצי מכתו' גם מדברי הטור נר' דלא ס"ל כהלבוש שכ"כ שהיא לענין חצי החוב כאילו לוותה בפ"ע ואם ס"ל כדברי הלבוש דמיירי שהיא נו"נ בפ"ע משו"ה חייבת לשלם החצי מכתו' למה לו לומר שהיא לענין חצי החוב כאילו לוותה בפ"ע מה יש הפרש בין אם לוותה בפ"ע או עם הבעל וכי תיסק אדעתין לומר שבעלה ישלם בעדה מחמת שלוותה עמו כיון שהיא נו"נ בפ"ע ואין לבעלה חלק בהם מהיכא תיתי דלא תשלם עד שהוצרך לכתוב זה כאילו לוותה בפ"ע הלא הה"ז כזר נחשבת לו ולמה לא כ"כ נמי גבי שנים שלוו יחד שחייב לשלם כ"א החצי כאילו לוה כ"א בעצמו א"ו מדכתב כן גבי בעל ואשתו כונתו לומר שאפי' היא אינה נו"נ בממון בפ"ע חייבת לשלם החצי מכתו' כמ"ש הטוש"ע בסי"מ המחייב עצמו בממון לאחר בלתי תנאי אפי' שאינו חייב לו כלום ה"ז חייב וכו' אפי' ששניהם מודים ועדים יודעים שלא הי"ל אצלו כלים חייב וה"נ ל"ש. וה' שבו"י ז"ל ח"א סיקנ"ה כתב דהדין עם האל' והביא דברי הלבוש והוסיף וכתב דאפי' הב"ח גופיה לא יוכל לגבות ממנה לכתחי' אם הניח בעלה עז"ן שיעור החוב והכתובה אלא יגבה הב"ח מן היורשים הכל והיא ג"כ תגבה כתו' מושלם. והביא ראיה מתשו' הרמב"ן באיש ואשתו שמכרו כרם וכו' דזיכה להאל' מטעם שכן דרך לכתוב בשטר המכירה וכו' א"כ גם בנ"ד כן דרך לכתוב בשטר ההלואה מפני חיות וכו' ע"ש. ונלע"ד דאין הנדון דומה לראיה דהכא הגם שלא קבלה כלום מהמעות מ"מ כיון שחייבה עצמה בשטר שהודית שלוותה חייבת דהאדם מחייב עצמו בדבר שאינו חייב כמ"ש בש"ע סי"מ. גם מה שהביא ראיה מתשו' הרא"ש ז"ל כנ"ו אשה שטענה על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חציים שלה והשטרות כתובים בשם שניהם וכו'. גם מזה אין ראיה מטעם הנ"ל וכו'. גם הראיה שהביא מהמרדכי דפ' החובל אם לותה האשה אפי' בלתי בעלה מחויב הבעל לשלם בעדה וכו' שיחתו איני מכיר וכו'. ועוד דרוב הפוס' לא ס"ל כהמרדכי עיין מוהרי"ק ז"ל סיקצ"ו ומורם בד"מ ובהגהה סיצ"ו ומרן בב"י כ"כ בשם מוהרי"ק ז"ל בלתי חולק משמע דהכי ס"ל. וצל"ע בתשו' הרשב"א ז"ל בח"ב סיכ"ה וסיקע"ג דמשמע דל"ש אם נו"נ בממון בפ"ע לאין נו"נ בפ"ע וכו' וגם בתשו' חו"י סיקמ"ה דכתב וכו' משמע דאית ליה דאם כבר פרעו הכל יכולה לטעון נח"ר ע"ל ואם לאו מחויבת לפרוע. גם בכנה"ג חו"מ סיע"ז הגב"י אומ"ב שכתב וכו' משמע שהבין דברי בעה"ת אפי' בנשים שאין נו"נ בפ"ע חייבת לשלם החצי מכתו'. גם ה' משפט האורים נר' דהבין כן וכו' היוצא מהאמור שהאל' חייבת לשלם החצי מכתו'. זת"ד השאלה ותשו' שבאה מאר"ץ יע"א לכבוד מע' ה"ה כמוהרי"א יצ"ו לחוות דעתו אם יסכים בזה עם מע' השואל ומשיב הרב כמוהר"ר ראובן אנקונה יצ"ו ויען כי מני"ר יצ"ו טרוד בעסקי עול הצבור לכן אותי ציוה שאשנה פ"ז לחוות דעתי המעט הוא להיכן הדין נוטה וזאת היא תשובתי:

ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה אר"ש טובה ורחבה מאר"ץ יע"א ומצדד אצדודי אי חייבת האל' לשלם חצי החוב מכיסה מכתו' ואסיפא דמילתא מסיק לחייב האל' לשלם חצי החוב יען שמרן ז"ל דבריו המה באו בסתמא ע"כ הנשים ושכן מבין דבריו הלבוש ז"ל והוא חלק עליו ואנן בתריה דמרן ז"ל שקבלנו הוראותיו גרירן זת"ד יצ"ו. ואנא דאמרי לע"ד דזכות האל' הוא מכריע וגדול משל יורשים דמ"ש הוא יצ"ו דמדברי הלבוש נר' שהוא חולק על מרן וכו' אחהמ"ר לא כן אנכי עמדי דדברי מרן הם עיקרם מהבעה"ת והטור ז"ל והלבוש הוק"ל על פסקם שפסקו כן לחייב האל' שהרי כמה אנשים שלווים הם ונשותיהם והבעלים הם שלוקחים אותו הממון להתעסק בו והנשים לא לקחו שום דבר ואיך חייבו להאל' לפרוע החצי. וע"ז כתב דבודאי הגמור דמה שחייבו אותה לשלם החצי ה"ד היכא דנו"נ בממון בפ"ע וכו' ושכן ראוי להורות להלכה. וא"כ כמו שפי' בדברי הבעה"ת שהוא מקור הדין כן ג"כ יתפרש בדברי מרן ז"ל דמאי דחייב להאשה לפרוע החצי הוא בכה"ג דנו"נ בפ"ע ולא בא לחלוק עליו אלא לפרש דברי בעה"ת ומרן ז"ל. וכן נר' שהסמ"ע וש"ך ז"ל הבינו כן ושמרן בעצמו מפרש כן בדברי בעה"ת כהלבוש מדהביאו דברי הלבוש ע"ד מרן היינו לומר שמרן שפסק כן שחייבת האשה לפרוע החצי ה"ד בכה"ג שנו"נ בממון בפ"ע הלא"ה אינה חייבת כלל לפרוע מכתו' כמ"ש הלבוש ז"ל וכנר' שכל הפוס' מסכימי'ם ומעריבי'ם לזה החילוק של הלבוש שהרי הכנה"ג ומסגרת השולחן ומימר קדישין ונתיבות המשפט במשה"כ והאו"ת ז"ל כולם הביאו דברי הלבוש והסמ"ע ז"ל ע"ד מרן נר' שכן ס"ל בדעתו שכן איהו סל"ה לזה החילוק ולא מצאנו בפוס' ז"ל אין גם א' יביע אומר דמרן לא ס"ל האי חילוקא דהלבוש ושבכל הנשים אפי' אינם נו"נ בפ"ע חייב מוכח להדיא דס"ל בפשוט שכן הוא דעת מרן ז"ל ג"כ. ותו דהגם דנימא דמרן ז"ל לא גילה דעתו ואנן קא חזינן להלבוש וכל הבאים אחריו מפרשי הש"ע דכתבו בפשיטות ע"ד מרן החי' הנז' וליכא שום פוסק דפליג על האי חילוקא דהלבוש א"כ מהי"ת לומר דמרן פליג ע"ז ולומר דהאי דינא במח' הוא שנוי ולזכות היורשים הא ודאי אינו כלל:

ומ"ש מר יצ"ו דהמשפ"ה משמע מלשונו שהבין שמרן ז"ל מיירי בכל הנשים שכתב ודוקא אם כתבו עליה שטר אבל אם לקחה בהקפה אינה מחוייבת לשלם שהיא שליח לבעלה ע"כ. ואי מיירי שהיא נו"נ מ"ל לקחה בהקפה מ"ל חתמה בשטר למה לא תחויב לשלם א"ו שהוא הבין שמ"ש מרן ז"ל הוא ע"כ הנשים ע"כ. אמינא ולא מסתפינא דדלוגו בדברי משה"א גרם לו לכתוב כן דז"ל הז"ל עמ"ש מרן החצי מכתו' כתב וז"ל נר' דדוקא כשחתמה האשה עצמה בשטר נעשה עליה ג"כ חוב אבל אשה שהקיפה סחורה אפי' היא נו"נ מ"מ נר' כיון שידוע לכל שיש לה בעל וכל מה שנו"נ הוא הכל של בעל וכל הריוח והפסד חל על בעלה והיא לית לה משלה כלום הוי כהודית שהיא שליח שהדין הוא רק עם המשלח וכו'. אם לא דחתמה עצמה בשטר דאז הוי כפי' המלוה שדעתו עליה ומכ"ש אם פי' בהדיא וכו' עכ"ל. מלשונו ז"ל נר' שמבין בפשוט בדעת מרן דמאי דמחייב לאשה לפרוע החצי מכתו' ה"ד בנו"נ כהלבוש וע"ז יצא לחלק חילוק אחר מדיליה דגם שנו"נ ה"ד כשחתמה בשטר דאז הוי כפי' המלוה שדעתו עליה אבל אם הקיפה סחורה אפי' שהיא נו"נ מ"מ כיון שידוע לכל שי"ל בעל וכל מה שנו"נ הוא של בעלה הו"ל כהודית שהוא שליח שהדין הוא רק עם המשלח אפי' אין לו לבעל לשלם וז"ב. והוא עצמו במשה"כ הביא החילוק שכתבו במשה"א וגם הביא שם ע"ד מרן חילוק הלבוש הנ"ל דנר' מזה שהוא דיבור בדעת מרן דהוא שר המסכי"ם בחילוק הלבוש ז"ל ומה שהוק"ל למר יצ"ו דאי מיירי בנו"ן גם אם לקחה בהקפה למה לא תתחייב לשלם לק"מ הא דכבר הז"ל נ"ט לשבח לזה מאחר שידוע לכל שי"ל בעל וכו' וכנז"ל. ונר' שמבין מר יצ"ו במ"ש הלבוש באשה שנו"נ בממון בפ"ע ר"ל וכל ההפסד וריוח הוא לעצמה דוקא וע"ז הוק"ל דאפי' לקחה בהקפה למה לא תתחייב אכן האמת הוא דפי' מ"ש באשה שנו"נ בפ"ע היינו שהיא מתעסקת בפ"ע בממון וכל ההפסד והריוח הוא לבעל ואפי"ה היא חייבת דאדעתא דהכי לוותה כדי שתפרע היא מכתו' ג"כ כיון שהיא נו"נ בפ"ע. וע"ז בא במשה"א לחלק עוד דה"ד כשחתמה עצמה בשטר אזי אם היא נו"נ חייבת דודאי דדעת המלוה שהחתימה הוא סומך עליה משא"כ בהקפת סחורה לבד אפי' שהיא נו"נ כיון שידוע לכל שהיא של בעל לא מיחייבא וז"פ. והשבו"י ז"ל ח"א סיקנ"ה בא והוסיף מדיליה ע"ד הלבוש דהא דחייבו אותה הבעה"ת והטור ז"ל לשלם דוקא בשנו"נ בפ"ע ואינם מטילים כלל לתוך כיס א' כמו ר"פ ובת אבא סוראה שהיא לעצמה הלא"ה אינה מחוייבת היא לפרוע מכתו' כלל רק הבעל הוא יפרע הכל ויורשיו ג"כ יפרעו הכל מעז"ן ואח"כ תפרע כתו' שהיא לא נכנסה בשעבוד רק בתורת ערבות כדי שלא יהיה לה דין מוקדם והביא ראיה לדבריו אלו מתשו' המיוחסות להרמב"ן סיל"ו וכללי הרא"ש ז"ל כנ"ג סי"ד עש"ב. גם מ"ש מר יצ"ו דמדברי הכנה"ג נר' דמבין בדעת מרן דמיירי בכל הנשים מדכתב ע"ד הבעה"ת שפסקן מרן דבעי' א' מג' תנאים ואם לאו יכולה לומר נח"ר ע"ל וכו' ואי מיירי בשנו"נ בפ"ע מה צורך לג' תנאים מאי נח"ר שייך כאן כיון שקבלו המעות להתעסק בהם א"ו דהז"ל מבין דמרן מיירי בכל הנשים ע"כ. אחהמ"ר גם את זה ל"מ הוא דעם האמור מובן דהגם שהיא נו"נ בפ"ע מ"מ כל הריוח הוא לבעל ולא לעצמה ואיכא טענת נח"ר ולזה כתב דמיירי בא' מג' תנאים ולעולם דהוא ז"ל סבר וקביל חילוק הלבוש בדעת מרן ז"ל ודעי'. ויגיד עליו ריעו דבהגה"ט או"ל הביא הוא עצמו דברי הע"ש והסמ"ע ז"ל בסתמא ע"ד הטור בלי שום חולק מוכח דס"ל דדבריהם הם מוסכמים לכ"ע וז"פ אי"צ להאריך ומ"ש עוד דאפי' לדברי הלבוש ז"ל לא קאמר אלא אם פרעו ובאים לתבוע ממנה החצי בההיא קאמר דאינה מחוייבת לשלם להם ויכולה לומר הכל לקחם הבעל אבל אם לא פרעו עדין לא קאמר שהם יפרעו הכל ע"כ. גם זה אחר הס"ר אינו צודק מאחר דגם איהו ז"ל כתב דודאי נגד המלוה צריכה היא לפרוע לו דע"מ כן נכנסה עמו שיגבה ממנה החצי אבל נגד הבעל ויורשיו שיהיו חוזרין ונפרעין ממנה החצי אם פרעו וגם אם הבעל קיים שלא תהא נאמנת אלא במגו מה טעם ועל זה תי' דזה לא איירי אלא היכא שהיא נו"נ בממון בפ"ע הלא"ה לגבי הבעל ויורשיו גובה מהם ואין מנכים לה מכתו' כלום. ומינה היכא דנתאלמנה ובא הב"ח ליפרע וגם היא באה לגבות כתו' ויש בנכסים כדאי לשניהם בודאי הגמור שמגבין להב"ח חובו ושוב מגבין להאשה כתו' מהנכסים ואי"צ שתהא היא נפרעת בתחי' כתו' ושתפרע להב"ח החצי ותחזור לגבות מה שפרעה מהיורשים מעז"ן דאפוכי מטרתא למה לי. ואם לא נשאר בנכסים כדי שי' כתו' הפסידה דאמרי' אדעתא דהכי שעבדה עצמה ומחלה כתו' שתפרע החצי מכתו' כמבואר כ"ז בדבריו ז"ל. וא"כ בנ"ד דהאשה ההיא אינה נו"נ בפ"ע ונתאלמנה ובאה היא והב"ח לגבות ויש בנכסים כדאי לשניהם מגבין לה כתו' בלתי ניכוי החצי כלל וברור. ומה גם דבנ"ד דכתוב בשטר דהוא ואשתו קיבלו מפ' ס"פ בתורת עיס' ושות' וכו' וידוע לכל דהאשה ההיא לית לה עסק כלל לא בפ"ע ולא עם בעלה וזולתו כלל הו"ל כאילו עדיו מוכיח מתוכו ואנ"ס דלא לקחה לעצמה מהם כלל כ"א כולם לקחם הבעל לעסקיו ולצורך פרנסתו ואין מנכים לה מכתו' כלל. ואעיקרא אנכי הרואה דבנ"ד דכתב עליו הבעל כומבייאליאת וגם טאבו על חצרו מקודם שכתב עליה ועל בעלה שטר העיס' הנז' כמבואר כ"ז בתוך שטר העיס'. א"כ יש זכות גדול בזה להאשה דנ"ד לטעון טענת נח"ר ע"ל כדמיון לקח מן האיש ואח"כ לקח מהאשה דיכולה לומר נח"ר ע"ל ואין הפרש בין שטר לכומבייאלא לענין זה ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תרמ"ו הבי"ד הערוה"ש באה"ע סי"ץ אומ"ג דל"ש מכר או שכירות או משכנתא יכו"ל נח"ר ע"ל. ולפי"ז אינ"ח לפו"ד לשלם מכיסה כ"א בשכתוב בשטר שקנו תחי' מידה והמ"ב או בשקבלה עליה אחריות בפי' כמ"ש מרן בש"ע סי"ץ סי"ז. והגם דמור"ם ז"ל הגיה בשם י"א דאם האשה קבלה המעות אי"ל נח"ר ע"ל ע"ש מ"מ מרן ז"ל לא סל"ה כ"א בשקנו תחי' מידה והמ"ב או בשקבלה עליה אחריות בפי'. ואפי' לס' הי"א הנז' בעינן דוקא שיעידו העדים שהאשה קיבלה המעות בפניהם וכמו שכנ"ר מדברי הרמב"ן ז"ל שהוב"ד במב"י אה"ע סו"ס הנז'. ועיין במיוחסות להרמב"ן סיל"ו ביעקב ולאה אשתו שמכרו כרם א' שהיה ליעקב וכתוב בשטר המכר שקיבלו יעקב ולאה ר' זהובים מדמי הכרם ואח"כ מת יעקב ובאה לאה לגבות כתו' וראובן בן יעקב טוען שכבר קיבלה היא מנכסי אביו ק' זהובים שהרי קיבלה דמי מחצית הכרם ולאה טוענת אמת הוא שמכרתי הכרם עם בעלי אבל לא קיבלתי מהם כלל אפי' כתוב בשטר והשיב שהדין עם האל' מכמה טעמים הא' שכן דרך המוכרים בין איש ואשתו בין אב ובנו שכותבין כן אעפ"י שאין לוקח דמי המכר אלא האחד ולשופרא דשטרא רוצה הלוקח שיכתבו לו כל המוכרים שהם לקחו מידו כו"כ מעות ומכרו לו בהם קרקע פ' ודב"ז פשוט בכל המקו'. ועוד שאפי' נודע באמת שהיא קיבלה חצי המעות ושהוציאתם לצורכה או נתנתם לאחרים אפי"ה אין מנכים לה מכתו' כלום דאפשר שהבעל נתנם לה במתנה או שהיה חייב לה וכו'. ולע"א אפי' שהיה הבעל טוען בריא והיא אומרת במתנה נתנם לי נאמנת כ"ז שלא הזכיר פרעון וכו' וזו שאמרה שלא נטלה כלום לא הוחזקה כפרנית שהיא מודה שכ"כ אלא שלא נטלה שכן דרך האשה והבעל כשמוכרין כן וכ"ש כאן שאין הבעל טוען כנגדה כלום והיורש טוען בספק עכ"ל הרי לך בהדיא שאפי' כתוב בשטר שקיבלו ראובן ואשתו ס"פ יכולה האשה לטעון שלא קיבלתי כלום כיון שכן הוא הדרך שכותבין כן וכו' כנז"ל. וא"כ בודאי מ"ש מור"ם ז"ל בשם י"א דאם קיבלה האשה המעות אי"ל נח"ר ע"ל מסתמא ה"ד היכא שמעידים העדים בפי' שהאשה קיבלה המעות בפניהם ולא סגי במ"ש בשטר שהודית בפני העדים שקיבלה המעות וע"ע להט"ז ז"ל שם בא"ה סי"ץ ס"ה דכתב אם קיבלה אחריות וכו' ואם אירע שקיבלה המעות כתב רמ"א דאי"ל נח"ר ע"ל ונר' דאפי' אם קיבלה המעות היא ואמרה דאינה מקבלת אלא בשביל שליחות בעלה יכולה אא"כ לומר נח"ר ע"ל וכו' ע"ש:

וראיתי בס' ידי דוד קאראסו ז"ל בסימ"ג דכתב ע"ד הט"ז ז"ל דנר' מדבריו משום שפירשה ואמרה דאינה מקבלת המעות אלא בשביל שליחות בעלה משו"ה יכולה אח"כ לומר נח"ר ע"ל אבל אם קיבלה המעות סתם או הודית במכירה שקיבלה כדרך המכירות דידן שכותבים והודו המוכרים הנז' שכבר קיבלו המעות הנז' מיד הלוקח וכו' שוב אינה יכולה לומר נח"ר ע"ל כדפסק רמ"א וכ"כ מוהרא"ש סיקכ"א בשטר שכתוב בו שהודית שהיא קבלנית הו"ל כקיבלה מעות וכו' ופשוט הוא שאין לחלק בין הודית לקבלה יעו"ש וכ"כ בס' פ"מ בסיס"ד כיון שהודה ראובן שקיבל מאשתו וכו' הודאתו כקע"ד וכו'. אמנם הנ"מ דרע"ד כתב דהי"ד כשראו העדים שקיבלה המעות או שהיא מודית אבל אם כתוב בשטר שהודית שקיבלה עדין יכולה לומר נח"ר ע"ל הודתי שקיבלתי שדין זו האשה בטענה זו ודין מי שאנסוהו למכור שוים הם וכי היכי דהתם לא מהני אלא שיאמרו בפנינו מנה אבל בפנינו הודה ל"מ ה"נ גבי אשה והתימה ממוהרא"ש ז"ל שכתב שאין חילוק בין הודית לקיבלה. גם הוק"ל ע"ד הנ"מ בהראיה שהביא ממי שאנסוהו למכור עש"ב. והנה מאי דדייק מדברי הט"ז דאם הודית שקיבלה כדרך המכירות דידן דמהני ואי"ל נח"ר ע"ל לעד"ן דזה אינו במשמעות דיוק דבריו ז"ל שכל עצמו לא אתא אלא לאשמועינן רבותא יותר דאפי' קיבלה המעות היא אם אמרה בה שעתא דאינה מקבלת אלא בשביל שליחות בעלה יכולה אח"כ לומר נח"ר ע"ל אבל אם הודית שקיבלה ודאי דס"ל דל"מ כ"א עד שיעידו העדים שקי' המעות בפניהם וכמ"ש בפי' כן במיוחסות להרמב"ן וכמ"ש הנ"מ דדבר פשוט הוא דל"מ הודאה שבשטר. ומ"ש הי"ד ז"ל שכ"כ מוהרא"ש ז"ל בסיקכ"א דדבר פשוט הוא שאין לחלק בין הודית לקיבלה. עיניך הרואות בתשו' מוהרא"ש שם בשורשה שלא דבר הז"ל מענין הודאה שקי' רק נדונו הוא באשה שכתבה ערבנית קבלנית היא וכו' וע"ז כתב כיון שכן אפי' בעה"ת דס"ל שגם בהלואה שייך טענת נח"ר יודה שהרי בעה"ת כתב אם קי' המעות מיד המלוה לא שייך נח"ר וכו' ובנ"ד כיון שהיא הודית שהיא קבלנית הוי כההיא דבעה"ת דפשיטא דאין לחלק בין הודית שהיא קבלנית למ"ש הבעה"ת יעו"ש. הרי לך דקדוק לשונו שכתב דאין לחלק בין הודיתה שהיא קבלנית למ"ש הבעה"ת ולא קאמר בין הודית שהיא קיבלה דלעולם ס"ל למוהרא"ש דהודאה שהיא קיבלה המעות ל"מ כמ"ש הרשב"א במיוחסות דצריך שיעידו העדים שבפניהם קי' המעות. אכן הא אתא לאשמועי' דאם הודית שהיא קבלנית הוי כאילו קי' המעות בפניהם. ויש פנים הנראים טעם לדבריו דמאחר דעיקר דין הקבלן הוא שאמ"ל תן לו ואני אתן לך זה הוא קבלן וכתב רש"י ז"ל דהו"ל כאילו נתנם להלוה בשליחותו וכאילו הוא קיבלם מיד המלוה ונתנם ליד הלוה ועיין בסמ"ע סיקכ"ט סקל"ח לכן כתב מוהרא"ש ז"ל דכשהודית שהיא קבלנית דדינא הוי כאילו נתנו להבעל בשליחותה וכאילו היא ממש קיבלה המעות מיד המלוה ונתנתם לבעלה הדין שוה כאלו ממש קיבלה המעות בפניהם. משא"כ בהודאה בשטר שהיא קיבלה המעות ס"ל כהרשב"א ז"ל דל"מ דיכולה לטעון שאני לא לקחתי כלום ושכן הדרך שכותבין וכו' דבודאי לא פליג מוהרא"ש ע"ד הרשב"א ז"ל. ומהתימה על הי"ד והנ"מ ז"ל שהבינו בדברי מוהרא"ש ז"ל דס"ל דאין לחלק בין הודית שקיבלה לקיבלה דאחהמ"ר לא כיוין לזה הז"ל וכאמור והראיה שהביא הי"ד מדברי הפ"מ ז"ל רסיס"ד לע"ד לאו שמה מתייא כלל דהתם ראובן לבדו והוא באחד הודה שקיבל להכי אמרי' שהודאתו היא גדולה כקע"ד אע"ג דלא קיבל כלום דאיל"ה אמאן תרמייה הודאתו ובטלה לה מעיקרא דעל מי תחול. משא"כ באם הוא ואשתו הודו שקבלו המעות והיא טוענת שלא קבלה כלום כ"א בעלה הוא שקבל ומ"ש בשטר כן משום שכן דרך המוכרים וכו' היא נאמנת בזה כמ"ש הרשב"א ז"ל ובודאי דל"פ הפ"מ ז"ל על הרשב"א ז"ל ואין ספק דתשו' הרשב"א הלזו נעלמה מעי"ק דהי"ד ז"ל ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה משמעתיה ודיני יתיב דל"מ הודאת האשה בשטר המכר שקבלה כ"א עד שיעידו העדים שבפניהם קבלה כמ"ש הרשב"א ז"ל, וגם הנ"מ ז"ל נר' שנעלם ממנו דברי הרשב"א הנ"ל שלא הביאם סייעתא לדבריו וכעת ס' הנ"מ אינו מצוי תח"י לחזות בנועם דב"ק:

באופן הנלע"ד הקלושה בנ"ד האל' הנז' אינה מפסדת כלום מכתו' וצריכים היורשים להגבות לה כתו' מושלם אחר שיפרעו חוב אביהם ולא ינכו לה כלום. זהו מה שעלתה מצודתי לפיק"ד ולמעשה היא תלייא בהאשל הגדול גולת הכותרת מני"ר מאריה דאתרין ה' המופלא כמוהר"י אב"א יצ"ו פחד יצחק הי"ו אם יעלו דברי לרצון לפני מעכ"ת ויסכים עמדי אזי אהיה סניף עמו וצו"י י"מ וימ"ן כ"ד זעירא דמן חבריא הבוטח באל מושיע ורב. הצעיר:

עזרא הכהן טראב ס"ט הסכמת מע' הרב המופלא ר"ג ורב חיליה כמוהר"ד יצחק אב"א הי"ו על הפס"ד הנ"ל וז"ל:

הן כל יקר ראתה עיני כל מ"ש מני"ר ה' הפוסק עליון למעלה עזרא הסופר והוא כהן לאל עליון יצ"ו ועברתי ועיינתי היטב בכל ד"ק מראש וע"ס וראיתי שהדין עמו מלמד שהלכה כמותו ויפה דן יפה כיוין דין אמת לאמיתו אשרי יולדתו וכבר בהיותינו בישיבה יחד אני והוא יצ"ו ונשאנו ונתנו יחד בד"ז והסכמנו יחד בדעת אחד שהדין עם האל' וגובה כתו' מעז"ב בלי ניכוי כלל ככל אשר הורה גבר חכם בעוז הרב עליון למעלה יצ"ו ודלא כמ"ש הר' הראשון יצ"ו כי האמת יורה דרכו והדבר פשוט כמ"ש ה' עליון יצ"ו ואי"צ להאריך בזה כלל הלכ"ד זעירא דמן חברייא. והוא הצעיר:

יצחק משה אבואלעפייא ס"ט

אחר שכתבתי כל הנז"ל ראיתי שהיה כתוב אצלי מקדם ע"ד מרן בש"ע חו"מ סיע"ז ס"י איש ואשתו שלוו וכו' דברור הוא דהיינו דאינו כתוב בשטר דהבחירה היא ביד בעה"מ רמ"ג כל הסך רמ"ג כל הסך וכו' דאי כתוב כן בשטר ההלואה אזי בעה"מ גובה מהבעל הכל אם ירצה וחוזר הבעל וגובה מאשתו החצי. אלא דהכא מיירי שאינו כתוב בשטר הכי דדינא הוא בשנים שלוו כאחד דשניהם ערבים זל"ז וגובה מכל א' החצי ולא יתבע הערב תחי' ואם אין נכסים להאחד גובה הכל מהשני כמ"ש בריש הסי' ואשמועי' הכא באיש ואשתו שלוו שדינם שוה כב' שלוו דחייבת לפרוע החצי מכתו' אם מת הבעל או שנתגרשה. וכ' הסמ"ע ז"ל דאם אין לאשה ממון בפ"ע ויש לבעל כדי כל החוב דאין הבע"ח צריך להמתין ע"ז גביית כתו' אלא גובה כל החוב מהבעל ויורשיו מנכין חצי החוב מכתו' ולא אמרי' דתמכור הכתו' עתה בטובת הנאה ותשלם חצי החוב. גם הביא עו"ש מה שחילק הע"ש דה"ד במקום שנו"נ הנשים בממון בפ"ע וכו'. גם ראיתי להשבו"י ז"ל ח"א סיקנ"ה הוב"ד בתשו' באר המים חח"מ סיצ"ו דהבי"ד הלבוש הנ"ל והוסיף מדיליה ע"ד דכיון שמבו' לדעתו שמקור הדין שהוא מבעה"ת והטור דוקא במקום שהנשים נו"נ בפ"ע על כן אומר אני דכל דבריהם לא אמרו לגבות כלל החצי מכתו' אלא במקום שנו"נ בפ"ע וכו' אבל היכא שאין הנשים נו"נ בפ"ע אפי' החצי אי"ג מכתו' רק יפרע הכל מתוך העזבון ואח"כ תפרע כתו' כי היא לא נכנסה בתוך השעבוד רק בתורת ערבות כדי שלא יהיה לה דין מוקדם ולפרוע תחי' החוב והוא מילתא דמסתבר והביא ראיה לדבריו ע"ש. דמתבאר מהנ"ל דבנשי דידן דאינם נו"נ בממון בפ"ע לפי החילוק הנ"ל המלוה הוא מצי לגבות ממנה החצי הגם שהבעל לקחם כולם וה"ט כמ"ש הלבוש ז"ל דאמרי' שע"מ כן נכנסה היא עמו בשטר ומחלה על כתו' שיגבה ממנה המלוה החצי כדי שילוו לבעלה שישא ויתן להחיותה. אבל הבעל ויורשיו אם פרעו הכל אינן חוזרין ונפרעין החצי ממנה כ"א דוקא היכא דהנשים נו"נ בממון בפ"ע. ואם הבעל מת ועזבונו אינו עולה כנגד ההלואה והכתו' גובה הבע"ח את חובו תחי' והנשאר מעט או הרבה תקח אותם האשה בכתו' דמאחר שהיא נכנסה בשעבוד מתורת ערבות כדי שלא יהיה לה דין מוקדם וכן הדין בערב דאם אין נכסים ללוה נפרע מהערב א"כ ג"כ בכאן לא יהא דהיא גבתה תחי' מאחר דאין נכסים ללוה שהוא הבעל אזי המלוה גובה מהאשה שהיא ערבנית לגבי החצי האחד דהחצי השני בלא"ה מצי המלוה לגבותו ממנה וכנ"ל ולכן אפוכי מטרתא ל"ל שהיא תגבה תחי' ויחזור הבע"ח ויגבה אותם ממנה אטרוחי בכדי לא מטרחינן ולכן גובה הבע"ח חובו מהעזבון ואם ישאר מהעזבון שו"ד תקח אותו האשה בכתו'. ואם בעז"ב עולה כנגד שניהם גובה הבע"ח חובו והאשה את כתו' והיכא שמת הבעל ואיכא נכסים ויתו"ק הבע"ת אזיל בתר דידה וגובה כל חובו ממנה דהחצי החוב כבר היא מחויבת בו והחצי הב' הוא גובה אותו ממנה מתורת ערבות דמאחר שהיא ערבנית בו דינא הוי דהיכא דאיכא יתו"ק וערב נזקקין לנכסי ערב אעפ"י שיש יתו"ק ללוה כמ"ש מרן ז"ל בסיק"י סע"ג וכ' הסמ"ע שם דהטור כתב בשם הרמב"ם דלא אמרי' סו"ס ערב בתר יתמי אזיל ונמצא נזקקין לנכסי קטנים שהרי אין הערב יכול. לגבות מהם עד אשר יגדלו וכיון שאינם פטורים אלא בעודן קטנים ולכשיגדלו יתחייבו נמצא שבני חיובים נינהו אלא אריא דרביע עלייהו וה"ז כמלוה שתבע ללוה ונתחייב לו בדין ואי"ל במה לפרוע שגובה מהערב. אבל הרא"ש ז"ל ס"ל דדוקא מערב קבלן נפרעין ולא מערב סתם וכו' ודברי מרן ז"ל הם כדברי הרמב"ם גם המ"מ הכריע רוב הדעות כדעת הרמב"ם ע"ש. ולכן גם בכאן גובה הבע"ח חצי השני ממנה ולכשיגדלו היתו"ק היא גובה מהם וכ"כ ה' חו"י ז"ל בסיקמ"ה. והגם דהאשה אי"ל נכסים כ"א עד שתגבה כתו' מהיתו"ק והו"ל כאילו נזקקין לנק"ט וקי"ל דאין נזקקין לנק"ט מ"מ מאחר דהחצי האחד היא מחוייבת לפרוע ומוכרחת היא לתבוע כתו' כדי לפורעו לכן כיון שגבתה כתו' נפרע ממנה הבע"ח כל חובו ולכשיגדלו היא גובה מהם:

ואם מת הבע"ח קודם שגבה חובו מהם וכבר הבעל מת מקודם שמת הבע"ח יורשי הבע"ח אינם גובים ממנה אלא החצי כמ"ש מרן ז"ל בסיק"ח סי"א דאם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת המלוה אין היורשים נוטלים כלום וכו' ואפי' היה שם ערב ומת הלוה תחי' לא יפרעו יורשי המלוה מהערב אם הניח הלוה נכסים שאם יפרעו מהערב הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי הלוה כיון שהניח להם אביהם נכסים ואין חילוק בין ערב לקבלן בזה ע"כ. וזהו כשאין נאמנות בשטר עליו ועב"כ כמ"ש שם מרן בסעי"ג ועיין בחו"י שם שכ"כ וגם בענין כ"י בנאמנות או לא ע"ש מ"ש חילוקים בזה:

ועיין במוהרשד"ם ז"ל חאה"ע סיקפ"ז בנדונו שבשטר הא' היה הבעל חייב והיא ערבנית ואומרת נח"ר ע"ל בזה ובשטר הב' כתוב דהיא חייבת ובעלה ערב וכו' והיורשים אומרים דהשטר הא' נתבטל ואין לנו כ"א בשטר הב'. דהשיב אם היה שב"ד לא ידעו אמיתות הדברים אלא שהיו רואים השטר כמו שהוא עתה ולא עוד אז ודאי היה הדין עם היורשים לומר שהיא תפרע אבל כל שיודעים ב"ד האמת ושלא נכתב השטר ההוא אלא לסיבת מה אין לנו לדון אלא עפ"י מה שידוע לנו וכו'. גם אני אומר אם אנו יודעים שהבעל הוא החייב והאשה הערבית וכו' לא הפסידה האשה בזה וכו' ע"ש. ובודאי מ"ש הכנה"ג ח"מ סיקי"א הגב"י אוי"א בשם מוהרא"ש ז"ל סיקכ"א דאם כתוב בשטר שהיא ערבנית קבלנית ה"ה כקבלה דמי ההלואה מיד המלוה ע"כ. אינו חולק עם מוהרשד"ם ז"ל דהחילוק הוא מבואר מאם נתערבה סתם לנתערבה ערבנית קבלנית דבהודאתה שהיא קבלנית הוי כההיא דבעה"ת כאילו קבלה דמי ההלואה מיד המלוה וכמו שכן מבואר בדברי מוהרא"ש שם. ברם אחר האמת נר' דס' מוהרשד"ם ז"ל דס"ל דאם האשה יצאה ערבנית סתם בעד ההלואה שלוה בעלה דלא הפסידה וכו' היא אינה מוסכמת מהפוס' ז"ל דהנה הכנה"ג ז"ל חו"מ סיקי"א הגב"י אוי"א כתב בשם הרא"ם ז"ל ח"א סי"ף וכמוהרי"ן לב ז"ל בתשו' כ"י דאיש ואשה שלוו ביחד או לוה הבעל ונתערבה בעדו לא שייך לומר נח"ר ע"ל ע"כ. ולמד זה מדבריו שכתב שם וז"ל דלא שייך לומר נחרע"ל אלא גבי מכירה או משכון שלוה הבעל הוא לבדו ומשכן וכו' אבל בנ"ד דשניהם לוו המעות ושניהם משכנו בידו המשכונות שוב אי"ל נח"ר דמה ריוח י"ל בטענ' זו בין כך ובין כך היא מחוייבת בכל החוב חציו בעבורה וחציו בעבור בעלה שהיא ערבית בעדו שאיש ואשתו שלוו מא' וכו' ע"ש גם בחאה"ע סי"ץ אוע"ז הביא כן ושמב"י ז"ל חו"מ סיקי"א הביא מחלוקת בזה בין הרמב"ן ובעה"ת ע"ש. ונר' מלשונו דהרמב"ן ז"ל סל"ה דאם נתערבה בעדו לא שייך לומר נח"ר ע"ל וזהו דלא כמוהרשר"ם ז"ל ועיין בס' זכו"ל אלקלעי ז"ל חאה"ע אות ה"א דהביא לדברי מור"ם ז"ל שבסי"ץ וציין ע"ד הכנה"ג שבמקומות הנ"ל וסיים דשם בסיע"ז אומ"ב מבואר דה"ה בנתערבה לבעלה ועיקר הך דינא מחלוקת בעה"ת עם הרמב"ן וכו' ע"ש. דכפי"ז אין אנו צריכים לומר ולדקדק בדברי מוהרא"ש ז"ל דדוקא בערבנית קבלנית קאמר כן וכנז"ל דנוכ"ל דגם איהו ס"ל דגם בנתערבה סתם אי"ל נח"ר וכס' הרבנים הנ"ל ומ"ש כיון שהיא הודיתה שהיא ע"ק הוי כההיא דבעה"ת וכו' היינו לומר דבע"ק גם הבעה"ת יודה דשוב אי"ל נח"ר דלא גרע מקבלה היא ההלואה. אבל להרמב"ן אף בערבנית סתם ס"ל דאי"ל נח"ר. גם מוהר"מ אלשיך ז"ל בסיצ"ז סל"ה דערבותה מהני עש"ב. מעתה דברי מוהרשד"ם ז"ל שכתב דאם יצאה ערבנית יכו"ל נח"ר היא נגד ס' הפוס' הנ"ל. ועיין בכנה"ג בסיע"ז שם עמ"ש הטור איש ואשתו שלוו וכו' וכ' הב"י ז"ל שהם דברי הבעה"ת בשער מ"ד ושכן השיב הרי"ף כתב וז"ל אע"ג דבעה"ת בשע"ו הבי"ד המחבר בטו"ז סיקי"א כתב דאיש ואשה שלוי צריך שיקנה ממנה תחי' וכו' ל"ק דהכא מיירי כשלוו בא' מג' תנאים שכתב שם בעה"ת א"נ אפשר דכ"כ בשער הזה אחר שקבל דברי הרמב"ן שחלק עליו בשעמ"ד וכמו שנר' מלשונו שם שביטל דעתו מפני דעת הרמב"ן וכמו שאכתוב בסי' הנז' בס"ד וזה צ"ל לדברי מוהרשד"ם ז"ל באה"ע סיקפ"ז עכ"ד. ולשונו הקצר גרם לדעתי הקלה כמות שהיא שלא ירדתי לכונת דבריו דאם כונתו למה שחייב שם מוהרשד"ם ז"ל להאשה עפ"י השטר הב'. ברור הוא דשאני התם בנדונו דהאשה היא החייבת בשטר הב' ובעלה היה הערב וכיון שכן לא דמי לדין איש ואשה שלוו ביחד עד שיאמר דתי' הב' צ"ל לדברי מוהרשד"ם בתשו' הנז' דמאחר דשם היא החייבת ובעלה הערב הו"ל כתנאי האחד מהג' דכתב הבעה"ת אם קיבלה דמי ההלואה מיד המלוה דמתחייבת וליכא טענת נח"ר. ואם כונתו למה שכתב בתחי' אם אנו יודעים שהבעל הוא היה החייב והאשה ערבית וכו' לא הפסידה האשה בזה וכו' אין להם הבנה לדברי הכנה"ג כלל דאדרבא שם קאמר מוהרשד"ם דבנתערבה האשה יכו"ל נח"ר ואילו הרמב"ן ס"ל אף בנתערבה סתם אי"ל נח"ר וכ"ש אם נימא דהבעה"ת ביטל דעתו מפני דעת הרמב"ן והודה לו באופן שלא ירדתי להבנת דבריו ולי צ"י. (ע"כ מה שהיה כתוב מקודם אצלי והם שייכים להנז"ל):

אחז"ר האיר וזרח האי ספרא רבא של האשל הגדול מני"ר עט"ר ראש"ל הרב הגדול כמוהר"ר יש"א ברכה הי"ו ספר ישא אי"ש ובחאה"ע סיט"ו הובאה השאלה הנז"ל דגם איהו יצ"ו נשאל ע"ז מאר"ץ יע"א מאת מע' השואל הרב כמוהר"ר אנקונה יצ"ו וראיתי בתשו' הרמתה שמעכ"ת יצ"ו גם הוא נוטה דעתו דהלבוש ז"ל פליג על מרן ז"ל שכ"כ וז"ל והנה ידוע דאנן בדידן קבלנו דעת מרן ז"ל והוראותיו ואזלי' בתע"ק ובפרט דבנ"ד כבר מפורש בשאלה דהמלוה הוא התובע חובו ובזה ל"פ הלבוש ז"ל רק היכא דהבעל או יורשיו פרעו להבע"ח ובאים לגבות החצי מהאל' דבזה לדעתו נאמנת לומר הבעל לקח כל המעות אבל לא לגבי הבע"ח עצמו. ואתה תחזה להשבו"י ז"ל ח"א סיקנ"ה הבי"ד הלבוש ז"ל לחלוק ע"ד מרן וכתב להוסיף על דבריו והביא תשו' הרמב"ן במיוחסות סיל"ו שנשאל ביעקב ואשתו שמכרו כרם וכו' והשיב דהדין עם האל' וכו' והק' עליו דלא שלטה עינו בדברי מור"ם ז"ל בהגהה באה"ע סי"ץ סעי"ז דכתב אשה שהודית שחייבת עם בעלה צריכה לשלם ואי"ל נחרע"ל דלא אמרי' הכי אלא בנכסים שמכר. והביאו בשם ב"י בשם הרמב"ן ז"ל הרי דלדעת הרמב"ן יש חילוק בין מכר שמכרו שניהם להיכא שלוו שניהם ומאי ראיה מייתי מתשו' הרמב"ן ז"ל הנז"ל עכ"ד יצ"ו. ואנכי קטן הערך אומר מאי דנטה גם הוא דעתו לומר דהלבוש ז"ל הוא פליג על מרן ז"ל לישרי לן מר בזה וכבר אנכי הדל באלפי הארכתי לעיל דל"פ כלל ושכנ"ר מדברי הפוס' האח' ז"ל שכן ס"ל בדעת מרן האי חילוקא דהלבוש ז"ל וכנז"ל בארוכה ועמו הס"ר בזה. אכן מה שהוק"ל ע"ד השבו"י ז"ל מדברי מור"ם דלדעת הרמב"ן יש חילוק בין מכר להלואה ומאי ראיה מייתי הא ודאי תמיהא קיימת. ואני בעוניי בתחי' כשהבאתי בקיצור דברי השבו"י ז"ל בקצ'ר אמיץ מה שנוגע לענין דינא לנדון השאלה ובו בפרק השכחה מצוייה מה שהיה כתוב אצלי מקדמת דנא באורך בדברי הרמב"ן ז"ל לכן לא העירותי מזה כלל. ברם עתה דראו עיני מה שבאתי בארוכה מקודם דמוכח בדברי הפוס' דדעת הרמב"ן ז"ל דבהלואה גם אם היא ערבנית סתם אי"ל נחרע"ל וכנז"ל שא נא עיניך וראה הא ודאי דיגדל התימה על השבו"י דמה ראיה מייתי מתשו' הרמב"ן דרב המרחק ממכר להלואה כמו שהוק"ל למרן מלכא עט"ר כמוהר"ר יש"א ברכה יצ"ו וברור:

עור"ל שם בד"ק יצ"ו בתחי' שרצה לחייב האל' לשלם חצי החוב מכתו' וחיליה מדברי מוהרשד"ם ז"ל שבאה"ע סיקפ"ג מענין שכירות הבית דחייב להאל' לשלם השכירות דבכלל הסניפים כתב דדמי הך דינא למ"ש הטוש"ע איש ואשה שלוו וכו' ע"ש דמינה אתה דן דהגם שהדירה היו שניהם דרים יחד איש ואשה ולא הי"ל דירה מיוחדת לעצמה עכ"ז דימה אותה מוהרשד"ם לאיש ואשתו שלוו יען בא המשכיר שהוא הבע"ח לגבות ממנה וכו' והאריך וציין על הרבה פוס' שהאריכו בדברי מוהרשד"ם דמסכימים לדבריו מדין איש ואשתו שלוו וכו' יעוש"ב. ואנכי העבד בהורמנותיה דמר אמינא דאם באנו לחייב האל' דבנ"ד מצד זה עדיין עדיף כחה שלא להתחייב דאעיקרא דברי מוהרשד"ם הם אינם מוסכמים לכל הפוס' דאיכא כמה שהם מנגד לסברתו ז"ל וכבר אני בעוניי מזה כמה שנים באתי בארוכה בזה בכ"י כיד ה' הטובה עלי והבאתי בשם הפוס' דפטרי יתה בט' קי"ל והן עתה נדפסה בסה"ק זה חח"מ סיל"א וגם שם הבאתי דברי מ"מ הה"ג ראש"ל יצ"ו קצת מדבריו הנז"ל יעוש"ב. וא"כ אין בידינו לחייב האל' מצד זה מאחר דבדין מוהרשד"ם ז"ל יש חולקים על סברתו ובהאי דינא דאיש ואשתו שלוו וכו' איכא כמה חילוקים בדבר כדי להתחייב וכנז"ל א"כ אין כת בידינו לחייב האל' מצד זה:

עור"ל בדב"ק יצ"ו אסיפא דמילתא זיכה להאל' מאחר דהמלוה לא סמך על השט"ע שכתבו איש ואשתו בלבד אלא שגם כתב לו כומבייאלאת וגם עשה לו המשכון בטאבו בעש"ג לשם המלוה ובכה"ג דחזינן בפי' דלא סמך המלוה על השט"ע שכתבו איש ואשתו אפשר דגם מרן יודה שהיא פטורה. וראיה ממ"ש הר"ן ז"ל על מתני' דמי שהלך בעלה למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו במה שהביא דברי הרשב"א ז"ל ומ"ש, הוא ז"ל עליו וכו'. ומינה למד ודן לנ"ד שעינינו רואות שהבעל עשה הקרקע שלו בעש"ג וכתב כומבייאלאת בחת"י לבדו הורה המלוה דאדעתא דבעל קא עביד ולא קא סמיך אדידה דידים מוכיחות הויין שלא. בטח לבו אלא על הטאבו והכומבייאלאת ובכן לדעת הר"ן ז"ל אפש"ל דאי"ח האשה לשלם מכתו' דפטורה בטענה דלא סמך המלוה עלה אלא על הבעל מאתר דאיכא הוכחה גמורה. והוי במכ"ש דאילו הר"ן ז"ל באומדנא דאמרי' דאדעתא למיגבי מבעל קעביד בלתי שום הוכחה והיא פטורה. כ"ש היכא דאיכא הוכחות ברורות דאדעתא למיגבי מבעל קעביד זחד"ק יצ"ו. ואנכי העבד ברשות קא נחיתנא ות'ם אני בראותי דב"ק של מעכ"ת יצ"ו דבנ"ד אי"צ לזכות האל' מכח דברי הר"ן ז"ל הנז"ל מאחר דמהשט"ע גופיה מוכת דקודם כתיבת השטר עשה טאבו משכון על הקרקע וגם כתב הכומבייאלאת, א"כ בודאי הגמור דיכו"ל נחרע"ל כמו שמבואר בהפוס' ז"ל דבין במכר ובין במשכונא אם לקח מהאיש תחי' ושוב לקח מהאשה דיכו"ל נחרע"ל וליכא הפרש בזה מהשער להטאבו ובפרט דאיכא דס"ל דבזמנינו זה עדיף כת הטאבו מכח דד"ד מהשטר וכמ"ש הפוס' האח' ע"ע. וא"כ בנ"ד דקדם הטאבו להשטר הא ודאי דיש זכות גדול להאל' לטעון נחרע"ל בפה מלא וכמ"ש אנן בעניותין לעיל בתשו' על שאלה הנ"ל שא נא עניך וראה. ואנכי לא ידעתי מדוע, הדר גאונו יצ"ו לא בא לזכות האל' ולהעדיף כחה ממילתא דנא. ואם נאמר שהבין מעכ"ת יצ"ו מדברי השאלה דהטאבו והכומבייאלאת הן המה היו אחר השט"ע ולכן הוצרך להביא דברי הר"ן ז"ל להעדיף כחה מכח דלא סמך עלה וכו'. אנא דאמרי סלח נא אנכי מבקש דאי הוה הענין כן הראיה שהביא מדברי הר"ן ז"ל לע"ד אחהמ"ר לאו שמה מתייא לנ"ד די"ל דבנ"ד לא הויין ידים מוכיחות דלאו עלה קא סמיך והיינו דנוכ"ל דמאחר שעשה כדין ש"ת וכתב שטר עליה ועל הבעל בתורת עיס' ושעבדו החצר והחנות בתורת אפותיקי מפורש וסמך לבו בזה כפי דיננו ואף שעשה כפי דין תוה"ק שתתעלה וכתב שטר חיוב על שניהם יחד מ"מ חשש בלבו מאחר דהקרקעות כתובים הם בניירות הטאבו על שמו של האיש ובדיניהם לא מהני השטר ואפותיקי הכתוב בתוכו לגבות מהקרקעות כ"א עד שיהיו כתובים בתורת משכון בפנקס הטאבו בשררה יר"ה ואזי בהגיע הזמן ולא נפרע אזי י"ל יכולת לגבות הקרקע. והשתא הכא חשש המלוה בדעתו דלא כל הזמנים שוים דיתכן בהגיע זמן הפרעון יעלה טינא בלב הבעל דלא ציית דינא והגם שכתוב שטר ואפותיקי מפורש מגן שוייא בדיניהם ואין בידו כלום לגבות מהם ויעלה חרס בידו. לכן בתחילה כתב השטר על שניהם כתחז"ל ובשעבוד וכו' ולחזק את זה גם לפי דיניהם שלא יהיה שום ערעור כתב הכומבייאלאת על הבעל וטאבו אצל השררה דבבוא הזמן ולא נתפרע דבין בדיננו ובין בעש"ג יוכל לגבות את שלו בלי שום ערעור לא מצד הדין ולא מצד השררה ולעולם דלא עקר סמוכות שלו מהאשה וסמך על הבעל דוקא אלא עוד היום כונתו הוא וסמיכתו על שניהם יחד. וכיון שכן הן כהיום דהאיש נלב"ע ונפלו נכסי קמי יתמי והאל' ודינא קא בעו לעשות כדת ש"ת והרי שטר על האיש והאשה נלכה באורחותיו להתפרעא מינה ג"כ כדין איש ואשה שלוו וכו' ולא הויין ידים מוכיחות דלא על דידה קא סמיך וכאמור:

ובעיקר דברי הר"ן ז"ל יש להעיר דבמס' נדרים דל"ג וגם בפ' ב' דייני גזירות הביא דברי הרשב"א ז"ל דמפרנס אשת חבירו בסתם, לאו למתנה איכוין אלא בתורת הלואה ונמצא שהיא חייבת לו והמפרנס אותה גובה ממנה והיא גובה מבעלה וכו' והוא ז"ל פליג עליו דנהי דלאו בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא זו אדעתא דבעל נחית ולאו אדעתא דידה ולחנן הניח מעותיו עקה"צ דמסתמא אדעתא דבעל קעביד ע"כ. דהרואה יראה בעיקר דברי הרשב"א בחי' לנדרים שם דאחר שהכריח בראיות דהמפרנס אש"ח בסתם לאו בתורת מתנה היא אלא בתורת מלוה היא והיא או בעלה חייבים לשלם סיים וז"ל ונ"ל. דכיון שכן המפרנס סתם אש"ח הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי ב"ד. והביא ראיה לזה מהאומר לאשתו קונם שאיני נהנה. לך לוה ובע"ח באין ונפרעין ממנה וכו' ושוב דחה לראיה זו כיעו"ש. הרי דהרשב"א ז"ל גופיה לא קאמר דגובה ממנה והיא גובה מבעלה כ"א דגובה המפרנס מהבעל כיון שהוא חייב בתנאי ב"ד. וכיון שכן לא הו"ל להר"ן ז"ל לומר לאו אדעתא דידה וכו' כ"א הול"ל, בקיצור דאפי' שלא בתורת מתנה קעביד מיהו לחנן הניח מעותיו עקה"צ. ובחי' נמוק"י על נדרים הביא דברי הרשב"א והעתיק גובה ממנה והוא ט"ס וכנ"ל גם הביא דברי הריטב"א והרנב"ר ז"ל דפליגי עיין בס' אשי ה'. והה"מ ז"ל בפי"ב מה' אישות הי"ט הביא דברי הרשב"א הנ"ל כמו שהובאו במס' נדרים וכתב דאין נר' כן דעת הראשונים ז"ל אלא אפי' במפרנס סתם אבד מעותיו וכו' ע"ש. ומרן ז"ל בב"י חאה"ע סי"ע הביא דברי הר"ן מ"ש בשם הרשב"א וכתב שהר"ן. דחה ראיתו ושגם הה"מ בפי"ב מה"א הביא דבריו וכ"ע שאין נר' כן דעת הגאונים וכו' והביא דברי הריב"ש בסיתפ"א דאפי' הרשב"א לא אמר דמן הסתם לא הניח מעותיו עקה"צ אלא לומר שמשתלם מן הבעל אבל להשתלם מן האשה דבר פשוט הוא שאינה חייבת לו כלום אא"כ לותה ממנו בפי' וכן הודה הרשב"א עצמו שכ"כ בתשו' אף במי שהיה חייב מעות לאשה ודן שלא תקבל לו בחשבון חובה מה שהוציא לה למזונותיה ע"כ. ומוכיחים הדברים דמב"י ז"ל לא ראה דברי הרשב"א בחי' נדרים בשורשם כ"א במה שהביאם הר"ן ובהה"מ ז"ל ולכן הוצרך להביא דברי הריב"ש דקאמר דאפי' הרשב"א לא אמר אלא שמשתלם מן הבעל וכו' דאילו ראה דברי הרשב"א בשורשם לא היה מהצורך לדברי הריב"ש דכבר הם מפורשים בדברי הרשב"א בעצמו. ברם יש לעמוד דבדברי הה"מ ז"ל הובאו שורש דברי הרשב"א דכתב דהמפרנס חוזר ונפרע מהבעל וכיון שכן אי"צ להביא לדברי הריב"ש. גם מדוע לא העיר ע"ד הר"ן ז"ל וכנז"ל. והמש"ל ז"ל הביא דברי הה"מ ז"ל הנ"ל והאריך בהם והביא דברי הריב"ש וכתב שאחכ"ז ראה השו' הרשב"א במיוחסות סי' י"ד וכנראה היא התשו' שרמז הריב"ש וכתב וז"ל ומיהו בזנה סתם לא הניח מעותיו עקה"צ אלא הבעל חייב לשלם דומה ליורד לתוך שדה חבירו של"ב ונטעה וכו' עש"ב. וה' פרי האדמה בח"ג דכ"ו הביא דברי הר"ן מ"ש בשם הרשב"א ומ"ש הוא ז"ל עליו והק' על ה' פרשת דרכים בד"מ שכתב בשם הר"ן בשם הרשב"א דבסתם אמרי' דבחינם קאמר והבצ"ע גם הביא דבריו שבמש"ל ותמה עליו דאיך לא זכר שר דברי הר"ן ז"ל גם הביא דברי הריב"ש והק' עליו מדברי הרשב"א שהוב"ד בהר"ן וכתב שהנ"מ בדקמ"ז הק' כן דאשתמיטתיה להריב"ש דברי רבו הר"ן שכתב בעד הרשב"א והצ"ע והאריך עו"ש יעו"ש. ובכל זאת לא העיר ע"ד הר"ן ז"ל דהרשב"א קאמר דגובה מהבעל ולא כמ"ש הוא ז"ל בשמו. שו"ר בס' קמ"ר ת"א ד"פ שהעיר בקושיא זאת וכתב אין להק' דהרשב"א כתב וכו' ואילו הר"ן כתב וכו' דע דהרשב"א בחי' דפ' אין בין המודר כתב מעיקרא דכל בסתמא אינו בתו' מחנה אלא בתו' הלואה והיא או בעלה חייבין לשלם. בסוף דבריו מסיק מכח. סוגיין דהשות' דאינו חייב לשלם כ"א הבעל יעו"ש והר"ן קיצר בדבריו וצריכין אנו לישב דבריו דזה דס"ל להרשב"א לחייב הבעל מתורת שליחות דידה לא ס"ל כלל ולכך לא השיב כ"א על מה היה סובר מעיקרא לחייב את האשה עכ"ד ז"ל. והרואה יראה דאחהמ"ר הוא מהדוחק דכל ישר הולך דלא היה כן דעת הרשב"א סובר מעיקרא לחייב את האשה כ"א דבריו הוא דקאמר דלא לשם מחנה איכוין המפרנס כ"א לשם הלואה איכוין והיא או בעלה, חייבין היינו. לומר דיש חיוב בעולם ולא לשם מחנה. וכיון שכן. המפרנס סתם מאחר דלא לשם מחנה הוא חוזר. וגובה מהבעל כיון שהוא חייב במזונות מתנאי ב"ד. ולא היה סובר הרשב"א מעיקרא במונח שהאשה חייבת וגובה ממנה והיא גובה מבעלה כאשר כתב הוא ז"ל והוא ברור:

עו"כ הקמ"ר ז"ל שם דע"כ לא חלק הר"ן על הרשב"א וס"ל דהמפרנס אש"ח בסתם דהניח מעותיו עקה"צ כ"א בשאין לה נכסים שכ"כ דסתמא אדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה נכסים שיהא נפרע מהם. דמשמע שאם יודע שי"ל נכסים אדעתא דידה נחית ואף בסתמא חייבת היא לשלם. ומלבד דהה"מ ז"ל חולק עליו וס"ל דאין חילוק בין אין נכסים ליש לה נכסים עוד בה דמדברי הרשב"א במיוחסות סי"ד נר' דס"ל דבסתמא אי"ג ממנה אף בי"ל נכסים שהרי נדון שלו וכו'. גם הביא שם דברי מב"י ז"ל ביו"ד סירנ"ג במה שהביא ר"י בשם הרי"ף ז"ל וכ' דמדברי הרי"ף בגוף טופס השאלה נר' דס"ל דהטעם שאינה חייבת היא לשלם לא הוי כמ"ש הר"ן משום דסתמא אדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה דא"כ איך למד משם לזן היתום וכו' נמ"ל דהרי"ף ס"ל דההיא דמי שהלך למד"ה וכו' איירי שאי"ל נכסים כס' הר"ן אבל אם י"ל אף בסתמא חייבת לשלם וכו' עש"ב. דהמתמצא מדבריו ז"ל שם דמ"ש הר"ן דהיא אינ"ח לשלם משום דסתמא אדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה הרי"ף ז"ל לא ס"ל זה הטעם. והו"ל דברי הר"ן ז"ל בפלוגתא מתניא ואינם מוסכמים טעמו מהכל. וכיון שכן בנ"ד דהיורשים מוחזקים עדיף כחם אם באנו לחייבם מה"ט לומר קי"ל כהרי"ף ז"ל דלא אמרי' ה"ט דאדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה גם כי איכא הוכחה בדבר לפי"ד מעכ"ח יצ"ו מאחר דאיכא דפליגי על הר"ן ז"ל וכנז"ל:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה