אור ברסלב
שערי עזרה חושן משפט › סימן מ

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

חושן משפט · סימן מ

סימן לט

בש"ע סירכ"ז סכ"ז הנושא ונותן באמונה אין בו דין אונאה. כתב שם ה' נתיבות המשפט ובחי' ביאורים דאם כבר נתברר להמוכר שנתאנה ונו"נ באמונה ואינה להלוקח דיכול המתאנה לחזור בו דכיון דנתברר לו שוב אסור להונות לחבירו ועובר על לאו דלא תונו וניתן להשבה ע"ש. ולכאורה נר' דכיון דנו"נ באמונה גם כי קדמה לו ידיעה להמוכר שנתאנה לית ביה אונאה כלל דמאחר דקאמרי סתמא נו"נ באמונה לית ביה דין אונאה וכתבו דד"ז בין שנתאנה הלוקח בין שנתאנה המוכר כמ"ש בס' התשב"ץ בחוט המשולש טור השני סיי"א דהאריך שם להשיב ע"ד מוהרמ"מ ז"ל שס"ל דיש חילוק בין הלוקח להמוכר וכתב עליו דאין לחלק ביניהם מדסתמו הפוס' ז"ל דבריהם וכתבו דנו"נ באמונה אין בו אונאה ולא ביארו זה החילוק בין הלוקח להמוכר כר' דשוין הן דאין להם אונאה זע"ז עש"ב. כן אנו כאמר לדין הנ"ל דמאחר דסתמו הפוס' דבריהם וקאמרי דנו"ב אי"ב אונאה משמע דליכא הפרש בין קדמה לו ידיעה להמוכר דנתאנה או לא דבכל גוונא לית ביה אונאה. ועוד דכפי הטעם שנתנו דנו"ב שאי"ב אונאה הוא משום דלא סמכא דעתיה מתחילה על שווי המקח אלא על הדמים שנתן בו המוכר וכמו שכ"כ ר"ח והה"מ ז"ל ומה"ט רוב הפוס' כתבו בפשיטות דה"ה גם ביטול מקח אין בנו"ב ע"ע. מינה נמי אנו נאמר לענין ידיעת המוכר דאף דידע דנתאנה עכ"ז הלוקח דעתו סומכת על הדמים שנתן בו המוכר ומה לי דידע שנתאנה או לא ידע זה אינו מעלה ולא מוריד מה לנו בידיעתו מאחר שהלוקח אין דעתו על שווי המקח כ"א על הדמים שנתן בו המוכר. וכן נר' שכן ס"ל לה' משאת משה ז"ל בשניות סי"כ בנדונו במי שקנה קאווי מחבירו כמו שקנאם מהגוי ביותר ריוח מעט וכשפתחו הכיסים נמצא בם קאווי של פראנקיאה ששוה קרוב לחצי שיעור שנתן והוי ביטול מקח. דהביא דברי מוהרש"ך ז"ל בראשונות סיי"ט וקנ"ו בדין קניית השפחה שנמצאת מעוברת וכו' דפסק דהוי מום ואין זה בכלל משום נו"ב אי"ב אונאה ע"ש. ויצא לחלק מנדון מוהרש"ך לנדונו בקנית הקאווי שהוא לסחורה והוא פחת דמים כיון שהוא נו"ב לית ביה אונאה וביטול מקח כלל. ובדף פ' ע"א כתב דהך נ"ד של הקאווי דמיא במה הצד לנדון מוהרש"ך ז"ל דידע המוכר בנ"ד שממכרו היה קאווי גרוע וטפל דתיכף למשיכתו וסמוך לקנייתו שרי קטרייהו לעיניו וכול'ו של'ו בפניו וכו' ואפי' מוהרש"ך ז"ל דמפליג בין פחת דמים למום יודה וכו' דלהסתחר בה נחית מעיקרא וכו' ובהא ליכא למ"ד דבנו"ב תהוי עלה דין אונאה וחוזר אמטו"ל פסידא דזוזי ופריטי דהא איכא מחי' מאז סמך ע"ד לקנות סתם כדרך שהוא קונה עפרא בעלמא דמאי דקנה הוא דמקנה כל זכות שתבוא לידו אי לטב אי להופכו וכו' ע"ש. דמדבריו מוכח בביאור דס"ל שהגם שהמוכר הכיר שנתאנה במקחו קודם שמכר מ"מ כיון שמכר לחבירו ונו"ב אין בו דין אונאה כלל. גם ע"מ שהק' מוהרימ"ט ז"ל חח"מ סיי"ט בדין נו"ב ולא הודיעו בתחי' סכום הדמים דס"ל למרן ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל וכו' דאי"ב אונאה. מהא דקי"ל כרב דאמר ע"מ שאי"ל עלי אונאה די"ל דלא ידע כמה מחיל ע"ש. עיין במשכה"ר מער' האלף אומ"ב דתירץ לזה דשאני נו"ב דלוקח כל סמיכות דעתיה אינו אלא על הלוקח הראשון וגמר לקנות במה שקנאו חבירו וחשיב כאילו אמ"ל יודע אני בו דאינו שוה אלא ק' ואני אקננו בק"ק. משא"כ בהך דהא איהו נפשיה הקונה והדר דיניה לחזור באונאה הילכך אפי' אמ"ל ע"מ שאי"ל עלי אונאה לא מהני. וציין על הדרישה שכתב קרוב לזה ומחנ"א ה' אונאה סיי"ו ע"ש. דמדבריו יש קצת ראיה לומר דאפי' ידע המוכר באונאתו עכ"ז מאחר דנו"ב אי"ב אונאה דגמר הלוקח לקנותו במה שקנאו חבירו ואפי' שוה ק' בק"ק. גם ע"ע שם בסוף אול"א במה שציין והביא בשם תוס' שנאץ אעפ"י שהא' נתאנה והרא"ש בפ"ק דב"ק וכו' והעדב"י סיכ"ד דאולי בראות שורש דבריהם יש ראיה לזה דגם דידע המוכר באונאתו קודם שמכר אי"ב דין אונאה כלל. ברם אחרי ראותי בדברי מוהרש"ך ז"ל בסימנים הנ"ל בשורשן דבכולם כתוב בהם ולא הכיר בו המוכר וגם בדברי התשב"ץ והכנה"ג כתוב כן דנר' דכולהו כן ס"ל דאם כבר נתברר להמוכר דיש בו אונאה ונו"ב ואינה להלוקח יכול לחזו"ב דכיון דידע שנתאנה שוב אין רשות להונות אחרים ועיין ג"כ במט"ש שם שכן העתיק בלשונו ולא הכיר בו המוכר ע"ש. כן הוא עיקר וכמ"ש חי' ביאורים. ות'ם אני ע"ד המ"מ ז"ל דמוכח בדבריו בביאור דס"ל בהיפך מזה דהגם שהמוכר ידע שנתאנה קודם שמכר כיון שנו"ב אי"ב אונאה וביטול מקח כלל ודבריו צ"י ומהתימה על המט"ש שם שהבי"ד ולא העיר עליו מזה. גם מאי דכתב המ"מ ז"ל בפשיטות דבנו"ב אי"ב ביטול מקח הש"ך ז"ל ספוקי מספק"ל בזה אשר מזה כתב ה' ברית אבות דקכ"ו בראובן שחייב עצמו בשט"ח ללוי ת"ק גרוש וכתוב בשטח"ז מפאת רי'ש נעא'ם שקנה ממנו והוא עדין ביד לוי ואם הגיע זמן ולא פרעו ימכור הסחורה ההיא והפחת והמותר לאחריות ראובן ושוב מכרה לוי בסך ת' ותובע המותר. וראובן טוען שיש בו אונאה גדולה וגם שלא נתקיים המכר לא במשיכה ולא בשום דבר המועיל ובטל הוא מעיקרו. הדין עם ראובן מחמת האונאה וכיון דאין המקח בידו הדר דיניה כמוכר דלעולם חוזר. והגם דהוא נו"ב דאי"ב אונאה אבל ביטול מקח יש והש"ך ז"ל כתב דיש להתישב בזה הרי דמספק"ל להש"ך ואי"מ ממון מחזקתו ע"ש. ואיך הוא ז"ל כתב בפשיטות דבנו"ב אי"ב אונאה וביטול מקח כלל:

האמנם רואה אנכי דמתשו' מרן ז"ל באבק"ר סיקל"א מוכח דבדברים שאמרו אין להם אונאה ס"ל דאפי' ביטול מקח אין להם דשם בסיק"ל במי שמכר שט"ח שי"ל על שמעון וכו' דהשיב מוהריד"מ ז"ל דבטל המכר וכתב דבהדיא אמרו ז"ל שאם היה הלוה עני בשעת המכר בכלל אונאה הוי ומקח טעות וא"כ לא חל המכר בנ"ד כלל ע"כ. כתב ע"ז מרן ז"ל ה שהביא הם דברי הטור בשם בעה"ת והם דברי הרמב"ן והוסיף המשיב הזה דברים מדעתו שסיים וכתב ומק"ט ובאמת שטעות בידו שלא הבין דברי התרומות והעור ולא הבחין לחלק בין אונאה למק"ט וחשב שהכל דבר א' ואינו כן דדברים חלוקים הם, דמ"ש בהזהב דברים שאי"ל אונאה לא אימעיטו אלא מדין אונאה אבל לא מדין מק"ט. ומק"ט אינו אלא בהוציא, הלוה שובר ששט"ז פרוע או מחול דכיון דאי"כ חוב נמצא שהוא מק"ט אבל באם היה הלוה עני בשעת מכירה שכתבו דבכלל אונאה הוא ואין לשטרות אונאה המכר קיים ואינו ענין למק"ט וכו' ואין לומר דכיון דקודם המכר, נמסר הוא וממונו למלכות שט"ז אי"ל דמים והוי כנמצא ששט"ז פרוע או מחול דהוי מק"ט דשאני הכא שאפי' נמסר הוא וממונו למלכות קודם המכר יש דמים לשע"ז לקנותו בטובת הנאה שמא זה יודע שי"ל מעות טמונים או שמא יעשיר זה וכיון שמכרו ביותר מדמיו אונאה היא ואין לשטרות אונאה הילכך בנ"ד המכר מכר עכ"ד ע"ש הרי מוכח דס"ל דדברים שאמרו בהם אין בהם אונאה גם ביטול מקח אי"ל וכמ"ש המ"מ ז"ל, גם בש"ע שם סכ"ט כתב אלו דברים שאי"ל אונאה העבדים והשטרות וכו' אפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם אונאה. ומדברי מרן באבק"ר הנ"ל יש להק' ע"ד חוט המשולש שבתשב"ץ בטור הב' סיי"א דכתב וז"ל ולא דין אונאה לבד אין לנו"ב אלא ג"כ אי"ב מק"ט שהאונאה ומק"ט כולם בשם אונאה נקראים אלא שהאונאה היא עד שתות ויותר משתות נקרא מק"ט ע"כ. דמרן חשב את זה לטעות דאונאה ומק"ט דברים חלוקים הם. גם בשו"ת משפ"ץ ח"ב סימ"ט ע"מ שהק' מוהרש"ך ז"ל ע"ד הרמב"ן ז"ל ב' קושיות חדא דאם היה הלוה עני בשעת, מכירת השטר הך מילתא דמייא למום ולא לאונאה ותו איך כתב אח"כ ואם העני אח"כ ואינו יכול להוציא ממנו דאין זה בכלל אחריות דמזל דידיה גרם דמה צורך לזה דאפי' שהיה עני באותה שעה אי"כ תביעה מטעם דאין לשטרות אונאה מכ"ש היכא דהעני אח"כ. תירץ הוא ז"ל לקושיא הא' דלא מיקרי מום לבטל המקח אלא במום שאינו עשוי לעבור לעולם אבל זה אפשר שיעשיר וכו' ולקושיא הב' תי' דמ"ש ואם היה עני בשעת מכירה בכלל אונאה היא וכו' הכונה היא ששוה קצת איזה דבר רק שהוא פחות מדמי קנייתו וז"א יותר מכדי דמיו כלו' ששוה קצת דמי קנייתו וכו' אבל אם הוא עני מכל וכל בשעת המכירה שלא היה יכול להוציא ממנו כלום שאז אינו שוה כלום כמאן דליתיה דמי. ולפיכך פטר אם העני אח"כ שאינו שוה כלום מטעם דמזל דידיה גרם לא מטעם אונאה וכו' עש"ב. הנך רואה דמה שתי' לקושיא הא' דאינו נקרא מום וכו' הוא מוסכם דבריו לדברי מרן הנ"ל. אבל מאי דתי' לקושיא הב' דמצריך שיהיה שוה קצת בשעת הקניה זה אינו מוסכם עם דברי מרן הנ"ל וכאמור. ועיין בס' נוכח השולחן סיכ"א מה שהק' על המשפ"ץ בתי' הא' ודחאו מכח תשו' הרא"ש כק"ב סיי"ז מדין השמן שהוא עשוי לעבור כגון שיצלל ואפי"ה קרי ליה מק"ט וכ"ש במום כזה שנמצא עני וכו' ע"ש. ותשו' מרן הנ"ל נעלמה מעי"ק כיעו"ש. והא דבשטרות לית בהו אונאה כתב מוהרא"ש ז"ל בסיק"ג ה"ד בתורת מכר משא"כ אם לקח השטר בתורת פרעון מצי טעין טענת אונאה הבי"ד ה' מים רבים סי' יו"ד והן בכלל כתב שם המר"ב ז"ל וז"ל ואפי' במכר דאין אונאה לשטרות ה"ד עד פלגא אבל יותר מפלגא הוי אונאה וכו' ע"ש. ות'ם אני דבאתריה דמר הם גרירי, בתריה דמרן ז"ל וכמש"כ בפי' בתשו' הקודמת לזו וא"כ איך מביא ראיה לנדונו מדברי מור"ם ודעי' והם נגד דברי מרן בש"ע ובתשו' הנ"ל, ואם דבריו הם למקו' התופסים דגל הקי"ל הי"ל לבאר דההולכים בתריה דמרן המכר מכר באיזה אופן שיהיה:

נחזור לדין הראשון דנו"ב דאי"ב אונאה כפי דברי הביאורים וכן נר' ג"כ מדברי מוהרש"ך ז"ל דאם ידע המוכר שנתאנה ושוב מכרו יש בו דין אונאה וכנ"ל ובשתות קנה ומחזיר אונאה וביותר משתות בטל מקח ואם שהה כדי שיראה לתגר א"י לחזור לפי"ז שייך בו ג"כ הדין שכתב הה"מ ז"ל בפט"ו מה' מכירה יש מ"ש שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר אינו חוזר ע"ש. וכלומר דאם כבר נתן דמיו למוכר לא מצי מפיק מידו דהו"ל להבחינו לאלתר ומדלא הבחינו מחיל דאע"ג דדברי הה"מ ז"ל כתב מוהרשד"ם ח"מ סישפ"ה דס' יחידאה היא ולא קי"ל כותה וכ"כ מוהריק"ש ז"ל ומוהראנ"ח ז"ל ח"א סי"מ כתב נר' דהרי"ף והרא"ש חולקים על ס' זו מ"מ הכנה"ג בס' בע"ח ח"א סיפ"ב כתב דאין הכרח לומר דהרי"ף והרא"ש פליגי וכו' והרדב"ז ז"ל כתב עלה שדברים של טעם הם ואף אם נמצא חולק ל"מ ממונא אפומיה והבע"ח שם תלה אותה בפלוגתא עש"ב. ועיין בס' ידיו ש"מ חח"מ סיע"ב בנדונו בראובן שיש לו חלונות על חורבת לוי בשטר ע"צ החסד שכ"ז שירצה לוי שיבנה אותה שיסתום אותם ומכר ביתו ראובן לש' ואח"ז קם לוי לסותמן ורצה ש' לחזור על ראובן בטענה שהוא מק"ט דאדעתא שיסתם לא לקח דהז"ל שם פסק דהדין עם ראובן מה"ט ג"כ דהי"ל להבחין לאלתר וכו' עפי"ד הרדב"ז ז"ל בסיקל"ז וקל"ט דתלה לה כיפי לס' זו ע"ש. והמשכה"ר מער' מ' אוקע"א כתב דמרן בב"י העתיק דברי הה"ה הללו בלי שום חולק אעפ"י שלא העלהו על שולחנו אין בכך כלום ובאר הגולה העלה אותם להלכה והרדב"ז וכו' ע"ש מה שציין. באופן דבפלוגתא היא מתנייא ומצי המוכר שהוא המוח' לומר קי"ל. ואם עדין הלוקח לא פרע דמיו אינו מתחייב לפרוע כמ"ש החש"ל ז"ל שם בה' מכירה ע"ד הה"מ שאם היה המקח בהקפת מעות כיון שהלוקח מעות המכר בידו יש לומר דמשו"ה לא הקפיד הלוקח לנסותו ולהבחינו ולעולם לא מחיל וכו' ע"ש. ועיין בס' כבוד יו"ט בקונט' בד קדש דהביא ראיה לדבריו מסוגית בכורות די"ג ובמה שציין בנו על ספרי דב"ר ע"ש. גם עיין בס' שמחת יאודה סיע"ד בראובן שקנה תכשיט ולא פרע דמיו שהאריך לזכות הלוקח. ועיין במשכה"ר מער' מ' אוקע"א דהביא דברי המש"ל ז"ל וכתב דאף דפרע דמי הקניה והיה תפוס כבר ממקום אחר אין לחלק בכך ושכן משתמען מילוהי דהמש"ל ז"ל שכתב וכ"ש שהם דמי המקח עצמו ע"כ. דמזה ת"ם אני עליו במש"ר לו במער' האל'ף אול"ג בסוף הלשון דכתב דאם עבר ושהה בכדי שיראה לתגר או"ק מסתמא מחל ושוב אי"ל לחזור על המוכר ואפי' עדין לא נתן המעות ע"כ. דאיך כתב ואפי' עדין וכו' דאיך פסקיה שם להאי דינא בסכינא חריפא ודבר זה האריכו בו רבני האח' ז"ל לומר דכיון דדמי מקחו בידו עולה בדימוס בדינו. והיותר תימא דאפי' בנמצא בו מום והיה יכול להבחינו לאלתר איהו ניהו מני"ר בעצמו בסיקע"א הבי"ד המש"ל ז"ל ופסקיה להאי דינא היפך וגם אשמועי' רבותא יותר דאפי' היה תפוס ממקום אחר וכנ"ל. ואיך בכאן כתב כן. ולע"ד דמ"ש כאן ואפי' עדין לא נתן המעות הם פליטת הקולמוס או דט"ס הם ובלא"ה הם אינם שייכים למ"ש שם מקודם כיעו"ש:

ובדרך אגב ראיתי בס' אבני שוהם בחי' על הטור בסירכ"ז דצ"ו דכתב ראובן שהחליף סלע משמעון במ' פרוטות לעת ערב ולמחר הראה אותו לאומן והשולחני נתנו ע"ג קרקע לבודקו ונשבר לשנים מחמת היותו בדיל ולא של כסף. ותובע שמעון מר' המ' פרוטות באומרו שהסלע אינו שוה אפי' פ"ק. ור' טוען אמת כדבריך אבל תן לי הסלע כמו שנתתיהו לך ואתן לך המ"פ הדין עם שמעון וחייב ראובן להחזיר המ"פ אפי' דר' לא ידע וש' ידע אפי"ה חייב ראובן בחזרת הפרוטות ע"כ. ולע"ד דמ"ש שם שהחליף הוא ט"ס וצ"ל שפרט דאם הוא בתורת חליפין ממש הרי בחליפין הדין הוא דאי"ב אונאה כמ"ש מרן סירכ"ז ס"כ. ואין לומר דשוה דין מחליף מעות במעות לדין מחליף פירות בפירות דיש להם אונאה. שהרי כפי הטעם שכתב הה"מ והלח"מ ז"ל בה' מכירה פי"ג ה"א במאי דחילק הרמב"ם בין מחליף כלים למחליף פירות דטעמא הוי שהכלי מתקיים יותר מפירות וכיון דיש לו קיום אי"ב אונאה. אבל בפירות דאינם עומדים לקיום אית בהו אונאה ע"ש. כפי טע"ז החליף מעות במעות הוי כמחליף כלים בכלים דאי"ב אונאה. ועיין בתשו' בנ"ש סיכ"ב דכתב לפי טעם הה"מ ז"ל לא מיקרי פירי לענין קנין חליפין אלא דבר הנרקב והולך ולא חזי למלאכה ע"ש. דמזה נר' דחליפי מעות הם כחליפי בגדים דאי"ב אונאה. גם מהטעם שכתב מב"י ז"ל בסי' הנ"ל בשם תלמידי הרשב"א שכדברי הרמב"ם עיקר שאין אונאה לחליפין לעולם אלא במכר דכי תמכרו ממכר כתיב ע"ש. הרי נר' דאין שום אונאה אלא בממכר משא"כ בחליפין ובודאי דחליפי מעות הם כחליפי כלים. ועיין במוהרשד"ם חח"מ סישפ"ג דמהראיות שהביא שם לנדונו המה יעלו לרצון לומר שהמעות הם בכלל חליפי כלים. האמנם מטעם אחר לא הוי מחליף מעות בכלל מחליף כלים והוא דאעיקרא דדינא לא הוו חליפין ול"ק דנודע דמטבע לא הוו חליפין. איך שיהיה ה' אבני שוהם שם פסקיה לדיניה דחייב ראובן להחזיר המ"פ. ויש ראיה לדבריו ממוהרשד"ם ז"ל בסישע"ט דכתב בקונה שינדראדה להוציא כסף דאם ראובן מודה לש' שכן הוא כדבריו שהפסיד יותר מכדי אונאה אין לפטור לראובן מטעם שיאמר תן לי מה שמכרתי לך ואחזיר לך מעותיך שודאי ד"ז יש ללמוד מהמוכר פירות לחבירו ולא צמחו דפסקו הפוס' דבזרעוני גינה מחזיר לו דמיו ואי"ל לו תחזיר לי זרעוני ואתן לך הדמים דאיהו דאפסיד נפשיה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם כיון דכולהו לזריעה קיימי. וכמש"ז בפשיטות בחו"מ סירל"ב באין חולק וא"כ יכול שמעון להשיב לראובן אתה הפסדת אנפשך שידעת שכל קונה שינדראדה להוציא כסף ולצורפה הוא לוקח וא"כ מטע"ז אין זוכה ראובן בדינו זה ע"כ. דמזה יוצא ג"כ ראיה לנדון האב"ש הנ"ל דחייב ראובן להחזיר המ"פ. ברם רואה אנכי דדבריו של מוהרשד"ם ז"ל הם נגד דברי הרדב"ז ז"ל שהביאם ה' זכות אבות סיל"ז וז"ל המוכר לחבירו כסף וזהב כדי לזקק אותו ונמצא חסר יותר משתות אם יכול לחזור על המוכר כיון שאין ניכר המום או לא. תשו' הדבר ברור שאין נקרא מום אלא הדבר שאינו רגיל להיות באותו חפץ הנמכר אבל הדבר שרגיל להיות אי"נ מום. וא"ת יבוא עליו מטעם ביטול מקח כמה תשו' בדבר חדא שהרי שהה יותר מכדי אונאה וכו'. ותו כיון שלא הראה אותו לשום תגר בעולם אלא התיכו סבר וקביל. ותו כיון ששינה בו יכול לומר לו אם מתבטל המקח תחזיר לי הדבר כמות שהיה ואם יאמר אני מחזיר לתוכו התערובת שהיה בו יכול לומר לו אני מפסיד מאי דביני ביני ותו אגב שסובר להרויח שיהיה בו יותר ממה ששיערו גמר וקנה לגמרי אעפ"י שיפסיד וכו' הילכך אין לו על המוכר כלום לא מצד מק"ט ולא מצד אונאה כיון שהתיכו ולא הראהו לתגר ועוד כיון ששינה אותו כמ"ש עכ"ל ע"ש. הרי דפטר להמוכר מטעם דאומ"ל תחזיר לי הדבר כמות שהיה כנ"ל. אבל מוהרש"ך ז"ל ח"ג סיס"ב ומוהרד"ב ז"ל סיקנ"ט דמו קנין הכיניה למוכר פירות אכסרה שכתב הרמב"ם דקנה ומחזיר אונאה ומרן ז"ל בסירכ"ז פסק כהרמב"ם ע"ש:

וראיתי תשו' כ"י לה"ה כמוהר"מ גאלנטי ז"ל בענין הכיניה דכתב וז"ל דכפי מ"ש מוהרד"ב ז"ל בסיקנ"ט דלפי מה שתי' מב"י ז"ל בחו"מ סיר"ט בישוב שתי שמועות הללו וגם לפי מה שתי' מוהרד"ב ז"ל עצמו דלפי ב' התי' מפורש יוצא דענין הכיניה מדמינן לה למוכר פירות אכסרה וכו' דיש להם זע"ז אונאה. אמנם לפי תי' המקור ברוך בסינ"ה וגם לפי"ד מוהרימ"ט ז"ל חח"מ סי' י"ט יוצא דבכיניה אי"ל אונאה זע"ז ומעתה לענין דינא כל שהכסף בידו ידו עה"ע לומר קי"ל דהיינו או המוכר יאמר קי"ל כמוהרימ"ט והמ"ב ז"ל או יאמר הלוקח אם עדין לא פרע קי"ל כמוהרש"ך ומוהרד"ב ז"ל וזהו מצד הדין אמנם לפי מנהג הסוחרים הכל כמנהג המדינה ואפי' מנהג הגוים. ועוד זאת לדרוש שאם נהגי הסוחרים דכשמתנה המוכר עם הלוקח ואמ"ל הרי אני מוכר חאצ'יר אל מנצור לך שאין מחזירין אונאה ומום מנהגם מנהג ומבטל הלכה כמ"ש מוהרדב"ז ז"ל בח"א סיקל"ו וא"כ אם מוכר הכיניה התנה כן עם הלוקח ונהיגי תגרי בהכי שלא להחזיר מום ואונאה שוב אי"ל לחזור הלוקח על המוכר בהפסד הכיניה ע"כ זת"ד ז"ל. ועיין במט"ש סירכ"ז הגה"ט או"ע מה שציין ע"ד הפוס' המדברים בזה וסיים וז"ל ודע דהכנה"ג דבר בל' קצרה במ"ש גם מוהרשד"ם ז"ל כתב דאי"ב אונאה מכח המנהג. וכאשר ירדוף הקורא אחד השומע דהמנהג דאי"ב אונאה ואחד הרואה שם במקומם יראה דלא כתב מוהרשד"ם שם רק אם יתברר שהמנהג כך נמצא דמעיקרא לית ליה בירור אם המנהג כך ע"כ. ולע"ד דהוא מובן מאליו דאי"ב אונאה מכח המנהג היינו אם יתברר שכן הוא המנהג ויגיד עליו ריעו שהכנה"ג עצמו בסירל"ב הגב"י אוכ"ט כ"כ בפי' משם מוהרשד"ם אם מנהג המדינה וכו' וציין שם עמ"ש כאן באו"ז ע"ש ובודאי שהכונה אחת היא. ובס' זכות אבות שם כתב דדב"ז דינו ממ"ש מרן בסיר"ט ס"א המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים וי"ל אונאה וכו' וסירכ"ז המוכר אכסרה י"ל אונאה יש ללמוד בדב"ז דשניהם אינם יודעים בו ובמה שבתוכו וכן מ"כ בשם מוהר"י ן' דאנאן ז"ל והביא דברי הרדב"ז הנ"ל וכתב בסוף דהעיקר כמוהרש"ך דמרן קאי כוותיה ע"ש. וכל הולך ישר ישפוט בצדק דמאחר דמרן ז"ל לאו בפי' אמרה דדמיא לאכסרה ואיכא מהפוס' דלא מדמו להו א"כ גדול כח המוחזק עדין לומר קי"ל. וגם מוהרש"ך ז"ל תלה ענין זה בפלוגתא בין הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל והיינו ודאי דאין להוציא מיד המוחזק ועיין בהכנה"ג בסירכ"ז הגב"י אוכ"ט שהביא שם דברי מוהרש"ך כן ועעו"ש באוג"ל ורל"ב ועיין בס' דב"מ ח"ב סיס"ז ועול"ש סיל"ד:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה